בחירתו מחדש של נשיא ברזיל לשעבר, לואיז אינסיו לולה דה סילבה, לכס הנשיאות הציתה פעם נוספת אצל מחוקקים רבים באמריקה הלטינית חלום שאפתני שמלווה את היבשת כבר עשרות שנים. בחודש מאי השנה, במהלך קמפיין הבחירות שלו, לולה הכריז שיקים מטבע משותף לכל מדינות אמריקה הלטינית (אמל"ט), כדי שלא תהיינה "תלויות בדולר", לדבריו.

בקרוב נראה אם מדובר בהבטחת בחירות שבכוונת לולה לנסות ולקיים. אבל עבור מי שעוקב אחר הפוליטיקה הכלכלית אצל השכנות של ארצות הברית מדרום, השאיפה להקים מטבע אחד משותף לכולן צצה מחדש לאורך ההיסטוריה אצל מחוקקים במדינות שונות, ואף הובילה לשורה של הסכמים ותוכניות ארוכות טווח לאיחוד מוניטארי שמעולם לא הבשיל.

בפוסט זה נסקור בקצרה את ההיסטוריה של ניסיונות האיחוד המוניטארי באמל"ט, ולאחר מכן נבחן את ישימותה של הצעה זו וכל הצעה אחרת לאיחוד מוניטארי, באמצעות תיאוריה כלכלית פשוטה וסדורה.

אמריקה הלטינית – היסטוריה של כוונות טובות

בשנות ה-60 חתרו מדינות ממרכז אמריקה לייצר שוק משותף שיקדם את הסחר ואת שיתוף הפעולה הכלכלי ביניהן. היו אלה קוסטה ריקה, אל סלבדור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה. מבין ההסכמים שנחתמו ביניהן היה גם הסכם לאיחוד מוניטארי בשם Monetary Union of Central America עם מטבע המשותף לכולן. כוונות לחוד ומעשים לחוד, איחוד מוניטארי לא התרחש, וגם שיתוף הפעולה הכלכלי לא החזיק מעמד לפרקי זמן ארוכים מספיק. אל סלבדור הצמידה ב-1993 את ה-colon לדולר האמריקאי, וב-2001 אימצה את הדולר בתור המטבע הרשמי שלה (20 שנה לאחר מכן תאמץ גם את הביטקוין בתור הפארסה הרשמית שלה), הונדורס פרשה אפקטיבית מאזור הסחר המשותף כאשר הטילה מגבלות סחר על שכנותיה, שהוסרו רק בשנת 1981, וקשה היה לשתף פעולה עם ניקרגואה שהייתה עסוקה במלחמת אזרחים שבה היו מעורבות גם שכנותיה. על אף הכישלון, אזור הסחר החופשי של מרכז אמריקה היה הניסיון האמיתי הראשון של אסופת מדינות באמל"ט להגיע לאיחוד מוניטארי.

את המקל שהפילו במרכז אמריקה הרים הוגו צ'אבז בוונצואלה. צ'אבז סלד ממה שכינה "הדיקטטורה של הדולר", שגרמה לכך שמרבית עסקאות הסחר בין המדינות באמל"ט היו נקובות בדולרים ונסלקות בהם. מבחינתו של הסוציאליסט הגדול, השימוש בדולר הקפיטליסטי הוא השפלה, ועל המדינות באמל"ט לייצר מטבע משותף שישמש לצרכי מסחר ביניהן. בשנת 2010 אכן נוצר ה"סוקרה" (Sucre), מטבע וירטואלי ששמו הוא ראשי תיבות בספרדית של "מערכת מאוחדת לתשלום אזורי" ("Sistema Único de Compensación Regional"). שלא במקרה זה גם שמו של אחד ממנהיגי מהפכת העצמאות של דרום אמריקה, אנטוניו חוסה דה סוקרה, ו/או פושע מלחמה שאחראי לטבח חג מולד השחור של 1822.

הסוקרה נוהל בידי נציגים של הבנקים המרכזיים של ונצואלה, אקוודור, קובה, בוליביה וניקרגואה, והיה נטול ייצוג פיזי. אי אפשר להחזיק סוקרה, אפשר רק להשתמש בו למסחר. אם יבואן ונצואליאני רוצה לרכוש ציוד מיצואן אקוודורי, הוא שולח את המטבע המקומי שלו (הבוליבאר) לבנק המרכזי של ונצואלה, אשר "ממיר" את הכסף לסוקרה, שולח את הסוקרה לבנק המרכזי של אקוודור, שממיר את הכסף למטבע המקומי שם (דולרים. אקוודור אימצה את הדולר בשנת 2000) ושולח אותו לחשבון היצואן. הנה המחשה גרפית לתהליך שנוצרה על ידי ה-WSJ:

ברור לנו שלא מדובר במטבע משותף אלא בניכיון תשלומים אזורי. אם נסיר את הבנקים המרכזיים מהמשחק, לפנינו יבואן שממיר בוליבארים לדולרים. למעשה, הפעולה היחידה שהסוקרה מבצע היא הסתרת השתתפותו של הדולר במסחר הבינלאומי בין המדינות על ידי פיצול העסקה לשתי פעולות מקומיות ולהעברת "סוקרה" בין הבנקים המרכזיים. מדינות נוספות הביעו רצון עקרוני להצטרף לסוקרה אבל זה מעולם לא קרה. ב-2015 מערכת הסליקה והמטבע הוירטואלי הפסיקו את פעילותם לאחר שחקירה פנימית באקוודור גילתה שהסוקרה שימש ליצירת עסקאות יבוא ויצוא פיקטיביות, להלבנת הון ולמעילות, ואני יודע שכולכם בשוק.

נקפוץ קדימה ל-2019, לפגישה שנערכה בוושינגטון באירוחו של הנשיא טראמפ, בין שר האוצר הברזילאי, פאולו גואדס (Guedes) ומקבילו הארגנטינאי. השניים שוחחו על שיתוף פעולה כלכלי, וגואדס שלף מהנפטלין הצעה למטבע משותף בין ברזיל לארגנטינה, כאשר בשלבים מאוחרים יותר יוכלו להצטרף לאיחוד המוניטארי יתר מדינות דרום אמריקה. השם שהוצע לא היה מקורי במיוחד: "הפזו-ריאל". הרעיון התגלגל במסדרונות הפוליטיים של שתי המדינות עד שמספר חודשים לאחר מכן הפסיד הנשיא הארגנטינאי בבחירות והוחלף על ידי הנשיא אלברטו פרננדז, שמהר מאוד החליף מהלומות ועלבונות עם נשיא ברזיל בולסנארו. לא בדיוק הכר הפורה לשיתוף הפעולה שבנו עליו. הרעיון נגנז.

והנה הגענו לבחירות 2022 בברזיל, כאשר הנשיא הנבחר לולה הכריז שיפעל להקמתו של איחוד מוניטארי ומטבע משותף לכלל מדינות דרום אמריקה תחת השם "Sur", או דרום בספרדית. המטרה הרשמית? לחלץ את מדינות דרום אמריקה מהתלות בדולר. נשמע שכבר היינו בסרט הזה.

---

בחנו את עצמכם: האם אתם מתאימים לאיחוד מוניטארי?

איחוד מוניטארי ומטבע משותף נשמע כמו פיתרון קסם להגברת שיתוף הפעולה בין מדינות ולהעמקת קשרי המסחר ביניהן. אם כולם עובדים באותו מטבע אז אין צורך לבצע המרות עבור יבוא ויצוא, מחירי התשומות המיובאות לא משתנים עם שערי החליפין, ותאגידים יכולים להקים פעילות במספר מדינות מבלי הצורך לנהל מערכות תשלומים במטבעות נפרדים. המחיר הגדול של איחוד מוניטארי, אובדן העצמאות המוניטארית של המדינה, איננו מרתיע במיוחד עבור מדינות שחוות תקופות ארוכות של אינפלציה גבוהה. לשם השוואה, מספר מדינות באמל"ט (פנמה, אקוודור, אל סלבדור, גואטמלה) זנחו את המטבע שלהן ואת עצמאותן המוניטארית עבור הדולר, ומדינות אחרות אמנם השאירו את המטבע אך הצמידו אותו לשווי הדולר. נראה שאובדן עצמאות מוניטארית הוא מחיר זול לשלם עבור חלק מהמדינות.

אבל מה המחקר הכלכלי אומר לנו? באילו מקרים משתלם למדינות להנפיק מטבע משותף? ניסיון לתת תשובה לשאלה הזאת הוביל לתיאוריה של אזורי מטבע אופטימליים (Theory of Optimal Currency Areas), תחום שקם ב-1961 על ידי הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט מאנדל. התיאוריה מנסה לחשב את האזור הגיאוגרפי האופטימלי כלכלית עבור מטבע יחיד. האזור יכול להתפרש על פני מספר מדינות, אבל גם עשוי להיות קטן יותר משטחה של מדינה אחת (למיטיבי לכת, הנה מאמר של חוקר מהפדרל ריזרב שטוען שניתן לחלק את ארצות הברית לכמה אזורים אופטימלים למטבעות שונים, במקום דולר אחד עבור המדינה כולה).

הרבה מים זרמו בנהר האמזונס מאז המאמר המקורי של מאנדל. כיום אפשר למנות ארבעה קריטריונים בסיסיים שמבוססים על המחקר של מאנדל ושל ממשיכי דרכו, שעמידה בהם מרמזת על כך שאיחוד מטבע בין המדינות הוא רעיון טוב. לפני שנדון בהם, ניסוי מחשבתי קצר:

אם מתקיים שינוי בטעם הצרכנים שמוביל לכך שהם צורכים יותר ממותג מסוים שמיוצר ברעננה, ופחות ממותג אחר שמיוצר בכפר סבא, אין לכך השלכות פיסקליות או מוניטאריות על מדינת ישראל. ככל הנראה חלק מהעסקים בכפר סבא יסגרו, והעובדים המפוטרים יחצו מידי בוקר את כביש 4 בדרכם לעבודתם החדשה בעסק ברעננה שישכור עובדים נוספים כדי לעמוד בביקוש. אבל מה קורה אם השינוי בטעם הצרכנים מוביל לכך שהם צורכים יותר ממוצר שמיוצר במדינה ב', על חשבון מוצר שמיוצר במדינה א'?

לא להילחץ מהגרף. התשובה היא שבמדינה א' הביקוש המצרפי ירד, וכתוצאה מכך תעלה האבטלה ורמת המחירים והשכר הריאלי ירדו, ובמדינה ב' יקרה בדיוק ההפך. יהיה לחץ כלפי מעלה של רמת המחירים כתוצאה מהביקוש הנוסף, האבטלה תרד, והשכר הריאלי יעלה. במצב כזה, מדיניות מוניטרית משותפת לא יכולה לפתור את הבעיות של שתי הכלכלות בו זמנית. מדיניות מוניטרית מגבילה עשויה להפחית את האינפלציה במדינה ב' אך להחמיר את בעיית האבטלה במדינה א'. מנגד, מדיניות מוניטרית מרחיבה תפחית את האבטלה במדינה א', במחיר החרפת האינפלציה במדינה ב'.

לו היו למדינות מטבעות נפרדים עם שער חליפין נייד, חוסר האיזון שנגרם היה מוביל לשינוי במחירים היחסיים כדי להחזיר את שיווי המשקל הקודם. היינו מצפים לראות פיחות של המטבע של מדינה א' (כפר סבא) מול המטבע של מדינה ב' (רעננה). לאחר מכן מדינה א' תשחזר את מצבה התחרותי באמצעות שכר ומחירים ריאליים נמוכים יותר (השכר הנומינלי והמחירים יישארו קבועים), הביקוש יעלה והאבטלה תרד.

אבל אם הן באיחוד מוניטארי עם בנק מרכזי אחד ומטבע שמשותף לשתיהן, הן בבעיה. המחקר בנושא איזורי מטבע אופטימאלים מציע, בגדול, שאיחוד מוניטארי יתבצע רק בין מדינות שעומדות בתנאים הבאים:

1: מוביליות גבוהה של עובדים בתחומי האזור

איחוד מוניטארי טוב הוא כל אזור גיאוגרפי שמאפשר תנועה חופשית של עובדים. דרך אחת להתייחס לכך היא היעדר דרישות ויזה בין המדינות השונות לצורך עבודה בהן, אבל מוביליות נבחנת בכל הצדדים הפרקטיים שלה – האם העובדים באזור דוברים באותה שפה ולכן יכולים להשתלב בקלות במקומות עבודה במדינה אחרת באיחוד? האם ישנם הבדלים תרבותיים מהותיים אשר מפריעים לעובדים במדינה אחת להשתלב באחרת? האם בין המדינות ישנם הסכמים אשר מקלים על ניהול פנסיה ושליחת תשלומים בין מדינות שונות?

אם יש מוביליות עובדים גבוהה בין מדינה א' וב', עובדים ממדינה א' יוכלו לחצות את הגבול בדיוק כפי שהמפוטרים מכפר סבא חצו את כביש 4. האבטלה במדינה א' תרד, ההיצע ירד ורמת המחירים תחזור לאט למעלה. במדינה ב' האבטלה תעלה, השכר הריאלי ירד (יותר עובדים שמתחרים על המשרות) ורמת המחירים תחזור לאט למטה.

בחינה של מוביליות העובדים באזור אמריקה הלטינית כיום לא נראית אופטימית במיוחד. המשבר הכלכלי של ונצואלה הוביל כ-5 מיליון אזרחים לנסות ולהגר למדינות אחרות באמריקה הלטינית, וגם אזרחי קולומביה מחפשים עבודה במדינות אחרות, ועל פי דיווחים בתקשורת הם נתקלים בגבולות קרירים מצד שכניהם באמריקה הלטינית. חומות על הגבול שנועדו לעצור הגירה ומסתננים הוקמו או שודרגו בשנים האחרונות, למשל בין ארגנטינה ופרגוואי (2015), בליז וגואטמלה (2018) וניקרגואה וקוסטה ריקה (2021). גם אם נבחן לדוגמא את מוביליות העובדים במדינות החברות בארגון הסחר מרקסור (ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי ואורוגוואי), נגלה שאמנם ישנו הליך מקוצר להשגת ויזת עבודה, אבל ההליך עדיין קיים ולכל מדינה הזכות לסרב להעניק ויזות עבודה לעובדים ממדינות אחרות.

2: מידת פתיחות הכלכלות באזור והיקף סחר הפנים האזורי

ככל שחלקים גדולים יותר מהסחר מתבצעים בתוך האזור הכלכלי, כך הוא מתאים יותר כאזור מטבע אופטימלי. אין הרבה טעם לייצר מטבע משותף באזור שאין מסחר משמעותי בין הגופים הכלכליים שנמצאים בו. אם מטרת מטבע משותף היא להפחית את החיכוכים במסחר עם מטבעות שונים, אזי הטירחה בייצור מטבע משותף משתלמת רק באזור שבו יש מסחר משמעותי היוצר חיכוכים כאלה. היקף סחר הפנים אזורי באמל"ט איננו גבוה במיוחד, כפי שהמחקר הזה של קרן המטבע הבינלאומית מעלה.

בגרף למטה, שלקחתי מהמחקר, אפשר לראות את שיעור הסחר בתוך כל אזור (בכחול) לעומת בין אזורים שונים (בכתום). ראו את ההבדל בין השוק האירופאי וזה של אמריקה הלטינית.

3: העברת תשלומים פיסקליים בין המדינות

אם מדינה ב' מתחילה לאסוף כעת יותר מיסים כתוצאה מהפעילות הכלכלית הגבוהה אצלה, וחלק מכספי המיסים הנוספים הללו יועברו לידי הממשלה של מדינה א', תוכל זו להגדיל את הוצאותיה ובצורה כזאת גם את הביקוש במדינה א'. עליית הביקוש תוביל בחזרה לעליית רמת המחירים במדינה א'.

