בשנת 2015 קיבלו שלושת דיירי תחנת החלל הבינלאומית, אסטרונאוט אמריקאי וצמד קוסמונאוטים, הודעה בהולה ממרכז הבקרה של נאס"א. ההודעה התריעה שבתוך תשעים דקות תחלוף בסמוך ללוויין חתיכה שהתנתקה מלוויין חיזוי מזג אוויר רוסי ישן שיצא מכלל שימוש, במהירות של 8 מייל בשנייה. האסטרונאוטים מיהרו לאבטח את התחנה, לאטום פתחים ולהסתגר בקפסולת החירום. למזלם, שברי הלוויין החטיאו את התחנה. זו לא הייתה הפעם היחידה או האחרונה שאירוע מסוג זה מתרחש. רק בשנה האחרונה נאלצה השלישייה לבצע שלושה תמרוני חירום כדי לחמוק מפסולת חלל מעופפת.

הצפיפות אי שם בחלל הקרוב לנו, האזור המכונה "מסלול לווייני נמוך" (LEO), מהווה סכנה לא רק לחייהם של אסטרונאוטים אמיצים אלא גם לתעשיית החלל כולה. החשש הוא ממה שמכונה "סינדרום קסלר", מעין תסריט היפותטי שבו צפיפות יתר של לוויינים, שאריות טילים ופסולת חלל במסלול הלווייני הנמוך תוביל לסדרה של התנגשויות אשר תייצר המון שברים הנעים במסלול סביב כדור הארץ, ותשתק את תעשיית הלוויינים והחלל למשך תקופה ארוכה מאוד. אני לא יודע לגביכם, אבל אני לא יודע לחיות בלי GPS. (הקורא Orel Ron מתקן שלווייני ה-GPS לא נמצאים במסלול הלוויני הנמוך ולכן אפשר להירגע).

מחברים שכותבים על חלל נוטים להתמקד באספקטים המדעיים או הטכניים של בעיה, ולכן הרבה נכתב על פתרונות אפשריים שהועלו או נמצאים בשלבי ניסוי כדי לצמצם חלק מהצפיפות שם למעלה. בין היתר נשקל ציד לוויינים באמצעות רשתות או באמצעות צלצל, או שימוש בזרועות רובוטיות של רכב חלל כדי לתפוס את הלוויין הסורר ולהשליך אותו להישרף למטה באטמוספירה (פחות מגניב מאשר לזרוק עליו רשת, אני מודה, אבל אם פיספסתם עם הרשת אכלתם אותה, ואם הסתבכתם עם הזרועות הרובוטיות תמיד אפשר לנסות שוב).

אבל פה זה לא מדע, פה זה כלכלה. ולכן אנחנו יודעים שיש בעיה נוספת, חשובה לא פחות, מהמאמץ ההנדסי לנקות את החלל הקרוב לנו משאריות לוויינים. אם נאס"א וסוכנויות חלל ממשלתיות נוספות ישקיעו משאבים רבים בניקיון החלל, שיגור הלוויינים והטילים יהפוך לבטוח יותר, עלויות הביטוח של לוויינים תרדנה, והתמריץ עבור אילון מאסקים למיניהם לשגר עוד מכשירים אל עבר המסלול הלווייני הנמוך יגדל. לפנינו, אם כן, בעיה כלכלית. למעשה, מדובר באחת הבעיות הישנות ביותר בכלכלה, אשר כונתה בשנת 1968 ע"י האקולוג גארט הארדין בשם "הטרגדיה של נחלת הכלל".

בקיצור נמרץ, הטרגדיה של נחלת הכלל מדברת על הבעייתיות שטמונה במימון מוצר ציבורי. הארדין בחר כדוגמא כר מרעה ירוק שאינו שייך לאיש. לכל רועה יש אינטרס להגדיל ככל הניתן את כמות הפרות שלו שמלחכות עשב בשטח הציבורי הזה. הרועה לא משלם בעבור המשאב, ומעדיף למקסם את הניצול שלו ממנו. מצד שני, ככל שיותר פרות ניזונות משטח נתון, העשב מתחדש בקצב איטי יותר ובסופו של דבר התדלדלות המרעה פוגעת בכולם. כלכלנים היו מעדיפים שיהיה לשטח הציבורי בעלים, למשל, הממשלה, אשר תוכל להגביל כניסה לשטח המרעה באמצעות מכירת רישיונות או אגרת כניסה. כך, ניהול נכון של המשאב ימנע את התדלדלותו וגם יוביל לשימוש יעיל בו.

הסוכנות הבינלאומית לניהול החלל הקרוב

אז החלל הקרוב לנו הוא כר המרעה, והלוויינים, הרקטות וחתיכות הפסולת שצפות שם הן הפרות. חברות וארגונים בתעשיית החלל הארצית רוצים לנצל את המסלול הלווייני הנמוך למטרותיהם, עד שהוא נעשה צפוף מידי ומסוכן מידי עבור התעשייה כולה. בואו נניח שמדינות העולם מתאחדות ומכריזות על הסוכנות הבינלאומית לניהול החלל הקרוב (ע"ר), ומפקידות בידיכם, כנשיאי הסוכנות, את הסמכות והאחריות על ניהול משאבי החלל הקרוב. איך אתם ניגשים לפתרון הבעיה?

האפשרות הקלה ביותר היא להכריז על "מס שיגור" בינלאומי. זה אולי יוביל את אילון מאסק לצייץ דברים לא נחמדים עליכם, אבל זו פרוצדורה מאוד קלה, לא? שיגור לחלל הוא אירוע שקל להגדיר ולזהות, יש כמות מאוד סופית של דרכים שבהן אפשר לשגר משהו לחלל, ולכן אפשר להטיל את המס דרך אותן חברות שיגור (SpaceX, למשל). הסוכנות שלכם תאסוף את תקבולי המס ותשתמש בהם למשימות ניקוי החלל (רשתות, זרועות, "לייזרים"). בואו נכנה את האפשרות הזאת בשם "שמורת הטבע", כי זה בדיוק הפתרון של רשות שמורות הטבע והגנים – גביית מס כניסה עבור "כר המרעה" ושימוש בהכנסות כדי לתחזק את השטח.

אפשרות חכמה יותר תהיה להכריז על "ארנונה בחלל", מס על כל המכשירים שנמצאים במסלול הלווייני הנמוך. זו ההצעה של שלושה כלכלנים במאמר הזה. בואו נכנה את האפשרות הזאת בשם "חנייה עירונית", כי ככה העירייה שלכם מנסה להתמודד עם "כר המרעה" הכחול-לבן שלה. ההבדל כאן הוא שמשך הזמן שבו משתמשים במשאב משפיע על גודל המס המשולם. זה נשמע מתאים יותר עבור הבעיה שלנו, מכיוון שלוויין שמבצע משימה ומושמד כעבור חמש שנים תורם פחות לצפיפות מאשר שאריות רקטה שמרחפות מסביב לפלנטה כבר כמה עשורים. במובן הזה כל חברה תצטרך "לשכור" שטח חללי מהסוכנות שלכם, ויהיה לה תמריץ להיפטר מהמכשיר ולפנות את השטח ברגע שהוא כבר אינו שימושי.

שתי האפשרויות שהצענו עד כה, "שמורת הטבע" ו"חנייה עירונית", אולי יסייעו לפתור את הבעיה אבל על הדרך הן עלולות לייצר בעיות חדשות. האפשרות הראשונה מטילה על הסוכנות שלכם את משימת ניקוי החלל, והאפשרות השנייה עדיין תוביל לכך שבמקרים מסוימים אתם תהיו אלו שיצטרכו להשקיע בפינוי פסולת של מעלה (למשל, אם חברת תקשורת פושטת רגל). כספי המיסים שנאספים צריכים בסופו של דבר לשמש לניקוי החלל, לא? זו הפואנטה. האחריות הזאת תוביל לבירוקרטיה צפויה מראש, מכרזים בין חברות על המונופול לניקוי החלל הקרוב כל כמה שנים, תביעות בבית המשפט, הגדלת מצבת העובדים של הסוכנות שלכם (ראש מדור ליטיגיציה, ראש מדור מכרזים…) וכמובן אתם עלולים לגלות שבכירים שלכם עוזבים כעבור כמה שנים את הארגון כדי לשרת בדירקטוריון של חברת חלל אחרת כדי "לייעץ" בנושאים רגולטורים.

ולכן אולי תרצו לשקול אפשרות שלישית (שאפשר לשלב אותה עם האפשרויות הקודמות): "פיקדון חלל". בניגוד להצעות הקודמות, לא מדובר במס שמגיע אליכם לסוכנות. כל חברה שמשגרת משהו לחלל תצטרך להפקיד סכום מסוים כפיקדון. כאשר המכשיר סיים את משימתו החברה תצטרך לדאוג לפנות אותו מהחלל כתנאי לקבל בחזרה את כספי הפיקדון. זה דומה לפיקדון עם בקבוקי שתייה. האפשרות הזאת מטפלת במימד הזמן: ככל שהמכשיר תופס שטח חלל נדל"ני במשך זמן רב יותר, כך החברה מאבדת גישה לכסף המופקד לתקופה ארוכה יותר (תשואה וריבית אבודים לאורך זמן). החברה בוחרת בעצמה כיצד לפנות את פסולת החלל, מה שתומך בתחרות גדולה יותר בשוק הפרטי על פתרונות פינוי, ובמקרה שהחברה מחליטה שלא משתלם לה לפנות את שרידי הלוויין שלה (או אם היא פשטה רגל בינתיים), חברות אחרות יכולות להתחרות ביניהן על פינוי הלוויין בתמורה לאיסוף כספי הפיקדון.

בסופו של דבר, הפיתרון לבעיית צפיפות החלל יתחיל ממודל כלכלי אשר ישפיע על הדרך שבה המדענים והמהנדסים ייגשו לטפל בה. רשתות, צלצלים, צבתות ענק – החשיבות של כל אלה תהיה משנית. וזיכרו, שבחלל אף אחד לא יכול לשמוע אתכם ממוסים.