הטעויות של מרקס

There are more things in heaven and earth, Horatio,
Than are dreamt of in your philosophy. – Hamlet (Act 1, Scene 5)

קרל מרקס, הכלכלן הקלאסי הנחשב לאבי הסוציאליזם המדעי, הוא האיש שהקפיטליסטים אוהבים לשנוא. לא פלא, הוא המציא להם את השם. הקפיטליסט הוא כינוי גנאי שנתן מרקס לאותם בורגנים חובשי מגבעת המנצלים את הפרולטריון באמצעות שליטתם על אמצעי היצור, ודנים אותם לחיים של “עבדי-שכר”, המשתכרים מספיק כדי לחיות על סף רעב אבל לא למות, כדי שיוכלו להמשיך ולייצר. המחאה החברתית של הקיץ האחרון החזירה את מרקס לבמה בתקשורת הישראלית, כפי שקורה בכל מקום בעולם אשר חווה משבר כלכלי. מרקס נהפך לדגל בו מנופפים פעילי צדק חברתי היוצאים כנגד השיטה הכלכלית הקיימת.

הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד

הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד
 2012 שער מגזין ניו יורקר, ה-8 לאוקטובר

למרות האמור, אף כלכלן שקרא את מרקס לא לוקח את התורה הכלכלית שלו ברצינות. מרקס האמין שהוא מגלה חוקי טבע אוניברסליים על זמניים, אך בפועל הגיע למסקנות מופרכות. כיום, להבנתי, עיקר התיאוריה הכלכלית של מרקס איננה נלמדת, לא על ידי יריביו המרים “הקפיטליסטים”, ולא על ידי התומכים בסוציאליזם. עיקר התרומה של מרקס שנותרה רלוונטית לאקדמיה הם הצדדים הפילוסופים, סוציולוגיים, היסטוריים ופוליטיים שכתב. מטרת פוסט זה להציג מספר טעויות כלכליות מרכזיות בהן נתקל הקורא ב”קפיטל” וכתבים נוספים של הכלכלן. אינני נכנס לנושאים אחרים שאינם כלכליים עליהם דיבר מרקס ושקיימת עליהם מחלוקת, כמו למשל זלזולו בקונספט של לאומיות ומדינת הלאום. הבלוג הזה הוא כלכלי, ונשאיר את הנושא הדיון כלכלי. אני מאמין שהכרת הטיעונים הכלכליים, גם אם הם אינם נלמדים היום, היא חשובה עבור כל חוקר של תיאוריה כלכלית – לא ניתן ליישם פילוסופיית עולם המשפיעה על הכלכלה מבלי לבחון את השפעתה על הכלכלה. אבל לפני שנצלול פנימה, נסקור בקצרה את הרקע לתפיסה הכלכלית של מרקס – המהפכה התעשייתית במלוא עוצמתה.

ההוויה מעצבת את התודעה

קרל מרקס

“Workers of the world unite; you have nothing to lose but your chains.”

מרקס פרסם את “הקפיטל” (Das Kapital) בשנת 1867, כאשר המהפכה התעשייתית נכנסה בבריטניה להילוך גבוה. היום מסתכלים הכלכלנים על המהפכה התעשייתית כעל נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית בה שוחרר האדם מהמלכודת המאלתוסיאנית, מאותה מערכת איזונים טבעית שהותירה את אבותינו על סף רעב ועוני במשך מרבית חייהם, והגיעה בסופה לצמיחה אדירה ועלייה חסרת תקדים באיכות החיים. אבל החוויה שחוו אותם אנשים שחיו במהלך המהפכה התעשייתית הייתה לעיתים קרובות חוויה מפחידה של שבירת מוסכמות, נורמות וערכים שעוצבו במהלך מאות ואלפי שנים. המהפכה התעשייתית אופיינה תחילה בשינויים מהותיים בחלוקת העבודה, עלייתה של “ההתמחות”, סילוקם ההדרגתי של עובדי האדמה ועובדים יצרניים והחלפתם בבעלי חיים, בבעלי מלאכה שעבדו עם מכונות, ולבסוף במכונות אוטומטיות שדרשו מספר עובדים מצומצם ועבדו ביעילות גבוהה יותר. חיי המשפחה השתנו כאשר נשים החלו לצאת לשוק העבודה שנפתח עבורם (סביבת העבודה במפעלים ובתי החרושת הראשונים אולי תוגדר על ידי אנשים בני זמננו כ”לא אנושית”, אבל היא פתחה בפני נשים אפשרויות השתכרות שלא היו קיימים בפניהן בעידן החקלאות), ילדים החלו גם הם להיות מועסקים במפעלים (והוריהם קיבלו סטיגמה של נצלני ילדים), התנאים הסניטריים במפעלים היו נמוכים מאוד ושעות העבודה התארכו בקלות מעבר ל-12 שעות ביממה.

קרל מרקס ראה לנגד עיניו מערכת כלכלית אשר מטיבה עם חתך אוכלוסיה קטן מאוד אותם כינה “הקפיטליסטים”, האנשים שבבעלותם המפעלים ואמצעי הייצור, ופוגעת ברוב הציבור אשר מוצא את עצמו עובד עבורם. מחקריו של מרקס והפילוסופיה הכלכלית שפיתח נועדו לפתור את אי הצדק שראה. כמו כל הדרכים לגיהנום, גם דרכו של מרקס הייתה רצופה בכוונות טובות.

תיאורית הערך של העבודה

“Capital is dead labor, which, vampire-like, lives only by sucking living labor, and lives the more, the more labor it sucks.”

הטיעון הבעייתי ביותר של “הקפיטל” מתייחס לתיאורית הערך של העבודה אותה הוא מאמץ מהכלכלן הקלאסי דיוויד ריקארדו (Ricardo). ריקארדו טען שהמחיר של כל סחורה משקף את סך העבודה שהושקע בלייצר אותה. מרקס מרחיב את התאוריה הזו וטוען שהקפיטליסטים מעסיקים את העובדים ומשלמים להם בעד עבודתם שכר. התוצר הסופי של העבודה שייך לקפיטליסטים אשר מוכרים אותו בשוק בתמורה לערך-עודף: מכיוון שמחיר המוצר שנמכר משקף לפי תיאורית הערך את סך העבודה שהושקע בלייצר אותו (עבודתו של השכיר), ומכיוון שבסופו של יום הקפיטליסט יוצא עם רווח לאחר ששילם לשכיר את משכורתו, לא ניתן אלא להסיק כי הקפיטליסט מנצל את השכיר על ידי כך שהוא משלם לו פחות מהערך שיוצר עבורו השכיר. במילים של מרקס (פרק 18):

Capital, therefore, it not only, as Adam Smith says, the command over labor. It is essentially the command over unpaid labor. All surplus-value, whatever particular form (profit, interest, or rent), it may subsequently crystallize into, is in substance the materialization of unpaid labor. The secret of the self-expansion of capital resolves itself into having the disposal of a definite quantity of other people’s unpaid labor.

אני משער שיהיו קוראים שתמיד חשבו שיש אמת בדברים אלו. כל שכיר יודע שהוא שווה לבעל העסק שלו יותר מכפי שזה האחרון משלם לו מידי חודש. אם התפוקה של העובד הייתה נמוכה מהמשכורת המשולמת לו, הוא היה מוצא את עצמו בלשכת העבודה. אם התפוקה הייתה זהה לחלוטין לשכר, בעל העסק לא היה מוציא כל רווח מהעסק. אבל תפיסה זו מוטעית מכיוון שמרקס מאמין כי ערכם של המוצרים (המחיר בו הם נמכרו) משקף את סך העבודה שהושקעה בהם. הדבר היה נכון אולי בעולם בראשיתי, אבל לחלוטין מוטעה כאשר האדם החל לייצר באמצעות הון. במפעל, יש לעבודה של אדם שותף חשוב ביצירה של כל מוצר – ההון העומד לרשותו. כאן אין הכוונה לכסף, אלא לאמצעי ייצור. כאשר חרש מתכת מייצרת כלי ברזל, הכבשן, חומרי הגלם וכלי העבודה שותפים בתהליך הייצור. אם היינו נותנים לעובד לנסות לחשל חישוק ברזל באמבטיה, על אף מקצועיותו רבת השנים – הוא היה נכשל במלאכה.

אם כן ערכו של מוצר נקבע לא רק על ידי סך העבודה שהושקעה בו אלא גם על ידי סך ההון שהיה שותף בייצורו. הדבר יהיה ברור יותר אם נסתכל על מפעל מודרני אוטומטי (על מפעל כזה נאמר שהוא “עתיר הון”) המעסיק עובדים מעטים אשר אחראים בעיקר לבקרה ולתפעול שוטף של מכונות ענקיות המייצרות מוצרי אלקטרוניקה במהירות רבה מכפי שיכול כל עובד לייצר בעצמו. בסופו של כל יום עבודה מייצר המפעל סחורה בשווי של כמה מליוני שקלים. האם יוכלו העובדים הבודדים במפעל האוטומטי הזה לטעון כי כל המוצרים שיצאו מהמפעל הם פרי עבודתם בלבד וכי שכרם צריך להיות שווה מליונים כדי לשקף את הערך שהביאו ביצירתם? כך שברור שיש פה כשל לוגי.

מרקס עושה שמיניות באוויר כדי להתחמק מהנושא הזה. בשום מקום ב”קפיטל” הוא לא מנסה להוכיח את תיאורית הערך הזו (לפחות אני לא נתקלתי בניסיון). בסופו  של דבר הוא מודה כי ערכם של מכשירי הון בייצור עולה בהדרגה, אך טוען כי המכונה עובדת “ללא כל סיבה”, ומכיוון שאין לה כוונה אין לה תוספת בערך (ראו פרק 15, חלק 2, הערה 24), כלומר בסופו של דבר המכונה עובדת כמו השמש או כוחות הטבע, היא “חינמית” ומסייעת לייצור אבל מכיוון שהיא דומה במהותה לכוחות הטבע אין היא תורמת לערך המסחר. זוהי טענה כה מגוחכת עד שמרקס אפילו לא טורח לנסות להגן עליה. אם להון (לקפיטל) אין שום יכולת לייצר ערך ללא העבודה, אזי הקפיטליסטים היו שבויים של הפרולטריון, ולא ההפך.

תחזיות עתידיות

“The theory of Communism may be summed up in one sentence: Abolish all private property.” – Karl Marx

קרל מרקס מעניק כמה תחזיות המבוססות על התיאוריה הכלכלית שלו. תחזית לדוגמא מתייחסת לעתיד הקפיטליסטי. הקפיטליסטים יגדלו בעושרם אך יקטנו במספרם, ומנגד מעמד הפועלים יצמח בגודלו אך גם בהיקף העוני, העבדות והניצול שהוא חווה. תחת המערכת הקפיטליסטים רוב האזרחים יימחצו ויאבדו מאיכות חייהם. אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, המנוצלים ינצלו את יתרונם המספרי הרב וישברו את שלשלאות הדיכוי.

“While there is a progressive diminution in the number of the capitalist magnates, there occurs a corresponding increase in the mass of poverty, oppression, en­slavement, degeneration, and ex­ploitation. But at the same time there is a steady intensification of the wrath of the working class—a class which grows ever more nu­merous, and is disciplined, uni­fied, and organized by the very mechanism of the capitalist meth­od of production. Capitalism be­comes a fetter upon the method of production which has flourished with it and under it. The central­ization of the means of produc­tion and the socialization of labor reach a point where they prove in­compatible with their capitalist husk. This bursts asunder. The knell of capitalist private property sounds. The expropriators are ex­propriated.”

להגיד שמרקס פספס בתחזית שלו תהיה האנדרסטייטמנט של השנה, אבל חשוב להבין מדוע. המהפכה התעשייתית הגדילה את התוצר בצורה שטרם נחוותה בהיסטוריה האנושית. לאחר שנים מועטות בתפקיד, היה יכול כל עובד לדרוש העלאה או לאיים לעזוב את מקום עבודתו לטובת מפעל מתחרה שיעשה שימוש בניסיון שצבר. העובדות ההיסטוריות מלמדות אותנו שמבין שלוש הקבוצות החברתיות העיקריות שהתקיימו ערב המהפכה התעשייתית: העובדים הפשוטים, בעלי ההון, ובעלי האדמה – היה הזינוק באיכות חייהם של הראשונים הגדול ביותר. לצורך המחשה נסתכל על גרף מספרו של גריגורי קלארק (Farewell to Alms) המומלץ, כפי שמופיע בעמוד 276:

שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2005

שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2000
Farewell to Alms / Gregory Clark

חייו של הפרולטריון מעולם לא היו טובים יותר. הלא משוכנעים יכולים לקרוא גם את המחקר הזה של Voth (זהירות PDF) שמציג את הצניחה הדרמטית במספר שעות העבודה השנתיות באנגליה. מ-3,000 שעות בשנה ב-1850, ועד לכ-1,500 כיום.

בהתבסס על התחזית הראשונה, מרקס מבין כי המדינות הראשונות בהן הסוציאליזם יכה שורש יהיו מדינות אשר פיתחו את כל אמצעי הייצור האפשריים תחת הסדר הכלכלי הקיים. המדינות המתועשות ביותר הן המדינות “הבשלות” ביותר לסוציאליזם. ההיסטוריה תוכיח כמובן אחרת. מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה הן הרחוקות ביותר מסוציאליזם, בעוד שדווקא מדינות נחשלות טכנולוגית אימצו את הסוציאליזם (והקומוניזם) במהירות.

מרקס גם טען שתחת שלטון סוציאליסטי המדינה בסופו של דבר “תיעלם”. הסיבה לכך היא שהשיוויון בין כל האזרחים יהיה מוחלט ולא יהיה שוב צורך במנגנון כפייה כגון המדינה. המנגנונים המדיניים יפורקו ויחולקו בצורה שווה בין האזרחים. זו פנטזיה מעניינת, בעיקר מכיוון שכל חברה שאימצה את הסוציאליזם מצאה את עצמה עם מנגנונים ביורוקרטיים קשים יותר וממשלה גדולה יותר.

חלוקת העושר השוויונית

“From each according to his ability, to each according to his need” – Karl Marx, Critique of the Gotha Program

הפילוסופית איין ראנד עשתה מטעמים מהאמירה הזו בספריה.

מרקס ראה את שלב כינון הסוציאליזם כמרד של הפרולטריון כנגד מעבידיו. הפרולטריון יתפוס את השלטון, ילאים את אמצעי הייצור וכל ההון ויבטל את מושג הרכוש הפרטי. בשלב הזה יעבוד כל עובד על פי יכולתי ויקבל על פי צרכיו, בהרמוניה מוחלטת וללא קונפליקטים, מכיוון שאין יותר רכוש ששייך לאדם אחד אך לא לשני. הרכוש כולו נמצא בבעלות כולם.

סוציאליזם - שוויון בעוני

בפועל, כל ניסיון לכונן חברה שוויונית על פי עקרונות אלו הובילו למנגנון פוליטי דיקטטורי אשר מנצל את עבודת הרוב לצרכיו שלו. מעבר לכך, ראנד הראתה באופן ציני בספרה “מרד הנפילים” כיצד תחת תפיסה זו נהפך מותו של אדם זקן לאירוע משמח (כפנסיונר הנתמך על ידי החברה ושאיננו תורם, מותו מסמל חלוקה גדולה יותר עבור שאר העובדים) ולידתו של תינוק אירוע קטסטרופלי, שגורע מהכנסת הכל לטובת התינוק שהאם החליטה באופן אנוכי ללדת.

השפעותיו של מרקס

“The rich will do anything for the poor but get off their backs. ” – Karl Marx

בביקורת על מרקס בעיתון “הארץ” רושם שלמה אבינרי, בין היתר, את הדברים הבאים:

הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 כבר לא היה הקפיטליזם הפראי והבלתי-מרוסן אותו תיאר מארקס. זאת, בסופו של דבר, הסיבה שבגללה לא התרחשה מהפכה סוציאליסטית במערב אירופה, בניגוד למה שקיוו המהפכנים וחששו השמרנים.

כתוצאה מכך, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שתחילתו ב-1929 ושהביא, בין השאר, לעליית הנאציזם מצד אחד ולחיזוק כוחה של התנועה הקומוניסטית מצד שני, פותחה במערב – והפעם זה כלל גם את ארצות הברית – מערכת מפותחת של מדינת רווחה: תורתו של ג’ון מיינרד קיינס שימשה כהשראה לקפיטליזם מתגונן זה, שהבין כי כדי למנוע מהפכה הדרך אינה לדכא את הפועלים, אלא לאפשר להם, באמצעות התערבות המדינה בכלכלה, ליהנות מן הצמיחה הקפיטליסטית. מתברר כי מי שקראו את מארקס היו גם הקפיטליסטים וכדי למנוע את התממשות תחזיתו הם תרמו לשינוי המודל הקפיטליסטי הלא-מרוסן והחליפו אותו בקונסנסוס של מדינת הרווחה או – כפי שמודל זה קרוי בגרמניה – “כלכלת השוק החברתית”.

מעניין לחשוב על מדינת הרווחה המודרנית כעל תוצר שהושפע ממרקס. במבט ראשון אין הרבה במשותף בין העולם הסוציאליסטי שראה מרקס לנגד רוחו לבין מדינות רווחה מתקדמות היום כגון שבדיה או נורווגיה. קורפוס שלם של הוגים סוציאליסטים וכלכלנים קפיטליסטים אחראים במידה זו אחרת למדינת הרווחה, מרקס הוא ללא ספק אחד מהם.

ג’ון מיינארד קיינס טען במכתבו לברנרד שאו כי מרקס הופך ללא רלוונטי עם פירסום התיאוריה הכללית של קיינס, מכיוון שהיא שומטת את הקרקע תחת הבסיס עליו נשען מרקס – התיאוריה הריקארדיאנית. אולי הבוז שחש קיינס כלפי מרקס הוביל במידה מסוימת לניסיון שלו “לתקן” את הקפיטליזם על ידי תכנון ממשלתי. על המרקסיזם אמר קיינס בזמנו: “How a doctorine so illogical and so dull can have exercised so powerful and enduring an influence over the minds of men”, ולבסוף פטר את הסוציאליזם המדיני במילים: “little better than a dusty survival of a plan to meet the problems of fifty years ago, based on the misunderstanding of what someone said a hundred years ago”.

מרקס יוסיף להיות דמות היסטורית מעניינת וסביר שפילוסופים, סוציולוגים וחוקרים פוליטיים ימצאו השראה בכתביו. למרות זאת אני סבור כי בתחום הכלכלי הוא כיום לא רלוונטי.

הערה: ערוץ ה-BBC יצא לאחרונה במיני סדרה בשם The Masters of Money המתארת שלושה כלכלנים ששינו את ההיסטוריה הכלכלית, לדבריהם. הראשון הוא ג’ון מיינארד קיינס, השני הוא פרדריך האייק, והשלישי הוא קרל מרקס. מי שמחפש כמה מילים טובות על מרקס יכול לצפות בפרק עליו בקישור הבא:

 

לקריאה נוספת:

“Das Kapital” by Karl Marx (לינק)

“Karl Marx: The Almost Capitalist” by Louis Kelso

“a Farewell To Arms” by Gregory Clark

תודה מיוחדת לי' שנאלץ, במהלך הכנת הרשומה, לשמש כפרקליטו של מרקס

16 thoughts on “הטעויות של מרקס

  1. בחלק “תחזיות עתידיות” אתה מזכיר את השיפור במצבו של מעמד הפועלים לאחר המהפכה התעשייתית ובניגוד לתחזיות של מרקס. האם הדבר התחרש בגלל איגודים אשר התפתחו כהגנה מפני אותם תופעות שמרקס הזהיר מפניהן? האם יכול להיות שתורתו של מרקס השפיעה בעקיפין על יצירת חסמים ובלמים בקפיטליזם? אומנם דברים רבים אותם חזה לא התרחשו, אך היתכן שתרומת ספרו הייתה בכך שהם לא יתרחשו בסופו של דבר.

    • התשובה לשאלה שלך מורכבת. אפשר להגיד “כן” ו”לא”.
      כן: האיגודים הראשוניים שהוקמו היו איגודים מקצועיים של עובדים מקצועיים (Skilled Labor). המטרה שלהם הייתה לאגד את כל העובדים בעלי מומחיות מסוימת, ולנצל את יכולת המיקוח שלהם כנגד המעבידים בדרישה לשכר גבוה יותר. מכיוון שאיגוד כלל את מרבית בעלי המקצוע הרלוונטיים, המעבידים לא יכלו להחליף אותם בקלות ונאלצו ברוב המקרים להתפשר ולבוא לקראת העובדים. אבל איגודים אלו הם דוגמא לכוחות השוק בפעולה, לא חקיקה סוציאליסטית. העובדים התאגדו מטעם עצמם והעלו את עקומת ההיצע של העבודה שלהם למעלה. מעתה הם כולם מוכנים לעבוד תמורת שכר גבוה יותר. האם הדבר נעשה בהשפעת מרקס? כנראה. אבל חשוב לי לציין שפיתרון כזה הוא פיתרון “קפיטליסטי קלאסי”. אין כפייה ואין שימוש בכוח, העובדים מחליטים שהם רוצים יותר, ואם המעביד לא מצליח להחליפם בעובדים אחרים ועדיין משתלם לו לשלם להם משכורות גבוהות יותר, אז זה מה שקורה.

      לא: כאשר איגודים של עובדים לא מקצועיים ניסו לעשות את אותו דבר, הם נחלו מפלה גדולה. למעבידים לא הייתה שום בעייה להחליף אותם בטר”שים אחרים.

      כך שבתחילת דרכם, האיגודים לא היו דרך טובה במיוחד עבור מרבית העובדים להעלות את שכרם. החקיקה הממשלתית שהעניקה “הגנה” לשביתות מאוגדות (אסרה על המעביד לפטר עובד שובת) נכנסה רק בתחילת המאה ה-20, כך שלתהליך הטבעי של הקפיטליזם השפעה לא מעטה על עליית השכר הן של העובדים המקצועיים והן של העובדים הלא מקצועיים. עדיין אני מסכים איתך ש”רוחו” של מרקס ושל הוגים אחרים כנראה תרמה ללחץ הזה להעלאת המשכורות.

      • גילדות היו קיימות הרבה לפני תקופתו של מרקס, אבל זה מצב של מונופול של העובדים, המצב ההפוך למונופול של מעסיקים שיקבעו שכר מקסימום בכדי להפחית עליות. שני המצבים הם לא “קפיטליסטים” והם יפגעו בס”כ התוצר

      • אין כפייה ואין שימוש בכוח? איגודים מקצועיים? פתרון קפיטליסטי? צריך ללמוד היסטוריה. האיגודים המקצועיים נחשבו דבר בלתי חוקי במשך זמן רב. המוני פועלים שילמו בחייהם על הזכות לשבות, או להתאגד. העונשים כללו פיטורים, מאסרים, ענישה גופנית, וכמובן קרבות ורציחות. זה עדיין המצב בחלק מהמדינות בעולם השלישי.

        דוגמאות – המלחמות שהיו בין פועלים לבין משטרות פרטיות, בריונים, הצבא והמשטרה בארצות הברית במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. מתאורות באחד הפרקים הראשונים של הספר “מכונת הארגון” של יהודה שנהב. במאה ה-20 נרצחו מנהיגי ארגוני עובדים , בעיקר במדינות העניות.

        • דרור, לא הבנת אותי.
          אני דיברתי על השלבים הראשונים של התאגדות האיגודים המקצועיים, השלב שבו האיגודים המקצועיים הצליחו לעגל בעלי מלאכה בעלי מיומנות ועל ידי כך לייצר קרטל לשוק. לכל העובדים היה אינטרס להצטרף והם פעלו כקבוצת לחץ כנגד המעבידים. וזאת זכותם המלאה.

          אני מכנה הפיתרון קפיטליסטי מכיוון שכל מה שיש לך פה זה תזוזה של עקומת ההיצע של העבודה כלפי למעלה. רוצה להעסיק אותנו? שלם יותר.

          האיגודים כפי שאתה מכיר אותם היום אינם האיגודים הראשונים שציינתי בתגובתי – עזוב לרגע סיפורי אלימות והפחדות, ועד שמחליט לשבות היום מכיוון שההסתדרות החליטה על שביתה מוגן לחלוטין על ידי החוק ולא יכולים לפטר את עובדיו, גם אם יש עובדים אחרים שמוכנים לעבוד תמורת השכר הזה ובעלי המיומנויות הנדרשות. זה אכן לא פיתרון קפיטליסטי, וזה ללא ספק שימוש בכפייה.

          באותה הזדמנות אבקש את סליחתך על שלקח כ”כ הרבה זמן לאשר את תגובותיך, לא היה זמין בשבועות האחרונים לטיפול בבלוג.

  2. מעניין לחשוב שהבורגנים מעולם לא היו מעמד אהוד במיוחד. לאצילים הייתה התהילה שלהם, העניים הם תמיד מגניבים בתור אנדר-דוג, אבל הבורגנים הם תמיד הרשעים – בכל הספרים והמחזות והסרטים מלבד ספריה של איין ראנד – כאשר במציאות כל מה שטוב בעולם הוא בזכות הבורגנות.

    • אני חושב שדי קל לראות את הסיבה לכך. הבורגנות צמחה מתוך העמך. מכאן האריסטוקרטיה ראו את הנובורישים כברברים שקיבלו כסף ועושר באמצעות “מסחר” ולא עקב ייחוס, ואילו העניים ראו בהם ממזרים עם מזל ששייכים לאותו מעמד כמוהם אבל משחקים אותה רוטשילד.

  3. כתבה מעולה
    וחידוד: היומרה של מרקס התבססה על תפיסה רווחת במאה ה 19: מדע דטרמניסטי – לעולם יש סט של חוקים בסיסיים ואם אני כמדען מפענח אותו ביכולתי להבינו ואף לבצע תחזיות מדויקות לעתיד.

    מרקס הציב עצמו כמדען אשר פענח את חוקי ההיסטוריה והכלכלה ,הוא כמדען נמצא כמובן מחוץ למשוואה ,ועל בסיס החוקים ההיסטוריים אשר גילה (מאבק מעמדות למשל) התחזית שלו היא כי תתרחש באופן בלתי נמנע מהפכה אשר תשנה את הסדר הקיים ותיצור מצב אוטופי -קומוניזם

  4. אני חושב שיש לא מעט חוסר צדק בתיאור “חוסר האנושיות” של המהפכה התעשייתית.
    אדם שחיי בשנת 1867 לא השווה את חייו לאדם שחיי בשנת 2012.
    הוא השווה את חייו לאדם שחיי בשנת 1850 ו-1820.
    המהפכה התעשייתית לא המציעה את עבודת הילדים.
    ילדים עבדו בשדות הרבה לפני 1850 וגם הרבה לפני 1850 לפנה”ס.
    גם 12 שעות עבודה יומיות נשמעות לנו היום כהמון שעות עבודה.
    אבל, לאיכר שעבד בשדה, 12 שעות עבודה היו יום ממש קל (או יום שבו הוא גילה שכל החיטה שלו נאכלה על ידי מזיקים והבין שמשפחתו כנראה לא תשרוד את השנה הקרובה).
    אנשים עברו לעבוד במפעלים לא בגלל שמישהו הכריח אותם.
    הם עברו לעבוד במפעלים כי זה היה הרבה יותר קל מלעבוד בשדה.

    זה נכון שהרבה אנשים איבדו את עבודתם באותם שנים ונכון שנוצר מעמד ה-“בורגנים”, שיצאו מתוך המעמדות הנמוכים ולכן נשנאו עליהם.
    אבל להגיד שהמהפכה התעשייתית יצרה עבודה קשה ו-“לא אנושית” זה פשוט לא נכון.

    • אני חושב שאנשים מודעים לדברים האלו יותר בזמן שמתרחש שינוי. חיי החקלאים לא היו קלים בשום אמות מידה, אבל העבודה במפעל הייתה “אחרת”, ובמקרים רבים סביבת העבודה הייתה קשה יותר. חשוב על הרעש במפעלים, הצפיפות והמדידה של התפוקה שהייתה.

      יהיה מעניין אם אני אוכל למצוא מקור שבאמת ישווה את שעות העבודה ועומס העבודה בחקלאות של המאה ה-19 לעומת עובד המפעל הממוצע.

      • אני חושב שהדבר היחיד שהיה “אחר” הוא שעכשיו הם ראו את מי שמתעשר על “חשבונם”.
        אם השדה חטף מחלה וכל היבולים מתו, לא היה להם את מי להאשים (מקסימום את עצמם על שהם לא התפללו מספיק או משהו).
        אבל, אם המנהל הודיע להם שיש קיצוצים ומורידים להם בשכר, הוא היה האשם היחידי.
        הוא הסתובב בחליפות יפות ולא עשה עבודה קשה בזמן שהם עבדו קשה.
        כל מה שהוא עשה זה לקבל החלטות שהשפיעו על השכר של כל העובדים ועל העתיד של המפעל.
        הם היו צריכים לעבוד קשה.
        ובסוף, הוא קיבל את השכר הגבוה.
        והוא אפילו לא היה אצולה או משהו.
        סתם עוד מישהו כמוהם שהראה להם שהם לא מספיק טובים.
        בשדות, לא הייתה להם בעיה כזו.

      • קשה לנו היום לדמיין את התנאים שהיו בזמן המהפכה התעשייתית.

        זיהום תעשייתי מהמפעלים שהונעו במנועי קיטור בלתי יעילים והוסקו בפחם גרם לזיהום אוויר ולזיהום מים קשה. זיהומים אלה, יחד עם חום בלתי נסבל, צפיפות, קשירת עובדים למכונות ושאשר סוגי התעללות היו עניין נפוץ. לפי קיפטריק סייל תאונות קטלניות היו עניין יומיומי, ולעיתים ספגו העובדים (שהיו לעיתים קרובות ילדים או נשים) מכות שהביאו למותם. בשנת 1842, 30 שנה לאחר מהומות הלודיסטים, תוחלת החיים בבריטניה היתה 40 שנה, אבל בערי התעשייה, כמו מנצ’סטר ולידס, תוחלת החיים של עובדים היתה 18 שנה. 57% מהילדים במנצ’סטר ו-53% מילדי לידס מתו לפני גיל 5.

        היו סיבות טובות מדוע האיכרים עזבו את השדות:
        – חוקי העניים וחוקים נוספים שניכסו את החלקות המשותפות ואסרו על עיבוד שלהם. ונישלו אנשים מיכולת עבודה בשדה.
        – גידול אוכלוסין שגרר עודף אוכלוסיה כפרית יחסית ליכולת הנשיאה הכלכלית שלה (אם חלקה יכולה לפרנס משפחה אחת, אז רק אחד הבנים יכול להשאר בחלקה).
        – עבודת עבדים וקולוניזלים שהורידו את מחירי הסחורות, גם החקלאיות, הוזילו את המזון ובכך פגעו ביכולת המיקוח של החקלאים.
        – מיכון החקלאות ויתרונות לגודל נוספים שהבאו לכך שחקלאים גדולים יותר הורידו את המחיר וגרמו לחלקאים קטנים יותר לפשוט את הרגל (תהליך שנמשך גם היום).

        היו סיבות טובות מדוע היו נחוצים פועלים רבים בעיר . אחת הטענות (נדמה לי שג’ארד דיימונד מזכיר אותה) היא שהעובדים בעיר מתו בקצב גבוה כל כך שהיו צריכים כל הזמן מחליפים. גם כך עיר כמו לונדון ב-1820 היתה מפוצצת ממהגרים ואלו ישנו בכל מקום שיכלו – מתחת לגשרים, בתוך שירותים ציבוריים, על ספים של דלתות וכו’.

        חיי החקלאים בהחלט לא היו קלים, אבל יחסית לחיי הפועלים בחלקה הגדול של המאה ה-19 מצבם היה טוב יותר.

        • דרור,
          לגבי הסיבות שציינת באשר לנטישת החקלאות ומעבר לערים – אשמח לקבל הפנייה למקור.

  5. לגבי תורת הערך של העבודה, אתה עושה אנכרוניזם. מרקס לא ניסה להוכיח אותה כי היא היתה התאוריה השלטת בזמנו. ריקרדו פיתח אותה, וסמית השתשמש בגרסה שלה והיא היתה הבון טון בזמנו של מרקס. אצל ריקרדו הון זה “עבודה קפואה” ולכן גם הערך שנוצר על ידי ההון הוא בעצם פרי עמלם של עובדים אחרים.

    מה שהיה מיוחד אצל מרקס היה השימוש שלו בתורת הערך של העבודה לצרכי טיעונים נגד הקפיטליזם. היריבים שלו נדרשו לכמה עשורים כדי לגבש טיעוני נגד, שכן תורת הערך השולית, למרות שפותחה ב-1870 אומצה רק הרבה יותר מאוחר עם האימוץ שלה על ידי אלפרד מרשל.

    זה לא שמרקס וריקרדו צדקו, אלא שגם תאורית הערך השולית היא מוטעית. בין היתר:
    – מה זה ערך?
    – מה זה הון?
    – מדוע שיהיה קשר בין “ערך” לבין מחיר בשוק?
    – איך קובעים כמה הון יש למפעל שיש לו מספריים, 3 דפי נייר וטרקטור? (מחלוקת קיימברידג’ על ההון)
    – אם תהליך הייצור מורכב רק מעובדים ומהון? (מכונות, מפעלים) – כמה מיכלי מיץ לימונדה יכולים העובדים במפעל מיצים לייצר ללא זרם של אנרגיה וללא מים, סוכר ולימונים?
    – איך קובעים את השכר השולי של פועל בפס ייצור סדרתי?
    – האם למקסם את הרווח או את המכירות? האם למקסם את הרווח בנגזרת של כמות המוצרים לשעה או למקסם אותו גם בהקשר של תהליכים דינמיים (כושר ייצור פוטנציאלי מול מתחרים).

  6. שלום,

    קודם כל תרשה לי להחמיא לך על הפוסטים האיכותיים והמרתקים , הגעתי לבלוג שלך במקרה ואני נהנה ולומד מכל הכתבות שלך.

    עכשיו לגופו של עניין, בסעיף הראשון (של תאוריית ערך העבודה), אני חושב שכן ניתן להסביר את מה שהתכוון אליו מרקס. הרווח שגוזרים הקפיטליסטים הוא כן נובע מ unpaid labor .

    ניקח למשל מפעל מודרני שמייצר בשיטת פס ייצור מוצר מסוים. המפעל זקוק למכונות ,עובדים ולחומרי גלם.
    המכונות במפעל הספציפי ייוצרו על ידי עובדים אחרים (ומכונות אחרות) בעשרות מפעלים שונים. אם תמשיך לפשט הלאה , בסופו של דבר,אם תלך לאורך שרשרת ארוכה מאוד, תגיע למסקנה שכל מכונה כזו מורכבת אך ורק מ שני דברים: חומרי גלם ועבודה.

    בתחתית נמצא העובד שתפקידו לכרות\להוציא את חומר הגלם מהאדמה. אם נתמקד בחוליה ספציפית בשרשרת, ונגלה שההפרש בין ערך המכונה שהעובדים מייצרים ולבין שכרם הוא 0, אזי באמת מרקס טעה.
    אבל איך נמדד ערך של מכונה? לפי ערך המוצרים שהיא מייצרת?
    לכן לפי דעתי המפתח טמון בקביעת ערך המוצר (המחיר).
    לא ניתן לקבוע את ערכו של מוצר מראש, אלא רק לפי ניסוי וטעייה (מחיר המוצר יהיה כזה שממקסם את רווחי המפעל בכל רגע נתון).

    אם נחזור למפעל המקורי (זה שמייצר את מוצר הקצה) רווחי מפעל זה הם ההפרש בין ההכנסות להוצאות, היות וההוצאות כוללות את עלות ותחזוקת המכונות, הרווחים הם ערך נוסף שנוצר ע”י המכונות והעובדים.
    לכן לפי דעתי, הרווחים של כל מפעל בשרשרת צריכים לטפטף למטה לכל העובדים בכל המפעלים שייצרו את המכונות של מפעל נתון (לפי מודל הוגן ומוסכם מראש). בצורה כזו, לא נשאר unpaid labor .
    הקפיטליסטים צריכים לקבל שכר הוגן + פיצוי על השקעות\סיכונים שלקחו וזהו.

Leave a Reply to האזרח דרור Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *