Run on the bank

כמה מילים על הרפורמה בבנקים

ביום חמישי דווח כי נתניהו, כחלון ופלוג סיכמו ביניהם עקרונית על רפורמת הבנקים שתכלול 5 סעיפים עיקריים, במטרה להגביר את התחרות במגזר הבנקאי. חלק מההצעות טובות ואפילו טובות מאוד, אחרות מיותרות ופופוליסטיות. ננסה לעשות סדר ברפורמות המוצעות כפי שדווחו בעיתונות הכלכלית:

1. ביטוח פיקדונות

זו כנראה ההצעה הזניחה ביותר ברפורמה ולא אתפלא אם היא תסתיים בלא כלום.

הרעיון של ביטוח פיקדונות נולד כתוצאה מתופעת ה"ריצה אל הבנקים": מישהו מפיץ שמועה, נכונה או שגויה, שבנק פלוני נמצא בצרות ואיננו יציב, הציבור "רץ" אל הבנק במטרה לפדות את פיקדונותיו ובכך מגשים את הנבואה – לבנק אין מספיק נכסים נזילים כדי לכסות את כל תביעות הפיקדונות והוא נאלץ לסגור את שעריו. הטיעון בעד ביטוח הפיקדונות הולך כך: אם ידע הציבור שכספו מבוטח, הוא לא ירוץ לבנק כדי למשוך את כספו, הרי במקרה הכי גרוע יש לו ביטוח וכספו יוחזר לו על ידי המדינה. ביטוח הפיקדונות נתפס כמרכיב חשוב בהגברת התחרותיות בענף הבנקאי מכיוון שהתיאוריה היא שאנשים לא יעברו לבנקים קטנים מכיוון שהם ייתפסו בעיניהם כלא בטוחים.

אבל ביטוח פיקדונות איננו בהכרח ערובה לציבור רגוע ושקול. בשנת 2008 הציבור הבריטי הפיל את הבנק Northern Rock כאשר זה דיווח על בעיות נזילות וביקש עזרה מהבנק המרכזי. הצהובונים הבריטים הזהירו את הציבור למשוך את כספו והבריטים עשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לעמוד בתור מסודר בכניסה לדלפק. הריצה אל הבנק הבריטי התרחשה למרות שבבריטניה יש ביטוח פיקדונות ממשלתי (היום בהיקף של 50,000 ליש"ט, בתקופת הקריסה בהיקף של 35,000 ליש"ט, הרבה יותר מאשר גודל הפיקדונות הממוצע של לקוח הבנק). הקריסה של Northern Rock הייתה הריצה אל הבנק הראשונה בבריטניה במאה האחרונה, והיא הייתה די משעשעת לצופה מן הצד: הבריטים עמדו בתור בנימוס, עובדי בנק יצאו החוצה וחילקו תה ועוגיות לאנשים שמחכים למשוך את כספם ולמוטט את הבנק, ולאחר שהכסף נמשך, הוא הופקד על ידי הלקוחות בבנקים בריטים אחרים אשר השתמשו בכסף כדי לתת הלוואות חירום ל-Northern Rock כדי לתמוך בהמשך פעילותו. ב-22 בפברואר הבנק הולאם על ידי ממשלת הוד מעלתה כדי למנוע את קריסתו.

ריצה אל הבנק

בלונדון, גם הריצה אל הבנק הפכה נוחה יותר

חשוב להדגיש שביטוח פיקדונות הוא לא "חינמי". הבנק משלם "פרמיה" לסוכנות הביטוח הממשלתית עבור כל פיקדון מבוטח. הפרמיה הזאת היא עלות אשר מופחתת מהריבית שניתנת ללקוחות בתמורה לפיקדון. במילים אחרות, ביטוח פיקדונות מפחית מהתשואה (הנמוכה ממילא) לציבור המפקידים. מעבר לכך, הביטוח הוא בדרך כלל לא מטעם המדינה אלא מטעם סוכנות ממשלתית. מדובר בסוגיה משפטית חשובה – אם יש משבר כלל בנקאי במדינה סביר שלסוכנות לא יהיה די כסף מהפרמיות שנאספו כדי לשלם למבוטחים, והמדינה איננה מחויבת לתמוך בסוכנות. כלומר, במקרה של כישלון רבתי במערכת הבנקאית הישראלית הממשלה תצטרך ממילא לקבל החלטה אם להציל את המפקידים או לא.

