כסף רפאים: הדולר של האיטי

כל רשומה העוסקת בשאלה "מהו כסף?" תמיד תתחיל בהסבר על כך שכסף הוא פיתוח טכנולוגי חשוב שנועד להקל על החברה בניהול כלכלה מתפתחת. קשה לנהל מערכת מסחר מתקדמת כאשר עלינו לזכור את שערי החליפין של עיזים ללחם פרוס ולשעות עבודה של סנדלר. הכסף מסייע לנו, בין היתר, על ידי סיפוק יחידת חישוב מוסכמת ופשוטה לקביעת עלויות של מוצרים ושירותים (מה שמכונה בלעז: Unit of Account).

תיירים המבקרים בהאיטי, המדינה הענייה השוכנת באיים הקריביים, עשויים לגלות בעודם מטיילים בשווקים שבאי שהמחירים רשומים בשני מטבעות שונים. בחלק מהעסקים, בעיקר המבוססים שבהם, יצוינו המחירים של המוצרים הנמכרים בגורד (Gourd). מנגד, בבסטות בשוק, במכולות ובמקומות שעדיין מוכרים בעיקר לתיירים הם עשויים להיתקל במחירים הנקובים דווקא בדולר האיטי (Haitian Dollar). התמחור בדולר האיטי תמיד מבלבל תיירים, בעיקר מכיוון שאין מטבע כזה. המחירים באותן חנויות נקובים, אפוא, במטבע שלא ניתן לשלם איתו.

המטבע הרשמי של האיטי הוא הגורד, זאת עוד מהמאה ה-19. הסוחרים בהאיטי מצפים לקבל תשלום בגורד, אבל מציינים את המחירים בדולר האיטי, מטבע שכאמור לא קיים. בפועל, דולר האיטי אחד (שלא קיים) שווה ערך לחמישה גורד (שכן קיים). כך, למשל, מוכר עשוי לדרוש "3 דולר האיטי" עבור אשכול בננות (כלומר, 15 גורדים), לקבל תשלום בשטר של 20 גורדים ("4 דולר האיטי"), ולהחזיר "עודף של דולר האיטי" בדמות 5 גורד. התהליך הזה יחייב הן את המוכר והן את הקונה להכפיל ולחלק ב-5 בכל טרנזקציה. מן הסתם מדובר במוסכמה אשר מבלבלת תיירים לאי, ומדריכי תיירים כמו הלונלי פלאנט מזהירים מפניה:

In practice, most Haitians refer to the Haitian dollar (H$) when quoting costs (…) It’s a system seemingly designed to perplex short-term visitors. When buying something, always check what people mean when quoting the price, eg whether a hundred is in gourdes or dollars (in which case it’s 500 gourdes).

אז מה רוצים סוחרי האיטי מהתיירים ומעצמם? מדוע לא לצטט את המחירים במטבע שמשמש בפועל במסחר, אלא לעשות עיקוף דרך מטבע שלא קיים? שיעורי המבוא לכסף לימדו אותנו שהוא אמור להיות פיתוח טכנולוגי שמקל על המסחר, אבל דומה שהכסף בהאיטי רק מסרבל אותו. כדי להבין מאין הגיח הדולר של האיטי, ושער החליפין הקבוע של 1:5, עלינו לחזור למלחמת העולם הראשונה.

ב-28 ביולי 1915, כוח של 330 חיילי מארינס אמריקאים נחת בפורט-או-פרנס והחל את כיבוש האיטי בידי ארצות הברית כדי לרסן שאיפות גרמניות באזור בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הכיבוש הסתיים רק באוגוסט 1934. בשנת 1919 החל הממשל האמריקאי ברפורמה מוניטרית והחליף את כל שטרות הגורד הקיימים בהאיטי בסדרה חדשה של שטרות גורד שהונפקה על ידי הבנק המרכזי החדש בהאיטי, שהיה מוסד בבעלות פרטית של בנק אמריקאי. שטרות הגורד החדשים היו ניתנים להמרה ביחס של 5 גורד לדולר אמריקאי אחד. בצורה הזו קיבעו את ערך הגורד לערכו של הדולר, כפי שיעשו זאת 25 שנה לאחר מכן לכל המטבעות העיקריים בעולם בהסכם ברטון-וודס.

ההסכם הזה נמשך גם לאחר שהאמריקאים עזבו את האיטי, ונשאר בתוקף עד שנת 1989. בדיוק- עד לפני 30 שנה, שוויו של הגורד עמד על חמישית דולר – בונקר. לחצים על רזרבות המט"ח של האי גרמו לממשלה לזנוח את ההצמדה, ומאז שוויו של הגורד ההאיטי נחלש בהדרגה (וגם לא בהדרגה), ושווה פחות ופחות.

אבל המוסכמה החברתית לפיה חמישה גורד שווים ל"דולר" אחד נשארה. אמנם אף אחד לא ימיר היום חמישה גורד לדולר אמריקאי אחד, אך מתוך הוואקום נוצר לו "דולר האיטי", מטבע דמיוני שמחליף במסחר את הדולר האמריקאי. כך ממשיכים האזרחים בהאיטי לצטט אחד לשני מחירים ב"דולרים" (הם משתמשים במונח "דולר האיטי" רק כשהם מדברים עם זרים) ולהשתמש בגורדים כרגיל. יש משהו מוזר בהסבר הזה, מכיוון שחלפו כבר שלושה עשורים מאז בוטלה ההצמדה לדולר. גם כאשר מדינות אירופה הצטרפו לגוש האירו הייתה תקופת ביניים קצרה בה עדיין אנשים דיברו במונחי המטבע הישן ("לירות, מארקים, גילדנים") אך שילמו במטבע אחר (האירו), אך תקופה זו הייתה קצרה מאוד. אף מוכר בגרמניה לא יעז להציג לכם מחירים בדויטש-מארק.

פדריקו נויברג (Neuiburg), אנתרופולוג שפרסם מאמר על "הכסף המדומיין של האיטי", טען כי החל מ-2007 מנסה הממשלה להילחם בשימוש בדולר האיטי. היא רואה בו סממן של נחשלות המדינה, המעודד "גישה סכיזופרנית" לביצוע חישובים. הממשלה אסרה בחוק על ציון מחירים בדולר האיטי, אולם אלו עדיין מופיעים במקומות פחות מפוקחים, ועל פי נויברג, המונח "דולר" במשמעותו "חמישה גורדים" נשאר שגור בפי התושבים. הדולר נהפך לחלק מהשפה, ואת זה, קשה יותר לשנות. התקווה ככל הנראה תגיע מהדור הצעיר אשר מחשיב את השימוש בדולר האיטי ל"מנהג של זקנים", וכך ההיפסטרים של היום עשויים להיות המהפכנים המוניטאריים של המחר.

הדולר של האיטי הוא אנומליה. אם כסף אמור להקל עלינו בעת ביצוע מסחר, במקרה הזה הוא רק מסרבל. תיירים בהאיטי סבורים שהמוכרים מנסים לדפוק אותם, ופעמים רבות מתבלבלים בין המונח דולר האיטי לדולר האמריקאי ולכן מפריזים במחיר שהם רואים. בהרבה מובנים, מטבע הרפאים של האיטי הוא נטל על הכלכלה שהציבור מתקשה להיפטר ממנו. בפוסטים נוספים בעתיד נדבר על אנומליות נוספות של כסף, ונראה שהמציאות לא תמיד מתיישרת לפי התיאוריה.

בדיוק היום לפני 30 שנה, ב-19 באוקטובר 1987, אירע יום שני השחור בבורסות ברחבי העולם. ביום הזה שווקי ההון, מהמזרח דרך אירופה וכלה בארצות הברית, התרסקו בקצב מהיר. מדד הדאו ג'ונס האמריקאי השיל 508 נקודות, נפילה של כמעט 23% בשווי בתוך יום אחד מה שהופך אותה לנפילה היומית הגדולה ביותר במדד הדאו אי פעם. בורסות אחרות ברחבי העולם ספגו הפסדים חמורים אף יותר.

חלק מהחוקרים עדיין חלוקים ביניהם בנוגע לסיבות המשבר. הבורסות בעולם זינקו לרמות גבוהות מאוד בתקופה הקצרה שלפני המשבר (הדאו עלה ב-44% ב-7 חודשים) וציבור המשקיעים החל לחשוש שנוצרה בועה בשוק. שורה של חדשות שליליות במהלך אוקטובר השפיעה כנראה על סנטימנט המשקיעים, ושר האוצר של ארצות הברית הכריז יומיים לפני הקריסה שבכוונתו לבצע פיחות בדולר כדי לתקן את הגירעון במאזן התשלומים של המדינה.

אבל הפוסט הזה לא עוסק בסיבות למשבר אלא בתוצאותיו. 1987 היה המשבר הגלובלי המודרני הראשון, שהמחיש לעולם עד כמה משולבים וקשורים אלו באלו שווקי ההון והפיננסים במדינות השונות. הוא הוביל לשינויים רגולטורים שמלווים אותנו עד היום, והמחיש את הסיכונים שבהסתמכות על אלגוריתמים ומודלים אשר לא נבחנו בעיתות משבר. נתאר ארבעה לקחים מיום שני השחור שמלווים אותנו.

1. מישהו הפסיק את הזרם

בעקבות אירועי יום שני השחור הכניסו הרשויות "מנתקי זרם" לבורסות, אשר מובילים להפסקת מסחר מיידית במקרה שמניות הופכות תנודתיות ויורדות יותר מידי בפרק זמן קצר. המטרה כאן היא לעצור פעילות עדרית, לצנן את המתחים והלחץ הפסיכולוגי אשר גורמים לאנשים למכור במהירות כאשר הם בפאניקה, ולהוביל לירידה הדרגתית יותר של המניות בתקופות שפל. היום, למשל, ה-S&P האמריקאי יפסיק אוטומטית את המסחר לפרק זמן מסוים אחרי ירידה של 7%, 13% ו-20% ביום מסחר.

2. התערבות הבנק המרכזי

הפדרל ריזרב ברשותו של אלן גרינספן, בקושי חודשיים בתפקיד, הכריז למחרת יום הקריסה כי הוא עומד "מוכן לשמש כמקור נזילות כדי לתמוך במערכת הכלכלית והפיננסית". מאחורי הקלעים הבנק המרכזי עודד את הבנקים האמריקאים להמשיך להלוות כסף למערכת הפיננסית על אף המשבר והסיכון שכרוך בו. עשרת הבנקים הגדולים ביותר בניו יורק כמעט והכפילו את האשראי שהם מעניקים לחברות ההשקעות בשבוע של יום שני השחור. לדברי בן ברננקי, הבנקים כנראה הפסידו כסף על הפעילות הזו ולא רצו לספק נזילות לשוק, אך הבנק המרכזי ראה לנגד עיניו את טובת הכלכלה כולה ולחץ עליהם.

מדוע בנק מרכזי לוחץ על בנקים להלוות כספים בהפסד כדי לתמוך בברוקרים ובחברות השקעה? זו שאלה שרבים שואלים עד היום. אמנם מצופה מבנק מרכזי לתמוך בכלכלה במקרה של מיתון, אבל המשבר של 1987 היה פיננסי לחלוטין ולא הוביל לפגיעה בכלכלית הריאלית. גם שוק הבנקאות לא הראה סימנים של משבר ולא התרחשה שום "ריצה אל הבנקים". האירועים של 1987 הובילו לעידן חדש בו משקיעים מצפים מבנק מרכזי שיפעל כדי להרגיע שווקי מניות סוערים בתקופות של ירידות, ורבים (וגם כותב בלוג זה) סבורים שאין זה מתפקידו של הבנק המרכזי לדאוג לכך.

3. אלגוריתמים גרועים והסתמכות יתר עליהם

בשנות ה-80 חברות השקעות הציעו ללקוחות ניהול תיק השקעות שירות חדש בשם "ביטוח תיק" ("Portfolio Insurance"). מדובר במנגנון אוטומטי אשר "מבטח" את התיק מפני ירידות על ידי מכירה של חוזים עתידיים על המדד. אם השוק יורד, שווי החוזים העתידיים יורד גם כן ומסייע לקזז חלק מהפסדי התיק. מכיוון שהשוק תנודתי ושווי התיק משתנה כל הזמן, היה צריך לחשב בכל פעם את כמות החוזים העתידיים שיש למכור כדי להגן על התיק, והמשימה הוטלה על אלגוריתמים חכמים (מי יותר, מי פחות) בחשבונות הלקוחות. כאשר מחירי המניות החלו להתרסק, ואיתם מחירי החוזים העתידיים, המחשבים החליטו למכור עוד חוזים עתידיים מכיוון ששווי "ההגנה" הצטמצם. הצד הנגדי של העסקה, אותם משקיעים שרכשו את החוזים העתידיים הללו מהמחשבים, גידרו את עצמם על ידי… מכירת מניות נוספות.