גם איחודי מטבע "ותיקים" לא עומדים במלואם בתנאי הזה. לאיחוד האירופאי ישנם מנגנונים קטנים בחשיבותם המהווים העברות פיסקליות, וגם הם חדשים יחסית. באיחודי מטבע אחרים (למשל הפרנק האפריקני) המנגנונים הללו לא קיימים. למיותר לציין שבאקלים הפוליטי הנוכחי לא סביר שהמצביע הברזילאי הממוצע יתלהב מהרעיון שכספי המיסים שלו יוזרמו לסייע לממשלה הארגנטינאית.

4: סינכרון במחזור העסקים בכל האזור

תנאי זה הוא ניסיון למנוע אירועים כמו דוגמת שינוי טעמי הצרכנים שהתחלנו איתה.

מחזור העסקים מתאר תקופות של גאות, מיתון, שפל והתאוששות בכלכלה. במשברים גדולים, מחזורי העסקים של מדינות רבות בעולם נראים מסונכרנים (למשל, משבר הקורונה השבית את המשק של מרבית מדינות העולם. המשבר הפיננסי של 2008 יצר זעזוע בארצות הברית שהשפיע על הן על מדינות מערביות והן על שווקים מתפתחים שסוחרים מולן), אבל באופן כללי מדינות שונות יכולות לחוות שלבים שונים של מחזור העסקים באותו זמן.

אם שתי מדינות נמצאות באיחוד מוניטארי ונמצאות בשלבים שונים של מחזור העסקים, למשל מדינה אחת בתקופה של גאות כלכלית והשניה במיתון, הבנק המרכזי יתקשה למצוא מדיניות אחת שמתאימה לשתיהן. על כן, התיאוריה הכלכלית מציעה שאיחוד מוניטארי אופטימלי יתבצע בין מדינות בעלות מחזורי עסקים מסונכרנים היטב. כאשר אחת צומחת, כך גם השניה. משבר באחת יוצר גם משבר בשניה. כך, המדיניות של הבנק המרכזי המשותף תהיה תואמת לשתיהן.

מה מצב הסינכרון של מחזורי העסקים בין מדינות אמריקה הלטינית השונות? הניסיון הראשון לבחון את מידת הסינכרון נעשה על ידי הכלכלן בארי אייכנגרין במחקר משנת 1993, שבחן את הסינכרון הבילטראלי בין צמדי מדינות בכל העולם, ובכללן גם חלק ממדינות אמריקה הלטינית. מתוך 55 זוגות אפשריים, רק 4 זוגות של מדינות באמריקה הלטינית הציגו קשר חיובי ומובהק.

אבל יתכן שהסטטוס משתנה לאיטו. במחקר חדש מ-2020 מצא צמד חוקרים שרמת הסינכרון בין מחזורי העסקים של מדינות אמריקה הלטינית נמצא בעליה מתמדת, ויתכן שהסיבה היא הרמה ההולכת וגוברת של מסחר בין כולן ובין… ארצות הברית. הנה גרף שממחיש את השיפור בסינכרון לאורך זמן. כל קו מהווה ממוצע של מדד הסינכרון של מדינה אחת עם כל שאר המדינות. רמה "0" מהווה סינכרון מושלם במדד. ה"נפילות" שניתן לראות עבור מדינות ספיציפיות בשנים מסוימות הן משברים כלכליים שהיו יחודיים להן. אפשר לראות למשל את המשבר הכלכלי של צ'ילה ב-1982 (צניחה של 14% בתוצר), שניתק את הכלכלה שלה מסינכרון עם מחזור העסקים של יתר המדינות, או את המשבר הפוליטי של פרו ב-1989 לאחר שהמדינה סגרה מעל 1,700% אינפלציה והחליפה מטבע בפעם השנייה בתוך חמש שנים:

---

רותמים את העגלה לפני הסוסים

איחוד מוניטארי יכול לקדם מסחר ושיתוף פעולה בין מדינות, אבל הוא צעד מתקדם שצריך להגיע לאחר שכבר הונחה תשתית משמעותית של מסחר ושיתוף פעולה ביניהן.

הצהרות של פוליטיקאים מהיבשת על הצורך להקים מטבע גדול ומשותף "שילחם בדולר" מפספסות את הסיכון שאליו נכנסת כל מדינה עם ויתור על עצמאותה המוניטארית. עליה לוודא שכלכלת שותפותיה לאיחוד פועלת בצורה דומה, שלממשלות האחרות כללים פיסקלים שימנעו מהן מלייצר משבר פיסקלי שיחייב תגובה של הבנק המרכזי המשותף (ע"ע המשבר האירופאי של 2011 שנמשך בצורה זו או אחרת עד היום), וכן שישנה נכונות להסרת הגבולות הפיננסים והאנושיים. יצירת מטבע משותף שמאחוריו עומדות הצהרות חסרות משענת על "איחוד" ועמידה בפני יריב כלכלי משותף תוביל ליותר סכנות מהזדמנויות. ויש לי תחושה שבינם לבין עצמם, הפוליטיקאים מבינים זאת.

---

אם נהניתם לקרוא ואתם לא רוצים לפספס את הפוסט הבא, אני ממליץ בחום להירשם לעדכונים בדוא"ל באמצעות הטופס הבא. שימו לב! אם אתם משתמשים ב-Gmail אנא וודאו שלא התגלגלנו בטעות לתיבת ה-Promotions המבאסת.

לכותב הבלוג חיבה מיוחדת לתופעות מוניטאריות משונות מרחבי העולם. אירועים "מוזרים" בכל תחום מלמדים אותנו משהו עליו: כאשר הסביבה נעשית קיצונית ופקידי ממשל נאלצים לאלתר, אנחנו לומדים דבר או שניים על הנחות הבסיס שנמצאות בתשתית המערכת הכלכלית המוניטארית שלנו. אנחנו נמקד היום את תשומת ליבנו בסביבה קיצונית במיוחד – תימן, מדינה שנמצאת במלחמת אזרחים כבר שבע שנים ובמשבר הומניטרי מתמשך. למרות שהמדינה מפוצלת היום, דה פקטו, על ידי שני כוחות יריבים (פלוס קצת אל-קעידה), המדינה ממשיכה לנסות לתפקד כישות פוליטית. זה אומר שיש לתימן מטבע, רק שההגדרה שלו משתנה, תלוי באיזה צד של הגבול אתם נמצאים.

בפוסט זה נתאר את פיצול הבנק המרכזי של תימן בין שני כוחות אויבים, נמשיך ונדבר על שני מטבעות למדינה אחת, ונבין כיצד ניסתה הממשלה לגייס את מדפסת הכסף למלחמת האזרחים.

חלק ראשון – הבנק המרכזי בין שני גופים נלחמים

בספטמבר 2014 החלו מורדים חות'ים להשתלט על חלקים נרחבים בצפון תימן, ובתחילת 2015 אף כבשו את הבירה צנעא (Sana'a). מה שנותר מהממשלה המקורית, שהתרכזה בבירה הזמנית הדרומית החדשה עדן (Aden), חבר לקואליציה של מדינות ערביות ומוסלמיות (בעיקר ערב הסעודית) כדי להדוף את החות'ים בחזרה. הם לא השיגו הרבה מאז, ומלבד משבר הומניטרי חריף, שני הגושים (שנקרא להם מעכשיו "המורדים" ו"הממשלה") תקועים במקום. הנה מפה שמראה את האזור בשליטת המורדים בירוק (הכולל את הבירה):

בבירה צנעא שכן עד לא מזמן הסניף הראשי של הבנק המרכזי של תימן. לאחר השתלטות המורדים ב-2015, נהפך הבנק המרכזי לאחד מהגופים הממשלתיים היחידים שהמשיך לנסות לעבוד כרגיל ולספק שירותים לשני הצדדים. שני הצדדים הלוחמים ראו את עצמם כהמשך ישיר של המדינה, סמליה ומוסדותיה, ועל כן שניהם תבעו בעלות על הבנק המרכזי, ועל המטבע של המדינה – הריאל התימני.

הסניף הראשי בצנעא ניסה לשמור על "ניטראליות", מה שגרם לו לשלם לשני הצדדים בסכסוך. הרבה מעובדי משרד הביטחון התימני ומחיילי הצבא ערקו לשורות המורדים, ואלה המשיכו לקבל משכורת מהבנק המרכזי במדינה. גם עובדי מדינה, שממוקמים ברובם בעיר הבירה צנעא שנכבשה, המשיכו לקבל את משכורתם מהבנק. המורדים ניצלו היטב את הסיטואציה הזו והטילו "מס מלחמה" מיוחד על משכורות תושבים בשיטחם, כאשר רוב הכסף נאסף מעובדי ממשלה שקיבלו משכורת דרך הבנק המרכזי.

בנוסף, הבנק המרכזי דאג לאספקה של שטרות הריאל התימני, המטבע המקומי, הן לאזורים הנשלטים על ידי המורדים והן לאזורים הנשלטים על ידי הממשלה. לשטרות הכסף חשיבות גדולה בתימן, שכן הכלכלה התימנית מבוססת בעיקר על מזומן. מאז תחילת המשבר, כספים רבים נמשכו מהבנקים מכיוון שהציבור חשש ליציבותם (ובצדק), מה שאומר שמזומן הוא אמצעי התשלום המועדף וכמעט והיחידי בסיטואציות רבות. אספקה סדירה של שטרות היא קריטית לקיום המסחר במדינה. מכיוון שאין לתימן מערכת אמינה להדפסת שטרות כסף, הם הודפסו על ידי חברות מחוץ למדינה ויובאו פנימה. זו פרקטיקה נפוצה בקרב מדינות נחשלות ושאינן מפותחות טכנולוגית.

בעוד שהבנק המרכזי טען שהניטראליות שלו חשובה כדי לסייע לכל אזרחי תימן, הממשלה טענה כי הבנק המרכזי מסייע לממן טרוריסטים. החל מאמצע 2016 הממשלה פעלה כדי להצר את צעדי הבנק המרכזי בצנעא על ידי כך שהעבירה הכנסות מיצוא נפט לחשבון בנק חדש שנפתח עבורה בבנק המרכזי הסעודי, וכן על ידי פניה שלה לגופים בינלאומיים כדי לבלום את הגישה של הסניף בצנעא ליתרות המט"ח הבינלאומיות של תימן אשר נמצאות בחשבונות בנק בינלאומיים שונים. בספטמבר 2016 הסניף הראשי של צנעא הועבר בלחץ הממשלה לבירה הזמנית עדן. סמכויותיו של הסניף הישן בצנעא צומצמו. אמנם הכספת עם יתרות המט"ח הפיזיות נשארה בידו, אך הגישה ליתרות המט"ח בחשבונות הבנק הבינלאומיים נותקה. מעתה יפעלו שני הסניפים כבנקים מרכזיים נפרדים.

ב-2016 הממשלה אסרה על הסניף בצנעא להדפיס שטרות כסף חדשים (כלומר, מנעה ממנו את היכולת להזמין שטרות חדשים ממדפסות בחו"ל), וב-2017 החלה להדפיס שטרות חדשים בעיצוב מעט שונה באמצעות החברה הרוסית הממשלתית Goznak. הנה השוואה של שטר ה-1000 ריאל באדיבות מחלקת הנומיסמטיקה של הבלוג:

מכיוון שהממשלה איבדה מקורות הכנסה רבים כתוצאה מאובדן השטח, היא החלה להדפיס בקצב שטרות ריאל תימני חדשים כדי לממן את פעילותה (בין היתר, לשלם לחייליה). דוח של הבנק העולמי מעריך כי בתוך שנתיים גדל היצע הכסף הרחב במדינה בכ-53%, בעיקר באמצעות הדפסת שטרות כסף.

המורדים הגיבו באיסור הדרגתי על שימוש בשטרות החדשים, כאלה שהודפסו אחרי 2016, באזורים שנמצאים בשליטתם (באמצעות איסור על בנקים ועל עסקים לקבל אותם). המורדים חששו משתי תופעות שליליות, הראשונה – שהממשלה תשתמש במונופול שלה על הדפסת הריאל התימני כדי לממן את המלחמה איתם, ובכך שהם ישתמשו בשטרות החדשים הם למעשה יסייעו לממשלה במלחמה נגדם. השנייה, חשש שהממשלה תדפיס שטרות חדשים ותשתמש בהם כדי לקנות ולרוקן את עתודות המט"ח שנותרו בידי המורדים, מה שיחליש עוד יותר את כוחו של הסניף של הבנק המרכזי שבצנעא. כתוצאה מהאיסור, החל מאמצע שנת 2019 מותר להשתמש באזור המורדים אך ורק בשטרות כסף שהודפסו עד שנת 2016 (השטרות הישנים), ובשטחים שבשליטת הממשלה מותר להשתמש בכל סוגי השטרות של הריאל התימני.

חלק שני – אינפלציה וחוק גרשם

נחבוש לרגע את מצנפת הכלכלן שלנו ונבחן את הסיטואציה: שני חלקים נפרדים של המדינה, האחד בשליטת המורדים ומכיל כ-70% מאוכלוסיית תימן, השני בשליטת הממשלה ומחזיק במפתחות למדפסת הכסף. באזור שבשליטת המורדים מותר להשתמש רק בשטרות ישנים, באזור של הממשלה מותר להשתמש בשטרות ישנים וחדשים. היצע השטרות הישנים קבוע – הכמות שלהם לא משתנה. היצע השטרות החדשים גדל בקצב מהיר כתוצאה מהדפסה. הממשלה לא יכולה לכפות שימוש בשטרות החדשים בתחומי השטח שבידי המורדים.

במקרה כזה אפשר לצפות לכך שהערך של השטרות הישנים והחדשים יתפצל, משל היו שני מטבעות נפרדים. זה אכן מה שקרה, והנה ההבדל בשערי החליפין מול הדולר בין שני סוגי השטרות בשנתיים האחרונות:

ניתן לראות שהדפסות הכסף על ידי הממשלה הובילו לקריסה בשווי השטרות החדשים שבתחומה. מכיוון שרוב האוכלוסייה נמצאת בשטח שבידי המורדים, ובהינתן שהם הצליחו למנוע את חדירת השטרות החדשים לשטחם ושכמות השטרות הישנים לא השתנתה, שער החליפין של הריאל התימני "הישן" נותר ללא שינוי. הנתונים הללו גם משתקפים באינפלציה שבתחומי שליטת הממשלה. אז המהלך של הממשלה נבלם על ידי המורדים ולאזרחים נגרם נזק נוסף: במקום לדבר במונחי מטבע אחד, הם צריכים לדבר עכשיו במונחי שני מטבעות שונים.

אפשר לצפות לכך שחוק כלכלי ישן יפעל באזורים שבשליטת הממשלה – חוק גרשם. כאשר קיימים במחזור שני מטבעות שונים בעלי ערך נקוב זהה (הממשלה מחייבת את הבנקים ואת הסוחרים להתייחס לשטרות ישנים וחדשים כאל "שווים"), הכסף "הרע" דוחק החוצה את הכסף "הטוב". במקרה דנן, אנחנו מצפים שהאזרחים יעדיפו לבזבז את השטרות החדשים ("הכסף הרע"), ולשלם באמצעותם, ולשמור על השטרות הישנים. סביר להניח שיותר ויותר שטרות ישנים ימצאו את עצמם בצפון המדינה, באזור שנשלט על ידי המורדים, ובאזור הממשלה נראה במסחר אך ורק שטרות חדשים.