אבל הטיעון המרכזי שלי נגד ביטוח פיקדונות הוא שכבר יש ביטוח פיקדונות סמוי במדינת ישראל. ממשלת ישראל הצילה דה-פקטו את הלקוחות של כל הבנקים שפשטו רגל, במיוחד בגל פשיטות הרגל של שנות ה-70-80. בשנת 2002 התמוטט הבנק למסחר עקב מעילתה של אתי אלון, וממשלת ישראל, אף על פי שלא הייתה מחויבת לכך, חילצה את לקוחות הבנק. הבנק למסחר היה בנק פיצפון במונחים ישראלים, ועדיין לקוחותיו ניצלו בזכות המדינה. ברגע שהמדינה תבנה ביטוח פיקדונות "רישמי", אזי הוא יהיה מוגבל עד סכום מסוים ותחת תנאים מובנים אשר למעשה יקטינו את רמת הביטחון של המפקיד בבנק ישראלי לעומת הביטוח הלא רישמי שקיים דה פקטו היום.

כבר בשנת 1997 התפרסם בבנק ישראל נייר עמדה של ריקי אליאס ובנצי שרייבר הקורא להקמת ביטוח פיקדונות בישראל. בשנת 2002 הודיע המפקח על הבנקים יצחק טל שבכוונתו "לקדם את המהלך". הרפורמה הופסקה מכיוון שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר התנגד לה וטען שמדובר ברפורמה מיותרת במערכת בנקאית עם מספר מצומצם של בנקים ועם ערבות דה פקטו של ממשלת ישראל. אני נוטה להסכים.

הטיעון החשוב ביותר בעד ביטוח פיקדונות רישמי הוא שביטוח הפיקדונות הלא רישמי שקיים היום מתבסס על כספי משלם המיסים, וכאשר בנק קורס אזי העלות על חילוצו מוטלת על כל אוכלוסיית ישראל, בעוד שביטוח בנקים ימומן מפרמיות שישולמו מראש על ידי המפקידים עצמם. יש היגיון כלכלי בכך, אבל ביטוח הפיקדונות איננו הגורם שמונע כניסה של בנקים קטנים למערכת – הציבור הישראלי כבר למד על בשרו שגם מפקידים בבנקים קטנים כמו הבנק למסחר מוגנים תחת חסותה של המדינה.

Run on the bank

2. הפרדת חברות האשראי מהבנקים

בישראל 3 חברות אשראי מרכזיות: ישראכרט (בבעלות בנק הפועלים), כאל (בבעלות דיסקונט והבינלאומי), ולאומי קארד (בבעלות בנק לאומי והחזקות מיעוט של קב' עזריאלי). במילים אחרות, חברות האשראי מוחזקות על ידי הבנקים. בעולם המערבי מהווה שוק כרטיסי האשראי ספק חשוב של אשראי חוץ-בנקאי המתחרה מול הבנקים. אם חברות האשראי יוצאו מידי הבנקים, מקווה כחלון, שוק האשראי החוץ-בנקאי יתפתח עוד יותר והתחרות תוביל להוזלת מחירי האשראי. על הנייר, זה נראה הגיוני.

אבל הניסיון הישראלי בהפרדה של חברות פיננסיות מהבנקים כדי להגדיל את התחרות הוא די עגום. רפורמת בכר, למשל, הכריחה את הבנקים הישראלים למכור את קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלהן לחברות ביטוח במהלך שהוביל להעלאת דמי הניהול עבור כל הלקוחות. את התחרות בשוק הפנסיוני אנחנו רואים היום בעיקר בפירסומות בטלוויזיה, לא בדמי הניהול שאנחנו משלמים. מעבר לכך, אילנית מדמוני, האחראית על תחום כרטיסי האשראי בבנק ישראל, הביעה לאחרונה ספק אם המהלך יגביר את התחרות, כך שמדובר ברפורמה נוספת שאני בספק אם תגיע לקו הסיום.