אמנם המנגנון הממוחשב של ביטוחי תיק ההשקעות לא גרם למשבר, אך הוא ללא ספק החמיר אותו והגדיל את ההפסדים במהלך היום. למעוניינים בהרחבה, הנה מאמר מושקע בנושא מהניו יורק טיימס. הלקח פה הוא לבדוק את התנהגות האלגוריתמים למסחר תחת תרחישי קיצון, ובכל מקרה לספק פיקוח אנושי אשר באפשרותו להתערב ולעצור התנהגות שמובילה להפסדים.

 4. לא לשכוח את הנחות המודל

כל סטודנט לתואר ראשון במימון היום נדרש לדקלם את מודל בלאק-שולץ לתמחור נגזרים. גם לאחר התואר הבוגרים מתעוררים שטופי זיעה באמצע הלילה ומנסים לזכור כיצד עושים גידור גמא. הנוסחאות של המודל מאפשרות לתמחר נגזרים כמו אופציות תחת שורה של הנחות מאוד מחמירות. המודל המקורי, למשל, הניח תנודתיות קבועה בשוק, ומכאן שמשבר חזק כמו 1987 לא היה סביר כלל. חלק מהאנליסטים ומהסוחרים התאימו את המודל לסביבת המסחר האמיתית, אחרים התעלמו ממנו (המפורסם שבהם הוא כנראה נאסים טאלב), אך הרוב השתמשו במודל לצורך תמחור הנגזרים ללא כל שינוי. ב-1987 גילו סוחרים רבים לתדהמתם ששווי הנגזרים השתנה בחדות והתנתק מהשווי החזוי על פי המודל, מה שהוביל להפסדים משמעותיים עבור חלקם.

המודלים הנלמדים היום אמנם "מתקנים" חלק מההנחות המקוריות, אולם הלקח של 1987 עדיין מהדהד – אל תקבלו אף מודל פשוטו כמשמעו. בחנו את ההנחות עליהן הוא מבוסס ובדקו תמיד אם הן עדיין מתקיימות.

CC2: https://www.flickr.com/photos/125382597@N08/14516766421

האם יום שני השחור יכול לחזור על עצמו? סביר להניח שכן. המשבר הבא לעולם לא נראה כמו המשברים שבאו לפניו. מכיוון שהסביבה משתנה, גם המשבר תמיד שונה במעט ומלמד אותנו לקחים חדשים על טעויות חדשות. משקיע שסבור שהוא "חסין למשבר" עשוי תמיד לגלות שהוא טועה.

כאשר משקיעים רוצים לרכוש ניירות ערך תנודתיות שואלים אותם תמיד האם הם ירגישו בנוח עם הפסדים בגובה של 20-30% מהתיק. אני תוהה עד כמה מהמשקיעים שעונים בחיוב היו מרגישים בנוח עם הפסדים כאלו בתוך מספר שעות.

מממנים את השאה

בסוף שנות ה-60 מצא את עצמו שלטון השאה באיראן במחסור חמור של דולרים, ונזקק להלוואות מהבנקים המערביים היושבים בלונדון. הבנקים, בתורם, לא התלהבו כל כך לתת אשראי לממשל עם מחסור חמור ברזרבות דולריות (זה היה לפני בום הנפט האיראני של שנות ה-70). גם לאחר שנמצאו מספר בנקים שניאותו לקחת את הסיכון, היתה בעיה לקבוע מה תהיה הריבית שישלם השלטון האיראני בתמורה להלוואה. הריבית לאשראי בנקאי לקראת סוף שנות ה-60 החלה לטפס לאזור ה-8%, והסביבה היתה אינפלציונית. הבנקים חששו לגבות ריבית נמוכה מידי שתגרום להם להפסדים במידה והריביות ימשיכו לעלות, כך שעלות המימון שלהם, כלומר, הכסף שהם צריכים לשלם למפקידים שלהם בעד הפיקדונות, תמשיך ותעלה.

אל תוך הואקום הזה נכנס בנקאי יווני בשם מינוס זומבנקיס (Zombanakis), אשר תיווך הלוואה סינדיקטיבית בין הבנקים בלונדון ובין הבנק המרכזי האיראני. חדשנותה של ההלוואה היה בכך שהריבית שלה השתנתה מידי שלושה חודשים בהתאם לעלויות המימון של הבנקים. מידי רבעון הבנקים היו מדווחים לזומבנקיס את עלויות המימון שלהם. הממוצע של סך הדיווחים, בתוספת מרווח קבוע שהיווה את הרווח של הבנקים, היה הריבית שעל הלווה האיראני לשלם בשלושת החודשים הבאים. בצורה כזו יכלו הבנקים לדעת שלא משנה מה יהיו תנאי השוק, הם ירוויחו תשואה קבועה מההלוואה. לריבית הזו, אותו ממוצע משוקלל שערך זומבנקיס מהדיווחים של הבנקים המלווים, הוא קרא the London interbank offered rate. או LIBOR (ליבור) בקיצור.

הטרנד תפס, והבנקים החלו לחלק אשראי נוסף בריבית משתנה המבוססת על ריבית הליבור. איגרות חוב המשלמות ריבית משתנה המבוססת על מרווח משער הליבור החלו להופיע בשוק ההון, ולאט לאט גם אשראי קמעונאי רגיל, כמו משכנתאות, החלו להינתן לפי ריביות משתנות (גם בישראל נהוג אשראי בריבית משתנה, אולם בארץ ריבית הבסיס היא "ריבית הפריים", שמעוגנת במרווח אחיד של 1.5% מעל ריבית בנק ישראל).

ככל שחשיבות ריבית הליבור גדלה, כך התחזקו הקולות שדרשו למסד את תהליך קביעת הריבית ולהכניסו תחת רגולציה. בשנת 1986 הוציא איגוד הבנקים הבריטים (ה-BBA), גוף לוביסטי של הבנקים בלונדון, הנחיות אחידות לכל הבנקים לקביעת ריבית הליבור. הגוף ביצע סקר יומי בין פאנל של 20 בנקים שנבחרו מראש, והם סיפקו לו את עלויות המימון שלהם עבור שורה של מטבעות שונים (דולר, לירה שטרלינג, יין, וכו') ולתקופות שונות (יום, שבוע, חודש וכו'). ה-BBA נהג להחסיר מהממוצע את 4 ההערכות הגבוהות והנמוכות ביותר שהתקבלו בסקר כדי למנוע ניסיון מצד משתתפי הפאנל לעוות את הריבית, כך שהממוצע הסופי חושב על 12 הערכות המימון האמצעיות שנמסרו.

לנוחיות הקוראים, צוות המדיה והאינפוגרפיקה של הבלוג יצר את התרשים הבא:

ריבית אחת לכולם

נשים לב לפרט חשוב: הבנקים אמנם ממלאים את הסקר ומדווחים על עלויות המימון שלהם לתקופות שונות במטבעות שונים… אך הם לא בהכרח מגייסים כסף במטבעות ובתקופות הללו. למעשה, לבנקים אין שום מחויבות ללוות בריבית הליבור. מדובר  בסך הכל בסקר שהם עונים עליו. מאוד לא סביר שבנק בריטי מצא את עצמו מגייס כסף ביינים יפנים לתקופה של 5 חודשים או של שבוע – את התשובה שלו לסקר הבנק נאלץ ספק להעריך ספק לנחש על פי מודלים פנימיים שבנה. מודלים אלה לא משקפים בהכרח את הריבית שיצטרך הבנק לשלם אילו באמת יעמוד בפני הצורך במימון כזה. ריבית הליבור, אם כן, אינה ריבית הנקבעת במחירי השוק, אלא ריבית סקר המבוססת בחלקה על… ניחושים.

עם התפתחות שוק הנגזרים המשיך והתחזק מעמדה של ריבית הליבור. היא אומצה בתור ריבית הבסיס העיקרית לחישוב של חוזי החלף ("Interest Swap"), חוזים המאפשרים לשני צדדים להחליף ביניהם ריבית קבועה וריבית משתנה, ולאחר מכן, בשנות ה-90, בתור ריבית הבסיס לחוזים עתידיים על שערי ריבית – חוזים סטנדרטיים הנסחרים בבורסות ומשמשים סוחרים כדי לגדר את (או להמר על) הכיוון של הריבית. היו שהשמיעו אזהרות כנגד אימוץ הליבור כריבית הבסיס המשמשת לחישוב מחירים של חוזים עתידיים ונגזרים, מחשש שהבנקים המשתתפים בפאנל הקובע את מחירי הליבור יטו את הדיווחים שלהם כך שיחידות הבנק העוסקות במסחר בנגזרים יגרפו קופה (המפורסמת מביניהם היא כנראה מרסי אנגל מסלומון בראדרס שכתבה מכתב חריף לרגולטורים ב-1996 בנושא), אך המפקחים על הבנקים והציבור שהשתתף במסחר בנגזרים הניחו שאין כל בעיה לתת לחתול לשמור על השמנת.

היו שתי סיבות מרכזיות לשוויון הנפש של הרגולטורים והציבור בנוגע לאמינותה של ריבית הליבור:

1. התשובות האינדיבידואליות של כל הבנקים פורסמו באופן שקוף לעיני כל. ההנחה היתה שבנקים שיפרסמו תוצאות מוטות במטרה להשפיע על הריבית ייחשפו במערומיהם לעיני כל.
2. צורת החישוב שתוארה לעיל, אשר מוחקת את התשובות הגבוהות והנמוכות ביותר מהחישוב הסופי. כך, לא ניתן לתמרן את ריבית הליבור ללא תיאום של הבנקים.

הסקנדל

מנגנוני ההגנה שתיארנו לעיל לא היוו חסם אמיתי למניעת תמרון ריבית הליבור. יהיו שיטענו שריבית שמבוססת על סקר ולא על מחירי שוק היא מתומרנת מעצם הגדרתה. אני מקבל את הטענה הזו.

הבנקים גילו מהר מאוד שלא צריך להזיז את ריבית הליבור יותר מידי בכדי לגרוף רווח נאה. בנק בעל פוזיציה בחוזים עתידיים של 50 מיליארד דולר ירוויח כ-5 מיליון דולר בשנה על תזוזה של מאית האחוז בריבית הליבור לטובתו. אם הבנק מקצין את הערכת הליבור שלו בסקר, אף אם היא מושמטת בחישוב הסופי מכיוון שהיא נמצאת בקצוות, הרי שהשמטתה מכניסה לחישוב הממוצע הערכה אחרת, של בנק אחר, שאלמלא כן לא הייתה נכנסת לחישוב בעצמה. זה מספיק כדי להזיז במעט את ריבית הליבור לכיוון הרווחי עבור הבנק.

בנוסף לכך, קיימות עדויות רבות לתיאום מחירי הליבור בין הבנקים. סוחרים בבנקים הגדולים תיאמו ביניהם את הדיווח לסקר הליבור באמצעות הצ'אטים של מערכות המסחר שלהם. הצ'אטים שכל ההיסטוריה שלהם מוקלטת ונשמרת. מהסיפורים הללו שגורמים לכם לתהות עד כמה חכמים באמת האנשים שמהמרים בכסף שלנו.

לבסוף, יש גם עדות מביכה ומוקלטת לכך שבשיא המשבר הפיננסי ביקשו בכירים בבנק המרכזי בבריטניה מההנהלה של בנק גדול לדווח על ריבית ליבור נמוכה בכוונה, וזאת כדי לתת איתות חיובי לשווקים. ריבית נמוכה, קרי היכולת של הבנק ללוות במחירים זולים יחסית, מעידה על האמון של השווקים בו ובמערכת הבנקאות הבריטית. אם הנאמר בהקלטה אכן אמיתי, הרי שהרגולטור עצמו ניסה לתמרן באמצעות הבנקים את ריבית הליבור לצרכיו.

מה כל זה אומר ל-60% מנוטלי המשכנתאות בארצות הברית שהריבית על ההלוואות שלהם קשורה לפחות בחלקה לריבית הליבור? מה לגבי אנשים שלקחו הלוואות גישור, הלוואות ללימודים או סתם חוב כרטיסי אשראי ומוצאים את עצמם משלמים יותר או פחות לפי הגחמות של סוחרים שעונים על סקר יומי חסר שיניים? באופן מפתיע, התפוצצות סקנדל הליבור לוותה בשקט תקשורתי יחסי. ההנחה שלי היא שמרבית משקי הבית פשוט לא מבינים מהי ריבית הליבור וכיצד כל הסיפור הזה קשור אליהם.

לאחר התפוצצות הפרשה, נטל הפיקוח על הבנקים הבריטי (ה-FCA) את ניהול סקר הליבור מידי ה-BBA. הדבר הראשון שהרגולטור הבריטי עשה היה לתבוע את כל הבנקים על תימרון שער הליבור. עד היום נקנסו כתריסר בנקים בסכום כולל של כ-9 מיליארד דולר. לאחר מכן, דרש ה-FCA שהבנקים ידווחו אך ורק נתונים המבוססים על מסחר שוק. זה יצר בעיה, מכיוון שבנקים לא מלווים אחד לשני "כתר שבדי לשבועיים" מידי יום, ושורות רבות בסקר היומי נותרו ריקות. לבסוף הודיע ה-FCA שהליבור סיימה את תפקידה בעולם הפיננסי, ובשנת 2021 הוא יפסיק לדווח אותה.