מעניין שהמורדים בחרו להמשיך ולשמור על הריאל התימני בתור המטבע שלהם. בכך שהם ממשיכים לקבל את השטרות הישנים של הריאל התימני בתור כסף, הם מסרסים את יכולתם להפעיל מדיניות מוניטרית בשטחם. למעשה, המורדים הם דה פקטו ממשלה בלי שליטה על הכסף. היות והריאל התימני פוצל ממילא, הם יכולים טכנית להכריז על "ריאל חות'י" בתור הילך חוקי ולהדפיס שטרות למימון הפעילות שלהם. הם בוחרים שלא לעשות את זה. ייתכן שהם בונים על המומנטום של כסף מוכר עבור האוכלוסייה שלהם. בכל מקרה, הבחירה להמשיך להשתמש בשטרות ישנים ללא היכולת להדפיס חדשים גרמה לכך שהשטרות שהמורדים משתמשים בהם נהיו מעט בלויים:

בחלק השלישי של המערכה המוניטארית בתימן אנו מגלים שהממשלה יזמה מבצע סודי ונואש, וגייסה בשנית את מדפסת הכסף למאבק.

חלק שלישי – מבצע מוניטארי להדפסת כסף ישן

הפיצול של הבנק המרכזי, הדפסה מאסיבית של שטרות חדשים והאיסור לקבל אותם בשטחי המורדים גרמו לריאל התימני להתפצל בערכו לפי סוגי השטרות. השטרות הישנים נסחרו עד לא מזמן בשווי כמעט כפול לזה של השטרות החדשים. זאת אומרת, שאם הממשלה תתחיל להדפיס שטרות ישנים (אוקסימורון), היא תוכל לבזבז לפי כוח קנייה כפול. יותר מזה, השטרות הישנים-חדשים יחלחלו לאזור המורדים, יעבירו את האינפלציה אליהם, ויגרמו למטבעות להיסחר לפי שער דומה.

העובדות בשלב הזה נעשות קשות לאישוש. הבנק המרכזי בעדן טען שהוא הכניס למחזור שטרות בעיצוב ישן ישן שנותרו אצלו בכספות ללא שימוש, והחליף אותן תמורת שטרות חדשים שהיו בידי הבנקים והסוחרים. המורדים טוענים שהממשלה הדפיסה שטרות חדשים לפי העיצוב הישן בכוונה, והאשימו את ממשלת רוסיה שבבעלותה חברת Goznak בשיתוף פעולה עם ממשלה ב"זיוף שטרות כסף". קומדיה תימנית.

העדויות ככל הנראה תומכות בגרסת המורדים, מכיוון שבהתחלה המורדים אסרו על הבנקים והסוחרים בשטחם לקבל שטרות "ישנים" שהממשלה הדפיסה לפי המספר הסידורי שלהם. שטרות ישנים שהמספר הסידורי שלהם התחיל באות (أ) התקבלו, בעוד ששטרות שהמספר שלהם התחיל באות (د) נאסרו, מכיוון שהם זוהו כחלק מהסדרה החדשה. זמן קצר לאחר מכן, הממשלה התחילה להכניס שטרות ישנים שמתחילים באות (أ), ויש בנקים שטוענים שהם נתקלו בהעתקים זהים של מספר סידורי.

אם נתבונן בגרף שער החליפין של שני סוגי השטרות, נראה שהמהלך של הממשלה הצליח בטווח הקצר, והשווי של השטרות "החדשים" התחזק לתקופה, ככל הנראה באמצעות הוצאה מהמחזור של שטרות חדשים והחלפתם בישנים שהודפסו זה עתה. אבל המגמה הזו התהפכה לעת עתה. יש המעריכים שאיכות השטרות הישנים שהודפסו זה עתה גבוהה מידי ביחס לשטרות הישנים הבלויים, מה שמסייע למורדים לאתר ולחסום את כניסת השטרות.

סיכום – זמנים נואשים מובילים למדיניות מוניטארית נואשת

במלחמת האזרחים האמריקאית, הדרום פרש מהאיחוד כדי להקים את הקונפדרציה, ישות מדינית חדשה. כתוצאה מכך, הדרום הנפיק כסף חדש (ה-Confederate Dollar). המצב במלחמת האזרחים התימן שונה. המורדים רואים את עצמם כשולטים בישות המדינית "תימן", בדיוק כמו הממשלה אותה דחקו לדרום. ויתור על אחד מסמלי השלטון איננו מתקבל על הדעת עבור אף אחד מהצדדים.

כתוצאה מכך, על אף מה שמסתמן כעליונות צבאית (או לפחות, יכולת להדוף במשך שנים את הממשלה מעיקר האזור המיושב במדינה) עבור המורדים, הם נאלצים לעשות שימוש בכסף שנשלט על ידי היריבים שלהם, מה שחושף אותם לסיכונים.

בינתיים, את עיקר הנזק משלמים האזרחים בשני הצדדים. הצורך לבדוק שטרות כסף, להתעסק בניירות בלויים שאבד עליהם הכלח במסחר ולנסות לקרוא מספרים סידוריים בכל עסקה ולקבל ניירות שמודפסים בקצב מסחרר שוחק את כוח הקנייה המועט ממילא של חלק מהאנשים העניים ביותר בעולם.

---

אם נהניתם לקרוא ואתם לא רוצים לפספס את הפוסט הבא, אני ממליץ בחום להירשם לעדכונים בדוא"ל באמצעות הטופס הבא. שימו לב! אם אתם משתמשים ב-Gmail אנא וודאו שלא התגלגלנו בטעות לתיבת ה-Promotions המבאסת.

בוא נודה בזה. אף אחד לא אוהב לצאת פראייר. במיוחד לא פוליטיקאים אשר מדברים אל קהל הבוחרים שלהם. לפעמים, שנאתנו היוקדת ללצאת פראיירים יכולה לייצר מדיניות חסרת היגיון. שמעו סיפור.

מניפולטורים. מניפולטורים בכל מקום!

בעשור האחרון חוששים הפוליטיקאים בארצות הברית מלצאת פראיירים בכל הקשור לתנאי הסחר הבינלאומי. בהיבט הזה הנשיא טראמפ היה אולי מקרה קיצון של תופעה רחבה הרבה יותר בפוליטיקה האמריקאית. משום מה נשתרשה במוחם של נבחרי הציבור האמריקאים המחשבה שכולם מנסים לרמות אותם.

החשש נשוא הדיון מתרכז סביב סוגיית ה"מניפולציה על המטבע", צעדים בהם מדינה יכולה לנקוט כדי לשנות את הערך של המטבע שלה (כמעט תמיד בכיוון מטה) כדי לשמר יתרון במסחר בינלאומי. תיאורטית, אם הצרכנים האמריקאים רוכשים יותר מוצרים מסין בשל העלות הנמוכה של יצורם במזרח מאשר סינים שרוכשים מוצרים אמריקאים, אז הביקוש למטבע הסיני אמור לגדול. כתוצאה מכך שווי היואן הסיני אמור להתחזק כנגד הדולר ולאזן את תנאי הסחר בין המדינות (יצוא סיני יהפוך לפחות אטרקטיבי, והאלטרנטיבה של יצור בארצות הברית תהפוך למשתלמת יותר). מכיוון שממשלת סין מעוניינת להמשיך את הצמיחה של תעשיית היצור שלה ומכיוון שמנהיגיה הם אנשים קרים וחסרי כבוד, יש לה אינטרס לנקוט בפעולות שיביאו לשמירת שער החליפין בין היואן והדולר, ובכך לשמר את היתרון היחסי של יצור בסין. הפעולות הללו, אשר כוללות רכישת דולרים לרזרבות המט"ח של סין, מכונות מניפולציה על המטבע (וגם אנחנו עושים את זה, אבל ששש).

עכשיו, אם אתם כלכלנים אתם ודאי מרסנים את עצמכם כרגע מלהגיד שלא, זה לא מדויק, וזו רק דרך אחת לבצע מניפולציה, והרי יש סיבות טובות אחרות להגדיל רזרבות מט"ח ובכלל, אין שום חשיבות לסחר הבילטראלי בין שתי מדינות אלא לכלל הסחר חוץ של מדינה מול כל שותפות הסחר שלה. לא יודע, מפה אתם נשמעים לי כמו חבורה של פראיירים. ולכן ב-2016 הקונגרס האמריקאי אישר חוק שמחייב את משרד האוצר לסווג מדינות כמניפולטוריות של מטבעות אם הן עומדות ב-3 תנאים פשוטים שנקבעו לאחר מכן: אם העודף בחשבון השוטף שלהן גדול מ-3% תמ"ג (טראמפ שינה את זה ל-2% כי הוא לא פראייר), אם הרכישות נטו של רזרבות מט"ח היו מעל ל-2% תמ"ג בשנה האחרונה, ואם העודף בחשבון הסחר מול ארצות הברית גדול מ-20 מיליארד $.

בדו"ח שפורסם בדצמבר הודיע משרד האוצר האמריקאי ששוויץ וויאטנאם מואשמות בזאת בהיותן מניפולטוריות, ואם לא ישנו דרכן עלולות לפעול נגדן סנקציות כמו מכסים מיוחדים שיוטלו על המסחר ביניהן. כעשר מדינות אחרות ענו על שני תנאים מתוך השלושה ולכן הושמו תחת "מעקב מיוחד". אז חוץ מלהעליב את השוויצרים, להיטפל לויאטנאמים, ולייצר כותרות סנסציוניות – מה הבעיות עם הודעת משרד האוצר האמריקאי? בערך הכל.

המציאות מסובכת

נתחיל מכך שהתנאים שנקבעו בחוק, כמו כל דבר שקשור לכל חוק – הם פוליטיים. טיוואן, למשל, מריצה עודפים משמעותיים בחשבון השוטף שלה ומסתירה את פעילות הבנק המרכזי שלה בשוקי המט"ח (להרחבה, קראו את המחקר של Brad Setser) – היקף המניפולציות של טיוואן ככל הנראה גדול לאין שיעור מהיקף המניפולציות הויאטנאמיות, אבל מסיבות פוליטיות טיוואן אינה מואשמת.

בנוסף, שיטת המדידה עקומה לגמרי. עוד ב-2019 הזהיר הכלכלן Joseph Gagnon שהתנאים הפשוטים הללו סופרים אך ורק התערבות בשוקי המט"ח לצורך רכישת רזרבות מט"ח. יש דרכים רבות שבהן מדינות יכולות להשפיע על שערי המט"ח. לסין, למשל, יש קרן עושר ריבונית שבאמצעותה נספגים דולרים ומושקעים בחזרה מעבר לים. ההשפעה של רכישת אגרות חוב אמריקאיות או מניות בניו יורק על ידי קרנות עושר ריבוניות זהה לרכישתן עבור "רזרבות המט"ח", אך הן אינן נספרות במסגרת החוק. למה? אני מניח שככה קל יותר לפקידים של משרד האוצר האמריקאי לספור, אבל זה מביא לתוצאות מעוותות.

סוגיה זו מובילה לבעיה מרכזית יותר עבור הדיון שלנו: כל פעולה מוניטארית על ידי הממשלה היא מניפולציה! הרי אם מחר יעלה נגיד בנק ישראל את הריבית, יהפכו ההשקעות בשקל לאטרקטיביות יותר מול מטבעות אחרים, יווצר ביקוש גבוה יותר לשקל, והשקל עשוי להתחזק. כאשר הנגיד מוריד את הריבית, השקל נוטה להיחלש. זו איננה פעילות בשוקי המט"ח והיא לא קשורה ליתרות המטבע, אבל ברור לכל בר בי רב שהיא משפיעה על שווי המטבע מול מטבעות אחרים ומשום כך על היתרון היחסי במסחר בינלאומי. אי אפשר להסתכל על סוג פעילות אחד (ישיר ככל שיהיה) ולקבוע שהוא ורק הוא המדד למניפולציה. זה משול לחיפוש המטבע הזר מתחת לפנס.

זה לא המקום היחידי בו החוק מנסה להסתכל על חלק קטן מהשלם ולקבל החלטות בהסתמך עליו. מדוע משרד האוצר בוחן את גובה עודף הסחר הבילטראלי עם ארצות הברית? הרי מדינה יכולה לנהל גירעון מסחרי עם ארצות הברית (אזרחיה רוכשים יותר מוצרים אמריקאים מאשר בכיוון השני) אך במקביל לנהל עודף משמעותי בחשבון השוטף כלפי העולם. במקרה כזה, אם הבנק המרכזי של אותה מדינה יבחר לבצע מניפולציות, משרד האוצר האמריקאי יתעלם, למרות שגם אז, תיאורטית, המניפולציות פוגעות בתנאי הסחר בין המדינות.

אנחנו בטח לא פראיירים

הדרך היחידה להבין את חוסר ההיגיון שבתנאי החוק האמריקאי ובהכרזה על ויאטנאם ושוויץ כעל מניפולטוריות היא שהחוק בא לענות על רגש. לא על שכל. אנשים לא רוצים לצאת פראיירים, ובוחרים אנשים שיבטיחו להם שהם לא יצאו פראיירים.

ויאטנאם לא תעמוד בקריטריונים של החוק עוד כמה חודשים ממילא לפי תחזיות קרן המטבע הבינלאומית ותרד מהרשימה, ושוויץ, שבאמת עברה על כל שלושת הקריטריונים, עושה זאת מכיוון שהיא כלכלה קטנה יחסית עם תנועות הון גדולות. הריבית על המטבע השוויצרי שלילית ועדיין הוא מתחזק, ולא מכיוון שנסטלה וטובלרון מוכרים כ"כ הרבה. אין אף מפעל אמריקאי שנסגר בגלל העברת היצור אל ארץ היודל והשוקולד.

אבל לפחות לבינתיים אזרחי האומה האמריקאית יכולים להביט בעצמם במראה ולדעת שהם לא פראיירים.

בסוף חודש מאי פרסמה הועדה לבחינת צמצום המזומן במדינה, בראשותו של הראל לוקר, מתווה לצמצום השימוש במזומן בישראל [PDF]. בשורה התחתונה, ממליצה הועדה כי השימוש במזומן יוגבל לעסקאות בגובה של עד 5,000 ש"ח. עסקאות בין אנשים פרטיים יוגבלו ל-15,000 ש"ח בלבד. הועדה גם הגישה המלצות לצמצום השימוש בצ'קים, אך על כך לא נרחיב את הדיון. המתווה פורסם וזכה למספר איזכורים בתקשורת הישראלית אבל לא לתגובות של ממש. כאשר המתווה פורסם לפני כחודשיים ציפיתי שהוא יתפוס נתח משמעותי מסדר היום הציבורי, אבל לעת עתה מסתבר ששינוי רדיקלי של מבנה אמצעי התשלום בחברה הישראלית לא מעניין כל כך את האזרח המצוי. רשומה זו הינה הניסיון שלי לתת מענה לוועדת לוקר ועל הדרך להציף את סוגיית חיסולו של המזומן במחשבה הכלכלית.

הרעיון של כלכלה ללא מזומן (Cashless Economy) אינו חדש. ברשומת "מבוא לכסף" אשר בחנה את גילגולו של הכסף מימי הברטר ועד לכסף פיאט ניתן להבחין בתהליך של פישוט אמצעי התשלום. בעבר החליפו כבשים בתמורה לשקי חיטה, לאחר מכן עברו למתכות יקרות, מטבעות בגדלים שונים, אסימונים ושטרות כסף, ולבסוף לשטרות נייר צבעוניים ופשוטים. במקביל, מהפכת המיחשוב הפכה את העברת הכסף ואת ביצוע העסקאות לפשוטים כל כך עד שלא נדרש להחזיק עוד באסימון פיזי כדי לבצע רכישה. המידע על אמצעי התשלום שלנו מאוחסן במחשבים בבנקים, ואלה מתקשרים ביניהם ומאפשרים לנו לבצע עסקאות ללא צורך להכניס את היד לכיס. צופה מן הצד עלול לתהות מדוע מתעקשת החברה שלנו להחזיק בניירות ובחתיכות המתכת הללו בתוך הארנק, כאשר קיימים אמצעי תשלום נוחים יותר לשם כך.

ועדת לוקר לא ממליצה "ללכת עד הסוף" ולהיפטר ממזומן לחלוטין – היא מכירה בחשיבותו של המזומן כאמצעי תשלום עבור אזרחי המדינה. הסיבה לרצון הועדה לצמצם את השימוש נובע מתוך מטרתה להילחם בבעיה שמדירה שינה מעיניהן של ממשלות רבות ברחבי העולם: הכלכלה השחורה.

הכלכלה השחורה והעלמת מס

ממשלת ישראל, כמו מרבית ממשלות העולם, מנסה מזה שנים להילחם בתופעת הכלכלה השחורה. ועדת לוקר מגדירה את הכלכלה השחורה כך:

הביטוי "כלכלה שחורה" או "כלכלת צל" מציין את אותו נתח בפעילות הכלכלית שאינו מופיע בנתונים על התוצר המקומי הגולמי. מקובל להגדיר כלכלה שחורה כפעילות כלכלית המתבצעת מחוץ למסגרת החוקית של המדינה, וככזו, מרביתה אינה מדווחת לרשויות המס או רשויות אחרות. הכלכלה השחורה כוללת את הפעילויות ואת ההכנסות אשר באופן מכוון מוסתרים מהרשויות הציבוריות במטרה להימנע מקיום החובות המוטלות על כל אזרח ועסק. מקובל להתייחס לשני סוגים של פעילות כאשר מסווגים את מקור ההון השחור: לפעילות כלכלית חוקית ולפעילות כלכלית לא חוקית.

כמה מכם זוכרים את הפירסומת הזו?

זו הייתה יריית הפתיחה של קמפיין המלחמה בהון השחור. הממשלה ביקשה מאזרחיה להלשין האחד על השני כדי שתוכל לתפוס ולהעניש את "הפרזיטים" בחברה, את אותם אנשים ש"נהנים מכל מה שהמדינה נותנת" אבל לא משלמים את חלקם. שוב, ממשלת ישראל איננה היחידה: ממשלות בלגיה, איטליה וצרפת, לדוגמא, מפעילות קמפיינים דומים.

עתה הגיעה ועדת לוקר ומספקת לנו תרופת פלאים: פשוט הקטינו את השימוש במזומן והעלמת המס תרד. מאין הגיעו חברי ועדת לוקר למסקנה הזאת? קשה לדעת. בכל 65 העמודים של דו"ח הביניים לא מסבירה הועדה מדוע הטלת מגבלות על המזומן תקטין את היקף הכלכלה השחורה. קו ההגיון המנחה הנובע מעבודת הועדה מסיק כי הלבנת הון והתחמקות ממס זה רע, אלו מתבצעים באמצעות מזומן, אֶרְגוׁ – צמצום המזומן יוביל לצמצום הלבנת ההון והתחמקות ממס. הבה נדון בנושא וננסה להבין את הבעייתיות של הצעת הועדה.

ההמלצות לא ישנו דבר…

ועדת לוקר מעריכה את היקף הכלכלה השחורה בכ-22% מהתוצר המקומי הגולמי. הועדה מבססת הערכה זו על מחקר של הבנק העולמי משנת 2010 שניסה להעריך את היקף הכלכלה השחורה בכל מדינות העולם. גם עורכי המחקר וגם חברי ועדה מודים כי יש בעיה עם הערכות מסוג זה מכיוון שלא ידועים היחסים בין המשתנים השונים לבין המשתנה המוסבר – גודל הכלכלה השחורה. אנחנו נקל עם הועדה ונניח שהמספר הזה, 22%, הוא מספר קרוב מספיק להיקף ההון השחור האמיתי בכלכלה הישראלית. מה המספר הזה כולל בתוכו? מיהם אותם עברייני הון שחור?

הפעילות החוקית

כפי שציינה הועדה, חלק מההון השחור הוא פעילות כלכלית חוקית אשר איננה מדווחת (שזה לא חוקי). כאן נכנסת, למשל, הבייבייסיטר בת ה-17 שמטפלת בילדים שלכם כשאתם הולכים להצגה. כאן נכנס אותו מלצר, המשלשל את הטיפ לכיסו מבלי לדווח. זוהי הסטודנטית ששכרתם כמורה פרטית לפיזיקה עבור הילד שלא מצליח להבין מכניקת קוונטים. זהו גם האינסטלטור שנתן לכם מחיר טוב בלי לרשום בספרים וגם השיפוצניק שעובד אך ורק במזומן.

המלצות ועדת לוקר לא ישפיעו כלל על אוכלוסיה זו. ראשית, מגבלות סכומי המזומן בעסקאות המדוברות גבוהות דיין בכדי שלא יחייבו את מרבית העוסקים להימנע מביצוע עסקאות במזומן. שנית, גם עבור אותם מקרים בהם העסקאות תהיינה בסכומים גדולים העולים על המגבלה, יוכלו עדיין העוסקים לבצע את עסקאותיהם במזומן. מי בדיוק אמור לעצור אותם? מס הכנסה? הרי זהו אותו מס הכנסה שכבר היום לא מצליח לעצור אותם ולגבות מהם מס בגין הכנסותיהם. כיצד יצליח מס הכנסה לאכוף כעת גם את מגבלת המזומן? התשובה היא שאין למס הכנסה היום שום יכולת. המהלך הזה בסך הכל יהפוך חלק מעברייני המס לעבריינים נוספים – עברייני מזומן, אבל לא ישנה במאומה את גביית המיסים של מדינת ישראל או את היקף הכלכלה השחורה.

על הדרך יכלה ועדת לוקר להוסיף חוק נוסף: חוק האוסר על אזרחי המדינה מלעבור על חוקי המדינה. ברור לכולנו שחוק זה לא ישפיע במאומה על שיעור הציות לחוק, ולכן לא ברור מדוע ועדת לוקר סבורה שהפיכת עברייני מס לעברייני מזומן תתרום בצורה כלשהי להגדלת גביית המס מהציבור ולצמצום ההון שחור.

הפעילות הלא חוקית

תחת קטגוריה זו נכנסים כל העוסקים בפעילות לא חוקית, ואשר מסיבה זו חייבים לפעול במזומן. סוחרי סמים לא יכולים לגבות תשלום בעבור הסחורה שלהם בכרטיס אשראי משום שהם מוכרים מוצרים אסורים. בעלי בתי הימורים לא חוקיים, מעניקי שירותי זנות ושאר פעילויות לא חוקיות מסתמכים בעיקר על תשלום במזומן בעבור הסחורות והשירותים שהם מספקים, ולא יכולים לקפוץ לפקיד השומה הקרוב לביתם כדי לפתוח תיק במס הכנסה. הועדה לא מציינת מספרים (כי אין לה) אבל אני מעריך שמדובר בחלק הארי של הכלכלה השחורה בישראל. לא משנה כמה בייביסיטרים ומלצרים יש במדינה, סביר להניח שתעשיית ההימורים, הסמים והזנות מגלגלת הרבה יותר מזומן.

האם צמצום ההון השחור הנובע מפעילות לא חוקית יגדיל את גביית המס? לא. אין שום סיכוי. אי אפשר לגבות מס על מכירת קוקאין מכיוון שמכירת קוקאין איננה חוקית. אי אפשר לגבות מבעל קזינו בדירת מסתור מס חברות בגין הכנסות ההימורים שלו מכיוון שזה לא חוקי לנהל קזינו במדינה. לעבריינים הללו אין שום ברירה אחרת מלבד שימוש במזומן. כלכלנים היו מנסחים זאת כך: "העלות השולית של ביצוע עבירת מזומן עבור העבריינים היא נמוכה מאוד". העבריינים ממילא מבצעים פעילות כלכלית בלתי חוקית בעליל, העבירה הנוספת שהם כעת יבצעו, קרי, ביצוע עסקאות במזומן בסכומים אסורים, לא תהיה מה שירתיע אותם מביצוע העבירה. יתרה מכך, אין להם שום אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהם לא יכולים להתחיל לסלוק כרטיסי אשראי או לקבל העברות בנקאיות. רוצה לומר: חלק ניכר מההון השחור יישאר תמיד הון שחור.

יש דרך אחת לגבות מס מהון שחור לא חוקי – לגליזציה. אם סחר בסמים יהפוך מחר להיות חוקי, יהיה ניתן לפתוח חנויות לממכר סמים באבן גבירול ומס הכנסה ירוויח את המע"מ, מס החברות ומס ההכנסה מסוחרי הסמים. אם יהיה ניתן לפתוח בתי קזינו ו"מכוני בריאות" באופן חוקי, יהיה ניתן לגבות גם מאלה מס. נכון לסוף מאי גבתה הממשלה בקולורדו יותר מ-34 מליון דולר מיסים, רישיונות ואגרות בגין הסחר (החוקי) במריחואנה, זהו צמצום אמיתי בהון השחור, מכיוון שהצרכני המריחואנה רוכשים את הסמים שלהם באופן חוקי, ומשלמים על כך מס.

לועדת לוקר אין מנדט לדבר על לגליזציה, ואני משוכנע שחלק נכבדים מהקוראים יטענו, ובצדק, כי יש היבטים לא כלכליים כנגד לגליזציה מכל סוג. אני מסכים. אבל אם המטרה של הממשלה היא הקטנת ההון השחור, כדאי שתפסיק לדבר על פתרונות קסם בסגנון צמצום השימוש במזומן, ותתחיל לבדוק דרכים אמיתיות לטפל בבעיה.

…מלבד להגביל את האוכלוסייה שומרת החוק

אז נוכחנו לגלות שהמלצות ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן לא באמת יעזרו להקטין את היקף הכלכלה השחורה או למלא את קופת המדינה הריקה. ועדת לוקר מכירה בכך שמרבית המשתמשים במזומן הם אזרחים שומרי חוק, וכי יש צורך אמיתי להשתמש במזומן בקרב תושבי המדינה. מסיבה זו, נמנעת ועדת לוקר מ"ללכת על כל הקופה" ולהוביל למתווה שיעלים את המזומן לחלוטין מהכלכלה. גם אם המזומן היה נעלם לחלוטין, נדגיש, הדבר לא היה מגדיל את קופת המדינה באופן משמעותי. העבריינים לא יכולים לשלם מס גם אם ירצו, וסביר שיעברו לסוגי מזומן אחרים כתשלום (דולרים וביטקוין לצורך הדוגמא).

אמנם המלצות הועדה לא יועילו, אך יש להן פוטנציאל משמעותי להזיק:

ראשית, כל מגבלה על אמצעי התשלום בהכרח פוגעת בפעילות הכלכלית במדינה. אנשים שומרי חוק, שלא מעוניינים להפוך לעבריינים בגלל עבירת מזומן, ייאלצו לבצע עסקאות באמצעים אלקטרוניים אשר יקרים יותר מאשר השימוש במזומן. העברות כספיות בבנק, עמלות סליקת כרטיסי אשראי בחברות כרטיסי האשראי או בפייפאל, כל אלו מטילים עלויות עסקה נוספות על רכישות גדולות המהוות מס על האזרחים. ועדת לוקר אמנם מציעה לקדם ארנקים וירטואלים וכרטיסי דביט זולים יותר, אבל עדיין לא ראינו מדיום זול כמזומן לביצוע רכישות.

שנית, המגבלות על המזומן מהוות פגיעה בזכויות הקניין של אזרחי מדינת ישראל. המגבלות למעשה מונעות מאזרחי מדינת ישראל להשתמש ברכוש שלהם, במקרה זה המזומן, כרצונם. מדובר בהתערבות ממשלתית באשר לאופן השימוש באמצעי התשלום, התערבות מיותרת לחלוטין שכן היא לא תוביל לשום יתרון בעבור המדינה. מה תעשה הממשלה אם הציבור יתחיל לבצע עסקאות מזומן גדולות בדולרים במקום? האם היא תחזיר את הפיקוח על המט"ח שהיה לפני שנות ה-80 ותתחיל לחקור כל אזרח בנוגע לסיבה בגינה הוא מבקש להמיר מזומן? לא ניתן אפילו לנחש את כמות המגבלות הנוספות שתצטרך הממשלה להקים כדי לקיים את המלצות הועדה. תופעה נוספת ולא רצויה (מבחינת המדינה) שיכולה להתרחש היא קידומם של מטבעות אלטרנטיביים ואמצעים נוספים להתחמקות ממס שנמצאים כיום בשוליים. אני מדבר, בין היתר, על הביטקוין ועל מטבעות קריפטוגרפיים אנונימיים אחרים אשר יכולים להפוך את המתווה לחרב פיפיות עבור גביית המס הישראלי.

הרחבה: על הקשר בין מזומן לבין פשיעה

"המזומן הוא חלב האם של הפשע", טוען הקרימינולוג האמריקאי, ד"ר מרכוס פלסון, ואכן יש למזומן יתרונות רבים עבור העבריין – העיקרי שבהם הוא האנונימיות של השימוש בו. ועדת לוקר בחרה שלא להתייחס לאספקט מעניין של הקשר בין מזומן לבין פשיעה שמהותה ניסיון לגזול רכוש. למרות זאת החלטתי להתייחס לנושא ולהסביר מדוע למרות שניתן להוכיח קשר ישיר בין מזומן לבין פשיעה, הקטנת השימוש במזומן עדיין איננה יעד ראוי.

נסו לשים את עצמכם בנעליו של גנב או פורץ. אי שם, ברחובות השקטים והפחות מוארים נמצאות המטרות שלכם – אנשים ובתים. הפרס העיקרי שאתם רוצים לשים את ידיכם עליו הוא המזומן שברשותם. במזומן אתם יכולים להשתמש באופן מיידי, מבלי לחשוף את זהותכם, ומבלי שיוכלו לחבר בין שטר כסף שבידכם לבין שטר כסף שנגנב מאדם כלשהו (הכסף הינו בר-חליפין). כל שאר החפצים הגניבים הם בעלי תועלת נמוכה משמעותית עבורכם. כרטיסי אשראי יבוטלו במהירות לאחר ביצוע השוד, ובהיעדר הקוד המזהה תוכלו להשתמש בו ברכישות בלבד בפרק זמן קצר. חפצים אחרים בעלי ערך יצטרכו להיות מומרים למזומן בתמורה לערך נמוך משמעותית, ויוכלו לקשר אתכם לעבירה שבוצעה.

אין ספק שהתמריץ של העבריינים לביצוע עבירה כמו שוד, כיוס או פריצה לבתים הוא הימצאותו של מזומן. לאחרונה אף הצליחו כלכלנים לכמת את התמריץ של מזומן על פשיעה. במרץ 2014 פורסמה טיוטת מאמר ב-NBER של שישה כלכלנים (Wright et al) אשר חקרו "ניסוי טבעי" שהתרחש בארצות הברית החל משנות ה-90. במהלך שני העשורים האחרונים שונתה תוכנית תשלומי הרווחה בארצות הברית: עד שנות ה-90 קיבלו התושבים שחיו על קצבאות רווחה צ'קים עם תשלומי הקיצבה שלהם. לחלק ניכר מהתושבים הנזקקים לא היה חשבון בנק ולכן היו מחזיקים את עיקר הכסף שלהם במזומן. החל משנות ה-90 דרשה הממשלה הפדראלית לעבור לפורמט המכונה EBT, מה שהוביל להפסקת התשלום באמצעות צ'קים ולקבלת תשלום באמצעות כרטיס דביט נטען במקום (כמו תווי השי הנטענים בכרטיסי אשראי שאנו מכירים בחגים). החוקרים התמקדו במדינת מיזורי, וניצלו את העובדה שהמעבר התבצע בתהליך סדור, אזור אחר אזור, ולא בבת אחת, מה שאפשר להם לבחון את ההשפעה של המהלך על הפשיעה. בכל פעם שאזור מסוים החליף את תשלומי הרווחה מצ'קים ל-EBT, הבחינו החוקרים בירידה בפשיעה באזור זה, תופעה שהם קישרו לירידה בכמות המזומן שבידי הציבור ומכאן לירידה בתמריצים לפשיעה.