3. חוק נתוני האשראי

מדובר ברפורמה חשובה שתאפשר לחברות נתוני אשראי להנפיק לכל לקוח במערכת הבנקאית "דירוג אשראי אישי", כפי שנהוג היום בחלק ניכר ממדינות המערב (המפורסם בהם הוא ציון ה-FICO האמריקאי). הרעיון הוא שהיסטוריית האשראי הטובה והרעה של הלקוחות יכולה לשמש לבניית "תעודה אישית" המעניקה ציונים גבוהים ללקוחות טובים שמחזירים את האשראי בזמן ומתנהלים בתבונה, וציונים פחות טובים ללקוחות שלא מחזירים הלוואות בזמן. מדובר במהלך שתומך בהגדלת התחרות בשוק האשראי מכיוון שספקי אשראי חדשים וחוץ-בנקאיים יוכלו להסתמך על דירוג האשראי האישי של הלקוח בהחלטות הענקת אשראי ולהקטין את רמת אי-הוודאות שלהם.

אני מעריך שהרפורמה הזאת תצא לבסוף לפועל והיא תהיה בעלת השפעה חיובית על התחרות במגזר הבנקאי. חשוב להדגיש שיש חסרון לדירוג אשראי אישי, והוא הנטייה להסתמך רק עליו. כפי שישראלים רבים שעוברים לחו"ל מגלים, בחלק מהמדינות המערביות קשה מאוד להוציא כרטיס אשראי פשוט או לחתום על חוזה על דירה ללא היסטוריית אשראי. מעבר לכך, מודל האשראי ניתן לתמרון ולא חסרים אתרים, ספרים וקורסים שמלמדים את לקוחותיהם כיצד לשפר את דירוג האשראי שלהם בפרק זמן קצר על ידי נקיטת מספר פעולות שלא בהכרח מטיבות עם איכות הלווה שלהם, אבל משפיעות על המודלים לחיוב.

4. איחוד תשתיות

זו הרפורמה החשובה והמשמעותית ביותר. אם תאושר, היא תעשה למערכת הבנקאית את מה שמשרד התקשורת עשה לשוק הסלולר. חשבון הבנק יהיה שייך ללקוחות והבנקים יספקו את התשתיות לניהול החשבון. מעבר בין חשבונות יהפוך לעניין פשוט הרבה יותר, כמו ניוד סלולרי היום.

היום, לקוח שעובר בנק צריך להחליף את כרטיסי האשראי, את מספר החשבון שלו ואת השיקים שהוא חילק. זו פעולה מסובכת ומתישה שמונעת מרבים מלבצע את המעבר. אבל אם לא יהיה צורך בכך מכיוון שחשבון הבנק לא ישתנה, אלא רק הבנק המנהל – התחרות הבנקאית תיגבר משמעותית.

זו אמנם הרפורמה החשובה והחיובית ביותר אבל היא תהיה הקשה ביותר ליישום. הבנקים הישראלים משתמשים במערכות מיחשוב שונות, והובלת סטנדרטיזציה בתחום היא מהלך שיגזול זמן רב ומשאבים כספיים רבים מהבנקים. הבנקים ידרשו ויקבלו הארכות והנחות. גם אם כחלון יתחיל ברפורמה עם יומו הראשון בתפקיד, קשה לי לראות אותו מסיים את הקדנציה עם יותר מאשר ניצני התקדמות בתהליך בלבד, ועל כן הוא יצטרך בני ברית במערך הבירוקרטי (הפיקוח על הבנקים ובנק ישראל) שיהיו מחויבים לתהליך גם בעוד 4 שנים.

איחוד תשתיות בנקאיות

כדי להתחיל באיחוד התשתיות, מיינו את הכבלים מהכהה לבהיר

5. "חלוקת אשראי"

זהו הסעיף המוזר ביותר וקשה לדעת איך לאכול אותו. כחלון אמר: "עסקים קטנים מעסיקים שליש מהעובדים במשק, אבל מקבלים 3% מהאשראי. זה לא הגיוני. הגיע הזמן לאשראי צודק יותר." למה התכוון עם המשפט הזה? לכחלון פתרונים.