הבלאגן חוגג

כיום ריבית הליבור משפיעה על מחירם של נכסים, כגון משכנתאות, הלוואות ונגזרי ריבית, בהיקף של כ-350 טריליון דולר. הפסקת השימוש בליבור בתוך 4 שנים מכניסה הרבה גורמים בשוק הפיננסי לפאניקה. ובצדק.

השבוע פירסמה קרן PIMCO, קרן האג"ח הגדולה בעולם, מסמך המזהיר מהסכנות של ההכרזה על סיום השימוש בליבור לפני שהושגה הסכמה על ריבית הבסיס החדשה. תארו לעצמכם שלקחתם לאחרונה משכנתא ל-20 שנה בריבית משתנה הצמודה לריבית הליבור. בעוד 4 שנים המשכנתא שלכם תהיה אולי צמודה למשהו אחר. אין לכם מושג למה, וכיצד הדבר הולך להשפיע על התשלומים העתידיים של המשכנתא שלכם.

ומה לגבי תיקי ההשקעות והנגזרים המגדרים אותם במאות מיליארדי דולרים? המסמך של PIMCO מזהיר מפני עליה במרווחי ה-BID-ASK, פגיעה בנזילות של ניירות ערך צמודי ליבור ועוד. ככל שיותר משקיעים יעברו מהשקעות הקשורות לליבור להשקעות המשתמשות בריבית הבסיס החדשה (שזהותה עדיין אינה ידועה), יווצרו פערי מחירים וחוסר מידע גדולים יותר בשוק החוב "הישן".

מאט לוין, הכתב הכלכלי של בלומברג, מצא את הסיפור ציני במיוחד: הבנקים יצרו את הליבור, תמרנו אותו, וכעת – משנהרסה אמינותו, הם ירוויחו כסף נוסף מפערי התיווך והפגיעה בנזילות שיווצרו בעקבות נטישתו.

 סוף דבר

מהם הלקחים שתעשיית הפיננסים והציבורים יכולים ללמוד מעליית ונפילתה של ריבית הליבור? אני יכול לחשוב על שלוש:

1. הישמרו ממחירים שאינם מחירי שוק. גם בני אדם הגונים מספקים נתונים אשר מוטים לכיוון שיתגמל אותם. זהו האופי האנושי. בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים מדווחים על נתונים רבים שהם תוצאות של מודלים מורכבים והערכות. החשובים שבהם הם נתוני הלימות ההון והנזילות שלהם. בשעה שבסביבה רגולטורית כמו ישראל, גבולות המשחק עם הנתונים מוגבלים מאוד, הבנקים המערביים מסוגלים להניח הנחות מאוד מקלות המאפשרות להם להתגבר על רגולציה בקלות.
2. רגולטור ממשלתי איננו "קליע כסף" אשר יפתור את בעיות השוק. ראינו כיצד הבנק המרכזי הבריטי (לכאורה) ניסה לעודד תמרון של ריבית הליבור לצרכיו. רגולטורים אחרים יכולים לעודד את המוסדות הפיננסים לדווח תוצאות מוטות אשר יציגו אותם באור חיובי, ויאפשרו להם להגיד שהמערכת הפיננסית בריאה יותר "בזכות הפיקוח שלהם". זהו סוג של "שבי רגולטורי".
3. אולי הנקודה המעניינת ביותר מבחינתי. זומבנקיס מעולם לא חשב על שוק הנגזרים הגלובלי כשהוא המציא את ריבית הליבור. זומבנקיס חיפש פתרון שיאפשר לו לבנות הלוואות גדולות ומורכבות ללקוחותיו. הפתרון שהוא מצא היה יעיל במיוחד עבור הלוואות סינדיקטיביות ותפס תאוצה. משם ראו גם הלווים העסקיים והקמעונאיים כי טוב ואימצו את הריבית. כאשר שוק הנגזרים התפתח, ריבית הליבור הפכה למועמדת טבעית משום שזו הייתה הריבית שהשוק המוסדי והקמעונאי התרגל אליה. אם היו בונים את שוק הנגזרים מאפס וחושבים על ריבית הבסיס המתאימה לחוזים העתידיים שיתבססו עליה, סביר להניח שלא היו בונים שום דבר שדומה לריבית הליבור. 

הכלכלן הישראלי-אמריקאי אבנר גרייף, אשר חקר את חשיבותם של מוסדות לצמיחה כלכלית, טען עוד ב-2006  שמוסדות עוברים תהליך כמעט אבולוציוני, וצורת המוסדות בהווה מוכתבת במידה רבה על ידי צורתם בעבר. אני חושב שריבית הליבור עברה תהליך דומה. ככל שהשתמשו בה יותר, כך היא הפכה לדומיננטית ולחשובה יותר, וכך נעשה בה שימוש למטרות שהיא לא התאימה להן. במקרים כאלה, צריך מהפכה, פיצוץ, או כפי שהיה במקרה שלנו – סקנדל, כדי לזנוח את המערכת הישנה ולנסות למצוא משהו חדש.

רשומה זו היא חלק מסדרת רשומות העוסקת בנושאים בסיסיים הרלוונטיים להבנה כלכלית של העולם. הפוסט הקודם והראשון בסדרה, "מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר" פורסם בשבוע שעבר. ברשומה זו נפשיל שרוולים ונתמודד עם השיטה הבנקאית הידועה בשם "בנקאות ברזרבה חלקית".

המון מידע נכתב בזמן האחרון בבלוגוספירה ובעיתונות בנוגע לבנקאות ברזרבה-חלקית. כלכלנים זוקפים גבה כנגד ההאשמות שסופגת השיטה מהמדיה, כך שקשה להפריד בין מציאות לבדיה. ברשומה זו ננסה לזכות מאשמה את ממציאי השיטה, להבין מדוע אנחנו בכלל צריכים בנקים, נלמד כיצד היצע הכסף משתנה כתוצאה מפעילות בנקאית (ולמה זה בסדר) וננסה להתמודד עם תיאוריות לא מבוססות שנשמעות לאחרונה.

מיתוס צורפי הזהב (או: מי צריך הוכחות כשיש סיפור מעניין)

בנקים תמיד נחשדו כמוסדות בהם מתרחשים דברים לא סימפתיים. חיוניותו של הבנק לכלכלה, התעסקותו הרבה עם הכסף ומעמדו הבעייתי בתור נותן האשראי המרכזי במדינה (החל מהמאה ה-16, בכל אופן) הובילו לשורה של חשדות והאשמות כנגד בנקאים. גם כלכלנים הביעו בעבר עמדות סקפטיות לגבי פעילות הבנקים. הראשון שבהם הוא ככל הנראה קרל מרקס, שהקדיש ב"קפיטל" פיסקה לצורה שבה בנקים משתמשים בכסף שאינו שייך להם, אך לא טרח מעולם להסביר או להדגים למה כוונתו. באופן פרדוקסלי, מי שהוביל את הקו כנגד הבנקאות ברזרבה-חלקית כמעשה מרמה היה דווקא כלכלן מהאסכולה האוסטרית, מוריי רות'ברד (Murray Rothbard), בספרו משנת 1983, The Mystery of Banking.

הבסיס לבנקאות ברזרבה-חלקית הם צורפי הזהב בלונדון של המאה ה-17. התיאוריה ה"אלטרנטיבית" להיווסדות השיטה מספרת על מעשה הונאה בהיקף עצום שהתרחש באותם ימים בלונדון. הסיפור של צורף הזהב מופיע בצורות שונות במקורות שונים (וכבר כאן אמור הקורא להרהר באמינות הטקסט). הנה דוגמא לסיפור כפי שהוא מובא כיום תחת ערך "בנקאות ברזרבה-חלקית" ב"אקו-ויקי":

מקורה של שיטת הרזרבה החלקית היא בצורפים וסוחרי זהב של ימי הביניים. הצורפים הסכימו לשמור בכספות שלהם זהב ומתכות יקרות עבור סוחרים אחרים, בתמורה לעמלה (על שירותי השמירה). בתמורה לזהב, הצורפים נתנו קבלות או שטרי ערבות או כתב התחייבות על פי סך כמות הזהב שהופקדה.

קבלות אלה הפכו במהרה לאמצעי חליפין משום שהן היו קלות יותר ובטוחות יותר לשימוש במסחר יחסית לזהב. כך סוחר היה יכול להפקיד זהב אצל צורף אחד, ובמקום לשלם בזהב לסוחר אחר, הוא היה נותן לו את שטר הערבות שלו.

חלק מהצורפים עבדו במקביל גם במתן הלוואות בתמורה לריבית. עם התרחבות הנוהג לסחור בשטרי החוב למתכת, במקום במתכת עצמה, הצורף יכל להלוות כנגד הזהב שהופקד עצמו, בנוסף להלוואה כנגד הזהב שלו עצמו. כל עוד לא ביקשו כולם את הזהב באותו זמן, מערכת זו המשיכה לתפקד לעיתים ללא ידיעת המלווים.

הצורפים בעלי הכספות גילו שהם יכולים לבצע מעשה תרמית ולהדפיס קבלות ללא כיסוי של זהב אמיתי. כך ששצורף שמחזיק 5 ק"ג של זהב, לא היה צריך להנפיק קבלות שוות ערך ל-5 ק"ג זהב, אלא יכל להנפיק קבלות בשווי 10 ק"ג זהב. כל עוד לא כל המפקידים שלו באו לדרוש את הזהב שלהם באותו זמן, איש לא הבחין בתרמית. במקביל, הצורף יכול להלוות את הקבלות שהוא ייצר תמורת ריבית, וליצור לעצמו ענף הכנסה נוסף. דבר זה מהווה למעשה מס אינפלציה על שאר החברה. כאשר מספר גדול מספיק של מלווים דורשים את הכסף בחזרה, נקרא מצב זה בשם "בהלה לבנק" ובמצב זה ה"בלוף" של הבנקים מתגלה, והבנק מתמוטט.

כאשר נתגלו הרמאויות של צורפים, המלווים לא דרשו את כספם בחזרה. הדבר נבע מכך שהצורפים הפכו כבר לגופים רבי עוצמה המקושרים לשלטון. דוגמה לכך היא משפחת דה-מדיצ'י האיטלקית. זו היתה תחילת מערכת הבנקאות.

זו אינה דוגמא יחידה. סיפור דומה מופיע גם בבלוג של פרופ' אושי קראוס: "מה עושה הצורף? הוא עושה מעשה יוצא דופן, מעשה שהוא אחד המעשים הכי משפיעים על הכלכלה המודרנית. הוא מלווה, את הזהב שלנו, בלי שאנחנו יודעים, לאיש חדש שבא לכפר…"

קבלה על הפקדת זהב אצל צורף מהמאה ה-17 מקור: Mish's Global Economic Trend

כדי להיות הוגן, אציין כי לא רק בלוגרים מספרים את סיפור צורפי הזהב. נתקלתי בו גם בספר לימוד למיקרו כלכלה בו משתמשים בחלק מהאוניברסיטאות בארצות הברית, וכן בכמה מאמרים – הערת שוליים.

רחמיי על צורפי הזהב של לונדון. האם הם זכאים למוניטין הנוראי שלהם? כנראה שלא. המטרה של הסיפור היא לייצר אצל הקורא תחושה כי המערכת הקיימת נולדה בחטא, והייתה לא חוקית. אם הבנקאות ברזרבה חלקית הומצאה כמעשה מרמה, אזי נוצרת אצל הקורא תחושה כי כל המערכת הקיימת היום מושחתת. המיתוס הזה, בצורותיו השונות, הופיע כל כך הרבה פעמים עד שבשנת 2010 פורסם מאמר [PDF] של הכלכלן-ההיסטוריון ג'ורג' סלג'ין (Selgin) שמטרתו לנקות את שמם של צורפי הזהב מכל אשמה.

בנקים מסחריים מודרניים שונים בתכלית מהגדרתו של בנק כספות. כאשר אנו מפקידים כסף כפיקדון אצל הבנק, איננו עושים זאת כדי לשמור על הכסף שלנו, אלא משקיעים את כספנו – מלווים אותו, אם תרצו, לבנק. ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה – בעבור פיקדון בנקאי אף אחד לא משלם דמי שמירה לבנק – הבנק הוא זה שמשלם לכם בעבור הזכות להפקיד את כספכם. במילים אחרות, פיקדון בנקאי הוא סוג של הלוואה שאנו מעניקים לבנק. הבנק לוקח את הפיקדון שלנו, ומלווה אותו לאנשים אחרים בתמורה לריבית גבוהה יותר. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמורה לכספנו, ואילו הבנק מרוויח בעבור "התיווך".

אילוסטרציה – בבנק כספות אין רזרבות, ולא ניתן להלוות את הכסף שלכם למישהו אחר. מצד שני, תצטרכו לשלם על שירותי השמירה
Jason Saul / flickr

וכך היה עבור צורפי הזהב. התחילו להיווצר שני סוגים של בנקים בלונדון (ולאחר מכן גם באמסטרדם ומשם בהדרגה בכל אירופה): הבנקים המסורתיים שהציעו לאנשים לשמור את כספם ולשלם בעבור זה כסף, והבנקים שהציעו לאנשים להשקיע את כספם ושילמו להם ריבית בתמורה להפקדותיהם. קיימות שורות של עדויות היסטוריות לרבות טבלאות ריביות שהעניקו צורפי זהב בעבור פיקדונות כספיים אשר תומכים בכך כי לא היה פה שום מעשה מרמה – אנשים הלוו את כספם לצורפי הזהב, והם בתורם הלוו את הכסף הלאה לאנשים הזקוקים להלוואות. ניתן לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, שהאדם הפשוט לא בדיוק הבין את הסיכון לכספו במקרה וההשקעה לא תצלח – עדות לכך היא הפניקה כאשר בנקים קורסים מעודף הלוואות פגומות – אך מבחינה חוקית לא היה כאן שום מעשה מרמה, אלא מודל עסקי חדש ומוצלח.

גם אין ברישומי המשפט תביעות, תלונות או מאסרים של צורפי זהב סוררים אשר לקחו את כספם של מפקידים תמימים והלוו אותם ללא ידיעתם, וזאת למרות שכבר בתקופה זו היה קורפוס שלם של חוקים ותקנות בנוגע לשימוש בכסף ולאשראי. מקורות מסוימים של התיאוריה ה"אלטרנטיבית" טוענים שעד שגילו את דבר המרמה, כבר היו הבנקאים החדשים עשירים ובעלי השפעה. על סמך מה הם קובעים את זה? תצטרכו לשאול אותם.

יותר מכך, יש לא מעט עדויות של אזרחים ושל פקידים אשר תובעים מהבנקים אשראי נוסף. טענות בסגנון "הבנקים מחזיקים בכסף ולא מוכנים להלוות אותו לאנשים לצורכי מסחר!" היו מאוד נפוצות בתקופה ההיא. ביקוש לאשראי ללא ספק היה קיים, מדוע שהבנקים לא יזייפו עוד כמה קבלות אם הם תאבי בצע כל כך?

אין אף עדות התומכת במיתוס צורפי הזהב. ההפך הוא הנכון – יש שלל עדויות, ביניהן מתן ריביות על פיקדונות, המצביעות על כך שאנשים שהפקידו את כספם אצל צורפי הזהב ידעו והתכוונו לכך שהצורפים ילוו אותו הלאה. זהו לא ויכוח תיאורטי, זהו דיון היסטורי – וכל טענה צריכה להיות מגובה בראיות היסטוריות.

אז האם בנקים מסחריים מייצרים כסף?

התשובה המדויקת ביותר היא "כן, אבל תלוי לאיזה כסף אתם מתכוונים". קיימות בכלכלה כמה הגדרות שונות ל"היצע הכסף" שנועדו להפריד בין סוגי הכסף השונים.

בראש ההיררכיה עומד בנק ישראל (או הבנק המרכזי במדינה הרלוונטית) אשר שולט על בסיס הכסף (או MB). בסיס הכסף הוא כל השטרות והמטבעות הקיימים בכלכלה (מחזור המטבע) והרזרבות שמחזיקים הבנקים המסחריים בחשבונותיהם בבנק המרכזי. זוהי ההגדרה המצומצמת ביותר לכסף. הכמות הזאת של הכסף יכולה להשתנות אך ורק על ידי פעולות של הבנק המרכזי. כלומר, רק לבנק המרכזי יש סמכות להדפיס כסף בצורה שתרחיב את בסיס הכסף – בנקים מסחריים לא משפיעים על בסיס הכסף!

מה שהבנקים המסחריים עושים זה משמשים כמתווכים בין מפקידים (אנשים עם כסף) לבין לווים (אנשים שרוצים את הכסף הזה). הפעולה הבנקאית בצורתה הפשוטה ביותר היא לקחת פיקדון מלקוח ולתת לו עליו ריבית של 2%, ולהלוות אותו הלאה ללווה בריבית של 5%. ההפרש בין הריביות מהווה מקור הרווח העיקרי עבור הבנק המסחרי. אם הבנקים הם בסך הכל מתווכים, רבים שואלים – מדוע אנחנו בכלל צריכים אותם?

א. התאמת זמן החיסכון עם מועד האשראי – בקצרה, אנשים מעדיפים להלוות כסף לתקופה קצרה ומעדיפים ללוות כסף לתקופה ארוכה. ההלוואות הנפוצות ביותר במשק הן הלוואות משכנתא לפרק זמן של 15 עד 30 שנה, וזו תקופה ארוכה מידי עבור רוב האנשים, שמעדיפים השקעות קצרות הרבה יותר, בעיקר עד שנה. באמצעות הבנקים, נוטלים הבנקים על עצמם את סיכון הנזילות.

ב. היעדר ידע מקצועי ויכולת לגבות חוב – לאנשים אשר מתעסקים באשראי שנים יש כלים ומיומנויות שביכולתם להקטין את סיכון האשראי וגם לגבות אותו במקרה חירום (עורכי דין המתמחים בתחום או בריונים עם אלות).

ג. הגנה (מסוימת) מפני חדלות פירעון של הלווה – מצבכם יהיה רע ומר אם הלווה שנתתם לו את כספכם לא יחזיר אותו בזמן. אבל כאשר אתם מפקידים את הכסף בבנק, לא באמת איכפת לכם אם כל הלווים של הבנק מחזירים את כספם לבנק או לא. מי שמחויב כלפיכם הוא הבנק עצמו, אשר חייב להעביר לכם את כספיכם לפני שהוא משלם לעצמו רווחים, ובמידת הצורך עלול למצוא את עצמו גם נותן מהונו העצמי.

אורי כץ הרחיב על שאלת "למה אנחנו צריכים בנקים?" ברשומה בבלוג הישן שלו, שעדיין זמינה כאן.

כדי להסביר איזה כסף הבנקים המסחריים כן מייצרים, וכיצד, נשתמש בסיפור לדוגמא:

מבוא לבנקאות ברזרבה-חלקית

נניח שהאזרח א', נקרא לו אהרון, מעוניין להפקיד שטרות של עשרים אלף שקלים חדשים בבנק. הכסף שבידיו הוא כסף חדש שיצא זה עתה ממכונת הדפוס של בנק ישראל, ומהווה חלק מבסיס הכסף. אהרון נכנס לבנק השכונתי, מוסר את השטרות מגולגלים בגומייה אל הפקיד אשר מפקיד את הכסף בחשבונו. בתדפיס הבנק שמקבל לידיו של אהרון רשום כי יש לו פיקדון נושא ריבית, עם קרן בגובה 20,000 ש"ח.

אבל כפי שציינו מקודם, הבנק איננו בנק כספות אלא בנק מסחרי. הבנק לא יגבה מאהרון דמי שמירה על כספו, מכיוון שאהרון מעוניין להרוויח ריבית על כספו. לשם כך ישמש הבנק כמתווך אשראי, הוא ילווה חלק מכספו של אהרון לאנשים אחרים בריבית גבוהה יותר משיתן לאהרון, וירוויח בעצמו את ההפרש.

הבנק היה רוצה לתת את הכסף שזה עתה קיבל מאהרון כהלוואה לאזרחית ב', נקרא לה בתיה, אשר מעוניינת לרכוש רכב חדש. אך גם הבנק וגם הרגולטור יודעים שאהרון יכול לשוב בכל רגע, מחר או בשנה הבאה ולדרוש את כספו בחזרה. אם כל הכסף שמופקד אצל הבנק יימסר כהלוואה, לא יוכל הבנק להשיב את כספי הפיקדונות ללקוחותיו. הפתרון הוא יחס הרזרבה, יחס רגולטורי אשר נתון לשליטתו של נגיד הבנק המרכזי. היחס הזה קובע כמה מכספי הפיקדונות על הבנק להשאיר אצלו בצורה נזילה (לדוגמא, להחזיק במזומן), ואת היתר מותר לו להלוות. ההנחה היא שלבנק יש לקוחות רבים, ולא כולם ירצו לשלוף בבת אחת את פיקדונותיהם בחזרה. בצורה הזו תמיד תהיה לבנק רזרבת מזומן בצד כדי להחזיר ללקוחות אשר מעוניינים לשלוף את כספם בחזרה.

בינתיים נניח לצורך הדוגמא שלנו כי יחס הרזרבה הנהוג במדינה הוא 10%. משמעות הדבר היא שמתוך הפיקדון בסך 20,000 שקלים שהפקיד אהרון, על הבנק לשים בצד 10% מכך, 2,000 שקלים, כרזרבה בבנק המרכזי. את יתר 18,000 השקלים מלווה הבנק לבתיה לצורך רכישת רכב חדש. בתיה תשלם בגין הלוואה זאת ריבית, אשר חלק ממנה ילך לתשלום עבור הפיקדון של אהרון, ומחלק ממנה יהנה הבנק.

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב א

התרשים לעיל מציג את הרישום החשבונאי של הכסף במאזניו של הבנק. לבנק ישנה התחייבות בגודל הפיקדון – זוהי התחייבות של הבנק לשלם כסף לבעל הפיקדון, אהרון. כנגד התחייבות זו, יש לבנק נכסים: רזרבות בשווי 2,000 ש"ח, והלוואה שהעניק לבתיה בשווי 18,000 ש"ח. ההלוואה היא גם נכס וגם התחייבות. היא נכס עבור הנושה, כלומר עבור נותן ההלוואה, והיא התחייבות עבור הלווה, כלומר עבור האדם שקיבל אותה.

האם נוצר כאן כסף? זה תלוי בהגדרה שלנו עבור היצע הכסף. בסיס הכסף לא השתנה. בכלכלה יש מזומן בסך 18,000 ש"ח (שניתן לבתיה כהלוואה) ורזרבות בבנק המרכזי בשווי 2,000 ש"ח. סך בסיס הכסף נותר ללא שינוי, על 20,000 ש"ח. סך חשבונות הבנק והמזומן בכלכלה מעידים שיש לנו כיום 38,000 שקלים לפי רישומם החשבונאי.

ניקח את הדוגמא שלנו שלב נוסף: בתיה לוקחת את 18,000 השקלים שלוותה ורוכשת מהאזרח ג', גדי, את הרכב שלו. גדי בוחר להפקיד את הכסף שקיבל מבתיה בבנק השכונתי שלו, שבאופן נוח למדי עבור הדוגמא שלנו נפתח אתמול בערב ומאזנו ריק לחלוטין. הפקיד ממהר להפקיד את כספו של גדי בבנק. 10% מפיקדונו של גדי נשמר כרזרבה בבנק על פי יחס הרזרבה, ואילו היתרה, 16,200 ש"ח, ניתנים כהלוואה לאזרח ד', דניאל.

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב ב
לחצו להגדלה

שוב: בסיס הכסף נותר ללא שינוי! הוא עדיין עומד על 20,000 שקלים (2,000 המוחזקים כרזרבה ע"י הבנק של אהרון, 1,800 המוחזקים כרזרבה ע"י בנק של גדי, ו-16,200 ש"ח בידיו של דני, הלווה השני). ועם זאת, כאשר נבחן מה קורה עם מצרף הכסף הבנקאי הוסיף לגדול. האם יש גבול לגידול זה? בוודאי.

כלכלנים מכנים את שיעור הגידול בהיצע הכסף הכולל כתוצאה מפעילות המערכת הבנקאית בשם "מכפיל הכסף", אבל לא מדובר בשום המצאה כלכלית. מכפיל הכסף הוא בסך הכל סכום של סדרה הנדסית מתכנסת – כלומר, כל כסף שיועבר מהבנק המרכזי לכלכלה יגדל, באמצעות המערכת בנקאית, עד פי אחד-חלקי-יחס-הרזרבה. במקרה של הדוגמא שלנו, מכפיל הכסף הוא 10 (1/10%), ולכן 20,000 השקלים המקוריים שלנו יתורגמו, בסופו של דבר, ל-200,000 שקלים באמצעות המערכת הבנקאית. קצב הגידול יראה כך (לחצו להגדלה):

ננסה לסכם את מה שלמדנו עד כה: הבנק המרכזי שולט על בסיס הכסף, ובתהליך יצירת האשראי מצרפי הכסף גדלים, וזאת מכיוון שאנחנו מחשיבים גם אשראי שזורם במערכת בתור סוג של כסף.

אבל האם זה אומר שכל כסף שנוצר במערכת הבנקאית הוא חוב? לא.

ראשית, בסיס הכסף לא נוצר בצורת אשראי. הוא נוצר בעיקר על ידי פעולות בשוק הפתוח (נרחיב על כך מיד), שנית, הבנקים לא יכולים להגדיל את מצרף הכסף ללא ביקוש לאשראי. אם אתם לא רוצים אשראי, הבנק לא יעניק לכם הלוואה. מכפיל הכסף מבטא את הגידול המקסימלי של מצרף הכסף לעומת בסיס הכסף, אך סך מצרף הכסף מגיע לעיתים רחוקות למלוא הפוטנציאל שלו. בשלב מסוים, אנשים מוצאים דברים אחרים שהם רוצים לעשות עם הכסף שלהם (להחזיק אותו במזומן, למשל). אם בנק ישראל רואה שצריך להגדיל את כמות הכסף בכלכלה עקב גידול בפעילות, ואנשים לא מעוניינים באשראי, הוא יבחר להגדיל את בסיס הכסף במקום.

איך הבנק המרכזי מתמרן את בסיס הכסף?

הכלי המרכזי ליצירת כסף על ידי הבנק המרכזי נקרא פעילות בשוק הפתוח (Open Market Operations), ובאמצעותו הבנק מגדיל או מקטין את כמות הכסף בכלכלה על ידי רכישת או מכירת נכסים בשוק ההון הפתוח. נניח שבנק ישראל מעוניין להגדיל את בסיס הכסף ב-100,000 ש"ח (מתוך ציפייה שסך מצרף הכסף יגדל ביותר, כמובן, על פי מכפיל הכסף). בכדי לבצע את ההגדלה – בנק ישראל מדפיס לעצמו כסף, ניגש לשוק ההון ורוכש אגרות חוב של ממשלת ישראל בשווי 100,000 ש"ח.

רגע לפני הרכישה, היה בכלכלה בסיס כסף קבוע ומסוים. כעת, משבוצעה הרכישה, הגיעו 100,000 שקל נוספים ממקור חיצוני, הבנק המרכזי, שלא היו קיימים לפני כן. הכספים הללו ימצאו את דרכם לחשבון הבנק של מוכר אגרת החוב, ומשם יתגלגלו לידיים שונות שיפקידו אותם כפיקדונות בבנקים, ומשם ימשיך להתגלגל התהליך כפי שתיארנו לעיל.

ומה אם הבנק המרכזי מעוניין דווקא להקטין את כמות הכסף M1? במקרה כזה הוא יבחר למכור את אגרות החוב הממשלתיות שברשותו לציבור במחיר שוק. כאשר משתתף כלשהו בשוק ההון ירכוש אותם מהבנק המרכזי (מבלי לדעת בהכרח), הכסף שיעביר בתמורה לרכישה "ייספג" על ידי בנק ישראל, ולמעשה ייעלם מהכלכלה שלנו.

יש לבנק ישראל כלים נוספים כדי לשלוט בכמות הכסף בטווח הזמן הקצר, לדוגמא הנפקת מלווה-קצר-מועד (מק"מ) ומכרזי פיקדונות והלוואות, אך לא נרחיב על כך ברשומה זו. מה שחשוב להדגיש זה שבתהליך יצירת בסיס הכסף בנק ישראל לא הלווה את כספו לאיש, אלא המיר כסף תמורת עושר פיננסי (במקרה הזה, אגרת חוב ממשלתית).

ציינו בתחילת הרשומה שסך מצרף האשראי הכולל בישראל עומד על כ-640 מיליארד ש"ח. זהו פחות או יותר השווי של סך הנכסים הפנסיונים בישראל, וזה עוד לפני שדיברנו על שווי מניות ואג"ח שלא מהוות חלק מהפנסיה, שווי כל הנדל"ן במדינת ישראל (המוערך גם הוא בכ-600 מיליארד ש"ח), וכל שאר הרכוש של כל אזרחי ישראל.  כאשר נגר לוקח כמה קרשים ומייצר מהם כסא, הוא מייצר עושר מסוים, וזאת מבלי שבנק ישראל הדפיס ולו שטר אחד כדי לייצג אותו. במילים אחרות, יש הרבה יותר עושר בישראל מאשר שקלים. אנחנו צריכים שקלים רק כאשר אנחנו צריכים אמצעי חליפין כדי לסחור בין סוגי הסחורות והשירותים המרכיבים את עושרנו.

הבנקים שמייצרים כסף יש-מאין

אחת הטענות הפופולריות ביותר היא שהבנקים המסחריים מייצרים כסף יש-מאין, כפי שיכול לעשות הבנק המרכזי. בדוגמא שהצגתי בתחילת הרשומה הראיתי כיצד בנק מעביר כסף שניתן לו על ידי מפקיד ללווה, ועל ידי כך מתפקד כמתווך. אולם רבים טוענים כי המנגנון שונה, וכי הבנקים למעשה ממציאים כסף מהאוויר ישר לחשבונו של הלווה. הסיבות לטעות הזאת הן כנראה העובדות הבאות:

א. כאשר אנחנו מבקשים למשוך את פיקדונותינו הבנק לעולם לא אומר "מצטער, הלוויתי את הכסף למישהו אחר".

הבנק מנהל מערכת מתוחכמת של זמני פירעון. אם הלקוח מפקיד את כספו בפיקדון שנתי, הבנק מניח שהוא יכול להשתמש בכסף (במגבלות יחס הרזבה) כך שהוא יהיה זמין עבור הלקוח בעוד שנה. על סמך ההנחות של הבנק וניסיונו בנושא משיכת פיקדונות הוא דואג כי תמיד יהיו לו מספיק נכסים נזילים כדי להחזיר לבעלי פיקדונות שמעוניינים למשוך את כספם. אבל מה קורה אם אנחנו מנסים למשוך את הפיקדון שלנו לפני המועד המוסכם?

נניח שהפקדתם כסף בפיקדון למשך שנתיים, וכעבור שבועיים אתם חוזרים לפקיד ואומרים שהתחרטתם, ומבקשים את הכסף בחזרה. התשובה של הפקיד תהיה תלויה במדרג הסמכויות של הבנק ובמצב הנזילות של הבנק, אבל באופן כללי נדגיש כי לבנק יש זכות לסרב להעביר לכם את כספכם. בדרך כלל, הפקיד יגיש בקשה למחלקה מיוחדת אשר מטפלת בנזילות של הבנק, אשר תיבחן אם יש ביכולתה לבצע "שבירה". ייתכן שכ"קנס" ייאלץ הלקוח אף להיפרד מהריבית שניצברה לו בגין הפיקדון עד לאותו רגע. כאשר אתם מפקידים פיקדון אתם למעשה חותמים על סוג של חוזה הלוואה מול הבנק: אנחנו, המפקידים, מלווים לבנק את כספנו לתקופה של X, ונקבל כפיצוי ריבית של Y%. אם נדרוש את כספנו לפני הזמן, הבנק יכול לסרב.

ב. במשך כל התקופה של הפיקדון רשום לנו בחשבון הבנק שלנו סכום הפיקדון על שמנו.

זהו נושא טכני. הכסף שהפקדנו בבנק הוא, כאמור, סוג של הלוואה שנתנו לבנק. ההלוואה היא נכס מבחינתנו לכל דבר, ועל כן היא רשומה בשווי ההוגן שלה. אבל אנחנו לא יכולים בהכרח להשתמש בה כמו כסף מזומן בכל עת, מבלי להשיג את אישורו של הבנק (כלומר, לקבל בחזרה את כספי ההלוואה).

תמיד היה מוזר בעיני שההסבר הזה על איך בנקים מייצרים כסף "חדש" תפס. תחת ההסבר הזה, בנקים לא יכולים לקרוס לעולם. אם כל שקל שהבנק מלווה ללווים שלו הוא כסף שנוצר יש-מאין, אז כאשר הלווים לא מצליחים להחזיר את ההלוואה, או בורחים לאורוגוואי עם הכסף, לא נפגע כספו של אף מפקיד. יותר מזה, תמוה שתחת השיטה הזאת הבנקים צריכים פיקדונות בכלל. אם הם יכולים להדפיס כסף מהאוויר, לשם מה הם צריכים אותנו, המפקידים?

בואו נסתכל לדוגמא על המאזן הפיננסי של בנק לאומי נכון ליום ה-31 למרץ 2013, לפי התרשים האיכותי שציירתי ברוב עמל (לחצו להגדלה):

תמצית מאזן בנק לאומי ליום 31 למרץ 2013 במליוני שקלים

בצד שמאל מתוארות התחייבויותיו של בנק לאומי. בשם אחר, ניתן לקרוא להן "מקורות המימון" של הבנק. ניתן לראות שהמקור הגדול ביותר למימון אצל בנק לאומי הוא פיקדונות לקוחותיו, אנשים פרטיים כמו קוראי הבלוג הזה, אך גם תאגידים גדולים, קרנות פנסיה, "טייקונים" למינהם וגם אזרחים זרים אשר שמו את כספם בפיקדון אצל הבנק. בנוסף, לבנק יש עוד 2 מקורות מימון עיקריים אליהם נתייחס. הראשון הוא החוב המונפק (כ-27 מיליארד ש"ח) שמהווה למעשה איגרות חוב של בנק לאומי אשר נסחרות בבורסה. מנהלי הבנק רצו לגייס כסף נוסף אשר יוכלו להשקיע במתן הלוואות או רכישת ניירות ערך, ובחרו לקחת מהציבור הלוואה (באופן כללי מימון בצורת אג"ח הוא לתקופה ארוכה יותר מפיקדון, אבל יש סיבות אחרות להנפקת חוב. לא נתעכב עליהן, כי זה לא קורס במימון). המקור האחרון ששווה לדבר עליו הוא ההון העצמי של הבנק. זהו הכסף ששייך לבעלי המניות של הבנק. בנק לאומי לא רק משתמש בכספי מפקידיו ומלוויו כדי לממן את פעילותו, הוא משתמש גם בכספו שלו עצמו.

ומה עושה הבנק עם הכסף? התשובה בצד ימין, תחת "נכסים" (או בשמם האחר, ה"שימושים" של "מקורות המימון"). בצורה לא מפתיעה, עיקר השימוש של הכסף אותו לווה בנק לאומי ממפקידיו ומבעלי איגרות החוב שלו (ושלו עצמו!) משמש כדי להעניק אשראי ללקוחותיו.  אך על בנק לאומי להיות זהיר. הוא מחזיק בפיקדונות של לקוחות בשווי 286 מיליארד ש"ח, ומלווה אשראי בגובה 239 מיליארד ש"ח בלבד. ומה עם כל הכסף מאגרות החוב ומהונו העצמי?

כדי לשמור על נזילות (ולעמוד ביחס הרזרבה, מן הסתם) בנק לאומי שומר כ-53 מיליארד ש"ח מכל מקורות המימון שלו במזומן. זאת אומרת שאם ביום ה-31 למרץ היו ניגשים חלק גדול ממפקידיו של בנק לאומי ודורשים לפדות פיקדונות בסך 50 מיליארד ש"ח, היה בידו של הבנק המזומן להעביר להם (בתיאוריה, כמובן. במקרה ש-50 מיליארד שקל היו נפדים ביום אחד בנק ישראל היה מתערב, אבל זה עניין לרשומה אחרת). מעבר לכך, אנחנו רואים שבנק לאומי בוחר להחזיק 54 מיליארד ש"ח מהכסף שהוא לווה מלקוחותיו בצורה של ניירות ערך. אלו הן בחלקן מניות ואגרות חוב של חברות, אך ברובן אגרות חוב ממשלתיות של מדינת ישראל. בצורה הזאת בנק לאומי מרוויח גם על הכסף הזה "קצת" ריבית, כדי שישאר לו לרווח וכדי לשלם ריביות למפקידים. אם מפקידים רבים היו דורשים את כספם, בנק לאומי היה מוכר במהירות את אגרות החוב האיכותיות ביותר בשוק ההון, ומשתמש בכסף המתקבל כדי להחזיר את כספם של מפקידיו.

ראוי לציין שהמאזן הזה לא נכתב על ידי בנק לאומי במרתף חשוך. על פי חוק, כל הדוחות הכספיים של כל החברות הציבוריות, ובכלל זה גם בנקים, מבוקרים על ידי פירמת רואי חשבון חיצונית, אשר מתפקידה לוודא שהפירמה אינה בודה מספרים מליבה.

אז הנה לנו מאזן של בנק במדינת בישראל. אין כסף שמומצא מהאוויר. יש אשראי.

תם ולא נשלם

ברשומה זו עסקנו במספר נושאים הקשורים לשיטת הבנקאות ברזרבה-חלקית: עמדנו על ההבדל בין בנק כספות לבין בנק מסחרי, הגדרנו את פיקדונות הבנק כהלוואה אשר אנחנו מעניקים לבנק המסחרי, ואת תפקידו של הבנק כמתווך אשראי בין מפקידים לבין לווים. למדנו על בסיס הכסף שנוצר על ידי הבנק המרכזי (וכיצד הוא נוצר) וכיצד גדל מצרף הכסף (M1-M3) כתוצאה מפעילות הענקת האשראי של הבנקים המסחריים. הדגשנו כי הבנקים המסחריים לא יוצרים כסף חדש יש-מאין, אלא תלויים בכספי לקוחותיהם ובביקוש לאשראי.

נושא הבנקים ימשיך להעסיק אותנו. מפאת מקום וקוצר זמן העדפתי שלא להרחיב יתר על המידה בנושא ברשומה זו, אבל סדרת הרשומות לא הסתיימה:

הרשומה הבאה תוקדש לבנק מרכזי. מאין הוא צץ, מדוע אנחנו נותנים לו את המונופול על שליטה בבסיס הכסף שלנו, האם הוא גוף ממשלתי או פרטי, ומדוע "היצור מהאי ג'קיל" אינו נורא כפי שאחרים היו רוצים שתחשבו. חבל לפספס, הירשמו לעדכונים אוטומטיים בדואר האלקטרוני כאן:

[wysija_form id="1"]

ביבליוגרפיה וחומר לעיון נוסף

כלים מוניטריים – בנק ישראל

Modern Money Mechanics / Federal Reserve Bank of Chicago

Those Dishonest Goldsmiths / George Selgin

אורי כץ, הכותב את בלוג הכלכלה המומלץ "דעת מיעוט", הזכיר בהערת אגב באחת מרשומותיו האחרונות את אחד הנושאים הבעייתיים ביותר מבחינתי בנוגע לשיח הכלכלי בבלוגספירה הישראלית:

מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

כץ מתייחס לשלל הדיונים, הרשומות, ולאחרונה גם לפרסומים בעיתונות הכתובה העוסקים בשיטה הכלכלית, המוניטארית או הבנקאית, וכל זאת מנקודת מבט של מבקרים אשר ברובם הגדול אינם כלכלנים בהכשרתם. המידע נשאב, על פי רוב, מבלוגים זרים, סרטוני יו-טיוב והרצאות של אנשים שדעותיהם לא יושבות בקונצנזוס של השיח הכלכלי האקדמי.

אחת הבעיות היא שכמעט ולא קיימים מקורות מידע פתוחים באינטרנט (הן בשפה העברית והן באנגלית) העוסקים בתיאוריה מוניטרית, בשאלות "מהו כסף" וכיצד מודדים אותו, או בשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. מסיבה זו החלטתי להרים את הכפפה ולצאת בסדרת רשומות שיסקרו את הכסף ואת השיטה הכלכלית מנקודת מבט מרכזית. בדרך, אני אנסה להתעמת עם חלק מהטענות שמופנות כנגד "השיטה" על ידי אותם בלוגים, מתוך תקווה להעניק ללימודי הכלכלה והתיאוריה המוניטרית אלטרנטיבה לתיאוריות השוליים שנהנות היום מנוכחות מרכזית בבלוגספירה ובתוצאות החיפוש.

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות השבועיות, שתעסוק בבסיס: מה זה כסף, ולמה הכסף שלנו היום נראה כפי שהוא נראה, ולא אחרת? הרשומה יצאה מאוד ארוכה (כ-4,000 מילה), ואני צופה שרשומות נוספות בסדרה זו יגיעו לממדים דומים. 

תוכן עניינים 

מה זה כסף?

כסף קומודיטי (Commodity Money)

כסף אמון (Fiduciary  Money)

כסף פיאט (Fiat Money)

בונוס: הרחבה על סניוראז'

גירסת TL;DR

מה זה כסף?

השאלה "מה זה כסף?" היא מסובכת במיוחד מכיוון שלמילה כסף משמעויות שונות בשפה העברית. כאשר אנחנו אומרים כסף אנחנו יכולים להתכוון לדברים הללו:

כלומר, למטבעות או לשטרי כסף (באנגלית, Currency). אבל זוהי רק הגדרה אחת, צרה מאוד, לכסף.

רוב הכסף במדינת ישראל אינו מיוצג כלל על ידי שטרות ועל ידי מטבעות: סך מחזור המטבע הישראלי הסתכם ב-49 מיליארד ש"ח בשנת 2011 [PDF] ורובו היה בכלל בכספות הבנקים, וזאת לעומת סך מצרף הכסף (M3) של 589 מיליארד ש"ח לשנה זו [XLS] (יותר על "מצרף הכסף", ברשומה הבאה). רוב הכסף שלנו נמצא בפקדונות הבנק שלנו, ומיוצג על ידי מספר באתר האינטרנט של הבנק, או בתדפיס האלקטרוני שאנחנו מוציאים בסניף. אם כולנו היינו עוברים מחר למזומן, בנק ישראל היה צריך לעבוד כל הלילה כדי להדפיס מספיק שטרות עבור כולנו.

כדי להגדיר מהו כסף, הכלכלנים מאפיינים אותו על ידי 3 תכונות מרכזיות. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כאל "מבחן קבלה" – כסף טוב הוא כסף ש:

א. משמש כאמצעי חליפין (Medium of Exchange) – במילים אחרות, משמש לרכישת מוצרים ושירותים מהציבור. נניח לרגע שאתם מגדלים בוסתן תפוחים וכואבת לכם השן. אתם ניגשים לרופא השיניים, מצביעים על השן ומבקשים ממנו טיפול שורש, אך הרופא אומר שהוא אמנם מוכן לטפל לכם בשן, אבל הוא ממש לא אוהב תפוחים. אם תביאו לו סטייקים כתשלום, הוא ישמח לטפל בכם. כעת אתם יוצאים ממשרדו של רופא השיניים עם שק תפוחים על גבכם וכאב שיניים בטוחנת השמאלית, ותרים אחר הקצב, שאומר לכם שיש לו אנטריקוט מיושנים מעולים, אבל מה שהוא באמת רוצה בתור תשלום זה שמישהו יתקן לו את הסתימה באמבטיה. לבסוף אתם מאתרים את האינסטלטור שמוכן לקבל תשלום בתפוחים, שמתקן עבור הקצב את הסתימה, שמעביר לידכם את האנטריקוטים, שעוברים לידיו של רופא השיניים, שנאות להתחיל בטיפול השורש המובטח. הפעם הצלחתם לקבל את מבוקשכם. אבל כפי שהדוגמא התיאטרלית הזו המחישה עבורכם, אף אחד מהמוצרים והשירותים שהוזכרו לא מהווים כסף במשמעותו הגלובלית. התפוחים היו כסף עבור העסקה עם האינסטלטור, אבל לא עבור כל אחד מבעלי המלאכה או המוכרים האחרים. כסף מודרני, כמו לדוגמא שקלים, דולרים או מטבעות מוכרים אחרים פותר עבורנו את הבעיה מכיוון שהוא משמש כאמצעי חליפין מוכר. ניתן לחלק את הדולרים והשקלים למנות קטנות יותר (חצי שקל, 10 אגורות, וכו'), הם מקובלים בקרב קבוצה גדולה של קונים ומוכרים וכמו כן הם עמידים יחסית.

ב. מאפשר לאגור ערך (Store of Value) – אנחנו עדיין בבוסתן שלנו. סיימנו את קטיף התפוחים העונתי, ומכיוון שאין לנו רכישות דחופות אנחנו שמים אותם במחסן. כעבור חודש, בבואנו לרכוש מכשיר DVD חדש, אנחנו שולפים שק תפוחים מהמחסן ורואים שחלקם כבר הספיקו להרקיב. כעבור חודשיים שלושה התפוחים שלנו אינם שווים דבר. התפוחים לא הצליחו לשמור על ערכם למשך זמן, ולכן לא מהווים כסף טוב במיוחד. אנחנו רוצים שנוכל להשתמש בכסף שלנו בעתיד מבלי לספוג "קנסות" על ערכו. כסף מודרני איננו ערובה לשמירה על ערך – הכסף שלנו יכול לסבול מאינפלציה (עליית מחירים, שהיא למעשה שחיקה בערך המטבע), ולכן השקל של היום לא בהכרח קונה מה שקנה השקל לפני שנה. ככל שמטבע סובל יותר מאינפלציה, כך ערכו בתור "כסף" הולך ויורד. מטבעות אשר הגיעו לשלב של היפר-אינפלציה, דהיינו עליית מחירים דו ספרתית ומעלה בתקופות קצרות, נעלמו מהר מאוד מהמחזור.

ג. משמש כיחידת מידה (Unit of Account) – זוהי טכניקה שהופכת את הכסף לשימושי במיוחד בכלכלה מפותחת. בכלכלת ברטר (סחר חליפין) אנו נדרשים לזכור את מחירי הסחורה כנגד כל הסחורות האחרות שקיימות בעולם. מכנסי ג'ינס חדשים שווים ארגז של קילו תפוחים, או 2 עיזים, או מטיל זהב, או שעת עבודה של רואה חשבון, וכן הלאה. ברור לנו שככל שיש יותר מוצרים בעולם, כך גדל הצורך באמצעי מתווך אשר ישמש כיחידת מידה. הכסף פותר עבורנו את הבעיה. אנחנו צריכים לדעת רק את מחירו של הג'ינס בשקלים ולא כנגד פורטפוליו ארוך של סחורות ושירותים. האם תפוחים יכולים להיות כסף שישמש כיחידת מידה? אולי. אבל הם לא יהיו טובים כמו שקלים או דולרים. גשו לירקן וגלו כי לא כל התפוחים נוצרו שווים. יש גדולים, יש קטנים, יש טעימים, ויש פחות. גם אם נקבע את יחידת המידה כ"משקל התפוחים", ברור לנו שיש קילו תפוחים ששווה יותר מקילו תפוחים אחר, תלוי בתנאי הגידול שלו וכן הלאה.

אז לסיכום, התפוחים הם כסף גרוע במיוחד. שקלים הם כסף לא רע, כל עוד הם יצליחו לשמור עבורנו על ערכם. בעבר השתמשו בסוגי כסף רבים ושונים, החל מסחורות חקלאיות שונות, מתכות (אלקטרום, זהב, כסף, נחושת, ברזל), שרשראות חרוזים, שקי מלח ואפילו סיגריות שימשו ככסף במחנות שבויים במהלך מלחמת העולם השנייה. החל מהמאה ה-7 לפני הספירה החל השימוש במטבעות אשר הונפקו על ידי סמכות פוליטית ושטרות כסף היו בשימוש לראשונה בסין במאה ה-11 לספירה. מהפכת המחשוב הובילה לכסף וירטואלי, כך שמרבית הכסף שלנו היום איננו מוחשי אלא נשמר כרצף של ביטים במחשב, ולבסוף, צצים לאחרונה גם מטבעות וירטואליים אשר מנותקים מסמכות מוניטארית, כמו ביטקוין, אשר עליו ועל הסקפטיות שלי הרחבתי ברשומה קודמת (למרות שגם הביטקוין ממלא באדיקות אחר שלושת מאפייני הכסף).

Wampum
מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים

ההיסטוריה של הכסף

כדי להבין איך הגענו לשיטה הנוכחית, חשוב להכיר את ההיסטוריה של הכסף. מכיוון שכסף על צורותיו השונות ליווה את האנושות כנראה מתחילתה, עלינו להגדיר נקודת התחלה קרובה לזמננו בכדי למנוע מהדיון להתפזר. הכסף המוקדם ביותר המעניין אותנו הוא כסף הקומודיטי (Commodity Money), כסף שעשוי ברובו ממתכות יקרות (נתעלם מסחורות אחרות ששימשו ככסף בעבר), הבעיות שהיו בשיטה זו והמעבר למטבעות אמון ושטרות כסף (Fiduciary Money) ולבסוף, מעבר לכסף פיאט (Fiat Money), שהוא הכסף בו אנו משתמשים היום.

כסף קומודיטי

אלו הם המטבעות הראשונים בעולם. גוש מתכת לפי משקל סטנדרטי (בהתאם לרמה הטכנולוגית באותה תקופה). המטבעות הראשונים שיוצרו היו כנראה עשויים מאלקטרום (לידייה, המאה ה-7 לפני הספירה), ומרבית המטבעות בעולם היו עשויים מכסף, נחושת וזהב. על גבי המטבעות היו טובעים את סמלי המשטר, לעתים קרובות התנוסס עליהם דיוקנו של השליט, וכן היו משתמשים במטבעות כדי לפרסם אירועים חשובים שהיו קשורים לשלטון (כיבושים, בעיקר, אבל גם אירועים פוליטיים מרכזיים כאמצעי פרופגנדה). הממשל היה טובע את המטבעות במיטבעות (Mints) שהיה מקים או על ידי מתן צ'רטר למיטבעות פרטיות. לצרפת במאה ה-14, למשל, היו 24 מיטבעות מלכותיות שהיו אחראיות על יצור הכסף. סוחרים פרטיים היו יכולים לגשת למטבעה ולמסור לה מתכת, והמטבעה בתורה הייתה מחליפה את המתכת במטבעות רשמיים העשויים ממנה. המטבעות עצמם היו מכילים קצת פחות מהמתכת היקרה מאשר ערכן הנקוב, וההפרש הזה היה הרווח עבור המטבעה ועבור הממשל.

Gold Unite – Wikimedia

קיימת בבלוגוספירה רומנטיזציה רבה סביב מטבעות קומודיטי כ"כסף אמיתי". אחרי הכל, מדובר בכסף שהממשלה לא יכולה להדפיס מתי שהיא רק רוצה כדי להוציא את עצמה מחובות. בשביל להנפיק עוד מטבעות, צריך לרכוש את המתכות היקרות שמהן מורכבות המטבעות. וגם אם חלילה קורס השלטון שהנפיק את המטבע כתוצאה ממשבר כלכלי או מלחמה, הרי שתמיד נוכל להתיך את המטבעות למטילי מתכת ולהמיר אותם למטבעות חדשים אצל סמכות מוניטרית אחרת. מעבר לכך, נתקלתי במספר מקורות מידע "אלטרנטיביים" אשר טוענים כי תחת מערכת מוניטרית המבוססת על קומודיטי, אינפלציה איננה אפשרית. תיאור זה הינו פשטני מאוד, שגוי היסטורית וגם מאוד תמים. אם היה כל כך טוב עם מטבעות הכסף, הנחושת והזהב, מדוע ויתרנו עליהם?

מטבעות הקומודיטי הם כסף מאוד בעייתי, בעיקר מהסיבות הבאות:

א. אין עודף – לצופה התמים זו עלולה להיראות כמו בעיה שולית, אך מדובר בכשל טכני מהותי שפוגע בכסף קומודיטי בכל צורותיו. הכלכלן זוכה פרס הנובל Thomas Sargent אף הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change (הוצאת פרינסטון). הבעיה עם מתכות יקרות היא שהן, ובכן, יקרות, ומכיוון שכסף הקומודיטי עשוי מהן, ערכו המינימלי מוגבל לפי שווי המתכת. נניח שכולנו מסתובבים עם מטבעות זהב, כסף ונחושת בארנק שלנו, וביום קיץ חם מעוניינים לרכוש ארטיק בשקל. בבואנו לשלם למוכר נגלה כי אין לנו שום מטבע שיכול לשלם על העסקה הזאת. המטבע הקטן ביותר שלנו (נניח, מטבע נחושת קטנטן), שווה ערך ל-20 ארטיקים לכל הפחות. וגם אם נשלם איתו, אזי בפני המוכר תעמוד בעיה זהה, אין לו אפשרות להעניק לנו עודף. במילים אחרות, עלינו לבחור בין לרכוש 20 ארטיקים, לבין להתבשל בחום. קשה לקיים כלכלה בצורה הזו.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-19 ההיסטוריונים הכלכליים מזהים תהליך של ניסוי וטעייה מצד השלטונות האירופאים והים-תיכוניים שמטרתו פתירת בעיות המחסור של הכסף הקטן על ידי ניסויים מוניטריים. הבעיה החמירה לקראת המהפכה התעשייתית. בידי התעשיינים הבריטים לא היו מספיק מטבעות בעלי ערך קטן מספיק כדי לשלם משכורות לעובדים שלהם. קשה לשלם מידי יום או מידי שבוע משכורות במתכות יקרות, במיוחד כשרמת השכר לא גבוהה במיוחד. הפתרון של תעשיינים מבירמינגהם, למשל, היה לייצר מטבע משלם שאיננו עשוי ממתכת יקרה אלא מייצג אותה בלבד ומבטיח המרה למתכת זו. מטבע זה, שלא הוכר על ידי הממשלה הבריטית הפך, בתחילת המאה ה-19, למטבע הפופולרי ביותר למשכורות ורכישות קמעונאיות במדינה. השוק החופשי אמר, למעשה, כי הוא איננו מעוניין במטבעות העשויים ממתכות יקרות (מטבעות פרטיים, מפח למשל, היו קיימים אפילו לפני כן). לעיון נוסף אני מפנה לספר Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821.

בעיית הכסף הקטן נפתרה, טכנית, עם המעבר לצורות כסף מודרניות יותר, אבל מעניין לראות מקרים מודרניים בהם כתוצאה מתקלה טכנית או בעיה נקודתית, מגיעה מדינה למצב בו אין לאזרחיה כסף קטן. המקרה האחרון היה בקפריסין במרץ 2013, שם כתוצאה מסגירת הבנקים בצו ממשלתי כחלק מתכנית ההצלה שלהם (או השוד הציבורי, תלוי בנקודת ההתייחסות של הצופה) חל מחסור חמור בעודף קטן. כתבת של ה-Financial Times סיקרה את הנושא וסיפרה כי נהגי המוניות שינו את מודל תימחור הנסיעה שלהם ממונה למחיר קבוע ועגול הניתן לתשלום בשטרות של 5 ו-10 אירו. ידיעות אחרות סיפרו על מוכרים רבים אשר דיווחו על ירידה בפידיון היומי מכיוון שאין להם עודף להחזיר ללקוחות. כסף קטן – אך השפעתו וחשיבותו למסחר היום יומי גדולה.

ב. פיחות ואינפלציה – אחד מחיצי הביקורת שמופנים כלפי כסף פיאט מודרני בו אנחנו משתמשים כיום הוא שהמערכת המוניטרית לא מבוססת על דבר, מלבד אמון. אך המציאות היא שכל מערכת מוניטרית עם רשות מרכזית שולטת מבוססת לבסוף על אמון. אמון, שבמהלך ההיסטוריה הכתובה והידועה לנו הופר פעם אחר פעם, עבור כסף ממתכת כמו עבור כסף מנייר.

פיחות (Debasement) היא דרך פשוטה ואלגנטית של מנפיק המטבע, כלומר הרוזן, נסיך, מלך או הממשלה לנער את כיסי הציבור ולגבות ממנו מס על ידי פגיעה בערך הכסף שבידם. פגיעה זו מתורגמת לאינפלציה, שחיקה בערכו של הכסף ועליית מחירים. הממשל מודיע כי החל מהיום, המטבע המוכר הולך לעבור שינוי. ערכו הנומינלי יישאר זהה, ואילו כמות המתכת היקרה שבתוכו תקטן. בצורה הזו יוצר הממשל תמריץ להטבעתן של מטבעות חדשות והתכתן של המטבעות הישנות.

הפיחות מוביל ללחץ אינפלציוני. לא רק מחיר המתכת היקרה עולה כתוצאה מהפיחות, אלא מחיריהם של כל המוצרים הבסיסיים. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאינפלציה כרונית בתקופה של כסף קומודיטי הנובעת ממניפולציה של בסיס הכסף על ידי הממשל. בתקופת מלחמת "מאה השנים" למשל, הייתה צריכה צרפת כסף למימון המשך הלחימה. פיחות המטבע הוכיח את עצמו ככלי מיסוי מעולה עבור הכתר הצרפתי, מכיוון שבמקום לשלוח את גובי המיסים לערים ולכפרים הם יכלו פשוט לפחת את הליבר הטורי (livre tournois) ולהביא את האזרחים והסוחרים עצמם לרוץ למטבעות לצורך התכה והטבעה מחדש של הכספים. מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, הכלכלן פרופ' נתן זוסמן, ופרופ' יוסף זעירא חקרו ומצאו כי כי בין השנים 1337-1360 ביצע הממשל הצרפתי 85 פיחותים במטבע (!) 51 מהם תוך 6 שנים. הפיחותים הובילו את כלכלת צרפת למצב של היפר אינפלציה ולאחר מכן תקופת רגיעה זמנית, עד לתחילת המאה ה-15 בה שורה של פיחותים הובילה להיפר אינפלציה חמורה יותר ולעלייה במחיר הכסף של כ-3,500%. מחיר החיטה שהייתה מקור המזון העיקרי של החקלאים זינק פי 4 מ-1418 עד 1422. היפר אינפלציה איננה, אם כן, תופעה של כסף מנייר בלבד, אלא תופעה של ממשל לא אחראי ללא קשר לשיטה המוניטרית.

ג. שחיקה טבעית (ולא טבעית) במטבע – כסף ממתכת יקרה לא עמיד במיוחד.  מטבעות העשויים מזהב ומכסף נשחקים משימוש. כלכלנים הם לא מטאלורגים, אבל הקונצנזוס מדבר על שחיקה ממוצעת של 1% בשנה בשווי המתכת היקרה במטבעות. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון מסתובבים בכלכלת קומודיטי מטבעות עם ערכים שווים אך משקל שונה. תארו לעצמכם שאתם מעוניינים למכור סחורה בחמישה שקלים, וכל מטבע של שקל עשוי מכסף. התשלום בעבור הסחורה שתקבלו יהיה חמישה מטבעות של "שקל", אך תכולת המתכת היקרה בכל אחד מהשקלים תהיה שונה. יהיו שקלים שיהיו שווים "יותר" מאשר שקלים אחרים. בפועל, אנשים יעדיפו לשמור את המטבעות "הטובים", כלומר המטבעות שמשקלם מלא, בביתם, וישתמשו לצרכי מסחר ותשלום חובות במטבעות "רעים", כלומר מטבעות שעקב השחיקה משקלם נמוך יותר. זהו מקרה נוסף של חוק גרשם בפעולה.

בעיה זו הייתה נפוצה בעבר. ונוספה לה בעיית ה-Clippers. אנשים לא סימפטיים אשר היו חותכים חתיכות מאוד קטנות מהמטבעות ובכך "גונבים" לעצמם שאריות מתכת יקרה, אולם שיפורים טכנולוגיים בטביעת המטבעות צימצמו את הפעילות הזו בהדרגה.

ד. לחצים אינפלציוניים ודיפלציוניים כתוצאה משינוי במחיר הסחורה – כאשר המטבע שלכם עשוי ממתכת מסוימת, שינוי בהיצע או בביקוש של המתכת, גם אם אינו קשר לביקוש ולהיצע של כסף, מביא ללחצים אינפלציוניים או דיפלציוניים. בואו נניח, לשם המחשה, שמחר יתגלה הר ענק של זהב אי שם במקסיקו, או ששיפור טכנולוגי יאפשר כרייה של כמות כפולה של זהב בפרק זמן זהה. משמעות הדבר היא שהיצע הזהב יגדל משמעותית, ומכאן שמחירו של הזהב ירד.

לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו תקופה אינפלציונית בה המחירים עלו בהדרגה, ועל פי חלק מהמקורות הכפילו את עצמם פי 6 במשך מאה וחצי. אחת הסיבות לאינפלציה הייתה יבוא הזהב מהעולם החדש לספרד ולמדינות מערב אירופאיות אחרות. הגידול בהיצע הזהב הוביל לירידה במחיר הזהב. ומכיוון שהזהב היה הכסף בחלק ממדינות מערב אירופה, ירידה במחיר הזהב היא ירידה בשווי הכסף – או במילים אחרות – אינפלציה.

דוגמא מודרנית יותר היא הבהלה לזהב בקליפורניה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1849 כריית הזהב בקליפורניה עקפה את כל כריית הזהב השנתית בארה"ב כולה. העלייה הזו בהיצע הזהב הובילה לעלייה של 30% במחירים הקמעונאיים בין השנים 1850-1855.

כאשר הכסף שלכם הוא למעשה סחורה אשר ההיצע שלה נקבע על ידי כוחות השוק, יש לשורה של גורמים שליטה על רמות המחירים. ואכן, התנודתיות ברמת המחירים בעידן כסף הקומודיטי הייתה גדולה לעין שיעור מאשר התנודתיות ברמת המחירים בעולם המערבי בימינו אנו, וזאת גם אם נשקלל פנימה את האינפלציה של שנות ה-70. תנודתיות המחירים תחת סטנדרט הזהב, למשל, נמדדה כגדולה פי 13 מאשר בכסף פיאט מודרני (Coefficient of variation – עפ"י מחקר של William Gavin, מ-St. Louis Fed).

כסף אמון (Fiduciary Money)

החסרונות הרבים של כסף קומודיטי פיזי הובילו לפתרון טכני יעיל עם שמות רבים, בין היתר Token Money, Fiduciary  Money ו-Subsidiary Coinage. אבל כל אותם מושגים מתייחסים לקונספט פשוט. בסיס הכסף נותר קומודיטי, כלומר יחידת המידה הראשית של הכסף היא עדיין סוג של מתכת יקרה, אך המטבעות (ועכשיו גם שטרי הכסף) אשר בהם משתמשים במסחר היום יומי הם מטבעות העשויים ממתכת זולה או שטרי כסף העשויים נייר. כדי לשמור על הקישור לבסיס הכסף, נבנה מנגנון המאפשר לכל אחד להמיר את המטבעות או שטרי הכסף שבידו בכל עת לאותה מתכת יקרה לפי שער המרה קבוע.

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה"ב, בשווי 50 דולר.
סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

הפתרון של כסף אמון הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד והתפשט בכל רחבי העולם. ראשית, הוא פתר את בעיית העודף. בסיס הכסף יוכל להמשיך להיות מטבעות ומטילי זהב המוחזקים אי שם בכספת בנק, ואילו הממשלה תוכל לייצר שטר קטן ככל רצונה או מטבעות עם ערכים מאוד קטנים מחומרים זולים, אשר יהיו שווים חלק זעום מבסיס הכסף. כסף אמון גם טיפל, בצורה חלקית, בתופעת שחיקת הכסף מכיוון שהשימוש של המתכות היקרות פיזית במחזור ירד משמעותית. תופעת הזיופים דווקא גדלה עם הכנסתם של שטרי כסף מכיוון שנייר קל לזייף, ומאז החלה מלחמה טכנולוגית בין המדינה שמנפיקה את השטרות לבין הזייפנים שמנסים לזייף אותם.

אבל המעבר לכסף אמון לא פתר את בעיות היסוד של כסף קומודיטי. מכיוון שבסיס הכסף הוא עדיין מתכת יקרה, שינויים בביקוש ובהיצע למתכת זו עדיין השפיעו על רמת המחירים היום יומית. מעבר לכך, כפי שנציג עוד מעט, שמירה על קשר לזהב לא מבטיחה יציבות מחירים או צמיחה כלכלית.

אבל תקן זהב איננו ערובה ליציבות מחירים, כפי שהדגמנו מקודם עם בהלת הזהב של קליפורניה, אשר אירעה בזמן שארה"ב הייתה תחת תקן זהב דה פקטו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי לאורך כל הרשומה עד כה, זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מה הנציגים שלך בממשל עושים איתו. תקן הזהב היה אמור לשמור על יציבות מחירים לאורך זמן והיה אמור לשמור על רמת המחירים זהה בין המעצמות השונות. אבל כפי שכל ילד בגן יודע:

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

תקופת תקן הזהב התאפיינה בתקופת דיפלציוניות ומידי פעם גם קפיצות אינפלציוניות. מדינות שלא יישרו קו עם כללי התקן ספגו חלק ניכר מהזהב שקיבלו מבלי להגדיל את בסיס הכסף (ראו Sterilization), במיוחד צרפת ובלגיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה גם ארצות הברית. הבריטים היו, ככל הנראה, הצדיקים היחידים בסדום. תקן הזהב נחשב עד היום לסיבה העיקרית לשפל הגדול של שנות ה-30 (אליבא דמילטון פרידמן, בכל אופן).

כסף פיאט (Fiat Money)

בכל מקום בעולם כיום משתמשים בכסף פיאט, כלומר בכסף שאיננו קשור לאף סחורה ואיננו מגובה באמצעות מגנון המרה לאף מתכת יקרה. יותר מ-2,000 שנים לאחר שהמטבע הראשון הוטבע בלידייה, במאה ה-7 לפנה"ס, עברה האנושות לשיטה מוניטרית בה הכסף עומד בפני עצמו, ואיננו תלוי באף מתכת או סחורה אחרת. המחשבה על "כסף מנייר" ללא שווי אינטרינזי יוצרת אצל אנשים רבים אי נוחות מסוימת, אבל קשה להם להסביר מדוע.

וורן באפט תהה פעם מהי התועלת הכלכלית שבכריית זהב במעמקי האדמה באפריקה ובאמריקה הלטינית, התכתו למטילים, ולאחר מכן כריית בור נוסף בארצות הברית והכנסת הזהב לשם תחת שמירה קפדנית. הנקודה היא שאין שום דבר מיוחד בזהב או בכל מתכת אחרת כבסיס עבור מערכת מוניטרית. כאשר אנחנו מקבלים משכורת בצ'ק ורצים להוציא אותה על קניות במכולת או על רכב חדש אין כל משמעות לכך שמטילי זהב יועברו לכספת ממשלתית שנחצבה אי שם בהרי ירושלים למשמרת. להפך, העלות של שמירה של תקינת זהב (או כל מתכת אחרת) מוערכת בכ-2.5% מסך התוצר הלאומי (עפ"י פרידמן) – הון עתק!

מתנגדי כסף פיאט מעלים כמה טענות שראוי להתייחס אליהן כנגד קיומו של כסף זה:

1. קל לממשלה להדפיס כמויות עצומות של הכסף ולייצר אינפלציה – ובכן, זה נכון. וממשלות אכן מדפיסות לעתים כמויות גדולות מאוד של כסף ומייצרות באמצעותו אינפלציה. זה מה שממשלות עושות, הן מתמרנות את בסיס הכסף כדי להוציא כספים מהציבור בצורה של מס אינפלציוני. וזה לא חדש. כפי שהראיתי ברשומה זו, ממשלות בכל תקופה ועידן היו מתמרנות את בסיס הכסף ופוגעות באזרחים שלהם. הזהב, הכסף, הנחושת והאלקטרום לא יצילו אותנו מפני עליות מחירים ולא יסייעו לנו לשמור על כוח הקנייה שלנו. הדבר היחידי שיכול לעשות את זה הם נבחרי ציבור אמינים ושקיפות מלאה. זו, אגב, אחת הסיבות בגינה יש לנו בנק מרכזי אשר איננו כפוף בצורה מלאה לממשלה. זהו אחד ממנגנוני הבלמים והאיזונים שאנו מפעילים כדי למנוע מנבחרי הציבור מלהשתלט על היצע הכסף ולהדפיס אותו כרצונם (עוד על הבנק המרכזי ותפקידיו, ברשומות הבאות).

2. בשעת צרה או קריסה טוטלית של המשטר תמיד אפשר להתיך את הזהב ולהשתמש בו ככסף במקום אחר, מה שלא אפשרי בכסף פיאט שנהפך לנייר חסר ערך – זה נכון אך ורק לכסף קומודיטי פיזי, דהיינו כסף שעשוי פיזית ממתכת יקרה. אם הכסף שלכם הם שטרות נייר המגובים בזהב ששוכב באיזה בנק, אתם יכולים לשכוח מלהגיע אליו בזמן של קריסה כלכלית (פשוט תשאלו את אזרחי קפריסין). שיטת הקומודיטי הפיזית מכילה כל כך הרבה חסרונות (שפורטו לעיל) שעצם המחשבה על לשוב אליה איננה הגיונית.

3. הזהב הוא המגן הטוב ביותר מפני אינפלציה! – זו פשוט שטות מוחלטת. אין כמעט שום קורלציה ראויה בין אינפלציה לבין מחיר הזהב (למעשה, מחיר החיטה מהווה גידור טוב יותר מפני אינפלציה עבור אנשים עניים. חוששים מאינפלציה? התחילו לאגור שקי חיטה…), לאורך תקופות זמן הגיוניות. גם אין לו שום סיבה להיות גידור טוב של אינפלציה: השימוש בזהב ביצור הוא זניח בהשוואה לחומרים אחרים שמחירם משפיע הרבה יותר על הוצאותינו היום יומיות (לדוגמא: נפט, גז, חיטה, תירס, כותנה – עליה במחירים של מוצרים אלו משפיעה הרבה יותר על האינפלציה מאשר עליה במחיר הזהב).

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

בונוס: סניוראז' הלכה למעשה

כפי שציינו בדוגמא של כסף הקומודיטי, סניוראז' הוא למעשה מס שגובה הממשלה עבור הנפקת הכסף. בעידן כסף הקומודיטי, הסניוראז' נוצר על ידי ההפרש בין עלויות היצור והתוכן של המטבע לבין כמות המתכת היקרה שהובאה בפועל למטבעה. הסניוראז' בתקופת ימי הביניים השתנה בהתאם לצורכי המונארך ונע בין 1-2% לבין 40% במקרים קיצוניים.

לצערי, קיימת אי הבנה בבלוגוספירה לגבי כיצד עובד הסניוראז' בעידן של כסף פיאט. הגישה בה נתקלתי עד כה אומרת שמכיוון ששטר של 100 שקל שווה 100 שקל, אבל עלות הייצור שלו היא בערך שקל בודד אחד, אזי הסניוראז', כלומר הרווח של בנק ישראל מכל הדפסת שטר שווה ערך ל-99 ש"ח. "דעה" זו גם מופיעה תחת הערך "סניוראז'" בויקיפדיה העברית (אולי מישהו באמת ירים את הכפפה ויתקן את הערך?). אם שיעור הסניוראז' באמת היה גבוה כל כך, אז בנק ישראל היה מדווח על רווחים אדירים מידי שנה, ובעיות התקציב של מדינת ישראל היו נפתרות (ועל הדרך, היו נוספות לנו בעיות חדשות, כמו היפר אינפלציה כרונית).

אנשים שטוענים שתחת כסף פיאט ערך הסניוראז' הוא רוב רובו של הערך הנקוב על השטר מתעלמים מעובדה פשוטה – בנק ישראל לא רק מנפיק את שטרות הכסף, אלא גם מחויב לרכוש אותם בחזרה במחיר מלא. כלומר בנק ישראל מתחייב לקבל כל שטר במצב תקין של 100 שקלים, ולזכות את חשבונכם ב-100 שקלים. כיצד מרוויח בנק ישראל סניוראז' בכלל במצב כזה?

התשובה היא מרוויח, אבל לא הרבה. הרבה פחות מאשר בעידן הכסף קומודיטי, בכל אופן. בנק ישראל מנפיק שטר חדש של 100 ש"ח בעלות ייצור של, נניח, שקל אחד בלבד לשטר. כלומר, בנק ישראל רושם הכנסה מידית של 99 שקלים. לא רע, אבל אם מישהו היה מחזיר לו מידית את השטר, והוא היה נאלץ לזכות את חשבון הבנק שלו ב-100 שקלים, הייתה יוצאת פעולת הדפסת הכסף לפעולה שמפסידה כסף עבור הבנק המרכזי. למזלו של בנק ישראל לכל שטר יש אורך חיים, ולוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במכונת הגריסה של בנק ישראל. נניח לצורך הדוגמא של אורך החיים הממוצע של שטר של 100 שקל הוא 5 שנים. כלומר, בממוצע שטרות של 100 שקלים ימצאו את עצמם במחזור במשך 5 שנים לפני שיימסרו חזרה לבנק ישראל, ככל הנראה עקב בלאי מתקדם.

אז בנק ישראל מחליף את השטר בתמורה ל-100 שקלים ומשקיע אותם באג"ח ממשלתי, אשר נושא תשואה של כ-2% בשנה. כלומר מידי שנה מרוויח הבנק 2 שקלים. אמרנו שעלות היצור של השטר היא שקל, או 20 אגורות בממוצע לשנה (בהינתן מחזור של 5 שנים). נתעלם מעלויות העברה וגריסה, ונגלה כי עבור כל שטר של 100 ש"ח שמייצר בנק ישראל, הוא מרוויח מידי שנה 1.8 שקלים מידי שנה (2 ש"ח רווח – 20 אגורות עלויות יצור). זהו רווח הסניוראז' של בנק ישראל. סכום נאה, אבל רחוק שנות אור מ-99 ש"ח על כל שטר…

יש סייג אחד להסבר שלי – חלק מהכסף לא חוזר לעולם לבנק ישראל. שטרות שהושחתו או כסף שאבד מהווים, למעשה, אובדן של כסף שמתורגם מידית לרווח עבור בנק ישראל. כמובן שניתן להכיר ברווח רק לאחר שסוג הכסף הספיציפי הזה נעלם מהמחזור לחלוטין, מכיוון שלבנק ישראל אין שום מושג לגבי כמה כסף הלך לאיבוד בסוף שנה. בדוחותיו הכספיים לשנת 2010 דיווח בנק ישראל כי כתוצאה מהפסקת השימוש במטבע של 5 אגורות, רשם בנק ישראל רווח של 220 מליון שקל בגין מטבעות של 5 אגורות שמעולם לא הוחזרו לבנק. דין פרוטה כדין מאה.

סיכום, וגרסת TL;DR

לא היה לכם זמן לעבור הכל? רוצים את השורה התחתונה? המסרים המרכזיים של רשומה זו:

– זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מיהם האנשים שמנהלים אותו. זהב, כסף, נחושת, או נייר  – החלטות של המלך, הדוכס או נגיד הבנק המרכזי הן שמשפיעות בראש ובראשונה על רמת המחירים. כסף פיאט אפשר להדפיס, כסף זהב אפשר לשערך מחדש. בסופו של דבר התוצאה זהה – לכם יש פחות עושר.

– תמיד הייתה אינפלציה. אינפלציה היא לא המצאה של עידן כסף הפיאט. יש לנו עדויות לאינפלציה לאורך ההיסטוריה האנושית הכתובה, ואפילו להיפר אינפלציה.

– העולם עבר, בצורה הדרגתית, לכסף פיאט. וזאת כי לאנשים לא אכפת כמה זהב יש בכספת שכוחת אל בבעלות הממשלה אלא מהי הדרך הקלה והפשוטה ביותר שלהם להמיר את העבודה שלהם במצרכים ובשירותים.

ברשומה הבאה

נדבר על מערכת הבנקים ברזרבה חלקית, כיצד התפתחה, כיצד היא עובדת, האם כסף הוא חוב ולמה זה בסדר גמור שלבנק אין את כל הכסף שלנו בכל רגע נתון.

נהניתם? תרם לכם? סקרן אותכם? עצבן אותכם ואתם מתים לפרוק את התסכול שלכם בתיבת התגובות למטה? אל תישכחו להירשם לעדכונים אוטומטיים בדוא"ל, כדי שלא תחמיצו את הרשומה הבאה בסדרה, בשבוע הבא.

[wysija_form id="1"]

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821 / G. Slegin

The Big Problem of Small Change / T. J. Sargent & F. R. Velde

The Evolution of Small Change [PDF] / T. J. Sargent & F. R. Velde

Commodity money inflation: theory and evidence from France in 1350–1436 / N. Sussman & J. Zeira

Macroeconomics (7th Edition) / S. L. Slavin

Bimetallism / Angela Redish

The Gold Bug Variations / Paul Krugman
The Golden Dillema / Erb & Harvey

Seniorage / Bank of Canada