עוקביי ברשת X (טוויטר) מכירים היטב את החיבה שלי לדמותו של סקרוג' מקדאק, או "הדוד קמצוץ" כפי שהמתרגם העברי קרא לו (ורק הוא). סקרוג' מקדאק הוא אולי הקפיטליסט המפורסם ביותר בהיסטוריה של הקומיקס. יש לו כספת בגודל של גורד שחקים עמוסה בזהב, כסף ומטבעות, שבתוכה הוא נהנה לצלול ולהתגלגל בתוך הררי העושר החומרי שלו¹.

אפשר היה להתבלבל ולחשוב שסקרוג' מייצג פלוטוקרט מוול סטריט, בנקאי המלווה בריבית קצוצה, או נדל"ניסט שמעלה את דמי השכירות מדי חודש. אבל האמת היא שבקומיקסים המקוריים שצוירו על ידי היוצר, קארל ברקס, סיפור הרקע מציג אותו כעובד חרוץ שלא מפחד ללכלך את ידיו. הוא מתחיל בתור ברווזון שמצחצח נעליים בסקוטלנד, חוצה את האוקיינוס האטלנטי בגפו בגיל 13 כנער סיפון, עובד כחוואי, משיט ספינת קיטור ולבסוף כורה זהב – שם הוא עושה את עושרו הראשוני.

סקרוג' ממשיך לעבוד גם אחרי שהוא מתעשר. את ההון שלו הוא מחזיק במזומן, מקבל עליו אפס ריבית, ולא מצמיד אפילו לאינפלציה. אף אגורה בתוך הכספת שלו לא הגיעה מהשקעות. הכל מלגדל או מלייצר מוצרים ולמכור אותם לציבור. והמעניין הוא שהברווז המשונה הזה הוא הכוכב של ההדגמה הנקייה ביותר של כלכלה מוניטרית מודרנית, וזאת בקומיקס קצר בן עשרה עמודים בלבד, שברקס צייר במרץ 1951.

ואם אף פעם לא שמעתם על סקרוג' מקדאק ככלכלן מוניטרי, הפוסט הזה הוא בשבילכם.

טורנדו, מחסן תירס ולוח מחירים

הסיפור נקרא אגדה פיננסית (A Financial Fable). הוא הופיע ב-Walt Disney's Comics & Stories מס' 126, במרץ 1951. הקומיקס קצר, והנה העלילה שלו בגדול:

בסיפור הזה, סקרוג' מקדאק הוא בעל חווה. דונלד דאק עובד אצלו כפועל שכיר, מרוויח עשרה דולרים בשבוע ושונא כל דקה. הברווזונים מקבלים עשרה סנטים בשבוע, ועדיין עובדים קשה ממנו. הונו של סקרוג' אינו שמור בכספת (היא הופיעה בקומיקסים רק שנים רבות לאחר מכן), אלא בחלקה האחורי של החווה, בתוך מחסן תירס נטוש.

ענן שחור מתגלגל מן האופק. טורנדו יורד על מחסן התירס של סקרוג', וכל שטר שיש לסקרוג' נשאב לשמיים ומתפזר ברחבי הארץ. סקרוג', שבמקרה היה מתחת למחסן וחיפש נזילות מזומנים כשזה קרה, מנער מעליו את האבק ולא מתרגש. "אם אשאר כאן ואטפל בשעועית ובדלעות שלי", הוא אומר לאחיינים, "הכול יחזור אליי".

בינתיים, רחוק משם, דונלד ובן דודו העצלן גלדסטון שוכבים מתחת לעץ ומייחלים לכסף. חופן מכספי הטורנדו נוחת בכובע של דונלד. שני מיליון דולר, פחות או יותר. דונלד מתפטר מהחווה במקום, קונה מכונית צהובה עם גג פתוח, ויוצא עם גלדסטון לראות עולם. בדרך הם מגלים שלאף אחד בעולם אין שום עניין למכור להם דבר. תחנת הדלק סגורה, כי הבעלים נסע לראות עולם. בית הקפה סגור, כי הבעלים נסע לראות עולם. במסוף האוטובוסים אין אוטובוסים, כי גם הנהגים נסעו לראות קצת עולם. הם מנסים לקנות נעלי הליכה כדי לצאת מן העיירה הנידחת שבה נתקעו. אבל אף אחד כבר לא מייצר נעליים. אף אחד לא מגדל כבשים. אף אחד לא אורג את הצמר לבד. אף אחד לא עובד. מסתבר שבגלל הטורנדו, לכולם יש מיליון דולר. למה שיעבדו?

בינתיים, בחווה, סקרוג' והאחיינים עודרים ערוגות כרוב ושומרים על הביצים (עם רובה. זה 1951 אחרי הכל). לבסוף, המיליונרים הנודדים נעשים רעבים, מוותרים וחוזרים הביתה. דונלד, מובס, מבקש לקבל את העבודה שלו בחזרה. סקרוג' נענה בשמחה, ואז תולה לוח מחירים בשער החווה: נקניק במיליארד דולר, כרוב בשני מיליון, תירס בשלושה מיליון, קצת צמר בארבעה מיליון. אספקת המזון האחרונה שנותרה במדינה נמכרת ללקוחות היחידים במדינה שעוד יש להם כסף.

במשך עשרה עמודים כל דולר ודולר מתגלגל בחזרה אל מחסן התירס. המיליונרים שוב עניים. התפוקה הריאלית בסוף הסיפור זהה בדיוק לזו שהייתה בתחילתו, והדמות היחידה שמעולם לא הפסיקה לעבוד מסיימת את הסיפור עם כל השטרות.

שלב אחר שלב, הקומיקס ממחיש שני רעיונות שכלכלה מוניטרית מודרנית תנסח אחר כך במונחים פורמליים: הנייטרליות ארוכת הטווח של הכסף (האפקט שבו הגדלת היצע הכסף מתרגמת אך ורק לעלייה במחירים), ואפקט היתרות הריאליות, מפיגו ועד פטינקין (אנשים צורכים כאילו הם עשירים מפני שהיתרה הנומינלית שלהם תפחה). וכל זה בקומיקס לילדים. בשנת 1951.

הכסף מההליקופטר של מילטון פרידמן

שמונה עשרה שנה אחר כך, ב-1969, מילטון פרידמן פרסם את The Optimum Quantity of Money. בפרק הראשון מופיע הדימוי המצוטט ביותר בתולדות הכלכלה המוניטרית:

פרידמן מריץ עם הקוראים ניסוי מחשבתי שנועד לבודד את הנייטרליות של הכסף בצורתה הטהורה ביותר. כדי שהתוצאה תצא נקייה הוא צריך שלושה תנאים, ואת כולם יחד:

1. ההצנחה היא חד פעמית.
2. כולם משוכנעים שהיא לעולם לא תחזור.
3. הכסף החדש נשאר במחזור לצמיתות. אף אחד לא לוקח אותו בחזרה.

בתנאים האלה, כפי שפרידמן ממחיש לאחר מכן, כמות הכסף עולה ויחד איתה עולה רמת המחירים בדיוק באותו יחס. היתרות הריאליות חוזרות לרמה שהייתה לפני הזעזוע, והתפוקה הריאלית לא משתנה. תוצאת הנייטרליות היא הבסיס לכל פרק מבוא בתואר ראשון שמסביר לסטודנטים מדוע המדינה לא מסוגלת להדפיס את דרכה לעושר. מכאן, אגב, מגיעה האינטואיציה שעומדת מאחורי יעד אינפלציה, עצמאות הבנק המרכזי, כלל טיילור, ובערך חצי מהטיעונים שתקראו בימי חייכם על מדיניות מוניטרית.

המשל של פרידמן הוא ניסוי מחשבתי מבוקר. המסוק הוא הכלי שמאפשר לו להחזיק את כל המשתנים האחרים במקום, ולהזיז רק משתנה אחד, כמות הכסף הנומינלית, בקפיצה נקייה וחדה. אם נקלף את הקריקטורה, רמת המחירים היא בסופו של דבר תופעה מוניטרית, ואילו התפוקה הריאלית, התעסוקה והריבית הריאלית נקבעות על ידי העדפות, טכנולוגיה והקצאות, לא על ידי מספר השטרות במשק.

פרידמן לא היה טיפוס שסתם השתעשע בניסויים מחשבתיים, הוא בנה תחמושת כנגד יריבים אינטלקטואלים. תיאוריות אינפלציה של עלויות ושל מבנה השוק, שהיו פופולריות בוויכוחים על שכר והמחירים בסוף שנות השישים, ראו בעליית מחירים תוצאה של איגודים מקצועיים, מונופולים או זעזועי היצע, לא של כמות הכסף. משל המסוק, שנועד קודם כל לבודד את תוצאת הנייטרליות, שירת את פרידמן בוויכוח הזה – מפילים את הכסף ישר למאזני משקי הבית, מנטרלים בהנחה את כל הערוצים האחרים, ונשארים בטווח הארוך עם רמת מחירים שעושה בדיוק מה שתורת הכמות אומרת שהיא אמורה לעשות, ושום דבר אחר.

הניסוי שמעולם לא בוצע באמת

אבל יש בעיה עם הניסוי המחשבתי של פרידמן בעת המודרנית.

הדפסת כסף עולה ריבית. פרידמן הניח שכשהבנק המרכזי מדפיס כסף, מדובר בשטרות ומטבעות שהריבית עליהם היא אפס. כך באמת היה בתקופתו, ולכן בדוגמת המסוק הוא לא מתייחס לעלות הריבית. אבל הרבה מים זרמו מאז בקישון, והיום כסף שהבנק המרכזי מדפיס הוא ברובו כסף דיגיטלי. המסלול הוא בערך כזה: משרד האוצר ייקח את הכסף המודפס ויעביר אותו לאזרחים (למשל: צ'ק לכל אזרח!). האזרחים יפקידו את הצ'ק בחשבונות הבנק שלהם. והבנקים המסחריים יפקידו את הכסף בחזרה בחשבון שכל אחד מהם מנהל אצל הבנק המרכזי, מעין עו"ש בנקאי שקוראים לו "רזרבות".

אבל מאז המשבר הפיננסי של 2008, הבנק המרכזי משלם לבנקים המסחריים ריבית על הרזרבות האלה. לא מתוך נדיבות חלילה, אלא כי זו הדרך שלו לשלוט בגובה הריבית במשק שמוצף בכסף. נניח שבנק ישראל רוצה ריבית של 3.5% במשק, אבל הבנקים יושבים על הררי רזרבות שלא מניבות כלום. כל בנק יעדיף להלוות את הכסף כמעט בחינם מאשר להשאיר אותו באפס, והתחרות בין הבנקים תלחץ את הריבית בשוק עד לאפס. יעד הריבית יישאר על הנייר, וכולם יסתלבטו על הנגיד. הפתרון הוא שהבנק המרכזי ישלם לבנקים 3.5% על הרזרבות עצמן, ואז אף בנק לא יסכים להלוות לאחרים בריבית נמוכה מזו שהוא מקבל בשכיבה. מדובר במנגנון ש"אוכף" את הריבית.

למה כל זה חשוב? עכשיו נחבר את התמונה. הבנק המרכזי ומשרד האוצר הם בסופו של דבר שתי זרועות של אותה ישות (מדינת ישראל), אז מותר להסתכל עליהם כעל כיס אחד. המדינה הדפיסה כסף וחילקה אותו לאזרחים, והכסף חזר אליה בדלת האחורית בתור רזרבות, שעליהן היא משלמת מעכשיו ריבית שוטפת לבנקים המסחריים. כל חודש, בלי תאריך סיום.

זאת אומרת (וזה החלק שבו אני מגביר את הקול, מדבר בהתרגשות ומנפנף בידיים) שמבחינה כלכלית טהורה, אין הבדל בין מדינה שמנפיקה איגרת חוב קצרת-מועד ומשלמת עליה ריבית למשקיעים, לבין מדינה שמדפיסה כסף דרך הבנק המרכזי ומשלמת עליו ריבית לבנקים המסחריים. בשני המקרים המדינה ייצרה לעצמה התחייבות (חוב) שעליה היא משלמת ריבית.²

בום. אין כסף בחינם שנופל מהשמיים כפרות. גם אם תגידו לבנק המרכזי להדפיס כסף ולשלוח אותו לכל אזרח, תסיימו באותה פוזיציה כמו אם תגייסו חוב בשוק ותשלחו אותו לכל אזרח. אצל פרידמן הכסף מהמסוק נשאר במחזור לצמיתות ובחינם, אף אחד לא שואב אותו בחזרה, ואף אחד לא משלם עליו ריבית. הכסף מהמסוק המודרני שלנו מתחיל לצבור ריבית ברגע שהוא נוחת על הדשא. המדינה בסך הכל הנפיקה עוד חוב, והמסוק הוא מטאפורה למס"ב.

כלומר, המושג "כסף מסוקים" בגרסתו המודרנית רחוק מהניסוי המחשבתי שדמיין מילטון פרידמן. מדובר למעשה במדיניות פיסקלית מרחיבה שממומנת באמצעות כסף של הבנק המרכזי (באופן שלא שונה בהרבה ממטבע הטריליון שעליו כתבתי פעם). המציאות הכריחה אותנו לדמיין משמעות אחרת למונח שטבע פרידמן.

בחזרה לקומיקס של ברקס

כדי להריץ את הניסוי של פרידמן כלשונו צריך, מסתבר, משהו שאין לאף מדינה: דרך לפזר כסף בלי לרשום חוב, בלי לשלם ריבית, ובלי שאף אחד יצפה לפעם הבאה. אין דבר כזה בכלכלה המודרנית. אבל, חברים, יש דבר כזה במטאורולוגיה.

עברו שוב על שלושת התנאים. ההצנחה חד פעמית? הטורנדו של סקרוג' חד פעמי מכוח חוקי הפיזיקה. כולם משוכנעים שהיא לא תחזור? אף ברווז בסיפור לא מתכנן את חייו סביב הטורנדו הבא. הכסף נשאר במחזור לצמיתות? אף בנק מרכזי לא שואב אותו בחזרה, ואף אחד לא מקבל עליו ריבית. (בסוף הסיפור הכסף אמנם חוזר כולו למחסן של סקרוג', אבל הוא חוזר דרך לוח המחירים, קנייה אחר קנייה, לא דרך מדיניות.) ורמת המחירים מתכווננת בדיוק ביחס שספר הלימוד הבטיח: נקניק במיליארד, כרוב בשני מיליון. הקומיקס שצייר ברקס הוא הביצוע הנקי ביותר של הניסוי שפרידמן רק דמיין, והוא צויר שמונה עשרה שנה לפניו.

האיש שצייר אותו, קארל ברקס, עזב את בית הספר אחרי כיתה ח'. לפני שדיסני שכרה אותו ב-1935 הוא היה, פחות או יותר לפי הסדר: פועל בחווה, חוטב עצים, חרט, מוביל פרדות, קאובוי ומפעיל מכונות דפוס. הוא מעולם לא למד כלכלה, ואני מנחש שמעולם לא פגש את מילטון פרידמן. ברקס כתב וצייר סיפורי ברווזים בעילום שם במשך שלושים שנה, כי המדיניות של דיסני הייתה שבקרדיטים על העטיפה יופיע רק השם "וולט דיסני". המעריצים שאהבו את עבודתו קראו לו במשך שני עשורים "אמן הברווזים" לפני שמישהו גילה איך קוראים לו.

ברקס לא גילה שום דבר חדש. דיוויד יום כבר ליהג ב-1752 על כך שכסף אינו עושר, אלא תביעה על מה שאנשים אחרים מייצרים, ועל זה עומדת תוצאת הנייטרליות. אבל כדי שהניסוי של פרידמן ייצא נקי, הוא מחזיק הנחה אחת קבועה ברקע מבלי לומר אותה בקול: כולם ממשיכים לעבוד, לזרוע ולמכור, ורק המחירים זזים. ברקס משחרר את ההנחה הזאת, ומייצר ניסוי מחשבתי בקומיקס שמראה ששני מיליון דולר הם עושר רק כל עוד מישהו אחר עדיין מגדל כרוב.

---

אם נהניתם לקרוא ואתם לא רוצים לפספס את הפוסט הבא, אני ממליץ בחום להירשם לעדכונים בדוא"ל באמצעות הטופס הבא. שימו לב! אם אתם משתמשים ב-Gmail אנא וודאו שלא התגלגלנו בטעות לתיבת ה-Promotions המבאסת.

ביבליוגרפיה ולקריאה נוספת:

Hume, David (1752). "Of Money." In Essays, Moral, Political, and Literary, Part II, Essay III.

Barks, Carl (1951). "A Financial Fable." Walt Disney's Comics and Stories #126, Dell Comics (Inducks).

Friedman, Milton (1969). "The Optimum Quantity of Money." In The Optimum Quantity of Money and Other Essays. Chicago: Aldine.

1. פיזיקאי שנדרש לשאלה קבע שקפיצת ראש לתוך ערימת מטבעות זהב שקולה בערך לקפיצת ראש לתוך מדרכה. אבל סקרוג' ידע את זה. בקומיקס אחר שודדים שמנסים לחקות את הקפיצה מסיימים חבולים, וסקרוג' מסביר שיש טריק. הוא מעולם לא גילה מהו. ↩︎
2. אגב, אם הבנק המרכזי נוקט ב-QE, כלומר מדפיס כסף וקונה אג"ח ממשלתיות קיימות בשוק, הוא לא מייצר חוב חדש אלא מחליף את המח"מ של האג"ח מהתחייבויות ארוכות טווח להתחייבויות קצרות מאוד מאוד (רזרבות הן מח"מ אפס). ↩︎