חלוקת האשראי ניתנת על פי היצע וביקוש. מצד הביקוש, לעסקים קטנים אין דרישות אשראי גדולות כמו לעסקים גדולים יותר, בלי כל קשר לכמות העובדים שהם מעסיקים. בכלל, מצבת כוח האדם של חברה איננה מדד לדרישות האשראי שלה. לאפל העולמית יש יותר מ-98,000 עובדים ועד ללפני שנתיים כמעט ולא היה לה אשראי על המאזן. מצד ההיצע, הבנקים לא ששים לתת אשראי לעסקים קטנים מכיוון שהם נוטים להיות פחות יציבים ועם הון חוזר בעייתי. לעסק קטן יש פחות כושר מיקוח מול הלקוחות שלו ומול הספקים, לדוגמא, לכן הוא נוטה לשלם לספקים מוקדם עבור הסחורה ולקבל תשלום מהלקוחות שלו באיחור (שוטף + חפש אותי בסיבוב). מבחינת אשראי התנהלות כזאת היא בעייתית.

קשה גם לחשוב על דרך פעולה שתשנה את אופן "חלוקת האשראי" כפי שכחלון מעוניין. הממשלה לא יכולה לחייב בנקים לתת הלוואות לעסקים בעייתיים שכן בנק ישראל לעולם לא יסכים לכך. יותר סביר שהממשלה תעניק ערבויות ממשלתיות לאשראי לעסקים קטנים, מה שאומר שכולנו נסבסד את האשראי עבורם. לא בטוח שזהו האינטרס של אזרחי מדינת ישראל כיום.

11 תגובות בנושא “כמה מילים על הרפורמה בבנקים

  1. תמריץ בלוג כלכלי

    כמו תמיד מעניין לקרוא אותך.
    לגבי הנקודה האחרונה – אני חושב שסיבסוד אשראי לעסקים קטנים הוא דווקא הגיוני למדי לאור הורדות הריבית. בנק ישראל רוצה לעודד את האשראי במשק על ידי הורדות ריבית. אבל אין בכך טעם אם זה לא מגיע בסוף למי שצריך את האשראי בגלל חסמים אחרים. עדיף לעודד אשראי באמצעות ערבויות לעסקים מאשר באמצעות ירידה לריבית שלילית כמו שבנק ישראל מתכנן בקרוב לפי השמועות.

    הרעיון של איחוד תשתיות נשמע באמת כמו אוטופיה רחוקה.

    1. galgal21

      חשבתי שאין היום בעיה של "ריצה אל הבנק". עד כמה שהבנתי זה שברגע שמתחולל דבר כזה הבנק הפרטי מבקש הלוואה מהבנק המרכזי של המדינה (כלומר הבנק המרכזי של המדינה מתקתק כמה מספרים באקסל לבנק הפרטי) ואז יש לבנק הפרטי כסף.

  2. עמית

    לגבי סעיף 5:

    אני רואה את חוסר היציבות של העסק הקטן שאתה מתאר ככשל שוק. בגלל עלויות קבועות גדולות ומוסר תשלומים לקוי של לקוחות, נוצר מצב בו מצד אחד העסק זקוק ליותר אשראי (לעומת מצב היפוטתי בו מוסר התשלומים היה תקין, נניח) ומצד שני הסיכון גבוה יותר עבור הבנק.

    עכשיו, אם מקבלים את ההנחה שהיציבות והשגשוג של העסק הקטן טובים למשק יותר מהאלטרנטיבות, ייתכן שכדאי לטפל בכשל, או על ידי פעילות להפחתת העלות לעשיית עסקים (הפחתת רגולציה) או על ידי תיקון מוסר התשלומים בחקיקה או על ידי מתן אשראי על ידי המדינה או סוכנות ממשלתית אחרת שאדישה יותר לסיכון מהבנקים.

    אני סבור שיש גבול למה שאפשר לעשות באופציה הראשונה (לא כל הרגולציה לא מוצדקת), ושיש הרבה לעשות באופציה השניה אבל זה יהיה קשה כי המדינה והרשויות המקומיות הן שיאניות השוטף ++ ואין להן תמריץ לאפשר זאת (אפשר לטעון את זה גם לגבי אופציה א). במקרה כזה שווה גם לבחון את האופציה השלישית.

  3. הבנקאי האנרכיסט

    http://www.knesset.gov.il/MMM/data/pdf/m03356.pdf
    לינק לנייר עמדה של מרכז המחקר של הכנסת בנושא כרטיסי אשראי. למרות שהמחקר ממליץ על מספר דרכים לנתק בין חברות כרטיסי האשראי לבנקים, הוא מראה שברב העולם פעילות ההנפקה של כרטיסי אשראי היא בבעלות הבנקים. בישראל אין למעשה כרטיסי אשראי אמיתיים, אלא כרטיסים שדוחים את התשלום לבעל העסק לסוף החודש ומפילים עליו את עלות האשראי ואת עמלות הסליקה. מן הסתם, בעלי העסק מפילים את העלות על הצרכן. לכרטיסי אשראי ״אמיתיים״ קיים יתרון בכך שהם מכוונים לניהול מסודר יותר של אשראי צרכני, בודאי מסודר יותר ממשיכות היתר ומהלוואות לכל מטרה אשר מהווים כיום הכלים הפיננסים העיקריים של הבנקים בישראל לצורך הענקת אשראי צרכני. לפחות יושבים עם הלקוח ומגדירים מולו סכום החזר חודשי לפי רמת הסיכון שלו ויכולת ההחזר שלו, וכן, הריביות הן גבוהות כי מדובר באשראי ללא בטחונות אשר נועד לאפשר צריכה ואשר לא מייצר מקורות החזר עתידיים. יחד עם זאת, קשה לראות את הבנקים מעבירים את פעילות האשראי הצרכני לחברות הבת שלהם כי כרגע כולם מרוויחים משיווי המשקל שנוצר. צריך לזכור שגם אם הצרכן משלם מחירים יקרים, עלות האשראי שלו בבנקים יחסית זולה (עד כמה שזה נשמע מפתיע). הבנקים מרוויחים מאשראי שעד כה היה ברמת סיכון נמוכה יחסית (רב משקי הבית בארץ ״חסכנים״ ולא ״בזבזנים״) ומהעמלות תפעוליות מסליקת הכרטיסים. ב״דרך״ הבנקים מרוויחים גם ממימון גופים כמו ״גמא״ שעוסקים בנכיון שוברי כרטיסי אשראי לבתי עסק ומעלים עוד יותר את פערי התיווך במשק. ייתכן ושיווי המשקל בדרך להיות מופר עם העלייה החדה בהיקף האשראי הצרכני והעליה בסיכון שהבנקים לוקחים ואז ההתערבות של כחלון מגיעה בזמן נכון.

  4. Invisible leg

    תודה על פוסט מעניין, כרגיל. מספר נקודות למחשבה:

    1. ביטוח פקדונות. אמנם יש ביטוח דה-פקטו, אולם המחיר העיקרי לטעמי הוא בכך שהיעדר כלי פורמאלי להגנה על מפקידים מהווה משוכה נוספת בפני כניסת בנקים חדשים / קטנים / חדשניים: מי הפקיד שייקח עליו סיכון שבמשמרת שלו יחלצו מפקידים? ביטוח פקדונות עונה מראש ובאופן שקוף ואחיד על השאלה.

    2. ככל הידוע, רפורמת בכר אכן הגדילה את האשראי החוץ בנקאי, מכ 75% לבערך 55% (ראו דו״ח מכון קורת: http://www.mifellows.org/research/HEB_F/69-HB-F.pdf) ועוד הדרך ארוכה.

    3. נושא חלוקת האשראי קשור במידה מסויימת לסעיף הקודם, כיוון שלמוסדיים הלא בנקאים אין מערך הפצה של הלוואות, ועליהם להקצות אשראי דרך מכשירים עקיפים, כגון אג״ח ומניות. בכך נוצרת הטייה למתן אשראי לגופים גדולים, כיוון שהנגישות שלהם לשוק ההון גבוהה יותר, וגובה ההלוואות מצדיק את עלויות הבירוקרטיה הנלוות.

