סיפור צניחת מחירו של הזהב השחור הוא סיפור מעניין המשלב בתוכו כלכלה, גיאו-פוליטיקה וטכנולוגיה. זהו סיפור גלובלי בהשתתפות שחקנים רבים מרחבי העולם, אשר עלילתו משפיעה על כל אחת ואחד מאיתנו. הוא גם, ואולי בעיקר, סיפור שלא פשוט לספר. חשיבותו של הנפט הופכת את הפקתו ואת הסחר בו לכוחות אשר שולטים בגורלות ממשלות, חברות ויחידים, כאשר חלק מהשחקנים מעוניינים להשפיע על זרימת הנפט כדי לקדם אג'נדות משלהם.

במרץ 2014, לדוגמא, הציע המיליארדר ג'ורג' סורוס לממשלת ארצות הברית למכור כמות נכבדת ממאגרי החירום של עתודות הנפט של המדינה במטרה ללחוץ את מחיר הנפט כלפי מטה ובכך להעניש את רוסיה על ההשתלטות על חצי האי קרים. מחיר חבית הנפט באותה שעה היה באזור ה-100$ לחבית ומחירה כיום עומד על פחות מ50$ לחבית. אך נפילת מחיר הנפט לא נגרמה עקב עצתו של סורוס, אשר נדחתה על ידי ממשלת ארצות הברית. הנפט צנח מסיבות אחרות לחלוטין.

מחירו של הנפט נקבע באותה צורה בה נקבע מחירו של כל מוצר או שירות שאינו נתון לפיקוח מחירים: על ידי ההיצע והביקוש. מערכת המחירים פועלת כדי לאזן בין רצונם של הקונים לרכוש את הכמות הרצויה להם במחיר הנמוך ביותר ובין רצונם של המוכרים למכור ככל הניתן במחיר הגבוה ביותר. התוצאה היא "מחיר השוק", ומחיר השוק של הנפט התנהג בצורה משונה בעשור האחרון.

ברשומה זו נספר את סיפורו של מחיר הנפט, ונראה כיצד התפתחויות גלובליות ואסטרטגיות פוליטיות של השחקנים המרכזיים בשוק זה משפיעות, באמצעות מערכת המחירים, על החיים של כולנו.

מסדרים את הלוח

מחיר הנפט ב-10 השנים האחרונות

אתר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מאגד מידע מפורט בנוגע להיצע ולביקוש של הנפט בדו"ח שוק הנפט שלו.  ניתן לראות בגרף שצירפתי למטה ואשר נלקח מהדו"ח את היחסים בין ההיצע (בירוק) והביקוש (בצהוב) של הנפט. מתחילת שנת 2010 זינק הביקוש לנפט בצורה חדה לעומת ההיצע, בעיקר עקב ביקוש יתר מסין. יצרניות הנפט לא יכלו לעמוד בדרישות, ומחיר הנפט זינק בהתאם.

היצע וביקוש הנפט הגלובלי

להימצאות הנפט ברמת מחיר גבוהה של 100$ במשך שנים יש השפעה על התמריצים של השחקנים השונים בכלכלה. אחת ההשפעות של מחירי אנרגיה גבוהים היא תמריץ להשקיע בטכנולוגיות ליצור אנרגיה חלופית: ככל שמחיר הנפט גבוה יותר, כך אנשי עסקים ויזמים מתומרצים להשקיע יותר בפרויקטים שיחליפו את הנפט ויאפשרו להם לקחת נתח בשוק האנרגיה. בזמן שהנפט נסחר בלמעלה מ-100$ לחבית, שוק האנרגיה הסולארית ואנרגיית הרוח זינק למעלה ופרוייקטים חדשים מומנו ברחבי העולם. צניחת מחיר הנפט הפילה יחד איתה גם מדדי מניות של חברות העוסקות בפיתוח אנרגיה מתחדשת.

השפעה אחרת היא בתמריצים שיש למחירי הנפט הגבוהים עבור יזמים לפתח מקורות נפט שנחשבו עד עכשיו כיקרים מידי לפיתוח. בצפון דקוטה בארצות הברית, למשל, החלו בשנת 2008 להפיק אנרגיה מפצלי שמן בתהליך שהינו קשה ויקר יותר מאשר קידוחי בארות הנפט המסורתיים. המחירים הגבוהים של הנפט המריצו את המשקיעים לקחת את הסיכון ולממן את הפרויקטים הללו.

בצד ההיצע, הגדילה ארה"ב את תפוקת חביות הנפט שלה ביום ב-4 מליון חביות נוספות החל משנת 2008, תוספת משמעותית של כ-4-5% מסך התפוקה העולמית. עליה זו קוזזה על ידי הירידה בתפוקה של לוב (שנמצאה במלחמת אזרחים) ושל עיראק, כך שהמחיר נשאר ללא שינוי בהתחלה. באוגוסט השנה התבשרנו כי המורדים בלוב הצליחו לחדש את יצוא הנפט מנמל אסידר שלא פעל במשך כשנה, מה שתרם להיצע העולמי, ובנובמבר הצליחה גם עיראק לפתוח ערוץ יצוא חדש לנפט דרך טורקיה ולהתקרב לקצב היצוא שהיה למדינה בימי סדאם חוסיין. התוצאה של כל האירועים הללו היא התחזקות היצע הנפט הגלובלי, תופעה אשר פועלת כדי ללחוץ את המחירים כלפי מטה.

כפי שניתן לראות בגרף ההיצע והביקוש למעלה, אין זה מספיק שהיצע הנפט גדל בשנים האחרונות בצורה חדה. החל מסוף שנת 2010 החלה האטה בקצב הביקוש לנפט, בעיקר תודות להאטה בצמיחה הסינית. סין הייתה גורם משמעותי בדחיפת הביקוש לנפט בשני העשורים האחרונים, נפט אשר היה דרוש כדי להאכיל את הצמיחה החזקה. כעת, משהכלכלה הסינית הצטננה מעט, יורדת עמה הדרישה הסינית לחביות נפט. גורם משמעותי נוסף שתורם לירידה בביקוש לנפט היא מדיניות הפחתת הסובסידיות לנפט ברחבי העולם: מדינות רבות מסבסדות עבור אזרחיהן ועבור חברות יצרניות הפועלות בשטחן את מחירי האנרגיה בהיקפים של מעל ל-500 מיליארד דולר מידי שנה. הסובסידיות הללו גורמות לביקוש להיות גבוה יותר מאשר במצב ללא הסובסידיות, מכיוון שהצרכן רואה מחיר נמוך יותר ממחיר השוק, ורוצה לרכוש יותר. בשנים האחרונות נאלצות מדינות עניות רבות לחתוך את הסבסוד לאנרגיה שהן מעניקות, ביניהן מלזיה, תאילנד, ניגריה, אינדונזיה וונצואלה (לשם המחשה, מחיר כוס קפה בקראקס היה יקר יותר פי 100 מליטר בנזין בשנה שעברה). גם במדינות המערב מתנהל ויכוח סביב הקטנת הסובסידיות הנדרשות, והסנאט האמריקאי הפיל הצעה של הנשיא אובמה לפני שנתיים לחתוך את הסובסידיות הללו. צמצום הסובסידיות בחלק מהמדינות תורם לקיטון הביקוש לנפט.

כוחות השוק הללו, של היצע גבוה יותר וביקוש נמוך יותר הובילו לירידה במחירי הנפט, עד שבנובמבר 2014 הגיע מחירה של חבית נפט לאזור ה-80$. בשלב זה נישאו העיניים לועידת אופ"ק בוינה בסוף נובמבר ולהחלטה שתתקבל בסיומה.

הקרטל

בשנת 1960 הוקם בבגדד "איגוד יצואניות הנפט" שמטרתו המוצהרת היא לתאם את פעילות ההפקה ויצוא הנפט העולמי בין המדינות השונות. אבל השוק לא צריך אירגון שיתאם הפקה או יצוא של אף מוצר, יש לו מערכת מחירים בשביל זה. מטרתו האמיתית של הארגון, המכונה אופ"ק, היא לשמור על האינטרסים של המדינות החברות בו ולדאוג להכנסותיהן מיצוא הנפט. בארגון אופ"ק חברות מדינות האחראיות על כ-40% מתפוקת הנפט העולמית. הגדולה מביניהן היא יצרנית הנפט השנייה בגודלה בעולם, ערב הסעודית (בהפרש לא ניכר מרוסיה המובילה), ויחד איתה איראן (מקום 4), עיראק (מקום 7), איחוד האמירויות (מקום 8), כווית (מקום 10), ונצואלה (מקום 11), ניגריה, לוב, אלג'יריה, אנגולה, קטאר, ואקוודור. היום מתכנס הארגון במקום מושבו בוינה הקרירה.

אופ"ק מתאם את פעילות הפקת הנפט על ידי הקצאת מכסות הפקה לכל מדינה שחברה בקרטל. כך, אם הקרטל צופה שהביקוש לנפט עומד לרדת, הוא יכול לתאם שכל מדינה תקטין במעט את היצור שלה כדי להוריד את ההיצע ועל ידי כך לשמור על רמת המחיר. על ידי שליטה (חלקית) בהיצע הנפט הגלובלי העתידי, פועל הארגון כדי להניע את מחיר הנפט למקום האופטימלי מבחינת המדינות החברות בו. החלטות אופ"ק אמנם מתקבלות בהסכמה מלאה, אבל לעיתים קרובות סוטות המדינות החברות בו מן היעדים שנקבעו להן. לכן מקובל להסתכל על החלטות אופ"ק כאל אינדיקטור בלבד לכיוון הכללי אליו ינוע היצע הנפט.

ירידת הנפט לאזור ה-80$ הובילה שחקנים רבים בשוק האנרגיה לצפות כי אופ"ק יודיע על הקטנת מכסות היצור כדי "להגן" על מחיר הנפט. אבל לרוב המדינות המייצאות נפט יש בעיה – תזרים הדולרים שנכנס אליהן כתוצאה מיצוא הנפט הוביל להגדלת הוצאות הממשלה מחד ושמירה על בסיס מס נמוך מאידך. חלק מהמדינות הללו נעשו תלויות בהכנסות הממשלה המתקבלות מתקבולי מכירת הנפט, וירידה במחיר או בכמויות הנמכרות עלולה להוביל לגירעונות עצומים בתקציב ואף לפשיטת רגל. הנה גרף המבוסס על ניתוח של ה-Wall Street Journal המתאר עבור חלק מהמדינות את מחיר ה-Breakeven של חבית הנפט ביחס לתקציב שלהן, כלומר, בהינתן כמות יצוא חביות הנפט הנוכחית, מהו מחיר חבית נפט שיאזן את תקציבי המדינות:

Oil Breakeven Price Per Country

המצב לא נראה מזהיר עבור מדינות ערב, אשר מצאו עצמן בגירעונות תקציביים כבר כאשר מחיר הנפט נגע ב-80$. גם אם החברות באופ"ק יקטינו את מכסות היצור כדי להעלות את המחיר בחזרה לאזור ה-100$, הן עדיין ימכרו פחות חביות נפט בשל הקטנת המכסות, ושוב ימצאו את עצמן בגירעון תקציבי. "ההתמכרות" הערבית (והונצואלינית) למחירי נפט גבוהים פגעה בגמישות התקציבית שלהן. למרות הכל, ביקשו חלק מהמדינות החברות באופ"ק, בהנהגת ונצואלה ואיראן, להקטין את מכסות היצור כדי לשמור על מחיר הנפט. מכיוון שערב הסעודית היא היצרן הגדול ביותר באופ"ק, וגדולה באופן משמעותי מכל יצרן אחר, הרי שחלק ניכר מהירידה ביצור תיפול על כתפיה. ערב הסעודית מצידה סירבה להקטנת המכסות והודיעה שהאיום הגדול ביותר על מדינות אופ"ק כיום… הוא ארצות הברית.

איך זה קרה? ובכן, ערב הסעודית מסתכלת בחשש על העליה בהפקת הנפט האמריקאי בצפון דקוטה מפצלי שמן ומחזרתה של ארצות הברית לעצמאות אנרגטית. ארצות הברית מסוגלת כיום, לראשונה מזה עשרות שנים, לספק בעצמה את כל צרכי הנפט והגז שלה, מה שאומר האינטרסים שלה במדינות המזרח התיכון חשובים פחות, וכך גם מידת השליטה של מדינות אלו, ובראשן ערב הסעודית, בפוליטיקה האמריקאית. הפרויקטים החדשים של הפקת הנפט באמריקה הם, כפי שציינו קודם, יקרים יותר מקידוחי הנפט המסורתיים, ולכן הם רווחיים יותר רק ברמה גבוהה יחסית של מחירי הנפט. ערב הסעודית הכריזה למעשה על "מלחמת מחירים" עם היצרנים בארצות הברית כדי להוציא אותם מהשוק.

לשם המחשה צירפתי כאן גרף שמקורו בדוח של הבנק הקנדי ScotiaBank שצוטט במגזין VOX אשר מציג את מחיר ה-Breakeven של פרויקטים מרכזיים של הפקה מפצלי שמן בארצות הברית (לחצו להגדלה):

אלו הם המחירים לחבית שיובילו לכך שההפקה מפרויקטים אלו תהיה רווחית, בנטרול ההוצאות השקועות של הקמת הפרויקטים. לשם השוואה, ערב הסעודית צריכה מחיר של 25$ בלבד לחבית כדי שהבארות שלה ייצרו רווח אחרי הוצאות ההפקה.

בצורה זו רוצה ערב הסעודית לגרום להפסקת חלק מהיצור האמריקאי החדש כדי לשמר את כוחה. לאחר מכן תוכל להקטין את המכסות ולהעלות את המחיר, והיזמים האמריקאים שנכוו בסיבוב הנוכחי ילמדו, בתקווה, כי ערב הסעודית מוכנה להיכנס למלחמת מחירים קשוחה כדי להשאיר אותם מחוץ למשחק.

אי הנכונות של אופ"ק, בהנהגת ערב הסעודית, להקטין את מכסות ההפקה של הנפט הובילה להמשך ירידת המחיר, שהגיע רק לאחרונה ל-48$ בלבד לחבית. היצרנים האמריקאים ינסו להתייעל ולהחזיק את הראש מעל למים מכיוון שיש גבול למשך הזמן שאופ"ק יוכלו להמשיך במלחמה הזאת. ערב הסעודית אמנם נכנסה למלחמת המחירים עם המערב עם עתודות, אבל בנות בריתה מאופ"ק לא ישרדו זמן רב אם המחיר יישאר נמוך כל כך.

יצואניות הנפט מתייבשות

נפט מהווה 90% מהכנסות הממלכה הסעודית, ולכן אין ספק שהירידה במחיר הולכת לפגוע משמעותית בכלכלת המדינה. שוק המניות הסעודי (שסגור בינתיים למשקיעים מחוץ למדינה) כבר הספיק לרדת בכרבע מערכו. בשנת 2008, בעקבות מהומות "האביב הערבי", התחייבה הממשלה בריאד להגדיל משמעותית את התקציבים החברתיים במדינה ולייצר מקומות עבודה לדור הצעיר (שיעור האבטלה בערב הסעודית עומד כיום על כ-12%) וכתוצאה מכך גדל התקציב בכ-60% ב-6 השנים האחרונות. במהלך הימים האחרונים הודיעה הממשלה כי היא נערכת לקיצוץ משמעותי בהוצאות הממשלתיות בעקבות נפילת מחירי הנפט, ויש המעריכים כי התקציב הסעודי ייחתך ב-18% בשנת 2015. מה תהיה ההשפעה של המהלך הזה על הצעירים? נגלה בעתיד הקרוב. לסעודים יש רזרבות בשווי מוערך של 736 מיליארד דולר. זה יקנה להם מרווח נשימה ארוך יותר מאשר חלק מחבריהם באופ"ק, אבל המדינה תהיה חייבת להכניס רפורמות כלכליות במהירות ולהגדיל את בסיס המס אם מחיר הנפט לא יעלה בשנה הקרובה.

ההשפעה של נפילת המחירים על רוסיה הייתה מורגשת יותר בעיתונות העולמית, אשר דיווחה על התרסקות הרובל והפגיעה ביציבות הכלכלית של הבנקים ברוסיה עם שאדנפרוידה גלויה. ההכנסות מנפט מהוות כ-45% מתקציב הממשלה הרוסית, ויחד עם הגז מהוות כ-65% מסך התקציב, וצניחת מחירי הנפט תפגע בכלכלת רוסיה בצורה משמעותית. הבנק המרכזי הרוסי העלה את הריבית ל-10.5% במאמץ למנוע את המשך הידרדרות המטבע, ועל ידי כך הקריב למעשה את הצמיחה במדינה לטובת הגנה על השער של המטבע. המטבע הנמוך אולי יעזור לרוסיה לצמוח בעתיד, אך בינתיים כלכלתה צפויה להתכווץ בכ-5% בשנה הקרובה.

הניתוח המעניין ביותר על רוסיה מגיע בימים האחרונות מעיתון ה-Economist, אשר מציג את הקורלציה בין הפוליטיקה הרוסית לבין מחירי הנפט. הנה הגרף הלקוח מהמאמר (לחצו להגדלה):

מחירי הנפט והפוליטיקה הרוסית
מגזין האקונומיסט

המאמר טוען שרוסיה הסובייטית והמודרנית הפגינו אגרסיביות גדולה יותר כלפי ארצות הברית ואירופה כאשר מחיר הנפט היה בשיא, והיו נכונות לויתורים והתקרבות למערב כאשר הנפט היה בשפל. ניתוח האסטרטגיה הפוליטית על בסיס מחירו של הנפט נשמע פשטני, וברור שיש גורמים נוספים המשפיעים על ההנחיות היוצאות ממוסקבה, אך המאמר שווה קריאה.

המדינה שצריכה להיות הכי מוטרדת ממחיר הנפט היא כנראה ונצואלה.

מאז המהפכה מנוהלת ונצואלה בצורה די גרועה. מגבלות על המסחר במט"ח הובילו למחסור במוצרים מיובאים רבים במדינה (לדוגמא, שמפו וחיתולים) ותורים ארוכים לסופרמרקט הם תופעה שכיחה למדי. המדינה סובלת ממחסור חמור בתרופות מצילות חיים, כתוצאה מאי היכולת של הממשלה לשלם את חובותיה (המוערכים בכ-3.5 מיליארד דולר) לחברות הפארמה הזרות. נפילת מחיר הנפט היא הצרה האחרונה בשרשרת עבור קומדיית הטעויות ששמה ונצואלה. בדצמבר השנה ירדו מחירי אגרות החוב של המדינה ל-43 סנט לדולר, ושוק ביטוחי החוב מצטט מחירים המשקפים הסתברות של 93% לפשיטת רגל של המדינה. מה יהיה על המהפכה הסוציאליסטית הגדולה כאשר היא לא תוכל להמשיך לממן את המעט שהיא נותנת לאזרחיה מהלוואות זרות, וכאשר השקעותיה הזרות ויתרות המט"ח שלה יוחרמו על ידי בתי המשפט כדי לשלם ללווים? הוגו צ'אבז מתהפך בקיברו.

שעתן של יבואניות הנפט?

שאלה שנשאלת הרבה לאחרונה היא האם מחירי הנפט הנמוכים יובילו לצמיחה חדה עבור המדינות שמייבאות נפט ואנרגיה?

התשובה הקלאסית של הכלכלנים היא: "כן ולא".

כן – כי מחירי אנרגיה נמוכים יותר משמעותם עלויות נמוכות יותר עבור כל הסקטורים, מחירים זולים יותר ורווחים גדולים יותר. בסביבה של מחירי אנרגיה נמוכים יש תמריץ גבוה יותר להשקיע מכיוון שנשאר יותר בכיס של כל אחד מאיתנו לאחר תשלום החשבונות. אבל….

לא – צריך לזכור שמערכת המחירים היא בראש ובראשונה התוצאה. בתחילת הרשומה הזכרנו שמחירו של הנפט, כמו של כל מוצר, הוא תוצאה של שינויים בביקוש ובהיצע לו. אם הביקוש לנפט היה ממשיך לגדול, אך ההיצע היה גדל יותר ומוביל לירידה במחיר, היה קייס טוב לצפות לצמיחה גבוהה במדינות מיצאות הנפט. אך, נזכיר, הירידה במחיר הנפט מוסברת בין היתר גם בשל ירידה בביקוש לנפט… המחיר של הנפט נמוך יותר גם מכיוון שפחות אנשים רוצים לרכוש אותו, וזה מלמד דווקא על האטה. סין היא הגורם המשמעותי ביותר לירידה בביקוש, אך ביקוש חלש יותר נרשם גם בגרמניה ובבריטניה. לא מן הנמנע שהעולם יתחלק למדינות אשר נהנות מ"דיבידנד המחיר של הנפט", ומדינות שיצמחו פחות עקב גורמים פנימיים אחרים בכלכלותיהם.

ימים יגידו אם מחירי נפט נמוכים הם ה"נורמל החדש" או רעש שיתוקן במהירות. שיפורים טכנולוגים שהובילו לקידוחים חדשים בארצות הברית, ירידה בביקוש העולמי לנפט, ומלחמת מחירים שהכריזו הסעודים על בני בריתם הנגררים משפיעים על חיי כולנו. אנחנו יכולים רק לדמיין את ההשפעה של קיצוץ במדיניות הרווחה של איראן או ונצואלה על השקט ברחובותיהן, או את השינוי באיכות חייו של האזרח הרוסי הממוצע שנהיה בתוך חודש עני יותר בכ-40% לפי שווי דולרי. מחירי הנפט הנמוכים ישפיעו גם עלינו, על חשבון הדלק שלנו ועל מחירי המוצרים שאנו רוכשים בסופר, וגם על תגליות הגז שבים התיכון, על השווי שלהן, ועל ההשפעה האפשרית שלהן על עתידנו הכלכלי.

דבר אחד בטוח. אם נחווה צמיחה כלכלית גדולה יותר כתוצאה ממחירי הנפט הנמוכים, יקום הפוליטיקאי שידאג לקחת על זה קרדיט.

נתחיל מהסיפור החשוב: לאסף צימרינג, דוקטור לכלכלה מטעם אוניברסיטת סטנפורד אשר בימים אלו עושה פוסט-דוק באן הארבור, יש בלוג חדש בעברית בנושא כלכלה, רוצו לבקמרק. רצתם? יופי. אפשר להמשיך.

ב-21 לספטמבר עלה צימרינג להתקפה עם רשומה בשם "מה יהיה עם הלימות ההון?", בה העביר ביקורת על המאמר הזה של סיון איזסקו בדה-מרקר. אסף מסמן את הקזוס בֶּלִי שלו כך:

שוב פדיחה של עיתונאים בנושא הלימות הון, והפעם דה מרקר, בכתבה על החלטות המפקח על הבנקים. תחת הכותרת האומללה ״המפקח שעלה לבנקים 20 מיליארד שקל״ מסבירה הכתבה שדרישות הלימות ההון החדשות של המפקח על הבנקים הביאו לכך שהבנקים הפנו רווחים בערך של 17 מיליארד שקל להגדלת ההון העצמי שלהם, במקום לחלק את הרווחים לבעלי המניות (והם יאלצו להוסיף עוד 2.7 מיליארד, לכן בסה"כ כעשרים מיליארד). לכן, לפי דה מרקר, לא רק שבעלי המניות מסכנים, המשק כולו נפגע, כי הגדלת ההון העצמי פוגעת איכשהו במתן אשראי. בגלל שחשוב לי פה לדייק, אני אנסח את הביקורת שלי בצורה מאד ניואנסית:

לא נכון!

שאר הביקורת, כהרגלו של אסף בקודש, מנוסחת בפשטות ומגובה בעובדות, ונשענת בעיקר על עבודתם של ענת אדמתי ומרטין הלויג בספרם עטור השבחים "בגדי הבנקאי החדשים". טענותיו של אסף מעניינות, אך לא מדויקות. תמצית טענותיו מופיעה בפסקת הסיום: "אין פה מחנק אשראי, אין פה הפסד לבעלי המניות. זה סתם רעיון טוב. יש כמה כאלה". מדבריו משתמע שדרישות הלימות ההון כיום אינן יעילות – אפשר להגדיל את דרישות הלימות ההון מבלי לפגוע בקריטריונים חשובים אחרים כגון האשראי לציבור או פגיעה בשווי אחזקות הציבור. אם זה המצב, תמוה שהבנקים מנסים תמיד למנוע "גזירות" מסוג זה. אם כולם מרוויחים, מדוע לא כולם מרוצים, וחשוב מכך – מדוע המערכת לא מעלה לעצמה את יחס הלימות ההון מטעמה? אם אין הפסד, כלום יזיק לבנקים להיות קצת יותר יציבים?

ברשומת תגובה זו אתפוס טרמפ על הנושא ואנסה לענות לאסף. בין היתר אטען שלשינויים רגולטוריים שמשפרים את יציבות המערכת הבנקאית יש מחיר, מחיר הנגבה הן מבעלי המניות של הבנקים והן מהמשק כולו. יודגש כי אין זה אומר שרפורמות אלו אינן דרושות או מבורכות, אך כפי שהטיב לנסח זאת רוברט היינליין: "אין כזה דבר כמו ארוחות חינם".

הלימות הון על קצה המזלג

קוראי הבלוג הותיקים כבר אמורים להבין כיצד הבנקים פועלים, אבל הנה קורס מזורז לרענון:

הבנקים המסחריים מעניקים הלוואות כמתווכים בעיקר. זאת אומרת שהם לוקחים כסף מפיקדונות שהופקדו אצלם (להלן – חוב), ונותנים אותם ללווים בריבית גבוהה יותר. כדי להבטיח את יציבות הבנק, מחייב הרגולטור את הבנקים להחזיק בכסף משלהם, כלומר כסף השייך לבעלי המניות ולא למפקידים או לנושים האחרים שלו. ניתן להגיד למעשה שכל הלוואה שניתנת בבנק היא שילוב של כספי המפקידים (מימון חוב) ומעט כסף ששייך לבעלי המניות (מימון הון). לצורך הדוגמא נבחן שני בנקים דימיוניים בעלי גישות שונות לסיכון אשראי: בנק "מבטחים" ובנק "תעוזה".

גם "מבטחים" וגם "תעוזה" מעניקים הלוואות ללקוחות בשווי של 100 מליון ש"ח, ההבדל הוא בתמהיל המימוני, או בדרך בה הבנקים הללו מממנים את ההלוואות. הבנקים מממנים את האשראי באמצעות שילוב של כספי נושי הבנק (הפיקדונות) וכספי בעלי המניות ("ההון" או הקפיטל). בנק "תעוזה" מממן כל שקל של אשראי שהוא מעניק על מ-80 אגורות של פיקדונות ו-20 אגורות של הון. בסך הכל, בעלי המניות דואגים להשאיר בחברה 20 מליון ש"ח הון ואוספים פיקדונות בשווי של 80 מליון ש"ח מהציבור הרחב. מנגד, בנק "מבטחים" מעדיף גישה סולידית ויציבה יותר, ומממן כל שקל של אשראי עם 40 אגורות הון עצמי, ו-60 אגורות מפיקדונות.

מדוע בנק "מבטחים" נחשב לבנק יציב יותר? מכיוון שהיררכיית הנושים קובעת שהפסד של הבנק נספג קודם כל על ידי בעלי המניות ("ההון" נמחק) ורק לאחר מכן על ידי הנושים שלו (במקרה שלנו, המפקידים). בואו נניח שמחר מסתבר ש-30% מכלל האשראי של שני הבנקים, כלומר 30 מליון ש"ח בכל בנק, מוכרזים כאשראי "פגום", אשראי שהלווים שלו מודיעים כי לא יוכלו להחזיר כלל. מה יקרה לבנקים הללו כעת וללקוחותיהם?

ובכן בבנק "מבטחים" מלקקים בעלי המניות את פצעיהם. סך שווי האשראי ירד ל-70 מליון ש"ח בלבד, והם נאלצו לספוג את כל ההפסד. שווי הכסף ששייך להם, ההון העצמי, נחתך מ-40 מליון ש"ח ל-10 מליון ש"ח בלבד, בדיוק גודל הפגיעה באשראי. אבל מה עם לקוחות הבנק, מפקידיו? הם לא נפגעו כלל מהמשבר האיום וממשיכים לצבור ריבית על חסכונותיהם. שמרנותו של בנק "מבטחים" (בין אם מהחלטת ההנהלה ובין אם מהחלטת הרגולטור) שמרה על ערך כספם.

המצב פחות מזהיר בבנק "תעוזה". לאחר שבעלי המניות נמחקו כליל עומד הבנק בפני שוקת שבורה. המפקידים חושבים שיש להם 80 מליון ש"ח בפיקדונות, אך רואי החשבון של הבנק יודעים שכנגד ה-80 מליון הללו יש לבנק אשראי ונכסים בשווי 70 מליון בלבד. אם לא ימצא איזה מלווה לשעת חירום לבנק ומהר, תאלץ הנהלת הבנק להודיע למפקידים שכל אחד מהם עתיד לספוג "תספורת" בגובה של שמינית מסך כל הפיקדונות שלהם.

אנו אומרים ש"יחס הלימות ההון" של בנק "מבטחים", כלומר סך ההון עצמי לנכסי האשראי שלו, גבוה יותר, וזה טוב יותר למפקידים וטוב יותר ליציבות של מערכת הבנקאות. אבל האם זה טוב יותר לכולם?

טענה ראשונה: דרישות הלימות הון לא מגבילות את ייצור האשראי (?)

ראשית טוען אסף כי המשק אינו נפגע כלל, מכיוון שהעלאת יחס הלימות ההון לא באמת מגבילה את יכולת הבנקים להעניק אשראי נוסף. תשובתי לטענתו של אסף היא שהוא צודק טכנית אך טועה מהותית. כן, אין שום חסם פיזי שמונע מהבנקים מלהעניק אשראי נוסף, אך אף על פי זאת – האשראי למשק אכן יפגע.

אם ניקח את בנק "תעוזה" בדוגמא הקודמת ונכריח אותו להתנהג כמו בנק "מבטחים", כלומר לעמוד ביחס הלימות הון של 40%, תוכל לבחור הנהלת הבנק בשתי דרכי פעולה או שילוב של שתיהן. בדרך הראשונה יודיע הבנק כי אין בכוונתו לגייס הון נוסף, כלומר אין בכוונתו לפנות לבעלי המניות או למשקיעים חדשים ולבקש מהם להכניס יד לכיס ולהגדיל את ההון העצמי. במקום זאת, הבנק יבחר להקטין את האשראי שהוא מעניק. במקרה שלנו, בנק תעוזה יוכל להוריד את האשראי שהוא מעניק בחצי, ל-50 מליון ש"ח בלבד, ובכך לעמוד ביחס הלימות ההון (הניחו שהפיקדונות "העודפים" שיהיו עכשיו במאזנו של הבנק יושקעו באגרות חוב של המדינה אשר אינן נחשבות, לצרכי חישוב יחס ההלימות מכיוון שהן בטוחות לחלוטין, לפחות לדעתו של משרד האוצר). בחירה זו תקטין את האשראי הבנקאי למשק.

הדרך השנייה בה יכול לבחור הבנק, ואליה חותר אסף, היא גיוס של הון מניות נוסף. הבנק יוכל לגייס 20 מליון שקל נוספים ממשקיעים חדשים או קיימים ולהגיע ל-40 מליון ש"ח כדי לתמוך ברמת האשראי קיימת. אבל למה לעצור שם? לבנק יש כבר פיקדונות בסך 80 מליון שקל, ולכן יוכל לגייס הון בשווי 53.5 מליון ש"ח. כך יוכל להגדיל את האשראי שהוא מעניק ל-133.25 מליון ש"ח.

אז אכן, אסף צודק טכנית בדבר קיומה של האפשרות השנייה – לפחות תיאורטית. אבל אני טוען שהאפשרות הזאת לא נמצאת באמת על הפרק, ומערכת התמריצים הקיימת תוביל את הבנקים להימנע ככל הניתן מגיוס הון נוסף. לו גיוס ההון היה "חינמי" ולא היה משית עלות על אף שחקן, מדוע לחכות לשינוי ביחס הלימות ההון? מדוע הבנקים הקטנים לא מנפיקים כבר עכשיו הון כדי שיוכלו להעניק יותר אשראי ולהתחרות בגדולים? מדוע הנהלות בנקים בארץ ובכל העולם מנסות בכל כוחן למנוע הנפקות של הון נוסף?

א. מבנה הבעלות על הבנקים. הבנקים בישראלים נשלטים ברובם על ידי גרעיני שליטה. מדיניותם המוצהרת של משרד האוצר ובנק ישראל הייתה למכור את הבנקים שהולאמו לקבוצת שליטה במקום לשלל משקיעים שונים. בפועל, החלטה זו מסרסת את יכולתם של הבנקים לגייס הון נוסף ממשקיעים. כל הנפקה של הון חדש תדרוש מבעלי השליטה להכניס את היד לכיס ולהשתתף בהנפקה לכל הפחות לפי חלקם היחסי בכדי לשמור על אחוז השליטה שלהם בחברה. אחרת – הם ידוללו ויאבדו מכוחם. מכיוון בעלי השליטה לא ששים לשים כסף נוסף על שולחן, ואולי אפילו אין להם כסף בצד כדי להכניס לבנק, יעדיפו הבנקים להקטין את האשראי שהם מעניקים ולא לגייס הון. האם התסריט נשמע למישהו דמיוני? זה בדיוק מה שקרה לבנק דיסקונט ב-2011, כאשר העדיף לצמצם את האשראי לציבור ב-2.2 מיליארד ש"ח על פני הנפקת מניות כדי לעמוד בדרישות הרגולטור.

ב. פגיעה בשווי המניות. גיוס הון מהציבור עלול לפגוע בערך המניות עבור ציבור המשקיעים, ועל כן יש לו פוטנציאל להיות החלטה שמשמידה ערך למשקיעים. ראשית, גיוס הון מהציבור איננו מהלך ללא עלויות עסקה – עלויות חיתום, הנפקה ועמלות שונות הופכות את גיוס ההון לדבר יקר. שנית, הנפקת הון בעולם עם מידע אסימטרי (עולם בו להנהלת החברה יש יותר ידע על שווי החברה מאשר לשאר ציבור המשקיעים) יכולה להתפרש כאיתות של הנהלת החברה לכך ששווי המניות גבוה מידי. לא נרחיב את הדיון בשאלה הזו, אך לקוראים מתקדמים אני ממליץ על המודל של Myers and Majluf 1984 שמתאר מדוע פירמות, לא רק בנקים, יעדיפו לא לגייס הון נוסף אלא לממן באמצעות חוב.

טענה שנייה: הפניית הרווחים להון העצמי לא פוגעת בבעלי המניות (?)

האמת היא שכן, היא פוגעת. יותר מכך – הגדלת דרישות הלימות ההון פוגעת בשווי הפירמה כולה, ועל כן מורידה את שווי המניות שבידי בעלי המניות, גם אם הבנקים נמנעים מגיוס הון. אסף מתייחס לכך ש-20 שקלים שלא חולקו בדיבידנד אלא נשארו בהונה העצמי של החברה הם עדיין 20 שקלים, ועל כן השווי לבעלי המניות נותר זהה. הוא צודק לחלוטין. אבל על ידי כך שהרגולטור דורש מהבנקים לשנות את תמהיל המימון שלהם לכזה שנשען יותר על הון ופחות על חוב ממקודם, הרגולטור פוגע בשווי האחזקות של כל בעלי המניות בחברה.

א. חוזרים לסיקסטיז: לצורך ההסבר נשלוף את המודל שמדיר שינה מעיני כל סטודנט לתואר MBA בעולם, מודל מוליאני ומילר (או M&M בקיצור). אי שם בשנות ה-60 העליזות פיצחו פרנקו מודליאני ומרטון מילר את הקשר בין מבנה המימון של החברה לבין השווי שלה, והסבירו מדוע חלק מהחברות אוהבות למנף את עצמן: בעולם המערבי הנאור מקבלות החברות הטבת מס בגין תשלומי החוב שלהן. משמעות העניין היא שאם אני בוחר לממן חלק מהחברה שלי באמצעות חוב (הנפקת אגרות חוב או, במקרה שלנו, לקיחת פיקדונות מהציבור) הממשלה נותנת לי מתנה יקרת ערך – אני יכול לחסר את ההוצאות של החזרי הריבית לנושים שלי מהרווח של החברה החייב במס (תשלום הריבית למפקידים הוא הוצאה מוכרת עבור הבנקים). התוצאה הישירה של המתנה הזו היא שככל שהנהלת החברה תבחר למנף את עצמה יותר בחוב מאשר בהון, כך היא תזכה ל"מגן מס", הטבה שמתרגמת לערך כספי אמיתי עבור בעלי המניות. כתוצאה מכך, העלות הכוללת הנקייה ממס של מימון חברה בעלת שיעורי חוב (פיקדונות) גבוהים זולה יותר מהאלטרנטיבה. כאשר הרגולטור מחייב את החברה לשנות את תמהיל המימון שלה, קרי, להפחית את מינוף החוב של החברה, הוא פוגע בשווי מגן המס הזה ומוריד באופן ישיר מערך החברה. פרנקו מודליאני זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 1985, בין היתר על עבודתו במודל זה. מרטון מילר היקר זכה בפרס בשנת 1990 ביחד עם הארי "החזית היעילה" מרקוביץ' וויליאם שארפ (כן כן, ההוא ממדד שארפ).

יהיו שיטענו שהפגיעה נוצרת עקב מדיניות מיסים מעוותת. אדרבא, אפשר לפתוח את זה לדיון. אך תחת תקנות המס הקיימות, דרישה להורדת מינוף הבנקים כתוצאה מהעלאת יחס הלימות ההון פוגעת בבעלי המניות, או חמור מכך, היא עלולה לגרום להנהלות הבנקים לחפש הזדמנויות אשראי מסוכנות יותר כדי לשמור על התשואה לבעלי המניות (ועל הבונוסים של המנהלים, ע"ע בעיית הסוכן).

ב. סובסידיות ממשלתיות: "פיקדונות הם בטוחים לחלוטין והממשלה לא תיתן למפקידים להיפגע". האם שמעתם את המשפט הזה פעם? ממשלת ישראל לא מספקת ערבות רשמית לפיקדונות בנקאיים, אך ההיסטוריה מוכיחה כי היא תמיד יצאה להגנת המפקידים. גם בקריסת הבנק למסחר המדינה הגנה על חצי מיליארד שקלים שהופקדו שם על ידי הלקוחות התמימים. הערבות הבנקאית לפיקדונות, גם אם איננה ניתנת בצורה מפורשת אלא כ"ערבות שבקריצה", מהווה סובסידיה משמעותית עבור הבנקים, מכיוון שעלות גיוס החוב בצורת הפיקדונות נמוכה משמעותית ממחיר השוק "ההוגן" (מנוטרל הסובסידיה) של מימון חוב זה. גם אם נתעלם ממודל M&M, הגדלת יחס הלימות ההון גורסת הפחתת התלות במימון מסובסד על ידי המדינה, ולכן פוגעת בהכרח בשווי הפירמה.

שוב, יהיו רבים שיטענו שאולי לא מגיעים לבנקים הסובסידיות הללו וטוב שהם נאלצים להסתמך יותר על עצמם ופחות על הטבות של המדינה. גם כאן, הדבר נתון לוויכוח. אבל מה שלא נתון לויכוח הוא שהחלטת המפקח פוגעת בבעלי המניות של הבנקים – הם מאבדים ערך, חד וחלק.

אז מה הפואנטה?

אם ליציבות הבנקים לא הייתה עלות, הבנקים היו יציבים ממזמן, ובנקים מסוכנים היו נעלמים כמו יונת הבר. קיים Meme שרץ בתקשורת הכלכלית שגורס כי העלאת דרישות הלימות ההון מהבנקים ישפרו את היציבות ללא כל עלות. זו טעות, או לכל הפחות טענה לא מבוססת. יש יסוד סביר להאמין כי העלאת הדרישות אכן תוביל לצמצום האשראי לציבור ולפגיעה בפנסיות של הציבור דרך השקעותיו בשוק המניות. אין הדבר אומר שרגולציה על הבנקים היא דבר רע או שיוזמת המפקח על הבנקים לא רצויה – אבל יש מחיר לשלם, וכולנו נשלם אותו בין אם נרגיש זאת ובין אם לא.

תגובה בקצרה:

לאחר ששלחתי לאסף את הרשומה לקריאה מקדימה, ביקש להוסיף את ההערות הבאות:

"קודם כל – סבבה.

אחרי שמורידים מהשולחן את השטויות האיומות שכל מיני אנשים אומרים בנושא (כמו למשל בכתבה המצוטטת מדה-מרקר), ואחרי שכולם מבינים מה זה ומי זה הון עצמי, אפשר להתחיל דיון רציני, ואני מאמין שזה נעשה כאן. דיון מלא בדיוק בטיעונים האלה אפשר למצוא אצל אדמתי והלוויג (כולל התייחסות מפורשת למכלוף ומאייר למשל, ואינפוסר התייחסויות ל M&M), אבל שתי נקודות בקיצור נמרץ:

1. נכון שיש דרכים חכמות יותר וחכמות פחות לעלות את הלימות ההון. הדרך שבה בחר המפקח על הבנקים, הפניית רווחים להון העצמי, היא חכמה יותר: אין לה כמעט עלויות (חיתום, הנפקה, וכו'), היא לא משנה את מבנה הבעלות, והיא לא דורשת שום צעד אקטיבי מצד בעלי המניות של הבנקים. הם פחות או יותר חייבים לבחור באפשרות של הגדלת ההון העצמי.

2. צמצום הסובסידיה שמגולמת בערבות הסמויה לחסכונות של הציבור בבנקים היא אכן אובדן ערך עבור בעלי המניות (כמו שכתבתי בפוסט שלי). לכן גם הם לא עושים את זה בהתנדבות. אבל חשוב לזכור שמבחינה כמותית מדובר בהשפעה מזערית. כל קורא כאן צריך לחשוב איזה ריבית הוא היה דורש מבנק לאומי אם הוא היה פחות בטוח שהממשלה תערוב לו במקרה שבנק לאומי יפשוט רגל. כל גרעפס של קרנית פלוג משפיע על הריבית יותר מזה. אבל, בעיקר – לכו לקרוא את אדמתי והולוויג. כל הדיון, בפרטי פרטים, נמצא שם. אם זה לא ממש ארוחת חינם, זה הכי קרוב לזה מכל שאלות המדיניות שאני מכיר."

בסוף חודש מאי פרסמה הועדה לבחינת צמצום המזומן במדינה, בראשותו של הראל לוקר, מתווה לצמצום השימוש במזומן בישראל [PDF]. בשורה התחתונה, ממליצה הועדה כי השימוש במזומן יוגבל לעסקאות בגובה של עד 5,000 ש"ח. עסקאות בין אנשים פרטיים יוגבלו ל-15,000 ש"ח בלבד. הועדה גם הגישה המלצות לצמצום השימוש בצ'קים, אך על כך לא נרחיב את הדיון. המתווה פורסם וזכה למספר איזכורים בתקשורת הישראלית אבל לא לתגובות של ממש. כאשר המתווה פורסם לפני כחודשיים ציפיתי שהוא יתפוס נתח משמעותי מסדר היום הציבורי, אבל לעת עתה מסתבר ששינוי רדיקלי של מבנה אמצעי התשלום בחברה הישראלית לא מעניין כל כך את האזרח המצוי. רשומה זו הינה הניסיון שלי לתת מענה לוועדת לוקר ועל הדרך להציף את סוגיית חיסולו של המזומן במחשבה הכלכלית.

הרעיון של כלכלה ללא מזומן (Cashless Economy) אינו חדש. ברשומת "מבוא לכסף" אשר בחנה את גילגולו של הכסף מימי הברטר ועד לכסף פיאט ניתן להבחין בתהליך של פישוט אמצעי התשלום. בעבר החליפו כבשים בתמורה לשקי חיטה, לאחר מכן עברו למתכות יקרות, מטבעות בגדלים שונים, אסימונים ושטרות כסף, ולבסוף לשטרות נייר צבעוניים ופשוטים. במקביל, מהפכת המיחשוב הפכה את העברת הכסף ואת ביצוע העסקאות לפשוטים כל כך עד שלא נדרש להחזיק עוד באסימון פיזי כדי לבצע רכישה. המידע על אמצעי התשלום שלנו מאוחסן במחשבים בבנקים, ואלה מתקשרים ביניהם ומאפשרים לנו לבצע עסקאות ללא צורך להכניס את היד לכיס. צופה מן הצד עלול לתהות מדוע מתעקשת החברה שלנו להחזיק בניירות ובחתיכות המתכת הללו בתוך הארנק, כאשר קיימים אמצעי תשלום נוחים יותר לשם כך.

ועדת לוקר לא ממליצה "ללכת עד הסוף" ולהיפטר ממזומן לחלוטין – היא מכירה בחשיבותו של המזומן כאמצעי תשלום עבור אזרחי המדינה. הסיבה לרצון הועדה לצמצם את השימוש נובע מתוך מטרתה להילחם בבעיה שמדירה שינה מעיניהן של ממשלות רבות ברחבי העולם: הכלכלה השחורה.

הכלכלה השחורה והעלמת מס

ממשלת ישראל, כמו מרבית ממשלות העולם, מנסה מזה שנים להילחם בתופעת הכלכלה השחורה. ועדת לוקר מגדירה את הכלכלה השחורה כך:

הביטוי "כלכלה שחורה" או "כלכלת צל" מציין את אותו נתח בפעילות הכלכלית שאינו מופיע בנתונים על התוצר המקומי הגולמי. מקובל להגדיר כלכלה שחורה כפעילות כלכלית המתבצעת מחוץ למסגרת החוקית של המדינה, וככזו, מרביתה אינה מדווחת לרשויות המס או רשויות אחרות. הכלכלה השחורה כוללת את הפעילויות ואת ההכנסות אשר באופן מכוון מוסתרים מהרשויות הציבוריות במטרה להימנע מקיום החובות המוטלות על כל אזרח ועסק. מקובל להתייחס לשני סוגים של פעילות כאשר מסווגים את מקור ההון השחור: לפעילות כלכלית חוקית ולפעילות כלכלית לא חוקית.

כמה מכם זוכרים את הפירסומת הזו?

זו הייתה יריית הפתיחה של קמפיין המלחמה בהון השחור. הממשלה ביקשה מאזרחיה להלשין האחד על השני כדי שתוכל לתפוס ולהעניש את "הפרזיטים" בחברה, את אותם אנשים ש"נהנים מכל מה שהמדינה נותנת" אבל לא משלמים את חלקם. שוב, ממשלת ישראל איננה היחידה: ממשלות בלגיה, איטליה וצרפת, לדוגמא, מפעילות קמפיינים דומים.

עתה הגיעה ועדת לוקר ומספקת לנו תרופת פלאים: פשוט הקטינו את השימוש במזומן והעלמת המס תרד. מאין הגיעו חברי ועדת לוקר למסקנה הזאת? קשה לדעת. בכל 65 העמודים של דו"ח הביניים לא מסבירה הועדה מדוע הטלת מגבלות על המזומן תקטין את היקף הכלכלה השחורה. קו ההגיון המנחה הנובע מעבודת הועדה מסיק כי הלבנת הון והתחמקות ממס זה רע, אלו מתבצעים באמצעות מזומן, אֶרְגוׁ – צמצום המזומן יוביל לצמצום הלבנת ההון והתחמקות ממס. הבה נדון בנושא וננסה להבין את הבעייתיות של הצעת הועדה.

ההמלצות לא ישנו דבר…

ועדת לוקר מעריכה את היקף הכלכלה השחורה בכ-22% מהתוצר המקומי הגולמי. הועדה מבססת הערכה זו על מחקר של הבנק העולמי משנת 2010 שניסה להעריך את היקף הכלכלה השחורה בכל מדינות העולם. גם עורכי המחקר וגם חברי ועדה מודים כי יש בעיה עם הערכות מסוג זה מכיוון שלא ידועים היחסים בין המשתנים השונים לבין המשתנה המוסבר – גודל הכלכלה השחורה. אנחנו נקל עם הועדה ונניח שהמספר הזה, 22%, הוא מספר קרוב מספיק להיקף ההון השחור האמיתי בכלכלה הישראלית. מה המספר הזה כולל בתוכו? מיהם אותם עברייני הון שחור?

הפעילות החוקית

כפי שציינה הועדה, חלק מההון השחור הוא פעילות כלכלית חוקית אשר איננה מדווחת (שזה לא חוקי). כאן נכנסת, למשל, הבייבייסיטר בת ה-17 שמטפלת בילדים שלכם כשאתם הולכים להצגה. כאן נכנס אותו מלצר, המשלשל את הטיפ לכיסו מבלי לדווח. זוהי הסטודנטית ששכרתם כמורה פרטית לפיזיקה עבור הילד שלא מצליח להבין מכניקת קוונטים. זהו גם האינסטלטור שנתן לכם מחיר טוב בלי לרשום בספרים וגם השיפוצניק שעובד אך ורק במזומן.

המלצות ועדת לוקר לא ישפיעו כלל על אוכלוסיה זו. ראשית, מגבלות סכומי המזומן בעסקאות המדוברות גבוהות דיין בכדי שלא יחייבו את מרבית העוסקים להימנע מביצוע עסקאות במזומן. שנית, גם עבור אותם מקרים בהם העסקאות תהיינה בסכומים גדולים העולים על המגבלה, יוכלו עדיין העוסקים לבצע את עסקאותיהם במזומן. מי בדיוק אמור לעצור אותם? מס הכנסה? הרי זהו אותו מס הכנסה שכבר היום לא מצליח לעצור אותם ולגבות מהם מס בגין הכנסותיהם. כיצד יצליח מס הכנסה לאכוף כעת גם את מגבלת המזומן? התשובה היא שאין למס הכנסה היום שום יכולת. המהלך הזה בסך הכל יהפוך חלק מעברייני המס לעבריינים נוספים – עברייני מזומן, אבל לא ישנה במאומה את גביית המיסים של מדינת ישראל או את היקף הכלכלה השחורה.

על הדרך יכלה ועדת לוקר להוסיף חוק נוסף: חוק האוסר על אזרחי המדינה מלעבור על חוקי המדינה. ברור לכולנו שחוק זה לא ישפיע במאומה על שיעור הציות לחוק, ולכן לא ברור מדוע ועדת לוקר סבורה שהפיכת עברייני מס לעברייני מזומן תתרום בצורה כלשהי להגדלת גביית המס מהציבור ולצמצום ההון שחור.

הפעילות הלא חוקית

תחת קטגוריה זו נכנסים כל העוסקים בפעילות לא חוקית, ואשר מסיבה זו חייבים לפעול במזומן. סוחרי סמים לא יכולים לגבות תשלום בעבור הסחורה שלהם בכרטיס אשראי משום שהם מוכרים מוצרים אסורים. בעלי בתי הימורים לא חוקיים, מעניקי שירותי זנות ושאר פעילויות לא חוקיות מסתמכים בעיקר על תשלום במזומן בעבור הסחורות והשירותים שהם מספקים, ולא יכולים לקפוץ לפקיד השומה הקרוב לביתם כדי לפתוח תיק במס הכנסה. הועדה לא מציינת מספרים (כי אין לה) אבל אני מעריך שמדובר בחלק הארי של הכלכלה השחורה בישראל. לא משנה כמה בייביסיטרים ומלצרים יש במדינה, סביר להניח שתעשיית ההימורים, הסמים והזנות מגלגלת הרבה יותר מזומן.

האם צמצום ההון השחור הנובע מפעילות לא חוקית יגדיל את גביית המס? לא. אין שום סיכוי. אי אפשר לגבות מס על מכירת קוקאין מכיוון שמכירת קוקאין איננה חוקית. אי אפשר לגבות מבעל קזינו בדירת מסתור מס חברות בגין הכנסות ההימורים שלו מכיוון שזה לא חוקי לנהל קזינו במדינה. לעבריינים הללו אין שום ברירה אחרת מלבד שימוש במזומן. כלכלנים היו מנסחים זאת כך: "העלות השולית של ביצוע עבירת מזומן עבור העבריינים היא נמוכה מאוד". העבריינים ממילא מבצעים פעילות כלכלית בלתי חוקית בעליל, העבירה הנוספת שהם כעת יבצעו, קרי, ביצוע עסקאות במזומן בסכומים אסורים, לא תהיה מה שירתיע אותם מביצוע העבירה. יתרה מכך, אין להם שום אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהם לא יכולים להתחיל לסלוק כרטיסי אשראי או לקבל העברות בנקאיות. רוצה לומר: חלק ניכר מההון השחור יישאר תמיד הון שחור.

יש דרך אחת לגבות מס מהון שחור לא חוקי – לגליזציה. אם סחר בסמים יהפוך מחר להיות חוקי, יהיה ניתן לפתוח חנויות לממכר סמים באבן גבירול ומס הכנסה ירוויח את המע"מ, מס החברות ומס ההכנסה מסוחרי הסמים. אם יהיה ניתן לפתוח בתי קזינו ו"מכוני בריאות" באופן חוקי, יהיה ניתן לגבות גם מאלה מס. נכון לסוף מאי גבתה הממשלה בקולורדו יותר מ-34 מליון דולר מיסים, רישיונות ואגרות בגין הסחר (החוקי) במריחואנה, זהו צמצום אמיתי בהון השחור, מכיוון שהצרכני המריחואנה רוכשים את הסמים שלהם באופן חוקי, ומשלמים על כך מס.

לועדת לוקר אין מנדט לדבר על לגליזציה, ואני משוכנע שחלק נכבדים מהקוראים יטענו, ובצדק, כי יש היבטים לא כלכליים כנגד לגליזציה מכל סוג. אני מסכים. אבל אם המטרה של הממשלה היא הקטנת ההון השחור, כדאי שתפסיק לדבר על פתרונות קסם בסגנון צמצום השימוש במזומן, ותתחיל לבדוק דרכים אמיתיות לטפל בבעיה.

…מלבד להגביל את האוכלוסייה שומרת החוק

אז נוכחנו לגלות שהמלצות ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן לא באמת יעזרו להקטין את היקף הכלכלה השחורה או למלא את קופת המדינה הריקה. ועדת לוקר מכירה בכך שמרבית המשתמשים במזומן הם אזרחים שומרי חוק, וכי יש צורך אמיתי להשתמש במזומן בקרב תושבי המדינה. מסיבה זו, נמנעת ועדת לוקר מ"ללכת על כל הקופה" ולהוביל למתווה שיעלים את המזומן לחלוטין מהכלכלה. גם אם המזומן היה נעלם לחלוטין, נדגיש, הדבר לא היה מגדיל את קופת המדינה באופן משמעותי. העבריינים לא יכולים לשלם מס גם אם ירצו, וסביר שיעברו לסוגי מזומן אחרים כתשלום (דולרים וביטקוין לצורך הדוגמא).

אמנם המלצות הועדה לא יועילו, אך יש להן פוטנציאל משמעותי להזיק:

ראשית, כל מגבלה על אמצעי התשלום בהכרח פוגעת בפעילות הכלכלית במדינה. אנשים שומרי חוק, שלא מעוניינים להפוך לעבריינים בגלל עבירת מזומן, ייאלצו לבצע עסקאות באמצעים אלקטרוניים אשר יקרים יותר מאשר השימוש במזומן. העברות כספיות בבנק, עמלות סליקת כרטיסי אשראי בחברות כרטיסי האשראי או בפייפאל, כל אלו מטילים עלויות עסקה נוספות על רכישות גדולות המהוות מס על האזרחים. ועדת לוקר אמנם מציעה לקדם ארנקים וירטואלים וכרטיסי דביט זולים יותר, אבל עדיין לא ראינו מדיום זול כמזומן לביצוע רכישות.

שנית, המגבלות על המזומן מהוות פגיעה בזכויות הקניין של אזרחי מדינת ישראל. המגבלות למעשה מונעות מאזרחי מדינת ישראל להשתמש ברכוש שלהם, במקרה זה המזומן, כרצונם. מדובר בהתערבות ממשלתית באשר לאופן השימוש באמצעי התשלום, התערבות מיותרת לחלוטין שכן היא לא תוביל לשום יתרון בעבור המדינה. מה תעשה הממשלה אם הציבור יתחיל לבצע עסקאות מזומן גדולות בדולרים במקום? האם היא תחזיר את הפיקוח על המט"ח שהיה לפני שנות ה-80 ותתחיל לחקור כל אזרח בנוגע לסיבה בגינה הוא מבקש להמיר מזומן? לא ניתן אפילו לנחש את כמות המגבלות הנוספות שתצטרך הממשלה להקים כדי לקיים את המלצות הועדה. תופעה נוספת ולא רצויה (מבחינת המדינה) שיכולה להתרחש היא קידומם של מטבעות אלטרנטיביים ואמצעים נוספים להתחמקות ממס שנמצאים כיום בשוליים. אני מדבר, בין היתר, על הביטקוין ועל מטבעות קריפטוגרפיים אנונימיים אחרים אשר יכולים להפוך את המתווה לחרב פיפיות עבור גביית המס הישראלי.

הרחבה: על הקשר בין מזומן לבין פשיעה

"המזומן הוא חלב האם של הפשע", טוען הקרימינולוג האמריקאי, ד"ר מרכוס פלסון, ואכן יש למזומן יתרונות רבים עבור העבריין – העיקרי שבהם הוא האנונימיות של השימוש בו. ועדת לוקר בחרה שלא להתייחס לאספקט מעניין של הקשר בין מזומן לבין פשיעה שמהותה ניסיון לגזול רכוש. למרות זאת החלטתי להתייחס לנושא ולהסביר מדוע למרות שניתן להוכיח קשר ישיר בין מזומן לבין פשיעה, הקטנת השימוש במזומן עדיין איננה יעד ראוי.

נסו לשים את עצמכם בנעליו של גנב או פורץ. אי שם, ברחובות השקטים והפחות מוארים נמצאות המטרות שלכם – אנשים ובתים. הפרס העיקרי שאתם רוצים לשים את ידיכם עליו הוא המזומן שברשותם. במזומן אתם יכולים להשתמש באופן מיידי, מבלי לחשוף את זהותכם, ומבלי שיוכלו לחבר בין שטר כסף שבידכם לבין שטר כסף שנגנב מאדם כלשהו (הכסף הינו בר-חליפין). כל שאר החפצים הגניבים הם בעלי תועלת נמוכה משמעותית עבורכם. כרטיסי אשראי יבוטלו במהירות לאחר ביצוע השוד, ובהיעדר הקוד המזהה תוכלו להשתמש בו ברכישות בלבד בפרק זמן קצר. חפצים אחרים בעלי ערך יצטרכו להיות מומרים למזומן בתמורה לערך נמוך משמעותית, ויוכלו לקשר אתכם לעבירה שבוצעה.

אין ספק שהתמריץ של העבריינים לביצוע עבירה כמו שוד, כיוס או פריצה לבתים הוא הימצאותו של מזומן. לאחרונה אף הצליחו כלכלנים לכמת את התמריץ של מזומן על פשיעה. במרץ 2014 פורסמה טיוטת מאמר ב-NBER של שישה כלכלנים (Wright et al) אשר חקרו "ניסוי טבעי" שהתרחש בארצות הברית החל משנות ה-90. במהלך שני העשורים האחרונים שונתה תוכנית תשלומי הרווחה בארצות הברית: עד שנות ה-90 קיבלו התושבים שחיו על קצבאות רווחה צ'קים עם תשלומי הקיצבה שלהם. לחלק ניכר מהתושבים הנזקקים לא היה חשבון בנק ולכן היו מחזיקים את עיקר הכסף שלהם במזומן. החל משנות ה-90 דרשה הממשלה הפדראלית לעבור לפורמט המכונה EBT, מה שהוביל להפסקת התשלום באמצעות צ'קים ולקבלת תשלום באמצעות כרטיס דביט נטען במקום (כמו תווי השי הנטענים בכרטיסי אשראי שאנו מכירים בחגים). החוקרים התמקדו במדינת מיזורי, וניצלו את העובדה שהמעבר התבצע בתהליך סדור, אזור אחר אזור, ולא בבת אחת, מה שאפשר להם לבחון את ההשפעה של המהלך על הפשיעה. בכל פעם שאזור מסוים החליף את תשלומי הרווחה מצ'קים ל-EBT, הבחינו החוקרים בירידה בפשיעה באזור זה, תופעה שהם קישרו לירידה בכמות המזומן שבידי הציבור ומכאן לירידה בתמריצים לפשיעה.

בסך הכל מדדו החוקרים שהמעבר ל-EBT הפחית את הפשיעה בכ-9.8%: פריצה לבתים פחתה ב-7.9%, תקיפה ב-12.5% וגניבה ב-9.6%. ההשפעה על שוד וגניבת רכבים לא הייתה מובהקת סטטיסטית. מעניין לציין שההשפעה על מקרי אונס גם הייתה אפסית, מכיוון שאונס איננו פשע שמונע מרצון להתעשר. האם מצאנו סיבה ראויה לצמצום השימוש במזומן?

אז צמצום בכמות המזומן שבידי הציבור מוריד את רמת הפשיעה ברחוב. על אף שועדת לוקר לא התייחסה כלל לטיעון הזה, יכול הקורא להסיק שמדובר ביעד שראוי לשאוף אליו, גם אם עלינו לתת את הדעת על כך שהגבלות על עסקאות במזומן לא יובילו בהכרח לצמצום המזומן שבידי הציבור. אבל בבואנו לבחון את ההשפעות של צמצום המזומן על הפשיעה עלינו להסתכל על מגוון סוגי הפשיעה. פשיעת הסייבר, לדוגמא, נמצאת במגמת עלייה ברורה. ככל שאנשים משתמשים פחות במזומן ומסתמכים יותר על בנקאות אלקטרונית והעברת כספים דיגיטלית, כך עולה התמריץ עבור עבריינים לפעול במרחב הדיגיטלי.

עבריינות האינטרנט היא אמנם פחות אלימה, הרי אף אחד לא חודר באישון לילה לביתכם או מכייס אותכם בפינת הרחוב, אך היא הרסנית הרבה יותר. כייס או פורץ מוגבלים ביכולת שלהם לגנוב כסף – האקר מוצלח יכול, לאחר שהצליח לחדור את הגנות המערכת הממוחשבת של בנק מסוים, לרוקן כמויות כסף גדולות מחשבונות רבים. על ידי צמצום המזומן הקטנו את התמריץ לסוגים מסוימים של עבריינות רחוב, אבל הגדלנו משמעותית את התמריץ לעבריינות סייבר.

סוף דבר

ועדת לוקר קמה כדי לייצר מתווה להפחתת השימוש במזומן, מתוך המטרה הראשית של הגדלת בסיס המס הישראלי ומלחמה בהון השחור. המלצותיה של הועדה לא יובילו לעמידה בתכנית שלה. השקלים שיתווספו לקופת המדינה יהיו זניחים בהשוואה לנזק שהתכנית תייצר לתושבי המדינה. היא תהפוך מאות אם לא אלפי אזרחים נוספים לעבריינים או לחילופין תשית מס פיננסי על רכישות גדולות בידי תושבי ישראל. המלצותיה הן לא יותר מאשר שלילת החירות של אזרחי מדינת ישראל ופגיעה בחופש הקניין שלהם. אני מתנגד למתווה ועדת לוקר, מה איתכם?

“Taxation is just a sophisticated way of demanding money with menaces.” – טרי פראצ'ט, השומר

יש לי וידוי: אני שונא לשלם מיסים.

השמועות מספרות שאני לא היחיד – אין דבר מרתיח יותר מאשר להתבונן בתלוש המשכורת שלכם ולראות כיצד השכר המשולם נחתך וקטן על ידי "מס הכנסה", "ביטוח לאומי", "מס בריאות" ושאר מרעין בישין. לפעמים אני תוהה אם לא היה עדיף לו היה כאב הלב נחסך ממני, ובתלוש היה מוצג הסכום נטו בלבד.

שנאת המיסים היא טרגדיה, מכיוון שהחברה שלנו כיום בנויה במידה לא מבוטלת על "תרומתם הכפויה" (כך המרצה שלי למאקרו כלכלה בתואר הראשון הגדירה את המיסוי…) של אזרחי המדינה ותושביה. הדיון נסוב היום בעיקר סביב הקטנת מיסים ורמת השירותים שהממשלה מעניקה. האזרח המצוי (כזה שאינו חולק אידיאולוגיה ליברטריאנית מסוימת) ירצה לקבל שורה של שירותים איכותיים מהממשלה, כגון בריאות, חינוך, תשתית, הגנה, משפט ועוד – ולשלם עליהם כמה שפחות.

הפרדוקס לפיו האזרחים רוצים להקטין מיסים ולהגדיל את ההוצאה הציבורית איננו חדש, ובלט במיוחד במחאת הקיץ העליזה של 2011. מצד אחד זעקו האזרחים כנגד יוקר המחיה, ומצד שני דרשו שירותים ציבוריים איכותיים ושורה של מענקים וסיועים מצד הממשלה שיחייבו העלאת מיסים. נפנופי ידיים וטיעונים בסגנון "זה לא גודל התקציב אלא חלוקת התקציב, צריך להוסיף לחינוך ולקחת מהחרדים/מתנחלים/ועדים/נמלים/וכו'" או "צריך להגדיל מיסים על העשירים, שיתרמו יותר" נשמעו גם כן.

מדוע אני ושאר המדינה שונאים לשלם מיסים?

אני טוען שמשלם המיסים סובל מכיוון שהוא מקבל את המקל, אך לא את הגזר – זה האחרון שמור אך ורק לפוליטיקאי. אף משלם מיסים לא הוזמן מעולם כדי לגזור סרט ולחנוך אגף חדש בבית חולים או כביש חדש שנסלל, ותמונתו של אף משלם מיסים לא התנוססה מעל דפי העיתון עם כותרת המכריזה כי בזכותו קשישים יקבלו עוד 36 ש"ח קיצבה בחודש. הכבוד הזה שמור אך ורק לאנשים שלוקחים מאיתנו את כספי המיסים.

היש אומלל ממשלם המיסים? למעשה כן: חייל חובה במדינת ישראל.

חיילי החובה במדינת ישראל הם קבוצה של מבוגרים צעירים שרק לאחרונה ניתנה להם זכות הצבעה. הם מגויסים בכפיה למוסד לא דמוקרטי, חלק ניכר מחירויותיהם נגזל מהם, מצופה מהם לשרת תקופה של בין שנתיים לשלוש שנים בתנאים לא סימפטיים ואף לסכן את חייהם ואת שלמות גופם בשביל שאר האוכלוסייה. בתמורה הם מקבלים כמה מאות שקלים בחודש, נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, והנחה של שני שקלים על שווארמה בתחנה המרכזית החדשה. עסקה די גרועה, אתם חייבים להודות.

ולמרות הכל, אנשים מתגייסים. מרצונם! ומתחרים ביניהם על הזכות להגיע ליחידות בהן הסיכוי שיהרגו גדול יותר. וההורים שלהם גאים בהם על כך. מתי בפעם האחרונה אמא שלכם סיפרה בגאווה שהילד שלה שילם הרבה מיסים?

מדוע אנשים רוצים להתגייס לצבא? ובכן, אנחנו כחברה מעודדים אותם ומוקירים להם תודה על כך. חיילי החובה הם "הילדים שלנו", הם שומרים עלינו, בזכותם אנו חיים בביטחון. אנחנו מעריכים את ההקרבה שלהם ומייצרים עבורם סטטוס חברתי גבוה. חייל חובה שמתגייס יודע כי הוא עומד לתרום למדינה ולחבריו האזרחים כפי שאחרים עשו זאת לפניו, ו"משתמט" מהשירות זוכה לסטיגמה חברתית שלילית. השירות בצבא הוא "שליחות", ואפילו חלק "מהציונות".

אם אנחנו יכולים לגרום לחיילי חובה להתגאות בשירות הצבאי שלהם, מדוע שלא נוכל לגרום למשלמי המיסים להתגאות בתשלום המיסים שלהם? גם הם "הילדים שלנו" (וההורים שלנו, והסבים שלנו); גם הם משלמים מיסים למען המדינה ולמען ידידינו האזרחים (גם כאלה שאנחנו לא מחבבים יתר על המידה); גם הם לא נהנים יותר מידי מעצם התרומה וגם תשלום מיסים הוא ציונות – הוא מסייע בבניין הארץ ומוסדותיה, ובהגנה על הארץ מפני אויבים.

תחת ההנחה שמדינת ישראל לא תהפוך מחר למדינה קפיטליסטית טהורה בה הכבישים יסללו על ידי חברות פרטיות וקופות החולים יפורטו, ומכיוון שהדרישה של הציבור לשירותים ציבוריים רק הולכת וגדלה, אזי בהשאלה מתכנית הטלוויזיה הקומית "מצב האומה": בואו נגרום לאנשים לאהוב מיסים.

אז קדימה לעבודה:

מידי שנה יישלח ל-100 בתי האב ששילמו את סכום המס הגבוה ביותר מכל ישוב מוניציפלי מכתב ברכה מראש הממשלה ומראש רשות המיסים. המכתב יודה למשלמים על תרומתם למען בניין הארץ ובטחון תושביה. "משלמי מיסים מצטיינים", אשר במשך שנים מקפידים על עלייה רצופה של סכום המס אותו הם משלמים יזכה לאות כבוד מיוחד מהנשיא. מעתה בכל חניכת אגף חדש בבית חולים, בכל גזירת סרט לכביש חדש, בכל מופע פתיחה באולם החדש של הבימה יופיע נציג משלם מיסים שנבחר באקראי שיגזור את הסרט וישא נאום.

את טבלאות שיאני השכר במשק המופיעות בטלוויזיה ובעיתונים נחליף בטבלאות שיאני משלמי המיסים. נעלה אותם לשידור באולפן שישי. אמנון אברמוביץ' ישאל אותם איך הם מרגישים להיות גיבורים ישראלים. רוני דניאל יסיים כל כתבה שמציגה טנק או מטוס חדש שצה"ל קנה ויתן קרדיט למשלמי המיסים שמימנו אותם. נפתח שירותרום למען המדינה בה אנו מעודדים את כל התושבים לתרום יותר מיסים מהנדרש על פי חוק. נינט תשיר. ביום העצמאות הבא בין מדליקי המשואות יהיו הגבר והאישה ששילמו הכי הרבה מיסים בשנת המס 2014. בערוץ הילדים יעשו משדר מיוחד על ילדים שתורמים מיסים מדמי הכיס שלהם.

נרשמתם ללימודים באוניברסיטה? מזל טוב. בהודעת הקבלה שלכם יירשם כי שכר הלימוד שתשלמו הינו מופחת ומסובסד בזכות כספי משלם המיסים, כמו למשל ישראל ישראלי (השם יוגרל רנדומלית). שילמתם אגרת רישוי על הרכב? תמונתו של מנכ"ל מע"צ תהיה שם, ותסביר לכם כמה הוא מודה לכם על שבזכותכם הם יוכלו לתקן ולהרחיב את תשתית הכבישים. נולד לכם ילד? בשעה טובה. קבלו מכתב ברכה מרשות המיסים שמברכת אתכם על הולדת היורש, ומסבירה לכם כי מענק הלידה וקצבאות הילדים שתקבלו ב-18 שנים הקרובות התאפשרו בזכות אנשים כמו גברת כהן מחדרה (תמונה).

האם זה באמת יגרום לאנשים לאהוב לשלם מיסים? כנראה שלא. אבל אולי זה לכל הפחות ידאג שאת התודה יקבלו האנשים שמשלמים.

אפתח בהתנצלות על העיכוב בפרסום הרשומה הבאה בסדרת הרשומות על כסף, בנקאות ואשראי. אילוצי לו"ז, דחיינות חסרת בושה וביקורת עצמית קשוחה הובילו לכך שהרשומה הבאה עדיין אינה מוכנה לשביעות רצוני. אך אל נא תיפול רוחכם, היא בדרך. אני רוצה להודות למגיבים ולנרשמים הרבים לבלוג בתקופה האחרונה, גם אלו שתפיסת עולמם איננה תואמת את תוכן הדברים.

ברשומה זו אני עומד להתייחס לטיעוני קיימות (Sustainability), המתנגשים, לכאורה, עם מודלים כלכליים קלאסיים. בעשורים האחרונים הולכים וגוברים הקולות מצד כלכלנים מסוימים וגם מצד חוקרים מתחום מדעי החיים, כי הנחות היסוד של המודלים הכלכליים המתייחסים לצמיחה מנוגדות לחוקי טבע בסיסיים. לכן, הצמיחה הכלכלית שלנו (כפי שהיא מוגדרת כיום) עתידה להיבלם. לפי טיעונים אלה, מכיוון שעיקרי נורמות ההתנהלות הכלכלית והחברתית שלנו מוכתבים מתוך ציפייה לצמיחה "תמידית", הרי שהכרה במגבלות הטבע מחייבת שינוי מקיף בהתנהלות של מדינות ואנשים בחברה. במקום לתכנן כיצד לפעול בכלכלה צומחת, עלינו להבין כיצד לפעול בכלכלה "קבועה", שבה סך הפעילות הכלכלית הנה קבועה לאורך זמן.

הטיעון הולך בערך כך: יצירה של צמיחה, כלומר גידול בתוצר הגולמי המקומי, דורשת שימוש בחומרי גלם והפיכתם למוצרים חדשים. התוצר איננו מחשב פעילות כלכלית של מוצרים "יד שנייה", ולכן מכירה של מכונית יד שנייה איננה נחשבת לפעילות כלכלית הנספרת לצורך חישוב התוצר, בעוד שמכירה של מכונית חדשה דווקא כן. בתהליך הזה של הגדלת היצור והעבודה נעשה שימוש באנרגיה, מה שמוביל אותנו לסתירה לכאורה עם המודלים הכלכליים, שכן לא ניתן לקיים צמיחה תמידית בעולם של משאבים ואנרגיה סופיים. מכיוון שגידול בתוצר מחייב גידול של יחידה מסוימת של אנרגיה, הרי שבסופו של דבר נגיע לאיזשהו מחסום שיחייב אותנו "לשנות גישה" ולהכיר בכך שהצמיחה כפי שאנו מכירים אותה הגיעה לסיום.

גם אם נקים ספירת דייסון סביב השמש, יש גבול לכמות האנרגיה שנוכל לנצל בכוכב הלכת שלנו לפני שנאדה אותו. וכך, חוקי הפיזיקה התנגשו עם המודלים הכלכליים והפכו את האחרונים לבעיתיים בלשון המעטה.

בתמונה: החשוד המרכזי לצמיחה הכלכלית הגלובלית של המאה ה-19

בשנת 1894 פרסם ה-Times of London מאמר הדן בבעיית התחבורה הקשה של הערים הגדולות – צואת סוסים. מרבית התחבורה בעיר נעשתה באמצעות כרכרות הרתומות לסוסים, אשר "מייצרים", כל אחד, בין 7 ל-13 ק"ג צואה מידי יום. הכפילו את זה בכ-150,000 סוסים בעיר ניו יורק ותקבלו בעיה תברואתית מסריחה במיוחד. המאמר חזה כי רחובות לונדון יהיו מכוסים עד שנת 1950 בצואת סוסים בגובה 9 רגל. נביא חורבן אחר טען כי עד 1930 גללי סוסים יגיעו לחלונות הקומה השלישית בניו יורק. התחזיות התבססו על מה שהחוזים הכירו היטב – כלכלה עירונית הולכת וצומחת, חשיבות הולך וגוברת לתחבורה מהירה, וגידול מהיר בכמות הכרכרות והסוסים בהם נעשה שימוש במרכזי ערים. בראשון באוקטובר 1908 נכנסה ליצור "מודל ה-T" של הנרי פורד והצילה אותנו, תושבי הערים, מעתיד מסריח במיוחד.

וויליאם ג'בונס (Jevons) היה כלכלן בריטי חשוב שחי במאה ה-19 ונחשב לאבי השיטות המתמטיות בכלכלה. בין חיבוריו המפורסמים אפשר למצוא גם את "שאלת הפחם" שחיבר ב-1865. במאמרו הזה מציין ג'בונס, ובצדק, כי חלק ניכר מהמהפכה התעשייתית שהפכה את בריטניה לכוח כלכלי שאין שני לו באותה תקופה נובעת משימוש בפחם כמקור האנרגיה המרכזי. מכיוון שג'בונס הכיר בכך שהפחם הוא מקור אנרגיה בעל כמות סופית, הוא הטיל ספק ביכולתה של בריטניה להמשיך ולהגדיל את כלכלתה מעבר לאיזשהו רף אותו תוכל "לתחזק" לאורך זמן. ג'בונס הכיר בקיומו של הנפט, אך יכולת ההפקה שלו הייתה נמוכה ב-1865 וג'בונס המעיט בחשיבותו האנרגטית. אם בוחנים את הפקת הפחם מאז חיבורו, ניתן לראות שג'בונס צדק בנושא אחד: הפקת הפחם הגיעה לשיא בתחילת המאה ה-20 ונמצאת בירידה מאז. עם זאת, הצמיחה רק המשיכה לזנק, וצרכי האנרגיה שלנו נפתרים גם באמצעות נפט ואנרגיה גרעינית, אותה לא העלה ג'בונס על דעתו.

דוגמאות אלו ואחרות מצוטטות בדרך כלל כתגובה לנבואות זעם כגון Peak Oil והידלדלות מאגרי אנרגיה עולמיים. כפי שג'בונס לא חזה את מהפכת הנפט ואנשים בסוף המאה ה-19 לא חזו את מהפכת המכונית הפרטית בחיינו, כך גם אנשי "הקיימות" לא מסוגלים להעריך את השיפורים הטכנולוגיים העתידיים שישפרו את חיינו. יש בעיה עם הגישה הזו שאמורה להיות ברורה מאליה: היא מסתמכת על חדשנות טכנולוגית שאולי לא תגיע. התעלמות מתמרורי אזהרה מתוך ציפייה ש"המדע יציל אותנו" אולי סייעה לנו ב-250 השנים האחרונות, אבל כפי שציינתי בפוסט קודם, במשך מרבית ההיסטוריה האנושית היו בני האדם כלואים במלכודת מלתוזיאנית, מנגנון אשר דחף את האדם הממוצע לחיים של עוני והסתפקות במועט. מציאות של חיים עם צמיחה כמעט אפסית ועוני הייתה נחלתם של הרוב המוחלט של בני האדם שחיו על הפלנטה שלנו.

אבל האם הטענה הזו, שהצמיחה שלנו מוגבלת על ידי האנרגיה אותה אנו צורכים, מהווה איום אמיתי על המודלים הכלכליים המקובלים? אני לא בטוח. החלטתי לשתף אתכם בבדיקות שערכתי ובתיאוריות שלי לגבי המצב.

שני פנים לצמיחה

נגדיר לצורך הדיון שלנו שתי דרכים באמצעותן אנחנו יכולים להגדיל את התוצר הכלכלי:

הדרך הראשונה היא באמצעות יצור תפוקות רבות יותר על ידי שימוש בחומרי גלם נוספים. זוהי הצמיחה מהסוג אליו התייחסתי בתיאור למעלה, הצמיחה שאנשי הקיימות רואים. אם נבחר לייצר עוד יחידה ממוצר מסוים, המכונה תעבוד עוד יחידת זמן שתגזול אנרגיה, ותשתמש בחומרי גלם נוספים שהכנתם צורכת אנרגיה גם כן. אם אין לנו אנרגיה נוספת, לא נוכל לייצר יותר – והצמיחה "תיחסם".

אבל יש דרך שנייה לייצר צמיחה: באמצעות הגדלת פיריון העבודה. כתבתי בעבר בעקיפין על פריון העבודה כשהתייחסתי לפרדוקס של סולו. הגדלת הפריון נעשית על ידי שיכלול טכנולוגי שמאפשר לנו לעשות יותר עם פחות. חישבו לדוגמא על מנוע הקיטור הראשון שמסמל עבור רבים את תחילתה של המהפכה התעשייתית. מנוע הקיטור של וואט הוא המצאה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיי האנושות, אך יעילותו של המנוע, דהיינו כמות האנרגיה שמנוצלת לעבודה מתוך סך האנרגיה שנשרפת, נמוכה למדי. עם השנים נבנו דגמים משוכללים יותר של המנועים ששיפרו את היעילות – כלומר, בעבור אותה מסה של פחם בוער הצלחנו לרתום יותר יחידות אנרגיה לצורך ביצוע העבודה. הצמיחה הזו היא "חינמית" במונחי אנרגיה, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לייצר יותר על ידי שימוש באותה אנרגיה בה נעזרנו עד כה (אלא אם כן חומרי הגלם שאנחנו שורפים להפקת האנרגיה נגמרים). שיפור במנוע הוא דוגמא אחת, אבל כל שיפור ברמת המפעל שמאפשר לנו לייצר יותר עם פחות הוא למעשה שיפור בפיריון העבודה אשר יעלה את הצמיחה.

אני טוען שככל שהזמן מתקדם, אנחנו נהנים יותר מצמיחה מהסוג השני מאשר צמיחה מהסוג הראשון. העולם העסקי היום בנוי במידה רבה על התייעלות וצמצומים של תשומות ובמקביל מיקסום תפוקות. לצורך הבדיקה שלפתי את נתוני הצמיחה של ארצות הברית מהבנק העולמי, והשוויתי אותם לסך צריכת האנרגיה בארצות הברית (מפחם, נפט, אנרגיה גרעינית ומקורות מתחדשים) על פי נתונים של ה-EIA. מצ"ב הנתונים מנורמלים (לחצו להגדלה):

צמיחה לעומת צריכת אנרגיה בארצות הברית

הקו האדום מייצג את הצמיחה בתוצר, ואילו הקו הכחול את הגידול בצריכת האנרגיה של ארצות הברית. עד לשנות ה-80 היה קייס לטענות הקיימות, אבל הנתונים מראים כי התרחש תהליך של היפרדות (Decoupling) בין הצמיחה לבין האנרגיה. מעניין לראות שההיפרדות מתחילה באזור 1973, ימי החרם הערבי. כמו כן שימו לב שצריכת האנרגיה בארצות הברית הגיעה לשיא מסוים ואף ירדה ממנו מעט. זה מנחם, למרות שכמובן אין זה מבטיח דבר.

מעודד, הצגתי את הממצאים בפני חברים וספגתי תגובה צוננת: הגלובליזציה גרמה לאמריקאים להעביר את המפעלים עתירי האנרגיה שלהם למדינות העולם השני והשלישי. האמריקאים מנצלים הרבה יותר אנרגיה – אך זו איננה נכנסת לסטטיסטיקה מכיוון שהיא נצרכת במדינות אחרות. יש בהסבר הזה היגיון, מליוני מקומות עבודה עברו בעשור האחרון מארצות הברית לסין ולמדינות אסיה והפסיפיק יחד עם מפעלים ובתי חרושת. הצמיחה לעומת צריכת האנרגיה העולמית נראית בערך כך:

צמיחה עולמית מול צריכת אנרגיה עולמית

גם כאן לקחתי את הנתונים מהבנק העולמי ומה-EIA. צריך לזכור שהנתונים בעייתיים יותר כאשר לוקחים אותם בקנה מידה גלובלי. לא בטוח כי נתוני הצמיחה של כל המדינות מדויקים, וכך גם נתוני ניצול האנרגיה.

ובכן, גם הפעם אנו רואים היפרדות, אם כי איטית יותר. גם כאשר סופרים את המפעלים הבזבזניים שמזהמים נהרות בקמבודיה, אנחנו רואים שהעולם מצליח להפיק יותר צמיחה עם פחות אנרגיה. אנחנו עדיין במגמת עלייה וצורכים יותר ויותר אנרגיה, אבל הצמיחה איננה תוצאה אך ורק של הגידול בכמות האנרגיה שאנחנו מנצלים, אלא של גורם אחר. גם בעולם של כמות אנרגיה קבועה, אנחנו מסוגלים לייצר צמיחה.

כלכלת שירותים, לא מוצרים

מקובל לחשוב על תוצר כעל פעילות כלכלית שמטרתה יצור עוד מוצרים. תפיסה זו אמנם הייתה נכונה ב-1937, כאשר סיימון קוזנץ הציע לראשונה שיטה למדידת פעילות כלכלית ומושג התמ"ג הומצא לראשונה. אבל עיקר הפעילות הכלכלית בעולם ובעיקר במדינות המפותחות נובעת מסקטור השירותים. רובנו לא מייצרים מוצרים אלא מעניקים שירותים: שירותי המלונאות (כן, המלון הוא מוצר. אבל בונים אותו פעם אחת. עיקר הצמיחה ממלונאות היא מתן שירותי לינה), שירותים פיננסיים (מתי ראיתם בנקאי בונה משהו?) ושירותים מקצועיים נוספים רבים.

ננסה להמחיש זאת בדוגמא: אנחנו יכולים להגדיל את התוצר על ידי תדלוק הרכב שלנו באוקטן, או על ידי תשלום שכר טרחה לעורך דין בעבור שעת עבודה. בשני המקרים נגדיל את התוצר בסכום דומה, אך במקרה הראשון אנחנו נצרוך אנרגיה שוות ערך לכ-40 ליטר דלק, ובמקרה השני צריכת האנרגיה תהיה נמוכה בהרבה. אלא אם כן מוחו של עורך הדין בוער בטמפרטורות גבוהות בעודו חושב, לא סביר כי בשביל אותה פעילות כלכלית נצרוך כמות כה גדולה של אנרגיה.

וכך הגענו לנקודה השנייה: התוצר מודד פעילות כלכלית. זוהי צמיחה, אנשים אשר צורכים מוצרים ושירותים, לא רק חומרי גלם המומרים למוצרים סופיים.

הנה חלקו של סקטור השירותים מתוך סך התוצר בארצות הברית, סין, האיחוד האירופאי, אמריקה הלטינית וסך העולם (מקור הנתונים: הבנק העולמי).

סקטור השירותים מתוך סך התוצר במדינה

הקו השחור מראה את היחס בכל העולם. בהדרגה סקטור השירותים מהווה את רוב התוצר הכלכלי שלנו, לא רק בעולם המפותח, אלא גם במדינות מתפתחות. סקטור השירותים צורך אנרגיה, ללא ספק, אבל התרומה הכלכלית שלו איננה תלויה בכמות האנרגיה אותה הוא צורך, אלא בטיב השירות שהוא מעניק. זה לא משנה אם רואה החשבון שלכם משתמש בהרבה חשמל, מה שמשנה זו רמת העבודה החשבונאית שהוא מבצע עבורכם.

האתגר – צמיחה בעולם השלישי

הבדיקה האחרונה שרציתי לבצע היא מדידה של ניצול אנרגיה לנפש. שוב, הנתונים הם של ה-EIA ומודדים את סך צריכת האנרגיה במדינה חלקי כמות האוכלוסיה. הטרנד בעשור האחרון הוא ברור:

צריכת אנרגיה לנפש בארצות הברית

אלו חדשות מאוד מנחמות. ארצות הברית היא כנראה המדינה המפותחת ביותר בעולם. עבור מדינות מפותחות פועלים אם כן שני כוחות אשר מרסנים את המשך הגידול בצריכת האנרגיה העולמית. הראשון – ירידה בצריכת אנרגיה לנפש (שלהערכתי נובעת מאורבניות ומטרנדים "ירוקים") והשני – ירידה בגידול אוכלוסין. מרבית המדינות המפותחות הגיעו למדד פוריות (Fertility Rate) השווה או נמוך מיחס ההחלפה (2.1). משמעות הדבר היא שאישה במדינה מפותחת יכולה לצפות לכך שבממוצע היא תלד 2.1 ילדים או פחות, וכך כמות האוכלוסייה במדינות אלו נותרת שווה או אף יורדת בטווח הארוך. הטרנד כבר מגיע למדינות מתפתחות, ויש לא מעט מדינות אשר טרם הגיעו לשלב המפותח של מדינות המערב – אך קצב הריבוי הטבעי שם יורד בהדרגה (בגדול, תוצאה של אפשרויות תעסוקה והשכלה גדולות יותר שנפתחות בפני נשים וגמול חברתי וכלכלי גבוה יותר לאישה משכילה בחברה).

אבל עדיין, אני רואה בעיה. הנתונים בגרף מעל מראים כי צריכת האנרגיה לנפש בארצות הברית ב-2011 הייתה בערך 315 מליון BTU לנפש. צריכת האנרגיה לנפש בעולם הייתה 74 מליון BTU לנפש בלבד. עלינו להניח כי מדינות העולם ימשיכו להתפתח וכי רמת צריכת האנרגיה לנפש שם תגיע לפחות לרמתה של ארצות הברית כיום. אם העולם כולו היה צורך אנרגיה ברמה של ארצות הברית לנפש, הייתה סך צריכת האנרגיה הגלובלית גדולה פי 4.3. זה המון אנרגיה. ולכן סביר שנראה בעתיד גידול משמעותי בצריכת האנרגיה העולמית. האם זה יגביל את הצמיחה? בכלל לא בטוח, כפי שהראיתי למעלה. אבל עלייה של מחירי אנרגיה אף פעם לא עשתה לכלכלה טוב.

סיכום והרהורים אחרונים

גידול בצריכת האנרגיה וצמיחה קשורים זה לזה, על כך אין עוררין. עם זאת, תיתכן צמיחה ללא גידול בצריכת האנרגיה כפי שייתכן גידול באנרגיה ללא צמיחה. גם אם החדשנות הטכנולוגית שנדרשת לשיפור בפיריון העבודה לא תגיע, השנים האחרונות מוכיחות כי כלכלת העולם קשורה יותר ויותר בשירותים מקצועיים ולא בחומרי גלם הנכרים ממעמקי האדמה.

זו טעות, לדעתי, להשיב לטענות על מגבלות צמיחה עם תחזיות כי "יש עוד הרבה נפט וגז לשנים רבות". אנחנו לא יכולים להיות בטוחים ברזרבות הקיימות והקונספט של אנרגיה חינמית אינסופית שמור בינתיים לספרי המדע בדיוני בלבד. חשוב להיזהר מטיעוני קש הקושרים צמיחה כלכלית עם שריפת פחם ונפט, אך גם להכיר בכך שמחירי האנרגיה (פונקציה של היצע וביקוש) ישפיעו רבות על איכות חיינו וההזדמנויות הכלכליות העתידיות שלנו.

כחומר העשרה אני מפנה לפרויקט אקו-ויקי שמהווה מצבור אדיר של מידע בנוגע לקיימות וכלכלה. אמת, עם חלקים רבים אני מוצא עצמי לא מסכים, ורשומה זו מתנגשת עם לא מעט מהרשום שם, אך יש יתרון בהכרת הטענות של הצד השני ולמידת העובדות.

רשומה זו היא חלק מסדרת רשומות העוסקת בנושאים בסיסיים הרלוונטיים להבנה כלכלית של העולם. הפוסט הקודם והראשון בסדרה, "מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר" פורסם בשבוע שעבר. ברשומה זו נפשיל שרוולים ונתמודד עם השיטה הבנקאית הידועה בשם "בנקאות ברזרבה חלקית".

המון מידע נכתב בזמן האחרון בבלוגוספירה ובעיתונות בנוגע לבנקאות ברזרבה-חלקית. כלכלנים זוקפים גבה כנגד ההאשמות שסופגת השיטה מהמדיה, כך שקשה להפריד בין מציאות לבדיה. ברשומה זו ננסה לזכות מאשמה את ממציאי השיטה, להבין מדוע אנחנו בכלל צריכים בנקים, נלמד כיצד היצע הכסף משתנה כתוצאה מפעילות בנקאית (ולמה זה בסדר) וננסה להתמודד עם תיאוריות לא מבוססות שנשמעות לאחרונה.

מיתוס צורפי הזהב (או: מי צריך הוכחות כשיש סיפור מעניין)

בנקים תמיד נחשדו כמוסדות בהם מתרחשים דברים לא סימפתיים. חיוניותו של הבנק לכלכלה, התעסקותו הרבה עם הכסף ומעמדו הבעייתי בתור נותן האשראי המרכזי במדינה (החל מהמאה ה-16, בכל אופן) הובילו לשורה של חשדות והאשמות כנגד בנקאים. גם כלכלנים הביעו בעבר עמדות סקפטיות לגבי פעילות הבנקים. הראשון שבהם הוא ככל הנראה קרל מרקס, שהקדיש ב"קפיטל" פיסקה לצורה שבה בנקים משתמשים בכסף שאינו שייך להם, אך לא טרח מעולם להסביר או להדגים למה כוונתו. באופן פרדוקסלי, מי שהוביל את הקו כנגד הבנקאות ברזרבה-חלקית כמעשה מרמה היה דווקא כלכלן מהאסכולה האוסטרית, מוריי רות'ברד (Murray Rothbard), בספרו משנת 1983, The Mystery of Banking.

הבסיס לבנקאות ברזרבה-חלקית הם צורפי הזהב בלונדון של המאה ה-17. התיאוריה ה"אלטרנטיבית" להיווסדות השיטה מספרת על מעשה הונאה בהיקף עצום שהתרחש באותם ימים בלונדון. הסיפור של צורף הזהב מופיע בצורות שונות במקורות שונים (וכבר כאן אמור הקורא להרהר באמינות הטקסט). הנה דוגמא לסיפור כפי שהוא מובא כיום תחת ערך "בנקאות ברזרבה-חלקית" ב"אקו-ויקי":

מקורה של שיטת הרזרבה החלקית היא בצורפים וסוחרי זהב של ימי הביניים. הצורפים הסכימו לשמור בכספות שלהם זהב ומתכות יקרות עבור סוחרים אחרים, בתמורה לעמלה (על שירותי השמירה). בתמורה לזהב, הצורפים נתנו קבלות או שטרי ערבות או כתב התחייבות על פי סך כמות הזהב שהופקדה.

קבלות אלה הפכו במהרה לאמצעי חליפין משום שהן היו קלות יותר ובטוחות יותר לשימוש במסחר יחסית לזהב. כך סוחר היה יכול להפקיד זהב אצל צורף אחד, ובמקום לשלם בזהב לסוחר אחר, הוא היה נותן לו את שטר הערבות שלו.

חלק מהצורפים עבדו במקביל גם במתן הלוואות בתמורה לריבית. עם התרחבות הנוהג לסחור בשטרי החוב למתכת, במקום במתכת עצמה, הצורף יכל להלוות כנגד הזהב שהופקד עצמו, בנוסף להלוואה כנגד הזהב שלו עצמו. כל עוד לא ביקשו כולם את הזהב באותו זמן, מערכת זו המשיכה לתפקד לעיתים ללא ידיעת המלווים.

הצורפים בעלי הכספות גילו שהם יכולים לבצע מעשה תרמית ולהדפיס קבלות ללא כיסוי של זהב אמיתי. כך ששצורף שמחזיק 5 ק"ג של זהב, לא היה צריך להנפיק קבלות שוות ערך ל-5 ק"ג זהב, אלא יכל להנפיק קבלות בשווי 10 ק"ג זהב. כל עוד לא כל המפקידים שלו באו לדרוש את הזהב שלהם באותו זמן, איש לא הבחין בתרמית. במקביל, הצורף יכול להלוות את הקבלות שהוא ייצר תמורת ריבית, וליצור לעצמו ענף הכנסה נוסף. דבר זה מהווה למעשה מס אינפלציה על שאר החברה. כאשר מספר גדול מספיק של מלווים דורשים את הכסף בחזרה, נקרא מצב זה בשם "בהלה לבנק" ובמצב זה ה"בלוף" של הבנקים מתגלה, והבנק מתמוטט.

כאשר נתגלו הרמאויות של צורפים, המלווים לא דרשו את כספם בחזרה. הדבר נבע מכך שהצורפים הפכו כבר לגופים רבי עוצמה המקושרים לשלטון. דוגמה לכך היא משפחת דה-מדיצ'י האיטלקית. זו היתה תחילת מערכת הבנקאות.

זו אינה דוגמא יחידה. סיפור דומה מופיע גם בבלוג של פרופ' אושי קראוס: "מה עושה הצורף? הוא עושה מעשה יוצא דופן, מעשה שהוא אחד המעשים הכי משפיעים על הכלכלה המודרנית. הוא מלווה, את הזהב שלנו, בלי שאנחנו יודעים, לאיש חדש שבא לכפר…"

קבלה על הפקדת זהב אצל צורף מהמאה ה-17 מקור: Mish's Global Economic Trend

כדי להיות הוגן, אציין כי לא רק בלוגרים מספרים את סיפור צורפי הזהב. נתקלתי בו גם בספר לימוד למיקרו כלכלה בו משתמשים בחלק מהאוניברסיטאות בארצות הברית, וכן בכמה מאמרים – הערת שוליים.

רחמיי על צורפי הזהב של לונדון. האם הם זכאים למוניטין הנוראי שלהם? כנראה שלא. המטרה של הסיפור היא לייצר אצל הקורא תחושה כי המערכת הקיימת נולדה בחטא, והייתה לא חוקית. אם הבנקאות ברזרבה חלקית הומצאה כמעשה מרמה, אזי נוצרת אצל הקורא תחושה כי כל המערכת הקיימת היום מושחתת. המיתוס הזה, בצורותיו השונות, הופיע כל כך הרבה פעמים עד שבשנת 2010 פורסם מאמר [PDF] של הכלכלן-ההיסטוריון ג'ורג' סלג'ין (Selgin) שמטרתו לנקות את שמם של צורפי הזהב מכל אשמה.

בנקים מסחריים מודרניים שונים בתכלית מהגדרתו של בנק כספות. כאשר אנו מפקידים כסף כפיקדון אצל הבנק, איננו עושים זאת כדי לשמור על הכסף שלנו, אלא משקיעים את כספנו – מלווים אותו, אם תרצו, לבנק. ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה – בעבור פיקדון בנקאי אף אחד לא משלם דמי שמירה לבנק – הבנק הוא זה שמשלם לכם בעבור הזכות להפקיד את כספכם. במילים אחרות, פיקדון בנקאי הוא סוג של הלוואה שאנו מעניקים לבנק. הבנק לוקח את הפיקדון שלנו, ומלווה אותו לאנשים אחרים בתמורה לריבית גבוהה יותר. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמורה לכספנו, ואילו הבנק מרוויח בעבור "התיווך".

אילוסטרציה – בבנק כספות אין רזרבות, ולא ניתן להלוות את הכסף שלכם למישהו אחר. מצד שני, תצטרכו לשלם על שירותי השמירה
Jason Saul / flickr

וכך היה עבור צורפי הזהב. התחילו להיווצר שני סוגים של בנקים בלונדון (ולאחר מכן גם באמסטרדם ומשם בהדרגה בכל אירופה): הבנקים המסורתיים שהציעו לאנשים לשמור את כספם ולשלם בעבור זה כסף, והבנקים שהציעו לאנשים להשקיע את כספם ושילמו להם ריבית בתמורה להפקדותיהם. קיימות שורות של עדויות היסטוריות לרבות טבלאות ריביות שהעניקו צורפי זהב בעבור פיקדונות כספיים אשר תומכים בכך כי לא היה פה שום מעשה מרמה – אנשים הלוו את כספם לצורפי הזהב, והם בתורם הלוו את הכסף הלאה לאנשים הזקוקים להלוואות. ניתן לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, שהאדם הפשוט לא בדיוק הבין את הסיכון לכספו במקרה וההשקעה לא תצלח – עדות לכך היא הפניקה כאשר בנקים קורסים מעודף הלוואות פגומות – אך מבחינה חוקית לא היה כאן שום מעשה מרמה, אלא מודל עסקי חדש ומוצלח.

גם אין ברישומי המשפט תביעות, תלונות או מאסרים של צורפי זהב סוררים אשר לקחו את כספם של מפקידים תמימים והלוו אותם ללא ידיעתם, וזאת למרות שכבר בתקופה זו היה קורפוס שלם של חוקים ותקנות בנוגע לשימוש בכסף ולאשראי. מקורות מסוימים של התיאוריה ה"אלטרנטיבית" טוענים שעד שגילו את דבר המרמה, כבר היו הבנקאים החדשים עשירים ובעלי השפעה. על סמך מה הם קובעים את זה? תצטרכו לשאול אותם.

יותר מכך, יש לא מעט עדויות של אזרחים ושל פקידים אשר תובעים מהבנקים אשראי נוסף. טענות בסגנון "הבנקים מחזיקים בכסף ולא מוכנים להלוות אותו לאנשים לצורכי מסחר!" היו מאוד נפוצות בתקופה ההיא. ביקוש לאשראי ללא ספק היה קיים, מדוע שהבנקים לא יזייפו עוד כמה קבלות אם הם תאבי בצע כל כך?

אין אף עדות התומכת במיתוס צורפי הזהב. ההפך הוא הנכון – יש שלל עדויות, ביניהן מתן ריביות על פיקדונות, המצביעות על כך שאנשים שהפקידו את כספם אצל צורפי הזהב ידעו והתכוונו לכך שהצורפים ילוו אותו הלאה. זהו לא ויכוח תיאורטי, זהו דיון היסטורי – וכל טענה צריכה להיות מגובה בראיות היסטוריות.

אז האם בנקים מסחריים מייצרים כסף?

התשובה המדויקת ביותר היא "כן, אבל תלוי לאיזה כסף אתם מתכוונים". קיימות בכלכלה כמה הגדרות שונות ל"היצע הכסף" שנועדו להפריד בין סוגי הכסף השונים.

בראש ההיררכיה עומד בנק ישראל (או הבנק המרכזי במדינה הרלוונטית) אשר שולט על בסיס הכסף (או MB). בסיס הכסף הוא כל השטרות והמטבעות הקיימים בכלכלה (מחזור המטבע) והרזרבות שמחזיקים הבנקים המסחריים בחשבונותיהם בבנק המרכזי. זוהי ההגדרה המצומצמת ביותר לכסף. הכמות הזאת של הכסף יכולה להשתנות אך ורק על ידי פעולות של הבנק המרכזי. כלומר, רק לבנק המרכזי יש סמכות להדפיס כסף בצורה שתרחיב את בסיס הכסף – בנקים מסחריים לא משפיעים על בסיס הכסף!

מה שהבנקים המסחריים עושים זה משמשים כמתווכים בין מפקידים (אנשים עם כסף) לבין לווים (אנשים שרוצים את הכסף הזה). הפעולה הבנקאית בצורתה הפשוטה ביותר היא לקחת פיקדון מלקוח ולתת לו עליו ריבית של 2%, ולהלוות אותו הלאה ללווה בריבית של 5%. ההפרש בין הריביות מהווה מקור הרווח העיקרי עבור הבנק המסחרי. אם הבנקים הם בסך הכל מתווכים, רבים שואלים – מדוע אנחנו בכלל צריכים אותם?

א. התאמת זמן החיסכון עם מועד האשראי – בקצרה, אנשים מעדיפים להלוות כסף לתקופה קצרה ומעדיפים ללוות כסף לתקופה ארוכה. ההלוואות הנפוצות ביותר במשק הן הלוואות משכנתא לפרק זמן של 15 עד 30 שנה, וזו תקופה ארוכה מידי עבור רוב האנשים, שמעדיפים השקעות קצרות הרבה יותר, בעיקר עד שנה. באמצעות הבנקים, נוטלים הבנקים על עצמם את סיכון הנזילות.

ב. היעדר ידע מקצועי ויכולת לגבות חוב – לאנשים אשר מתעסקים באשראי שנים יש כלים ומיומנויות שביכולתם להקטין את סיכון האשראי וגם לגבות אותו במקרה חירום (עורכי דין המתמחים בתחום או בריונים עם אלות).

ג. הגנה (מסוימת) מפני חדלות פירעון של הלווה – מצבכם יהיה רע ומר אם הלווה שנתתם לו את כספכם לא יחזיר אותו בזמן. אבל כאשר אתם מפקידים את הכסף בבנק, לא באמת איכפת לכם אם כל הלווים של הבנק מחזירים את כספם לבנק או לא. מי שמחויב כלפיכם הוא הבנק עצמו, אשר חייב להעביר לכם את כספיכם לפני שהוא משלם לעצמו רווחים, ובמידת הצורך עלול למצוא את עצמו גם נותן מהונו העצמי.

אורי כץ הרחיב על שאלת "למה אנחנו צריכים בנקים?" ברשומה בבלוג הישן שלו, שעדיין זמינה כאן.

כדי להסביר איזה כסף הבנקים המסחריים כן מייצרים, וכיצד, נשתמש בסיפור לדוגמא:

מבוא לבנקאות ברזרבה-חלקית

נניח שהאזרח א', נקרא לו אהרון, מעוניין להפקיד שטרות של עשרים אלף שקלים חדשים בבנק. הכסף שבידיו הוא כסף חדש שיצא זה עתה ממכונת הדפוס של בנק ישראל, ומהווה חלק מבסיס הכסף. אהרון נכנס לבנק השכונתי, מוסר את השטרות מגולגלים בגומייה אל הפקיד אשר מפקיד את הכסף בחשבונו. בתדפיס הבנק שמקבל לידיו של אהרון רשום כי יש לו פיקדון נושא ריבית, עם קרן בגובה 20,000 ש"ח.

אבל כפי שציינו מקודם, הבנק איננו בנק כספות אלא בנק מסחרי. הבנק לא יגבה מאהרון דמי שמירה על כספו, מכיוון שאהרון מעוניין להרוויח ריבית על כספו. לשם כך ישמש הבנק כמתווך אשראי, הוא ילווה חלק מכספו של אהרון לאנשים אחרים בריבית גבוהה יותר משיתן לאהרון, וירוויח בעצמו את ההפרש.

הבנק היה רוצה לתת את הכסף שזה עתה קיבל מאהרון כהלוואה לאזרחית ב', נקרא לה בתיה, אשר מעוניינת לרכוש רכב חדש. אך גם הבנק וגם הרגולטור יודעים שאהרון יכול לשוב בכל רגע, מחר או בשנה הבאה ולדרוש את כספו בחזרה. אם כל הכסף שמופקד אצל הבנק יימסר כהלוואה, לא יוכל הבנק להשיב את כספי הפיקדונות ללקוחותיו. הפתרון הוא יחס הרזרבה, יחס רגולטורי אשר נתון לשליטתו של נגיד הבנק המרכזי. היחס הזה קובע כמה מכספי הפיקדונות על הבנק להשאיר אצלו בצורה נזילה (לדוגמא, להחזיק במזומן), ואת היתר מותר לו להלוות. ההנחה היא שלבנק יש לקוחות רבים, ולא כולם ירצו לשלוף בבת אחת את פיקדונותיהם בחזרה. בצורה הזו תמיד תהיה לבנק רזרבת מזומן בצד כדי להחזיר ללקוחות אשר מעוניינים לשלוף את כספם בחזרה.

בינתיים נניח לצורך הדוגמא שלנו כי יחס הרזרבה הנהוג במדינה הוא 10%. משמעות הדבר היא שמתוך הפיקדון בסך 20,000 שקלים שהפקיד אהרון, על הבנק לשים בצד 10% מכך, 2,000 שקלים, כרזרבה בבנק המרכזי. את יתר 18,000 השקלים מלווה הבנק לבתיה לצורך רכישת רכב חדש. בתיה תשלם בגין הלוואה זאת ריבית, אשר חלק ממנה ילך לתשלום עבור הפיקדון של אהרון, ומחלק ממנה יהנה הבנק.

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב א

התרשים לעיל מציג את הרישום החשבונאי של הכסף במאזניו של הבנק. לבנק ישנה התחייבות בגודל הפיקדון – זוהי התחייבות של הבנק לשלם כסף לבעל הפיקדון, אהרון. כנגד התחייבות זו, יש לבנק נכסים: רזרבות בשווי 2,000 ש"ח, והלוואה שהעניק לבתיה בשווי 18,000 ש"ח. ההלוואה היא גם נכס וגם התחייבות. היא נכס עבור הנושה, כלומר עבור נותן ההלוואה, והיא התחייבות עבור הלווה, כלומר עבור האדם שקיבל אותה.

האם נוצר כאן כסף? זה תלוי בהגדרה שלנו עבור היצע הכסף. בסיס הכסף לא השתנה. בכלכלה יש מזומן בסך 18,000 ש"ח (שניתן לבתיה כהלוואה) ורזרבות בבנק המרכזי בשווי 2,000 ש"ח. סך בסיס הכסף נותר ללא שינוי, על 20,000 ש"ח. סך חשבונות הבנק והמזומן בכלכלה מעידים שיש לנו כיום 38,000 שקלים לפי רישומם החשבונאי.

ניקח את הדוגמא שלנו שלב נוסף: בתיה לוקחת את 18,000 השקלים שלוותה ורוכשת מהאזרח ג', גדי, את הרכב שלו. גדי בוחר להפקיד את הכסף שקיבל מבתיה בבנק השכונתי שלו, שבאופן נוח למדי עבור הדוגמא שלנו נפתח אתמול בערב ומאזנו ריק לחלוטין. הפקיד ממהר להפקיד את כספו של גדי בבנק. 10% מפיקדונו של גדי נשמר כרזרבה בבנק על פי יחס הרזרבה, ואילו היתרה, 16,200 ש"ח, ניתנים כהלוואה לאזרח ד', דניאל.

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב ב
לחצו להגדלה

שוב: בסיס הכסף נותר ללא שינוי! הוא עדיין עומד על 20,000 שקלים (2,000 המוחזקים כרזרבה ע"י הבנק של אהרון, 1,800 המוחזקים כרזרבה ע"י בנק של גדי, ו-16,200 ש"ח בידיו של דני, הלווה השני). ועם זאת, כאשר נבחן מה קורה עם מצרף הכסף הבנקאי הוסיף לגדול. האם יש גבול לגידול זה? בוודאי.

כלכלנים מכנים את שיעור הגידול בהיצע הכסף הכולל כתוצאה מפעילות המערכת הבנקאית בשם "מכפיל הכסף", אבל לא מדובר בשום המצאה כלכלית. מכפיל הכסף הוא בסך הכל סכום של סדרה הנדסית מתכנסת – כלומר, כל כסף שיועבר מהבנק המרכזי לכלכלה יגדל, באמצעות המערכת בנקאית, עד פי אחד-חלקי-יחס-הרזרבה. במקרה של הדוגמא שלנו, מכפיל הכסף הוא 10 (1/10%), ולכן 20,000 השקלים המקוריים שלנו יתורגמו, בסופו של דבר, ל-200,000 שקלים באמצעות המערכת הבנקאית. קצב הגידול יראה כך (לחצו להגדלה):

ננסה לסכם את מה שלמדנו עד כה: הבנק המרכזי שולט על בסיס הכסף, ובתהליך יצירת האשראי מצרפי הכסף גדלים, וזאת מכיוון שאנחנו מחשיבים גם אשראי שזורם במערכת בתור סוג של כסף.

אבל האם זה אומר שכל כסף שנוצר במערכת הבנקאית הוא חוב? לא.

ראשית, בסיס הכסף לא נוצר בצורת אשראי. הוא נוצר בעיקר על ידי פעולות בשוק הפתוח (נרחיב על כך מיד), שנית, הבנקים לא יכולים להגדיל את מצרף הכסף ללא ביקוש לאשראי. אם אתם לא רוצים אשראי, הבנק לא יעניק לכם הלוואה. מכפיל הכסף מבטא את הגידול המקסימלי של מצרף הכסף לעומת בסיס הכסף, אך סך מצרף הכסף מגיע לעיתים רחוקות למלוא הפוטנציאל שלו. בשלב מסוים, אנשים מוצאים דברים אחרים שהם רוצים לעשות עם הכסף שלהם (להחזיק אותו במזומן, למשל). אם בנק ישראל רואה שצריך להגדיל את כמות הכסף בכלכלה עקב גידול בפעילות, ואנשים לא מעוניינים באשראי, הוא יבחר להגדיל את בסיס הכסף במקום.

איך הבנק המרכזי מתמרן את בסיס הכסף?

הכלי המרכזי ליצירת כסף על ידי הבנק המרכזי נקרא פעילות בשוק הפתוח (Open Market Operations), ובאמצעותו הבנק מגדיל או מקטין את כמות הכסף בכלכלה על ידי רכישת או מכירת נכסים בשוק ההון הפתוח. נניח שבנק ישראל מעוניין להגדיל את בסיס הכסף ב-100,000 ש"ח (מתוך ציפייה שסך מצרף הכסף יגדל ביותר, כמובן, על פי מכפיל הכסף). בכדי לבצע את ההגדלה – בנק ישראל מדפיס לעצמו כסף, ניגש לשוק ההון ורוכש אגרות חוב של ממשלת ישראל בשווי 100,000 ש"ח.

רגע לפני הרכישה, היה בכלכלה בסיס כסף קבוע ומסוים. כעת, משבוצעה הרכישה, הגיעו 100,000 שקל נוספים ממקור חיצוני, הבנק המרכזי, שלא היו קיימים לפני כן. הכספים הללו ימצאו את דרכם לחשבון הבנק של מוכר אגרת החוב, ומשם יתגלגלו לידיים שונות שיפקידו אותם כפיקדונות בבנקים, ומשם ימשיך להתגלגל התהליך כפי שתיארנו לעיל.

ומה אם הבנק המרכזי מעוניין דווקא להקטין את כמות הכסף M1? במקרה כזה הוא יבחר למכור את אגרות החוב הממשלתיות שברשותו לציבור במחיר שוק. כאשר משתתף כלשהו בשוק ההון ירכוש אותם מהבנק המרכזי (מבלי לדעת בהכרח), הכסף שיעביר בתמורה לרכישה "ייספג" על ידי בנק ישראל, ולמעשה ייעלם מהכלכלה שלנו.

יש לבנק ישראל כלים נוספים כדי לשלוט בכמות הכסף בטווח הזמן הקצר, לדוגמא הנפקת מלווה-קצר-מועד (מק"מ) ומכרזי פיקדונות והלוואות, אך לא נרחיב על כך ברשומה זו. מה שחשוב להדגיש זה שבתהליך יצירת בסיס הכסף בנק ישראל לא הלווה את כספו לאיש, אלא המיר כסף תמורת עושר פיננסי (במקרה הזה, אגרת חוב ממשלתית).

ציינו בתחילת הרשומה שסך מצרף האשראי הכולל בישראל עומד על כ-640 מיליארד ש"ח. זהו פחות או יותר השווי של סך הנכסים הפנסיונים בישראל, וזה עוד לפני שדיברנו על שווי מניות ואג"ח שלא מהוות חלק מהפנסיה, שווי כל הנדל"ן במדינת ישראל (המוערך גם הוא בכ-600 מיליארד ש"ח), וכל שאר הרכוש של כל אזרחי ישראל.  כאשר נגר לוקח כמה קרשים ומייצר מהם כסא, הוא מייצר עושר מסוים, וזאת מבלי שבנק ישראל הדפיס ולו שטר אחד כדי לייצג אותו. במילים אחרות, יש הרבה יותר עושר בישראל מאשר שקלים. אנחנו צריכים שקלים רק כאשר אנחנו צריכים אמצעי חליפין כדי לסחור בין סוגי הסחורות והשירותים המרכיבים את עושרנו.

הבנקים שמייצרים כסף יש-מאין

אחת הטענות הפופולריות ביותר היא שהבנקים המסחריים מייצרים כסף יש-מאין, כפי שיכול לעשות הבנק המרכזי. בדוגמא שהצגתי בתחילת הרשומה הראיתי כיצד בנק מעביר כסף שניתן לו על ידי מפקיד ללווה, ועל ידי כך מתפקד כמתווך. אולם רבים טוענים כי המנגנון שונה, וכי הבנקים למעשה ממציאים כסף מהאוויר ישר לחשבונו של הלווה. הסיבות לטעות הזאת הן כנראה העובדות הבאות:

א. כאשר אנחנו מבקשים למשוך את פיקדונותינו הבנק לעולם לא אומר "מצטער, הלוויתי את הכסף למישהו אחר".

הבנק מנהל מערכת מתוחכמת של זמני פירעון. אם הלקוח מפקיד את כספו בפיקדון שנתי, הבנק מניח שהוא יכול להשתמש בכסף (במגבלות יחס הרזבה) כך שהוא יהיה זמין עבור הלקוח בעוד שנה. על סמך ההנחות של הבנק וניסיונו בנושא משיכת פיקדונות הוא דואג כי תמיד יהיו לו מספיק נכסים נזילים כדי להחזיר לבעלי פיקדונות שמעוניינים למשוך את כספם. אבל מה קורה אם אנחנו מנסים למשוך את הפיקדון שלנו לפני המועד המוסכם?

נניח שהפקדתם כסף בפיקדון למשך שנתיים, וכעבור שבועיים אתם חוזרים לפקיד ואומרים שהתחרטתם, ומבקשים את הכסף בחזרה. התשובה של הפקיד תהיה תלויה במדרג הסמכויות של הבנק ובמצב הנזילות של הבנק, אבל באופן כללי נדגיש כי לבנק יש זכות לסרב להעביר לכם את כספכם. בדרך כלל, הפקיד יגיש בקשה למחלקה מיוחדת אשר מטפלת בנזילות של הבנק, אשר תיבחן אם יש ביכולתה לבצע "שבירה". ייתכן שכ"קנס" ייאלץ הלקוח אף להיפרד מהריבית שניצברה לו בגין הפיקדון עד לאותו רגע. כאשר אתם מפקידים פיקדון אתם למעשה חותמים על סוג של חוזה הלוואה מול הבנק: אנחנו, המפקידים, מלווים לבנק את כספנו לתקופה של X, ונקבל כפיצוי ריבית של Y%. אם נדרוש את כספנו לפני הזמן, הבנק יכול לסרב.

ב. במשך כל התקופה של הפיקדון רשום לנו בחשבון הבנק שלנו סכום הפיקדון על שמנו.

זהו נושא טכני. הכסף שהפקדנו בבנק הוא, כאמור, סוג של הלוואה שנתנו לבנק. ההלוואה היא נכס מבחינתנו לכל דבר, ועל כן היא רשומה בשווי ההוגן שלה. אבל אנחנו לא יכולים בהכרח להשתמש בה כמו כסף מזומן בכל עת, מבלי להשיג את אישורו של הבנק (כלומר, לקבל בחזרה את כספי ההלוואה).

תמיד היה מוזר בעיני שההסבר הזה על איך בנקים מייצרים כסף "חדש" תפס. תחת ההסבר הזה, בנקים לא יכולים לקרוס לעולם. אם כל שקל שהבנק מלווה ללווים שלו הוא כסף שנוצר יש-מאין, אז כאשר הלווים לא מצליחים להחזיר את ההלוואה, או בורחים לאורוגוואי עם הכסף, לא נפגע כספו של אף מפקיד. יותר מזה, תמוה שתחת השיטה הזאת הבנקים צריכים פיקדונות בכלל. אם הם יכולים להדפיס כסף מהאוויר, לשם מה הם צריכים אותנו, המפקידים?

בואו נסתכל לדוגמא על המאזן הפיננסי של בנק לאומי נכון ליום ה-31 למרץ 2013, לפי התרשים האיכותי שציירתי ברוב עמל (לחצו להגדלה):

תמצית מאזן בנק לאומי ליום 31 למרץ 2013 במליוני שקלים

בצד שמאל מתוארות התחייבויותיו של בנק לאומי. בשם אחר, ניתן לקרוא להן "מקורות המימון" של הבנק. ניתן לראות שהמקור הגדול ביותר למימון אצל בנק לאומי הוא פיקדונות לקוחותיו, אנשים פרטיים כמו קוראי הבלוג הזה, אך גם תאגידים גדולים, קרנות פנסיה, "טייקונים" למינהם וגם אזרחים זרים אשר שמו את כספם בפיקדון אצל הבנק. בנוסף, לבנק יש עוד 2 מקורות מימון עיקריים אליהם נתייחס. הראשון הוא החוב המונפק (כ-27 מיליארד ש"ח) שמהווה למעשה איגרות חוב של בנק לאומי אשר נסחרות בבורסה. מנהלי הבנק רצו לגייס כסף נוסף אשר יוכלו להשקיע במתן הלוואות או רכישת ניירות ערך, ובחרו לקחת מהציבור הלוואה (באופן כללי מימון בצורת אג"ח הוא לתקופה ארוכה יותר מפיקדון, אבל יש סיבות אחרות להנפקת חוב. לא נתעכב עליהן, כי זה לא קורס במימון). המקור האחרון ששווה לדבר עליו הוא ההון העצמי של הבנק. זהו הכסף ששייך לבעלי המניות של הבנק. בנק לאומי לא רק משתמש בכספי מפקידיו ומלוויו כדי לממן את פעילותו, הוא משתמש גם בכספו שלו עצמו.

ומה עושה הבנק עם הכסף? התשובה בצד ימין, תחת "נכסים" (או בשמם האחר, ה"שימושים" של "מקורות המימון"). בצורה לא מפתיעה, עיקר השימוש של הכסף אותו לווה בנק לאומי ממפקידיו ומבעלי איגרות החוב שלו (ושלו עצמו!) משמש כדי להעניק אשראי ללקוחותיו.  אך על בנק לאומי להיות זהיר. הוא מחזיק בפיקדונות של לקוחות בשווי 286 מיליארד ש"ח, ומלווה אשראי בגובה 239 מיליארד ש"ח בלבד. ומה עם כל הכסף מאגרות החוב ומהונו העצמי?

כדי לשמור על נזילות (ולעמוד ביחס הרזרבה, מן הסתם) בנק לאומי שומר כ-53 מיליארד ש"ח מכל מקורות המימון שלו במזומן. זאת אומרת שאם ביום ה-31 למרץ היו ניגשים חלק גדול ממפקידיו של בנק לאומי ודורשים לפדות פיקדונות בסך 50 מיליארד ש"ח, היה בידו של הבנק המזומן להעביר להם (בתיאוריה, כמובן. במקרה ש-50 מיליארד שקל היו נפדים ביום אחד בנק ישראל היה מתערב, אבל זה עניין לרשומה אחרת). מעבר לכך, אנחנו רואים שבנק לאומי בוחר להחזיק 54 מיליארד ש"ח מהכסף שהוא לווה מלקוחותיו בצורה של ניירות ערך. אלו הן בחלקן מניות ואגרות חוב של חברות, אך ברובן אגרות חוב ממשלתיות של מדינת ישראל. בצורה הזאת בנק לאומי מרוויח גם על הכסף הזה "קצת" ריבית, כדי שישאר לו לרווח וכדי לשלם ריביות למפקידים. אם מפקידים רבים היו דורשים את כספם, בנק לאומי היה מוכר במהירות את אגרות החוב האיכותיות ביותר בשוק ההון, ומשתמש בכסף המתקבל כדי להחזיר את כספם של מפקידיו.

ראוי לציין שהמאזן הזה לא נכתב על ידי בנק לאומי במרתף חשוך. על פי חוק, כל הדוחות הכספיים של כל החברות הציבוריות, ובכלל זה גם בנקים, מבוקרים על ידי פירמת רואי חשבון חיצונית, אשר מתפקידה לוודא שהפירמה אינה בודה מספרים מליבה.

אז הנה לנו מאזן של בנק במדינת בישראל. אין כסף שמומצא מהאוויר. יש אשראי.

תם ולא נשלם

ברשומה זו עסקנו במספר נושאים הקשורים לשיטת הבנקאות ברזרבה-חלקית: עמדנו על ההבדל בין בנק כספות לבין בנק מסחרי, הגדרנו את פיקדונות הבנק כהלוואה אשר אנחנו מעניקים לבנק המסחרי, ואת תפקידו של הבנק כמתווך אשראי בין מפקידים לבין לווים. למדנו על בסיס הכסף שנוצר על ידי הבנק המרכזי (וכיצד הוא נוצר) וכיצד גדל מצרף הכסף (M1-M3) כתוצאה מפעילות הענקת האשראי של הבנקים המסחריים. הדגשנו כי הבנקים המסחריים לא יוצרים כסף חדש יש-מאין, אלא תלויים בכספי לקוחותיהם ובביקוש לאשראי.

נושא הבנקים ימשיך להעסיק אותנו. מפאת מקום וקוצר זמן העדפתי שלא להרחיב יתר על המידה בנושא ברשומה זו, אבל סדרת הרשומות לא הסתיימה:

הרשומה הבאה תוקדש לבנק מרכזי. מאין הוא צץ, מדוע אנחנו נותנים לו את המונופול על שליטה בבסיס הכסף שלנו, האם הוא גוף ממשלתי או פרטי, ומדוע "היצור מהאי ג'קיל" אינו נורא כפי שאחרים היו רוצים שתחשבו. חבל לפספס, הירשמו לעדכונים אוטומטיים בדואר האלקטרוני כאן:

[wysija_form id="1"]

ביבליוגרפיה וחומר לעיון נוסף

כלים מוניטריים – בנק ישראל

Modern Money Mechanics / Federal Reserve Bank of Chicago

Those Dishonest Goldsmiths / George Selgin