בסך הכל מדדו החוקרים שהמעבר ל-EBT הפחית את הפשיעה בכ-9.8%: פריצה לבתים פחתה ב-7.9%, תקיפה ב-12.5% וגניבה ב-9.6%. ההשפעה על שוד וגניבת רכבים לא הייתה מובהקת סטטיסטית. מעניין לציין שההשפעה על מקרי אונס גם הייתה אפסית, מכיוון שאונס איננו פשע שמונע מרצון להתעשר. האם מצאנו סיבה ראויה לצמצום השימוש במזומן?

אז צמצום בכמות המזומן שבידי הציבור מוריד את רמת הפשיעה ברחוב. על אף שועדת לוקר לא התייחסה כלל לטיעון הזה, יכול הקורא להסיק שמדובר ביעד שראוי לשאוף אליו, גם אם עלינו לתת את הדעת על כך שהגבלות על עסקאות במזומן לא יובילו בהכרח לצמצום המזומן שבידי הציבור. אבל בבואנו לבחון את ההשפעות של צמצום המזומן על הפשיעה עלינו להסתכל על מגוון סוגי הפשיעה. פשיעת הסייבר, לדוגמא, נמצאת במגמת עלייה ברורה. ככל שאנשים משתמשים פחות במזומן ומסתמכים יותר על בנקאות אלקטרונית והעברת כספים דיגיטלית, כך עולה התמריץ עבור עבריינים לפעול במרחב הדיגיטלי.

עבריינות האינטרנט היא אמנם פחות אלימה, הרי אף אחד לא חודר באישון לילה לביתכם או מכייס אותכם בפינת הרחוב, אך היא הרסנית הרבה יותר. כייס או פורץ מוגבלים ביכולת שלהם לגנוב כסף – האקר מוצלח יכול, לאחר שהצליח לחדור את הגנות המערכת הממוחשבת של בנק מסוים, לרוקן כמויות כסף גדולות מחשבונות רבים. על ידי צמצום המזומן הקטנו את התמריץ לסוגים מסוימים של עבריינות רחוב, אבל הגדלנו משמעותית את התמריץ לעבריינות סייבר.

סוף דבר

ועדת לוקר קמה כדי לייצר מתווה להפחתת השימוש במזומן, מתוך המטרה הראשית של הגדלת בסיס המס הישראלי ומלחמה בהון השחור. המלצותיה של הועדה לא יובילו לעמידה בתכנית שלה. השקלים שיתווספו לקופת המדינה יהיו זניחים בהשוואה לנזק שהתכנית תייצר לתושבי המדינה. היא תהפוך מאות אם לא אלפי אזרחים נוספים לעבריינים או לחילופין תשית מס פיננסי על רכישות גדולות בידי תושבי ישראל. המלצותיה הן לא יותר מאשר שלילת החירות של אזרחי מדינת ישראל ופגיעה בחופש הקניין שלהם. אני מתנגד למתווה ועדת לוקר, מה איתכם?

אורי כץ, הכותב את בלוג הכלכלה המומלץ "דעת מיעוט", הזכיר בהערת אגב באחת מרשומותיו האחרונות את אחד הנושאים הבעייתיים ביותר מבחינתי בנוגע לשיח הכלכלי בבלוגספירה הישראלית:

מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

כץ מתייחס לשלל הדיונים, הרשומות, ולאחרונה גם לפרסומים בעיתונות הכתובה העוסקים בשיטה הכלכלית, המוניטארית או הבנקאית, וכל זאת מנקודת מבט של מבקרים אשר ברובם הגדול אינם כלכלנים בהכשרתם. המידע נשאב, על פי רוב, מבלוגים זרים, סרטוני יו-טיוב והרצאות של אנשים שדעותיהם לא יושבות בקונצנזוס של השיח הכלכלי האקדמי.

אחת הבעיות היא שכמעט ולא קיימים מקורות מידע פתוחים באינטרנט (הן בשפה העברית והן באנגלית) העוסקים בתיאוריה מוניטרית, בשאלות "מהו כסף" וכיצד מודדים אותו, או בשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. מסיבה זו החלטתי להרים את הכפפה ולצאת בסדרת רשומות שיסקרו את הכסף ואת השיטה הכלכלית מנקודת מבט מרכזית. בדרך, אני אנסה להתעמת עם חלק מהטענות שמופנות כנגד "השיטה" על ידי אותם בלוגים, מתוך תקווה להעניק ללימודי הכלכלה והתיאוריה המוניטרית אלטרנטיבה לתיאוריות השוליים שנהנות היום מנוכחות מרכזית בבלוגספירה ובתוצאות החיפוש.

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות השבועיות, שתעסוק בבסיס: מה זה כסף, ולמה הכסף שלנו היום נראה כפי שהוא נראה, ולא אחרת? הרשומה יצאה מאוד ארוכה (כ-4,000 מילה), ואני צופה שרשומות נוספות בסדרה זו יגיעו לממדים דומים. 

תוכן עניינים 

מה זה כסף?

כסף קומודיטי (Commodity Money)

כסף אמון (Fiduciary  Money)

כסף פיאט (Fiat Money)

בונוס: הרחבה על סניוראז'

גירסת TL;DR

מה זה כסף?

השאלה "מה זה כסף?" היא מסובכת במיוחד מכיוון שלמילה כסף משמעויות שונות בשפה העברית. כאשר אנחנו אומרים כסף אנחנו יכולים להתכוון לדברים הללו:

כלומר, למטבעות או לשטרי כסף (באנגלית, Currency). אבל זוהי רק הגדרה אחת, צרה מאוד, לכסף.

רוב הכסף במדינת ישראל אינו מיוצג כלל על ידי שטרות ועל ידי מטבעות: סך מחזור המטבע הישראלי הסתכם ב-49 מיליארד ש"ח בשנת 2011 [PDF] ורובו היה בכלל בכספות הבנקים, וזאת לעומת סך מצרף הכסף (M3) של 589 מיליארד ש"ח לשנה זו [XLS] (יותר על "מצרף הכסף", ברשומה הבאה). רוב הכסף שלנו נמצא בפקדונות הבנק שלנו, ומיוצג על ידי מספר באתר האינטרנט של הבנק, או בתדפיס האלקטרוני שאנחנו מוציאים בסניף. אם כולנו היינו עוברים מחר למזומן, בנק ישראל היה צריך לעבוד כל הלילה כדי להדפיס מספיק שטרות עבור כולנו.

כדי להגדיר מהו כסף, הכלכלנים מאפיינים אותו על ידי 3 תכונות מרכזיות. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כאל "מבחן קבלה" – כסף טוב הוא כסף ש:

א. משמש כאמצעי חליפין (Medium of Exchange) – במילים אחרות, משמש לרכישת מוצרים ושירותים מהציבור. נניח לרגע שאתם מגדלים בוסתן תפוחים וכואבת לכם השן. אתם ניגשים לרופא השיניים, מצביעים על השן ומבקשים ממנו טיפול שורש, אך הרופא אומר שהוא אמנם מוכן לטפל לכם בשן, אבל הוא ממש לא אוהב תפוחים. אם תביאו לו סטייקים כתשלום, הוא ישמח לטפל בכם. כעת אתם יוצאים ממשרדו של רופא השיניים עם שק תפוחים על גבכם וכאב שיניים בטוחנת השמאלית, ותרים אחר הקצב, שאומר לכם שיש לו אנטריקוט מיושנים מעולים, אבל מה שהוא באמת רוצה בתור תשלום זה שמישהו יתקן לו את הסתימה באמבטיה. לבסוף אתם מאתרים את האינסטלטור שמוכן לקבל תשלום בתפוחים, שמתקן עבור הקצב את הסתימה, שמעביר לידכם את האנטריקוטים, שעוברים לידיו של רופא השיניים, שנאות להתחיל בטיפול השורש המובטח. הפעם הצלחתם לקבל את מבוקשכם. אבל כפי שהדוגמא התיאטרלית הזו המחישה עבורכם, אף אחד מהמוצרים והשירותים שהוזכרו לא מהווים כסף במשמעותו הגלובלית. התפוחים היו כסף עבור העסקה עם האינסטלטור, אבל לא עבור כל אחד מבעלי המלאכה או המוכרים האחרים. כסף מודרני, כמו לדוגמא שקלים, דולרים או מטבעות מוכרים אחרים פותר עבורנו את הבעיה מכיוון שהוא משמש כאמצעי חליפין מוכר. ניתן לחלק את הדולרים והשקלים למנות קטנות יותר (חצי שקל, 10 אגורות, וכו'), הם מקובלים בקרב קבוצה גדולה של קונים ומוכרים וכמו כן הם עמידים יחסית.

ב. מאפשר לאגור ערך (Store of Value) – אנחנו עדיין בבוסתן שלנו. סיימנו את קטיף התפוחים העונתי, ומכיוון שאין לנו רכישות דחופות אנחנו שמים אותם במחסן. כעבור חודש, בבואנו לרכוש מכשיר DVD חדש, אנחנו שולפים שק תפוחים מהמחסן ורואים שחלקם כבר הספיקו להרקיב. כעבור חודשיים שלושה התפוחים שלנו אינם שווים דבר. התפוחים לא הצליחו לשמור על ערכם למשך זמן, ולכן לא מהווים כסף טוב במיוחד. אנחנו רוצים שנוכל להשתמש בכסף שלנו בעתיד מבלי לספוג "קנסות" על ערכו. כסף מודרני איננו ערובה לשמירה על ערך – הכסף שלנו יכול לסבול מאינפלציה (עליית מחירים, שהיא למעשה שחיקה בערך המטבע), ולכן השקל של היום לא בהכרח קונה מה שקנה השקל לפני שנה. ככל שמטבע סובל יותר מאינפלציה, כך ערכו בתור "כסף" הולך ויורד. מטבעות אשר הגיעו לשלב של היפר-אינפלציה, דהיינו עליית מחירים דו ספרתית ומעלה בתקופות קצרות, נעלמו מהר מאוד מהמחזור.

ג. משמש כיחידת מידה (Unit of Account) – זוהי טכניקה שהופכת את הכסף לשימושי במיוחד בכלכלה מפותחת. בכלכלת ברטר (סחר חליפין) אנו נדרשים לזכור את מחירי הסחורה כנגד כל הסחורות האחרות שקיימות בעולם. מכנסי ג'ינס חדשים שווים ארגז של קילו תפוחים, או 2 עיזים, או מטיל זהב, או שעת עבודה של רואה חשבון, וכן הלאה. ברור לנו שככל שיש יותר מוצרים בעולם, כך גדל הצורך באמצעי מתווך אשר ישמש כיחידת מידה. הכסף פותר עבורנו את הבעיה. אנחנו צריכים לדעת רק את מחירו של הג'ינס בשקלים ולא כנגד פורטפוליו ארוך של סחורות ושירותים. האם תפוחים יכולים להיות כסף שישמש כיחידת מידה? אולי. אבל הם לא יהיו טובים כמו שקלים או דולרים. גשו לירקן וגלו כי לא כל התפוחים נוצרו שווים. יש גדולים, יש קטנים, יש טעימים, ויש פחות. גם אם נקבע את יחידת המידה כ"משקל התפוחים", ברור לנו שיש קילו תפוחים ששווה יותר מקילו תפוחים אחר, תלוי בתנאי הגידול שלו וכן הלאה.

אז לסיכום, התפוחים הם כסף גרוע במיוחד. שקלים הם כסף לא רע, כל עוד הם יצליחו לשמור עבורנו על ערכם. בעבר השתמשו בסוגי כסף רבים ושונים, החל מסחורות חקלאיות שונות, מתכות (אלקטרום, זהב, כסף, נחושת, ברזל), שרשראות חרוזים, שקי מלח ואפילו סיגריות שימשו ככסף במחנות שבויים במהלך מלחמת העולם השנייה. החל מהמאה ה-7 לפני הספירה החל השימוש במטבעות אשר הונפקו על ידי סמכות פוליטית ושטרות כסף היו בשימוש לראשונה בסין במאה ה-11 לספירה. מהפכת המחשוב הובילה לכסף וירטואלי, כך שמרבית הכסף שלנו היום איננו מוחשי אלא נשמר כרצף של ביטים במחשב, ולבסוף, צצים לאחרונה גם מטבעות וירטואליים אשר מנותקים מסמכות מוניטארית, כמו ביטקוין, אשר עליו ועל הסקפטיות שלי הרחבתי ברשומה קודמת (למרות שגם הביטקוין ממלא באדיקות אחר שלושת מאפייני הכסף).

ההיסטוריה של הכסף

כדי להבין איך הגענו לשיטה הנוכחית, חשוב להכיר את ההיסטוריה של הכסף. מכיוון שכסף על צורותיו השונות ליווה את האנושות כנראה מתחילתה, עלינו להגדיר נקודת התחלה קרובה לזמננו בכדי למנוע מהדיון להתפזר. הכסף המוקדם ביותר המעניין אותנו הוא כסף הקומודיטי (Commodity Money), כסף שעשוי ברובו ממתכות יקרות (נתעלם מסחורות אחרות ששימשו ככסף בעבר), הבעיות שהיו בשיטה זו והמעבר למטבעות אמון ושטרות כסף (Fiduciary Money) ולבסוף, מעבר לכסף פיאט (Fiat Money), שהוא הכסף בו אנו משתמשים היום.

כסף קומודיטי

אלו הם המטבעות הראשונים בעולם. גוש מתכת לפי משקל סטנדרטי (בהתאם לרמה הטכנולוגית באותה תקופה). המטבעות הראשונים שיוצרו היו כנראה עשויים מאלקטרום (לידייה, המאה ה-7 לפני הספירה), ומרבית המטבעות בעולם היו עשויים מכסף, נחושת וזהב. על גבי המטבעות היו טובעים את סמלי המשטר, לעתים קרובות התנוסס עליהם דיוקנו של השליט, וכן היו משתמשים במטבעות כדי לפרסם אירועים חשובים שהיו קשורים לשלטון (כיבושים, בעיקר, אבל גם אירועים פוליטיים מרכזיים כאמצעי פרופגנדה). הממשל היה טובע את המטבעות במיטבעות (Mints) שהיה מקים או על ידי מתן צ'רטר למיטבעות פרטיות. לצרפת במאה ה-14, למשל, היו 24 מיטבעות מלכותיות שהיו אחראיות על יצור הכסף. סוחרים פרטיים היו יכולים לגשת למטבעה ולמסור לה מתכת, והמטבעה בתורה הייתה מחליפה את המתכת במטבעות רשמיים העשויים ממנה. המטבעות עצמם היו מכילים קצת פחות מהמתכת היקרה מאשר ערכן הנקוב, וההפרש הזה היה הרווח עבור המטבעה ועבור הממשל.