    4. הבעייה בריכוזיות האשראי היא כפולה, לטעמי: ראשית, אשראי הוא כלי עיסקי חשוב, המאיץ צמיחה. ככל שיותר עסקים ייהנו מאשראי, צמיחתם תואץ, לטובתם ולטובת המשק – בדמות תגמולי מיסים ויצירת מקומות עבודה. הקצאה עודפת של אשראי לקבוצות ריכוז (בשל תחכום או נגישות או, פשוט, שחיתות) לא מותירה הון זמין למיזמים קטנים יותר.

    שנית, ריכוז האשראי מהווה גורם סיכון: לפעמים מספיק לווה משמעותי
    אחד הנקלע לקשיים על מנת להעמיד את הנושים במצב לא נוח. קשייהם העיסקיים של הלווים הגדולים במשק: תשובה, לבייב, פישמן ואחרים ערערו את מאזניהם של בנקים ונותני אשראי אחרים, עד כדי איומים מרומזים על התמוטטות בנקים.
    אמנם למתן אשראים מצומצמים יחסית להרבה לווים ישנן עלויות תפעוליות גבוהות, אולם הביזור המשתמע מכך יכול להוריד את רמת הסיכון הכללית של המלווה, ולהוזיל את הריבית.

  5. גיא רפאלי

    אני לא כלכלן (רק תואר ראשון מלפני הרבה שנים) אבל כל ההתנהלות הכלכלית של כחלון די מפחידה אותי. לדעתי נושא התקשורת למשל הביא לו הישגים פופוליסטיים אבל לטווח הארוך נפגעו חברות הסלולר ולמשל ביטול אתרי אנטנות שלהם כפי שהם נאלצים לעשות פוגע כבר היום בצרכנים ויפגע הרבה יותר. מאד כיף לשלם פחות אבל כשמרבית השיחות והגלישות שלך מתנתקות בגלל חוסר קליטה זה לא כיף בכלל. לגבי הבנקים ורפורמות שהוא מתכנן לא שמעתי שום מילה על הגברת וייעול הייצור, למשל. רק הגברת הצריכה ואפילו האשראים – זה יוביל עוד פעם למשברי אשראי כמו ב 2008 בארה״ב. הבעיה שלנו היא שרוב התוצר הוא מחברות הייטק ו״בועות אפליקציה״ כמו שאני מכנה. אין ייצור יעיל ורווחי של מוצרים בסיסיים כמו מזון (אני קצת חקלאי ומה שהמדינה עושה היום לחקלאים זו בכייה חגורות. כולם יהפכו ל״כרישי נדל״ן עאלק״ ואז מה נאכל? עגבניות עם מי ביוב מעזה?) אין עידוד לעבודות יצרניות אחרות (רק מחפשים פועלים מתאילנד/ סין/ רומניה/ וואט אבר) ומעודדים את מחאת המילקי המטומטמת והפיקטיבית הזאת. בקיצור: הניהול הכלכלי הוא פופוליסטי, פוליטי, לא קיים בכלל הטווח הארוך ורק יצר ההישרדות הפוליטי הוא הקו המנחה שלו.

  6. גיא רפאלי

    ואגב, מי שלא היה בעצמו עצמאי (ואיזה פוליטיקאי מקצועי היה פעם כזה?) לא מבין בכלל את מצוקת העצמאים וגם כאן כל ההחלטות פופוליסטיות. לא מבינים מה זה צ׳קים חוזרים, מה זה שהוצאה לפועל לטובת העצמאים הקטנים בכלל לא קיימת (רק דואגים למסכנים שלא רוצים לשלם. מה עם אלו שחייבים להם עשרות אלפי ש״ח עד כדי כמעט פשיטת רגל ואין איך לגבות?), לא מבינים מה זה ״שוטף פלוס 90, פלוס 120, פלוס 150 ויותר״ כששילמתי כבר מזמן למע״מ ולמס הכנסה עבור החשבוניות שלא יודע מתי אקבל תמורתן, לא מבינים שאין למשל שום מוסד מו״פ ממשלתי שיכול באמת לסייע ברעיונות ובביצוע (מדריכ משרד החקלאות למשל באים לחקלאים בעיקר כדי ללמוד מהם ולא כדי לסייע) ועוד ועוד. התוכניות המוצגות וההחלטות המתקבלות הן למראית עין בלבד. פופוליזם כבר אמרתי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *