מדינה שבורה

בחודש ספטמבר בשנת 2022, משפחת חפיז הלבנונית שדדה בנק. ספציפית, המשפחה שדדה את הבנק שמנהל את החשבונות שלה. בסרטון המצורף מטה, המציג את השוד שהוסרט על ידי המשפחה, רואים את סאלי חפיז, צעירה שמחזיקה אקדח (מזויף). אחותה שופכת על עצמה מיכל דלק ומאיימת להצית את עצמה. בנות המשפחה דורשות מפקידי הבנק שיביאו להן את הכסף. את הכסף מהחשבון שלהן. הן מצליחות ובורחות עם השלל.

לבנון סובלת ממשבר כלכלי חריף שהחל עוד ב-2019 ורק הולך ומחמיר. ממשבר מטבע ופגיעה באמון במוסדות המדינה, המצב החריף למה שכונה לפני שנתיים "הונאת פונזי" שמקורה בבנק המרכזי של לבנון והעומד בראשו, ריאד סלאמה. הבנקים המסחריים במצב רעוע, רזרבות המט"ח של המדינה מרוקנות, הממשלה הודיעה שלא תשלם את חובותיה הזרים, והמגבלות שהוטלו על אזרחי המדינה מגבילות את סכומי הכסף שהם זכאים למשוך מחשבונות הבנק שלהם לבערך 200$ מידי חודש.

עבור רבים, זה לא מספיק. במקרה של סאלי חפיז ומשפחתה, אחותה ננסי הייתה זקוקה לניתוח חירום להסרת גידול מוחי. הניתוח עלה 20,000$, והבנק סירב לשחרר את הכסף בשל המגבלות. הם החליטו שאין מנוס מלשדוד את הבנק שלהם, בשביל להוציא את הכסף שלהם. הם לא היחידים. לשדוד את הבנק שלכם בשביל לחלץ את הכסף נהיה תופעה רווחת יותר בלבנון. לפי בלומברג, רק בחודשים האחרונים אירעו 9 מקרים כאלה.

ברחובות, בינתיים, מי שבעבר כונה "מעמד הביניים" הלבנוני מוצא עצמו מתמודד עם אינפלציה בקצב מוערך של 270% בשנה. משפחות מבלות ערבים ברחוב, כדי ליהנות מתאורת הרחוב ולא להפעיל חשמל יקר בביתם שלהם. בנוסף, ישנה עלייה בפשיעה ובשוד כדי להשיג מצרכים בסיסיים, תרופות, תמ"ל וחיתולים.

לשאלה "איך הגענו לכאן?" תשובות רבות. יש שיציינו את הבחישה של מדינות ערב ושל איראן בפוליטיקה הפנימית, יש שיזכירו שהעם הלבנוני מורכב מסיעות שמסוכסכות ביניהן ומחזיקות במיליציות פרטיות, ויש שירחיקו למאי 1916, להסכם סייקס-פיקו ששירטט גבולות בחול של המזרח התיכון. הכל נכון. אבל גורמים אלו היו נכונים גם כאשר לבנון נהנתה מפריחה כלכלית משמעותית ביחס לשכנותיה בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים במדינה. אם בשנת 1990 התוצר לנפש הלבנוני היה זהה לזה המצרי, נמוך מהירדני ופחות מחצי מהטורקי, הרי שעד 2010 התוצר לנפש הלבנוני הכפיל את עצמו פי 3, והיה קרוב הרבה יותר לטורקיה. את הכלכלה הירדנית והמצרית, שהתוצר שלהן היה נמוך בכ-30%, הלבנונים ראו במראה האחורית.

ולכן לדעתי מגיע הסבר כלכלי, שאמנם לא יחליף אבל יתלווה להסבר הגיאופוליטי וישלים אותו. ברשומה הזו אנחנו הולכים לעקוב אחר המהלכים של הגוף הכלכלי החשוב ביותר, המשמעותי ביותר, החזק ביותר והמקושר ביותר בלבנון, ועל האישיות שעומדת בראשו, ושכנגדה תלויים כיום צווי מעצר בינלאומיים של האינטרפול.

מר סלאמה מגיע לבנק דו ליבן

במהלך שנות התשעים, חי ריאד סלאמה על קו פריז-ביירות. בתור מנהל תיקים של לקוחות עשירים של בנק ההשקעות מריל לינץ', הוא היה רגיל להתחכך באנשי עסקים עשירים, אירופאים וערבים, ולייעץ להם בנוגע לניהול תיק ההשקעות שלהם. אחד הלקוחות שלו היה טייקון נדל"ן ואיל תקשורת לבנוני עם קשרים חזקים בעולם העסקי הערבי. שמו היה רפיק אל-חרירי.

לאחר שנבחר חרירי לראשות ממשלת לבנון, הוא הביא איתו ב-1993 את סלאמה והצניח אותו לכסא נגיד הבנק דו ליבן (Banque Du Liban), הבנק המרכזי של לבנון. סלאמה נשאר על הכסא ההוא עד היום, 30 שנה לאחר מכן, מה שהופך אותו לנגיד הבנק המרכזי המכהן במשך התקופה הארוכה ביותר בעולם. זו לא האנומליה היחידה באופן שבה סלאמה ניהל את הבנק דו ליבן. זהו הבנק המרכזי היחידי בעולם שהוא הבעלים של חברת תעופה (MEA, חברת התעופה הלאומית של לבנון, אם כי יש תכניות כבר למעלה מעשור להפריט את העסק מתישהו) וגם של קזינו. זו לא בדיחה מוניטרית. הבנק באמת מחזיק ברוב המניות של חברת אחזקות שמנהלת קזינו.

בתחילת שנות התשעים, לבנון ניסתה להשתקם ממלחמת האזרחים הלבנונית שנמשכה 15 שנה. המלחמה גבתה מעל ל-120 אלף קורבנות, הרסה תשתיות ופירקה את הבסיס הכלכלי של המדינה. האינפלציה במדינה נעה בין 70% ל-100% בשנה, הלירה הלבנונית התרסקה כנגד הדולר, והגירעון בתקציב נאמד בכ-30% מהתוצר השנתי. צעדי השיקום של הממשלה נשאו פרי, בעיקר מכיוון שמאוד קל לשפר את הכלכלה כאשר בסיס ההשוואה שלך הוא תקופה של מלחמת אזרחים. גביית המס השתפרה, כי כבר לא ירו על גובי המס, והכלכלה חזרה לאט לאט לתפקד. עדיין, כדי לממן את תכנית השיקום השאפתנית של אל-חרירי, הממשלה הייתה צריכה להוציא כספים רבים שלא היו לה כדי לבנות תשתיות. זה אומר שהיא הייתה צריכה לקחת על עצמה חובות, ויחס החוב-תוצר זינק במהירות.

בגרף הבא, שנלקח מדו"ח של הבנק העולמי, ניתן לראות שהכנסות הממשלה הלבנונית החלו לעלות בהדרגה ככל שהשיקום התקדם, אך ההוצאות תמיד היו גדולות יותר. הממשלה גלגלה למעשה גירעון כרוני בתקציב.

החטא הקדמון – מצמידים לדולר

בשנת 1997 סלאמה מחליט לקחת הימור. כדי להילחם באינפלציה, להביא ליציבות, ולעודד השקעה בכלכלה הלבנונית מבחוץ, הוא מחליט להצמיד את הלירה הלבנונית לדולר האמריקאי, לפי יחס של 1507.5 לירות לדולר אחד. הצמדת המטבע לדולר היא תמיד הימור. אם יווצר לחץ שלילי כלפי הלירה, כלומר אם משקיעים יחשבו שהדולרים שלהם שווים יותר לירות מאשר שער ההצמדה, הם ימכרו לירות וירכשו דולרים ככל שיוכלו. הבנק המרכזי יאלץ להגן על הלירה באמצעות מכירת דולרים מהרזרבות שלו. הצעדים ההגנתיים הללו אפשריים כל עוד יש לבנק המרכזי דולרים. ברגע שהם נגמרים, השער קורס.

ההצמדה הייתה מסוכנת במיוחד בלבנון מכיוון שהלבנונים ייצאו מעט מאוד וייבאו כמעט הכל. כלומר, מטבע זר עזב את המדינה בסחר חוץ, ולא נכנס אליה. הממשלה גלגלה למעשה שני גרעונות כרונים: גרעון בחשבון השוטף (יותר דולרים עזבו את המדינה במסחר מאשר נכנסו אליה) וגרעון תקציבי (הממשלה הוציאה יותר כסף מאשר היא הכניסה באמצעות מיסים, ונאלצה ללוות את היתר בשוק).

בגרף מטה ניתן לראות שתי מגמות. העמודות האדומות בציר השמאלי ממחישות את הגירעון בחשבון השוטף ביחס לתוצר, מידי שנה, ואילו הגרף הכחול בציר הימני מראה את היחס בין החוב הנקוב במטבע זר (דולרים) של הממשלה ושל השוק הפרטי, חלקי התוצר.

איך מחזיקים כלכלה שהמטבע שלה צמוד לדולר, כשהיא מדממת דולרים? איך דואגים שהלירה הלבנונית תהיה צמודה לדולר באותו יחס במשך שנים רבות, כאשר הממשלה נמצאת בגרעון וצריכה ללוות כסף מידי שנה? (וכל עוד המטבע שלכם צמוד לדולר, זה כאילו אתם לווים דולרים). התשובה היא, הפזורה הלבנונית.

15 שנות מלחמת אזרחים הובילו לכך שרוב הלבנונים כלל לא חיים בלבנון. גם לאחר סיום המלחמה, מידי שנה עשרות אלפי לבנונים מחליטים לעזוב את המדינה כדי למצוא עתיד כלכלי במדינה אחרת. קשה לספור את הפזורה הלבנונית הגולה, וההערכות נעות בין 5 מיליון ל-14 מיליון אנשים ממוצא לבנוני שחיים מחוץ למדינה. רובם בדרום אמריקה (ברזיל וקולומביה בעיקר) וחלקם במדינות מערביות כמו ארצות הברית, צרפת, אוסטרליה, קנדה וגרמניה. לרבים מהם יש קשרים משפחתיים בלבנון. אולי הם יצאו לעבוד בחו"ל ושולחים כסף הביתה, אולי יש להם משפחה בלבנון והם שומרים איתה על קשרים עסקיים, או אולי הם מחזיקים בסימפטיה למדינה מתוך תקווה לשוב ולגור בה מתישהו.

הפזורה שלחה ושולחת מטבע זר רב בחזרה ללבנון. בתחילת שנות ה-2000 סך הדולרים שהועברו על ידי לבנונים מחוץ למדינה פנימה הסתכמו בכ-25% מהתוצר של המדינה. הסכומים גדלו בהדרגה (וגם התוצר), ויחס הדולרים המועברים מבחוץ התקבע על אזור ה-14-16%, מהגבוהים בעולם. כדי להמחיש את הנקודה הזו, הנה גרף מנתוני הבנק העולמי שמשווה את שיעור הכסף הנשלח למדינה (Remittance) באחוזי תוצר. בחרתי במדינות שמזוהות במיוחד עם אוכלוסיה אשר עובדת בחו"ל ושולחת כסף בחזרה הביתה: הפיליפינים, מצרים, מקסיקו והודו. כפי שניתן לראות, לבנון הייתה בתחילת שנות ה-2000 בליגה משלה. מרגע שהלירה הוצמדה לדולר, גורלה הכלכלי נקשר בדולרים הללו.

ההצמדה עבדה, לפחות בתחילת הדרך. האינפלציה בלבנון צנחה במהירות, ועלויות המסחר וההשקעה בלבנון ירדו משמעותית (לא צריך להמיר למטבע זניח כדי להשקיע – אפשר עם הדולר, זה אותו דבר). דולרים זרמו למדינה מאירופה, מהמפרץ הפרסי, ובעיקר מהפזורה הלבנונית שהשקיעה את כספה במולדת. מחירי הנדל"ן זינקו, וב-2010 אחת מכל חמש מכוניות על הכביש במדינה הייתה מרצדס (אם כי לא בהכרח חדשה). ההצלחה חיזקה את מעמדו של סלאמה בציבור וחישקה אותו פוליטית. אפילו סלחו לו על הנטיה שלו לטוס לכל מקום במטוס פרטי.

בשנת 2014, כאשר הבנק דו ליבן חגג יובל, הוקרן בטיסות חברת התעופה הלאומית של לבנון, MEA (שנמצאת בשליטת הבנק המרכזי, כאמור), סרט תעודה על הבנק. וזה אומר לכם משהו על מערכת הבידור של הטיסה. סרט התעודה, שנקרא "Governor by Order of the Lira", שיבח את הבנק דו ליבן כעמוד התווך של העצמאות הלאומית והצמיחה הכלכלית של לבנון. במקביל פורסם ספר, במימון הבנק דו ליבן ובנקים מסחריים ש"תרמו" לפרויקט. דברי ההקדמה לספר משבחים את הנגיד סלאמה כ"הבטחת זהב" (Golden Guarantee) להמשך צמיחתה של המדינה.

משלמים למפקידים את הכסף של עצמם

מלחמת האזרחים בסוריה שהחלה ב-2011 יצרה את המשבר הראשון האמיתי מולו נאלץ סלאמה להתמודד, כאשר בהדרגה הממשלה נאלצה לארח קרוב למליון וחצי פליטים סורים בשיטחה. האמון של המשקיעים התחיל להתערער, וסלאמה החל בהדרגה לתמוך במערכת הבנקאות המסחרית במדינה, גם אם הוא לא תמיד דיווח על זה. ב-2015 התברר שהבנק דו ליבן סיבסד שני בנקים בלבנון. הראשון, Bankmed, אשר כמעט הגיע לחדלות פירעון עקב חשיפתו לחברת Saudi Oger שנמצאה בשליטת משפחת אל-חרירי, והשני Bank Audi, שספג הפסדים עקב מאמצי ההתרחבות שלו בשוק המצרי והטורקי. כשחשפו הדוחות הכספיים של הבנקים בסוף 2015 את הגודל הסיוע שקיבלו, דרשו שאר הבנקים המסחריים טיפול דומה. כך נולדו מה שמכונה עד היום צעדי "ההנדסה הפיננסית" של סלאמה, שמטרתם לשמור על ההצמדה על לדולר על ידי דאגה לאספקת דולרים שתזרום למדינה.

השיטה הייתה מורכבת, אבל בעיקרה היא התבססה על מעין הונאת פונזי, כלומר על מערכת שבה משלמים למשקיעים בחזרה את הכסף של עצמם בתור "תשואה", ללא ידיעתם. הבנקים המסחריים הציעו ללקוחות שלהם בפזורה הלבנונית, באמצעות הסניפים שלהם בחו"ל, תשואות פנומנליות על הפקדת דולרים אצלם. כאשר הריבית גבוהה ומפתה, המשקיעים נאותים לקחת סיכון בהפקדה לבנקים המסחריים. הנה גרף של הפקדות מט"ח של זרים בבנקים הלבנונים, כפי שמופיע בניתוח של בראד סטסר מה-CFR.

את הדולרים האלה הם לא הלוו הלאה לסקטור הפרטי, וגם לא הפקידו אצל הבנקים הקורספונדטים שלהם בחו"ל. במקום זה, הם הביאו אותם חזרה ללבנון וביצעו עסקאות עם הבנק דו ליבן. בחלק מהמקרים, הם פשוט הפקידו אותם בבנק דו ליבן. הבנק שילם להם תשואה שנעה בין 5% ל-9% *מעל* לריבית הבין-בנקאית המקובלת (ליבור). כלומר, הבנקים המסחריים יכלו להציע ריביות מפתות ללקוחות שלהם בחו"ל, להפקיד את הכסף בבנק דו ליבן, ולחיות על המרווח מבלי להתעסק עם הלוואות, חיתום, סיכון אשראי וכיו"ב.

הנה טבלה מניתוח של טאופיק גספרד. שימו לב לרזרבות המט"ח של הבנק דו ליבן. ניתן לראות שמ-2015 ל-2017 ישנה עליה משמעותית ברזרבות המדווחות. זאת מכיוון שהבנקים המסחריים מפקידים (למעשה מלווים) את הדולרים שלהם לבנק המרכזי. אבל, במקביל, שימו לב לשורה השנייה שמתארת את התחייבויות המט"ח של הבנק דו ליבן (כמעט כולן לבנקים המסחריים). כאשר מקזזים את הרזרבות (הנכסים) מההתחייבויות לבנקים, עולה תמונה שונה שמתבררת בשורה התחתונה של הטבלה. כמות הרזרבות נטו של הבנק דו ליבן חצתה מהר מאוד לצד השלילי. כאשר מנכים את הכספים שהוא חייב לבנקים המסחרים (שחייבים אותו לתושבי לבנון ולמפקידי הפזורה), אין לבנק המרכזי דולרים כלל.

הבנקים המסחריים היו קשורים בחבל הטבור לבנק המרכזי. אם בשנת 2015 כ-38% מכל פקדונות המט"ח שלהם הופקדו בבנק דו ליבן, עד ספטמבר 2019 השיעור הוכפל ל-70%.

במקביל, סלאמה ניסה לדאוג לגירעון הכרוני השני, העובדה שהממשלה מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה. הממשלה הנפיקה אגרות חוב בדולרים, שנשאו ריבית נמוכה. ריבית גבוהה מידי הייתה מפרקת את התקציב הלבנוני, שעד 2018 כ-35% ממנו היה ממילא תשלום ריבית (לצורך השוואה, תשלום ריביות ועמלות הוא כ-8.7% מתקציב מדינת ישראל לשנת 2024). השוק לא היה מוכן לקנות אגרות חוב דולריות בריבית נמוכה ממדינה מסוכנת כמו לבנון, אז הבנק דו ליבן קנה את כולם. החל ממרץ 2017, כל ההנפקות בדולר של ממשלת לבנון נמכרו במלואן לבנק דו ליבן, בהיקף מצטבר של 12.7 מיליארד $. את ההנפקות הללו הבנק הסתובב ומכר לבנקים המסחריים, בהנחה משמעותית ועם הזכות להכיר מיד ברווח ההון על כל ההפרש. במילים אחרות, הוא סבסד הכנסות בדולרים לבנקים המסחריים.

שימו לב שאין לבנק דו ליבן מקור לשלם את הריביות הגבוהות הללו או את הסבסוד שהוא מעניק. הכסף שמגיע לבנקים המסחריים הוא במובנים רבים הפיקדונות שהם הפקידו אצל הבנק המרכזי, והריבית הגבוהה שנמסרת למפקידים היא הכסף שלהם, בשם אחר. אין אף מקור הכנסה דולרי שמכסה את ההפרש הזה, ועל כן הבור ברזרבות רק הולך ומעמיק.

בשנת 2020, כמעט כל אגרות החוב שממשלת לבנון הנפיקה היו בידיים של הבנקים המקומיים או של הבנק המרכזי של לבנון. הבנקים הלבנונים לא מצאו הרבה תועלת בלהלוות ללקוחות שלהם כסף. רק 25% מסך המאזן הכולל של הבנקים הלבנונים ב-2019 היה לשוק הפרטי. מעל למחצית מהאשראי של הבנקים המסחריים ניתן למעשה לממשלה.

לקראת שנת 2019 החל זרם הדולרים להיחלש, והריביות על דולרים שהוצעו על ידי בנקים לבנונים התקרבו ל-20% בשנה. החוב לתוצר של ממשלת לבנון התקרב ל-160%, אבל גם הנתון הזה מוטה כלפי מטה. הלירה אחרי הכל מוצמדת לדולר בשער לא ריאלי ומוחזקת ככה באופן מלאכותי שלא יחזיק מעמד. רמת החוב כנגד התוצר ה"אמיתי" גבוהה הרבה יותר.

ב-9 במרץ 2020 לבנון נכנסה לחדלות פירעון כאשר לא שילמה את הקרן של אג"ח בשווי 1.2 מיליארד $ שהנפיקה. הייתה זו חדלות הפירעון הראשונה בהיסטוריה של המדינה. הלבנונים גילו שהכסף שלהם שמופקד בבנקים הולווה לממשלה ולבנק המרכזי, ושהם מרוששים. שווי הלירה צנח בשוק השחור, וההצמדה לדולר שונתה בתחילת 2023 ל-15,000 לירות לבנוניות לדולר אחד (לעומת 1507.5 לירות לדולר). בשוק השחור המחירים נעים בין 30,000 לירות לדולר ל-70,000 לירות לדולר. מגבלות על תנועות מט"ח הופעלו במדינה, וביניהן גם מגבלות על משיכת כספים מהבנקים, שהיו כולם על סף חדלות פירעון (אם לא חדלי פירעון) בגלל הכספים שהלוו לבנק המרכזי.

חשבונאות יצירתית

יש עוד פן אחד שראוי להתמקד בו. בשנים שהובילו לקריסה, סלאמה מבין שהוא צריך לייצר איכשהו נכסים על גבי המאזן של הבנק דו ליבן. זה פשוט. אם אתה מלווה מהבנקים בריבית גבוהה ממה שאתה מקבל, או אם אתה קונה חוב דולרי של הממשלה בכסף מלא ומוכר אותו מיד בהנחות גדולות לבנקים המסחריים – אתה מפסיד כסף. ואת ההפסדים הללו יראו על המאזן. סלאמה מבין שהוא צריך לפמפם את שווי הנכסים של הבנק דו ליבן, וכמו צוער בשבוע השני של בה"ד 1, הוא מבין שאם יש ספק אין ספק, חרטט בביטחון.

חלק מהרווח של בנק מרכזי נקרא סניוראז' (כתבתי עליו בעבר), והוא הרווח שהבנק מפיק מיצירת כסף. בבנקאות מודרנית מדובר בדרך כלל בסכומים יחסית זניחים. מה שהבנק דו ליבן החל לעשות בשנות ה-2000 והואץ משמעותית החל מ-2016 היה להכיר בשווי המהוון של רווחי סניוראז' עתידיים שטרם הופקו בתור נכס על גבי המאזן. אם המשפט הקודם עשה לכם סחרחורת חשבונאית, זה מכיוון שמדובר בבולשיט. אין דבר כזה "נכס שמייצג סניוראז' עתידי". אם אין לכם מושג כמה כסף תייצרו בעתיד ומה תהיה סביבת הריבית, אז מניין לכם שתהיה לכם בכלל הכנסת סניוראז'?

בשנת 2018 שווי הנכס המומצא שאופן חישובו היה, על פי דיווח הבנק דו ליבן, "לפי החלטת הנגיד", הגיע ל-6 מיליארד דולר במאזן, ודוחות המבקרים (EY ודלויט) סירבו לאשר את נכונות הסכומים בדוחות הכספיים השנתיים שנדרש הבנק לפרסם. בדו"ח סודי של ממשלת לבנון שניסה לגבש מתווה לפתרון המשבר ב-2020 ושהודלף, ניכר שצעדי "החשבונאות היצירתית" הללו הסתכמו ב-40 מיליארד דולרים של נכסים תיאורטיים מומצאים. המסמך גם טוען שמדובר בצעד חשבונאי "מקובל בקרב בנקים מרכזיים ברחבי העולם", למרות שאף אחד מעולם לא שמע על הפרקטיקה הזו. בטח לא רואי החשבון שחותמים על הדוחות של הבנקים המרכזיים.

לכך ניתן להוסיף שלושה מהלכי "שיערוך מחדש" של רזרבות הזהב של הבנק המרכזי של לבנון, בשנים 2002, 2004 ו-2007. הבנק המרכזי ניצל עליה במחיר הזהב כדי לרשום רווח חשבונאי ולבטל כנגדו חוב בסכום דומה. החוב לא באמת בוטל, רק חשבונאית. לא, אי אפשר באמת לעשות דבר כזה, אבל לבנק המרכזי של לבנון חוקים משלו. בצורה הזאת בערך 3.15 מיליארד דולר של חוב נעלמו מהחשבונאות הלאומית, למרות שהם עדיין היו קיימים והממשלה עדיין שילמה ומשלמת כנגדם ריבית.

מבוקש: נגיד בנק לבנון

במאי השנה (2023) הפך ריאד סלאמה למבוקש על ידי הרשויות הצרפתית והגרמנית. צרפת מאשימה אותו בהלבנת הון ובקשירת קשר לביצוע הונאה שהניבה רווחים בשווי מאות מיליוני דולרים לו ולאחיו על חשבון כספי הציבור הלבנוני. גרמניה פירסמה הודעת מבוקש באינטרפול. התביעות מבוססות על חקירה של הרשויות בשוויץ מ-2021 שהעלתה חשדות כבדים לפיהם בין השנים 2002 ו-2015, סלאמה ואחיו גנבו מאות מליוני דולרים מהבנק המרכזי של לבנון באמצעות עסקאות עם חברה מאיי הבתולה הבריטיים בשם Forry Associates שבשליטת אחיו. הבנק דו ליבן גבה עמלות מהבנקים המסחריים על רכישות אג"ח ממשלתיות, וסכומים אלו (300 מיליון דולר) הועברו לחברה האמורה של אחיו של סלאמה. הרשויות בצרפת גם מנסות לחקור אישה שעמה סלאמה הביא ילד מחוץ למסגרת הנישואין, ולהבין כיצד הגיע לידיה נכס בשדרות השאנז אליזה. נכס שהיא משכירה כשטח משרדים, בטח כבר ניחשתם, לבנק דו ליבן.

ממשלת לבנון, נכון לזמן כתיבת פוסט זה, לא בדיוק משתפת פעולה עם האירופאים, מה שממחיש עד כמה המשטר בלבנון שבור פוליטית כרגע, וגם עד כמה מקושר וחשוב סלאמה נהיה בתוך המדינה. לא רק שסלאמה לא נעצר. הוא עדיין נגיד הבנק המרכזי.

מאז 2019 הלירה הלבנונית איבדה 98% מערכה מול הדולר. קצב האינפלציה השנתי באפריל השנה הגיע לכמעט 270%. בסוף יולי יסתיים מועד הכהונה הרשמי של סלאמה. הוא בן 72 היום, ולא צפוי לבקש להאריך את מינויו פעם נוספת.

---

אם נהניתם לקרוא ואתם לא רוצים לפספס את הפוסט הבא, אני ממליץ בחום להירשם לעדכונים בדוא"ל באמצעות הטופס הבא. שימו לב! אם אתם משתמשים ב-Gmail אנא וודאו שלא התגלגלנו בטעות לתיבת ה-Promotions המבאסת.

---

חומרים שקראתי בעת הכנת הפוסט, מומלצים לקריאה נוספת בנושא:

Lebanon’s Imminent Financial Crisis (Setser 2020)
Lebanon: Anatomy of a Currency Crisis (Gaspard 2017)
The Origin of the Crisis in the Lebanese Banking Sector (Bifani 2021)
Lebanon Public Finance Review: Ponzi Finance? (World Bank 2022)
Behind the balance sheets: The financial state of Lebanon’s central bank (Tamo 2021)
Lebanon's Financial Collapse – A Post-Mortem (Gaspard 2020)
The Bank Robbers Who Are Stealing Their Own Money (Michaelson 2023)
Banking on the State: The Financial Foundations of Lebanon (Safieddine 2019)

Goldberg, Dror. “Forced Money: Legal Development of a Criminal Economic Rule”. 

Comparative Legal History, vol. 4, issue 2, pages 162-180, 2016

רשומה זו היא חלק מסדרת רשומות העוסקת בנושאים בסיסיים הרלוונטיים להבנה כלכלית של העולם. הפוסט הקודם והראשון בסדרה, "מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר" פורסם בשבוע שעבר. ברשומה זו נפשיל שרוולים ונתמודד עם השיטה הבנקאית הידועה בשם "בנקאות ברזרבה חלקית".

המון מידע נכתב בזמן האחרון בבלוגוספירה ובעיתונות בנוגע לבנקאות ברזרבה-חלקית. כלכלנים זוקפים גבה כנגד ההאשמות שסופגת השיטה מהמדיה, כך שקשה להפריד בין מציאות לבדיה. ברשומה זו ננסה לזכות מאשמה את ממציאי השיטה, להבין מדוע אנחנו בכלל צריכים בנקים, נלמד כיצד היצע הכסף משתנה כתוצאה מפעילות בנקאית (ולמה זה בסדר) וננסה להתמודד עם תיאוריות לא מבוססות שנשמעות לאחרונה.

מיתוס צורפי הזהב (או: מי צריך הוכחות כשיש סיפור מעניין)

בנקים תמיד נחשדו כמוסדות בהם מתרחשים דברים לא סימפתיים. חיוניותו של הבנק לכלכלה, התעסקותו הרבה עם הכסף ומעמדו הבעייתי בתור נותן האשראי המרכזי במדינה (החל מהמאה ה-16, בכל אופן) הובילו לשורה של חשדות והאשמות כנגד בנקאים. גם כלכלנים הביעו בעבר עמדות סקפטיות לגבי פעילות הבנקים. הראשון שבהם הוא ככל הנראה קרל מרקס, שהקדיש ב"קפיטל" פיסקה לצורה שבה בנקים משתמשים בכסף שאינו שייך להם, אך לא טרח מעולם להסביר או להדגים למה כוונתו. באופן פרדוקסלי, מי שהוביל את הקו כנגד הבנקאות ברזרבה-חלקית כמעשה מרמה היה דווקא כלכלן מהאסכולה האוסטרית, מוריי רות'ברד (Murray Rothbard), בספרו משנת 1983, The Mystery of Banking.

הבסיס לבנקאות ברזרבה-חלקית הם צורפי הזהב בלונדון של המאה ה-17. התיאוריה ה"אלטרנטיבית" להיווסדות השיטה מספרת על מעשה הונאה בהיקף עצום שהתרחש באותם ימים בלונדון. הסיפור של צורף הזהב מופיע בצורות שונות במקורות שונים (וכבר כאן אמור הקורא להרהר באמינות הטקסט). הנה דוגמא לסיפור כפי שהוא מובא כיום תחת ערך "בנקאות ברזרבה-חלקית" ב"אקו-ויקי":

מקורה של שיטת הרזרבה החלקית היא בצורפים וסוחרי זהב של ימי הביניים. הצורפים הסכימו לשמור בכספות שלהם זהב ומתכות יקרות עבור סוחרים אחרים, בתמורה לעמלה (על שירותי השמירה). בתמורה לזהב, הצורפים נתנו קבלות או שטרי ערבות או כתב התחייבות על פי סך כמות הזהב שהופקדה.

קבלות אלה הפכו במהרה לאמצעי חליפין משום שהן היו קלות יותר ובטוחות יותר לשימוש במסחר יחסית לזהב. כך סוחר היה יכול להפקיד זהב אצל צורף אחד, ובמקום לשלם בזהב לסוחר אחר, הוא היה נותן לו את שטר הערבות שלו.

חלק מהצורפים עבדו במקביל גם במתן הלוואות בתמורה לריבית. עם התרחבות הנוהג לסחור בשטרי החוב למתכת, במקום במתכת עצמה, הצורף יכל להלוות כנגד הזהב שהופקד עצמו, בנוסף להלוואה כנגד הזהב שלו עצמו. כל עוד לא ביקשו כולם את הזהב באותו זמן, מערכת זו המשיכה לתפקד לעיתים ללא ידיעת המלווים.

הצורפים בעלי הכספות גילו שהם יכולים לבצע מעשה תרמית ולהדפיס קבלות ללא כיסוי של זהב אמיתי. כך ששצורף שמחזיק 5 ק"ג של זהב, לא היה צריך להנפיק קבלות שוות ערך ל-5 ק"ג זהב, אלא יכל להנפיק קבלות בשווי 10 ק"ג זהב. כל עוד לא כל המפקידים שלו באו לדרוש את הזהב שלהם באותו זמן, איש לא הבחין בתרמית. במקביל, הצורף יכול להלוות את הקבלות שהוא ייצר תמורת ריבית, וליצור לעצמו ענף הכנסה נוסף. דבר זה מהווה למעשה מס אינפלציה על שאר החברה. כאשר מספר גדול מספיק של מלווים דורשים את הכסף בחזרה, נקרא מצב זה בשם "בהלה לבנק" ובמצב זה ה"בלוף" של הבנקים מתגלה, והבנק מתמוטט.

כאשר נתגלו הרמאויות של צורפים, המלווים לא דרשו את כספם בחזרה. הדבר נבע מכך שהצורפים הפכו כבר לגופים רבי עוצמה המקושרים לשלטון. דוגמה לכך היא משפחת דה-מדיצ'י האיטלקית. זו היתה תחילת מערכת הבנקאות.

זו אינה דוגמא יחידה. סיפור דומה מופיע גם בבלוג של פרופ' אושי קראוס: "מה עושה הצורף? הוא עושה מעשה יוצא דופן, מעשה שהוא אחד המעשים הכי משפיעים על הכלכלה המודרנית. הוא מלווה, את הזהב שלנו, בלי שאנחנו יודעים, לאיש חדש שבא לכפר…"

כדי להיות הוגן, אציין כי לא רק בלוגרים מספרים את סיפור צורפי הזהב. נתקלתי בו גם בספר לימוד למיקרו כלכלה בו משתמשים בחלק מהאוניברסיטאות בארצות הברית, וכן בכמה מאמרים – הערת שוליים.

רחמיי על צורפי הזהב של לונדון. האם הם זכאים למוניטין הנוראי שלהם? כנראה שלא. המטרה של הסיפור היא לייצר אצל הקורא תחושה כי המערכת הקיימת נולדה בחטא, והייתה לא חוקית. אם הבנקאות ברזרבה חלקית הומצאה כמעשה מרמה, אזי נוצרת אצל הקורא תחושה כי כל המערכת הקיימת היום מושחתת. המיתוס הזה, בצורותיו השונות, הופיע כל כך הרבה פעמים עד שבשנת 2010 פורסם מאמר [PDF] של הכלכלן-ההיסטוריון ג'ורג' סלג'ין (Selgin) שמטרתו לנקות את שמם של צורפי הזהב מכל אשמה.

בנקים מסחריים מודרניים שונים בתכלית מהגדרתו של בנק כספות. כאשר אנו מפקידים כסף כפיקדון אצל הבנק, איננו עושים זאת כדי לשמור על הכסף שלנו, אלא משקיעים את כספנו – מלווים אותו, אם תרצו, לבנק. ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה – בעבור פיקדון בנקאי אף אחד לא משלם דמי שמירה לבנק – הבנק הוא זה שמשלם לכם בעבור הזכות להפקיד את כספכם. במילים אחרות, פיקדון בנקאי הוא סוג של הלוואה שאנו מעניקים לבנק. הבנק לוקח את הפיקדון שלנו, ומלווה אותו לאנשים אחרים בתמורה לריבית גבוהה יותר. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמורה לכספנו, ואילו הבנק מרוויח בעבור "התיווך".

וכך היה עבור צורפי הזהב. התחילו להיווצר שני סוגים של בנקים בלונדון (ולאחר מכן גם באמסטרדם ומשם בהדרגה בכל אירופה): הבנקים המסורתיים שהציעו לאנשים לשמור את כספם ולשלם בעבור זה כסף, והבנקים שהציעו לאנשים להשקיע את כספם ושילמו להם ריבית בתמורה להפקדותיהם. קיימות שורות של עדויות היסטוריות לרבות טבלאות ריביות שהעניקו צורפי זהב בעבור פיקדונות כספיים אשר תומכים בכך כי לא היה פה שום מעשה מרמה – אנשים הלוו את כספם לצורפי הזהב, והם בתורם הלוו את הכסף הלאה לאנשים הזקוקים להלוואות. ניתן לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, שהאדם הפשוט לא בדיוק הבין את הסיכון לכספו במקרה וההשקעה לא תצלח – עדות לכך היא הפניקה כאשר בנקים קורסים מעודף הלוואות פגומות – אך מבחינה חוקית לא היה כאן שום מעשה מרמה, אלא מודל עסקי חדש ומוצלח.

גם אין ברישומי המשפט תביעות, תלונות או מאסרים של צורפי זהב סוררים אשר לקחו את כספם של מפקידים תמימים והלוו אותם ללא ידיעתם, וזאת למרות שכבר בתקופה זו היה קורפוס שלם של חוקים ותקנות בנוגע לשימוש בכסף ולאשראי. מקורות מסוימים של התיאוריה ה"אלטרנטיבית" טוענים שעד שגילו את דבר המרמה, כבר היו הבנקאים החדשים עשירים ובעלי השפעה. על סמך מה הם קובעים את זה? תצטרכו לשאול אותם.

יותר מכך, יש לא מעט עדויות של אזרחים ושל פקידים אשר תובעים מהבנקים אשראי נוסף. טענות בסגנון "הבנקים מחזיקים בכסף ולא מוכנים להלוות אותו לאנשים לצורכי מסחר!" היו מאוד נפוצות בתקופה ההיא. ביקוש לאשראי ללא ספק היה קיים, מדוע שהבנקים לא יזייפו עוד כמה קבלות אם הם תאבי בצע כל כך?

אין אף עדות התומכת במיתוס צורפי הזהב. ההפך הוא הנכון – יש שלל עדויות, ביניהן מתן ריביות על פיקדונות, המצביעות על כך שאנשים שהפקידו את כספם אצל צורפי הזהב ידעו והתכוונו לכך שהצורפים ילוו אותו הלאה. זהו לא ויכוח תיאורטי, זהו דיון היסטורי – וכל טענה צריכה להיות מגובה בראיות היסטוריות.

אז האם בנקים מסחריים מייצרים כסף?

התשובה המדויקת ביותר היא "כן, אבל תלוי לאיזה כסף אתם מתכוונים". קיימות בכלכלה כמה הגדרות שונות ל"היצע הכסף" שנועדו להפריד בין סוגי הכסף השונים.

בראש ההיררכיה עומד בנק ישראל (או הבנק המרכזי במדינה הרלוונטית) אשר שולט על בסיס הכסף (או MB). בסיס הכסף הוא כל השטרות והמטבעות הקיימים בכלכלה (מחזור המטבע) והרזרבות שמחזיקים הבנקים המסחריים בחשבונותיהם בבנק המרכזי. זוהי ההגדרה המצומצמת ביותר לכסף. הכמות הזאת של הכסף יכולה להשתנות אך ורק על ידי פעולות של הבנק המרכזי. כלומר, רק לבנק המרכזי יש סמכות להדפיס כסף בצורה שתרחיב את בסיס הכסף – בנקים מסחריים לא משפיעים על בסיס הכסף!

מה שהבנקים המסחריים עושים זה משמשים כמתווכים בין מפקידים (אנשים עם כסף) לבין לווים (אנשים שרוצים את הכסף הזה). הפעולה הבנקאית בצורתה הפשוטה ביותר היא לקחת פיקדון מלקוח ולתת לו עליו ריבית של 2%, ולהלוות אותו הלאה ללווה בריבית של 5%. ההפרש בין הריביות מהווה מקור הרווח העיקרי עבור הבנק המסחרי. אם הבנקים הם בסך הכל מתווכים, רבים שואלים – מדוע אנחנו בכלל צריכים אותם?

א. התאמת זמן החיסכון עם מועד האשראי – בקצרה, אנשים מעדיפים להלוות כסף לתקופה קצרה ומעדיפים ללוות כסף לתקופה ארוכה. ההלוואות הנפוצות ביותר במשק הן הלוואות משכנתא לפרק זמן של 15 עד 30 שנה, וזו תקופה ארוכה מידי עבור רוב האנשים, שמעדיפים השקעות קצרות הרבה יותר, בעיקר עד שנה. באמצעות הבנקים, נוטלים הבנקים על עצמם את סיכון הנזילות.

ב. היעדר ידע מקצועי ויכולת לגבות חוב – לאנשים אשר מתעסקים באשראי שנים יש כלים ומיומנויות שביכולתם להקטין את סיכון האשראי וגם לגבות אותו במקרה חירום (עורכי דין המתמחים בתחום או בריונים עם אלות).

ג. הגנה (מסוימת) מפני חדלות פירעון של הלווה – מצבכם יהיה רע ומר אם הלווה שנתתם לו את כספכם לא יחזיר אותו בזמן. אבל כאשר אתם מפקידים את הכסף בבנק, לא באמת איכפת לכם אם כל הלווים של הבנק מחזירים את כספם לבנק או לא. מי שמחויב כלפיכם הוא הבנק עצמו, אשר חייב להעביר לכם את כספיכם לפני שהוא משלם לעצמו רווחים, ובמידת הצורך עלול למצוא את עצמו גם נותן מהונו העצמי.

אורי כץ הרחיב על שאלת "למה אנחנו צריכים בנקים?" ברשומה בבלוג הישן שלו, שעדיין זמינה כאן.

כדי להסביר איזה כסף הבנקים המסחריים כן מייצרים, וכיצד, נשתמש בסיפור לדוגמא:

מבוא לבנקאות ברזרבה-חלקית

נניח שהאזרח א', נקרא לו אהרון, מעוניין להפקיד שטרות של עשרים אלף שקלים חדשים בבנק. הכסף שבידיו הוא כסף חדש שיצא זה עתה ממכונת הדפוס של בנק ישראל, ומהווה חלק מבסיס הכסף. אהרון נכנס לבנק השכונתי, מוסר את השטרות מגולגלים בגומייה אל הפקיד אשר מפקיד את הכסף בחשבונו. בתדפיס הבנק שמקבל לידיו של אהרון רשום כי יש לו פיקדון נושא ריבית, עם קרן בגובה 20,000 ש"ח.

אבל כפי שציינו מקודם, הבנק איננו בנק כספות אלא בנק מסחרי. הבנק לא יגבה מאהרון דמי שמירה על כספו, מכיוון שאהרון מעוניין להרוויח ריבית על כספו. לשם כך ישמש הבנק כמתווך אשראי, הוא ילווה חלק מכספו של אהרון לאנשים אחרים בריבית גבוהה יותר משיתן לאהרון, וירוויח בעצמו את ההפרש.

הבנק היה רוצה לתת את הכסף שזה עתה קיבל מאהרון כהלוואה לאזרחית ב', נקרא לה בתיה, אשר מעוניינת לרכוש רכב חדש. אך גם הבנק וגם הרגולטור יודעים שאהרון יכול לשוב בכל רגע, מחר או בשנה הבאה ולדרוש את כספו בחזרה. אם כל הכסף שמופקד אצל הבנק יימסר כהלוואה, לא יוכל הבנק להשיב את כספי הפיקדונות ללקוחותיו. הפתרון הוא יחס הרזרבה, יחס רגולטורי אשר נתון לשליטתו של נגיד הבנק המרכזי. היחס הזה קובע כמה מכספי הפיקדונות על הבנק להשאיר אצלו בצורה נזילה (לדוגמא, להחזיק במזומן), ואת היתר מותר לו להלוות. ההנחה היא שלבנק יש לקוחות רבים, ולא כולם ירצו לשלוף בבת אחת את פיקדונותיהם בחזרה. בצורה הזו תמיד תהיה לבנק רזרבת מזומן בצד כדי להחזיר ללקוחות אשר מעוניינים לשלוף את כספם בחזרה.

בינתיים נניח לצורך הדוגמא שלנו כי יחס הרזרבה הנהוג במדינה הוא 10%. משמעות הדבר היא שמתוך הפיקדון בסך 20,000 שקלים שהפקיד אהרון, על הבנק לשים בצד 10% מכך, 2,000 שקלים, כרזרבה בבנק המרכזי. את יתר 18,000 השקלים מלווה הבנק לבתיה לצורך רכישת רכב חדש. בתיה תשלם בגין הלוואה זאת ריבית, אשר חלק ממנה ילך לתשלום עבור הפיקדון של אהרון, ומחלק ממנה יהנה הבנק.

התרשים לעיל מציג את הרישום החשבונאי של הכסף במאזניו של הבנק. לבנק ישנה התחייבות בגודל הפיקדון – זוהי התחייבות של הבנק לשלם כסף לבעל הפיקדון, אהרון. כנגד התחייבות זו, יש לבנק נכסים: רזרבות בשווי 2,000 ש"ח, והלוואה שהעניק לבתיה בשווי 18,000 ש"ח. ההלוואה היא גם נכס וגם התחייבות. היא נכס עבור הנושה, כלומר עבור נותן ההלוואה, והיא התחייבות עבור הלווה, כלומר עבור האדם שקיבל אותה.

האם נוצר כאן כסף? זה תלוי בהגדרה שלנו עבור היצע הכסף. בסיס הכסף לא השתנה. בכלכלה יש מזומן בסך 18,000 ש"ח (שניתן לבתיה כהלוואה) ורזרבות בבנק המרכזי בשווי 2,000 ש"ח. סך בסיס הכסף נותר ללא שינוי, על 20,000 ש"ח. סך חשבונות הבנק והמזומן בכלכלה מעידים שיש לנו כיום 38,000 שקלים לפי רישומם החשבונאי.

ניקח את הדוגמא שלנו שלב נוסף: בתיה לוקחת את 18,000 השקלים שלוותה ורוכשת מהאזרח ג', גדי, את הרכב שלו. גדי בוחר להפקיד את הכסף שקיבל מבתיה בבנק השכונתי שלו, שבאופן נוח למדי עבור הדוגמא שלנו נפתח אתמול בערב ומאזנו ריק לחלוטין. הפקיד ממהר להפקיד את כספו של גדי בבנק. 10% מפיקדונו של גדי נשמר כרזרבה בבנק על פי יחס הרזרבה, ואילו היתרה, 16,200 ש"ח, ניתנים כהלוואה לאזרח ד', דניאל.

שוב: בסיס הכסף נותר ללא שינוי! הוא עדיין עומד על 20,000 שקלים (2,000 המוחזקים כרזרבה ע"י הבנק של אהרון, 1,800 המוחזקים כרזרבה ע"י בנק של גדי, ו-16,200 ש"ח בידיו של דני, הלווה השני). ועם זאת, כאשר נבחן מה קורה עם מצרף הכסף הבנקאי הוסיף לגדול. האם יש גבול לגידול זה? בוודאי.

כלכלנים מכנים את שיעור הגידול בהיצע הכסף הכולל כתוצאה מפעילות המערכת הבנקאית בשם "מכפיל הכסף", אבל לא מדובר בשום המצאה כלכלית. מכפיל הכסף הוא בסך הכל סכום של סדרה הנדסית מתכנסת – כלומר, כל כסף שיועבר מהבנק המרכזי לכלכלה יגדל, באמצעות המערכת בנקאית, עד פי אחד-חלקי-יחס-הרזרבה. במקרה של הדוגמא שלנו, מכפיל הכסף הוא 10 (1/10%), ולכן 20,000 השקלים המקוריים שלנו יתורגמו, בסופו של דבר, ל-200,000 שקלים באמצעות המערכת הבנקאית. קצב הגידול יראה כך (לחצו להגדלה):

ננסה לסכם את מה שלמדנו עד כה: הבנק המרכזי שולט על בסיס הכסף, ובתהליך יצירת האשראי מצרפי הכסף גדלים, וזאת מכיוון שאנחנו מחשיבים גם אשראי שזורם במערכת בתור סוג של כסף.

אבל האם זה אומר שכל כסף שנוצר במערכת הבנקאית הוא חוב? לא.

ראשית, בסיס הכסף לא נוצר בצורת אשראי. הוא נוצר בעיקר על ידי פעולות בשוק הפתוח (נרחיב על כך מיד), שנית, הבנקים לא יכולים להגדיל את מצרף הכסף ללא ביקוש לאשראי. אם אתם לא רוצים אשראי, הבנק לא יעניק לכם הלוואה. מכפיל הכסף מבטא את הגידול המקסימלי של מצרף הכסף לעומת בסיס הכסף, אך סך מצרף הכסף מגיע לעיתים רחוקות למלוא הפוטנציאל שלו. בשלב מסוים, אנשים מוצאים דברים אחרים שהם רוצים לעשות עם הכסף שלהם (להחזיק אותו במזומן, למשל). אם בנק ישראל רואה שצריך להגדיל את כמות הכסף בכלכלה עקב גידול בפעילות, ואנשים לא מעוניינים באשראי, הוא יבחר להגדיל את בסיס הכסף במקום.

איך הבנק המרכזי מתמרן את בסיס הכסף?

הכלי המרכזי ליצירת כסף על ידי הבנק המרכזי נקרא פעילות בשוק הפתוח (Open Market Operations), ובאמצעותו הבנק מגדיל או מקטין את כמות הכסף בכלכלה על ידי רכישת או מכירת נכסים בשוק ההון הפתוח. נניח שבנק ישראל מעוניין להגדיל את בסיס הכסף ב-100,000 ש"ח (מתוך ציפייה שסך מצרף הכסף יגדל ביותר, כמובן, על פי מכפיל הכסף). בכדי לבצע את ההגדלה – בנק ישראל מדפיס לעצמו כסף, ניגש לשוק ההון ורוכש אגרות חוב של ממשלת ישראל בשווי 100,000 ש"ח.

רגע לפני הרכישה, היה בכלכלה בסיס כסף קבוע ומסוים. כעת, משבוצעה הרכישה, הגיעו 100,000 שקל נוספים ממקור חיצוני, הבנק המרכזי, שלא היו קיימים לפני כן. הכספים הללו ימצאו את דרכם לחשבון הבנק של מוכר אגרת החוב, ומשם יתגלגלו לידיים שונות שיפקידו אותם כפיקדונות בבנקים, ומשם ימשיך להתגלגל התהליך כפי שתיארנו לעיל.

ומה אם הבנק המרכזי מעוניין דווקא להקטין את כמות הכסף M1? במקרה כזה הוא יבחר למכור את אגרות החוב הממשלתיות שברשותו לציבור במחיר שוק. כאשר משתתף כלשהו בשוק ההון ירכוש אותם מהבנק המרכזי (מבלי לדעת בהכרח), הכסף שיעביר בתמורה לרכישה "ייספג" על ידי בנק ישראל, ולמעשה ייעלם מהכלכלה שלנו.

יש לבנק ישראל כלים נוספים כדי לשלוט בכמות הכסף בטווח הזמן הקצר, לדוגמא הנפקת מלווה-קצר-מועד (מק"מ) ומכרזי פיקדונות והלוואות, אך לא נרחיב על כך ברשומה זו. מה שחשוב להדגיש זה שבתהליך יצירת בסיס הכסף בנק ישראל לא הלווה את כספו לאיש, אלא המיר כסף תמורת עושר פיננסי (במקרה הזה, אגרת חוב ממשלתית).

ציינו בתחילת הרשומה שסך מצרף האשראי הכולל בישראל עומד על כ-640 מיליארד ש"ח. זהו פחות או יותר השווי של סך הנכסים הפנסיונים בישראל, וזה עוד לפני שדיברנו על שווי מניות ואג"ח שלא מהוות חלק מהפנסיה, שווי כל הנדל"ן במדינת ישראל (המוערך גם הוא בכ-600 מיליארד ש"ח), וכל שאר הרכוש של כל אזרחי ישראל.  כאשר נגר לוקח כמה קרשים ומייצר מהם כסא, הוא מייצר עושר מסוים, וזאת מבלי שבנק ישראל הדפיס ולו שטר אחד כדי לייצג אותו. במילים אחרות, יש הרבה יותר עושר בישראל מאשר שקלים. אנחנו צריכים שקלים רק כאשר אנחנו צריכים אמצעי חליפין כדי לסחור בין סוגי הסחורות והשירותים המרכיבים את עושרנו.

הבנקים שמייצרים כסף יש-מאין

אחת הטענות הפופולריות ביותר היא שהבנקים המסחריים מייצרים כסף יש-מאין, כפי שיכול לעשות הבנק המרכזי. בדוגמא שהצגתי בתחילת הרשומה הראיתי כיצד בנק מעביר כסף שניתן לו על ידי מפקיד ללווה, ועל ידי כך מתפקד כמתווך. אולם רבים טוענים כי המנגנון שונה, וכי הבנקים למעשה ממציאים כסף מהאוויר ישר לחשבונו של הלווה. הסיבות לטעות הזאת הן כנראה העובדות הבאות:

א. כאשר אנחנו מבקשים למשוך את פיקדונותינו הבנק לעולם לא אומר "מצטער, הלוויתי את הכסף למישהו אחר".

הבנק מנהל מערכת מתוחכמת של זמני פירעון. אם הלקוח מפקיד את כספו בפיקדון שנתי, הבנק מניח שהוא יכול להשתמש בכסף (במגבלות יחס הרזבה) כך שהוא יהיה זמין עבור הלקוח בעוד שנה. על סמך ההנחות של הבנק וניסיונו בנושא משיכת פיקדונות הוא דואג כי תמיד יהיו לו מספיק נכסים נזילים כדי להחזיר לבעלי פיקדונות שמעוניינים למשוך את כספם. אבל מה קורה אם אנחנו מנסים למשוך את הפיקדון שלנו לפני המועד המוסכם?

נניח שהפקדתם כסף בפיקדון למשך שנתיים, וכעבור שבועיים אתם חוזרים לפקיד ואומרים שהתחרטתם, ומבקשים את הכסף בחזרה. התשובה של הפקיד תהיה תלויה במדרג הסמכויות של הבנק ובמצב הנזילות של הבנק, אבל באופן כללי נדגיש כי לבנק יש זכות לסרב להעביר לכם את כספכם. בדרך כלל, הפקיד יגיש בקשה למחלקה מיוחדת אשר מטפלת בנזילות של הבנק, אשר תיבחן אם יש ביכולתה לבצע "שבירה". ייתכן שכ"קנס" ייאלץ הלקוח אף להיפרד מהריבית שניצברה לו בגין הפיקדון עד לאותו רגע. כאשר אתם מפקידים פיקדון אתם למעשה חותמים על סוג של חוזה הלוואה מול הבנק: אנחנו, המפקידים, מלווים לבנק את כספנו לתקופה של X, ונקבל כפיצוי ריבית של Y%. אם נדרוש את כספנו לפני הזמן, הבנק יכול לסרב.

ב. במשך כל התקופה של הפיקדון רשום לנו בחשבון הבנק שלנו סכום הפיקדון על שמנו.

זהו נושא טכני. הכסף שהפקדנו בבנק הוא, כאמור, סוג של הלוואה שנתנו לבנק. ההלוואה היא נכס מבחינתנו לכל דבר, ועל כן היא רשומה בשווי ההוגן שלה. אבל אנחנו לא יכולים בהכרח להשתמש בה כמו כסף מזומן בכל עת, מבלי להשיג את אישורו של הבנק (כלומר, לקבל בחזרה את כספי ההלוואה).

תמיד היה מוזר בעיני שההסבר הזה על איך בנקים מייצרים כסף "חדש" תפס. תחת ההסבר הזה, בנקים לא יכולים לקרוס לעולם. אם כל שקל שהבנק מלווה ללווים שלו הוא כסף שנוצר יש-מאין, אז כאשר הלווים לא מצליחים להחזיר את ההלוואה, או בורחים לאורוגוואי עם הכסף, לא נפגע כספו של אף מפקיד. יותר מזה, תמוה שתחת השיטה הזאת הבנקים צריכים פיקדונות בכלל. אם הם יכולים להדפיס כסף מהאוויר, לשם מה הם צריכים אותנו, המפקידים?

בואו נסתכל לדוגמא על המאזן הפיננסי של בנק לאומי נכון ליום ה-31 למרץ 2013, לפי התרשים האיכותי שציירתי ברוב עמל (לחצו להגדלה):

בצד שמאל מתוארות התחייבויותיו של בנק לאומי. בשם אחר, ניתן לקרוא להן "מקורות המימון" של הבנק. ניתן לראות שהמקור הגדול ביותר למימון אצל בנק לאומי הוא פיקדונות לקוחותיו, אנשים פרטיים כמו קוראי הבלוג הזה, אך גם תאגידים גדולים, קרנות פנסיה, "טייקונים" למינהם וגם אזרחים זרים אשר שמו את כספם בפיקדון אצל הבנק. בנוסף, לבנק יש עוד 2 מקורות מימון עיקריים אליהם נתייחס. הראשון הוא החוב המונפק (כ-27 מיליארד ש"ח) שמהווה למעשה איגרות חוב של בנק לאומי אשר נסחרות בבורסה. מנהלי הבנק רצו לגייס כסף נוסף אשר יוכלו להשקיע במתן הלוואות או רכישת ניירות ערך, ובחרו לקחת מהציבור הלוואה (באופן כללי מימון בצורת אג"ח הוא לתקופה ארוכה יותר מפיקדון, אבל יש סיבות אחרות להנפקת חוב. לא נתעכב עליהן, כי זה לא קורס במימון). המקור האחרון ששווה לדבר עליו הוא ההון העצמי של הבנק. זהו הכסף ששייך לבעלי המניות של הבנק. בנק לאומי לא רק משתמש בכספי מפקידיו ומלוויו כדי לממן את פעילותו, הוא משתמש גם בכספו שלו עצמו.

ומה עושה הבנק עם הכסף? התשובה בצד ימין, תחת "נכסים" (או בשמם האחר, ה"שימושים" של "מקורות המימון"). בצורה לא מפתיעה, עיקר השימוש של הכסף אותו לווה בנק לאומי ממפקידיו ומבעלי איגרות החוב שלו (ושלו עצמו!) משמש כדי להעניק אשראי ללקוחותיו.  אך על בנק לאומי להיות זהיר. הוא מחזיק בפיקדונות של לקוחות בשווי 286 מיליארד ש"ח, ומלווה אשראי בגובה 239 מיליארד ש"ח בלבד. ומה עם כל הכסף מאגרות החוב ומהונו העצמי?

כדי לשמור על נזילות (ולעמוד ביחס הרזרבה, מן הסתם) בנק לאומי שומר כ-53 מיליארד ש"ח מכל מקורות המימון שלו במזומן. זאת אומרת שאם ביום ה-31 למרץ היו ניגשים חלק גדול ממפקידיו של בנק לאומי ודורשים לפדות פיקדונות בסך 50 מיליארד ש"ח, היה בידו של הבנק המזומן להעביר להם (בתיאוריה, כמובן. במקרה ש-50 מיליארד שקל היו נפדים ביום אחד בנק ישראל היה מתערב, אבל זה עניין לרשומה אחרת). מעבר לכך, אנחנו רואים שבנק לאומי בוחר להחזיק 54 מיליארד ש"ח מהכסף שהוא לווה מלקוחותיו בצורה של ניירות ערך. אלו הן בחלקן מניות ואגרות חוב של חברות, אך ברובן אגרות חוב ממשלתיות של מדינת ישראל. בצורה הזאת בנק לאומי מרוויח גם על הכסף הזה "קצת" ריבית, כדי שישאר לו לרווח וכדי לשלם ריביות למפקידים. אם מפקידים רבים היו דורשים את כספם, בנק לאומי היה מוכר במהירות את אגרות החוב האיכותיות ביותר בשוק ההון, ומשתמש בכסף המתקבל כדי להחזיר את כספם של מפקידיו.

ראוי לציין שהמאזן הזה לא נכתב על ידי בנק לאומי במרתף חשוך. על פי חוק, כל הדוחות הכספיים של כל החברות הציבוריות, ובכלל זה גם בנקים, מבוקרים על ידי פירמת רואי חשבון חיצונית, אשר מתפקידה לוודא שהפירמה אינה בודה מספרים מליבה.

אז הנה לנו מאזן של בנק במדינת בישראל. אין כסף שמומצא מהאוויר. יש אשראי.

תם ולא נשלם

ברשומה זו עסקנו במספר נושאים הקשורים לשיטת הבנקאות ברזרבה-חלקית: עמדנו על ההבדל בין בנק כספות לבין בנק מסחרי, הגדרנו את פיקדונות הבנק כהלוואה אשר אנחנו מעניקים לבנק המסחרי, ואת תפקידו של הבנק כמתווך אשראי בין מפקידים לבין לווים. למדנו על בסיס הכסף שנוצר על ידי הבנק המרכזי (וכיצד הוא נוצר) וכיצד גדל מצרף הכסף (M1-M3) כתוצאה מפעילות הענקת האשראי של הבנקים המסחריים. הדגשנו כי הבנקים המסחריים לא יוצרים כסף חדש יש-מאין, אלא תלויים בכספי לקוחותיהם ובביקוש לאשראי.

נושא הבנקים ימשיך להעסיק אותנו. מפאת מקום וקוצר זמן העדפתי שלא להרחיב יתר על המידה בנושא ברשומה זו, אבל סדרת הרשומות לא הסתיימה:

הרשומה הבאה תוקדש לבנק מרכזי. מאין הוא צץ, מדוע אנחנו נותנים לו את המונופול על שליטה בבסיס הכסף שלנו, האם הוא גוף ממשלתי או פרטי, ומדוע "היצור מהאי ג'קיל" אינו נורא כפי שאחרים היו רוצים שתחשבו. חבל לפספס, הירשמו לעדכונים אוטומטיים בדואר האלקטרוני כאן:

[wysija_form id="1"]

ביבליוגרפיה וחומר לעיון נוסף

כלים מוניטריים – בנק ישראל

Modern Money Mechanics / Federal Reserve Bank of Chicago

Those Dishonest Goldsmiths / George Selgin

אורי כץ, הכותב את בלוג הכלכלה המומלץ "דעת מיעוט", הזכיר בהערת אגב באחת מרשומותיו האחרונות את אחד הנושאים הבעייתיים ביותר מבחינתי בנוגע לשיח הכלכלי בבלוגספירה הישראלית:

מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

כץ מתייחס לשלל הדיונים, הרשומות, ולאחרונה גם לפרסומים בעיתונות הכתובה העוסקים בשיטה הכלכלית, המוניטארית או הבנקאית, וכל זאת מנקודת מבט של מבקרים אשר ברובם הגדול אינם כלכלנים בהכשרתם. המידע נשאב, על פי רוב, מבלוגים זרים, סרטוני יו-טיוב והרצאות של אנשים שדעותיהם לא יושבות בקונצנזוס של השיח הכלכלי האקדמי.

אחת הבעיות היא שכמעט ולא קיימים מקורות מידע פתוחים באינטרנט (הן בשפה העברית והן באנגלית) העוסקים בתיאוריה מוניטרית, בשאלות "מהו כסף" וכיצד מודדים אותו, או בשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. מסיבה זו החלטתי להרים את הכפפה ולצאת בסדרת רשומות שיסקרו את הכסף ואת השיטה הכלכלית מנקודת מבט מרכזית. בדרך, אני אנסה להתעמת עם חלק מהטענות שמופנות כנגד "השיטה" על ידי אותם בלוגים, מתוך תקווה להעניק ללימודי הכלכלה והתיאוריה המוניטרית אלטרנטיבה לתיאוריות השוליים שנהנות היום מנוכחות מרכזית בבלוגספירה ובתוצאות החיפוש.

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות השבועיות, שתעסוק בבסיס: מה זה כסף, ולמה הכסף שלנו היום נראה כפי שהוא נראה, ולא אחרת? הרשומה יצאה מאוד ארוכה (כ-4,000 מילה), ואני צופה שרשומות נוספות בסדרה זו יגיעו לממדים דומים. 

תוכן עניינים 

מה זה כסף?

כסף קומודיטי (Commodity Money)

כסף אמון (Fiduciary  Money)

כסף פיאט (Fiat Money)

בונוס: הרחבה על סניוראז'

גירסת TL;DR

מה זה כסף?

השאלה "מה זה כסף?" היא מסובכת במיוחד מכיוון שלמילה כסף משמעויות שונות בשפה העברית. כאשר אנחנו אומרים כסף אנחנו יכולים להתכוון לדברים הללו:

כלומר, למטבעות או לשטרי כסף (באנגלית, Currency). אבל זוהי רק הגדרה אחת, צרה מאוד, לכסף.

רוב הכסף במדינת ישראל אינו מיוצג כלל על ידי שטרות ועל ידי מטבעות: סך מחזור המטבע הישראלי הסתכם ב-49 מיליארד ש"ח בשנת 2011 [PDF] ורובו היה בכלל בכספות הבנקים, וזאת לעומת סך מצרף הכסף (M3) של 589 מיליארד ש"ח לשנה זו [XLS] (יותר על "מצרף הכסף", ברשומה הבאה). רוב הכסף שלנו נמצא בפקדונות הבנק שלנו, ומיוצג על ידי מספר באתר האינטרנט של הבנק, או בתדפיס האלקטרוני שאנחנו מוציאים בסניף. אם כולנו היינו עוברים מחר למזומן, בנק ישראל היה צריך לעבוד כל הלילה כדי להדפיס מספיק שטרות עבור כולנו.

כדי להגדיר מהו כסף, הכלכלנים מאפיינים אותו על ידי 3 תכונות מרכזיות. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כאל "מבחן קבלה" – כסף טוב הוא כסף ש:

א. משמש כאמצעי חליפין (Medium of Exchange) – במילים אחרות, משמש לרכישת מוצרים ושירותים מהציבור. נניח לרגע שאתם מגדלים בוסתן תפוחים וכואבת לכם השן. אתם ניגשים לרופא השיניים, מצביעים על השן ומבקשים ממנו טיפול שורש, אך הרופא אומר שהוא אמנם מוכן לטפל לכם בשן, אבל הוא ממש לא אוהב תפוחים. אם תביאו לו סטייקים כתשלום, הוא ישמח לטפל בכם. כעת אתם יוצאים ממשרדו של רופא השיניים עם שק תפוחים על גבכם וכאב שיניים בטוחנת השמאלית, ותרים אחר הקצב, שאומר לכם שיש לו אנטריקוט מיושנים מעולים, אבל מה שהוא באמת רוצה בתור תשלום זה שמישהו יתקן לו את הסתימה באמבטיה. לבסוף אתם מאתרים את האינסטלטור שמוכן לקבל תשלום בתפוחים, שמתקן עבור הקצב את הסתימה, שמעביר לידכם את האנטריקוטים, שעוברים לידיו של רופא השיניים, שנאות להתחיל בטיפול השורש המובטח. הפעם הצלחתם לקבל את מבוקשכם. אבל כפי שהדוגמא התיאטרלית הזו המחישה עבורכם, אף אחד מהמוצרים והשירותים שהוזכרו לא מהווים כסף במשמעותו הגלובלית. התפוחים היו כסף עבור העסקה עם האינסטלטור, אבל לא עבור כל אחד מבעלי המלאכה או המוכרים האחרים. כסף מודרני, כמו לדוגמא שקלים, דולרים או מטבעות מוכרים אחרים פותר עבורנו את הבעיה מכיוון שהוא משמש כאמצעי חליפין מוכר. ניתן לחלק את הדולרים והשקלים למנות קטנות יותר (חצי שקל, 10 אגורות, וכו'), הם מקובלים בקרב קבוצה גדולה של קונים ומוכרים וכמו כן הם עמידים יחסית.

ב. מאפשר לאגור ערך (Store of Value) – אנחנו עדיין בבוסתן שלנו. סיימנו את קטיף התפוחים העונתי, ומכיוון שאין לנו רכישות דחופות אנחנו שמים אותם במחסן. כעבור חודש, בבואנו לרכוש מכשיר DVD חדש, אנחנו שולפים שק תפוחים מהמחסן ורואים שחלקם כבר הספיקו להרקיב. כעבור חודשיים שלושה התפוחים שלנו אינם שווים דבר. התפוחים לא הצליחו לשמור על ערכם למשך זמן, ולכן לא מהווים כסף טוב במיוחד. אנחנו רוצים שנוכל להשתמש בכסף שלנו בעתיד מבלי לספוג "קנסות" על ערכו. כסף מודרני איננו ערובה לשמירה על ערך – הכסף שלנו יכול לסבול מאינפלציה (עליית מחירים, שהיא למעשה שחיקה בערך המטבע), ולכן השקל של היום לא בהכרח קונה מה שקנה השקל לפני שנה. ככל שמטבע סובל יותר מאינפלציה, כך ערכו בתור "כסף" הולך ויורד. מטבעות אשר הגיעו לשלב של היפר-אינפלציה, דהיינו עליית מחירים דו ספרתית ומעלה בתקופות קצרות, נעלמו מהר מאוד מהמחזור.

ג. משמש כיחידת מידה (Unit of Account) – זוהי טכניקה שהופכת את הכסף לשימושי במיוחד בכלכלה מפותחת. בכלכלת ברטר (סחר חליפין) אנו נדרשים לזכור את מחירי הסחורה כנגד כל הסחורות האחרות שקיימות בעולם. מכנסי ג'ינס חדשים שווים ארגז של קילו תפוחים, או 2 עיזים, או מטיל זהב, או שעת עבודה של רואה חשבון, וכן הלאה. ברור לנו שככל שיש יותר מוצרים בעולם, כך גדל הצורך באמצעי מתווך אשר ישמש כיחידת מידה. הכסף פותר עבורנו את הבעיה. אנחנו צריכים לדעת רק את מחירו של הג'ינס בשקלים ולא כנגד פורטפוליו ארוך של סחורות ושירותים. האם תפוחים יכולים להיות כסף שישמש כיחידת מידה? אולי. אבל הם לא יהיו טובים כמו שקלים או דולרים. גשו לירקן וגלו כי לא כל התפוחים נוצרו שווים. יש גדולים, יש קטנים, יש טעימים, ויש פחות. גם אם נקבע את יחידת המידה כ"משקל התפוחים", ברור לנו שיש קילו תפוחים ששווה יותר מקילו תפוחים אחר, תלוי בתנאי הגידול שלו וכן הלאה.

אז לסיכום, התפוחים הם כסף גרוע במיוחד. שקלים הם כסף לא רע, כל עוד הם יצליחו לשמור עבורנו על ערכם. בעבר השתמשו בסוגי כסף רבים ושונים, החל מסחורות חקלאיות שונות, מתכות (אלקטרום, זהב, כסף, נחושת, ברזל), שרשראות חרוזים, שקי מלח ואפילו סיגריות שימשו ככסף במחנות שבויים במהלך מלחמת העולם השנייה. החל מהמאה ה-7 לפני הספירה החל השימוש במטבעות אשר הונפקו על ידי סמכות פוליטית ושטרות כסף היו בשימוש לראשונה בסין במאה ה-11 לספירה. מהפכת המחשוב הובילה לכסף וירטואלי, כך שמרבית הכסף שלנו היום איננו מוחשי אלא נשמר כרצף של ביטים במחשב, ולבסוף, צצים לאחרונה גם מטבעות וירטואליים אשר מנותקים מסמכות מוניטארית, כמו ביטקוין, אשר עליו ועל הסקפטיות שלי הרחבתי ברשומה קודמת (למרות שגם הביטקוין ממלא באדיקות אחר שלושת מאפייני הכסף).

ההיסטוריה של הכסף

כדי להבין איך הגענו לשיטה הנוכחית, חשוב להכיר את ההיסטוריה של הכסף. מכיוון שכסף על צורותיו השונות ליווה את האנושות כנראה מתחילתה, עלינו להגדיר נקודת התחלה קרובה לזמננו בכדי למנוע מהדיון להתפזר. הכסף המוקדם ביותר המעניין אותנו הוא כסף הקומודיטי (Commodity Money), כסף שעשוי ברובו ממתכות יקרות (נתעלם מסחורות אחרות ששימשו ככסף בעבר), הבעיות שהיו בשיטה זו והמעבר למטבעות אמון ושטרות כסף (Fiduciary Money) ולבסוף, מעבר לכסף פיאט (Fiat Money), שהוא הכסף בו אנו משתמשים היום.

כסף קומודיטי

אלו הם המטבעות הראשונים בעולם. גוש מתכת לפי משקל סטנדרטי (בהתאם לרמה הטכנולוגית באותה תקופה). המטבעות הראשונים שיוצרו היו כנראה עשויים מאלקטרום (לידייה, המאה ה-7 לפני הספירה), ומרבית המטבעות בעולם היו עשויים מכסף, נחושת וזהב. על גבי המטבעות היו טובעים את סמלי המשטר, לעתים קרובות התנוסס עליהם דיוקנו של השליט, וכן היו משתמשים במטבעות כדי לפרסם אירועים חשובים שהיו קשורים לשלטון (כיבושים, בעיקר, אבל גם אירועים פוליטיים מרכזיים כאמצעי פרופגנדה). הממשל היה טובע את המטבעות במיטבעות (Mints) שהיה מקים או על ידי מתן צ'רטר למיטבעות פרטיות. לצרפת במאה ה-14, למשל, היו 24 מיטבעות מלכותיות שהיו אחראיות על יצור הכסף. סוחרים פרטיים היו יכולים לגשת למטבעה ולמסור לה מתכת, והמטבעה בתורה הייתה מחליפה את המתכת במטבעות רשמיים העשויים ממנה. המטבעות עצמם היו מכילים קצת פחות מהמתכת היקרה מאשר ערכן הנקוב, וההפרש הזה היה הרווח עבור המטבעה ועבור הממשל.

קיימת בבלוגוספירה רומנטיזציה רבה סביב מטבעות קומודיטי כ"כסף אמיתי". אחרי הכל, מדובר בכסף שהממשלה לא יכולה להדפיס מתי שהיא רק רוצה כדי להוציא את עצמה מחובות. בשביל להנפיק עוד מטבעות, צריך לרכוש את המתכות היקרות שמהן מורכבות המטבעות. וגם אם חלילה קורס השלטון שהנפיק את המטבע כתוצאה ממשבר כלכלי או מלחמה, הרי שתמיד נוכל להתיך את המטבעות למטילי מתכת ולהמיר אותם למטבעות חדשים אצל סמכות מוניטרית אחרת. מעבר לכך, נתקלתי במספר מקורות מידע "אלטרנטיביים" אשר טוענים כי תחת מערכת מוניטרית המבוססת על קומודיטי, אינפלציה איננה אפשרית. תיאור זה הינו פשטני מאוד, שגוי היסטורית וגם מאוד תמים. אם היה כל כך טוב עם מטבעות הכסף, הנחושת והזהב, מדוע ויתרנו עליהם?

מטבעות הקומודיטי הם כסף מאוד בעייתי, בעיקר מהסיבות הבאות:

א. אין עודף – לצופה התמים זו עלולה להיראות כמו בעיה שולית, אך מדובר בכשל טכני מהותי שפוגע בכסף קומודיטי בכל צורותיו. הכלכלן זוכה פרס הנובל Thomas Sargent אף הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change (הוצאת פרינסטון). הבעיה עם מתכות יקרות היא שהן, ובכן, יקרות, ומכיוון שכסף הקומודיטי עשוי מהן, ערכו המינימלי מוגבל לפי שווי המתכת. נניח שכולנו מסתובבים עם מטבעות זהב, כסף ונחושת בארנק שלנו, וביום קיץ חם מעוניינים לרכוש ארטיק בשקל. בבואנו לשלם למוכר נגלה כי אין לנו שום מטבע שיכול לשלם על העסקה הזאת. המטבע הקטן ביותר שלנו (נניח, מטבע נחושת קטנטן), שווה ערך ל-20 ארטיקים לכל הפחות. וגם אם נשלם איתו, אזי בפני המוכר תעמוד בעיה זהה, אין לו אפשרות להעניק לנו עודף. במילים אחרות, עלינו לבחור בין לרכוש 20 ארטיקים, לבין להתבשל בחום. קשה לקיים כלכלה בצורה הזו.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-19 ההיסטוריונים הכלכליים מזהים תהליך של ניסוי וטעייה מצד השלטונות האירופאים והים-תיכוניים שמטרתו פתירת בעיות המחסור של הכסף הקטן על ידי ניסויים מוניטריים. הבעיה החמירה לקראת המהפכה התעשייתית. בידי התעשיינים הבריטים לא היו מספיק מטבעות בעלי ערך קטן מספיק כדי לשלם משכורות לעובדים שלהם. קשה לשלם מידי יום או מידי שבוע משכורות במתכות יקרות, במיוחד כשרמת השכר לא גבוהה במיוחד. הפתרון של תעשיינים מבירמינגהם, למשל, היה לייצר מטבע משלם שאיננו עשוי ממתכת יקרה אלא מייצג אותה בלבד ומבטיח המרה למתכת זו. מטבע זה, שלא הוכר על ידי הממשלה הבריטית הפך, בתחילת המאה ה-19, למטבע הפופולרי ביותר למשכורות ורכישות קמעונאיות במדינה. השוק החופשי אמר, למעשה, כי הוא איננו מעוניין במטבעות העשויים ממתכות יקרות (מטבעות פרטיים, מפח למשל, היו קיימים אפילו לפני כן). לעיון נוסף אני מפנה לספר Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821.

בעיית הכסף הקטן נפתרה, טכנית, עם המעבר לצורות כסף מודרניות יותר, אבל מעניין לראות מקרים מודרניים בהם כתוצאה מתקלה טכנית או בעיה נקודתית, מגיעה מדינה למצב בו אין לאזרחיה כסף קטן. המקרה האחרון היה בקפריסין במרץ 2013, שם כתוצאה מסגירת הבנקים בצו ממשלתי כחלק מתכנית ההצלה שלהם (או השוד הציבורי, תלוי בנקודת ההתייחסות של הצופה) חל מחסור חמור בעודף קטן. כתבת של ה-Financial Times סיקרה את הנושא וסיפרה כי נהגי המוניות שינו את מודל תימחור הנסיעה שלהם ממונה למחיר קבוע ועגול הניתן לתשלום בשטרות של 5 ו-10 אירו. ידיעות אחרות סיפרו על מוכרים רבים אשר דיווחו על ירידה בפידיון היומי מכיוון שאין להם עודף להחזיר ללקוחות. כסף קטן – אך השפעתו וחשיבותו למסחר היום יומי גדולה.

ב. פיחות ואינפלציה – אחד מחיצי הביקורת שמופנים כלפי כסף פיאט מודרני בו אנחנו משתמשים כיום הוא שהמערכת המוניטרית לא מבוססת על דבר, מלבד אמון. אך המציאות היא שכל מערכת מוניטרית עם רשות מרכזית שולטת מבוססת לבסוף על אמון. אמון, שבמהלך ההיסטוריה הכתובה והידועה לנו הופר פעם אחר פעם, עבור כסף ממתכת כמו עבור כסף מנייר.

פיחות (Debasement) היא דרך פשוטה ואלגנטית של מנפיק המטבע, כלומר הרוזן, נסיך, מלך או הממשלה לנער את כיסי הציבור ולגבות ממנו מס על ידי פגיעה בערך הכסף שבידם. פגיעה זו מתורגמת לאינפלציה, שחיקה בערכו של הכסף ועליית מחירים. הממשל מודיע כי החל מהיום, המטבע המוכר הולך לעבור שינוי. ערכו הנומינלי יישאר זהה, ואילו כמות המתכת היקרה שבתוכו תקטן. בצורה הזו יוצר הממשל תמריץ להטבעתן של מטבעות חדשות והתכתן של המטבעות הישנות.

הפיחות מוביל ללחץ אינפלציוני. לא רק מחיר המתכת היקרה עולה כתוצאה מהפיחות, אלא מחיריהם של כל המוצרים הבסיסיים. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאינפלציה כרונית בתקופה של כסף קומודיטי הנובעת ממניפולציה של בסיס הכסף על ידי הממשל. בתקופת מלחמת "מאה השנים" למשל, הייתה צריכה צרפת כסף למימון המשך הלחימה. פיחות המטבע הוכיח את עצמו ככלי מיסוי מעולה עבור הכתר הצרפתי, מכיוון שבמקום לשלוח את גובי המיסים לערים ולכפרים הם יכלו פשוט לפחת את הליבר הטורי (livre tournois) ולהביא את האזרחים והסוחרים עצמם לרוץ למטבעות לצורך התכה והטבעה מחדש של הכספים. מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, הכלכלן פרופ' נתן זוסמן, ופרופ' יוסף זעירא חקרו ומצאו כי כי בין השנים 1337-1360 ביצע הממשל הצרפתי 85 פיחותים במטבע (!) 51 מהם תוך 6 שנים. הפיחותים הובילו את כלכלת צרפת למצב של היפר אינפלציה ולאחר מכן תקופת רגיעה זמנית, עד לתחילת המאה ה-15 בה שורה של פיחותים הובילה להיפר אינפלציה חמורה יותר ולעלייה במחיר הכסף של כ-3,500%. מחיר החיטה שהייתה מקור המזון העיקרי של החקלאים זינק פי 4 מ-1418 עד 1422. היפר אינפלציה איננה, אם כן, תופעה של כסף מנייר בלבד, אלא תופעה של ממשל לא אחראי ללא קשר לשיטה המוניטרית.

ג. שחיקה טבעית (ולא טבעית) במטבע – כסף ממתכת יקרה לא עמיד במיוחד.  מטבעות העשויים מזהב ומכסף נשחקים משימוש. כלכלנים הם לא מטאלורגים, אבל הקונצנזוס מדבר על שחיקה ממוצעת של 1% בשנה בשווי המתכת היקרה במטבעות. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון מסתובבים בכלכלת קומודיטי מטבעות עם ערכים שווים אך משקל שונה. תארו לעצמכם שאתם מעוניינים למכור סחורה בחמישה שקלים, וכל מטבע של שקל עשוי מכסף. התשלום בעבור הסחורה שתקבלו יהיה חמישה מטבעות של "שקל", אך תכולת המתכת היקרה בכל אחד מהשקלים תהיה שונה. יהיו שקלים שיהיו שווים "יותר" מאשר שקלים אחרים. בפועל, אנשים יעדיפו לשמור את המטבעות "הטובים", כלומר המטבעות שמשקלם מלא, בביתם, וישתמשו לצרכי מסחר ותשלום חובות במטבעות "רעים", כלומר מטבעות שעקב השחיקה משקלם נמוך יותר. זהו מקרה נוסף של חוק גרשם בפעולה.

בעיה זו הייתה נפוצה בעבר. ונוספה לה בעיית ה-Clippers. אנשים לא סימפטיים אשר היו חותכים חתיכות מאוד קטנות מהמטבעות ובכך "גונבים" לעצמם שאריות מתכת יקרה, אולם שיפורים טכנולוגיים בטביעת המטבעות צימצמו את הפעילות הזו בהדרגה.

ד. לחצים אינפלציוניים ודיפלציוניים כתוצאה משינוי במחיר הסחורה – כאשר המטבע שלכם עשוי ממתכת מסוימת, שינוי בהיצע או בביקוש של המתכת, גם אם אינו קשר לביקוש ולהיצע של כסף, מביא ללחצים אינפלציוניים או דיפלציוניים. בואו נניח, לשם המחשה, שמחר יתגלה הר ענק של זהב אי שם במקסיקו, או ששיפור טכנולוגי יאפשר כרייה של כמות כפולה של זהב בפרק זמן זהה. משמעות הדבר היא שהיצע הזהב יגדל משמעותית, ומכאן שמחירו של הזהב ירד.

לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו תקופה אינפלציונית בה המחירים עלו בהדרגה, ועל פי חלק מהמקורות הכפילו את עצמם פי 6 במשך מאה וחצי. אחת הסיבות לאינפלציה הייתה יבוא הזהב מהעולם החדש לספרד ולמדינות מערב אירופאיות אחרות. הגידול בהיצע הזהב הוביל לירידה במחיר הזהב. ומכיוון שהזהב היה הכסף בחלק ממדינות מערב אירופה, ירידה במחיר הזהב היא ירידה בשווי הכסף – או במילים אחרות – אינפלציה.

דוגמא מודרנית יותר היא הבהלה לזהב בקליפורניה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1849 כריית הזהב בקליפורניה עקפה את כל כריית הזהב השנתית בארה"ב כולה. העלייה הזו בהיצע הזהב הובילה לעלייה של 30% במחירים הקמעונאיים בין השנים 1850-1855.

כאשר הכסף שלכם הוא למעשה סחורה אשר ההיצע שלה נקבע על ידי כוחות השוק, יש לשורה של גורמים שליטה על רמות המחירים. ואכן, התנודתיות ברמת המחירים בעידן כסף הקומודיטי הייתה גדולה לעין שיעור מאשר התנודתיות ברמת המחירים בעולם המערבי בימינו אנו, וזאת גם אם נשקלל פנימה את האינפלציה של שנות ה-70. תנודתיות המחירים תחת סטנדרט הזהב, למשל, נמדדה כגדולה פי 13 מאשר בכסף פיאט מודרני (Coefficient of variation – עפ"י מחקר של William Gavin, מ-St. Louis Fed).

כסף אמון (Fiduciary Money)

החסרונות הרבים של כסף קומודיטי פיזי הובילו לפתרון טכני יעיל עם שמות רבים, בין היתר Token Money, Fiduciary  Money ו-Subsidiary Coinage. אבל כל אותם מושגים מתייחסים לקונספט פשוט. בסיס הכסף נותר קומודיטי, כלומר יחידת המידה הראשית של הכסף היא עדיין סוג של מתכת יקרה, אך המטבעות (ועכשיו גם שטרי הכסף) אשר בהם משתמשים במסחר היום יומי הם מטבעות העשויים ממתכת זולה או שטרי כסף העשויים נייר. כדי לשמור על הקישור לבסיס הכסף, נבנה מנגנון המאפשר לכל אחד להמיר את המטבעות או שטרי הכסף שבידו בכל עת לאותה מתכת יקרה לפי שער המרה קבוע.

הפתרון של כסף אמון הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד והתפשט בכל רחבי העולם. ראשית, הוא פתר את בעיית העודף. בסיס הכסף יוכל להמשיך להיות מטבעות ומטילי זהב המוחזקים אי שם בכספת בנק, ואילו הממשלה תוכל לייצר שטר קטן ככל רצונה או מטבעות עם ערכים מאוד קטנים מחומרים זולים, אשר יהיו שווים חלק זעום מבסיס הכסף. כסף אמון גם טיפל, בצורה חלקית, בתופעת שחיקת הכסף מכיוון שהשימוש של המתכות היקרות פיזית במחזור ירד משמעותית. תופעת הזיופים דווקא גדלה עם הכנסתם של שטרי כסף מכיוון שנייר קל לזייף, ומאז החלה מלחמה טכנולוגית בין המדינה שמנפיקה את השטרות לבין הזייפנים שמנסים לזייף אותם.

אבל המעבר לכסף אמון לא פתר את בעיות היסוד של כסף קומודיטי. מכיוון שבסיס הכסף הוא עדיין מתכת יקרה, שינויים בביקוש ובהיצע למתכת זו עדיין השפיעו על רמת המחירים היום יומית. מעבר לכך, כפי שנציג עוד מעט, שמירה על קשר לזהב לא מבטיחה יציבות מחירים או צמיחה כלכלית.

אבל תקן זהב איננו ערובה ליציבות מחירים, כפי שהדגמנו מקודם עם בהלת הזהב של קליפורניה, אשר אירעה בזמן שארה"ב הייתה תחת תקן זהב דה פקטו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי לאורך כל הרשומה עד כה, זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מה הנציגים שלך בממשל עושים איתו. תקן הזהב היה אמור לשמור על יציבות מחירים לאורך זמן והיה אמור לשמור על רמת המחירים זהה בין המעצמות השונות. אבל כפי שכל ילד בגן יודע:

תקופת תקן הזהב התאפיינה בתקופת דיפלציוניות ומידי פעם גם קפיצות אינפלציוניות. מדינות שלא יישרו קו עם כללי התקן ספגו חלק ניכר מהזהב שקיבלו מבלי להגדיל את בסיס הכסף (ראו Sterilization), במיוחד צרפת ובלגיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה גם ארצות הברית. הבריטים היו, ככל הנראה, הצדיקים היחידים בסדום. תקן הזהב נחשב עד היום לסיבה העיקרית לשפל הגדול של שנות ה-30 (אליבא דמילטון פרידמן, בכל אופן).

כסף פיאט (Fiat Money)

בכל מקום בעולם כיום משתמשים בכסף פיאט, כלומר בכסף שאיננו קשור לאף סחורה ואיננו מגובה באמצעות מגנון המרה לאף מתכת יקרה. יותר מ-2,000 שנים לאחר שהמטבע הראשון הוטבע בלידייה, במאה ה-7 לפנה"ס, עברה האנושות לשיטה מוניטרית בה הכסף עומד בפני עצמו, ואיננו תלוי באף מתכת או סחורה אחרת. המחשבה על "כסף מנייר" ללא שווי אינטרינזי יוצרת אצל אנשים רבים אי נוחות מסוימת, אבל קשה להם להסביר מדוע.

וורן באפט תהה פעם מהי התועלת הכלכלית שבכריית זהב במעמקי האדמה באפריקה ובאמריקה הלטינית, התכתו למטילים, ולאחר מכן כריית בור נוסף בארצות הברית והכנסת הזהב לשם תחת שמירה קפדנית. הנקודה היא שאין שום דבר מיוחד בזהב או בכל מתכת אחרת כבסיס עבור מערכת מוניטרית. כאשר אנחנו מקבלים משכורת בצ'ק ורצים להוציא אותה על קניות במכולת או על רכב חדש אין כל משמעות לכך שמטילי זהב יועברו לכספת ממשלתית שנחצבה אי שם בהרי ירושלים למשמרת. להפך, העלות של שמירה של תקינת זהב (או כל מתכת אחרת) מוערכת בכ-2.5% מסך התוצר הלאומי (עפ"י פרידמן) – הון עתק!

מתנגדי כסף פיאט מעלים כמה טענות שראוי להתייחס אליהן כנגד קיומו של כסף זה:

1. קל לממשלה להדפיס כמויות עצומות של הכסף ולייצר אינפלציה – ובכן, זה נכון. וממשלות אכן מדפיסות לעתים כמויות גדולות מאוד של כסף ומייצרות באמצעותו אינפלציה. זה מה שממשלות עושות, הן מתמרנות את בסיס הכסף כדי להוציא כספים מהציבור בצורה של מס אינפלציוני. וזה לא חדש. כפי שהראיתי ברשומה זו, ממשלות בכל תקופה ועידן היו מתמרנות את בסיס הכסף ופוגעות באזרחים שלהם. הזהב, הכסף, הנחושת והאלקטרום לא יצילו אותנו מפני עליות מחירים ולא יסייעו לנו לשמור על כוח הקנייה שלנו. הדבר היחידי שיכול לעשות את זה הם נבחרי ציבור אמינים ושקיפות מלאה. זו, אגב, אחת הסיבות בגינה יש לנו בנק מרכזי אשר איננו כפוף בצורה מלאה לממשלה. זהו אחד ממנגנוני הבלמים והאיזונים שאנו מפעילים כדי למנוע מנבחרי הציבור מלהשתלט על היצע הכסף ולהדפיס אותו כרצונם (עוד על הבנק המרכזי ותפקידיו, ברשומות הבאות).

2. בשעת צרה או קריסה טוטלית של המשטר תמיד אפשר להתיך את הזהב ולהשתמש בו ככסף במקום אחר, מה שלא אפשרי בכסף פיאט שנהפך לנייר חסר ערך – זה נכון אך ורק לכסף קומודיטי פיזי, דהיינו כסף שעשוי פיזית ממתכת יקרה. אם הכסף שלכם הם שטרות נייר המגובים בזהב ששוכב באיזה בנק, אתם יכולים לשכוח מלהגיע אליו בזמן של קריסה כלכלית (פשוט תשאלו את אזרחי קפריסין). שיטת הקומודיטי הפיזית מכילה כל כך הרבה חסרונות (שפורטו לעיל) שעצם המחשבה על לשוב אליה איננה הגיונית.

3. הזהב הוא המגן הטוב ביותר מפני אינפלציה! – זו פשוט שטות מוחלטת. אין כמעט שום קורלציה ראויה בין אינפלציה לבין מחיר הזהב (למעשה, מחיר החיטה מהווה גידור טוב יותר מפני אינפלציה עבור אנשים עניים. חוששים מאינפלציה? התחילו לאגור שקי חיטה…), לאורך תקופות זמן הגיוניות. גם אין לו שום סיבה להיות גידור טוב של אינפלציה: השימוש בזהב ביצור הוא זניח בהשוואה לחומרים אחרים שמחירם משפיע הרבה יותר על הוצאותינו היום יומיות (לדוגמא: נפט, גז, חיטה, תירס, כותנה – עליה במחירים של מוצרים אלו משפיעה הרבה יותר על האינפלציה מאשר עליה במחיר הזהב).

בונוס: סניוראז' הלכה למעשה

כפי שציינו בדוגמא של כסף הקומודיטי, סניוראז' הוא למעשה מס שגובה הממשלה עבור הנפקת הכסף. בעידן כסף הקומודיטי, הסניוראז' נוצר על ידי ההפרש בין עלויות היצור והתוכן של המטבע לבין כמות המתכת היקרה שהובאה בפועל למטבעה. הסניוראז' בתקופת ימי הביניים השתנה בהתאם לצורכי המונארך ונע בין 1-2% לבין 40% במקרים קיצוניים.

לצערי, קיימת אי הבנה בבלוגוספירה לגבי כיצד עובד הסניוראז' בעידן של כסף פיאט. הגישה בה נתקלתי עד כה אומרת שמכיוון ששטר של 100 שקל שווה 100 שקל, אבל עלות הייצור שלו היא בערך שקל בודד אחד, אזי הסניוראז', כלומר הרווח של בנק ישראל מכל הדפסת שטר שווה ערך ל-99 ש"ח. "דעה" זו גם מופיעה תחת הערך "סניוראז'" בויקיפדיה העברית (אולי מישהו באמת ירים את הכפפה ויתקן את הערך?). אם שיעור הסניוראז' באמת היה גבוה כל כך, אז בנק ישראל היה מדווח על רווחים אדירים מידי שנה, ובעיות התקציב של מדינת ישראל היו נפתרות (ועל הדרך, היו נוספות לנו בעיות חדשות, כמו היפר אינפלציה כרונית).

אנשים שטוענים שתחת כסף פיאט ערך הסניוראז' הוא רוב רובו של הערך הנקוב על השטר מתעלמים מעובדה פשוטה – בנק ישראל לא רק מנפיק את שטרות הכסף, אלא גם מחויב לרכוש אותם בחזרה במחיר מלא. כלומר בנק ישראל מתחייב לקבל כל שטר במצב תקין של 100 שקלים, ולזכות את חשבונכם ב-100 שקלים. כיצד מרוויח בנק ישראל סניוראז' בכלל במצב כזה?

התשובה היא מרוויח, אבל לא הרבה. הרבה פחות מאשר בעידן הכסף קומודיטי, בכל אופן. בנק ישראל מנפיק שטר חדש של 100 ש"ח בעלות ייצור של, נניח, שקל אחד בלבד לשטר. כלומר, בנק ישראל רושם הכנסה מידית של 99 שקלים. לא רע, אבל אם מישהו היה מחזיר לו מידית את השטר, והוא היה נאלץ לזכות את חשבון הבנק שלו ב-100 שקלים, הייתה יוצאת פעולת הדפסת הכסף לפעולה שמפסידה כסף עבור הבנק המרכזי. למזלו של בנק ישראל לכל שטר יש אורך חיים, ולוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במכונת הגריסה של בנק ישראל. נניח לצורך הדוגמא של אורך החיים הממוצע של שטר של 100 שקל הוא 5 שנים. כלומר, בממוצע שטרות של 100 שקלים ימצאו את עצמם במחזור במשך 5 שנים לפני שיימסרו חזרה לבנק ישראל, ככל הנראה עקב בלאי מתקדם.

אז בנק ישראל מחליף את השטר בתמורה ל-100 שקלים ומשקיע אותם באג"ח ממשלתי, אשר נושא תשואה של כ-2% בשנה. כלומר מידי שנה מרוויח הבנק 2 שקלים. אמרנו שעלות היצור של השטר היא שקל, או 20 אגורות בממוצע לשנה (בהינתן מחזור של 5 שנים). נתעלם מעלויות העברה וגריסה, ונגלה כי עבור כל שטר של 100 ש"ח שמייצר בנק ישראל, הוא מרוויח מידי שנה 1.8 שקלים מידי שנה (2 ש"ח רווח – 20 אגורות עלויות יצור). זהו רווח הסניוראז' של בנק ישראל. סכום נאה, אבל רחוק שנות אור מ-99 ש"ח על כל שטר…

יש סייג אחד להסבר שלי – חלק מהכסף לא חוזר לעולם לבנק ישראל. שטרות שהושחתו או כסף שאבד מהווים, למעשה, אובדן של כסף שמתורגם מידית לרווח עבור בנק ישראל. כמובן שניתן להכיר ברווח רק לאחר שסוג הכסף הספיציפי הזה נעלם מהמחזור לחלוטין, מכיוון שלבנק ישראל אין שום מושג לגבי כמה כסף הלך לאיבוד בסוף שנה. בדוחותיו הכספיים לשנת 2010 דיווח בנק ישראל כי כתוצאה מהפסקת השימוש במטבע של 5 אגורות, רשם בנק ישראל רווח של 220 מליון שקל בגין מטבעות של 5 אגורות שמעולם לא הוחזרו לבנק. דין פרוטה כדין מאה.

סיכום, וגרסת TL;DR

לא היה לכם זמן לעבור הכל? רוצים את השורה התחתונה? המסרים המרכזיים של רשומה זו:

– זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מיהם האנשים שמנהלים אותו. זהב, כסף, נחושת, או נייר  – החלטות של המלך, הדוכס או נגיד הבנק המרכזי הן שמשפיעות בראש ובראשונה על רמת המחירים. כסף פיאט אפשר להדפיס, כסף זהב אפשר לשערך מחדש. בסופו של דבר התוצאה זהה – לכם יש פחות עושר.

– תמיד הייתה אינפלציה. אינפלציה היא לא המצאה של עידן כסף הפיאט. יש לנו עדויות לאינפלציה לאורך ההיסטוריה האנושית הכתובה, ואפילו להיפר אינפלציה.

– העולם עבר, בצורה הדרגתית, לכסף פיאט. וזאת כי לאנשים לא אכפת כמה זהב יש בכספת שכוחת אל בבעלות הממשלה אלא מהי הדרך הקלה והפשוטה ביותר שלהם להמיר את העבודה שלהם במצרכים ובשירותים.

ברשומה הבאה

נדבר על מערכת הבנקים ברזרבה חלקית, כיצד התפתחה, כיצד היא עובדת, האם כסף הוא חוב ולמה זה בסדר גמור שלבנק אין את כל הכסף שלנו בכל רגע נתון.

נהניתם? תרם לכם? סקרן אותכם? עצבן אותכם ואתם מתים לפרוק את התסכול שלכם בתיבת התגובות למטה? אל תישכחו להירשם לעדכונים אוטומטיים בדוא"ל, כדי שלא תחמיצו את הרשומה הבאה בסדרה, בשבוע הבא.

[wysija_form id="1"]

 

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821 / G. Slegin

The Big Problem of Small Change / T. J. Sargent & F. R. Velde

The Evolution of Small Change [PDF] / T. J. Sargent & F. R. Velde

Commodity money inflation: theory and evidence from France in 1350–1436 / N. Sussman & J. Zeira

Macroeconomics (7th Edition) / S. L. Slavin

Bimetallism / Angela Redish

The Gold Bug Variations / Paul Krugman
The Golden Dillema / Erb & Harvey

Seniorage / Bank of Canada

בשנה הבאה יהיה יותר טוב?

כיום צמיחה כלכלית היא תופעה מובנת מאליה. אלפי מכוני מחקר כלכליים של בנקים מרכזיים, ומוסדות פיננסיים ציבוריים ופרטיים מפרסמים מידי יום תחזיות צמיחה שונות עבור העולם כולו. בכל שנה אנו מצפים כי בשנה הבאה נהיה כולנו עשירים יותר, נחיה ברווחה גדולה יותר, ובאופן כללי שאורח חיינו ישתפר לטובה. הציפייה הזאת מבוססת על הצמיחה הכלכלית מהירה שהייתה במהלך שתי המאות האחרונות בהיסטוריה האנושית. החל משנת 1800 בערך, יכול היה כל ילד לצפות לחיות ברווחה גבוהה יותר מאשר אביו או סבו. צמיחה זו נתפסת בעינינו כאינטואיטיבית – מידי שנה הטכנולוגיה משתפרת, המצאות חדשות משפרות את חיי האדם ומאפשרות לו לחיות ברווחה גבוהה יותר, לעבוד פחות קשה או לייצר מוצרים טובים יותר, ולכן אך טבעי שככל שנתקדם עם השנים כן תשתפר איכות חיינו.

אבל אם נבחן את העושר האנושי במשך רוב שנות קיומנו על הכוכב הזה, נגלה שצמיחה כלכלית, המוגדרת כעלייה בהכנסה הפנויה לנפש (תוצר לנפש) היא תופעה חדשה מאוד. האדם הממוצע שחי לפני תחילת המאה ה-19 חי ברמת רווחה כלכלית דומה מאוד לזו של אבותיו מימים ימימה. תנודתיות מסוימת אולי הייתה קיימת, אולם היא פעלה בשני הכיוונים: היו דורות בהיסטוריה האנושית שחיו באיכות חיים נמוכה יותר מאשר דורות אחרים שקדמו להם במאות שנים.

כדי להסביר את התופעה ואת היפוכה, נתחיל עם הגרף הבא שמתאר את הסיפור הכלכלי של המין האנושי על רגל אחת (לחצו להגדלה):

הגרף מציג את ההכנסה הפנויה לנפש, כלומר את חלקו של האדם הממוצע בעושר בעולמי, לאורך ההיסטוריה האנושית. הגרף הזה מופיע בספרו המצוין של הכלכלן גריגורי קלארק, "A Farewell To Alms", ומבוסס בעיקר על פרויקט חייו של הכלכלן אנגוס מדיסון (Maddison) אשר אמד נתוני ההכנסה והצמיחה לאורך ההיסטוריה האנושית. ניתן לחלק את הנתונים בגרף ל-2 תקופות. התקופה הראשונה היא תקופה של סטגנציה, ללא שינוי, מתחילת ערכי הנתונים שלנו ועד לשנת 1800 בערך. התקופה השנייה מתחילה משנת 1800 ועד לימינו אנו, ומציגה זינוק חסר תקדים בעושרו של האדם הממוצע. מדוע אנחנו לא עדים לצמיחה לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית? ומה קרה בתחילת המאה ה-19 שטרף את הקלפים?

המלכודת של מלתוס

משחר האנושות ועד לתחילתה של המהפכה התעשייתית הייתה האנושות "כלואה" במלכודת טבעית המכונה "המלכודת המלתוסיאנית". מקור השם מגיע מהכומר תומס רוברט מלתוס (Malthus), אשר כנראה לא היה האיש האופטימי ביותר עלי אדמות. מלתוס, כומר אנגלי שחי בתחילת המאה ה-19, פירסם ב-1798 את "מאמר אודות עקרון האוכלוסיה" (An Essay on the Principle of Population) אשר בחן את הקשר שבין גידול אוכלוסין לבין  בעיית העוני והמחסור. טענתו של מלתוס הייתה שהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר יותר מאשר יכולתה של האדמה לספק לאנושות מזון ומחיה, ומסיבה זו נידונה האנושות לחיים של עוני, רעב וסטגנציה. לצערו של מלתוס, ולמזלה של האנושות, מלתוס כתב דברים אלו בדיוק כאשר חלה תפנית בהיסטוריה האנושית וצמיחה חסרת תקדים החלה. מלתוס צדק לגבי רוב ההיסטוריה האנושית, הוא פשוט טעה לגבי 2 המאות האחרונות.

אז כיצד פועל המנגנון המלתוסיאני ומדוע הייתה האנושות "כלואה" בו במשך זמן כה רב? כל אדם יודע שהטכנולוגיה האנושית התפתחה בהדרגה לאורך הזמן (גם אם היו תקופות של נסיגה בידע). כל פיתוח טכנולוגי אמור לשפר את חיי האדם בכך שהוא מאפשר לו להשיג תפוקה גדולה יותר מאותם גורמי יצור. הבעיה היא שקצב הפיתוח הטכנולוגי לפני 1800 היה איטי בהשוואה לקצב הילודה, כך שכל התקדמות טכנולוגית (המצאת המחרשה, ספינות מהירות יותר, שיטות בנייה מתוחכמות יותר, בידוד חום וכו') תורגמה באופן כמעט מיידי לעלייה בכמות האוכלוסיה. בסופו של דבר, סך העושר החדש שנצבר כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית חולק על מספר גדול יותר של בני אדם, עד שהגיע לרמה של "שיווי משקל" – רמת העוני המחפיר, שמתחתיה לא ניתן להתקיים. במילים אחרות, כשמשפחות הרגישו שהן נעשות עשירות יותר – הן מהר מאוד החלו להוליד יותר ילדים.

קשה לדמיין את מרבית ההיסטוריה האנושית כתקופה של עוני ומחסור כה גדולים. אם אבקש ממכם לדמיין את תקופת האימפריה הרומאית, סביר שתשוו לנגד עיניכם את אוגוסטוס או לכל הפחות את ההמון הרומאי בעיר; אם נדבר על מצרים הקדומה תחשבו על כנראה על תות ענח' אמון, ומקדוניה שלפני הספירה גורמת לנו לחשוב על אלכסנדר הגדול. אבל אף אחת מהדוגמאות הנ"ל לא מתייחסת לאזרח הממוצע באוכלוסיה. מדובר בפרטים בודדים בלבד אשר עושרם ואופן חייהם לא מייצג בשום צורה את אורח החיים של מרבית המין האנושי באותה תקופה. האזרח הממוצע בשנת 200 לספירה לא התגורר ברומא, אלא סביר יותר שהיה עבד גאלי במטעים או במכרות המלח. בבואנו לבחון את העושר הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית עלינו להתנתק מהדוגמאות המעניינות שמספקים לנו סיפורי ההיסטוריה ולהתמקד ברוב הדומם שחי באותן תקופות. והרוב חי בעוני מזעזע.

כדי להוכיח את טענותיו, קלארק שולף מחקרים כלכליים ואנתרופולוגים שמטרתם להשוות את תנאי המחיה לאורך השנים. הנה, למשל, השוואה של התוצר לנפש באנגליה משנת 1200 עד לשנת 1800 (לחצו להגדלה):

ניתן לראות קשר שלילי בין התוצר לנפש לבין האוכלוסייה, שנשבר אי שם בתחילת שנת 1700. משמעות הקשר הזה היא שככל שכמות האוכלוסייה עלתה, כך ירדה ההכנסה הפנויה של הפרט הממוצע באוכלוסיה. במילים אחרות, כל עוד פעל על האוכלוסייה המנגנון המלתוסיאני, חיו בני האדם בסביבה שדרך פעולתה מנוגדת לתפיסה האינטואיטיבית של אדם בן המאה ה-21: תופעות הרסניות כגון רעידות אדמה, רעב ומגיפות – היו משפרות את התוצר לנפש ומגדילות את הרווחה של בני האדם (ששרדו, על כל פנים). השכר הריאלי הממוצע במערב אירופה של 1450 (המגיפה השחורה) היה מהגבוהים שידע העולם המערבי עד למהפכה התעשייתית. מנגד, מדיניות של סניטציה ציבורית, היגיינה, פיתוחים רפואיים המצילים חיי ילדים או מאריכים חיי אדם – הובילו לירידה באיכות החיים של הפרטים שנותרו. מדיניות ממשלתית "טובה" המעניקה קצבאות ילדים, תמיכה רפואית באוכלוסיה ושירותי סניטציה איכותיים הייתה למעשה מדיניות שהובילה את אזרחיה לעוני גדול יותר. מעניין לראות שיפן באזור 1500, שהתאפיינה בגישה נקייה יותר לחיים מאשר אנגליה (צרכים היו נאספים ונקברים כחומר דישון לחקלאות, ולא מושלכים לרחוב. מקלחות היו עניין תרבותי, ואילו האנגלים העדיפו שלא להתקלח כדי "להימנע ממחלות") אופיינה בצפיפות אוכלוסיה גבוהה יותר מאשר אנגליה, אבל ללא שום יתרון בהכנסה לנפש. ה"דיבידנד" הבריאותי של יפן תורגם לצפיפות גבוהה יותר, לא לשיפור באיכות החיים.

בטווח הארוך, נכנסה האנושות למעין מטוטלת שהתאזנה, במבט מאקרו, סביב איכות חיים מינימלית בלבד.

קשה יותר להרחיב את הדיון לתקופות לגביהן אין לנו נתונים מהימנים לגבי ההכנסה והתוצר, אבל קלארק מצליח להביא כמות מעניינת של מחקרים המשווים את כוח הקניין של העובד הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית במונחי חיטה ובמונחי קלוריות, ומצליח להראות שהיו תקופות עתיקות יותר בהן יכל פועל להניח יותר מזון על שולחן משפחתו מאשר כביכול בעידנים "מודרניים" יותר.

בורחים מהמלכודת

בסופו של דבר המנגנון נשבר. המהפכה התעשייתית הובילה לעלייה חסרת תקדים בתנאי המחיה של האנושות, ולבסוף גם גרמה לניתוק הקשר המלתוסיאני שבין צמיחה טכנולוגית לבין גידול אוכלוסין. המדינות המפותחות ביותר כיום הן המדינות בעלות הגידול הטבעי הנמוך ביותר באוכלוסין. הדיון בנושא כיצד יצאה האנושות ממנגנון טבעי שהשפיעה על תנאי המחיה שלה במשך רוב שהותנו על הכוכב הזה ארוך מכדי להיות מסוכם ברשומה אחת. אני מקווה להמשיך ברשומות עתידיות לדון במהפכה התעשייתית, בגורמים שהובילו אליה, בתוצאותיה הכלכליות והפוליטיות, ובשאלה שכלכלנים והיסטוריונים עדיין חלוקים לגביה – האם הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית הייתה מחויבת המציאות, או שהצמיחה האדירה שחווה המין האנושי בשתי המאות האחרונות היא תוצאה של סטייה אקראית בלבד מהסדר "הטבעי".

הוציאו לרגע שטר מהארנק שלכם והסתכלו עליו היטב.

כמה זמן הוא אצלכם בכיס? שעה? יום? שבוע? מתי אתם מתכוונים לבזבז אותו? בשעה הקרובה? עד סוף היום? רוב הסיכויים ששטר הכסף יישאר בארנק שלכם עד לרגע שבו תמצאו סיבה טובה להוציא אותו. אבל לא סביר שתעשו הכל כדי לבזבז אותו וכמה שיותר מהר. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לשמר את העושר שלנו באמצעות הכסף שלנו. כל עוד הוא בארנק, העושר שלנו נשמר. ללכת ולהוציא את הכסף מהר ככל הניתן נחשב לבזבזנות וצרכנות לקויה. הוצא את הכסף על מה שאתה באמת צריך – ככה תמיד חינכו את כולנו.

וכעת נסו לחשוב שאם לא תבזבזו את הכסף הזה עד מחר, יישאר לכם ממנו פחות. במקום חמישים שקלים, הוא יהיה שווה עשרים וחמישה. במקום עשרים שקלים, עד מחר ערכו יהיה עשרה שקלים בלבד. כיצד תתנהגו במקרה כזה? ההיסטוריה האנושית מכילה דוגמאות מעטות בלבד לניסויים שבוצעו בכלכלה וניסו לשנות את התפיסה שלנו לגבי כסף. היו כלכלנים ששאלו את עצמם מה היה קורה אם הכסף היה מעין "תפוח אדמה לוהט", נטל שכל מי שמקבל אותו מנסה להיפטר ממנו וכמה שיותר מהר. כיצד הייתה נראית הכלכלה שלנו במצב כזה?

מהירות הכסף והמנטליות של משבר כלכלי

הרשומה הזאת עוסקת בניסיונות של כלכלנים ופוליטיקאים במהלך השפל הכלכלי הגדול להוביל חזרה לצמיחה באמצעות הגברת מהירות הכסף. הזכרנו בקצרה את מהירות הכסף ברשומה הקודמת העוסקת באינפלציה ובמיתוסים, והדרך הטובה ביותר להסביר מהי מהירות הכסף היא באמצעות משחק מחשבה קטן:

דמיינו עולם בו קיימים רק שני אנשים, חקלאי ושיפוצניק. לחקלאי יש את כל הכסף שקיים בעולם המיניאטורי שלנו – שטר של מאה שקלים. נניח שהחקלאי רוצה לתקן את הגג של הלול שלו, ומציע לשיפוצניק שיבצע את העבודה בתמורה לשטר של מאה שקלים. לאחר סיום העבודה, נגלה שיש לנו בעולם בסיס כסף של 100 שקלים (סה"כ כל הכסף בעולם) ותוצר כלכלי בשווי 100 שקלים (רכישת "תיקוני גג" בתמורה ל-100 שקלים). כעת נוכל להגדיר את "מהירות הכסף" שלנו, תוצאה החלוקה המתקבלת מחלוקת התוצר הכלכלי בהיצע הכסף. במקרה כזה מהירות הכסף היא "1" לתקופה.

אבל בואו נדמיין עולם מקביל, שבו מיד לאחר קבלת הכסף שואל השיפוצניק אם יש משהו לאכול, ורוכש אחר כבוד תרנגולת צלויה מהחקלאי בתמורה לאותו שטר של 100 שקלים. בעולם המקביל הזה בסיס הכסף נשאר אותו דבר. עדיין קיים בעולם רק שטר אחד של 100 שקלים. אך שטר זה הוביל לפעילות כלכלית (לתוצר נומינלי) של 200 שקלים: תיקון גג ללול בשווי של 100 שקלים, וארוחה דשנה לשיפוצניק בשווי 100 שקלים. מהירות הכסף בעולם המקביל הזה קפצה ל-"2" לתקופה, והתוצר של העולם הכפיל את עצמו.

שימו לב: אף נגיד בנק מרכזי לא הדפיס כסף, אף ממשלה לא לוותה אגרות חוב והשקיעה בכלכלה. השינוי היחיד היה גידול במהירות הכסף. אותו כסף מחליף ידיים יותר פעמים וכך מייצר פעילות כלכלית גדולה יותר. אם כלכלן יגיע לעולם המיניאטורי שלנו הוא עלול לחשוב, במידה מסוימת של צדק, כי הדרך הטובה ביותר לשפר את הכלכלה העולמית היא להגביר את מהירות הכסף כמה שיותר. אם היינו יכולים לשכנע את החקלאי ואת השיפוצניק להיפטר מהכסף שלהם כמה שיותר מהר (נניח, היינו אומרים להם שהוא רדיואקטיבי…), הייתה הפעילות הכלכלית גדלה עשרות מונים, ושני הפרטים באוכלוסיה היו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר. אותו כסף היה מחליף ידיים, אבל יותר פעמים – ובתמורה ליותר מוצרים ושירותים.

הבעיה היא שבשעה שהעולם נמצא במשבר כלכלי, מהירות הכסף נוטה לרדת. אנשים לא חשים בנוח לבזבז כסף במשבר, וחושבים שעדיף להם לחסוך אותו למקרה שהמשבר יגיע גם אליהם. התנהגות כזאת היא אולי נבונה עבור הפרט, אבל בהסתכלות מאקרו-כלכלית עלולה להוביל להחרפת המשבר עבור כלל האוכלוסייה. במהלך 80 השנים האחרונות היו כלכלנים רבים שניסו למצוא פיתרון לבעיה. ג'ון מיינארד קיינס הציע שהממשלה תפעל במקום האזרח הפשוט, תלווה כספים ותבזבז אותם במקומו; כלכלנים מוניטארים מסוימים הציע שהבנק המרכזי ידפיס כסף נוסף ויזרים אותו לכלכלה ופרדריך האייק אמר שאסור לעשות כלום, וצריך לתת לשוק לעשות את שלו. הכלכלן הגרמני סילביו גזל (Gesell) לעומת זאת, ולאחריו הכלכלן זוכה פרס הנובל אירווינג פישר (Irving Fisher)  הציעו להגדיל את מהירות הכסף על ידי כך שהם יגרמו לאנשים לשלם כסף בשביל להשתמש בכסף שלהם. הרעיון לא היה מטורף כפי שהוא אולי נשמע כעת.

שטרות מבוילים (Stamp Scrips) – הכסף שעולה כסף

הרעיון של שטרות מבוילים הוא מאוד פשוט. הממשלה מנפיקה שטר כסף, שנראה פחות או יותר כך:

שטר מבויל של Worgl

השטר שבתמונה שווה ערך לשילינג אחד. בצידו הימני יש מקום ל-12 בולים, המייצגים 12 חודשים. בשלב הראשון הממשלה משלמת לעובדים שלה משכורת באמצעות השטרות החדשים. נניח ששכרו של עובד ממשלה הוא 10 שילינג, והוא מקבל עשרה שטרות כאלה. אבל אליה וקוץ בה, לא ניתן להשתמש בשטרות הללו סתם כך. כדי שהכסף יהיה חוקי לשימוש במהלך החודש הקרוב, על העובד לרכוש בדואר בול השווה ערך לסנט אחד (מאית משווי השטר), להדביק אותו במקום הנכון, ולאחר מכן להשתמש בו. במילים אחרות, השווי של השטר לעובד הוא לא באמת שילינג יחיד, אלא 99 סנט. עדיין, זה עדיף מכלום.

העובד משתמש בכל שטרות ורוכש מצרכים אצל בעל המכולת השכונתי. עכשיו בידיו של בעל המכולת שטרות בשווי 10 שילינג – אבל לא לאורך זמן. אם החנווני "ישב על הכסף", כלומר ישים אותו בצד ולא ישתמש בו עד החודש הבא, הוא יאלץ לרכוש בחודש הבא בולים כדי לשמור על ערכו את השטר. במילים אחרות, אם החנווני לא ישתמש בכסף במהירות – הכסף יהיה שווה פחות. אותו חוק פועל עבור כל בעל עסק שימכור לחנווני מוצרים ויקבל את השטרות הללו (מעין "חבילה עוברת" פיננסית) כתשלום עבור השירותים או המוצרים שיספק. מי ש"יתקע" בסוף החודש עם השטרות ייאלץ לרכוש את הבולים.

הכוונה שמאחורי הצורה שבה מתוכנן השטר המבויל היא יצירת אמצעי להגדלת את מהירות הכסף. כפי שהתמונה רומזת, לא מדובר בתיאוריה בלבד. השטרות המבוילים נוסו מספר פעמים בהיסטוריה במהלך שנות ה-30.

ניסוי וורגל (Worgl)

הכירו את וורגל, עיירה אוסטרית ציורית בחבל הטירול:

למרות הנוף היפה והאוויר הצלול, החיים של 4,300 תושבי העיירה האוסטרית היו קשים למדי בתחילת שנות ה-30. 1,500 מתושבי העיירה היו מובטלים, והעירייה הייתה על סף פשיטת רגל. ראש עיריית וורגל החליט לבצע ניסוי מוניטארי בעיירה, ולשלם לעובדי העירייה חלק משכרם בשטרות מבוילים חדשים שהעירייה תנפיק. עלות הבולים החודשית הייתה שווה ל-1% משווי השטר מידי חודש, כלומר מידי חודש ערכו של הכסף נחלש בכ-1%. הכסף גובה ברזרבות של שילינג אוסטרי "אמיתי" שהופקדו על ידי העירייה – מחזיק בשטר המבויל יכל להמיר אותו בכל רגע לשילינג אוסטרי רגיל תמורת עמלה של 2% משוויו.

ב-1 באוגוסט, 1932, הונפקו שטרות וורגל מבוילים בשווי 32,000 שילינג (בערך 4,500 דולר במונחים של אז). בפועל, רק שליש מהם הוכנסו למחזור, מחשש ללחץ אינפלציוני. מחקרים מעריכים שהשטרות המבוילים של וורגל החליפו ידיים בתקופת הניסוי 463 פעמים, לעומת 21 פעמים בממוצע לשילינג הרגיל. המחזור הכלכלי הוכפל פי 20, תקבולי העירייה ממיסים (מדד טוב למדידת פעילות כלכלית) גדלו משמעותית וכמות המיסים ששולמו מראש הכפילה את עצמה. כבישים חדשים נסללו, דרכים ישנות תוקנו, אזרחים התחילו לנטוע עצים במטרה למכור אותם לכשיגדלו (השקעה) והעיירה אף בנתה מתקן סקי חדש ומאגר מים עבור יחידת כיבוי האש העירונית.

ניסוי וורגל מצוטט פעמים רבות על ידי אנשים המצדדים בכלכלה "חברתית". לצערי הרב, כאשר ביצעתי את התחקיר לפוסט הזה, נתקלתי בלא מעט טענות מצד בלוגרים הנוגעות לתוצאות ניסוי וורגל שאינן מגובות בעובדות, המשמעותית שבהן היא הטענה שוורגל הגיעה לתעסוקה מלאה (אפס אבטלה). לטעון שתוך מספר חודשים 1,500 איש בעיירה קטנה באמצע שום מקום מצאו עבודה מצריך הוכחות, ואין אף מאמר שמגבה את הטענה הזאת. פישר היה מוכן לציין שבערך 50 איש קיבלו עבודה בעירייה, אבל טען שעצם העובדה שהאבטלה לא גדלה היא כבר הישג " and permanent jobs were given to from 30 to 50 of the 1500 unemployed; but probably a powerful influence has been exerted to prevent any increase of unemployment, by keeping business active", תעסוקה מלאה זה לא. ד"ר Margit Kennedy טענה שהאבטלה ירדה מ-25% ל-10% בלבד, אבל לא סיפקה מעולם שום נתון אמפירי לקביעה (חוץ מזה היא דוקטור לארכיטקטורה ותכנון עירוני, והמחקר שלה לא עומד באותו קנה מידה של מחקר כלכלי אמפירי).

היעדר נתונים מהימנים מונעת מהאקדמיה מלחקור ברצינות את ניסוי וורגל. רוב הנתונים מגיעים משיחות שבוצעו עם ראש העירייה ועם סוחרים ואזרחי המקום, לא ממאגרי נתונים מסודרים. הכלכלנים Baudin ב-1947 ולפניו von Murlay ב-1934 העריכו, בהסתמך על עדויות מהמקום, כי לעיירה הגיעו מבקרים רבים מרחבי אוסטריה, גרמניה ושוויץ כדי לחזות בניסוי ולראות את השטרות המבוילים. העיירה הפכה למעין מקום עלייה לרגל ומוקד משיכה לתיירים רבים. הגידול המשמעותי הזה בתיירות לעיירה יכול להסביר חלק נכבד מהעלייה במחזור ובהכנסה של תושבי וורגל.

סופו של ניסוי וורגל, 11 חודשים לאחר שהחל, הגיע כאשר הבנק המרכזי באוסטריה אסר על וורגל להמשיך להנפיק שטרות מבוילים. הנפקת כסף במדינה היא מונופול שמוענק לרשות המוניטרית, היינו לבנק המרכזי, ולגופים אחרים אין סמכות להנפיק כסף משלהם. במקרה הזה הבנק המרכזי חשש ש-170 העיירות האוסטריות שרצו ליישם את תכנית וורגל יובילו לאינפלציה והפסיק בחוק את הניסוי.

ניסויים נוספים בשטרות מבוילים

המעורבות של פישר הובילה לשורה של ניסויים נוספים בקהילות קטנות בארצות והברית ובקנדה. הצורה של הנפקת השטרות השתנתה בחלק מהמקומות. באלברטה, קנדה, למשל, השטרות לא היו מגובים ברזרבות של מטבע מקומי. במקום זאת, על השטרות היו 52 מקומות להדבקת בולים, ומידי שבוע היה נדרש מחזיק השטר לרכוש בול השווה ערך ל-2% מערך השטר. בצורה זו ציפו באלברטה לעלייה חדה יותר במהירות הכסף, ובנוסף, בכסף שעצם פעילותו מייצרת עבורו את הרזרבה: במהלך שנה ינפיקו תשלומי הבולים עמלות בשווי 104% מערכו של כל שטר, והרווח הזה ישמש כרזרבה עבור השטרות החדשים.

לא רק רשויות מקומיות הנפיקו שטרות מבוילים, גם עסקים וארגונים מקצועיים ניסו את ידם בהנפקת שטרות משלהם. התוצאות של מרבית הניסויים בארה"ב כמו גם באלברטה היו ברובן לא מעניינות: אף ניסוי לא נשאר פעיל יותר ממספר חודשים בודדים (ניסוי אלברטה הגיע לשנה והופסק), במרבית המקרים רוב בעלי העסקים המקומיים סירבו לקבל את השטרות החדשים ועובדים רבים סירבו לקבל תשלום באמצעותם. אין תוצאות אמפיריות המוכיחות כי הקפיצה המובטחת במהירות הכסף אכן התרחשה כתוצאה מהכנסת שטרות מבוילים לקהילות אלו בארצות הברית. כמו באוסטריה, גם בארה"ב אסר הבנק המרכזי בסופו של דבר את הנפקתו של כסף שאיננו פדרלי.

הסיבות לכשלון השטרות המבוילים הינן רבות – היו מקומות בהם התלוננו כי הנייר ממנו נעשה השטר לא היה איכותי מספיק ולא עמיד דיו. זיופים נוצרו במקרים רבים, ולעיתים עיצובו של שטר מבויל שונה מספר פעמים במהלך ימי חייו הקצרים כדי להילחם בזיופים. אבל הסיבה העיקרית הייתה אמון. לסוחרים ולאזרחים פשוט לא היה מספיק אמון בשטרות החדשים, שהיו עשויים מנייר בדיוק כמו הדולר הפדרלי בו הם שמו את מבטחם. הדבר מדגיש לדעתי יותר מכל את חשיבותו של האמון בכל מערכת מוניטארית.

דיון – האם שטרות מבוילים יכולים לעבוד

ניתן להבין את ההתלהבות שאוחזת בארגונים חברתיים מסוימים סביב הרעיון של שינוי צורת הכסף. גם אנשי המחאה החברתית בישראל העלו את ניסוי וורגל כדוגמה למערכת כלכלית חלופית. הבעיה עם שטרות מבוילים היא שמעולם לא נערך ניסוי בקנה מידה גדול (לאומי או אזורי) ולאורך זמן ממושך מספיק כדי לבחון את ההשלכות שלו על המערכת הכלכלית. תוצאות הניסויים הקצרים, למעט וורגל אשר חסר נתונים מהימנים, מעידים על אי הצלחה לחולל שינוי אמיתי.

אחת הבעיות המרכזיות שעולות משימוש בשטרות מבוילים היא האינפלציה. כסף מהיר הוא מתכון לאינפלציה מתקתקת, ובמידה מסוימת הכנסת מנגנון שמגביר את מהירות הכסף זהה להזרקת כסף למערכת. תארו לעצמכם שטרות מבוילים שמידי חודש מחייבים את המחזיק בהם לרכוש בול השווה ל-2% מערכם. זהו היום האחרון של החודש ואתם רוצים להיפטר מהשטרות שלכם ובאים אל בעל חנות מסוימת. בעל החנות מפתיע אותכם – אין לו בעיה שתקנו בחנות שלו, אבל המחירים עלו באחוז אחד. מדוע? מכיוון שהמוכר יודע שאם תשאירו את הכסף אצלכם (תחסכו אותו) הוא יאבד מחר שני אחוזים מערכו. אתם כבר ביצעתם בחירה לא לספוג את ירידת הערך אלא להשתמש בשטרות כדי לצרוך. לכן תעדיפו לקנות את המוצרים, אפילו בשחיקה של אחוז אחד מידי חודש, מאשר לספוג שחיקה של 2%. שחיקה של אחוז בחודש בשווי המטבע שווה ערך לאינפלציה שנתית של מעל ל-12%.

נראה שכוחם של השטרות המבוילים, אם הם אכן יחזרו בניסויים דומים בעתיד, יישאר בקהילות קטנות ולטווח הזמן הקצר. הגדלת מהירות הכסף באמצעים מלאכותיים בהחלט יכולה להוביל לגידול בתוצר הכלכלי כפי שהתיאוריה מרמזת – אבל בסופו של יום אם האדם לא יוכל לחסוך את כספו ולשמור על ערכו, אנו נמצא את עצמנו במצב של אינפלציה קשה, וזה עוד לפני שעסקנו בהשלכות של אי חיסכון על הפנסיה של כולנו.

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

"Free Money for Social Progress: Theory and Practice of Gesell's Accelerated Money" by Jerome Blanc (American Journal of Economics and Sociology, vol. 57, No.4)

"Dated Stamp Scrip in Alberta" by V. F. Coe (The Canadian Journal of Economics and Political Science, Vol. 4, No. 1)

"Private Production of Scrip-Money in the Isolated Community" by Richard H. Timberlake (Journal of Money, Credit and Banking, Vol. 19, No. 4)

"Stamp Scrip – Money People Paid To Use" by Bruce Chapman (Economic Commentary, Federal Reserve of Cleveland, April 2008 Edition)

"Stamp Scrip" by Irving Fisher (1933)

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם "6 מיתוסים על אינפלציה" בבלוג "הכלכלה האמיתית", אשר לפי הכתוב בו "שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות." לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש"אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה", בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

"באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה"

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה"עולם החדש" (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב"ערך המטבע"). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב "היציב", נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון "American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650" בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: "רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה"כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה". הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש"תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים".

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם "יציבות" בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש"אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה".

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג'ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה " To Spend, Spend, Spend". ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל"תיאורית כמות הכסף" שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף "V" היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

 

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב "למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר". תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין "כלכלה אמיתית" או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.