קיימת בבלוגוספירה רומנטיזציה רבה סביב מטבעות קומודיטי כ"כסף אמיתי". אחרי הכל, מדובר בכסף שהממשלה לא יכולה להדפיס מתי שהיא רק רוצה כדי להוציא את עצמה מחובות. בשביל להנפיק עוד מטבעות, צריך לרכוש את המתכות היקרות שמהן מורכבות המטבעות. וגם אם חלילה קורס השלטון שהנפיק את המטבע כתוצאה ממשבר כלכלי או מלחמה, הרי שתמיד נוכל להתיך את המטבעות למטילי מתכת ולהמיר אותם למטבעות חדשים אצל סמכות מוניטרית אחרת. מעבר לכך, נתקלתי במספר מקורות מידע "אלטרנטיביים" אשר טוענים כי תחת מערכת מוניטרית המבוססת על קומודיטי, אינפלציה איננה אפשרית. תיאור זה הינו פשטני מאוד, שגוי היסטורית וגם מאוד תמים. אם היה כל כך טוב עם מטבעות הכסף, הנחושת והזהב, מדוע ויתרנו עליהם?

מטבעות הקומודיטי הם כסף מאוד בעייתי, בעיקר מהסיבות הבאות:

א. אין עודף – לצופה התמים זו עלולה להיראות כמו בעיה שולית, אך מדובר בכשל טכני מהותי שפוגע בכסף קומודיטי בכל צורותיו. הכלכלן זוכה פרס הנובל Thomas Sargent אף הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change (הוצאת פרינסטון). הבעיה עם מתכות יקרות היא שהן, ובכן, יקרות, ומכיוון שכסף הקומודיטי עשוי מהן, ערכו המינימלי מוגבל לפי שווי המתכת. נניח שכולנו מסתובבים עם מטבעות זהב, כסף ונחושת בארנק שלנו, וביום קיץ חם מעוניינים לרכוש ארטיק בשקל. בבואנו לשלם למוכר נגלה כי אין לנו שום מטבע שיכול לשלם על העסקה הזאת. המטבע הקטן ביותר שלנו (נניח, מטבע נחושת קטנטן), שווה ערך ל-20 ארטיקים לכל הפחות. וגם אם נשלם איתו, אזי בפני המוכר תעמוד בעיה זהה, אין לו אפשרות להעניק לנו עודף. במילים אחרות, עלינו לבחור בין לרכוש 20 ארטיקים, לבין להתבשל בחום. קשה לקיים כלכלה בצורה הזו.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-19 ההיסטוריונים הכלכליים מזהים תהליך של ניסוי וטעייה מצד השלטונות האירופאים והים-תיכוניים שמטרתו פתירת בעיות המחסור של הכסף הקטן על ידי ניסויים מוניטריים. הבעיה החמירה לקראת המהפכה התעשייתית. בידי התעשיינים הבריטים לא היו מספיק מטבעות בעלי ערך קטן מספיק כדי לשלם משכורות לעובדים שלהם. קשה לשלם מידי יום או מידי שבוע משכורות במתכות יקרות, במיוחד כשרמת השכר לא גבוהה במיוחד. הפתרון של תעשיינים מבירמינגהם, למשל, היה לייצר מטבע משלם שאיננו עשוי ממתכת יקרה אלא מייצג אותה בלבד ומבטיח המרה למתכת זו. מטבע זה, שלא הוכר על ידי הממשלה הבריטית הפך, בתחילת המאה ה-19, למטבע הפופולרי ביותר למשכורות ורכישות קמעונאיות במדינה. השוק החופשי אמר, למעשה, כי הוא איננו מעוניין במטבעות העשויים ממתכות יקרות (מטבעות פרטיים, מפח למשל, היו קיימים אפילו לפני כן). לעיון נוסף אני מפנה לספר Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821.

בעיית הכסף הקטן נפתרה, טכנית, עם המעבר לצורות כסף מודרניות יותר, אבל מעניין לראות מקרים מודרניים בהם כתוצאה מתקלה טכנית או בעיה נקודתית, מגיעה מדינה למצב בו אין לאזרחיה כסף קטן. המקרה האחרון היה בקפריסין במרץ 2013, שם כתוצאה מסגירת הבנקים בצו ממשלתי כחלק מתכנית ההצלה שלהם (או השוד הציבורי, תלוי בנקודת ההתייחסות של הצופה) חל מחסור חמור בעודף קטן. כתבת של ה-Financial Times סיקרה את הנושא וסיפרה כי נהגי המוניות שינו את מודל תימחור הנסיעה שלהם ממונה למחיר קבוע ועגול הניתן לתשלום בשטרות של 5 ו-10 אירו. ידיעות אחרות סיפרו על מוכרים רבים אשר דיווחו על ירידה בפידיון היומי מכיוון שאין להם עודף להחזיר ללקוחות. כסף קטן – אך השפעתו וחשיבותו למסחר היום יומי גדולה.

ב. פיחות ואינפלציה – אחד מחיצי הביקורת שמופנים כלפי כסף פיאט מודרני בו אנחנו משתמשים כיום הוא שהמערכת המוניטרית לא מבוססת על דבר, מלבד אמון. אך המציאות היא שכל מערכת מוניטרית עם רשות מרכזית שולטת מבוססת לבסוף על אמון. אמון, שבמהלך ההיסטוריה הכתובה והידועה לנו הופר פעם אחר פעם, עבור כסף ממתכת כמו עבור כסף מנייר.

פיחות (Debasement) היא דרך פשוטה ואלגנטית של מנפיק המטבע, כלומר הרוזן, נסיך, מלך או הממשלה לנער את כיסי הציבור ולגבות ממנו מס על ידי פגיעה בערך הכסף שבידם. פגיעה זו מתורגמת לאינפלציה, שחיקה בערכו של הכסף ועליית מחירים. הממשל מודיע כי החל מהיום, המטבע המוכר הולך לעבור שינוי. ערכו הנומינלי יישאר זהה, ואילו כמות המתכת היקרה שבתוכו תקטן. בצורה הזו יוצר הממשל תמריץ להטבעתן של מטבעות חדשות והתכתן של המטבעות הישנות.

הפיחות מוביל ללחץ אינפלציוני. לא רק מחיר המתכת היקרה עולה כתוצאה מהפיחות, אלא מחיריהם של כל המוצרים הבסיסיים. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאינפלציה כרונית בתקופה של כסף קומודיטי הנובעת ממניפולציה של בסיס הכסף על ידי הממשל. בתקופת מלחמת "מאה השנים" למשל, הייתה צריכה צרפת כסף למימון המשך הלחימה. פיחות המטבע הוכיח את עצמו ככלי מיסוי מעולה עבור הכתר הצרפתי, מכיוון שבמקום לשלוח את גובי המיסים לערים ולכפרים הם יכלו פשוט לפחת את הליבר הטורי (livre tournois) ולהביא את האזרחים והסוחרים עצמם לרוץ למטבעות לצורך התכה והטבעה מחדש של הכספים. מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, הכלכלן פרופ' נתן זוסמן, ופרופ' יוסף זעירא חקרו ומצאו כי כי בין השנים 1337-1360 ביצע הממשל הצרפתי 85 פיחותים במטבע (!) 51 מהם תוך 6 שנים. הפיחותים הובילו את כלכלת צרפת למצב של היפר אינפלציה ולאחר מכן תקופת רגיעה זמנית, עד לתחילת המאה ה-15 בה שורה של פיחותים הובילה להיפר אינפלציה חמורה יותר ולעלייה במחיר הכסף של כ-3,500%. מחיר החיטה שהייתה מקור המזון העיקרי של החקלאים זינק פי 4 מ-1418 עד 1422. היפר אינפלציה איננה, אם כן, תופעה של כסף מנייר בלבד, אלא תופעה של ממשל לא אחראי ללא קשר לשיטה המוניטרית.

ג. שחיקה טבעית (ולא טבעית) במטבע – כסף ממתכת יקרה לא עמיד במיוחד.  מטבעות העשויים מזהב ומכסף נשחקים משימוש. כלכלנים הם לא מטאלורגים, אבל הקונצנזוס מדבר על שחיקה ממוצעת של 1% בשנה בשווי המתכת היקרה במטבעות. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון מסתובבים בכלכלת קומודיטי מטבעות עם ערכים שווים אך משקל שונה. תארו לעצמכם שאתם מעוניינים למכור סחורה בחמישה שקלים, וכל מטבע של שקל עשוי מכסף. התשלום בעבור הסחורה שתקבלו יהיה חמישה מטבעות של "שקל", אך תכולת המתכת היקרה בכל אחד מהשקלים תהיה שונה. יהיו שקלים שיהיו שווים "יותר" מאשר שקלים אחרים. בפועל, אנשים יעדיפו לשמור את המטבעות "הטובים", כלומר המטבעות שמשקלם מלא, בביתם, וישתמשו לצרכי מסחר ותשלום חובות במטבעות "רעים", כלומר מטבעות שעקב השחיקה משקלם נמוך יותר. זהו מקרה נוסף של חוק גרשם בפעולה.

בעיה זו הייתה נפוצה בעבר. ונוספה לה בעיית ה-Clippers. אנשים לא סימפטיים אשר היו חותכים חתיכות מאוד קטנות מהמטבעות ובכך "גונבים" לעצמם שאריות מתכת יקרה, אולם שיפורים טכנולוגיים בטביעת המטבעות צימצמו את הפעילות הזו בהדרגה.

ד. לחצים אינפלציוניים ודיפלציוניים כתוצאה משינוי במחיר הסחורה – כאשר המטבע שלכם עשוי ממתכת מסוימת, שינוי בהיצע או בביקוש של המתכת, גם אם אינו קשר לביקוש ולהיצע של כסף, מביא ללחצים אינפלציוניים או דיפלציוניים. בואו נניח, לשם המחשה, שמחר יתגלה הר ענק של זהב אי שם במקסיקו, או ששיפור טכנולוגי יאפשר כרייה של כמות כפולה של זהב בפרק זמן זהה. משמעות הדבר היא שהיצע הזהב יגדל משמעותית, ומכאן שמחירו של הזהב ירד.

לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו תקופה אינפלציונית בה המחירים עלו בהדרגה, ועל פי חלק מהמקורות הכפילו את עצמם פי 6 במשך מאה וחצי. אחת הסיבות לאינפלציה הייתה יבוא הזהב מהעולם החדש לספרד ולמדינות מערב אירופאיות אחרות. הגידול בהיצע הזהב הוביל לירידה במחיר הזהב. ומכיוון שהזהב היה הכסף בחלק ממדינות מערב אירופה, ירידה במחיר הזהב היא ירידה בשווי הכסף – או במילים אחרות – אינפלציה.

דוגמא מודרנית יותר היא הבהלה לזהב בקליפורניה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1849 כריית הזהב בקליפורניה עקפה את כל כריית הזהב השנתית בארה"ב כולה. העלייה הזו בהיצע הזהב הובילה לעלייה של 30% במחירים הקמעונאיים בין השנים 1850-1855.

כאשר הכסף שלכם הוא למעשה סחורה אשר ההיצע שלה נקבע על ידי כוחות השוק, יש לשורה של גורמים שליטה על רמות המחירים. ואכן, התנודתיות ברמת המחירים בעידן כסף הקומודיטי הייתה גדולה לעין שיעור מאשר התנודתיות ברמת המחירים בעולם המערבי בימינו אנו, וזאת גם אם נשקלל פנימה את האינפלציה של שנות ה-70. תנודתיות המחירים תחת סטנדרט הזהב, למשל, נמדדה כגדולה פי 13 מאשר בכסף פיאט מודרני (Coefficient of variation – עפ"י מחקר של William Gavin, מ-St. Louis Fed).

כסף אמון (Fiduciary Money)

החסרונות הרבים של כסף קומודיטי פיזי הובילו לפתרון טכני יעיל עם שמות רבים, בין היתר Token Money, Fiduciary  Money ו-Subsidiary Coinage. אבל כל אותם מושגים מתייחסים לקונספט פשוט. בסיס הכסף נותר קומודיטי, כלומר יחידת המידה הראשית של הכסף היא עדיין סוג של מתכת יקרה, אך המטבעות (ועכשיו גם שטרי הכסף) אשר בהם משתמשים במסחר היום יומי הם מטבעות העשויים ממתכת זולה או שטרי כסף העשויים נייר. כדי לשמור על הקישור לבסיס הכסף, נבנה מנגנון המאפשר לכל אחד להמיר את המטבעות או שטרי הכסף שבידו בכל עת לאותה מתכת יקרה לפי שער המרה קבוע.

הפתרון של כסף אמון הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד והתפשט בכל רחבי העולם. ראשית, הוא פתר את בעיית העודף. בסיס הכסף יוכל להמשיך להיות מטבעות ומטילי זהב המוחזקים אי שם בכספת בנק, ואילו הממשלה תוכל לייצר שטר קטן ככל רצונה או מטבעות עם ערכים מאוד קטנים מחומרים זולים, אשר יהיו שווים חלק זעום מבסיס הכסף. כסף אמון גם טיפל, בצורה חלקית, בתופעת שחיקת הכסף מכיוון שהשימוש של המתכות היקרות פיזית במחזור ירד משמעותית. תופעת הזיופים דווקא גדלה עם הכנסתם של שטרי כסף מכיוון שנייר קל לזייף, ומאז החלה מלחמה טכנולוגית בין המדינה שמנפיקה את השטרות לבין הזייפנים שמנסים לזייף אותם.

אבל המעבר לכסף אמון לא פתר את בעיות היסוד של כסף קומודיטי. מכיוון שבסיס הכסף הוא עדיין מתכת יקרה, שינויים בביקוש ובהיצע למתכת זו עדיין השפיעו על רמת המחירים היום יומית. מעבר לכך, כפי שנציג עוד מעט, שמירה על קשר לזהב לא מבטיחה יציבות מחירים או צמיחה כלכלית.

אבל תקן זהב איננו ערובה ליציבות מחירים, כפי שהדגמנו מקודם עם בהלת הזהב של קליפורניה, אשר אירעה בזמן שארה"ב הייתה תחת תקן זהב דה פקטו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי לאורך כל הרשומה עד כה, זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מה הנציגים שלך בממשל עושים איתו. תקן הזהב היה אמור לשמור על יציבות מחירים לאורך זמן והיה אמור לשמור על רמת המחירים זהה בין המעצמות השונות. אבל כפי שכל ילד בגן יודע:

תקופת תקן הזהב התאפיינה בתקופת דיפלציוניות ומידי פעם גם קפיצות אינפלציוניות. מדינות שלא יישרו קו עם כללי התקן ספגו חלק ניכר מהזהב שקיבלו מבלי להגדיל את בסיס הכסף (ראו Sterilization), במיוחד צרפת ובלגיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה גם ארצות הברית. הבריטים היו, ככל הנראה, הצדיקים היחידים בסדום. תקן הזהב נחשב עד היום לסיבה העיקרית לשפל הגדול של שנות ה-30 (אליבא דמילטון פרידמן, בכל אופן).

כסף פיאט (Fiat Money)

בכל מקום בעולם כיום משתמשים בכסף פיאט, כלומר בכסף שאיננו קשור לאף סחורה ואיננו מגובה באמצעות מגנון המרה לאף מתכת יקרה. יותר מ-2,000 שנים לאחר שהמטבע הראשון הוטבע בלידייה, במאה ה-7 לפנה"ס, עברה האנושות לשיטה מוניטרית בה הכסף עומד בפני עצמו, ואיננו תלוי באף מתכת או סחורה אחרת. המחשבה על "כסף מנייר" ללא שווי אינטרינזי יוצרת אצל אנשים רבים אי נוחות מסוימת, אבל קשה להם להסביר מדוע.

וורן באפט תהה פעם מהי התועלת הכלכלית שבכריית זהב במעמקי האדמה באפריקה ובאמריקה הלטינית, התכתו למטילים, ולאחר מכן כריית בור נוסף בארצות הברית והכנסת הזהב לשם תחת שמירה קפדנית. הנקודה היא שאין שום דבר מיוחד בזהב או בכל מתכת אחרת כבסיס עבור מערכת מוניטרית. כאשר אנחנו מקבלים משכורת בצ'ק ורצים להוציא אותה על קניות במכולת או על רכב חדש אין כל משמעות לכך שמטילי זהב יועברו לכספת ממשלתית שנחצבה אי שם בהרי ירושלים למשמרת. להפך, העלות של שמירה של תקינת זהב (או כל מתכת אחרת) מוערכת בכ-2.5% מסך התוצר הלאומי (עפ"י פרידמן) – הון עתק!

מתנגדי כסף פיאט מעלים כמה טענות שראוי להתייחס אליהן כנגד קיומו של כסף זה:

1. קל לממשלה להדפיס כמויות עצומות של הכסף ולייצר אינפלציה – ובכן, זה נכון. וממשלות אכן מדפיסות לעתים כמויות גדולות מאוד של כסף ומייצרות באמצעותו אינפלציה. זה מה שממשלות עושות, הן מתמרנות את בסיס הכסף כדי להוציא כספים מהציבור בצורה של מס אינפלציוני. וזה לא חדש. כפי שהראיתי ברשומה זו, ממשלות בכל תקופה ועידן היו מתמרנות את בסיס הכסף ופוגעות באזרחים שלהם. הזהב, הכסף, הנחושת והאלקטרום לא יצילו אותנו מפני עליות מחירים ולא יסייעו לנו לשמור על כוח הקנייה שלנו. הדבר היחידי שיכול לעשות את זה הם נבחרי ציבור אמינים ושקיפות מלאה. זו, אגב, אחת הסיבות בגינה יש לנו בנק מרכזי אשר איננו כפוף בצורה מלאה לממשלה. זהו אחד ממנגנוני הבלמים והאיזונים שאנו מפעילים כדי למנוע מנבחרי הציבור מלהשתלט על היצע הכסף ולהדפיס אותו כרצונם (עוד על הבנק המרכזי ותפקידיו, ברשומות הבאות).

2. בשעת צרה או קריסה טוטלית של המשטר תמיד אפשר להתיך את הזהב ולהשתמש בו ככסף במקום אחר, מה שלא אפשרי בכסף פיאט שנהפך לנייר חסר ערך – זה נכון אך ורק לכסף קומודיטי פיזי, דהיינו כסף שעשוי פיזית ממתכת יקרה. אם הכסף שלכם הם שטרות נייר המגובים בזהב ששוכב באיזה בנק, אתם יכולים לשכוח מלהגיע אליו בזמן של קריסה כלכלית (פשוט תשאלו את אזרחי קפריסין). שיטת הקומודיטי הפיזית מכילה כל כך הרבה חסרונות (שפורטו לעיל) שעצם המחשבה על לשוב אליה איננה הגיונית.

3. הזהב הוא המגן הטוב ביותר מפני אינפלציה! – זו פשוט שטות מוחלטת. אין כמעט שום קורלציה ראויה בין אינפלציה לבין מחיר הזהב (למעשה, מחיר החיטה מהווה גידור טוב יותר מפני אינפלציה עבור אנשים עניים. חוששים מאינפלציה? התחילו לאגור שקי חיטה…), לאורך תקופות זמן הגיוניות. גם אין לו שום סיבה להיות גידור טוב של אינפלציה: השימוש בזהב ביצור הוא זניח בהשוואה לחומרים אחרים שמחירם משפיע הרבה יותר על הוצאותינו היום יומיות (לדוגמא: נפט, גז, חיטה, תירס, כותנה – עליה במחירים של מוצרים אלו משפיעה הרבה יותר על האינפלציה מאשר עליה במחיר הזהב).

בונוס: סניוראז' הלכה למעשה

כפי שציינו בדוגמא של כסף הקומודיטי, סניוראז' הוא למעשה מס שגובה הממשלה עבור הנפקת הכסף. בעידן כסף הקומודיטי, הסניוראז' נוצר על ידי ההפרש בין עלויות היצור והתוכן של המטבע לבין כמות המתכת היקרה שהובאה בפועל למטבעה. הסניוראז' בתקופת ימי הביניים השתנה בהתאם לצורכי המונארך ונע בין 1-2% לבין 40% במקרים קיצוניים.

לצערי, קיימת אי הבנה בבלוגוספירה לגבי כיצד עובד הסניוראז' בעידן של כסף פיאט. הגישה בה נתקלתי עד כה אומרת שמכיוון ששטר של 100 שקל שווה 100 שקל, אבל עלות הייצור שלו היא בערך שקל בודד אחד, אזי הסניוראז', כלומר הרווח של בנק ישראל מכל הדפסת שטר שווה ערך ל-99 ש"ח. "דעה" זו גם מופיעה תחת הערך "סניוראז'" בויקיפדיה העברית (אולי מישהו באמת ירים את הכפפה ויתקן את הערך?). אם שיעור הסניוראז' באמת היה גבוה כל כך, אז בנק ישראל היה מדווח על רווחים אדירים מידי שנה, ובעיות התקציב של מדינת ישראל היו נפתרות (ועל הדרך, היו נוספות לנו בעיות חדשות, כמו היפר אינפלציה כרונית).

אנשים שטוענים שתחת כסף פיאט ערך הסניוראז' הוא רוב רובו של הערך הנקוב על השטר מתעלמים מעובדה פשוטה – בנק ישראל לא רק מנפיק את שטרות הכסף, אלא גם מחויב לרכוש אותם בחזרה במחיר מלא. כלומר בנק ישראל מתחייב לקבל כל שטר במצב תקין של 100 שקלים, ולזכות את חשבונכם ב-100 שקלים. כיצד מרוויח בנק ישראל סניוראז' בכלל במצב כזה?

התשובה היא מרוויח, אבל לא הרבה. הרבה פחות מאשר בעידן הכסף קומודיטי, בכל אופן. בנק ישראל מנפיק שטר חדש של 100 ש"ח בעלות ייצור של, נניח, שקל אחד בלבד לשטר. כלומר, בנק ישראל רושם הכנסה מידית של 99 שקלים. לא רע, אבל אם מישהו היה מחזיר לו מידית את השטר, והוא היה נאלץ לזכות את חשבון הבנק שלו ב-100 שקלים, הייתה יוצאת פעולת הדפסת הכסף לפעולה שמפסידה כסף עבור הבנק המרכזי. למזלו של בנק ישראל לכל שטר יש אורך חיים, ולוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במכונת הגריסה של בנק ישראל. נניח לצורך הדוגמא של אורך החיים הממוצע של שטר של 100 שקל הוא 5 שנים. כלומר, בממוצע שטרות של 100 שקלים ימצאו את עצמם במחזור במשך 5 שנים לפני שיימסרו חזרה לבנק ישראל, ככל הנראה עקב בלאי מתקדם.

אז בנק ישראל מחליף את השטר בתמורה ל-100 שקלים ומשקיע אותם באג"ח ממשלתי, אשר נושא תשואה של כ-2% בשנה. כלומר מידי שנה מרוויח הבנק 2 שקלים. אמרנו שעלות היצור של השטר היא שקל, או 20 אגורות בממוצע לשנה (בהינתן מחזור של 5 שנים). נתעלם מעלויות העברה וגריסה, ונגלה כי עבור כל שטר של 100 ש"ח שמייצר בנק ישראל, הוא מרוויח מידי שנה 1.8 שקלים מידי שנה (2 ש"ח רווח – 20 אגורות עלויות יצור). זהו רווח הסניוראז' של בנק ישראל. סכום נאה, אבל רחוק שנות אור מ-99 ש"ח על כל שטר…

יש סייג אחד להסבר שלי – חלק מהכסף לא חוזר לעולם לבנק ישראל. שטרות שהושחתו או כסף שאבד מהווים, למעשה, אובדן של כסף שמתורגם מידית לרווח עבור בנק ישראל. כמובן שניתן להכיר ברווח רק לאחר שסוג הכסף הספיציפי הזה נעלם מהמחזור לחלוטין, מכיוון שלבנק ישראל אין שום מושג לגבי כמה כסף הלך לאיבוד בסוף שנה. בדוחותיו הכספיים לשנת 2010 דיווח בנק ישראל כי כתוצאה מהפסקת השימוש במטבע של 5 אגורות, רשם בנק ישראל רווח של 220 מליון שקל בגין מטבעות של 5 אגורות שמעולם לא הוחזרו לבנק. דין פרוטה כדין מאה.

סיכום, וגרסת TL;DR

לא היה לכם זמן לעבור הכל? רוצים את השורה התחתונה? המסרים המרכזיים של רשומה זו:

– זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מיהם האנשים שמנהלים אותו. זהב, כסף, נחושת, או נייר  – החלטות של המלך, הדוכס או נגיד הבנק המרכזי הן שמשפיעות בראש ובראשונה על רמת המחירים. כסף פיאט אפשר להדפיס, כסף זהב אפשר לשערך מחדש. בסופו של דבר התוצאה זהה – לכם יש פחות עושר.

– תמיד הייתה אינפלציה. אינפלציה היא לא המצאה של עידן כסף הפיאט. יש לנו עדויות לאינפלציה לאורך ההיסטוריה האנושית הכתובה, ואפילו להיפר אינפלציה.

– העולם עבר, בצורה הדרגתית, לכסף פיאט. וזאת כי לאנשים לא אכפת כמה זהב יש בכספת שכוחת אל בבעלות הממשלה אלא מהי הדרך הקלה והפשוטה ביותר שלהם להמיר את העבודה שלהם במצרכים ובשירותים.

ברשומה הבאה

נדבר על מערכת הבנקים ברזרבה חלקית, כיצד התפתחה, כיצד היא עובדת, האם כסף הוא חוב ולמה זה בסדר גמור שלבנק אין את כל הכסף שלנו בכל רגע נתון.

נהניתם? תרם לכם? סקרן אותכם? עצבן אותכם ואתם מתים לפרוק את התסכול שלכם בתיבת התגובות למטה? אל תישכחו להירשם לעדכונים אוטומטיים בדוא"ל, כדי שלא תחמיצו את הרשומה הבאה בסדרה, בשבוע הבא.

[wysija_form id="1"]

 

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821 / G. Slegin

The Big Problem of Small Change / T. J. Sargent & F. R. Velde

The Evolution of Small Change [PDF] / T. J. Sargent & F. R. Velde

Commodity money inflation: theory and evidence from France in 1350–1436 / N. Sussman & J. Zeira

Macroeconomics (7th Edition) / S. L. Slavin

Bimetallism / Angela Redish

The Gold Bug Variations / Paul Krugman
The Golden Dillema / Erb & Harvey

Seniorage / Bank of Canada

 אם אתם עוקבים אחר נושאים הקשורים לתיאוריה מוניטרית בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, סביר שכבר שמעתם על הביטקוין (Bitcoin), המטבע הווירטואלי המוצפן. השאלות על המטבע והדיונים סביבו התחזקו לאחרונה כתוצאה מהד תקשורתי לו הוא זוכה בעיתונות הממוסדת. איתי להט מכלכליסט  אף העניק לו את התואר "המטבע הווירטואלי שמאיים על הסדר המוניטרי בעולם". ברשומה זו אני מקווה להיות הרבה פחות דרמטי. הביטקוין הוא משחק מעניין של תיאוריה מוניטרית, אבל לא מועמד להחליף אף מטבע ממשלתי. יש שורה של גורמים שמנסים לפמפם את השימוש במטבע כתחליף ריאלי לסל המטבעות הקיים, אבל בשורה התחתונה, הביטקוין לא יציל אותנו.

אני חושב שניתן לסווג בהערכה גסה את  משתמשי הביטקוין לשלושה טיפוסים שונים:

הראשון הוא הקונספירטור הפראנואיד. טיפוס זה משוכנע שהממשלה היא האויב שלו, ושהמיסים שהוא משלם הם מזימה לגזול את עמל האנושות ולהעבירו לידי המעטים ששולטים בכיפה. טיפוס זה רואה בביטקוין יתרון גדול בביצוע עסקאות בצורה אנונימית, לא שקופה, שתגן עליו מרדיפה ממשלתית או מתשלום מיסים חלילה. תוכלו לזהות את הטיפוס דרך תמונתו של פרדריק בסטייה המתנוססת בפרופיל הפייסבוק שלו. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח על תיאוריות קונספירציה, אבל הביטקוין הוא לא הפתרון הרצוי עבור טיפוס מהסוג הראשון, וברשומה זו אנסה להסביר מדוע.

השני הוא האידיאליסט שרוצה לשנות את השיטה המוניטרית העולמית מכיוון שהיא תוביל את האנושות לאבדון. לדעתו, הביטקוין הוא פתרון טוב מכיוון שהוא מפקיע מידי הממשלה את היכולת להדפיס כסף או לשלוט בהיצע הכסף. שוב, לא נתווכח כאן על תיאוריות מוניטריות, אבל הביטקוין הוא פתרון גרוע גם עבור המהפכנים המוניטאריים.

השלישי הוא התמים, שצפה בכמה סירטוני יו טיוב וקרא מספר הודעות שיווקיות, לא בדיוק מבין איך העסק עובד אבל השתכנע שהשקעה בביטקוין תהפוך אותו לאיל הנפט הבא.

אז מהן הבעיות בביטקוין?

א. אין סמכות.

מאחורי הביטקוין לא עומד כלום. המטבע לא מגובה בדבר, מלבד ביכולת (המוטלת בספק) של המחזיק במטבע להמיר אותו לדולר או למטבע אחר בכל עת. כוחו של המטבע היום נגזר מהעובדה שיש עוד אנשים שיהיו מוכנים לתת לכם שטרות של כסף אחר בתמורה לביטקוין שלכם. אמת, יש מספר זניח של עסקים שיסכימו לקבל ביטקוין בתור צורה של תשלום, אבל גם הם מתבססים על היכולת שלהם להמיר, בסופו של דבר, את הביטקוין שיקבלו ממכם לדולרים.

יש שטוענים שגם מטבעות ממשלתיים מתקיימים רק בזכות "האמון המדומיין" של אזרחי המדינה והעולם שמוכנים לקבל אותם כתשלום, אבל למעשה, הדולר, השקל, האירו וכל מטבע אחר שמונפק על ידי סוכנות ממשלתית מגובה באמון וביכולת האשראי של הגוף המנפיק אותו (The full faith and credit…). מדוע זה חשוב? ובכן, ניקח לדוגמא את ממשלת ארצות הברית אשר מכירה בדולר שלה בתור הלך חוקי (Legal Tender) ומאפשרת לאזרחיה לשלם את המיסים שלהם באמצעות המטבע הזה. מכיוון שלא תוכלו לשלם את המיסים שלכם בביטקוין (או בשקי חיטה, לצורך העניין), ומכיוון שתהיו חייבים לשלם מיסים, בסיס הכסף תמיד יהיה המטבע הממשלתי.

בואו נחשוב על בעל חנות מכולת ישראלי שהסכים לקבל תשלומים בביטקוין. ראשית, הוא יצטרך למצוא ספקים שמוכנים לקבל תשלום בעבור הביטקוין ועובדים שמוכנים לקבל את משכורתם במטבע זה. גם אם נניח שהצליח להתגבר על הבעיה הזו, הוא יהיה חייב להעביר לממשלה על כל מכירה את שיעור המע"מ בגין העסקה. אם רכשתם כיכר לחם בביטקוין השווה ערך ל-100 שקלים, הממשלה דורשת לקבל 17 שקלים, והיא לא מוכנה לקבל תשלום בביטקוין. מכיוון שידידנו, מוכר המכולת האידיאליסט, לא מעוניין לשבת בכלא בגין העלמת מס, הוא יאלץ להמיר את הביטקוין שברשותו לשקלים כדי שיוכל לשלם את המס. כלומר, הדרך היחידה בה הוא יהיה מוכן מלכתחילה לקבל ביטקוין היא אם יבטיחו לו שיוכל להמיר את הביטקוין לשקלים בכל זמן. אם הוא ממילא מסתמך על יכולת ההמרה לשקל, נשאלת השאלה מדוע שירצה לקבל תשלומים בביטקוין מלכתחילה?

ניסוי מחשבתי זה פוסל כל מטבע אשר איננו מוכר על ידי סמכות ממשלתית כהלך חוקי מלהפוך אי פעם למטבע מרכזי. בעלי חנויות, בעלי עסקים, נותני שירותים, יצרני סחורות ושאר בעלי מלאכה לא יכולים להתחמק מתשלום המיסים, ולכן יאלצו תמיד להסתמך על הדולרים, או על השקלים בתור בסיס המטבע שלהם. כמות האנשים שיוכלו לייצר מוצרים או שירותים "בסתר" תמיד תהיה מוגבלת לאחוז שולי מהאוכלוסייה, וכך גם השימוש במטבע המחתרתי שלהם. להרחבה על נושא המיסוי והילך חוקי, אני מפנה למאמרו המצוין של ד"ר דרור גולדברג בנושא [PDF].

ב. זה לא בדיוק אנונימי

יש הטוענים כי כוחו של המטבע טמון ביכולת לבצע בעזרתו תשלומים אנונימיים. גם לשקל וגם לדולר יש יכולת דומה. קוראים לה מזומן. אם יש גורם שדורש ממכם להזדהות בעת ביצוע עסקה ומסרב לקבל מזומן, הוא ידרוש ממכם להזדהות גם בעת ביצוע עסקה בביטקוין.

אבל למזומן יש יתרון נוסף כגורם אנונימי. אם נעצרתם על ידי המדינה בחשד לעבירה פלילית (כמו, לדוגמא, חשד להלבנת הון), היא תוכל לדרוש ממכם להעביר את מפתחות ההצפנה שברשותכם. חוקים כאלה קיימים בבריטניה, בארה"ב, באוסטרליה ובדרום אפריקה. הדין בארץ מעורפל יותר (ראו כאן דיון מעניין בנושא), אבל הנקודה היא שהמחשב שלכם מכיל את כל היסטוריית העסקאות שאי פעם ביצעתם בביטקוין, והיא מגובה במחשבים של עשרות אלפי אנשים אחרים. ברגע שמסרתם לממשלה את מפתחות ההצפנה שלכם, הממשלה יודעת על כל עסקה שביצעתם. לא כך הדין בביצוע עסקה במזומן.

ואם כבר בנושא אנונימיות, מחקר מעניין של מרטין האריגן כבר הציג כיצד רובן המוחלט של עסקאות הביטקוין אינן אנונימיות, וכיצד למסלקות ביטקוין מרכזיות יש גישה למידע רב יותר על המשתמשים שלהם.

ג. Money For Nothing ומנגנון שמזכיר פירמידה

היתרון הגדול, כביכול, של הביטקוין הוא ניתוקו מסמכות מוניטרית. תומכי הביטקוין מפנים אצבע מאשימה לעבר נגידי בנקים מרכזיים ברחבי העולם שבלחיצת כפתור יכולים להדפיס כמה כסף שרק ירצו, להשמיד את ערכו, או לחלק אותו לקבוצות לחץ כאוות נפשם. אבל מה שחשוב להבין זה שבנק מרכזי לא מדפיס כסף ומשליך אותו על אנשים ממסוקים. בנק מרכזי בדרך כלל מזריק כסף למערכת דרך רכישה של נכסים בשוק החופשי (איגרות חוב ממשלתיות לרוב, כמו בתוכנית ה-QE של ארצות הברית) או על ידי מתן הלוואות לבנקים שמלווים את הכסף הלאה. במילים אחרות, הכסף ניתן כנגד נכסים פיננסים.

לא כך עם הביטקוין. נושא יצירת הכסף בביטקוין מזכיר יותר תכנית פירמידה מאשר מערכת מוניטרית. הביטקוין נוצר על ידי "כרייה" שלו, על ידי הסיכוי של המשתמשים שמשקיעים כוח חישוב ברשת הביטקוין לפתור פאזל מתמטי. אלו שמצליחים מקבלים 50 ביטקוין שמופיעים בחשבונם. כנגד מה ניתן הכסף החדש הזה שהוזרק למערכת? התשובה הקצרה היא שכנגד כלום. אף אחד לא עבד, ייצר או העניק שירות שיצר ערך כלכלי אמיתי לאף אדם אחר. מעבר לכך, מכיוון שקצב הגידול היורד בבסיס הכסף של הביטקוין, נוצר מצב שמשתמשים ראשוניים במערכת הרוויחו הרבה יותר ביטקוינים "חינמיים" מאשר משתמשים אחרים בשיטת הקודם זוכה. כדי להגיע היום ל"כרייה" מוצלחת נדרשת עבודה מורכבת יותר פי 1,000,000 (לא הגזמה, נתון אמיתי) מאשר בתחילת הפרויקט. האם זה נשמע למישהו כמו בסיס איתן לבנות עליו מערכת מוניטרית? האם מישהו היה רוצה להצטרף מרצון למערכת שבה לקודמים לפניו יש יתרון משמעותי על פניו?

בשיטת הביטקוין, שורה של אנשים שלא תורמים דבר לכלכלה העולמית מקבלים כסף מאוויר במשך שנים. לאחר מכן, לא יווצרו עוד מטבעות. המשתמשים הראשונים בביטקוין (ה-Early Adopters, שמנסים לשכנע משתמשים חדשים לעבור לביטקוין) בסה"כ מנסים להעביר אנשים נוספים לשיטה פיננסית שבה יש להם יתרון מובהק על החדשים. אני מאמין שיש לא מעט אידיאליסטים שמקדמים את הביטקוין מתוך אמונה ביתרונותיו (יהיו אשר יהיו), אבל אין ספק שיש לא מעט ספקולנטים שירוויחו לא מעט מהגדלת הביקוש לביטקוין, ממנו יש להם כמות נכבדה כיום.

ד. בעיית נזילות

פרופ' עדי שמיר, פרופסור ישראלי חתן פרס טורינג ופרס ישראל, שעל שמו רשומות לפחות שתי המצאות ששינו את פני אבטחת המידע המודרנית (קריפטאנליזה דיפרנציאלית ואלגוריתם RSA), הוא מבין המומחים הגדולים בעולם לתיאוריה של הצפנה ואבטחת מידע. באוקטובר 2012 פירסם שמיר ביחד עם דורית רון מאמר שמבוסס על מחקר התנודות של הכסף ברשת הביטקוין. תוצאותיו הובילו לאחד הדיונים הסוערים ביותר בפורומי הביטקוין, אבל בפועל הם רק איששו את מה שמתנגדי ביטקוין מסוימים טענו במשך זמן ממושך.

אחת המסקנות של שמיר מהמאמר היא ש-78% ממטבעות הביטקוין הם פאסיביים, כלומר לא משתתפים במסחר שוטף. מתוך 3.12 מיליון כתובות ביטקוין, השייכות לבערך מיליון וחצי משתמשים, יש 609 אלף כתובות שרק צוברות מטבעות, אבל לעולם לא משלמות בהם. מדובר ביותר מ-7 מליון מטבעות ביטקוין (כרגע יש קצת יותר מ-9 מיליון מטבעות ביטקוין בעולם). מרבית המטבעות "שנחסכים" הם מטבעות "ישנים", כלומר כאלה שנוצרו לפני יותר מ-3 חודשים. ממצא זה מתחבר לטענה שהעליתי קודם לגבי היתרון לראשונים (ולמפעילי המחשבים בעלי כוח חישוב מהיר).

אבל הנקודה המעניינת ביותר לגבי הנזילות של הביטקוין מגיעה דווקא מהממצא השני של שמיר ורון, שגילו שכמעט כל העברות הביטקוין הגדולות (מעל 50,000 BTC) קשורות לעסקה אחת גדולה שבוצעה בשנת 2010. הכספים מועברים בסירקולציה בין כתובות שונות, כנראה מתוך מטרה להסוות את צורת העברת הכספים. הנה הציטוט מתוך המאמר:

"We discovered that almost all these large transactions were the descendants of a single large transaction involving 90,000 Bitcoins which took place on November 8th 2010, and that the subgraph of these transactions contains many strange looking chains and fork-merge structures, in which a large balance is either transferred within a few hours through hundreds of temporary intermediate accounts, or split into many small amounts which are sent to different accounts only in order to be recombined shortly afterwards into essentially the same amount in a new account."

במילים אחרות, אין באמת נזילות ברשת הביטקוין. למרות המספרים המרשימים שרשת הביטקוין מנסה להציג, רוב הכסף שוכב "מת" באיזה חשבון ולא משמש לדבר, וההעברות הגדולות בכסף שכן נמצא בשימוש לא משמשים כנראה לרכישות אלא רק העברה מכיס לכיס. המסחר בביטקוין הוא הרבה פחות נפוץ משמנסים למכור לכם.

ה. אין החזרות

העברתם למישהו כסף בטעות? רכשתם סחורה ולאחר מכן התחרטתם? לא קיבלתם את השירות שציפיתם לו ואתם רוצים לבטל את התשלום? חבל. בביטקוין הכסף כבר יצא מחשבונכם. בעל החשבון האנונימי אליו העברתם את הכסף יכול היה כבר לפתוח 20 חשבונות חדשים ולנתב את הכספים ביניהם. אין למי להתקשר כדי להתלונן.

ו. היפר דיפלציה

הבעיה המרכזית עם הביטקוין היא שהוא מתכנס לכמות סופית של מטבעות. האלגוריתם בנוי כך שבסופו של דבר לא יווצרו יותר מ-21 מליון מטבעות ביטקוין, נקודה. תומכי הביטקוין מנסים להצביע על העובדה שניתן לחלק ביטקוין לעד 8 ספרות אחרי הנקודה, כך שבפועל קיימים יותר מטריליון מטבעות, אבל זוהי לא הנקודה. הכמות האבסולוטית של הכסף לא משנה. מה שמשנה הוא קצב הגידול של הכסף. עבור הביטקוין, קצב הגידול נראה משהו כזה:

הבעיה היא שהאנושות צומחת ואיתה הכלכלה. כאשר הכלכלה צומחת בקצב מהיר יותר מקצב גידול המטבע, התוצאה היא לחץ דיפלציוני. יש שלוש בעיות מרכזיות עם דיפלציה: הראשונה היא, כשאנשים מצפים לדיפלציה, הם מעדיפים לצמצם צריכה ולא ללוות. תחשבו על זה ככה: אתם רוצים לקנות אוטו חדש ב-100,000 שקל, אבל אתם יודעים שאם תחכו שבוע, תוכלו לקנות אותו ב-90,000 שקל. סביר להניח שתעדיפו לדחות את הצריכה. הבעיה היא שכעבור שבוע תעמדו בפני החלטה בעייתית לא פחות. האם לקנות את הרכב ב-90,000 ש"ח, או לחכות עוד שבוע ואז לקנות אותו ב-81,000 ש"ח. כאשר תחזרו שבוע לאחר מכן, תמצאו שבעל הסוכנות למכירת רכבים פשט רגל, כי אף אחד לא קנה אצלו. וזה בדיוק העניין עם דיפלציה, "לשבת על הכסף" היא אופציה כל כך מפתה.

הבעיה השניה נובעת מכך שאם המחירים נופלים, על המשכורות ליפול באותה רמה. אם אני בתור בעל עסק צריך להוריד את מחירי המוצרים שלי ב-10% מידי שנה, עלי להוריד גם את המשכורת הנומינלית של עובדיי ב-10% מידי שנה (או לספוג את ההפסד בעצמי). עכשיו, אני מאחל לכם בהצלחה לשכנע אנשים לקצץ ממשכורותיהם עם גרפים של דיפלציה וטיעונים בנושא "שכר ריאלי". יש סיבה בגינה כלכלנים מניחים כי המשכורות "קשיחות" כלפי מעלה.

ולבסוף, הבעיה השלישית והכי פחות אינטואיטיבית היא שבעלי החוב (יש לכם מינוס? זה אתם) נמצאים במצב גרוע יותר תחת דיפלציה. הם לווים 100 שקל היום, ומחר צריכים להחזיר את 100 שקלים בתוספת ריבית, אבל ה-100 שקלים הללו "שווים" הרבה יותר מ-100 השקלים אותם לוו – כוח הקניה שלהם גדול יותר. עכשיו, צופה מהצד יגיד שזה לא משנה הרבה. בעלי החוב "מפסידים", אבל האנשים שמלווים להם את הכסף (הנושים) "מרוויחים", ולכלכלה בסופו של דבר זה לא משנה. העניין הוא שכאשר מצבם של בעלי חוב נעשה רע יותר, הם נוטים לצמצם את צריכתם. כלומר בעל חוב בסביבה דיפלציונית מצמצם את צריכתו הרבה יותר מאשר בסביבה רגילה. ואילו נושה בסביבה דיפלציונית לא נוטה להגדיל את צריכתו בצורה שמכסה על כך – לא מדובר במשחק סכום אפס (למי שרוצה הרחבה, הנה מאמר בנושא של אירווינג פישר [PDF]).

הבעיה עם הרבה מהתיאוריות החדשות שצצות ומנסות להחליף את השיטה המוניטרית היא שהאינפלציה הפכה אצלן למילת גנאי, והדיפלציה נתפסת כתופעה חיובית. האמת היא שמה שאנחנו באמת צריכים הוא יציבות מחירים. לא אינפלציה, ולא דיפלציה. בשיטה הקיימת אנחנו יכולים לדרוש מנציגינו להגיע ליציבות מחירים או לפטר אותם אם הם לא עומדים ביעדים. בשיטת הביטקוין, לא נוכל לעשות כלום חוץ מלצפות בכלכלה נעצרת.

ז. תנודתיות המטבע

שער החליפין של המטבע (המקובל לפי מסלקת Mt. Gox) לעומת הדולר סובל מתנודתיות ממוצעת של בערך 8%-9%. זו תנודתיות שגבוהה בערך פי 3 מזו של סל מניות בבורסה. ז"א ש"השקעה" בביטקוין היא תנודתית יותר (ומכאן מסוכנת יותר) מאשר רכישה של תעודת סל בבורסה. אנשים לא אוהבים לקבל משכורות במטבעות תנודתיים, הם לא אוהבים להנפיק חוב במטבעות תנודתיים, הם לא אוהבים לחתום על חוזי יבוא/יצוא עם מטבעות תנודתיים, והם לא אוהבים שחייבים להם כסף במטבעות תנודתיים. רק ספקולנטים של מטבעות אוהבים מטבעות תנודתיים.

לסיכום

הביטקוין הוא לא הפתרון אותו מבקשים שלושת הטיפוסים שציינתי לעיל. הוא לא יגן על המשתמש, בטווח הארוך, מחיטוטיה של הממשלה. הוא לא יאפשר לאידיאליסט לשנות את השיטה המוניטרית העולמית, על כל פנים – לא לשיטה טובה יותר, והוא אולי יקנה רווחים מהירים ספקולנט האמיץ, אבל באותה מידה יכול לרושש אותו במהירות. אם אתם רוצים לשחק עם הביטקוין, תהנו. אבל אל תשרפו את שטרות הנייר שלכם עדיין.