Made in China

ארה”ב סערה בשבוע האחרון עקב שערוריית המדים של הנבחרת האולימפית האמריקאית. התקשורת חשפה כי ראלף לורן, שנבחר על ידי הועד האמריקאי האולימפי לעצב את מדי האולימפיאדה של הנבחרת, העביר את המדים לייצור בסין. מדיה של הנבחרת האולימפית המייצגת את האומה האמריקאית נתפרו על ידי מי שעולה והופכת למתחרה הגדולה ביותר של ארצות הברית בעולם. פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, רפובליקנים ודמוקרטים, התבטאו בחריפות כנגד המעשה. אבל האמת העצובה היא שאירוע זה הוא בסך הכל מקרה מייצג, תקשורתי מאוד, של תהליך הגלובליזציה שעובר על שוק התעסוקה העולמי מזה למעלה משני עשורים. אפשר להתווכח בלי סוף סביב השאלה האם ראוי כי מדים של נבחרת אולימפית ייתפרו בתחומי המדינה או מחוצה לה, אבל זהו לא העיקר. תעשיית הטקסטיל וההלבשה האמריקאית העבירה כבר מזמן כמעט את כל מפעליה למדינות המזרח. בארצות הברית הגדולה יש כיום פחות מ-90,000 עובדים המועסקים כעובדים יצרניים בתעשיית ההלבשה. בתחילת שנות ה-90 היו קצת פחות ממליון.

גם בישראל המצב דומה. בעשור האחרון עקרו מארצנו מפעלי טקסטיל והלבשה רבים, ואלפי עובדים איבדו את מקום עבודתם לטובת עבודה זולה יותר בארצות הנכר. הציבור הישראלי חזה במפעלים שנסגרו ובעובדים שהסתגרו בתוכם. טענות רבות נשמעו ועודן נשמעות על הסיבות לכך. בין רדיפת הבצע של היצרנים שמוכנים להשמיד את התעשייה המקומית בשביל לייצר בזול יותר בחו”ל, להבנה כי העולם השתנה ופירמה שלא תעבור לייצר גלובלית פשוט לא תשרוד. פוסט זה הוא מעין כתב הגנה המנסה להציג את הצד השני של המטבע: לבחון את הסיבות לעזיבת המשרות, להסביר מדוע כלכלית אין דרך אחרת ומדוע אני מאמין שהפרוטקציוניזם לא יעזור, מה אנחנו מרוויחים ממעבר היצור כחברה ומהי ההשפעה החיובית של תהליך זה על האנשים העניים ביותר בעולם. נפתח בהסבר קצר על מדוע כל זה קורה.

מבנה העלויות קובע את מיקום היצור

תעשיית ההלבשה (קרי, יצור פרטי הלבוש) היא מוטית עבודה (Labor-Intensive). משמעות הדבר היא שמרבית הפעולות הקשורות לתהליך הייצור של הבגדים תלויות בעבודה אנושית, ולא במכונות ייצור. אם הייתה התעשייה מוטית-הון (Capital-Intensive), דהיינו רוב פעילות הייצור בה הייתה מתבצעת על ידי מכונות ואמצעים אחרים, אז לצורך הגדלת הייצור היה צריך לקנות מכונות נוספות או מכונות משוכללות יותר. אך כאשר התעשיה מוטית-עבודה, כדי לייצר יותר, צריך בעיקר לשכור יותר ידיים עובדות. זוהי הסיבה ששכרם של העובדים היצרניים בתעשיית ההלבשה הוא מרכיב עיקרי במבנה העלויות של הפירמות, ומכאן נובע היתרון של חברות ההלבשה המייצרות במדינות בהן השכר הממוצע נמוך מאוד.

מעבר לכך, הידע המקצועי והתשתית הטכנולוגית הנדרשים לצורך הקמת עסק לייצור בגדים הם יחסית פשוטים וזולים, כך שעסק לייצור בגדים נקלט בקלות גם במדינות עם תעשייה בעלת רמה טכנולוגית נמוכה. לא צריך להיות מדען טילים כדי לייצר ג’ינס, והלוואה נמוכה להקמת עסק יכולה לממן את הציוד הראשוני הנדרש.

מנגד, תעשיית הטקסטיל (קרי, יצירת האריגים וחומרי הגלם) היא תעשייה מוטית-הון. מרבית האמצעים הנדרשים ליצור טקסטיל הם מכונות, ולא אנשים. תעשיית הטקסטיל נדדה בהדרגה מהמדינות המפותחות אל המדינות הצומחות בעקבות תעשיית ההלבשה. יצרני הבגדים שמייצרים כעת בסין, בנגלדש, סרי לנקה וויאטנאם צריכים חומרי גלם כדי לעבוד, ותעשיות שמייצרות את חומרי הגלם קרוב אליהם זוכות לספק אותם. עלויות ההובלה הימית של מוצרי הטקסטיל מהמדינות המפותחות ליצרני הבגדים במדינות הצומחות, ומשם בחזרה למדינות המפותחות, הן שהכריעו את הכף לטובת העברת יצור הטקסטיל גם הוא מזרחה.

חשוב להדגיש כי מאז ומתמיד (או לפחות, ב-200 השנים האחרונות) עבדו בתחום היצרני של תעשיית ההלבשה אנשים המשתייכים לשכבות החלשות והעניות באוכלוסיה. בתחילת המאה הקודמת היו מרבית הבגדים מיוצרים בבתי האנשים. עם התיעוש הועבר הייצור למתפרות ולמפעלים יעילים יותר. מפעלים אלו היו באופן מסורתי ממוקמים באזור החלשים יותר של המדינה. בארה”ב לדוגמא, עיקר הייצור של תעשיית ההלבשה והטקסטיל התמקד בדרום-מזרח המדינה, הנחשב לעני יותר. נדידת העבודה לעבר שווקים זולים יותר היא בסך הכל צעד נוסף באותו כיוון בו צועדת התעשייה מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית.

 העתקת המפעלים – חזירות או חוסר ברירה

הטענה שעולה בתקשורת בכל פעם שמפעל נסגר עקב מעבר ליצור בארץ זרה היא שהבעלים של המפעל עשה בחירה אנוכית של סגירת העסק, פיטור העובדים והפקרת משפחותיהם בעבור בצע כסף. מחזיקים בגישה זו מכירים בהבדלים הניכרים שבין עלות העסקה של פועל במדינה צומחת כמו סין או בנגלדש לבין עלות העסקה של פועל ישראלי, אך להערכתם הבחירה לייצר בחו”ל איננה הכרחית אלא נועדה להגדיל את רווחי בעלי המפעלים. לדידם, המפעלים יכולים להתקיים גם עם עבודה ישראלית, אך במתח רווחים נמוך יותר. כדי לבחון את הגישה הזו, די שנסתכל על מה שקרה לכל אותם בעלי מפעלים “ציוניים” ופטריוטים, שבחרו להשאיר את היצור על אדמת ישראל. דוגמא מייצגת היא חברת דלתא גליל, ודוחות קיץ 2005 (שלפחות בתחילת הדרך, ניסתה להשאיר את הייצור בגבולות הארץ).

דלתא היא מחברות הטקסטיל המובילות בישראל. יו”ר החברה ובעל השליטה בה בשנת 2005, מר דב לאוטמן, היה טיפוס שניתן להגדירו בקלות כפטריוט. הוא הרבה לדבר על רצונו להפוך את דלתא ל”טבע של הטקסטיל”, כלומר לחברה ישראלית גדולה ומצליחה התורמת למשק הישראלי. מסיבה זו דלתא לא מיהרה להעביר את מרבית הייצור שלה לסין ולשווקים מתפתחים אחרים כמו חברות ההלבשה האחרות. במחצית 2005 דיווחה דלתא על הפסדים של כמעט 6 מליון דולר. המסר הובהר, ודב לאוטמן התחיל בתוכנית התייעלות כואבת הכוללת פיטורין של 550 עובדים ישראלים. הכתבה ב-NRG מתארת את הסיבות להפסדי החברה:

כנראה היא טעתה כשהתעקשה תקופה ארוכה מדי להחזיק מפעלי ייצור במדינות יקרות כמו קנדה, ישראל ואפילו הונדורס, שם אמנם זול להעסיק עובדים, אבל לעומת סין – שבה ניתן לייצר מוצר מוגמר במהירות, כי כל המוצרים הנלווים לבד ולתפירה נמצאים בקרבת המפעל – להונדורס צריך לייבא את סרטי הגומי או את הכפתורים, דבר שמייקר בסופו של דבר את הייצור.

[…]

בישראל, שבה כל פועל ייצור עולה לה 1,000-800 דולר בחודש – לעומת 100 דולר בסין – היא מפטרת, כאמור, כ-550 עובדים . בענף הטקסטיל אומרים שדלתא איחרה בתגובתה, והחזיקה זמן רב מדי במפעלים יקרים ובמרכז לוגיסטי בהונגריה – שאותו היא סגרה לאחרונה ואשר היה טעות מבחינתה, כפי שמודה אפילו טיברג.

 את שנת 2005 סיימה דלתא עם הפסדים של 38 מליוני דולרים והוכיחה שגם חברה צומחת ומותג מנצח שלא עוברים לייצור זול, פשוט לא מצליחים לייצר רווחים. הציבור הישראלי לא עודד את התעשייה הישראלית על ידי כך שהסכים לרכוש בגדים תוצרת הארץ במחירים יקרים יותר, כדי לתמוך בתעשייה. כך דיבר הציבור, כפי שהוא מדבר פעמים רבות, ב-2 קולות: האחד דורש שמירה על תנאי העובדים הישראלים, והשני מסרב  לשלם את המחיר הדרוש לכך.

השפעת הגלובליזציה על העובדים במדינות הצומחות

טענה נוספת שנשמעת על ידי מתנגדים, בדרך כלל מהצד הפוליטי השני של המתרס, נוגעת בתנאים ובשכר הנמוכים המוענקים לעובדים באותן מדינות מתפתחות בעבור עבודתם. אותם אנשים יודעים להצביע על השכר הנמוך משמעותית של העובד הויאטנאמי יחסית לעובד האמריקאי או הישראלי, לשעות העבודה הרבות יותר, ולכך שלעובד בקמבודיה אין מזגן במפעל אלא מאוורר תעשייתי גדול בתקרה, במקרה הטוב. דוגמא לרטוריקה מסוג זה נוכל למצוא בדבריה של ח”כ שלי יחימוביץ’ אשר בראיון להראל פלג ברדיו “קול הכינרת” אמרה, בין היתר, “בסין יותר זול. כי בסין מעסיקים עבדים לא עובדים והפועלת הסינית מרוויחה דולר ליום“.

נקודות אלו, בעודן נכונות, הן לא יותר מאשר תוצר של ראייה סובייקטיבית המתעקשת לחפש קרבנות. כדי לענות על השאלה “האם הגלובליזציה דנה את העובדים במדינות הצומחות לחיי עבדות ועוני”, עלינו קודם כל לשאול את עצמנו מה היה קורה אם משרות הטקסטיל לא היו עוברות אל אותן מדינות. התוצאות אליהן נגיע עלולות להפתיע גם את ח”כ יחימוביץ’.

תעשיית הטקסטיל וההלבשה מהווה חלק ניכר ומרכזי בתוצר של מדינות צומחות רבות. נתונים לשנת 2008 מעידות כי תעשייה זו מהווה 5% מסך התוצר בסרי לנקה, אבל 12% מהתוצר הקמבודי ו-15% מהתוצר הפקיסטני. עבור כלכלות אלו, וכן עבור הכלכלה הבנגלדשית, מהווה התעשייה את המקור העיקרי ליצוא (מעל 50% מסך היצוא השנתי). בכך התעשייה למעשה מהווה את המקור החשוב ביותר למטבע זר במדינה, שמשמש לרכישת מוצרי יסוד רבים בשווקי העולם עבור תושביהן. השכר הנמוך ביותר במדינות מתפתחות נמצא באופן כללי בתעשיית החקלאות. בתעשייה זו עבדו מרבית אזרחי העולם העני עד לאחרונה. הסיפור של סין ושל כלכלות צומחות רבות אחרות הוא המעבר מהחקלאות לייצור. בממוצע, העבודה היצרנית במפעלים ובבתי החרושת מעניקה לעובדים במדינות אלו שכר של בערך פי 2 מהשכר של עובדי האדמה במדינה. עבודה בתעשיית ההלבשה והטקסטיל מעניקה לרוב שכר גבוה יותר מהממוצע בתעשיית הייצור – כך שאם חברות האופנה והטקסטיל היו מחזירות את המפעלים הביתה ומפסיקות להעסיק את המקומיים בתנאים הנמוכים, שכרם היה יורד עוד יותר ומצבם מידרדר חזרה. החברות לא ישקלו להשוות את תנאי השכר של העובדים הסיניים עם העובדים הישראלים – לא מיוזמתם. אחרת, לא היו מפסיקים את היצור בארץ מלכתחילה.

כדי להמחיש את ההשפעה החיובית של הגלובליזציה על אותם “עבדים” מודרניים, ראו את התפלגות השכר השנתי בקמבודיה. הנתונים לצערי נכונים לשנת 2000 עקב בעיית זמינות נתונים:

שכר שנתי לעובד בקמבודיה (בדולרים, שנת 2000)

תועלת שולית - Annual Wage in Cambodiaמקור נתונים: UNIDO. מקור הגרף: דוח מחקר IDO המצוטט בסוף הפוסט.

תעשיית הטקסטיל העלתה בשנת 2000 את השכר במדינה ואפשרה לעובדים לשדרג עצמם ולשפר את חייהם. השוואת השכר של העובדים במדינות אלו לשכרם של עובדים במדינות המפותחות הנה מוטעית מכיוון שהיא איננה לוקחת בחשבון את עלות המחיה הנמוכה של המדינות הצומחות. אין איש אשר יטען כי העובדים בתעשיית ההלבשה בקמבודית שורקים בכל בוקר בדרכם לעבודה, אך העבודה ב”מפעל היזע” מהווה שיפור לתנאי ההעסקה שעמדו בפני הוריהם, ונותנת להם את האפשרות להעניק חיים טובים יותר לילדיהם.

אבל נתון חשוב לא פחות היא ההשפעה החברתית של הגלובליזציה ונדידת עבודות הייצור על האוכלוסיות המוחלשות במדינות אלו. אני מדבר על הנשים. במדינות הללו מצבן הכלכלי, החברתי והפוליטי של הנשים הינו בכי רע. מרבית התעסוקה של הנשים התמקדה עד לעידן הגלובליזציה בשני תחומים. הסקטור הביתי – כלומר ניקיון הבית או עבודה במשק הבית של משפחה אחרת, והסקטור ה”לא פורמלי”. זה שאין לגביו יותר מידי סטטיסטיקות ממשלתיות. ודי לחכימא ברמיזה. נדידת העבודות היצרניות בתחום ההלבשה למדינות אלו הוציאה את הנשים מהבית לעבודה ותרמה לכוחן של הנשים ולהעצמתן. נשים, צעירות ברובן, נכנסו לעבודה בייצור הלבשה בגיל צעיר, וחלקן באוכלוסיה העובדת בסקטור זה גבוה במיוחד. נתונים לשנת 2004 לדוגמא (מקור: UNCTAD, דו”ח IDO המצוטט בסוף) מראים כי 90% מהעובדים בסקטור הטקסטיל וההלבשה בבנגלדש ובקמבודיה הן למעשה עובדות. הן מהוות גם 87% מהעובדים בתחום בסרי לנקה, 72% בהפיליפינים, 62% בסרי לנקה, 80% בבוצוואנה, ו-67% במאוריטניה. במדינות אלו, עד לפני עשורים מעטים, כלל לא היו אפשרויות תעסוקה לנשים. לא ניסחף, שכרן של הנשים עדיין נמוך יותר ב-30% משכרם של הגברים המחזיקים במשרה זהה. בעיה זו קיימת גם בעולם המפותח והמערבי. אבל יצירת המפעלים “הנצלניים” במדינות אלו נותנת לנשים סיכוי לשפר את חייהן ולחזק את מעמדן בחברה.

קשה אולי לאדם המערבי לזכור זאת, אבל בתחילת המאה ה-20 היו סדנאות יזע ותנאי עבודה נצלניים דווקא בעולם המערבי שרק התחיל לצמוח כלכלית. ניו-יורק הייתה מלאה בסדנאות לייצור בגדים בשכר נמוך, ובחלק מהמקרים היו העובדים מחויבים לשלם מראש בעבור הכסא שלהם ועבור החשמל שבו השתמשו (!). העובדים בחרו לעבוד שם לא מכיוון שהם אהבו את העבודה, אלא מכיוון שהיא הייתה טובה מהאלטרנטיבה. כך שיפרו את חייהם והבטיחו עתיד טוב יותר לילדיהם.

עבודת המחוקק – חוזרים לפרוטקציוניזם

חלק מהמחוקקים הנמרצים העבירו חוקים שיגנו לכל הפחות על רכש טקסטיל ציבורי. ההיגיון הוא שרכישות של ציוד טקסטיל והלבשה על ידי מוסדות המדינה, הממומן בכספי מיסים של אזרחי המדינה, צריך להיות מושקע בתעשיה המקומית. כך למשל צמח לו “חוק הטקסטיל הבטחוני” שהציעה שלי יחימוביץ. עיקרי החוק, כפי שמצוין באתר האינטרנט של ח”כ יחימוביץ’:

חוק הטקסטיל הביטחוני, המובא כתיקון בחוק חובת המכרזים, יחייב את צה”ל, המשטרה והשב”ס להעדיף מוצרי טקסטיל שיוצרו בארץ. החוק קובע כי מפעלים ישראליים יוכלו לזכות במכרזים של טקסטיל עבור כוחות הביטחון גם אם הצעותיהם יהיו יקרות ב-50% מההצעה הזולה ביותר של מתחרים מחו”ל.
משמעות הצעת החוק היא תוספת של אלפי עובדים ישראלים מאזור הפריפריה לתעשיית הטקסטיל. מדובר בעשרות מתפרות של מפעלי “המשקם”, ובמפעלים ומתפרות בקריית שמונה, חורפיש, בית ג’אן, שדרות, אשקלון, ירכא, דימונה ועוד.

יחימוביץ’ לא המציאה את החוק. הוא היה קיים עוד לפניה. אבל בעבר ההגבלה נגעה להעדפת תוצרת מקומית אלא אם כן מחירה היה יקר ב-15% לפחות מהאלטרנטיבה. כפי שניתן להבין, התוצרת מחו”ל זולה משמעותית יותר מתוצרת הארץ. יחימוביץ’ גם לא התייחסה בדבריה להשלכות התקציביות של המהלך – אפליה זו, צודקת ככל שתהיה מנקודת מבט פטריוטית לאומית, תגדיל את הוצאות משרד הביטחון.

חוק דומה שהוצע, גם הוא בחסות ח”כ יחימוביץ’, הוא חוק הדגל, המחייב את המדינה ואת הרשויות המקומיות לקנות דגלים מתוצרת הארץ. חוק זה, כמו חוק הטקסטיל הביטחוני והעליהום האמריקאי סביב סוגיית המדים של הנבחרת האולימפית, מייצג סוג של הפרדה מנטלית עבורנו כצרכנים מערביים: זה בסדר לקנות בגדים שמיוצרים בסין ופוגעים במשרות בארץ, אבל כשמדובר בדברים סמליים “ערכיים” כמו מדים או דגל – אז חייבים לקנות כחול לבן, או אדום כחול לבן. ייאמר לזכותה של ח”כ יחימוביץ’ כי היא פועלת בתחום אחריותה. בראייתה כמחוקקת, עבודות אשר נסגרות בארץ כדי לחסוך למדינה כסף ברכישת מדים ודגלים בחו”ל מובילות להוצאות גדולות יותר, בתשלומי אבטלה והעברות סוציאליות. בנקודה זו, אגב, יחימוביץ’ כנראה צודקת, ואתייחס אליה בסוף הפוסט.

הבעיה עם פרוטקציוניזם, הגישה הכלכלית לפיה על מדינה להגן על היצור שלה בכל מחיר באמצעות חומות מכס וחקיקה מונעת יבוא, היא שבסופו של דבר, היא גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. “יבוא” הייתה במאה ה-18 מילת גנאי מכיוון שהיא ביטאה בדיוק את מה שהמרקנטליסטים חששו מפניו, הוצאה של מטבע מהמדינה שלנו אל מדינה אחרת. גם היום, סטודנטים אשר לומדים בשיעורי כלכלה הראשונים כי היבוא מוריד את התוצר, מפתחים תיאוריות לפיהן על מדינה לדאוג לייצוא רב ככל האפשר ולבלום את היבוא ככל הניתן. החתיכה החסרה בפאזל היא היכולת של החשובה של היבוא להוריד את רמת המחירים בארץ. אם משתלם ליבואן להביא מוצר מארץ זרה, ולשלם את ההובלה הימית או האווירית ואת המכסים, סימן שהמוצר זול יותר בהרבה במדינה אחרת. ואמנם אנחנו משלמים בכך שייצור עובר למדינה אחרת, אבל אנחנו מרוויחים בתמורה מוצרים זולים יותר, ורמת חיים גבוהה יותר. נשמע כמו תיאוריה כלכלית תלושה? פשוט הסתכלו על מחירי ההלבשה בארץ:

תמורות במדד מחירי ההלבשה וההנעלה בישראל – נתוני סוף שנה

יולי 2000 = 100. מקור: הלמ”ס

מדד מחירים ההלבשה וההנעלה בארץ

בשנה שעברה יצאו אנשים רבים לזעוק על יוקר המחיה בארץ. דיברו על קוטג’, על פסק זמן, על ארנונה ועל הדיור, אבל אף אחד לא התלונן על מחירי הגרביים. במדינה שבה המדד הכללי מתייקר בכ-2-3% מידי שנה, החלק של הביגוד נעשה זול בכ-30% בעשור האחרון. ותודה לסינים.

גם במערב צומחת תעשיית ההלבשה – אבל אחרת

תעשיות ההלבשה והטקסטיל לא מתו במערב. תחומים מסויימים בתעשיות אלו, בהם יש למערב יתרון, דווקא נמצאים בצמיחה בקרב המדינות המפותחות. מדובר על עיצוב, מחקר ופיתוח. תחום תעשיית האופנה העילית משלם שכר גבוה מאי פעם למעצבים ולאנשי שיווק. תעשיית ביגוד הספורט משקיעה הון במחקר ופיתוח כדי לייצר בגדים מחומרים עמידים ו”נושמים” יותר, או נעליים נוחות יותר להליכה. כמות המשרות של מחקר, פיתוח שיווק ופירסום קטנה ביחס לכמות הכוללת של עובדי הייצור, אין ספק. אבל משרות אלו נשארות במדינות המפותחות.

מגזין בלומברג צדק כאשר ציין כי המשרות אולי נדדו מזרחה, אבל החברות האמריקאיות מובילות את שוק הלבוש העולמי. בעשור האחרון חברות האופנה וההלבשה הגדולות בארה”ב יותר מהכפילו את שוויין, ויצרו עשרות אלפי מקומות עבודה חדשים. אמת, הן פיטרו מאות אלפים פועלים לא מיומנים שהסינים החליפו, אבל העסיקו עשרות אלפי עובדים מיומנים הנהנים משכר גבוה יותר ותנאי העסקה טובים. המגזין עוד מציין כי:

These companies are winning globally by out-designing, out-innovating, and out-marketing the competition. Nike, for example, is unveiling a new TurboSpeed running suit at the London Olympic Games that it claims can reduce 100-meter sprint times by .023 seconds. Nike’s gear will be used by teams from many countries, including Russia, China, and of course, the U.S.

Nike and Ralph Lauren don’t do is make their own products, in the U.S. or elsewhere—and this has become their competitive advantage.

לא הכל ורוד, אבל גלובליזציה איננה האויב

לא רציתי לייפות את המציאות בפוסט הזה. האשמתי את תוקפי הגלובליזציה והיצור בחו”ל בכך שהם אינם מסתכלים על התמונה הגדולה ולכן מוטלת עלי האחריות שלא ליפול למלכודת זו מצידה השני. התייחסתי למספר נושאים החשובים להגנה על יצור הטקסטיל ותעשיית ההלבשה במדינות הצומחות, ובהם: ההיגיון הכלכלי והכורח שבמעבר לייצור כזה עבור היצרן הנמצא בתחרות, משום שציונות או פטריוטיזם לבדם לא יצליחו למנוע את שורת ההפסד בדוחות הפיננסיים; ומבנה תעשיית ההלבשה מימיה הראשונים, כולל נדידת הייצור לעבר אוכלוסיות חלשות ועניות. במענה לטיעוני העבדות והניצול הצגתי את היתרונות והשיפור בחייהם של העובדים העניים ביותר בעולם היום כתוצאה מהגלובליזציה, וציינתי שיש בעיה בהסתכלות על המצב כיום מבלי לבחון את האלטרנטיבה שהייתה אך לפני מספר עשורים. כתבתי על ניסיונות המחוקק בארץ להגן על התעשייה, ועל היתרונות שאנו, העולם המערבי, נזכה להם כתוצאה ממעבר שכזה, כגון הפחתת עלויות המחיה. סיכמתי בכך שהתעשיה לא אבודה, אלא פשוט בחרנו להתמקד בתחום אחר בה – רווחי יותר.

בכל הדיון הזה נמנעתי מלדבר על הקרבנות המשלמים את המחיר. אני מדבר כמובן על עובדי היצור המערביים שאיבדו את עבודתם. פרופיל העובד בתעשיית הלבוש והטקסטיל המערבי שמאבד את עבודתו הוא בדרך כלל אחיד. גברים ונשים בגילאים מתקדמים, לא אקדמאים, אשר עבדו במקום העבודה או בתעשיה הזאת שנים רבות. ממחקר שערך משרד העבודה האמריקאי עולה כי מרבית העובדים היצרנים בתעשיית ההלבשה והטקסטיל שאיבדו את עבודתם לא מצאו את דרכם חזרה לשוק העבודה. לא מצאתי מחקר ישראלי מקביל, אך יש סיבות טובות להאמין שהמצב בארץ זהה, ולא קשה להבין מדוע. לעובדים המפוטרים סט כישורים שאיננו נחוץ עוד בעולם המערבי, ומפאת גילם סביר שלא יקבלו אותם להכשרה במקומות עבודה אחרים. אלו הם האנשים שנופלים מהמודלים הכלכליים – שמתאזנים “בטווח הארוך” – כלומר כשהם יצאו לפנסיה.

אבל למרות הרצון הטוב והשאיפה ל”צדק”, ברור לכולנו שלהשארת מקומות העבודה בארצות המערב, ותשלום של יותר מפי עשרה עבור חלק הארי של עלות יצור הבגדים – היינו עלות השכר – יש מחיר גם עבורנו. המחיר יהיה, כפי שלמדנו עד כה, הפסדים והתרסקויות של חברות הלבשה וטקסטיל שידרשו תמיכות וסובסידיות כדי להמשיך ולהעסיק; מכסי מגן שישמרו על היצור המקומי היקר מפני הייבוא, מסים שייקרו עוד יותר את כל מה שיקר ממילא במדינה הזאת; ומעגל קסמים שלא נוכל לשבור אותו, כי תמיד יהיו עובדים חדשים בתעשיית הטקסטיל המערבית ש”עלולים להיפגע”. פתרונות חקיקה מהסוג שכבר הוזכר, אשר יחייבו רכש ציבורי בתחומים אלו להתבצע בארץ, יהוו ככל הנראה את הפתרון הטוב ביותר. הם יאפשרו לחלק מהעובדים הבלתי מיומנים להמשיך לעבוד בארץ תוך צמצום הדרגתי של התעשייה, גם אם העלות תגולגל לבסוף למשלם המיסים הישראלי. תשלום דמי אבטלה וביטוח לאומי יעלה לנו כנראה יותר מאשר מדים יקרים יותר.

אחרית דבר

כלכלה היא נושא מרתק. הכלכלן פול סמואלסון, זוכה פרס הנובל בכלכלה לשנת 1970, התפעל בספר הלימוד למיקרו כלכלה שכתב מכך שאין אדם שיבנה כסא מעץ ויחשיב עצמו לנגר, אך כל אדם שהתנסה מעט בכלכלה עלול לתפוס מעצמו מומחה בתחום. בבואנו לבחון מדיניות כלכלית חברתית, עלינו לבחון “את מה שאנו רואים ואת מה שאנו איננו רואים”, כדברי פרדריק בסטייה. סביר להניח שמרבית אזרחים בעולם המערבי ימשיכו להזעיף פנים כאשר ידווחו בחדשות על מפעל נוסף שנסגר במדינה ושפעילותו עוברת לגואטמלה. הטלוויזיה מראה את האנשים השובתים הדורשים “לחם עבודה”, אבל שוכחת להזכיר את הירידה במחירים בשנה שלאחר מכן, או את המשרות החדשות שנפתחו לאחר מכן עם צמיחת החברה. אין ספק שלמתנגדי הגלובליזציה יש את ה-Moral High ground בתקשורת, אבל אין זה אומר שהאמת שלהם היא היחידה שנכונה.


לעיון נוסף (מחקרים וביבליוגרפיה):

The Cost of EU Trade Protection in Textiles and Clothing, Joseph Francois [PDF]

The Global Textile and Clothing Industry post the Agreement on Textiles and Clothing, Nordas [PDF]

The Role of Textile and Clothing Industries in Growth and Development Strategies, Keane et Velde [PDF]

U.S. Textile and Apparel Industries and Rural America, US Dept. of Agriculture [Link]

טרגדיה ספרדית

הנתונים הכלכליים של ספרד שונים במהותם מהנתונים של מדינות אירופה “הרעות” האחרות, לפחות ערב פרוץ המשבר האירופאי. יש נטייה משום מה להתייחס לכל הכלכלות האירופאיות הפריפריאליות כעל מדינות נהנתניות שלוו יותר מכפי שיכלו להחזיר, חיו חיים של מדינת רווחה מתירנית, פרשו מעבודתם בגיל צעיר וחיו חיי נוחות בפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הסיפור הזה נכון אמנם ליוון ובמידה מסוימת לאיטליה, אבל הספרדים הם דוגמא טרגית למדינה שניהלה מדיניות פיסקלית אחראית יחסית, ומשבר בסקטור הפרטי דרדר אותה תוך שנים מעטות לאי יציבות כלכלית.

הנה נתונים על המאזן התקציבי של ספרד ושל ממשלות אירופאיות אחרות (ככל שהגרף יותר למעלה, הגירעון נמוך יותר). שימו לב שלספרד היה בכלל עודף תקציבי נאה בתחילת המשבר:

בשנת 2008 הממשלה הספרדית הייתה יותר שמרנית מבחינת ניהול התקציב אפילו מהגרמנים. גם סך החוב הספרדי לעומת התוצר נמוך בהשוואה לסטנדרט של מדינות מפותחות אחרות.

לנוכח נתונים אלו, קשה להבין מדוע ראש ממשלת ספרד הודיע, בלחץ של האיחוד האירופאי, על שורה חדשה של קיצוצים בתקציב הספרדי המלווה בהעלאות מיסים. הבעיה של ספרד איננה בעיית חוב, והיא לא תיפתר על ידי הורדת ההוצאות הממשלתיות.

הכל מתחיל מהנדל”ן

כמו כל משבר טוב, גם המשבר הספרדי התחיל בבועת נכסים שצמחה מהר מידי. ספרד נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הבעלות על בתים (בערך 80% מהאוכלוסייה מחזיקים בעלות על נדל”ן), ובמשך 15 השנים האחרונות התפתחה בספרד תעשיית נדל”ן מפותחת אשר תודלקה על ידי אשראי מבנקים ספרדים, ה-cajas, ומבנקים אירופאים אחרים, בעיקר גרמנים. הגידול העצום בביקוש לנדל”ן הוביל לעליית משכורות עבור הפועלים הספרדים בתעשיית הנדל”ן המקומית. צעירים רבים פנו לעבוד בסקטור הנדל”ן (בבנייה, עבודה שהיא אמנם פיזית אבל לצידה שכר גבוה, ובעבודות משלימות כגון סוכני נדל”ן וכו’) והעדיפו זאת על פני רישום לאוניברסיטאות ורכישת מקצועות אחרים. אזרחים ממדינות אחרות, בעיקר מבריטניה, התחילו להשקיע במיזמי נדל”ן בספרד ובכך הגבירו את הביקוש.

לבסוף, כמו שקורה בכל בועה, מחירי הנדל”ן הספרדים הגיעו לנקודה שבה הם לא יכלו להמשיך לגדול, המשקיעים הזרים החליטו לצמצם השקעות, ושוק הנדל”ן הספרדי קרס כמעט בין לילה. מחירי הבתים צנחו במהלך 2008 בקרוב ל-40%, ועובדים רבים בסקטור הנדל”ן איבדו את עבודתם. הבעיה של ספרד איננה חוב ממשלתי, הבעיה היא אבטלה אדירה הנובעת מקריסת שוק הדיור במדינה.

אאוץ

האבטלה הספרדית עומדת היום על כ-26% מהאוכלוסייה.  הכלכלן זוכה פרס הנובל פול קרוגמן כתב בבלוג שלו כבר ב-2010 שהעליה בשכר של העובד הספרדי הפכו אותו ללא תחרותי אל מול העובד הגרמני. אם לספרד היה מטבע משלה, היא הייתה יכולה לבצע פיחות ובכך לשפר את עלותו של העובד הספרדי, אך אפשרות זו לא עומדת בפניה מכיוון שהיא חברה באיחוד האירופאי. לו היה איחוד פיסקלי, בנוסף לאיחוד מוניטרי, כלומר לו הייתה “ממשלה אירופאית אחת”, אז המובטלים הספרדים היו מקבלים תשלומי העברה (ביטוח לאומי) ממיסים שנגבים מעובדים גרמנים. אבל המערכת הגיאו-פוליטית שנוצרה באיחוד האירופאי מונעת מהספרדים את האפשרות לתקן את מצבם.

מודלים קלאסיים כמו עקומת פיליפס מנבאים שאבטלה נמוכה מעלה את השכר הריאלי, מכיוון שיכולת המיקוח של העובדים מול המעסיקים גבוהה יותר. כאשר האבטלה גדלה, השכר הריאלי נשחק, אבל היעילות של העובדים משתפרת. ובכן, הספרדים הגיעו כבר לאבטלה של 26%, ועדיין עולה הרבה יותר להעסיק אותם מאשר את הפועל הגרמני הממוצע. זה מכיוון שקל מאוד לדרוש העלאת שכר, אבל קשה להסכים לירידה בשכר. הצעדים של ממשלת ספרד הולכים לגרום להרבה יותר אבטלה, בניסיון לשבור את השכר ולהביא אותו למטה. אפשר להשוות את הפיתרון לטיפול בכימותרפיה, שבה מנסים להביא את גוף החולה לסף מוות בתקווה שהסרטן ילך קודם.

לדעתי זוהי מדיניות נפיצה. שיעור אבטלה של 26% אולי נשמע גבוה, אבל שיעור האבטלה של הצעירים הספרדים מתקרב ל-50%. הצעירים הם אלה שיוצאים להפגין, למחות ולשרוף. אם מצבם של אלה לא ישתפר, ומהר, מחאות והפרות סדר מסוכנות עלולות לפרוץ במדינה. חוסר היכולת להפעיל מדיניות ממשלתית שתטפל בבעיה מבטאת אולי יותר מכל את הטרגדיה הספרדית. האטות נוספות בכלכלה כתוצאה מהמיסוי הנוסף יפעילו לחץ נוסף על סקטור הבנקים הלא יציב ממילא של ספרד. בלוג הבית של עיתון ה-Financial Times הבריטי פירסם את הגרף של הבנק השוויצרי, קרדיט סוויס:

בריחת הון זר מהבנקים הספרדים

בריחת הון זר מספרד. מקור נתונים: CS, מקור גרף: FT

המספרים הללו מלמדים על בריחת כספים בקצב שנתי של כ-50% מהתוצר הספרדי. זה מה שאזרחי העולם חושבים על תוכנית הצנע הספרדית. והלחץ הזה של כספים שעוזבים את המדינה יושב ישירות על הבנקים הספרדים.

בעבור חופן פופקורן

אתמול דווח כי ועדת הכלכלה, בראשות כרמל שאמה-הכהן, אישרה להצבעה תיקון חקיקה שיאסור על בתי קולנוע, אולמות מופעים ומגרשי ספורט למנוע מלקוחותיהם להכניס מזון ושתייה. הידיעה ב-Ynet דיווחה, בין היתר, כי:

“ביטול האיסור נכלל בין יתר סעיפי החוק החדשים שיעלו להצבעה סופית במליאת הכנסת בימים הקרובים, ויהוו את “כיפת הברזל שתגן על הצרכנים, ותעניק תרופה מיידית לכל עוולה צרכנית”, כדברי יו”ר הוועדה ח”כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד). החוק מרחיב את סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן במשרד התמ”ת, ומאפשר לה להטיל על עוסקים עבריינים קנסות מנהליים עד 50 אלף שקל […] אפרים ליפשיץ, סמנכ”ל השיווק של רשת בתי הקולנוע גלובוס-מקס, אמר כי הם מתפרנסים ממכירת מזון ושתייה ולא מתביישים בזה, שכן זו ההצדקה היחידה לקיומם. “האיסור הזה יפגע פגיעה אנושה שלא תהייה לה תקומה ברמה העסקית”…

קשה לי להחליט אם מדובר בפופוליזם או בניסיון אמיתי להגן על הצרכנים, אבל בכל מקרה, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, וזוהי הצעת חוק שעלולה לגרום לכולנו להפסיד. מדובר בעוד ניסיון אידיאולוגי של חלק מהמחוקקים “להגן על הצרכן” ויהי מה. אני מניח שרובנו מתעצבנים כאשר אנחנו משלמים מחיר גבוה על כוס תרכיז קולה ומים בבתי הקולנוע, ולא יכולים להכניס בקבוק זול בהרבה שנרכש בפיצוציה ממול, אבל מבחינת חברי ועדת הכלכלה מדובר באיום קיומי על הצרכנים. אחרת – מדוע צריך “כיפת ברזל”, כדברי שאמה-הכהן?

מחירי פופקורן בבתי קולנוע

כיפת ברזל?
ginnerobot (flickr) – CC

הכלכלה של בתי הקולנוע

מכירות המזון והמשקה מהוות חלק משמעותי מתמהיל ההכנסות של בתי הקולנוע. משה גרדינגר, מנכ”ל רשת רב-חן ויס פלאנט התייחס לכך בישיבת ועדת הכלכלה בשנה שעברה (קובץ RTF) ואמר שהרווח הגולמי של בתי הקולנוע על מוצר כמו פופקורן הוא בסביבות 80%. זהו מרווח גבוה משמעותית מזה שמקבלים בתי הקולנוע על מחירי הכרטיס, למשל. גרדינגר טען את הדברים הבאים (שמשום מה לא זכו להתייחסות הועדה באותו פרוטוקול):

“צריך לזכור שבמחירי כרטיסים, חצי ממחיר הכרטיס הולך לחברת הסרטים […] 37 שקלים, אחרי שאתה מוריד את המע”מ, מוריד 2.5% של עידוד הסרט הישראלי, מוריד חצי אחוז לאקו”ם, מוריד אלף ואחד דברים מסביב, אתה משלם עוד חצי בערך לבעל זכויות הסרטים, שזה הסטודיואים האמריקאים, מפיקי הסרטים הישראלים…”

גרדינגר גם ציין שבכל מבצעי כרטיסי האשראי, כמו מבצעי ה-1+1 למיניהם, הסיבסוד נעשה כמעט כולו על ידי בתי הקולנוע עצמם.

המודל העסקי של בתי הקולנוע הוא מודל מעניין בפני עצמו, מכיוון שהוא מהווה מעין אבולוציה של מודל מחיר הכניסה החינמי ועלויות שימוש גבוהות (Freebie Marketing). מודל זה נפוץ עבור מוצרים כגון מדפסות דיו וסכיני גילוח. המוצר עצמו, דהיינו מדפסת הזרקת הדיו או הסטיק של סכין הגילוח, נמכרים במחירים זולים מאוד, כאשר המטרה היא לקדם את השימוש במוצר. לאחר שהמוצר נקנה, והלקוח נהפך ללקוח “שבוי”, הוא רוכש בעלות גבוהה את מחסניות הדיו או הסכינים עצמם. אני טוען “אבולוציה” מכיוון שבניגוד למדפסות או סכיני גילוח, הלקוח לא צריך לקנות פופקורן או קולה כדי לראות את הסרט. מדובר במוצר נלווה שנמכר בנפרד. בתי הקולנוע סומכים על “חוויית הקולנוע” כדי לשכנע את הלקוחות לרכוש מזון ושתייה במחירים גבוהים למרות שאין להם בהכרח צורך בכך כדי לצפות בסרט.

בעיני ועדת הכלכלה מודל עסקי זה הוא “סבסוד צולב”, כלומר מצב בו מכירות לאוכלוסיה מסוימת במחיר גבוה ממחיר העלות מסבסדות מחירי הפסד המוענקים לאוכלוסיה אחרת. סבסוד צולב היא, מסתבר, תופעה שלילית. שאמה-הכהן תקף בועדה כך:

אין בעיה, תתמחר את זה בכרטיס. יש גם חלק מבתי הקולנוע שטוענים שמחיר הכרטיס מסובסד על ידי מחיר הפופקורן. אני לא אוהב את הבלבול והערבוב – זו הטעיה של הצרכן. יקר לך? יש לך עלויות שאתה לא יכול להתחמק מהן? תמחר את הכל בכרטיס הכניסה. כל מוצר, תתמחר אותו באופן הוגן. סבסוד צולב כזה הוא מטעה, הוא פוגע בצרכן. אם אתה אומר שמקום מסוים פתוח חודש בשנה, ויש לו עלויות על התקופה שבה הוא לא פועל, אז שכרטיס הכניסה יהיה יותר יקר.

הבעיה עם סבסוד צולב היא ששיטה זו נהוגה בעיקר על ידי הממשלה. כל מערכת השירותים הממשלתיים בנויה על עיקרון הסבסוד הצולב. תחבורה ציבורית במקומות מרוחקים בארץ, לדוגמא. בחלק מהמקומות לא קיימת שום הצדקה כלכלית להפעלת הקו, ולכן הוא מסובסד על ידי הקווים העמוסים של האזורים המפותחים יותר. אני בספק אם יהיה חבר כנסת אחד שיעז להציע שמחיר הנסיעה באוטובוס ברמת הגולן יהיה גבוה יותר מכיוון שרוב הזמן הוא איננו רווחי.

מקרה לדוגמא – Regal Entertainment

אבל אני מעדיף להתמקד בכלכלה של בתי הקולנוע, ולכן פשפשתי בדוחות הכספיים של חברת Regal Entertainment. מדובר ברשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, ונכון לזמן כתיבות שורות אלו, היא מציגה ב-519 בתי קולנוע ב-37 מדינות בארצות הברית. בשנה האחרונה פקדו את בתי הקולנוע של החברה כ-211 מליון לקוחות. למזלנו, RE היא גם חברה ציבורית, כך שהיא מחויבת לדווח על תוצאותיה לציבור. ראו לדוגמא את הגרף הזה, המציג את חלוקת הכנסות החברה בשלוש השנים האחרונות בין מכירות כרטיסים, מזון ומשקה ושונות (במיליוני דולרים):

התפלגות הכנסות (ברוטו) של Regal Entertainment

מקור נתונים: דוחות שנתי מבוקר Regal Entertainment K-10

ניתן לראות כי ההכנסות ממזון ומשקה מהוות כ-26% מתמהיל ההכנסות של העסק. מספרים דומים סיפק גרדינגר בדבריו לוועדה. אבל חשיבות מכירות המזון והמשקה לבתי הקולנוע מובנת רק כאשר מסתכלים על הרווחיות נטו של Regal Entertainment. לצורך כך עלינו לחסר מהכנסות הכרטיסים את עלות המכירה שלהם, הנובעת מהתשלום למפיצים ופרסום הסרט, ומהווה על פי דוחות החברה כ-51% מסך ההכנסות בתחום. במקביל, נוריד את עלויות המכירה של המזון והמשקה, אשר מהווים בסך הכל כ-14% מההכנסות. התמונה שמתגלה היא שהרווחים נטו הנובעים ממכירת מזון ומשקה מהווים כשליש מסך רווחי החברה. זה כבר סכום שקשה להתעלם ממנו. עכשיו, Regal Entertainment הם רשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, וסביר שיש להם כוח מיקוח רב מול הוליווד. אינני יודע מה יכולת המיקוח של בתי הקולנוע הישראלים לעומתם, אבל יש להניח שמתח הרווחים הישראלי ממכירת כרטיסים נמוך יותר.

וזו בדיוק הסיבה למחירי המזון הגבוהים (או “המופקעים”, לדברי הועדה). הסרט נועד למשוך את הלקוחות למתחם. מתוך כל שקל שנגבה במחיר הכניסה, פחות מ-50 אגורות נכנסות לכיס בית הקולנוע. אבל כאשר נכנסנו לסרט והחלטנו לקנות פופקורן וקולה, בערך 80 אגורות מכל שקל תמצאנה את דרכן לכיס הבעלים. מכיוון שבתי הקולנוע יכולים למכור את המזון והשתייה רק בפרקי זמן קצרים (רוב האנשים מגיעים לאולם כ-10 דקות לפני תחילת הסרט) בתי הקולנוע נאלצו למצוא דרכים יצירתיות כדי להגדיל את הזמן העומד לרשות לקוחותיו ברכישת מזון. זו הסיבה שהיום מעודדים אותנו להזמין באינטרנט ולכרטס במקום או להדפיס את הכרטיסים בבית, וזו גם הסיבה לכך שיש בערך רבע שעה של פרסומות בתחילת הסרט.

אחרית דבר

יהיה מעניין לראות אם הצעת החוק תאושר בסופו של דבר. אם היא תעבור, בתי הקולנוע יצטרכו לעשות חושבים – האם להוריד את מחירי המזון והשתייה או להשאיר אותם ברמתם הנוכחית. סביר שרוב הלקוחות עדיין יעדיפו לרכוש בדוכני בתי הקולנוע. שיעור מכירות המזון והמשקה בבתי קולנוע אשר מאפשרים ללקוחותיהם להכניס מזון ומשקאות, ושל בתי קולנוע האוסרים זאת על הלקוחות, הוא יחסית זהה. מרבית בתי הקולנוע ממוקמים בקניונים או במתחמים שבבעלות בתי הקולנוע (כגון הסינמה-סיטי), ולכן הם יכולים למנוע ממתחרים להציע מזון או שתייה זהים מרחק מטרים ספורים מבתי הקולנוע. במידה ותרחיש אחר יתממש, הציבור יצטרך להתחיל להתרגל למחירי כרטיס גבוהים יותר, כדי שהתמחור יהיה “צודק יותר”. אותי יותר מטרידה המחשבה על הניחוח שיעטוף אותי בעת שאנשים שיושבים לידי בקולנוע ינגסו בסביח עם עמבה או בסנדוויץ’ טונה עסיסי מהקיוסק ממול.

לעיון נוסף: 

The Role and Determinants of Concession Sales in Movie Theaters: Evidence from the Spanish Exhibition Industry (Gil et Hartmann) (2007) [PDF]