אם אתם בגילאי ה-40 ומעלה, חיים במדינת ישראל, ובעלי קריירה שמשלמת לכם מעל לשכר החציוני במשק, סביר להניח שגם אתם נתקלתם בחודשים האחרונים בדיוני "פרישה מוקדמת". יתכן שזה הגיע משיחות סלון עם חברים, מפוסטים ברשתות החברתיות, או אולי אפילו מכתבה בתאגיד השידור הציבורי.
הבלוגספירה הכלכלית, ביחד עם מומחי פרישה, ישמחו לחלק לכם כללי אצבע קלים ופשוטים שיעזרו לכם לחשב כמה כסף אתם צריכים כדי לפרוש ממרוץ העכברים, להפסיק קריירה מוצלחת כמתכנתים, כאנשי פיננסים או כבעלי עסק מצליחים, ופשוט לחיות את חייכם משילוב של ריבית, קרן, והכנסה מקישורי אפיליציה של חשבונות מסחר בבתי השקעות (הייתי שם פה קישור משלי להעצמת ההומור, אבל אף בית השקעות מעולם לא הציע לי שת"פ. תמהני).
אבל חלקנו לא נועדנו לבצע קפיצות התאבדות מרשימות עם הקריירה והעתיד הפיננסי שלנו מבלי לפחות שלושה אקסלים מהוקצעים. אנחנו אלו שמורידים מפות Offline לפני הטיסות, בודקים את התפריט לפני שיוצאים למסעדה, ולא נוגעים אפילו באגוז ברזיל אחד ביום כי בחיאת, למה לקחת את הריזיקה? אנחנו חרדתיים, וזה השאיר אותנו בחיים עד כה. הפוסט הזה הוא בשביל כולנו, החרדתיים שמתעניינים ברעיון של פרישה מוקדמת, אבל יודעים שהדרך לטפל בחרדה היא להכיר את מושא החרדה.
לצורכי הפוסט אנחנו נגדיר פרישה מוקדמת כמצב שבו אתם מפסיקים להמיר את הזמן שלכם לשכר ממעסיק או מלקוחות, ומתכוונים להמשיך לממן את אורח החיים שלכם אך ורק מהתשואות של הנכסים הפיננסיים שלכם. ישנן כמובן אופציות אחרות, למשל בן זוג אחד בלבד שפורש, או הקטנת אחוזי משרה. אנחנו נעסוק בסוף במצבים אחרים, אבל מדובר במקרה פרטי לכללים הרחבים עליהם נדבר.
אז כמה כסף צריך בשביל לפרוש מוקדם? (או: כלל ה-4%. או: כלל ה-300. או: גיזת הזהב של שמואל יועץ הפרישה)
יום אחד לפני הפרישה, אתם מוצאים את עצמכם גורפים את כל כספכם בצורותיו השונות עם מעדר לכדי ערימה יפה בחצר (או למרפסת, לעירוניים שביניכם) ושואלים את עצמכם כמה מותר לכם למשוך מהערימה הזו, מדי שנה כמו שעון, מבלי שהכסף שלכם ייגמר לפני שאתם תיגמרו.
את הכסף הזה אתם הולכים להשקיע בנכסים פיננסים, כאלה שמניבים תשואה. לכן, יפעלו עליו שני כוחות בכיוונים מנוגדים עד ליום מותכם: ההוצאות שלכם, שיכווצו אותו, והתשואה של הנכסים שלכם, שבטווח הארוך אמורה להגדיל אותו. כסף שאתם שולפים מההשקעות מפסיק להניב תשואה, לצמיתות. כל מה שמעניין בשאלת הפרישה המוקדמת נובע מההתנגשות בין שני הכוחות האלה.
השלב הראשון לדיון, שצץ בדרך כלל בשיחות מילואים, שיחות מסדרון או בשניט בשיחה בין הייטקיסטים מיד אחרי השוואת צפיפות העצם שלהם, הוא התובנה האלמותית ש"אח שלי, בטווח הארוך הבורסה האמריקאית תמיד עולה". ולא סתם עולה, אלא עולה יפה. התשואה השנתית הכוללת הריאלית של השקעה ב-S&P 500 היא בערך 6.6% בממוצע בשנה1, אם תספרו החל משנת 1928. ריאלית, כלומר, אחרי אינפלציה.
יש בעיה עם השלב הראשון הזה. כל מי שבילה מספר חודשים בויכוחי כלכלה באינטרנט מאומן לאתר את המילה "בממוצע" בפסקה למעלה. לאבא שלי, למשל, יש התנייה פבלובית להגיד שאפשר לטבוע בבריכה שגובהה הממוצע 30 ס"מ. הממוצע הוא נקודת התחלה טובה לשיחה שלנו, אבל לא בטוח שאתם רוצים למדל את שארית חייכם לפי הממוצע. ולמה שתרצו? אתם, קוראים יקרים, נמצאים כל כך מעל לממוצע. הממוצע רואה "האח הגדול", בעוד שאתם קוראים את הליהוגים של בנקאי ממורמר בבלוג נישתי על תופעות מוניטריות משונות וצנרת פיננסית. אין לכם עצם ממוצעת אחת בגוף.
ולכן אנחנו מגיעים במהירות לשלב השני, השלב המעט מתוחכם יותר של הדיון.
בשנת 1994 שאל יועץ השקעות בשם ויליאם בנגן, "מהו השיעור המרבי שאדם יכול היה למשוך מהשקעותיו מדי שנה, אילו פרש בשנה הגרועה ביותר בהיסטוריה, ועדיין להישאר עם כסף במשך 30 שנה?" התשובה הייתה בערך 4% מהסכום ההתחלתי בשנה הראשונה, ולאחר מכן אותו סכום, כשהוא מותאם לאינפלציה מדי שנה, כי מה לעשות שסל המוצרים מתייקר. מכאן נולד כלל האצבע שלפיו "צריך הון בגובה פי 25 מההוצאה השנתית", וכלל אצבע נוסף לפיו "אל תפרשו בשנת 1966".
ישראלים, שלא רגילים לחשוב שנתי מכיוון שאין להם חובת דיווח מס שנתי במדינה, מכפילים ב-12 חודשים ומקבלים את כלל 300, על שם שאלון 300 מהצבא. גם אתם סימנתם שאתם מוקסמים למראה אש בוערת או רק אני?
בכל אופן הבדיקה של בנגן עוזרת לנורמיז אבל לא לחרדתיים שאוהבים דאטה. היא התבססה על תיק שמורכב מ-50% מניות אמריקאיות, ו-50% אג"ח ממשלתיות של ממשלת ארה"ב, והיא מראה את השנה הגרועה ביותר. אבל ניהול סיכונים הוא מנעד, ולכן באמצע הויכוח יהיה מישהו שיגיד "צריך לראות מטריצת רגישות לסיכון" ואלוהים כמה שאתם הולכים לשנוא אותו.
בשנת 1998 פרסמו שלושה פרופסורים מאוניברסיטת טריניטי את המאמר המפורסם ביותר בתחום, עם הכותרת "Retirement Savings: Choosing a Withdrawal Rate That Is Sustainable". אבל אתם כנראה מכירים אותו בשם "מחקר טריניטי", כי זה הדבר הטוב היחיד שיצא מהאוניברסיטה ההיא. במקום לחפש רק את המקרה הגרוע ביותר כמו בנגן, הם חישבו שיעורי הצלחה עבור תקופות של 15 עד 30 שנה, הקצאת תיקים שונה, ושיעורי משיכה שנתיים שנעים בין 3% ל-12%.
הנה הטבלה שלהם, עם מירקורים שלי:
מחקר טריניטי מרחיב את בנגן ומראה לנו מה הסיכוי למות עם עודף בכיס עבור תיק שמורכב כולו ממניות או כזה שמעורבב עם אג"ח קונצרניות בדירוג גבוה. משיכה של 4% לאורך 30 שנה שרדה ב-95% מהמסלולים ההיסטוריים, גם בתיק מניות מלא וגם בתיק ה-50/50. אבל מתחו את המשיכה ל-6%, ותיק ה-50/50 כבר שורד רק ב-51% מהמקרים, כלומר הטלת מטבע. סיכויי השרידות של האג"ח נופלים מצוק כאשר שיעורי המשיכה נעשים גדולים יותר, וזה כי אג"ח לא יכולה לתת תשואה גבוהה יותר לאורך זמן מאשר הריבית שלה. תיק שנשען לחלוטין על מניות אמריקאיות יציע סיכויים טובים גם לחרדתיים שבינינו בשיעור משיכה של 4%, אך ב-5% יש כבר סיכוי של 15% שהתיק לא ישרוד.
אז, האח הידד. יש מטריצת סיכונים וכפי שראינו, המדע תומך בכלל האצבע. הגיע הזמן לקנות מעשנה, להוריד מתכון ללחם מחמצת ולצאת לפרישה מוקדמת.
אלא אם כן אתם חרדתיים.
תקופות קצרות – חרדות קטנות; תקופות ארוכות – חרדות גדולות
הבדיקה של בנגן והמחקר של טריניטי נבנו עבור תקופה של 30 שנה. אם אתם מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה, ודאי תשאבו נחמה מכך שבעת הפרישה שלכם בגיל 67, תוכלו לחיות בבטחה עם שיעור משיכה של 4% את 30 השנים שנותרו לכם. לצורך הדוגמא, אם הצטברו לכם 6 מיליון שקלים של הון עצמי, כלל 300 יספר לכם שתוכלו למשוך כסף עבור הוצאות חודשיות בסך 20,000 שקל, צמוד למדד, בבטחון רב שהכסף לא ייגמר לפני שתגיעו למנוחה נכונה.
אבל, אנחנו מדברים על פרישה מוקדמת. אתם לא בני 67. אתם בני 40 עם ערימה של שישה מיליון שקלים שגרפתם לחצר, ואתם רוצים לפרוש מחר. זו בעיה, חברים, כי לצערכם הרב אתם כנראה תחיו הרבה יותר מאשר 30 שנה. אם תמשיכו לשתות שייק חלבונים, להרים משקולות, ולהימנע מהורים עם מטען גנטי בעייתי, סביר להניח שיש לכם עוד 55 עד 60 שנה של אופניים בשבת בארבע בבוקר, ומתכוני סו וויד להעביר. אולי אפילו תכינו בירה משלכם, שרק אתם תשתו כי היא גועל נפש. אבל הפואנטה היא שתעשו את זה במשך הרבה מאוד זמן.
עבור תיקים מסוימים, שיעור הכישלון לאורך 60 שנה גבוה בערך פי שבעה משיעור הכישלון לאורך 30 שנה. מחקר טריניטי מגדיר "הצלחה" בנדיבות, כך שתיק שסיים 30 שנה עם דולר אחד נחשב מוצלח בדיוק כמו תיק שסיים עם עשרה מיליון. בין ה"הצלחות" ההיסטוריות בטבלה למעלה מסתתרים תיקים שהגיעו לקו הסיום על אדים, ועוד ארבע-חמש שנות משיכה והם נגמרים. כשמותחים את האופק ל-60 שנה, התיקים המותשים האלה מקבלים את ה-coup de grace. אוי לפורש המוקדם שמעז לשים את עצמו בכפכפי הקרוקס של הפורש בזקנתו.
בחינת שיעורי השרידות של תיקים כאשר מאריכים את תקופת ההשקעה נראית בערך כך, לפי מחקר בשם Safe Withdrawal Rates: A Guide for Early Retirees של קרסטן יסקה. המתודולוגיה של המחקר בדקה את כל צירופי התשואות והמשיכות האפשריות עבור חמישה סוגי תיקים, המורכבים אך ורק מאג"ח אמריקאיות ממשלתיות ל-10 שנים וה-S&P 5002, והוא עוצר ובצדק בכלל משיכה של 5% כי רק מטורף גמור ישקול פרישה עם שיעור משיכה גדול מזה בהינתן המספרים הללו.
אפשר לראות שמי שבונה על פרישה ל-60 שנה לפי כלל 4% צריך למקסם מניות כדי לשרוד. בתיק ה-50%-50% יש לו סיכוי של שליש לסיים כדייר בשכירות במחסן של כאילו, וגם בתיק שמורכב כולו מ-S&P 500 (בהצלחה לבנות תיק כזה עם קרן פנסיה שמשקיעה באג"ח ערד ממשלתי) לפחות אחד מעשרה ייאלץ למחזר בקבוקים בשופרסל בשביל השלמת הכנסה.
אחרי 6.5 מיליון סימולציות, החוקר מגיע למספר הקסם החדש: 3.25%. זהו שיעור המשיכה שמאפשר לתיק מנייתי ברובו לשרוד כמעט כל תרחיש שההיסטוריה ייצרה עד כה, גם לאורך 60 שנה. במקום כלל ה-4% והון של פי 25 מההוצאה השנתית, יסקה נותן לנו שיעור משיכה של 3.25% והון של בערך פי 31. מששת מיליון השקלים שנגרפו לערימה, החרדתי מתחיל את הבדיקה עם הוצאה חודשית של 16,250 ש"ח בחודש, ולא 20,000 ש"ח.
שווה לשים לב גם להיפוך בהמלצת ההשקעה: חוכמת ההמונים של הפרישה דוגלת במשיכה נדיבה מתיק שמרני, מרופד באג"ח. מסלולי הפנסיה הרגילים שלכם ינסו לכוון אתכם להוריד חשיפה למניות לקראת הפרישה. הדאטה של 60 השנים מצייר תמונה הפוכה: משיכה קמצנית מתיק שכמעט כולו מניות, כי לאורך אופק כזה דווקא האג"ח הבטוחות, עם התשואה הריאלית הנמוכה שלהן, הן שמרעיבות את התיק למוות.
אוקיי אז יש לנו בסיס איתן לשאלת אופק הפרישה. מכפילים את ההוצאה השנתית ב-31 במקום ב-25, עובדים עוד כמה שנים, ופורשים. זה עדיין נראה פשוט מאוד, אבל בשלב הזה הנוירוזה שלנו רק מתחממת. החרדתי יודע שכל מה שראינו עד עכשיו קרה בעולם המעבדה של המחקרים, עולם שאין בו מיסים, אין בו שערי חליפין, והמדד היחיד שקיים בו הוא מדד המחירים לצרכן האמריקאי. אנחנו, ציונים עד הסוף המר, מתכננים לפרוש בישראל.
ברוכים הבאים לישראל: מס, עמלות, שקל ומדד
נתחיל במס. כשכלל ה-4% מרשה לכם למשוך 4% בשנה לכיסוי ההוצאות, הוא סופר הכול, וגם רשות המיסים היא הוצאה. מחקר טריניטי, וגם מחקר 60 השנים, חיים בעולם ללא מיסים. אתם, קוראים יקרים, חיים במדינה שבה מכירת נייר ערך חייבת במס של 25% על הרווח הריאלי. חוסך עם שישה מיליון שקלים שמנסה לממן הוצאות מחיה של 20,000 שקל בחודש, ומשלם על המשיכות מס אפקטיבי3 של 15%, לא מושך מהתיק 4% בשנה אלא 4.7%. חזרו למטריצה למעלה ותראו מה הצעד הזה עושה: בתיק ה-50/50, לאורך 60 שנה, משיכה של 4% שרדה ב-65% מהמסלולים ההיסטוריים; משיכה של 4.75% שרדה ב-42% בלבד. בתיק ה-100% אחד מכל ארבעה פורשים לא ישרוד עד הסוף. המס פשוט מזיז אתכם כמה עמודות שמאלה במטריצת ההישרדות.
לכך ניתן להוסיף הוצאה נוספת שמתחבאת בכלל המשיכה, דמי ניהול השקעות ועמלות ביצוע. מחקר טריניטי הניח 0% עמלות על ההשקעות שלכם, בעוד שהמחקר ל-60 שנה פינק עם 0.05% דמי ניהול מההשקעות בשנה. החוסך הישראלי הממוצע ימצא את עצמו משלם סדר גודל יותר מכך בעבור קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלו.
הבעיה השנייה היא שאנחנו חיים במדינה שמתנהלת במטבע משלה, ככל הנראה כדי לממן תקנים לכלכלנים בבנק ישראל. תיק המניות שלכם מרוויח בדולרים, אבל הוולט, הארנונה והחוג של הילד גובים שקלים. בין התיק לסופרמרקט עומד שער החליפין, ולצערנו הוא לא עומד בשקט. בשנה בודדת הוא זז כמה אחוזים, לפעמים לטובתכם ולפעמים לרעתכם. בקנה מידה של שנה זה רעש נסבל, אבל כאשר אנחנו פורשים לשישים שנה, הסטיות הקטנות יכולות להצטבר לפער עצום, לכל כיוון. מי שקנה דולרים ב-2002 בכמעט חמישה שקלים ראה אותם נחלשים אל מתחת לשלושה וחצי – בערך שליש מכוח הקנייה השקלי של החיסכון הדולרי התאדה לו.
אני לא טוען שהשקל ימשיך להתחזק. אין לי מושג לאן הולך שער החליפין, וגם למי שמתיימר לדעת אין. העניין הוא בכך שזהו מקור סיכון נוסף, שמשקלו גדל ככל שהאופק מתארך, שזוהי בדיוק התכונה שלמדנו לחשוש ממנה בפרק על ה-60 שנה. והסיכון הזה לא מכוסה בשום מקום. הפורש של טריניטי ושל מחקר 60 השנים מרוויח דולרים ומוציא דולרים. עבור פורש ישראלי, כל מספר שרידות שראיתם למעלה הוא הערכת יתר, והפיצוי היחיד על סיכון שהמחקר לא מדד הוא שולי ביטחון שעליכם להוסיף בעצמכם. כלומר, שיעור משיכה נמוך עוד יותר.
והבעיה השלישית היא המדד. גם אחרי שהמרתם את הדולרים לשקלים, אתם עדיין צמודים למדד הלא נכון: מחקרי הפרישה מצמידים את המשיכות למדד המחירים לצרכן של ארה"ב, בעוד שסל הקניות שלכם מתייקר לפי המדד הישראלי. בעשורים האחרונים שני המדדים מסתובבים באותה שכונה, אבל שום חוק טבע לא מחייב אותם להיפגש, וההיסטוריה המקומית שלנו כוללת תקופות שבהן הפער היה תהום. כל כך תהום שפשוט חתכתי את ציר ה-Y כדי שהגרף יצא קריא:
אבל סוגיית המדד היא עמוקה יותר מזה. המדד הממוצע הוא לא המדד שלכם. אתם לא אנשים ממוצעים, כבר אמרנו. מדד המחירים לצרכן משקלל את סל הקניות של משק הבית הממוצע במשק, סל קניות שאף אחד לא באמת קונה. מדד רשמי לפורשים לא קיים בישראל, אבל מחקר משותף של המכון הישראלי לדמוקרטיה והלמ"ס שיחזר בדיעבד מדד לבני 65 ומעלה, ומצא שהסל שלהם התייקר מהר מהמדד הכללי – כמעט 3 נקודות אחוז של הצטברות עודפת בשמונה שנים בלבד.
לפני שאתם ממהרים לתקן את תחזית האינפלציה שלכם כלפי מעלה, שני סייגים. כמעט כל הפער הזה הגיע מסעיף אחד, הדיור, ששוקל בסל של בני ה-65 ומעלה הרבה יותר מאשר בסל הממוצע. והאוכלוסייה שנמדדה היא לא אתם: מי שפורש ב-42 לא בהכרח דומה לבני ה-65 ומעלה, לא בהרכב הסל ולא בהרגלי הקנייה. אבל דווקא בגלל הסייגים הלקח חשוב. קבוצה שהסל שלה שונה מהממוצע, וכל פורש הוא קבוצה כזאת, צברה פער של אחוזים שלמים בתוך שנים ספורות, בגלל סעיף אחד. אי אפשר לדעת מראש שהמדד שאליו הצמדתם את המשיכות הוא האינפלציה שתפגשו בפועל, ואי אפשר לדעת לאיזה כיוון הפער ילך. הצמדת ההוצאות שלכם למדד הכללי היא עוד הימור סמוי אחד שהמחקרים חתמו עליו בשמכם.
סיכון רצף התשואות: כי זה לא הגודל, אלא סדר ההגעה
זהו הזמן להציג את הגיבורים של הפוסט שלנו, נעמה ולידוי. שניהם פורשים עם תיק שמושקע כולו במניות אמריקאיות, ושניהם יסיימו את חייהם, בדייקנות ראויה להערכה, שלושים שנה בדיוק אחרי הפרישה. לידוי פרש בינואר 1966 (הוא כנראה דילג על כלל האצבע מהפרק על בנגן) וקיבל את שלושים השנים שההיסטוריה סיפקה, בסדר שבו סיפקה אותן. אבל נעמה היא סוג של בנג'מין באטן פיננסי, ועולם הפרישה שלה שונה משל לידוי בפרט משונה אחד: אצלה אותן שלושים תשואות שנתיות בדיוק הגיעו בסדר הפוך. שנת הפתיחה שלה היא 1995 של לידוי, ושנת הסיום שלה היא 1966 שלו. לשניהם, בהגדרה, אותו ממוצע: תשואה ריאלית של כמעט 5% בשנה.
ההבדל היחיד הוא הסדר, ותראו מה הוא עושה. נעמה, שאצלה השנים הטובות הגיעו קודם, יכולה למשוך מדי שנה 9.1% מהסכום ההתחלתי, צמוד למדד, ולהגיע לקבר בשלווה. לידוי פתח את הפרישה בתשע שנים שמחקו מהשוק, במצטבר, יותר משליש מערכו הריאלי – 1966, 1969, ואז המפולת הכפולה של 1973-1974. עם אותן תשואות בדיוק ואותו ממוצע בדיוק, שיעור המשיכה המרבי ששורד אצלו הוא 3.8%. נעמה נהנית מרמת חיים כפולה ויותר, וכל ההבדל הוא סדר ההגעה של השנים:
כאשר השווקים נופלים בתחילת הפרישה ואתם מוכרים נכסים כדי לממן הוצאות מחיה, אתם מוכרים בזול. אותם נכסים שמכרתם כבר אינם נמצאים בתיק ולא יכולים להתאושש כשהשוק עולה שוב. נשארתם עם פחות נכסים שעשוי להתאושש בהמשך. עשו זאת שלוש או ארבע שנים ברציפות, והתיק עלול לא להשלים את הפער לעולם, לא משנה עד כמה יהיו השנים המאוחרות יותר טובות.
זה נקרא סיכון רצף התשואות, והוא הסיבה שהנתון שהכי מתחשק לדעת מראש, זה שדיברתם עליו בשלב הראשון בשיחת המילואים – התשואה הממוצעת – שווה הרבה פחות משנדמה. למעשה, גם אם הייתם פוגשים היום את עצמכם מהעתיד, והאתם-מהעתיד היו נשבעים לכם שהתשואה הריאלית הממוצעת בפרישתכם תעמוד על 5% בשנה, עדיין לא הייתם יודעים אם אתם נעמה או לידוי. דוגרי, אם האתם-מהעתיד כבר טרחו להגיע, שיביאו איתם את התוצאות בטוטו.
כדאי לזכור גם את תמונת הראי, משום שהיא חשובה במיוחד עבורכם: אדם שעדיין חוסך חווה את ההפך. עבורו, מפולת בשוק היא מבצע הנחות. האסון של הפורש הוא הרווח הבלתי צפוי של החוסך. אלה שני צדדים של אותו מטבע.
נחזור רגע ללידוי. מתי בעצם נחרץ גורלו? מפתה לחשוב שזה קרה כשההורים שלו בחרו את השם, אבל אנחנו מדברים על הפרישה עכשיו. הנזק לא נגרם בשנות התשעים העליזות, אז הוא כבר גירד את התחתית. גורלו נחרץ בעשור הראשון לפרישה. תיק שצולח את העשור הראשון בשלום עובר משוכה שמגבירה משמעותית את הוודאות שלנו לגבי שרידות התיק. בואו נשנה רגע את הנתונים, ונשגר את לידוי לפרישה של 50 שנה עם תיק שמושקע ב-S&P 500, וכלל משיכה של 4% ב-106 יקומים מקבילים, כל אחד מהם מתחיל בינואר של שנה אחרת, מ-1871 עד 1976. אנחנו נכנה זאת "היקום הסינמטי של לידוי".
ב-8 מהיקומים המקבילים האלה, התיק של לידוי נגמר לפני שמסתיימות 50 השנים. אלו בעיקר היקומים בהם החל לפרוש בשנים שבין 1965 ל-1974, אבל יש גם ייצוג ללידוי שהחליט לפרוש בשפל הגדול של 1929, וללידוי שפרש ב-1906, ממש לפני הפאניקה הגדולה של 1907. המעניין הוא שכבר כעבור עשור מהפרישה שלהם, לרוב הלידויים בעלי המזל הרע כבר היה תיק במצב קשה מאוד, ששווה 60% משווי הנכסים שהם התחילו איתו. אם נרחיב את הכלל עוד יותר, נגלה ששליש מהלידויים שסיימו את העשור עם פחות מ-80% מההון הראשוני שלהם לא שרדו את הפרישה. מנגד, 81 הלידויים שסיימו את העשור הראשון של הפרישה עם תיק ששווה 80% ומעלה מהתיק הראשון שלהם הגיעו לקבר עם בטן מלאה.
לחרדתיים שבינינו, יש פה שתי נחמות. ראשית, אי הוודאות שלנו קטנה משנדמה: כבר לא צריך לנחש 60 שנה קדימה. בהינתן התשואות של השנים הראשונות בלבד, אנחנו מקבלים וודאות גבוהה יותר לגבי הסיכוי של התוכנית לשרוד את המרחק המלא. שנית, התרחיש שהורג תוכניות פרישה מתרחש מוקדם, בשנים הראשונות, בדיוק בנקודה שבה הכי קל לתקן. אם השוק מתרסק שנתיים אחרי שפרשתם בגיל 42, אתם חוזרים לשוק העבודה עם קורות חיים רלוונטיים וקשרים קיימים. לגלות את אותה בעיה בגיל 61, עם חור של שני עשורים בקורות החיים, זה תרגיל אחר לגמרי. הסיכון הגדול מגיע מוקדם, וזה הזמן שבו אתם הכי מסוגלים להתמודד איתו.
הגרף פשוט מדי, כי הוא דוגם שנתון שלם במקום לדגום לפי חודשים. בחירה של שיעור משיכה אחר אולי תדרוש מכם שמרנות גדולה יותר בחיזוי העתיד, אבל החשיבות של השנים הראשונות תיוותר בעינה.
תמחור נכסים, כי כולנו רוצים כדור בדולח לעת מצוא
ואם הכל תלוי בשנים הראשונות, נשאלת שאלת הזהב: האם אפשר לדעת עליהן משהו מראש? "בוודאי", אומר רוברט שילר, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2013 (שאותו חלק, באירוניה מענגת, עם יוג'ין פאמה, שהתאוריה שלו גורסת שמה ששילר מדד לא אמור להיות אפשרי). את שילר פגשתי בארץ במפגש משקיעים קצת אחרי שהוא קיבל את הנובל. הוא לחץ את ידי וקרא לי "Yeti", ומאז לא רחצתי את היד ושיניתי את שמי במשרד הפנים.
שילר לקח את מכפיל הרווח המוכר – מחיר השוק חלקי הרווח השנתי של החברות – והחליף את המכנה. במקום רווח של שנה אחת, שקופץ ורועש, הוא הציב את הרווח הריאלי הממוצע של עשר השנים האחרונות. למדד קוראים CAPE, והוא עונה בגסות על שאלה אינטואיטיבית: "על כמה שנות רווח אני משלם כשאני קונה את השוק?" מדד CAPE הוא כלי לנסות להעריך עד כמה השוק יקר, ויש לו מקדם הסבר נאה עם התשואה ארוכת הטווח של השוק. כשהמדד גבוה מהחציון שלו, השוק "יקר" היסטורית. כשהוא נמוך מהחציון, השוק "זול".
יסקה, עורך מחקר ה-60 שנה, התרשם מהקורלציה הגבוהה שמדד ה-CAPE נותן עם יכולת השרידות של תיקי פרישה מוקדמת. החציון ההיסטורי של CAPE הוא 16.6, ובמחקר שלו, יסקה הראה שכשה-CAPE ביום הפרישה היה מתחת ל-15 (זול), העשור שאחריו הניב בממוצע 9% ריאלית בשנה. כשהוא עמד בין 20 ל-30 (יקר), העשור הניב כ-3% בלבד. כאשר הוא היה מעל 30, התשואה העשורית הממוצעת הייתה שלילית. במחקר של יסקה, כל כישלון היסטורי של כלל ה-4% לאורך 30 שנה, בכל תיק עם יותר מ-40% מניות, קרה אצל פורשים שיצאו לדרך כשה-CAPE היה מעל 15. כולם, בלי יוצא מן הכלל. מי שפרש לשוק זול שרד תמיד. ובאופק של 60 שנה, פרישה במשטר CAPE של 30-20 הפילה את סיכויי ההצלחה של כלל ה-4% ל-72%, וזה עוד בתיק מנייתי מלא.
התובנה של יסקה הייתה שהפורש המוקדם יכול להשתמש במדד CAPE בתור פרוקסי ליוקר השוק ולהערכת נקודת הכניסה לפרישה. מי שרוצה לפרוש כשה-CAPE יקר מהחציון, יצטרך לחסוך יותר או למשוך פחות. אם התלהבתם מהפסקאות הקודמות, כנראה שפחות תתלהבו לשמוע שמדד CAPE נכון ליום כתיבת הפוסט הזה הוא כל כך יקר עד שהוא כמעט מגיע לשיא בועת הדוט קום. והופה'לה, הנה מפלס החרדה עלה בחזרה.
אני חייב לתת פה גילוי נאות. אני לא נמנה עם חסידי הוואליואציה שמניחה "mean reversion". הרעיון שמכפילים "חייבים" לחזור לאיזשהו ממוצע ההיסטורי מניח שהכלכלה של היום דומה מספיק לזו של 1926, למרות שינויים טכנולוגיים ודמוגרפיים. ה-S&P 500 של היום מובל על ידי חברות טכנולוגיה, ואין סיבה לחשוב שהמכפילים שלהן צריכים לחזור לחציונים שהיו לחברות תחבורה, קמעונאיות מזון ובנקים. אפשר להתווכח על זה עד מחר, אבל אם לדעתכם למדד CAPE יש כוח הסבר משמעותי, אין לכם הרבה עידוד לשאוב מהגרף שלמעלה. בתמחורי CAPE גבוהים המחקר של יסקה מצא קפיצה חדה בשיעורי הכישלון ברגע שחוצים שיעור משיכה של 3.5%. מי שפורש היום לפי כלל ה-4%, במחירים שרק בועת הדוט קום עקפה, מהמר בשקט על כך שהפעם זה שונה. והיי, אולי באמת שונה.
אבל חרדתיים לא אוהבים אולי.
פרישה בחצי הילוך: המתמטיקה של משכורת אחת וקצבת הפנסיה הישראלית
בתחילת הפוסט הבטחתי שנחזור לגרסאות המרוככות – זוג שבו רק אחד פורש, או ירידה לחצי משרה – ושהן מקרה פרטי של אותם כללים. עכשיו יש לנו את הכלים לחשוב על הסוגיה, ולהיווכח שהיא מקרה פרטי משמח. פרישה חלקית היא משחק בנוסחה: אם ההוצאות שלכם 20,000 שקל בחודש והמשכורת שנשארה מכניסה 10,000 נטו, הגירעון שהתיק צריך לממן הוא 10,000 בלבד, ושיעור המשיכה שלכם ירד בחצי. ומה ההבדל בין משיכה של 4% למשיכה של 2%? משיכה של 4% היא, כפי שראינו, הימור מכובד. משיכה של 2% היא תוכנית משעממת עד כדי כך שהמחקר לא טרח לבדוק אותה.
גם כאן התזמון פועל לטובתנו. המשכורת החלקית מגינה עליכם בדיוק בשנים שבהן התיק פגיע – הראשונות. היא מקטינה את המשיכות בתקופה שקובעת את גורל התוכנית כולה, ומשאירה בידיכם אופציה: אם השנים הראשונות יתגלו כנדיבות והתיק יברח קדימה, תוכלו לשחרר גם את חצי המשרה. ואם יתברר שפרשתם לתוך 1966, תשמחו מאוד שלא ניתקתם את כל הצינורות. אופציות שוות כסף, ולחרדתיים הן שוות גם שינה.
ודאי שמתם לב גם שחלק גדול מההון של שכיר ישראלי בכלל לא זמין לו. הוא כלוא בקרן הפנסיה, בביטוח המנהלים ובקופות הגמל, וקצבה מהם מתחילה לזרום רק מגיל 60 והלאה. מי שמנסה לשלוף את הכסף קודם ("משיכה שלא כדין") ייפרד מ-35% ממנו לטובת רשות המיסים לכל הפחות. פורש ישראלי בן 40 מתכנן אפוא שתי פרישות: שלב הגשר – עשרים שנה שממומנות רק ממה שנזיל: התיק החופשי, קרן ההשתלמות (הנכס הפטור ממס היחיד בערימה) וכספי הפיצויים – ואחריו שלב הקצבאות, שבו המחוקק מרשה לכסף הנעול להצטרף למסיבה.
זה אומר שתיאורטית אפשר להחזיק את כל הסכום הדרוש עבור שיעור המשיכה הרצוי לנו ועדיין לא להיות מסוגלים לפרוש, כי חלק גדול מדי ממנו נעול בקרן הפנסיה שלכם. החרדתי שרוצה למדל את זה צריך ארבעה צעדים:
- בדקו איזו קצבה צפויה לכם מהפנסיה בגיל הפרישה, במונחים של היום.
- חסרו אותה מההוצאה החודשית שלכם. מה שנשאר הוא הגירעון שתגררו מגיל שישים והלאה, ועליו מפעילים את המכפיל שמתאים לאופק שנותר משם. זה הסכום שחייב להמתין בתיק החופשי ביום ההולדת השישים, או ה-65, או ה-67.
- שריינו אותו באפיק כמו אג"ח ארוכה או פיקדון ארוך טווח. אל תיבהלו, יש לו עשרים שנה לצמוח בלי שנוגעים בו, ולכן במונחי היום הוא קטן בהרבה ממה שהוא נראה.
- הוסיפו את מחיר הגשר עצמו – עשרים שנות הוצאה מלאה שממומנות מהחלק הנזיל בלבד. כאן תוכלו "להמר" על שיעור משיכה גבוה בהרבה, כי מדובר ב-20-30 שנות משיכה בלבד.
חברו את שני הסכומים, וקיבלתם את מה שצריך לשבת אצלכם עכשיו בתיק החופשי.
כל זה הוא תחשיב תיאורטי, אבל המעבר בין שני השלבים הוא שדה מוקשים מיסויי: רצף פיצויים, קיבוע זכויות, קצבה מוכרת, ועוד צמדי מילים שירדימו את כל מי ששרד את הפוסט עד כה, וכל אחד מהם מזיז את המספרים למעלה. עבור מי שרוצה לרדת לפרטים אני ממליץ על המדריך מקיף לשימוש בחיסכון הפנסיוני בדרך לפרישה מוקדמת שנדב טסלר כתב בבלוג "פנסיוני", ועל ליווי אישי של יועץ. אל תסמכו על האינטרנט מול רשות המיסים.
להכיר את מושא החרדה
אחרי כמה אלפי מילים על מיסים, שערי חליפין, רצפי תשואות והיקום הסינמטי של לידוי, עלול להתגנב החשד שכתבתי את הפוסט הזה כדי להפחיד אתכם מפרישה מוקדמת. ההפך הוא הנכון! אני מניח שמי שמגיע להתמודד עם הנושא מגיע אליו מפוחד ממילא, ואני מאמין שהפחד הגרוע מכולם הוא הפחד מהלא נודע. מי שחושש מהעתיד מתמודד איתו בצורה הטובה ביותר כשהוא אוסף עליו מידע, מנתח את הסיכונים ונערך בהתאם. אלו הכלים שהפוסט הזה מנסה להעניק: פירוק הלא נדע לרכיבים עם שמות, גרפים ומספרי סיכון.
דווקא כללי האצבע הידידותיים למשתמש, שנועדו להנגיש את הרעיון, הם שתמיד הדאיגו אותי. כשמשהו גדול נשמע פשוט מדי, הוא מרתיע. החרדתי שומע "תכפילו ב-300 וזהו", מריח את הפינות שעוגלו בדרך, ומתרחק מהקונספט כולו.
אני מעדיף את הגרסה הכנה. לכלכל את חייכם, ולשמור על איכותם, לאורך חמישים או שישים שנה של הסתמכות על הכנסה פאסיבית הוא אתגר משמעותי לכל אדם, חרדתי או לא. מי שרוצה לקחת רזרבות ביטחון צריך שפה ודרך מחשבה שיאפשרו לו לנתח את המצב שלו ולקבל החלטות בעצמו. אופק, שיעור משיכה, רצף תשואות, תמחור – אם הגעתם עד לכאן, השפה הזאת כבר אצלכם.
ומילה על אנשי מקצוע. מידול פיננסי לטווח ארוך, מיסוי, פנסיה ושאר המוקשים שפגשנו בדרך הם תחומים מורכבים, שדורשים התעמקות והבנה שלמתעשר הממוצע, מוכשר ככל שיהיה, אין בהכרח. התייעצות עם איש מקצוע היא צעד ראשון מתבקש לכל חרדתי. אין לכם מושג איזו כאפת מציאות התכניות שלכם עלולות לפגוש ברגע שתפגשו במישהו שראה מאות אנשים אחרים עוברים תהליך דומה. אל תפרשו לפנסיה מוקדמת רק בגלל שהאינטרנט אמר.
ניפגש בברידג'.
הדרך הבטוחה לא לפספס את הפוסט הבא היא להירשם כאן. כשעולה פוסט חדש, אתם מקבלים מייל. לא עולה, לא מקבלים כלום. בלי דילים, בלי "תוכן בלעדי", בלי סדרת מיילים אוטומטית.
(משתמשי Gmail: אם המייל הראשון נחת בתיבת ה-Promotions המבאסת, גררו אותו ל-Primary פעם אחת וזה מסתדר.)
ביבליוגרפיה ולקריאה נוספת:
Bengen, William P. (1994). "Determining Withdrawal Rates Using Historical Data." Journal of Financial Planning 7(4), 171-180.
Cooley, Philip L., Carl M. Hubbard & Daniel T. Walz (1998). "Retirement Savings: Choosing a Withdrawal Rate That Is Sustainable." AAII Journal 20(2), 16-21.
EarlyRetirementNow [Karsten Jeske] (2017). "Safe Withdrawal Rates: A Guide for Early Retirees." SSRN Working Paper 2920322.
ששינסקי, איתן ואחרים (2022). "מדד מחירים לאזרחים הוותיקים". דוח מחקר, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
Jeske, Karsten. "The Ultimate Guide to Safe Withdrawal Rates." Early Retirement Now (blog series).
Shiller, Robert J. Online Data (shillerdata.com) – U.S. stock market and CAPE data, 1871-present.
Damodaran, Aswath. "Historical Returns on Stocks, Bonds and Bills: 1928-Current." NYU Stern School of Business.
Schwab Center for Financial Research. "Timing Matters: Understanding Sequence of Returns Risk." Charles Schwab.
טסלר, נדב. "פרישה מוקדמת בישראל: איך להשתמש בחיסכון הפנסיוני בדרך ל-FIRE". בלוג פנסיוני.
- נכון, מגיב אלמוני משורה שלוש, מדד ה-S&P 500 קיים רק מאז 1957, אבל פרופ' דמודראן שליט"א (הוא המקבילה שלנו אנשי הפיננסים לאילון מאסק, רק שהוא לא עושה קטמין) עשה השלמה לנתונים על ידי שימוש במדד עתיק יותר שהיום קוראים לו ה-S&P 90 כדי להאריך את סדרת הנתונים. ↩︎
- מי שחושב על שימוש באג"ח ממשלתיות ארוכות יותר צריך לתת את הדעת לקורלציה הגבוהה יותר שלהן עם מניות. ↩︎
- חלק מכל משיכה הוא קרן, ולכן המס האפקטיבי נמוך מ-25%. ↩︎