אורי כץ, הכותב את בלוג הכלכלה המומלץ "דעת מיעוט", הזכיר בהערת אגב באחת מרשומותיו האחרונות את אחד הנושאים הבעייתיים ביותר מבחינתי בנוגע לשיח הכלכלי בבלוגספירה הישראלית:

מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

כץ מתייחס לשלל הדיונים, הרשומות, ולאחרונה גם לפרסומים בעיתונות הכתובה העוסקים בשיטה הכלכלית, המוניטארית או הבנקאית, וכל זאת מנקודת מבט של מבקרים אשר ברובם הגדול אינם כלכלנים בהכשרתם. המידע נשאב, על פי רוב, מבלוגים זרים, סרטוני יו-טיוב והרצאות של אנשים שדעותיהם לא יושבות בקונצנזוס של השיח הכלכלי האקדמי.

אחת הבעיות היא שכמעט ולא קיימים מקורות מידע פתוחים באינטרנט (הן בשפה העברית והן באנגלית) העוסקים בתיאוריה מוניטרית, בשאלות "מהו כסף" וכיצד מודדים אותו, או בשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. מסיבה זו החלטתי להרים את הכפפה ולצאת בסדרת רשומות שיסקרו את הכסף ואת השיטה הכלכלית מנקודת מבט מרכזית. בדרך, אני אנסה להתעמת עם חלק מהטענות שמופנות כנגד "השיטה" על ידי אותם בלוגים, מתוך תקווה להעניק ללימודי הכלכלה והתיאוריה המוניטרית אלטרנטיבה לתיאוריות השוליים שנהנות היום מנוכחות מרכזית בבלוגספירה ובתוצאות החיפוש.

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות השבועיות, שתעסוק בבסיס: מה זה כסף, ולמה הכסף שלנו היום נראה כפי שהוא נראה, ולא אחרת? הרשומה יצאה מאוד ארוכה (כ-4,000 מילה), ואני צופה שרשומות נוספות בסדרה זו יגיעו לממדים דומים. 

תוכן עניינים 

מה זה כסף?

כסף קומודיטי (Commodity Money)

כסף אמון (Fiduciary  Money)

כסף פיאט (Fiat Money)

בונוס: הרחבה על סניוראז'

גירסת TL;DR

מה זה כסף?

השאלה "מה זה כסף?" היא מסובכת במיוחד מכיוון שלמילה כסף משמעויות שונות בשפה העברית. כאשר אנחנו אומרים כסף אנחנו יכולים להתכוון לדברים הללו:

כלומר, למטבעות או לשטרי כסף (באנגלית, Currency). אבל זוהי רק הגדרה אחת, צרה מאוד, לכסף.

רוב הכסף במדינת ישראל אינו מיוצג כלל על ידי שטרות ועל ידי מטבעות: סך מחזור המטבע הישראלי הסתכם ב-49 מיליארד ש"ח בשנת 2011 [PDF] ורובו היה בכלל בכספות הבנקים, וזאת לעומת סך מצרף הכסף (M3) של 589 מיליארד ש"ח לשנה זו [XLS] (יותר על "מצרף הכסף", ברשומה הבאה). רוב הכסף שלנו נמצא בפקדונות הבנק שלנו, ומיוצג על ידי מספר באתר האינטרנט של הבנק, או בתדפיס האלקטרוני שאנחנו מוציאים בסניף. אם כולנו היינו עוברים מחר למזומן, בנק ישראל היה צריך לעבוד כל הלילה כדי להדפיס מספיק שטרות עבור כולנו.

כדי להגדיר מהו כסף, הכלכלנים מאפיינים אותו על ידי 3 תכונות מרכזיות. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כאל "מבחן קבלה" – כסף טוב הוא כסף ש:

א. משמש כאמצעי חליפין (Medium of Exchange) – במילים אחרות, משמש לרכישת מוצרים ושירותים מהציבור. נניח לרגע שאתם מגדלים בוסתן תפוחים וכואבת לכם השן. אתם ניגשים לרופא השיניים, מצביעים על השן ומבקשים ממנו טיפול שורש, אך הרופא אומר שהוא אמנם מוכן לטפל לכם בשן, אבל הוא ממש לא אוהב תפוחים. אם תביאו לו סטייקים כתשלום, הוא ישמח לטפל בכם. כעת אתם יוצאים ממשרדו של רופא השיניים עם שק תפוחים על גבכם וכאב שיניים בטוחנת השמאלית, ותרים אחר הקצב, שאומר לכם שיש לו אנטריקוט מיושנים מעולים, אבל מה שהוא באמת רוצה בתור תשלום זה שמישהו יתקן לו את הסתימה באמבטיה. לבסוף אתם מאתרים את האינסטלטור שמוכן לקבל תשלום בתפוחים, שמתקן עבור הקצב את הסתימה, שמעביר לידכם את האנטריקוטים, שעוברים לידיו של רופא השיניים, שנאות להתחיל בטיפול השורש המובטח. הפעם הצלחתם לקבל את מבוקשכם. אבל כפי שהדוגמא התיאטרלית הזו המחישה עבורכם, אף אחד מהמוצרים והשירותים שהוזכרו לא מהווים כסף במשמעותו הגלובלית. התפוחים היו כסף עבור העסקה עם האינסטלטור, אבל לא עבור כל אחד מבעלי המלאכה או המוכרים האחרים. כסף מודרני, כמו לדוגמא שקלים, דולרים או מטבעות מוכרים אחרים פותר עבורנו את הבעיה מכיוון שהוא משמש כאמצעי חליפין מוכר. ניתן לחלק את הדולרים והשקלים למנות קטנות יותר (חצי שקל, 10 אגורות, וכו'), הם מקובלים בקרב קבוצה גדולה של קונים ומוכרים וכמו כן הם עמידים יחסית.

ב. מאפשר לאגור ערך (Store of Value) – אנחנו עדיין בבוסתן שלנו. סיימנו את קטיף התפוחים העונתי, ומכיוון שאין לנו רכישות דחופות אנחנו שמים אותם במחסן. כעבור חודש, בבואנו לרכוש מכשיר DVD חדש, אנחנו שולפים שק תפוחים מהמחסן ורואים שחלקם כבר הספיקו להרקיב. כעבור חודשיים שלושה התפוחים שלנו אינם שווים דבר. התפוחים לא הצליחו לשמור על ערכם למשך זמן, ולכן לא מהווים כסף טוב במיוחד. אנחנו רוצים שנוכל להשתמש בכסף שלנו בעתיד מבלי לספוג "קנסות" על ערכו. כסף מודרני איננו ערובה לשמירה על ערך – הכסף שלנו יכול לסבול מאינפלציה (עליית מחירים, שהיא למעשה שחיקה בערך המטבע), ולכן השקל של היום לא בהכרח קונה מה שקנה השקל לפני שנה. ככל שמטבע סובל יותר מאינפלציה, כך ערכו בתור "כסף" הולך ויורד. מטבעות אשר הגיעו לשלב של היפר-אינפלציה, דהיינו עליית מחירים דו ספרתית ומעלה בתקופות קצרות, נעלמו מהר מאוד מהמחזור.

ג. משמש כיחידת מידה (Unit of Account) – זוהי טכניקה שהופכת את הכסף לשימושי במיוחד בכלכלה מפותחת. בכלכלת ברטר (סחר חליפין) אנו נדרשים לזכור את מחירי הסחורה כנגד כל הסחורות האחרות שקיימות בעולם. מכנסי ג'ינס חדשים שווים ארגז של קילו תפוחים, או 2 עיזים, או מטיל זהב, או שעת עבודה של רואה חשבון, וכן הלאה. ברור לנו שככל שיש יותר מוצרים בעולם, כך גדל הצורך באמצעי מתווך אשר ישמש כיחידת מידה. הכסף פותר עבורנו את הבעיה. אנחנו צריכים לדעת רק את מחירו של הג'ינס בשקלים ולא כנגד פורטפוליו ארוך של סחורות ושירותים. האם תפוחים יכולים להיות כסף שישמש כיחידת מידה? אולי. אבל הם לא יהיו טובים כמו שקלים או דולרים. גשו לירקן וגלו כי לא כל התפוחים נוצרו שווים. יש גדולים, יש קטנים, יש טעימים, ויש פחות. גם אם נקבע את יחידת המידה כ"משקל התפוחים", ברור לנו שיש קילו תפוחים ששווה יותר מקילו תפוחים אחר, תלוי בתנאי הגידול שלו וכן הלאה.

אז לסיכום, התפוחים הם כסף גרוע במיוחד. שקלים הם כסף לא רע, כל עוד הם יצליחו לשמור עבורנו על ערכם. בעבר השתמשו בסוגי כסף רבים ושונים, החל מסחורות חקלאיות שונות, מתכות (אלקטרום, זהב, כסף, נחושת, ברזל), שרשראות חרוזים, שקי מלח ואפילו סיגריות שימשו ככסף במחנות שבויים במהלך מלחמת העולם השנייה. החל מהמאה ה-7 לפני הספירה החל השימוש במטבעות אשר הונפקו על ידי סמכות פוליטית ושטרות כסף היו בשימוש לראשונה בסין במאה ה-11 לספירה. מהפכת המחשוב הובילה לכסף וירטואלי, כך שמרבית הכסף שלנו היום איננו מוחשי אלא נשמר כרצף של ביטים במחשב, ולבסוף, צצים לאחרונה גם מטבעות וירטואליים אשר מנותקים מסמכות מוניטארית, כמו ביטקוין, אשר עליו ועל הסקפטיות שלי הרחבתי ברשומה קודמת (למרות שגם הביטקוין ממלא באדיקות אחר שלושת מאפייני הכסף).

Wampum
מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים

ההיסטוריה של הכסף

כדי להבין איך הגענו לשיטה הנוכחית, חשוב להכיר את ההיסטוריה של הכסף. מכיוון שכסף על צורותיו השונות ליווה את האנושות כנראה מתחילתה, עלינו להגדיר נקודת התחלה קרובה לזמננו בכדי למנוע מהדיון להתפזר. הכסף המוקדם ביותר המעניין אותנו הוא כסף הקומודיטי (Commodity Money), כסף שעשוי ברובו ממתכות יקרות (נתעלם מסחורות אחרות ששימשו ככסף בעבר), הבעיות שהיו בשיטה זו והמעבר למטבעות אמון ושטרות כסף (Fiduciary Money) ולבסוף, מעבר לכסף פיאט (Fiat Money), שהוא הכסף בו אנו משתמשים היום.

כסף קומודיטי

אלו הם המטבעות הראשונים בעולם. גוש מתכת לפי משקל סטנדרטי (בהתאם לרמה הטכנולוגית באותה תקופה). המטבעות הראשונים שיוצרו היו כנראה עשויים מאלקטרום (לידייה, המאה ה-7 לפני הספירה), ומרבית המטבעות בעולם היו עשויים מכסף, נחושת וזהב. על גבי המטבעות היו טובעים את סמלי המשטר, לעתים קרובות התנוסס עליהם דיוקנו של השליט, וכן היו משתמשים במטבעות כדי לפרסם אירועים חשובים שהיו קשורים לשלטון (כיבושים, בעיקר, אבל גם אירועים פוליטיים מרכזיים כאמצעי פרופגנדה). הממשל היה טובע את המטבעות במיטבעות (Mints) שהיה מקים או על ידי מתן צ'רטר למיטבעות פרטיות. לצרפת במאה ה-14, למשל, היו 24 מיטבעות מלכותיות שהיו אחראיות על יצור הכסף. סוחרים פרטיים היו יכולים לגשת למטבעה ולמסור לה מתכת, והמטבעה בתורה הייתה מחליפה את המתכת במטבעות רשמיים העשויים ממנה. המטבעות עצמם היו מכילים קצת פחות מהמתכת היקרה מאשר ערכן הנקוב, וההפרש הזה היה הרווח עבור המטבעה ועבור הממשל.

Gold Unite – Wikimedia

קיימת בבלוגוספירה רומנטיזציה רבה סביב מטבעות קומודיטי כ"כסף אמיתי". אחרי הכל, מדובר בכסף שהממשלה לא יכולה להדפיס מתי שהיא רק רוצה כדי להוציא את עצמה מחובות. בשביל להנפיק עוד מטבעות, צריך לרכוש את המתכות היקרות שמהן מורכבות המטבעות. וגם אם חלילה קורס השלטון שהנפיק את המטבע כתוצאה ממשבר כלכלי או מלחמה, הרי שתמיד נוכל להתיך את המטבעות למטילי מתכת ולהמיר אותם למטבעות חדשים אצל סמכות מוניטרית אחרת. מעבר לכך, נתקלתי במספר מקורות מידע "אלטרנטיביים" אשר טוענים כי תחת מערכת מוניטרית המבוססת על קומודיטי, אינפלציה איננה אפשרית. תיאור זה הינו פשטני מאוד, שגוי היסטורית וגם מאוד תמים. אם היה כל כך טוב עם מטבעות הכסף, הנחושת והזהב, מדוע ויתרנו עליהם?

מטבעות הקומודיטי הם כסף מאוד בעייתי, בעיקר מהסיבות הבאות:

א. אין עודף – לצופה התמים זו עלולה להיראות כמו בעיה שולית, אך מדובר בכשל טכני מהותי שפוגע בכסף קומודיטי בכל צורותיו. הכלכלן זוכה פרס הנובל Thomas Sargent אף הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change (הוצאת פרינסטון). הבעיה עם מתכות יקרות היא שהן, ובכן, יקרות, ומכיוון שכסף הקומודיטי עשוי מהן, ערכו המינימלי מוגבל לפי שווי המתכת. נניח שכולנו מסתובבים עם מטבעות זהב, כסף ונחושת בארנק שלנו, וביום קיץ חם מעוניינים לרכוש ארטיק בשקל. בבואנו לשלם למוכר נגלה כי אין לנו שום מטבע שיכול לשלם על העסקה הזאת. המטבע הקטן ביותר שלנו (נניח, מטבע נחושת קטנטן), שווה ערך ל-20 ארטיקים לכל הפחות. וגם אם נשלם איתו, אזי בפני המוכר תעמוד בעיה זהה, אין לו אפשרות להעניק לנו עודף. במילים אחרות, עלינו לבחור בין לרכוש 20 ארטיקים, לבין להתבשל בחום. קשה לקיים כלכלה בצורה הזו.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-19 ההיסטוריונים הכלכליים מזהים תהליך של ניסוי וטעייה מצד השלטונות האירופאים והים-תיכוניים שמטרתו פתירת בעיות המחסור של הכסף הקטן על ידי ניסויים מוניטריים. הבעיה החמירה לקראת המהפכה התעשייתית. בידי התעשיינים הבריטים לא היו מספיק מטבעות בעלי ערך קטן מספיק כדי לשלם משכורות לעובדים שלהם. קשה לשלם מידי יום או מידי שבוע משכורות במתכות יקרות, במיוחד כשרמת השכר לא גבוהה במיוחד. הפתרון של תעשיינים מבירמינגהם, למשל, היה לייצר מטבע משלם שאיננו עשוי ממתכת יקרה אלא מייצג אותה בלבד ומבטיח המרה למתכת זו. מטבע זה, שלא הוכר על ידי הממשלה הבריטית הפך, בתחילת המאה ה-19, למטבע הפופולרי ביותר למשכורות ורכישות קמעונאיות במדינה. השוק החופשי אמר, למעשה, כי הוא איננו מעוניין במטבעות העשויים ממתכות יקרות (מטבעות פרטיים, מפח למשל, היו קיימים אפילו לפני כן). לעיון נוסף אני מפנה לספר Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821.

בעיית הכסף הקטן נפתרה, טכנית, עם המעבר לצורות כסף מודרניות יותר, אבל מעניין לראות מקרים מודרניים בהם כתוצאה מתקלה טכנית או בעיה נקודתית, מגיעה מדינה למצב בו אין לאזרחיה כסף קטן. המקרה האחרון היה בקפריסין במרץ 2013, שם כתוצאה מסגירת הבנקים בצו ממשלתי כחלק מתכנית ההצלה שלהם (או השוד הציבורי, תלוי בנקודת ההתייחסות של הצופה) חל מחסור חמור בעודף קטן. כתבת של ה-Financial Times סיקרה את הנושא וסיפרה כי נהגי המוניות שינו את מודל תימחור הנסיעה שלהם ממונה למחיר קבוע ועגול הניתן לתשלום בשטרות של 5 ו-10 אירו. ידיעות אחרות סיפרו על מוכרים רבים אשר דיווחו על ירידה בפידיון היומי מכיוון שאין להם עודף להחזיר ללקוחות. כסף קטן – אך השפעתו וחשיבותו למסחר היום יומי גדולה.

ב. פיחות ואינפלציה – אחד מחיצי הביקורת שמופנים כלפי כסף פיאט מודרני בו אנחנו משתמשים כיום הוא שהמערכת המוניטרית לא מבוססת על דבר, מלבד אמון. אך המציאות היא שכל מערכת מוניטרית עם רשות מרכזית שולטת מבוססת לבסוף על אמון. אמון, שבמהלך ההיסטוריה הכתובה והידועה לנו הופר פעם אחר פעם, עבור כסף ממתכת כמו עבור כסף מנייר.

פיחות (Debasement) היא דרך פשוטה ואלגנטית של מנפיק המטבע, כלומר הרוזן, נסיך, מלך או הממשלה לנער את כיסי הציבור ולגבות ממנו מס על ידי פגיעה בערך הכסף שבידם. פגיעה זו מתורגמת לאינפלציה, שחיקה בערכו של הכסף ועליית מחירים. הממשל מודיע כי החל מהיום, המטבע המוכר הולך לעבור שינוי. ערכו הנומינלי יישאר זהה, ואילו כמות המתכת היקרה שבתוכו תקטן. בצורה הזו יוצר הממשל תמריץ להטבעתן של מטבעות חדשות והתכתן של המטבעות הישנות.

הפיחות מוביל ללחץ אינפלציוני. לא רק מחיר המתכת היקרה עולה כתוצאה מהפיחות, אלא מחיריהם של כל המוצרים הבסיסיים. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאינפלציה כרונית בתקופה של כסף קומודיטי הנובעת ממניפולציה של בסיס הכסף על ידי הממשל. בתקופת מלחמת "מאה השנים" למשל, הייתה צריכה צרפת כסף למימון המשך הלחימה. פיחות המטבע הוכיח את עצמו ככלי מיסוי מעולה עבור הכתר הצרפתי, מכיוון שבמקום לשלוח את גובי המיסים לערים ולכפרים הם יכלו פשוט לפחת את הליבר הטורי (livre tournois) ולהביא את האזרחים והסוחרים עצמם לרוץ למטבעות לצורך התכה והטבעה מחדש של הכספים. מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, הכלכלן פרופ' נתן זוסמן, ופרופ' יוסף זעירא חקרו ומצאו כי כי בין השנים 1337-1360 ביצע הממשל הצרפתי 85 פיחותים במטבע (!) 51 מהם תוך 6 שנים. הפיחותים הובילו את כלכלת צרפת למצב של היפר אינפלציה ולאחר מכן תקופת רגיעה זמנית, עד לתחילת המאה ה-15 בה שורה של פיחותים הובילה להיפר אינפלציה חמורה יותר ולעלייה במחיר הכסף של כ-3,500%. מחיר החיטה שהייתה מקור המזון העיקרי של החקלאים זינק פי 4 מ-1418 עד 1422. היפר אינפלציה איננה, אם כן, תופעה של כסף מנייר בלבד, אלא תופעה של ממשל לא אחראי ללא קשר לשיטה המוניטרית.

ג. שחיקה טבעית (ולא טבעית) במטבע – כסף ממתכת יקרה לא עמיד במיוחד.  מטבעות העשויים מזהב ומכסף נשחקים משימוש. כלכלנים הם לא מטאלורגים, אבל הקונצנזוס מדבר על שחיקה ממוצעת של 1% בשנה בשווי המתכת היקרה במטבעות. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון מסתובבים בכלכלת קומודיטי מטבעות עם ערכים שווים אך משקל שונה. תארו לעצמכם שאתם מעוניינים למכור סחורה בחמישה שקלים, וכל מטבע של שקל עשוי מכסף. התשלום בעבור הסחורה שתקבלו יהיה חמישה מטבעות של "שקל", אך תכולת המתכת היקרה בכל אחד מהשקלים תהיה שונה. יהיו שקלים שיהיו שווים "יותר" מאשר שקלים אחרים. בפועל, אנשים יעדיפו לשמור את המטבעות "הטובים", כלומר המטבעות שמשקלם מלא, בביתם, וישתמשו לצרכי מסחר ותשלום חובות במטבעות "רעים", כלומר מטבעות שעקב השחיקה משקלם נמוך יותר. זהו מקרה נוסף של חוק גרשם בפעולה.

בעיה זו הייתה נפוצה בעבר. ונוספה לה בעיית ה-Clippers. אנשים לא סימפטיים אשר היו חותכים חתיכות מאוד קטנות מהמטבעות ובכך "גונבים" לעצמם שאריות מתכת יקרה, אולם שיפורים טכנולוגיים בטביעת המטבעות צימצמו את הפעילות הזו בהדרגה.

ד. לחצים אינפלציוניים ודיפלציוניים כתוצאה משינוי במחיר הסחורה – כאשר המטבע שלכם עשוי ממתכת מסוימת, שינוי בהיצע או בביקוש של המתכת, גם אם אינו קשר לביקוש ולהיצע של כסף, מביא ללחצים אינפלציוניים או דיפלציוניים. בואו נניח, לשם המחשה, שמחר יתגלה הר ענק של זהב אי שם במקסיקו, או ששיפור טכנולוגי יאפשר כרייה של כמות כפולה של זהב בפרק זמן זהה. משמעות הדבר היא שהיצע הזהב יגדל משמעותית, ומכאן שמחירו של הזהב ירד.

לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו תקופה אינפלציונית בה המחירים עלו בהדרגה, ועל פי חלק מהמקורות הכפילו את עצמם פי 6 במשך מאה וחצי. אחת הסיבות לאינפלציה הייתה יבוא הזהב מהעולם החדש לספרד ולמדינות מערב אירופאיות אחרות. הגידול בהיצע הזהב הוביל לירידה במחיר הזהב. ומכיוון שהזהב היה הכסף בחלק ממדינות מערב אירופה, ירידה במחיר הזהב היא ירידה בשווי הכסף – או במילים אחרות – אינפלציה.

דוגמא מודרנית יותר היא הבהלה לזהב בקליפורניה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1849 כריית הזהב בקליפורניה עקפה את כל כריית הזהב השנתית בארה"ב כולה. העלייה הזו בהיצע הזהב הובילה לעלייה של 30% במחירים הקמעונאיים בין השנים 1850-1855.

כאשר הכסף שלכם הוא למעשה סחורה אשר ההיצע שלה נקבע על ידי כוחות השוק, יש לשורה של גורמים שליטה על רמות המחירים. ואכן, התנודתיות ברמת המחירים בעידן כסף הקומודיטי הייתה גדולה לעין שיעור מאשר התנודתיות ברמת המחירים בעולם המערבי בימינו אנו, וזאת גם אם נשקלל פנימה את האינפלציה של שנות ה-70. תנודתיות המחירים תחת סטנדרט הזהב, למשל, נמדדה כגדולה פי 13 מאשר בכסף פיאט מודרני (Coefficient of variation – עפ"י מחקר של William Gavin, מ-St. Louis Fed).

כסף אמון (Fiduciary Money)

החסרונות הרבים של כסף קומודיטי פיזי הובילו לפתרון טכני יעיל עם שמות רבים, בין היתר Token Money, Fiduciary  Money ו-Subsidiary Coinage. אבל כל אותם מושגים מתייחסים לקונספט פשוט. בסיס הכסף נותר קומודיטי, כלומר יחידת המידה הראשית של הכסף היא עדיין סוג של מתכת יקרה, אך המטבעות (ועכשיו גם שטרי הכסף) אשר בהם משתמשים במסחר היום יומי הם מטבעות העשויים ממתכת זולה או שטרי כסף העשויים נייר. כדי לשמור על הקישור לבסיס הכסף, נבנה מנגנון המאפשר לכל אחד להמיר את המטבעות או שטרי הכסף שבידו בכל עת לאותה מתכת יקרה לפי שער המרה קבוע.

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה"ב, בשווי 50 דולר.
סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

הפתרון של כסף אמון הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד והתפשט בכל רחבי העולם. ראשית, הוא פתר את בעיית העודף. בסיס הכסף יוכל להמשיך להיות מטבעות ומטילי זהב המוחזקים אי שם בכספת בנק, ואילו הממשלה תוכל לייצר שטר קטן ככל רצונה או מטבעות עם ערכים מאוד קטנים מחומרים זולים, אשר יהיו שווים חלק זעום מבסיס הכסף. כסף אמון גם טיפל, בצורה חלקית, בתופעת שחיקת הכסף מכיוון שהשימוש של המתכות היקרות פיזית במחזור ירד משמעותית. תופעת הזיופים דווקא גדלה עם הכנסתם של שטרי כסף מכיוון שנייר קל לזייף, ומאז החלה מלחמה טכנולוגית בין המדינה שמנפיקה את השטרות לבין הזייפנים שמנסים לזייף אותם.

אבל המעבר לכסף אמון לא פתר את בעיות היסוד של כסף קומודיטי. מכיוון שבסיס הכסף הוא עדיין מתכת יקרה, שינויים בביקוש ובהיצע למתכת זו עדיין השפיעו על רמת המחירים היום יומית. מעבר לכך, כפי שנציג עוד מעט, שמירה על קשר לזהב לא מבטיחה יציבות מחירים או צמיחה כלכלית.

אבל תקן זהב איננו ערובה ליציבות מחירים, כפי שהדגמנו מקודם עם בהלת הזהב של קליפורניה, אשר אירעה בזמן שארה"ב הייתה תחת תקן זהב דה פקטו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי לאורך כל הרשומה עד כה, זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מה הנציגים שלך בממשל עושים איתו. תקן הזהב היה אמור לשמור על יציבות מחירים לאורך זמן והיה אמור לשמור על רמת המחירים זהה בין המעצמות השונות. אבל כפי שכל ילד בגן יודע:

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

תקופת תקן הזהב התאפיינה בתקופת דיפלציוניות ומידי פעם גם קפיצות אינפלציוניות. מדינות שלא יישרו קו עם כללי התקן ספגו חלק ניכר מהזהב שקיבלו מבלי להגדיל את בסיס הכסף (ראו Sterilization), במיוחד צרפת ובלגיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה גם ארצות הברית. הבריטים היו, ככל הנראה, הצדיקים היחידים בסדום. תקן הזהב נחשב עד היום לסיבה העיקרית לשפל הגדול של שנות ה-30 (אליבא דמילטון פרידמן, בכל אופן).

כסף פיאט (Fiat Money)

בכל מקום בעולם כיום משתמשים בכסף פיאט, כלומר בכסף שאיננו קשור לאף סחורה ואיננו מגובה באמצעות מגנון המרה לאף מתכת יקרה. יותר מ-2,000 שנים לאחר שהמטבע הראשון הוטבע בלידייה, במאה ה-7 לפנה"ס, עברה האנושות לשיטה מוניטרית בה הכסף עומד בפני עצמו, ואיננו תלוי באף מתכת או סחורה אחרת. המחשבה על "כסף מנייר" ללא שווי אינטרינזי יוצרת אצל אנשים רבים אי נוחות מסוימת, אבל קשה להם להסביר מדוע.

וורן באפט תהה פעם מהי התועלת הכלכלית שבכריית זהב במעמקי האדמה באפריקה ובאמריקה הלטינית, התכתו למטילים, ולאחר מכן כריית בור נוסף בארצות הברית והכנסת הזהב לשם תחת שמירה קפדנית. הנקודה היא שאין שום דבר מיוחד בזהב או בכל מתכת אחרת כבסיס עבור מערכת מוניטרית. כאשר אנחנו מקבלים משכורת בצ'ק ורצים להוציא אותה על קניות במכולת או על רכב חדש אין כל משמעות לכך שמטילי זהב יועברו לכספת ממשלתית שנחצבה אי שם בהרי ירושלים למשמרת. להפך, העלות של שמירה של תקינת זהב (או כל מתכת אחרת) מוערכת בכ-2.5% מסך התוצר הלאומי (עפ"י פרידמן) – הון עתק!

מתנגדי כסף פיאט מעלים כמה טענות שראוי להתייחס אליהן כנגד קיומו של כסף זה:

1. קל לממשלה להדפיס כמויות עצומות של הכסף ולייצר אינפלציה – ובכן, זה נכון. וממשלות אכן מדפיסות לעתים כמויות גדולות מאוד של כסף ומייצרות באמצעותו אינפלציה. זה מה שממשלות עושות, הן מתמרנות את בסיס הכסף כדי להוציא כספים מהציבור בצורה של מס אינפלציוני. וזה לא חדש. כפי שהראיתי ברשומה זו, ממשלות בכל תקופה ועידן היו מתמרנות את בסיס הכסף ופוגעות באזרחים שלהם. הזהב, הכסף, הנחושת והאלקטרום לא יצילו אותנו מפני עליות מחירים ולא יסייעו לנו לשמור על כוח הקנייה שלנו. הדבר היחידי שיכול לעשות את זה הם נבחרי ציבור אמינים ושקיפות מלאה. זו, אגב, אחת הסיבות בגינה יש לנו בנק מרכזי אשר איננו כפוף בצורה מלאה לממשלה. זהו אחד ממנגנוני הבלמים והאיזונים שאנו מפעילים כדי למנוע מנבחרי הציבור מלהשתלט על היצע הכסף ולהדפיס אותו כרצונם (עוד על הבנק המרכזי ותפקידיו, ברשומות הבאות).

2. בשעת צרה או קריסה טוטלית של המשטר תמיד אפשר להתיך את הזהב ולהשתמש בו ככסף במקום אחר, מה שלא אפשרי בכסף פיאט שנהפך לנייר חסר ערך – זה נכון אך ורק לכסף קומודיטי פיזי, דהיינו כסף שעשוי פיזית ממתכת יקרה. אם הכסף שלכם הם שטרות נייר המגובים בזהב ששוכב באיזה בנק, אתם יכולים לשכוח מלהגיע אליו בזמן של קריסה כלכלית (פשוט תשאלו את אזרחי קפריסין). שיטת הקומודיטי הפיזית מכילה כל כך הרבה חסרונות (שפורטו לעיל) שעצם המחשבה על לשוב אליה איננה הגיונית.

3. הזהב הוא המגן הטוב ביותר מפני אינפלציה! – זו פשוט שטות מוחלטת. אין כמעט שום קורלציה ראויה בין אינפלציה לבין מחיר הזהב (למעשה, מחיר החיטה מהווה גידור טוב יותר מפני אינפלציה עבור אנשים עניים. חוששים מאינפלציה? התחילו לאגור שקי חיטה…), לאורך תקופות זמן הגיוניות. גם אין לו שום סיבה להיות גידור טוב של אינפלציה: השימוש בזהב ביצור הוא זניח בהשוואה לחומרים אחרים שמחירם משפיע הרבה יותר על הוצאותינו היום יומיות (לדוגמא: נפט, גז, חיטה, תירס, כותנה – עליה במחירים של מוצרים אלו משפיעה הרבה יותר על האינפלציה מאשר עליה במחיר הזהב).

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

בונוס: סניוראז' הלכה למעשה

כפי שציינו בדוגמא של כסף הקומודיטי, סניוראז' הוא למעשה מס שגובה הממשלה עבור הנפקת הכסף. בעידן כסף הקומודיטי, הסניוראז' נוצר על ידי ההפרש בין עלויות היצור והתוכן של המטבע לבין כמות המתכת היקרה שהובאה בפועל למטבעה. הסניוראז' בתקופת ימי הביניים השתנה בהתאם לצורכי המונארך ונע בין 1-2% לבין 40% במקרים קיצוניים.

לצערי, קיימת אי הבנה בבלוגוספירה לגבי כיצד עובד הסניוראז' בעידן של כסף פיאט. הגישה בה נתקלתי עד כה אומרת שמכיוון ששטר של 100 שקל שווה 100 שקל, אבל עלות הייצור שלו היא בערך שקל בודד אחד, אזי הסניוראז', כלומר הרווח של בנק ישראל מכל הדפסת שטר שווה ערך ל-99 ש"ח. "דעה" זו גם מופיעה תחת הערך "סניוראז'" בויקיפדיה העברית (אולי מישהו באמת ירים את הכפפה ויתקן את הערך?). אם שיעור הסניוראז' באמת היה גבוה כל כך, אז בנק ישראל היה מדווח על רווחים אדירים מידי שנה, ובעיות התקציב של מדינת ישראל היו נפתרות (ועל הדרך, היו נוספות לנו בעיות חדשות, כמו היפר אינפלציה כרונית).

אנשים שטוענים שתחת כסף פיאט ערך הסניוראז' הוא רוב רובו של הערך הנקוב על השטר מתעלמים מעובדה פשוטה – בנק ישראל לא רק מנפיק את שטרות הכסף, אלא גם מחויב לרכוש אותם בחזרה במחיר מלא. כלומר בנק ישראל מתחייב לקבל כל שטר במצב תקין של 100 שקלים, ולזכות את חשבונכם ב-100 שקלים. כיצד מרוויח בנק ישראל סניוראז' בכלל במצב כזה?

התשובה היא מרוויח, אבל לא הרבה. הרבה פחות מאשר בעידן הכסף קומודיטי, בכל אופן. בנק ישראל מנפיק שטר חדש של 100 ש"ח בעלות ייצור של, נניח, שקל אחד בלבד לשטר. כלומר, בנק ישראל רושם הכנסה מידית של 99 שקלים. לא רע, אבל אם מישהו היה מחזיר לו מידית את השטר, והוא היה נאלץ לזכות את חשבון הבנק שלו ב-100 שקלים, הייתה יוצאת פעולת הדפסת הכסף לפעולה שמפסידה כסף עבור הבנק המרכזי. למזלו של בנק ישראל לכל שטר יש אורך חיים, ולוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במכונת הגריסה של בנק ישראל. נניח לצורך הדוגמא של אורך החיים הממוצע של שטר של 100 שקל הוא 5 שנים. כלומר, בממוצע שטרות של 100 שקלים ימצאו את עצמם במחזור במשך 5 שנים לפני שיימסרו חזרה לבנק ישראל, ככל הנראה עקב בלאי מתקדם.

אז בנק ישראל מחליף את השטר בתמורה ל-100 שקלים ומשקיע אותם באג"ח ממשלתי, אשר נושא תשואה של כ-2% בשנה. כלומר מידי שנה מרוויח הבנק 2 שקלים. אמרנו שעלות היצור של השטר היא שקל, או 20 אגורות בממוצע לשנה (בהינתן מחזור של 5 שנים). נתעלם מעלויות העברה וגריסה, ונגלה כי עבור כל שטר של 100 ש"ח שמייצר בנק ישראל, הוא מרוויח מידי שנה 1.8 שקלים מידי שנה (2 ש"ח רווח – 20 אגורות עלויות יצור). זהו רווח הסניוראז' של בנק ישראל. סכום נאה, אבל רחוק שנות אור מ-99 ש"ח על כל שטר…

יש סייג אחד להסבר שלי – חלק מהכסף לא חוזר לעולם לבנק ישראל. שטרות שהושחתו או כסף שאבד מהווים, למעשה, אובדן של כסף שמתורגם מידית לרווח עבור בנק ישראל. כמובן שניתן להכיר ברווח רק לאחר שסוג הכסף הספיציפי הזה נעלם מהמחזור לחלוטין, מכיוון שלבנק ישראל אין שום מושג לגבי כמה כסף הלך לאיבוד בסוף שנה. בדוחותיו הכספיים לשנת 2010 דיווח בנק ישראל כי כתוצאה מהפסקת השימוש במטבע של 5 אגורות, רשם בנק ישראל רווח של 220 מליון שקל בגין מטבעות של 5 אגורות שמעולם לא הוחזרו לבנק. דין פרוטה כדין מאה.

סיכום, וגרסת TL;DR

לא היה לכם זמן לעבור הכל? רוצים את השורה התחתונה? המסרים המרכזיים של רשומה זו:

– זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מיהם האנשים שמנהלים אותו. זהב, כסף, נחושת, או נייר  – החלטות של המלך, הדוכס או נגיד הבנק המרכזי הן שמשפיעות בראש ובראשונה על רמת המחירים. כסף פיאט אפשר להדפיס, כסף זהב אפשר לשערך מחדש. בסופו של דבר התוצאה זהה – לכם יש פחות עושר.

– תמיד הייתה אינפלציה. אינפלציה היא לא המצאה של עידן כסף הפיאט. יש לנו עדויות לאינפלציה לאורך ההיסטוריה האנושית הכתובה, ואפילו להיפר אינפלציה.

– העולם עבר, בצורה הדרגתית, לכסף פיאט. וזאת כי לאנשים לא אכפת כמה זהב יש בכספת שכוחת אל בבעלות הממשלה אלא מהי הדרך הקלה והפשוטה ביותר שלהם להמיר את העבודה שלהם במצרכים ובשירותים.

ברשומה הבאה

נדבר על מערכת הבנקים ברזרבה חלקית, כיצד התפתחה, כיצד היא עובדת, האם כסף הוא חוב ולמה זה בסדר גמור שלבנק אין את כל הכסף שלנו בכל רגע נתון.

נהניתם? תרם לכם? סקרן אותכם? עצבן אותכם ואתם מתים לפרוק את התסכול שלכם בתיבת התגובות למטה? אל תישכחו להירשם לעדכונים אוטומטיים בדוא"ל, כדי שלא תחמיצו את הרשומה הבאה בסדרה, בשבוע הבא.

[wysija_form id="1"]

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821 / G. Slegin

The Big Problem of Small Change / T. J. Sargent & F. R. Velde

The Evolution of Small Change [PDF] / T. J. Sargent & F. R. Velde

Commodity money inflation: theory and evidence from France in 1350–1436 / N. Sussman & J. Zeira

Macroeconomics (7th Edition) / S. L. Slavin

Bimetallism / Angela Redish

The Gold Bug Variations / Paul Krugman
The Golden Dillema / Erb & Harvey

Seniorage / Bank of Canada

 אם אתם עוקבים אחר נושאים הקשורים לתיאוריה מוניטרית בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, סביר שכבר שמעתם על הביטקוין (Bitcoin), המטבע הווירטואלי המוצפן. השאלות על המטבע והדיונים סביבו התחזקו לאחרונה כתוצאה מהד תקשורתי לו הוא זוכה בעיתונות הממוסדת. איתי להט מכלכליסט  אף העניק לו את התואר "המטבע הווירטואלי שמאיים על הסדר המוניטרי בעולם". ברשומה זו אני מקווה להיות הרבה פחות דרמטי. הביטקוין הוא משחק מעניין של תיאוריה מוניטרית, אבל לא מועמד להחליף אף מטבע ממשלתי. יש שורה של גורמים שמנסים לפמפם את השימוש במטבע כתחליף ריאלי לסל המטבעות הקיים, אבל בשורה התחתונה, הביטקוין לא יציל אותנו.

אני חושב שניתן לסווג בהערכה גסה את  משתמשי הביטקוין לשלושה טיפוסים שונים:

הראשון הוא הקונספירטור הפראנואיד. טיפוס זה משוכנע שהממשלה היא האויב שלו, ושהמיסים שהוא משלם הם מזימה לגזול את עמל האנושות ולהעבירו לידי המעטים ששולטים בכיפה. טיפוס זה רואה בביטקוין יתרון גדול בביצוע עסקאות בצורה אנונימית, לא שקופה, שתגן עליו מרדיפה ממשלתית או מתשלום מיסים חלילה. תוכלו לזהות את הטיפוס דרך תמונתו של פרדריק בסטייה המתנוססת בפרופיל הפייסבוק שלו. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח על תיאוריות קונספירציה, אבל הביטקוין הוא לא הפתרון הרצוי עבור טיפוס מהסוג הראשון, וברשומה זו אנסה להסביר מדוע.

השני הוא האידיאליסט שרוצה לשנות את השיטה המוניטרית העולמית מכיוון שהיא תוביל את האנושות לאבדון. לדעתו, הביטקוין הוא פתרון טוב מכיוון שהוא מפקיע מידי הממשלה את היכולת להדפיס כסף או לשלוט בהיצע הכסף. שוב, לא נתווכח כאן על תיאוריות מוניטריות, אבל הביטקוין הוא פתרון גרוע גם עבור המהפכנים המוניטאריים.

השלישי הוא התמים, שצפה בכמה סירטוני יו טיוב וקרא מספר הודעות שיווקיות, לא בדיוק מבין איך העסק עובד אבל השתכנע שהשקעה בביטקוין תהפוך אותו לאיל הנפט הבא.

אז מהן הבעיות בביטקוין?

א. אין סמכות.

מאחורי הביטקוין לא עומד כלום. המטבע לא מגובה בדבר, מלבד ביכולת (המוטלת בספק) של המחזיק במטבע להמיר אותו לדולר או למטבע אחר בכל עת. כוחו של המטבע היום נגזר מהעובדה שיש עוד אנשים שיהיו מוכנים לתת לכם שטרות של כסף אחר בתמורה לביטקוין שלכם. אמת, יש מספר זניח של עסקים שיסכימו לקבל ביטקוין בתור צורה של תשלום, אבל גם הם מתבססים על היכולת שלהם להמיר, בסופו של דבר, את הביטקוין שיקבלו ממכם לדולרים.

יש שטוענים שגם מטבעות ממשלתיים מתקיימים רק בזכות "האמון המדומיין" של אזרחי המדינה והעולם שמוכנים לקבל אותם כתשלום, אבל למעשה, הדולר, השקל, האירו וכל מטבע אחר שמונפק על ידי סוכנות ממשלתית מגובה באמון וביכולת האשראי של הגוף המנפיק אותו (The full faith and credit…). מדוע זה חשוב? ובכן, ניקח לדוגמא את ממשלת ארצות הברית אשר מכירה בדולר שלה בתור הלך חוקי (Legal Tender) ומאפשרת לאזרחיה לשלם את המיסים שלהם באמצעות המטבע הזה. מכיוון שלא תוכלו לשלם את המיסים שלכם בביטקוין (או בשקי חיטה, לצורך העניין), ומכיוון שתהיו חייבים לשלם מיסים, בסיס הכסף תמיד יהיה המטבע הממשלתי.

בואו נחשוב על בעל חנות מכולת ישראלי שהסכים לקבל תשלומים בביטקוין. ראשית, הוא יצטרך למצוא ספקים שמוכנים לקבל תשלום בעבור הביטקוין ועובדים שמוכנים לקבל את משכורתם במטבע זה. גם אם נניח שהצליח להתגבר על הבעיה הזו, הוא יהיה חייב להעביר לממשלה על כל מכירה את שיעור המע"מ בגין העסקה. אם רכשתם כיכר לחם בביטקוין השווה ערך ל-100 שקלים, הממשלה דורשת לקבל 17 שקלים, והיא לא מוכנה לקבל תשלום בביטקוין. מכיוון שידידנו, מוכר המכולת האידיאליסט, לא מעוניין לשבת בכלא בגין העלמת מס, הוא יאלץ להמיר את הביטקוין שברשותו לשקלים כדי שיוכל לשלם את המס. כלומר, הדרך היחידה בה הוא יהיה מוכן מלכתחילה לקבל ביטקוין היא אם יבטיחו לו שיוכל להמיר את הביטקוין לשקלים בכל זמן. אם הוא ממילא מסתמך על יכולת ההמרה לשקל, נשאלת השאלה מדוע שירצה לקבל תשלומים בביטקוין מלכתחילה?

ניסוי מחשבתי זה פוסל כל מטבע אשר איננו מוכר על ידי סמכות ממשלתית כהלך חוקי מלהפוך אי פעם למטבע מרכזי. בעלי חנויות, בעלי עסקים, נותני שירותים, יצרני סחורות ושאר בעלי מלאכה לא יכולים להתחמק מתשלום המיסים, ולכן יאלצו תמיד להסתמך על הדולרים, או על השקלים בתור בסיס המטבע שלהם. כמות האנשים שיוכלו לייצר מוצרים או שירותים "בסתר" תמיד תהיה מוגבלת לאחוז שולי מהאוכלוסייה, וכך גם השימוש במטבע המחתרתי שלהם. להרחבה על נושא המיסוי והילך חוקי, אני מפנה למאמרו המצוין של ד"ר דרור גולדברג בנושא [PDF].

ב. זה לא בדיוק אנונימי

יש הטוענים כי כוחו של המטבע טמון ביכולת לבצע בעזרתו תשלומים אנונימיים. גם לשקל וגם לדולר יש יכולת דומה. קוראים לה מזומן. אם יש גורם שדורש ממכם להזדהות בעת ביצוע עסקה ומסרב לקבל מזומן, הוא ידרוש ממכם להזדהות גם בעת ביצוע עסקה בביטקוין.

אבל למזומן יש יתרון נוסף כגורם אנונימי. אם נעצרתם על ידי המדינה בחשד לעבירה פלילית (כמו, לדוגמא, חשד להלבנת הון), היא תוכל לדרוש ממכם להעביר את מפתחות ההצפנה שברשותכם. חוקים כאלה קיימים בבריטניה, בארה"ב, באוסטרליה ובדרום אפריקה. הדין בארץ מעורפל יותר (ראו כאן דיון מעניין בנושא), אבל הנקודה היא שהמחשב שלכם מכיל את כל היסטוריית העסקאות שאי פעם ביצעתם בביטקוין, והיא מגובה במחשבים של עשרות אלפי אנשים אחרים. ברגע שמסרתם לממשלה את מפתחות ההצפנה שלכם, הממשלה יודעת על כל עסקה שביצעתם. לא כך הדין בביצוע עסקה במזומן.

ואם כבר בנושא אנונימיות, מחקר מעניין של מרטין האריגן כבר הציג כיצד רובן המוחלט של עסקאות הביטקוין אינן אנונימיות, וכיצד למסלקות ביטקוין מרכזיות יש גישה למידע רב יותר על המשתמשים שלהם.

ג. Money For Nothing ומנגנון שמזכיר פירמידה

היתרון הגדול, כביכול, של הביטקוין הוא ניתוקו מסמכות מוניטרית. תומכי הביטקוין מפנים אצבע מאשימה לעבר נגידי בנקים מרכזיים ברחבי העולם שבלחיצת כפתור יכולים להדפיס כמה כסף שרק ירצו, להשמיד את ערכו, או לחלק אותו לקבוצות לחץ כאוות נפשם. אבל מה שחשוב להבין זה שבנק מרכזי לא מדפיס כסף ומשליך אותו על אנשים ממסוקים. בנק מרכזי בדרך כלל מזריק כסף למערכת דרך רכישה של נכסים בשוק החופשי (איגרות חוב ממשלתיות לרוב, כמו בתוכנית ה-QE של ארצות הברית) או על ידי מתן הלוואות לבנקים שמלווים את הכסף הלאה. במילים אחרות, הכסף ניתן כנגד נכסים פיננסים.

לא כך עם הביטקוין. נושא יצירת הכסף בביטקוין מזכיר יותר תכנית פירמידה מאשר מערכת מוניטרית. הביטקוין נוצר על ידי "כרייה" שלו, על ידי הסיכוי של המשתמשים שמשקיעים כוח חישוב ברשת הביטקוין לפתור פאזל מתמטי. אלו שמצליחים מקבלים 50 ביטקוין שמופיעים בחשבונם. כנגד מה ניתן הכסף החדש הזה שהוזרק למערכת? התשובה הקצרה היא שכנגד כלום. אף אחד לא עבד, ייצר או העניק שירות שיצר ערך כלכלי אמיתי לאף אדם אחר. מעבר לכך, מכיוון שקצב הגידול היורד בבסיס הכסף של הביטקוין, נוצר מצב שמשתמשים ראשוניים במערכת הרוויחו הרבה יותר ביטקוינים "חינמיים" מאשר משתמשים אחרים בשיטת הקודם זוכה. כדי להגיע היום ל"כרייה" מוצלחת נדרשת עבודה מורכבת יותר פי 1,000,000 (לא הגזמה, נתון אמיתי) מאשר בתחילת הפרויקט. האם זה נשמע למישהו כמו בסיס איתן לבנות עליו מערכת מוניטרית? האם מישהו היה רוצה להצטרף מרצון למערכת שבה לקודמים לפניו יש יתרון משמעותי על פניו?

בשיטת הביטקוין, שורה של אנשים שלא תורמים דבר לכלכלה העולמית מקבלים כסף מאוויר במשך שנים. לאחר מכן, לא יווצרו עוד מטבעות. המשתמשים הראשונים בביטקוין (ה-Early Adopters, שמנסים לשכנע משתמשים חדשים לעבור לביטקוין) בסה"כ מנסים להעביר אנשים נוספים לשיטה פיננסית שבה יש להם יתרון מובהק על החדשים. אני מאמין שיש לא מעט אידיאליסטים שמקדמים את הביטקוין מתוך אמונה ביתרונותיו (יהיו אשר יהיו), אבל אין ספק שיש לא מעט ספקולנטים שירוויחו לא מעט מהגדלת הביקוש לביטקוין, ממנו יש להם כמות נכבדה כיום.

ד. בעיית נזילות

פרופ' עדי שמיר, פרופסור ישראלי חתן פרס טורינג ופרס ישראל, שעל שמו רשומות לפחות שתי המצאות ששינו את פני אבטחת המידע המודרנית (קריפטאנליזה דיפרנציאלית ואלגוריתם RSA), הוא מבין המומחים הגדולים בעולם לתיאוריה של הצפנה ואבטחת מידע. באוקטובר 2012 פירסם שמיר ביחד עם דורית רון מאמר שמבוסס על מחקר התנודות של הכסף ברשת הביטקוין. תוצאותיו הובילו לאחד הדיונים הסוערים ביותר בפורומי הביטקוין, אבל בפועל הם רק איששו את מה שמתנגדי ביטקוין מסוימים טענו במשך זמן ממושך.

אחת המסקנות של שמיר מהמאמר היא ש-78% ממטבעות הביטקוין הם פאסיביים, כלומר לא משתתפים במסחר שוטף. מתוך 3.12 מיליון כתובות ביטקוין, השייכות לבערך מיליון וחצי משתמשים, יש 609 אלף כתובות שרק צוברות מטבעות, אבל לעולם לא משלמות בהם. מדובר ביותר מ-7 מליון מטבעות ביטקוין (כרגע יש קצת יותר מ-9 מיליון מטבעות ביטקוין בעולם). מרבית המטבעות "שנחסכים" הם מטבעות "ישנים", כלומר כאלה שנוצרו לפני יותר מ-3 חודשים. ממצא זה מתחבר לטענה שהעליתי קודם לגבי היתרון לראשונים (ולמפעילי המחשבים בעלי כוח חישוב מהיר).

אבל הנקודה המעניינת ביותר לגבי הנזילות של הביטקוין מגיעה דווקא מהממצא השני של שמיר ורון, שגילו שכמעט כל העברות הביטקוין הגדולות (מעל 50,000 BTC) קשורות לעסקה אחת גדולה שבוצעה בשנת 2010. הכספים מועברים בסירקולציה בין כתובות שונות, כנראה מתוך מטרה להסוות את צורת העברת הכספים. הנה הציטוט מתוך המאמר:

"We discovered that almost all these large transactions were the descendants of a single large transaction involving 90,000 Bitcoins which took place on November 8th 2010, and that the subgraph of these transactions contains many strange looking chains and fork-merge structures, in which a large balance is either transferred within a few hours through hundreds of temporary intermediate accounts, or split into many small amounts which are sent to different accounts only in order to be recombined shortly afterwards into essentially the same amount in a new account."

במילים אחרות, אין באמת נזילות ברשת הביטקוין. למרות המספרים המרשימים שרשת הביטקוין מנסה להציג, רוב הכסף שוכב "מת" באיזה חשבון ולא משמש לדבר, וההעברות הגדולות בכסף שכן נמצא בשימוש לא משמשים כנראה לרכישות אלא רק העברה מכיס לכיס. המסחר בביטקוין הוא הרבה פחות נפוץ משמנסים למכור לכם.

ה. אין החזרות

העברתם למישהו כסף בטעות? רכשתם סחורה ולאחר מכן התחרטתם? לא קיבלתם את השירות שציפיתם לו ואתם רוצים לבטל את התשלום? חבל. בביטקוין הכסף כבר יצא מחשבונכם. בעל החשבון האנונימי אליו העברתם את הכסף יכול היה כבר לפתוח 20 חשבונות חדשים ולנתב את הכספים ביניהם. אין למי להתקשר כדי להתלונן.

ו. היפר דיפלציה

הבעיה המרכזית עם הביטקוין היא שהוא מתכנס לכמות סופית של מטבעות. האלגוריתם בנוי כך שבסופו של דבר לא יווצרו יותר מ-21 מליון מטבעות ביטקוין, נקודה. תומכי הביטקוין מנסים להצביע על העובדה שניתן לחלק ביטקוין לעד 8 ספרות אחרי הנקודה, כך שבפועל קיימים יותר מטריליון מטבעות, אבל זוהי לא הנקודה. הכמות האבסולוטית של הכסף לא משנה. מה שמשנה הוא קצב הגידול של הכסף. עבור הביטקוין, קצב הגידול נראה משהו כזה:

קצב הצמיחה של הביטקוין
בסופו של דבר יתייצב על 21 מליון מטבעות

הבעיה היא שהאנושות צומחת ואיתה הכלכלה. כאשר הכלכלה צומחת בקצב מהיר יותר מקצב גידול המטבע, התוצאה היא לחץ דיפלציוני. יש שלוש בעיות מרכזיות עם דיפלציה: הראשונה היא, כשאנשים מצפים לדיפלציה, הם מעדיפים לצמצם צריכה ולא ללוות. תחשבו על זה ככה: אתם רוצים לקנות אוטו חדש ב-100,000 שקל, אבל אתם יודעים שאם תחכו שבוע, תוכלו לקנות אותו ב-90,000 שקל. סביר להניח שתעדיפו לדחות את הצריכה. הבעיה היא שכעבור שבוע תעמדו בפני החלטה בעייתית לא פחות. האם לקנות את הרכב ב-90,000 ש"ח, או לחכות עוד שבוע ואז לקנות אותו ב-81,000 ש"ח. כאשר תחזרו שבוע לאחר מכן, תמצאו שבעל הסוכנות למכירת רכבים פשט רגל, כי אף אחד לא קנה אצלו. וזה בדיוק העניין עם דיפלציה, "לשבת על הכסף" היא אופציה כל כך מפתה.

הבעיה השניה נובעת מכך שאם המחירים נופלים, על המשכורות ליפול באותה רמה. אם אני בתור בעל עסק צריך להוריד את מחירי המוצרים שלי ב-10% מידי שנה, עלי להוריד גם את המשכורת הנומינלית של עובדיי ב-10% מידי שנה (או לספוג את ההפסד בעצמי). עכשיו, אני מאחל לכם בהצלחה לשכנע אנשים לקצץ ממשכורותיהם עם גרפים של דיפלציה וטיעונים בנושא "שכר ריאלי". יש סיבה בגינה כלכלנים מניחים כי המשכורות "קשיחות" כלפי מעלה.

ולבסוף, הבעיה השלישית והכי פחות אינטואיטיבית היא שבעלי החוב (יש לכם מינוס? זה אתם) נמצאים במצב גרוע יותר תחת דיפלציה. הם לווים 100 שקל היום, ומחר צריכים להחזיר את 100 שקלים בתוספת ריבית, אבל ה-100 שקלים הללו "שווים" הרבה יותר מ-100 השקלים אותם לוו – כוח הקניה שלהם גדול יותר. עכשיו, צופה מהצד יגיד שזה לא משנה הרבה. בעלי החוב "מפסידים", אבל האנשים שמלווים להם את הכסף (הנושים) "מרוויחים", ולכלכלה בסופו של דבר זה לא משנה. העניין הוא שכאשר מצבם של בעלי חוב נעשה רע יותר, הם נוטים לצמצם את צריכתם. כלומר בעל חוב בסביבה דיפלציונית מצמצם את צריכתו הרבה יותר מאשר בסביבה רגילה. ואילו נושה בסביבה דיפלציונית לא נוטה להגדיל את צריכתו בצורה שמכסה על כך – לא מדובר במשחק סכום אפס (למי שרוצה הרחבה, הנה מאמר בנושא של אירווינג פישר [PDF]).

הבעיה עם הרבה מהתיאוריות החדשות שצצות ומנסות להחליף את השיטה המוניטרית היא שהאינפלציה הפכה אצלן למילת גנאי, והדיפלציה נתפסת כתופעה חיובית. האמת היא שמה שאנחנו באמת צריכים הוא יציבות מחירים. לא אינפלציה, ולא דיפלציה. בשיטה הקיימת אנחנו יכולים לדרוש מנציגינו להגיע ליציבות מחירים או לפטר אותם אם הם לא עומדים ביעדים. בשיטת הביטקוין, לא נוכל לעשות כלום חוץ מלצפות בכלכלה נעצרת.

ז. תנודתיות המטבע

שער החליפין של המטבע (המקובל לפי מסלקת Mt. Gox) לעומת הדולר סובל מתנודתיות ממוצעת של בערך 8%-9%. זו תנודתיות שגבוהה בערך פי 3 מזו של סל מניות בבורסה. ז"א ש"השקעה" בביטקוין היא תנודתית יותר (ומכאן מסוכנת יותר) מאשר רכישה של תעודת סל בבורסה. אנשים לא אוהבים לקבל משכורות במטבעות תנודתיים, הם לא אוהבים להנפיק חוב במטבעות תנודתיים, הם לא אוהבים לחתום על חוזי יבוא/יצוא עם מטבעות תנודתיים, והם לא אוהבים שחייבים להם כסף במטבעות תנודתיים. רק ספקולנטים של מטבעות אוהבים מטבעות תנודתיים.

לסיכום

הביטקוין הוא לא הפתרון אותו מבקשים שלושת הטיפוסים שציינתי לעיל. הוא לא יגן על המשתמש, בטווח הארוך, מחיטוטיה של הממשלה. הוא לא יאפשר לאידיאליסט לשנות את השיטה המוניטרית העולמית, על כל פנים – לא לשיטה טובה יותר, והוא אולי יקנה רווחים מהירים ספקולנט האמיץ, אבל באותה מידה יכול לרושש אותו במהירות. אם אתם רוצים לשחק עם הביטקוין, תהנו. אבל אל תשרפו את שטרות הנייר שלכם עדיין.

אחד הדיונים הפיסקליים המעניינים ביותר מתקיים בימים אלו בארצות הברית, ולצערי, מלבד כמה פירורי מידע ואזכורים, הנושא לא נדון אצלנו. מסתבר שעקב פירצה בחוק באמריקאי משנת 1995, יכול נשיא ארה"ב להטביע מטבעות מפלטינה, ולא רק הבנק המרכזי. עצומה שעליה חתומים אזרחים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ואפילו הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן קוראת לנשיא ארה"ב להנפיק מידית מטבע פלטינה יחיד בשווי טריליון דולר.

מטבע של טריליון דולר, לפי עיצוב של TalkingPointsMemo

המטרה של המטבע היא ניסיון יצירתי להתמודד עם משבר החוב של ממשלת ארצות הברית. הוגי הרעיון קוראים לנשיא להפקיד את המטבע החדש (שעלות יציקתו תהיה דולרים ספורים) בבנק המרכזי ולהשתמש בכסף כדי לרכוש את החוב האמריקאי ועל ידי כך לצמצמו. זה מה שאני אוהב ברעיונות מוניטארים/פיסקליים כלכליים: הם יכולים להישמע לפעמים מטורפים לחלוטין, אבל כאשר אתה נדרש להסביר מדוע, קצת קשה למצוא הסבר.

הצדדים השונים במערכת הפוליטית האמריקאית התייחסו להצעה, והתחלקו למחנות הבעד והנגד. נציין שממשל אובמה הודיע כי הוא דוחה את ההצעה. עצם העובדה שהממשל התייחס לכך ברצינות מעידה על רמת העניין והוויכוח שההצעה הזו גררה.

הטיעון המרכזי של מתנגדי הרעיון הוא שהרעיון אבסורדי מיסודו ויגרום למערכת המוניטרית האמריקאית להיראות כמו פארסה. יש להם פואנטה. כוחו של מטבע טמון במידת האמונה של הציבור בגוף שמנפיק את המטבע (וכך גם במטבעות שעשויים ממתכת יקרה כמו זהב. אלא אם כן אתם נוהגים לשאת ערכה כימית ומשקל נייד). אם המדינה שמנפיקה את המטבע שלי מחליטה ביום בהיר אחד לייצר מטבע ששווה טריליון דולר, למרות שעלות הכנתו היא דולרים בודדים, אני עלול לאבד את האמונה בכסף הזה, או ביכולת של הנהגת המדינה לפתור בעיות כלכליות או אתגרים אמיתיים ללא להטוטי קסמים ("וכעת, אני אשלוף טריליון דולר מהכובע שלי").

הנה דברים שאמר הרפובליקני גרג וולדן (Walden) שמשקפים את הגישה הזו:

“My wife and I have owned and operated a small business since 1986. When it came time to pay the bills, we couldn’t just mint a coin to create more money out of thin air. We sat down and figured out how to balance the books. That’s what Washington needs to do as well. My bill will take the coin scheme off the table by disallowing the Treasury to mint platinum coins as a way to pay down the debt. We must reduce spending and get our fiscal house in order.

טיעון נוסף המתקשר לטיעון המרכזי היא האינפלציה. הגדל את בסיס הכסף ללא צמיחה וללא שינוי במהירות הכסף, ויצרת רמת מחירים גבוהה יותר. ככה לפחות מלמדים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה. אם רמת הפעילות הכלכלית במהלך השנה נותרת זהה, אבל כמות הכסף שבכלכלה גדלה – כל מוצר אמור לעלות יותר. זה טיעון כלכלי מעניין, אבל כפי שנראה בקרוב, קצת מנותק מהמציאות.

אז למה כן?

תומכי הרעיון טוענים שלא ניתן למצוא טיעון כלכלי כנגד השימוש במטבע כזה, אלא רק טיעונים "אתיים" או משפטיים. שימו לב לגרף שפול קרוגמן הפנה אליו (מתוך מחקר של הבנק המרכזי של סיינט לואיס):

בסיס הכסף האמריקאי לעומת האינפלציה

הקו האדום מהווה את בסיס הכסף. שימו לב לזינוק מסוף 2009. זו מדיניות הדפסת הכסף של הבנק המרכזי האמריקאי (QE1/2/3) בפועלה. בסיס הכסף גדל בינתיים בערך פי 3. אבל מה עם האינפלציה? הקו הכחול מתרסק דווקא בזמן הדפסת הכסף הגדולה. הוא חוזר לעצמו אבל נמצא היום הרבה מתחת הממוצע הרב שנתי.

הסיבה היא (לפי קרוגמן) שאין לחצים אינפלציוניים במיתון מהסוג שלנו, קרי ירידה בביקושים. לאחר מכן, כאשר הכלכלה תתחיל להתאושש, סביר להניח שהקערה תתהפך והאינפלציה תתחיל לטפס למעלה. במקרה כזה הבנק המרכזי יצטרך להקטין במהירות את כמות הכסף שייצר, על ידי מכירת איגרות החוב שקנה וגריסה הכסף שיקבל. זה יעלה את הריביות לרמה יותר נורמלית.

בסופו של דבר, הכל קוריוז

בשעה שיש בלוגרים בחו"ל ובארץ שראו בהצעת מטבע הטריליון איזושהי הצעה קונקרטית לפתירת הבעיה, חשוב לי להדגיש שמדובר בקוריוז בלבד. אף אחד לא באמת רוצה לעשות מטבע פלטינה ששווה טריליון דולר. מעבר לכך שההצעה כנראה לא הייתה עוברת את בית המשפט, כל ההצעה הזאת היא לא יותר מאשר Reductio ad absurdum, דהיינו ניסיון להגחיך את העמדה הרפובליקנית, ולא הצעה קונקרטית אמיתית שדמוקרטים היו תומכים בה.

ארצות הברית עומדת היום פעם נוספת בפני "תקרת החוב", איזשהו מחסום חוקי שמונע את הגדלת החוב של המדינה מעבר לערך אבסולוטי מסוים. מכיוון שאם הערך לא יועלה, הנשיא יהיה מחויב להגדיל מיסים בצורה חדה כדי לממן את הגירעון, רואה הימין בארה"ב את תקרת החוב כאמצעי להפעלת לחץ על הנשיא. הרעיון של מטבע הטריליון הוא בסך הכל "נשק נגד" כדי לנסות ולצייר את העמדה הרפובליקנית כמגוחכת.

ולמרות הכל, הסיפור של מטבע הפלטינה ששווה טריליון דולר היה שווה רשומה. הצעות מהסוג הזה, שנראות מטורפות לפעמים, טומנות בחובן לעתים היגיון כלכלי מעניין.

בשנה הבאה יהיה יותר טוב?

כיום צמיחה כלכלית היא תופעה מובנת מאליה. אלפי מכוני מחקר כלכליים של בנקים מרכזיים, ומוסדות פיננסיים ציבוריים ופרטיים מפרסמים מידי יום תחזיות צמיחה שונות עבור העולם כולו. בכל שנה אנו מצפים כי בשנה הבאה נהיה כולנו עשירים יותר, נחיה ברווחה גדולה יותר, ובאופן כללי שאורח חיינו ישתפר לטובה. הציפייה הזאת מבוססת על הצמיחה הכלכלית מהירה שהייתה במהלך שתי המאות האחרונות בהיסטוריה האנושית. החל משנת 1800 בערך, יכול היה כל ילד לצפות לחיות ברווחה גבוהה יותר מאשר אביו או סבו. צמיחה זו נתפסת בעינינו כאינטואיטיבית – מידי שנה הטכנולוגיה משתפרת, המצאות חדשות משפרות את חיי האדם ומאפשרות לו לחיות ברווחה גבוהה יותר, לעבוד פחות קשה או לייצר מוצרים טובים יותר, ולכן אך טבעי שככל שנתקדם עם השנים כן תשתפר איכות חיינו.

אבל אם נבחן את העושר האנושי במשך רוב שנות קיומנו על הכוכב הזה, נגלה שצמיחה כלכלית, המוגדרת כעלייה בהכנסה הפנויה לנפש (תוצר לנפש) היא תופעה חדשה מאוד. האדם הממוצע שחי לפני תחילת המאה ה-19 חי ברמת רווחה כלכלית דומה מאוד לזו של אבותיו מימים ימימה. תנודתיות מסוימת אולי הייתה קיימת, אולם היא פעלה בשני הכיוונים: היו דורות בהיסטוריה האנושית שחיו באיכות חיים נמוכה יותר מאשר דורות אחרים שקדמו להם במאות שנים.

כדי להסביר את התופעה ואת היפוכה, נתחיל עם הגרף הבא שמתאר את הסיפור הכלכלי של המין האנושי על רגל אחת (לחצו להגדלה):

הגרף מציג את ההכנסה הפנויה לנפש, כלומר את חלקו של האדם הממוצע בעושר בעולמי, לאורך ההיסטוריה האנושית. הגרף הזה מופיע בספרו המצוין של הכלכלן גריגורי קלארק, "A Farewell To Alms", ומבוסס בעיקר על פרויקט חייו של הכלכלן אנגוס מדיסון (Maddison) אשר אמד נתוני ההכנסה והצמיחה לאורך ההיסטוריה האנושית. ניתן לחלק את הנתונים בגרף ל-2 תקופות. התקופה הראשונה היא תקופה של סטגנציה, ללא שינוי, מתחילת ערכי הנתונים שלנו ועד לשנת 1800 בערך. התקופה השנייה מתחילה משנת 1800 ועד לימינו אנו, ומציגה זינוק חסר תקדים בעושרו של האדם הממוצע. מדוע אנחנו לא עדים לצמיחה לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית? ומה קרה בתחילת המאה ה-19 שטרף את הקלפים?

המלכודת של מלתוס

משחר האנושות ועד לתחילתה של המהפכה התעשייתית הייתה האנושות "כלואה" במלכודת טבעית המכונה "המלכודת המלתוסיאנית". מקור השם מגיע מהכומר תומס רוברט מלתוס (Malthus), אשר כנראה לא היה האיש האופטימי ביותר עלי אדמות. מלתוס, כומר אנגלי שחי בתחילת המאה ה-19, פירסם ב-1798 את "מאמר אודות עקרון האוכלוסיה" (An Essay on the Principle of Population) אשר בחן את הקשר שבין גידול אוכלוסין לבין  בעיית העוני והמחסור. טענתו של מלתוס הייתה שהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר יותר מאשר יכולתה של האדמה לספק לאנושות מזון ומחיה, ומסיבה זו נידונה האנושות לחיים של עוני, רעב וסטגנציה. לצערו של מלתוס, ולמזלה של האנושות, מלתוס כתב דברים אלו בדיוק כאשר חלה תפנית בהיסטוריה האנושית וצמיחה חסרת תקדים החלה. מלתוס צדק לגבי רוב ההיסטוריה האנושית, הוא פשוט טעה לגבי 2 המאות האחרונות.

אז כיצד פועל המנגנון המלתוסיאני ומדוע הייתה האנושות "כלואה" בו במשך זמן כה רב? כל אדם יודע שהטכנולוגיה האנושית התפתחה בהדרגה לאורך הזמן (גם אם היו תקופות של נסיגה בידע). כל פיתוח טכנולוגי אמור לשפר את חיי האדם בכך שהוא מאפשר לו להשיג תפוקה גדולה יותר מאותם גורמי יצור. הבעיה היא שקצב הפיתוח הטכנולוגי לפני 1800 היה איטי בהשוואה לקצב הילודה, כך שכל התקדמות טכנולוגית (המצאת המחרשה, ספינות מהירות יותר, שיטות בנייה מתוחכמות יותר, בידוד חום וכו') תורגמה באופן כמעט מיידי לעלייה בכמות האוכלוסיה. בסופו של דבר, סך העושר החדש שנצבר כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית חולק על מספר גדול יותר של בני אדם, עד שהגיע לרמה של "שיווי משקל" – רמת העוני המחפיר, שמתחתיה לא ניתן להתקיים. במילים אחרות, כשמשפחות הרגישו שהן נעשות עשירות יותר – הן מהר מאוד החלו להוליד יותר ילדים.

קשה לדמיין את מרבית ההיסטוריה האנושית כתקופה של עוני ומחסור כה גדולים. אם אבקש ממכם לדמיין את תקופת האימפריה הרומאית, סביר שתשוו לנגד עיניכם את אוגוסטוס או לכל הפחות את ההמון הרומאי בעיר; אם נדבר על מצרים הקדומה תחשבו על כנראה על תות ענח' אמון, ומקדוניה שלפני הספירה גורמת לנו לחשוב על אלכסנדר הגדול. אבל אף אחת מהדוגמאות הנ"ל לא מתייחסת לאזרח הממוצע באוכלוסיה. מדובר בפרטים בודדים בלבד אשר עושרם ואופן חייהם לא מייצג בשום צורה את אורח החיים של מרבית המין האנושי באותה תקופה. האזרח הממוצע בשנת 200 לספירה לא התגורר ברומא, אלא סביר יותר שהיה עבד גאלי במטעים או במכרות המלח. בבואנו לבחון את העושר הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית עלינו להתנתק מהדוגמאות המעניינות שמספקים לנו סיפורי ההיסטוריה ולהתמקד ברוב הדומם שחי באותן תקופות. והרוב חי בעוני מזעזע.

כדי להוכיח את טענותיו, קלארק שולף מחקרים כלכליים ואנתרופולוגים שמטרתם להשוות את תנאי המחיה לאורך השנים. הנה, למשל, השוואה של התוצר לנפש באנגליה משנת 1200 עד לשנת 1800 (לחצו להגדלה):

תוצר לנפש אל מול אוכלוסיה באנגליה, מאה ה-13 עד המאה ה-19
מקור הנתונים: גריגורי קלארק

ניתן לראות קשר שלילי בין התוצר לנפש לבין האוכלוסייה, שנשבר אי שם בתחילת שנת 1700. משמעות הקשר הזה היא שככל שכמות האוכלוסייה עלתה, כך ירדה ההכנסה הפנויה של הפרט הממוצע באוכלוסיה. במילים אחרות, כל עוד פעל על האוכלוסייה המנגנון המלתוסיאני, חיו בני האדם בסביבה שדרך פעולתה מנוגדת לתפיסה האינטואיטיבית של אדם בן המאה ה-21: תופעות הרסניות כגון רעידות אדמה, רעב ומגיפות – היו משפרות את התוצר לנפש ומגדילות את הרווחה של בני האדם (ששרדו, על כל פנים). השכר הריאלי הממוצע במערב אירופה של 1450 (המגיפה השחורה) היה מהגבוהים שידע העולם המערבי עד למהפכה התעשייתית. מנגד, מדיניות של סניטציה ציבורית, היגיינה, פיתוחים רפואיים המצילים חיי ילדים או מאריכים חיי אדם – הובילו לירידה באיכות החיים של הפרטים שנותרו. מדיניות ממשלתית "טובה" המעניקה קצבאות ילדים, תמיכה רפואית באוכלוסיה ושירותי סניטציה איכותיים הייתה למעשה מדיניות שהובילה את אזרחיה לעוני גדול יותר. מעניין לראות שיפן באזור 1500, שהתאפיינה בגישה נקייה יותר לחיים מאשר אנגליה (צרכים היו נאספים ונקברים כחומר דישון לחקלאות, ולא מושלכים לרחוב. מקלחות היו עניין תרבותי, ואילו האנגלים העדיפו שלא להתקלח כדי "להימנע ממחלות") אופיינה בצפיפות אוכלוסיה גבוהה יותר מאשר אנגליה, אבל ללא שום יתרון בהכנסה לנפש. ה"דיבידנד" הבריאותי של יפן תורגם לצפיפות גבוהה יותר, לא לשיפור באיכות החיים.

בטווח הארוך, נכנסה האנושות למעין מטוטלת שהתאזנה, במבט מאקרו, סביב איכות חיים מינימלית בלבד.

קשה יותר להרחיב את הדיון לתקופות לגביהן אין לנו נתונים מהימנים לגבי ההכנסה והתוצר, אבל קלארק מצליח להביא כמות מעניינת של מחקרים המשווים את כוח הקניין של העובד הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית במונחי חיטה ובמונחי קלוריות, ומצליח להראות שהיו תקופות עתיקות יותר בהן יכל פועל להניח יותר מזון על שולחן משפחתו מאשר כביכול בעידנים "מודרניים" יותר.

בורחים מהמלכודת

בסופו של דבר המנגנון נשבר. המהפכה התעשייתית הובילה לעלייה חסרת תקדים בתנאי המחיה של האנושות, ולבסוף גם גרמה לניתוק הקשר המלתוסיאני שבין צמיחה טכנולוגית לבין גידול אוכלוסין. המדינות המפותחות ביותר כיום הן המדינות בעלות הגידול הטבעי הנמוך ביותר באוכלוסין. הדיון בנושא כיצד יצאה האנושות ממנגנון טבעי שהשפיעה על תנאי המחיה שלה במשך רוב שהותנו על הכוכב הזה ארוך מכדי להיות מסוכם ברשומה אחת. אני מקווה להמשיך ברשומות עתידיות לדון במהפכה התעשייתית, בגורמים שהובילו אליה, בתוצאותיה הכלכליות והפוליטיות, ובשאלה שכלכלנים והיסטוריונים עדיין חלוקים לגביה – האם הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית הייתה מחויבת המציאות, או שהצמיחה האדירה שחווה המין האנושי בשתי המאות האחרונות היא תוצאה של סטייה אקראית בלבד מהסדר "הטבעי".

הפוליטיקאי שלמה מעוז התראיין היום למגזין גלובס. בניגוד לכלכלן שלמה מעוז, בוגר האונ' העברית בירושלים ששימש כדירקטור בחברות ציבוריות רבות במדינה, דומה שהפוליטיקאי מעוז שכח את שלמד. אני מתכוון בעיקר לפסקה הבאה מתוך הראיון, שמופיעה מייד לאחר שמעוז טוען כי יוקר המחיה "זה יותר אגדות אורבניות":

אני כלכלן – איש של נתונים. מדד המחירים לצרכן עלה בשנה האחרונה ב-2.1%. עובדה. העניין הוא שאנשים מרגישים תמיד מה שעולה, כמו מוצרי המזון שעלו בקיץ, וזה נורא מכאיב. אבל במקביל, כמה זמן וכמה כסף לוקח עכשיו לרכוש מכונת כביסה? טלוויזיה? מכונית? מחשב? טלפון סלולרי? הרבה-הרבה פחות ממה שהיה.

נתחיל מההתחלה – מדד המחירים לצרכן מבטא (במידה מסוימת) את יוקר המחיה במדינה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), שמפרסמת מידי חודש את המדד, עורכת מידי חודש סקרי מחירים כדי למדוד את השינוי במחירי מוצרים ושירותים המרכיבים את סל הקניות של הצרכן הישראלי. המחירים הללו משוקללים למדד לפי תוצאות "סקר הוצאות משק הבית" השנתי שמבצע הלמ"ס, שמטרתו לקבוע כיצד מתחלקות הוצאותיו של משק הבית הישראלי הממוצע.

הביטו בדו"ח הזה של הלמ"ס (PDF), המפרט את תרומתם של כל מרכיבי המדד השונים וכן את שיקלולם בסל ההוצאות של הצרכן הישראלי. מוצרי המזון אכן עלו, ומשקלם של מוצרי המזון (לרבות פירות וירקות) בסך המדד מגיע לכדי 16.8%. מחירי הדיור הרקיעו שחקים בשנים האחרונות, וסעיף הדיור (לא כולל אחזקת הדירה) אחראי על 24.4% מהשינוי במדד.

ומה לגבי המחשב של מעוז? הטלוויזיה? מכונת הכביסה? סך הציוד החשמלי לבית מסתכם ב-1.2% בלבד תרומה למדד. מכונת כביסה קונים פעם ב-5 שנים, לא כל חודש. כאשר מחלקים את העלות על פני השנים, מסתבר שתרומתה של המכונה לסך הוצאות משק הבית זניחה, בטח ובטח בהשוואה למזון או לשכ"ד החודשי. שימו לב שמתחילת השנה עלה המחיר של סעיף הציוד החשמלי לבית ב-0.6%. פחות מהעליה של המדד, אבל עדיין – התייקרות, לא הוזלה. רכב פרטי ואחזקתו? 11.9%. סעיף משמעותי יותר. אבל הלמ"ס משקלל בחוכמה לא רק את מחיר המכונית, אלא כמה עולה להחזיק בה. אחוז השינוי של סעיף זה עלה ב-2.2% שנתי, מעל לעליה הממוצעת של המדד.

אבל אפילו הנתונים הללו מוטים ומטעים. אי השיוויון במדינת ישראל מעוות כל נתון ממוצע של הוצאות והכנסות – השונות פשוט גדולה מידי. ראו, למשל, את ההודעה הזו (PDF) של הלמ"ס. החמישון התחתון, כלומר, משקי הבית העניים ביותר, מוציאים 47.2% מהכנסתם על מוצרי מזון ועל דיור. איזו נחמה הם אמורים לשאוב מדבריו של מעוז?

כדי להיות הוגן, חשוב להדגיש כי אם רצה מעוז להגן על נתניהו, כל שהיה צריך להגיד היא שהעליה במדד מושפעת בעיקר מ-2 סעיפים מרכזיים, מחירי המזון ומחירי הדיור. מחירי המזון עלו בכל העולם כחלק מתהליכים מאקרו כלכליים גלובליים (הסינים החליטו שבא להם לאכול בשר, האמריקאים החליטו לחייב בחוק שריפה של תירס) ומחירי הדיור בעולם הם תולדה של סביבת ריבית נמוכה (הנגיד, ובעקיפין הכלכלה העולמית. פישר לא יכל להשאיר את הריבית גבוהה כאשר כל העולם מוריד אתה לאפס) והיעדר היצע קרקעות, אחריות שמגולגלת לפיתחן של ממשלות ישראל לפחות עשר שנים אחורה.

בקיצור, ביבי אשם או לא אשם, יש יוקר המחיה. לקרוא לסבל של אנשים "אגדה אורבנית" לא יעזור למועמד הטרי. בהצלחה בפוליטיקה.

There are more things in heaven and earth, Horatio,
Than are dreamt of in your philosophy. – Hamlet (Act 1, Scene 5)

קרל מרקס, הכלכלן הקלאסי הנחשב לאבי הסוציאליזם המדעי, הוא האיש שהקפיטליסטים אוהבים לשנוא. לא פלא, הוא המציא להם את השם. הקפיטליסט הוא כינוי גנאי שנתן מרקס לאותם בורגנים חובשי מגבעת המנצלים את הפרולטריון באמצעות שליטתם על אמצעי היצור, ודנים אותם לחיים של "עבדי-שכר", המשתכרים מספיק כדי לחיות על סף רעב אבל לא למות, כדי שיוכלו להמשיך ולייצר. המחאה החברתית של הקיץ האחרון החזירה את מרקס לבמה בתקשורת הישראלית, כפי שקורה בכל מקום בעולם אשר חווה משבר כלכלי. מרקס נהפך לדגל בו מנופפים פעילי צדק חברתי היוצאים כנגד השיטה הכלכלית הקיימת.

הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד
 2012 שער מגזין ניו יורקר, ה-8 לאוקטובר

למרות האמור, אף כלכלן שקרא את מרקס לא לוקח את התורה הכלכלית שלו ברצינות. מרקס האמין שהוא מגלה חוקי טבע אוניברסליים על זמניים, אך בפועל הגיע למסקנות מופרכות. כיום, להבנתי, עיקר התיאוריה הכלכלית של מרקס איננה נלמדת, לא על ידי יריביו המרים "הקפיטליסטים", ולא על ידי התומכים בסוציאליזם. עיקר התרומה של מרקס שנותרה רלוונטית לאקדמיה הם הצדדים הפילוסופים, סוציולוגיים, היסטוריים ופוליטיים שכתב. מטרת פוסט זה להציג מספר טעויות כלכליות מרכזיות בהן נתקל הקורא ב"קפיטל" וכתבים נוספים של הכלכלן. אינני נכנס לנושאים אחרים שאינם כלכליים עליהם דיבר מרקס ושקיימת עליהם מחלוקת, כמו למשל זלזולו בקונספט של לאומיות ומדינת הלאום. הבלוג הזה הוא כלכלי, ונשאיר את הנושא הדיון כלכלי. אני מאמין שהכרת הטיעונים הכלכליים, גם אם הם אינם נלמדים היום, היא חשובה עבור כל חוקר של תיאוריה כלכלית – לא ניתן ליישם פילוסופיית עולם המשפיעה על הכלכלה מבלי לבחון את השפעתה על הכלכלה. אבל לפני שנצלול פנימה, נסקור בקצרה את הרקע לתפיסה הכלכלית של מרקס – המהפכה התעשייתית במלוא עוצמתה.

ההוויה מעצבת את התודעה

"Workers of the world unite; you have nothing to lose but your chains."

מרקס פרסם את "הקפיטל" (Das Kapital) בשנת 1867, כאשר המהפכה התעשייתית נכנסה בבריטניה להילוך גבוה. היום מסתכלים הכלכלנים על המהפכה התעשייתית כעל נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית בה שוחרר האדם מהמלכודת המאלתוסיאנית, מאותה מערכת איזונים טבעית שהותירה את אבותינו על סף רעב ועוני במשך מרבית חייהם, והגיעה בסופה לצמיחה אדירה ועלייה חסרת תקדים באיכות החיים. אבל החוויה שחוו אותם אנשים שחיו במהלך המהפכה התעשייתית הייתה לעיתים קרובות חוויה מפחידה של שבירת מוסכמות, נורמות וערכים שעוצבו במהלך מאות ואלפי שנים. המהפכה התעשייתית אופיינה תחילה בשינויים מהותיים בחלוקת העבודה, עלייתה של "ההתמחות", סילוקם ההדרגתי של עובדי האדמה ועובדים יצרניים והחלפתם בבעלי חיים, בבעלי מלאכה שעבדו עם מכונות, ולבסוף במכונות אוטומטיות שדרשו מספר עובדים מצומצם ועבדו ביעילות גבוהה יותר. חיי המשפחה השתנו כאשר נשים החלו לצאת לשוק העבודה שנפתח עבורם (סביבת העבודה במפעלים ובתי החרושת הראשונים אולי תוגדר על ידי אנשים בני זמננו כ"לא אנושית", אבל היא פתחה בפני נשים אפשרויות השתכרות שלא היו קיימים בפניהן בעידן החקלאות), ילדים החלו גם הם להיות מועסקים במפעלים (והוריהם קיבלו סטיגמה של נצלני ילדים), התנאים הסניטריים במפעלים היו נמוכים מאוד ושעות העבודה התארכו בקלות מעבר ל-12 שעות ביממה.

קרל מרקס ראה לנגד עיניו מערכת כלכלית אשר מטיבה עם חתך אוכלוסיה קטן מאוד אותם כינה "הקפיטליסטים", האנשים שבבעלותם המפעלים ואמצעי הייצור, ופוגעת ברוב הציבור אשר מוצא את עצמו עובד עבורם. מחקריו של מרקס והפילוסופיה הכלכלית שפיתח נועדו לפתור את אי הצדק שראה. כמו כל הדרכים לגיהנום, גם דרכו של מרקס הייתה רצופה בכוונות טובות.

תיאורית הערך של העבודה

"Capital is dead labor, which, vampire-like, lives only by sucking living labor, and lives the more, the more labor it sucks."

הטיעון הבעייתי ביותר של "הקפיטל" מתייחס לתיאורית הערך של העבודה אותה הוא מאמץ מהכלכלן הקלאסי דיוויד ריקארדו (Ricardo). ריקארדו טען שהמחיר של כל סחורה משקף את סך העבודה שהושקע בלייצר אותה. מרקס מרחיב את התאוריה הזו וטוען שהקפיטליסטים מעסיקים את העובדים ומשלמים להם בעד עבודתם שכר. התוצר הסופי של העבודה שייך לקפיטליסטים אשר מוכרים אותו בשוק בתמורה לערך-עודף: מכיוון שמחיר המוצר שנמכר משקף לפי תיאורית הערך את סך העבודה שהושקע בלייצר אותו (עבודתו של השכיר), ומכיוון שבסופו של יום הקפיטליסט יוצא עם רווח לאחר ששילם לשכיר את משכורתו, לא ניתן אלא להסיק כי הקפיטליסט מנצל את השכיר על ידי כך שהוא משלם לו פחות מהערך שיוצר עבורו השכיר. במילים של מרקס (פרק 18):

Capital, therefore, it not only, as Adam Smith says, the command over labor. It is essentially the command over unpaid labor. All surplus-value, whatever particular form (profit, interest, or rent), it may subsequently crystallize into, is in substance the materialization of unpaid labor. The secret of the self-expansion of capital resolves itself into having the disposal of a definite quantity of other people’s unpaid labor.

אני משער שיהיו קוראים שתמיד חשבו שיש אמת בדברים אלו. כל שכיר יודע שהוא שווה לבעל העסק שלו יותר מכפי שזה האחרון משלם לו מידי חודש. אם התפוקה של העובד הייתה נמוכה מהמשכורת המשולמת לו, הוא היה מוצא את עצמו בלשכת העבודה. אם התפוקה הייתה זהה לחלוטין לשכר, בעל העסק לא היה מוציא כל רווח מהעסק. אבל תפיסה זו מוטעית מכיוון שמרקס מאמין כי ערכם של המוצרים (המחיר בו הם נמכרו) משקף את סך העבודה שהושקעה בהם. הדבר היה נכון אולי בעולם בראשיתי, אבל לחלוטין מוטעה כאשר האדם החל לייצר באמצעות הון. במפעל, יש לעבודה של אדם שותף חשוב ביצירה של כל מוצר – ההון העומד לרשותו. כאן אין הכוונה לכסף, אלא לאמצעי ייצור. כאשר חרש מתכת מייצרת כלי ברזל, הכבשן, חומרי הגלם וכלי העבודה שותפים בתהליך הייצור. אם היינו נותנים לעובד לנסות לחשל חישוק ברזל באמבטיה, על אף מקצועיותו רבת השנים – הוא היה נכשל במלאכה.

אם כן ערכו של מוצר נקבע לא רק על ידי סך העבודה שהושקעה בו אלא גם על ידי סך ההון שהיה שותף בייצורו. הדבר יהיה ברור יותר אם נסתכל על מפעל מודרני אוטומטי (על מפעל כזה נאמר שהוא "עתיר הון") המעסיק עובדים מעטים אשר אחראים בעיקר לבקרה ולתפעול שוטף של מכונות ענקיות המייצרות מוצרי אלקטרוניקה במהירות רבה מכפי שיכול כל עובד לייצר בעצמו. בסופו של כל יום עבודה מייצר המפעל סחורה בשווי של כמה מליוני שקלים. האם יוכלו העובדים הבודדים במפעל האוטומטי הזה לטעון כי כל המוצרים שיצאו מהמפעל הם פרי עבודתם בלבד וכי שכרם צריך להיות שווה מליונים כדי לשקף את הערך שהביאו ביצירתם? כך שברור שיש פה כשל לוגי.

מרקס עושה שמיניות באוויר כדי להתחמק מהנושא הזה. בשום מקום ב"קפיטל" הוא לא מנסה להוכיח את תיאורית הערך הזו (לפחות אני לא נתקלתי בניסיון). בסופו  של דבר הוא מודה כי ערכם של מכשירי הון בייצור עולה בהדרגה, אך טוען כי המכונה עובדת "ללא כל סיבה", ומכיוון שאין לה כוונה אין לה תוספת בערך (ראו פרק 15, חלק 2, הערה 24), כלומר בסופו של דבר המכונה עובדת כמו השמש או כוחות הטבע, היא "חינמית" ומסייעת לייצור אבל מכיוון שהיא דומה במהותה לכוחות הטבע אין היא תורמת לערך המסחר. זוהי טענה כה מגוחכת עד שמרקס אפילו לא טורח לנסות להגן עליה. אם להון (לקפיטל) אין שום יכולת לייצר ערך ללא העבודה, אזי הקפיטליסטים היו שבויים של הפרולטריון, ולא ההפך.

תחזיות עתידיות

"The theory of Communism may be summed up in one sentence: Abolish all private property." – Karl Marx

קרל מרקס מעניק כמה תחזיות המבוססות על התיאוריה הכלכלית שלו. תחזית לדוגמא מתייחסת לעתיד הקפיטליסטי. הקפיטליסטים יגדלו בעושרם אך יקטנו במספרם, ומנגד מעמד הפועלים יצמח בגודלו אך גם בהיקף העוני, העבדות והניצול שהוא חווה. תחת המערכת הקפיטליסטים רוב האזרחים יימחצו ויאבדו מאיכות חייהם. אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, המנוצלים ינצלו את יתרונם המספרי הרב וישברו את שלשלאות הדיכוי.

"While there is a progressive diminution in the number of the capitalist magnates, there occurs a corresponding increase in the mass of poverty, oppression, en­slavement, degeneration, and ex­ploitation. But at the same time there is a steady intensification of the wrath of the working class—a class which grows ever more nu­merous, and is disciplined, uni­fied, and organized by the very mechanism of the capitalist meth­od of production. Capitalism be­comes a fetter upon the method of production which has flourished with it and under it. The central­ization of the means of produc­tion and the socialization of labor reach a point where they prove in­compatible with their capitalist husk. This bursts asunder. The knell of capitalist private property sounds. The expropriators are ex­propriated."

להגיד שמרקס פספס בתחזית שלו תהיה האנדרסטייטמנט של השנה, אבל חשוב להבין מדוע. המהפכה התעשייתית הגדילה את התוצר בצורה שטרם נחוותה בהיסטוריה האנושית. לאחר שנים מועטות בתפקיד, היה יכול כל עובד לדרוש העלאה או לאיים לעזוב את מקום עבודתו לטובת מפעל מתחרה שיעשה שימוש בניסיון שצבר. העובדות ההיסטוריות מלמדות אותנו שמבין שלוש הקבוצות החברתיות העיקריות שהתקיימו ערב המהפכה התעשייתית: העובדים הפשוטים, בעלי ההון, ובעלי האדמה – היה הזינוק באיכות חייהם של הראשונים הגדול ביותר. לצורך המחשה נסתכל על גרף מספרו של גריגורי קלארק (Farewell to Alms) המומלץ, כפי שמופיע בעמוד 276:

שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2000
Farewell to Alms / Gregory Clark

חייו של הפרולטריון מעולם לא היו טובים יותר. הלא משוכנעים יכולים לקרוא גם את המחקר הזה של Voth (זהירות PDF) שמציג את הצניחה הדרמטית במספר שעות העבודה השנתיות באנגליה. מ-3,000 שעות בשנה ב-1850, ועד לכ-1,500 כיום.

בהתבסס על התחזית הראשונה, מרקס מבין כי המדינות הראשונות בהן הסוציאליזם יכה שורש יהיו מדינות אשר פיתחו את כל אמצעי הייצור האפשריים תחת הסדר הכלכלי הקיים. המדינות המתועשות ביותר הן המדינות "הבשלות" ביותר לסוציאליזם. ההיסטוריה תוכיח כמובן אחרת. מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה הן הרחוקות ביותר מסוציאליזם, בעוד שדווקא מדינות נחשלות טכנולוגית אימצו את הסוציאליזם (והקומוניזם) במהירות.

מרקס גם טען שתחת שלטון סוציאליסטי המדינה בסופו של דבר "תיעלם". הסיבה לכך היא שהשיוויון בין כל האזרחים יהיה מוחלט ולא יהיה שוב צורך במנגנון כפייה כגון המדינה. המנגנונים המדיניים יפורקו ויחולקו בצורה שווה בין האזרחים. זו פנטזיה מעניינת, בעיקר מכיוון שכל חברה שאימצה את הסוציאליזם מצאה את עצמה עם מנגנונים ביורוקרטיים קשים יותר וממשלה גדולה יותר.

חלוקת העושר השוויונית

"From each according to his ability, to each according to his need" – Karl Marx, Critique of the Gotha Program

הפילוסופית איין ראנד עשתה מטעמים מהאמירה הזו בספריה.

מרקס ראה את שלב כינון הסוציאליזם כמרד של הפרולטריון כנגד מעבידיו. הפרולטריון יתפוס את השלטון, ילאים את אמצעי הייצור וכל ההון ויבטל את מושג הרכוש הפרטי. בשלב הזה יעבוד כל עובד על פי יכולתי ויקבל על פי צרכיו, בהרמוניה מוחלטת וללא קונפליקטים, מכיוון שאין יותר רכוש ששייך לאדם אחד אך לא לשני. הרכוש כולו נמצא בבעלות כולם.

בפועל, כל ניסיון לכונן חברה שוויונית על פי עקרונות אלו הובילו למנגנון פוליטי דיקטטורי אשר מנצל את עבודת הרוב לצרכיו שלו. מעבר לכך, ראנד הראתה באופן ציני בספרה "מרד הנפילים" כיצד תחת תפיסה זו נהפך מותו של אדם זקן לאירוע משמח (כפנסיונר הנתמך על ידי החברה ושאיננו תורם, מותו מסמל חלוקה גדולה יותר עבור שאר העובדים) ולידתו של תינוק אירוע קטסטרופלי, שגורע מהכנסת הכל לטובת התינוק שהאם החליטה באופן אנוכי ללדת.

השפעותיו של מרקס

"The rich will do anything for the poor but get off their backs. " – Karl Marx

בביקורת על מרקס בעיתון "הארץ" רושם שלמה אבינרי, בין היתר, את הדברים הבאים:

הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 כבר לא היה הקפיטליזם הפראי והבלתי-מרוסן אותו תיאר מארקס. זאת, בסופו של דבר, הסיבה שבגללה לא התרחשה מהפכה סוציאליסטית במערב אירופה, בניגוד למה שקיוו המהפכנים וחששו השמרנים.

כתוצאה מכך, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שתחילתו ב-1929 ושהביא, בין השאר, לעליית הנאציזם מצד אחד ולחיזוק כוחה של התנועה הקומוניסטית מצד שני, פותחה במערב – והפעם זה כלל גם את ארצות הברית – מערכת מפותחת של מדינת רווחה: תורתו של ג'ון מיינרד קיינס שימשה כהשראה לקפיטליזם מתגונן זה, שהבין כי כדי למנוע מהפכה הדרך אינה לדכא את הפועלים, אלא לאפשר להם, באמצעות התערבות המדינה בכלכלה, ליהנות מן הצמיחה הקפיטליסטית. מתברר כי מי שקראו את מארקס היו גם הקפיטליסטים וכדי למנוע את התממשות תחזיתו הם תרמו לשינוי המודל הקפיטליסטי הלא-מרוסן והחליפו אותו בקונסנסוס של מדינת הרווחה או – כפי שמודל זה קרוי בגרמניה – "כלכלת השוק החברתית".

מעניין לחשוב על מדינת הרווחה המודרנית כעל תוצר שהושפע ממרקס. במבט ראשון אין הרבה במשותף בין העולם הסוציאליסטי שראה מרקס לנגד רוחו לבין מדינות רווחה מתקדמות היום כגון שבדיה או נורווגיה. קורפוס שלם של הוגים סוציאליסטים וכלכלנים קפיטליסטים אחראים במידה זו אחרת למדינת הרווחה, מרקס הוא ללא ספק אחד מהם.

ג'ון מיינארד קיינס טען במכתבו לברנרד שאו כי מרקס הופך ללא רלוונטי עם פירסום התיאוריה הכללית של קיינס, מכיוון שהיא שומטת את הקרקע תחת הבסיס עליו נשען מרקס – התיאוריה הריקארדיאנית. אולי הבוז שחש קיינס כלפי מרקס הוביל במידה מסוימת לניסיון שלו "לתקן" את הקפיטליזם על ידי תכנון ממשלתי. על המרקסיזם אמר קיינס בזמנו: "How a doctorine so illogical and so dull can have exercised so powerful and enduring an influence over the minds of men", ולבסוף פטר את הסוציאליזם המדיני במילים: "little better than a dusty survival of a plan to meet the problems of fifty years ago, based on the misunderstanding of what someone said a hundred years ago".

מרקס יוסיף להיות דמות היסטורית מעניינת וסביר שפילוסופים, סוציולוגים וחוקרים פוליטיים ימצאו השראה בכתביו. למרות זאת אני סבור כי בתחום הכלכלי הוא כיום לא רלוונטי.

הערה: ערוץ ה-BBC יצא לאחרונה במיני סדרה בשם The Masters of Money המתארת שלושה כלכלנים ששינו את ההיסטוריה הכלכלית, לדבריהם. הראשון הוא ג'ון מיינארד קיינס, השני הוא פרדריך האייק, והשלישי הוא קרל מרקס. מי שמחפש כמה מילים טובות על מרקס יכול לצפות בפרק עליו בקישור הבא:

לקריאה נוספת:

"Das Kapital" by Karl Marx (לינק)

"Karl Marx: The Almost Capitalist" by Louis Kelso

"a Farewell To Arms" by Gregory Clark

תודה מיוחדת לי' שנאלץ, במהלך הכנת הרשומה, לשמש כפרקליטו של מרקס

הוציאו לרגע שטר מהארנק שלכם והסתכלו עליו היטב.

כמה זמן הוא אצלכם בכיס? שעה? יום? שבוע? מתי אתם מתכוונים לבזבז אותו? בשעה הקרובה? עד סוף היום? רוב הסיכויים ששטר הכסף יישאר בארנק שלכם עד לרגע שבו תמצאו סיבה טובה להוציא אותו. אבל לא סביר שתעשו הכל כדי לבזבז אותו וכמה שיותר מהר. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לשמר את העושר שלנו באמצעות הכסף שלנו. כל עוד הוא בארנק, העושר שלנו נשמר. ללכת ולהוציא את הכסף מהר ככל הניתן נחשב לבזבזנות וצרכנות לקויה. הוצא את הכסף על מה שאתה באמת צריך – ככה תמיד חינכו את כולנו.

וכעת נסו לחשוב שאם לא תבזבזו את הכסף הזה עד מחר, יישאר לכם ממנו פחות. במקום חמישים שקלים, הוא יהיה שווה עשרים וחמישה. במקום עשרים שקלים, עד מחר ערכו יהיה עשרה שקלים בלבד. כיצד תתנהגו במקרה כזה? ההיסטוריה האנושית מכילה דוגמאות מעטות בלבד לניסויים שבוצעו בכלכלה וניסו לשנות את התפיסה שלנו לגבי כסף. היו כלכלנים ששאלו את עצמם מה היה קורה אם הכסף היה מעין "תפוח אדמה לוהט", נטל שכל מי שמקבל אותו מנסה להיפטר ממנו וכמה שיותר מהר. כיצד הייתה נראית הכלכלה שלנו במצב כזה?

מהירות הכסף והמנטליות של משבר כלכלי

הרשומה הזאת עוסקת בניסיונות של כלכלנים ופוליטיקאים במהלך השפל הכלכלי הגדול להוביל חזרה לצמיחה באמצעות הגברת מהירות הכסף. הזכרנו בקצרה את מהירות הכסף ברשומה הקודמת העוסקת באינפלציה ובמיתוסים, והדרך הטובה ביותר להסביר מהי מהירות הכסף היא באמצעות משחק מחשבה קטן:

דמיינו עולם בו קיימים רק שני אנשים, חקלאי ושיפוצניק. לחקלאי יש את כל הכסף שקיים בעולם המיניאטורי שלנו – שטר של מאה שקלים. נניח שהחקלאי רוצה לתקן את הגג של הלול שלו, ומציע לשיפוצניק שיבצע את העבודה בתמורה לשטר של מאה שקלים. לאחר סיום העבודה, נגלה שיש לנו בעולם בסיס כסף של 100 שקלים (סה"כ כל הכסף בעולם) ותוצר כלכלי בשווי 100 שקלים (רכישת "תיקוני גג" בתמורה ל-100 שקלים). כעת נוכל להגדיר את "מהירות הכסף" שלנו, תוצאה החלוקה המתקבלת מחלוקת התוצר הכלכלי בהיצע הכסף. במקרה כזה מהירות הכסף היא "1" לתקופה.

אבל בואו נדמיין עולם מקביל, שבו מיד לאחר קבלת הכסף שואל השיפוצניק אם יש משהו לאכול, ורוכש אחר כבוד תרנגולת צלויה מהחקלאי בתמורה לאותו שטר של 100 שקלים. בעולם המקביל הזה בסיס הכסף נשאר אותו דבר. עדיין קיים בעולם רק שטר אחד של 100 שקלים. אך שטר זה הוביל לפעילות כלכלית (לתוצר נומינלי) של 200 שקלים: תיקון גג ללול בשווי של 100 שקלים, וארוחה דשנה לשיפוצניק בשווי 100 שקלים. מהירות הכסף בעולם המקביל הזה קפצה ל-"2" לתקופה, והתוצר של העולם הכפיל את עצמו.

שימו לב: אף נגיד בנק מרכזי לא הדפיס כסף, אף ממשלה לא לוותה אגרות חוב והשקיעה בכלכלה. השינוי היחיד היה גידול במהירות הכסף. אותו כסף מחליף ידיים יותר פעמים וכך מייצר פעילות כלכלית גדולה יותר. אם כלכלן יגיע לעולם המיניאטורי שלנו הוא עלול לחשוב, במידה מסוימת של צדק, כי הדרך הטובה ביותר לשפר את הכלכלה העולמית היא להגביר את מהירות הכסף כמה שיותר. אם היינו יכולים לשכנע את החקלאי ואת השיפוצניק להיפטר מהכסף שלהם כמה שיותר מהר (נניח, היינו אומרים להם שהוא רדיואקטיבי…), הייתה הפעילות הכלכלית גדלה עשרות מונים, ושני הפרטים באוכלוסיה היו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר. אותו כסף היה מחליף ידיים, אבל יותר פעמים – ובתמורה ליותר מוצרים ושירותים.

הבעיה היא שבשעה שהעולם נמצא במשבר כלכלי, מהירות הכסף נוטה לרדת. אנשים לא חשים בנוח לבזבז כסף במשבר, וחושבים שעדיף להם לחסוך אותו למקרה שהמשבר יגיע גם אליהם. התנהגות כזאת היא אולי נבונה עבור הפרט, אבל בהסתכלות מאקרו-כלכלית עלולה להוביל להחרפת המשבר עבור כלל האוכלוסייה. במהלך 80 השנים האחרונות היו כלכלנים רבים שניסו למצוא פיתרון לבעיה. ג'ון מיינארד קיינס הציע שהממשלה תפעל במקום האזרח הפשוט, תלווה כספים ותבזבז אותם במקומו; כלכלנים מוניטארים מסוימים הציע שהבנק המרכזי ידפיס כסף נוסף ויזרים אותו לכלכלה ופרדריך האייק אמר שאסור לעשות כלום, וצריך לתת לשוק לעשות את שלו. הכלכלן הגרמני סילביו גזל (Gesell) לעומת זאת, ולאחריו הכלכלן זוכה פרס הנובל אירווינג פישר (Irving Fisher)  הציעו להגדיל את מהירות הכסף על ידי כך שהם יגרמו לאנשים לשלם כסף בשביל להשתמש בכסף שלהם. הרעיון לא היה מטורף כפי שהוא אולי נשמע כעת.

שטרות מבוילים (Stamp Scrips) – הכסף שעולה כסף

הרעיון של שטרות מבוילים הוא מאוד פשוט. הממשלה מנפיקה שטר כסף, שנראה פחות או יותר כך:

שטר מבויל של Worgl

השטר שבתמונה שווה ערך לשילינג אחד. בצידו הימני יש מקום ל-12 בולים, המייצגים 12 חודשים. בשלב הראשון הממשלה משלמת לעובדים שלה משכורת באמצעות השטרות החדשים. נניח ששכרו של עובד ממשלה הוא 10 שילינג, והוא מקבל עשרה שטרות כאלה. אבל אליה וקוץ בה, לא ניתן להשתמש בשטרות הללו סתם כך. כדי שהכסף יהיה חוקי לשימוש במהלך החודש הקרוב, על העובד לרכוש בדואר בול השווה ערך לסנט אחד (מאית משווי השטר), להדביק אותו במקום הנכון, ולאחר מכן להשתמש בו. במילים אחרות, השווי של השטר לעובד הוא לא באמת שילינג יחיד, אלא 99 סנט. עדיין, זה עדיף מכלום.

העובד משתמש בכל שטרות ורוכש מצרכים אצל בעל המכולת השכונתי. עכשיו בידיו של בעל המכולת שטרות בשווי 10 שילינג – אבל לא לאורך זמן. אם החנווני "ישב על הכסף", כלומר ישים אותו בצד ולא ישתמש בו עד החודש הבא, הוא יאלץ לרכוש בחודש הבא בולים כדי לשמור על ערכו את השטר. במילים אחרות, אם החנווני לא ישתמש בכסף במהירות – הכסף יהיה שווה פחות. אותו חוק פועל עבור כל בעל עסק שימכור לחנווני מוצרים ויקבל את השטרות הללו (מעין "חבילה עוברת" פיננסית) כתשלום עבור השירותים או המוצרים שיספק. מי ש"יתקע" בסוף החודש עם השטרות ייאלץ לרכוש את הבולים.

הכוונה שמאחורי הצורה שבה מתוכנן השטר המבויל היא יצירת אמצעי להגדלת את מהירות הכסף. כפי שהתמונה רומזת, לא מדובר בתיאוריה בלבד. השטרות המבוילים נוסו מספר פעמים בהיסטוריה במהלך שנות ה-30.

ניסוי וורגל (Worgl)

הכירו את וורגל, עיירה אוסטרית ציורית בחבל הטירול:

למרות הנוף היפה והאוויר הצלול, החיים של 4,300 תושבי העיירה האוסטרית היו קשים למדי בתחילת שנות ה-30. 1,500 מתושבי העיירה היו מובטלים, והעירייה הייתה על סף פשיטת רגל. ראש עיריית וורגל החליט לבצע ניסוי מוניטארי בעיירה, ולשלם לעובדי העירייה חלק משכרם בשטרות מבוילים חדשים שהעירייה תנפיק. עלות הבולים החודשית הייתה שווה ל-1% משווי השטר מידי חודש, כלומר מידי חודש ערכו של הכסף נחלש בכ-1%. הכסף גובה ברזרבות של שילינג אוסטרי "אמיתי" שהופקדו על ידי העירייה – מחזיק בשטר המבויל יכל להמיר אותו בכל רגע לשילינג אוסטרי רגיל תמורת עמלה של 2% משוויו.

ב-1 באוגוסט, 1932, הונפקו שטרות וורגל מבוילים בשווי 32,000 שילינג (בערך 4,500 דולר במונחים של אז). בפועל, רק שליש מהם הוכנסו למחזור, מחשש ללחץ אינפלציוני. מחקרים מעריכים שהשטרות המבוילים של וורגל החליפו ידיים בתקופת הניסוי 463 פעמים, לעומת 21 פעמים בממוצע לשילינג הרגיל. המחזור הכלכלי הוכפל פי 20, תקבולי העירייה ממיסים (מדד טוב למדידת פעילות כלכלית) גדלו משמעותית וכמות המיסים ששולמו מראש הכפילה את עצמה. כבישים חדשים נסללו, דרכים ישנות תוקנו, אזרחים התחילו לנטוע עצים במטרה למכור אותם לכשיגדלו (השקעה) והעיירה אף בנתה מתקן סקי חדש ומאגר מים עבור יחידת כיבוי האש העירונית.

ניסוי וורגל מצוטט פעמים רבות על ידי אנשים המצדדים בכלכלה "חברתית". לצערי הרב, כאשר ביצעתי את התחקיר לפוסט הזה, נתקלתי בלא מעט טענות מצד בלוגרים הנוגעות לתוצאות ניסוי וורגל שאינן מגובות בעובדות, המשמעותית שבהן היא הטענה שוורגל הגיעה לתעסוקה מלאה (אפס אבטלה). לטעון שתוך מספר חודשים 1,500 איש בעיירה קטנה באמצע שום מקום מצאו עבודה מצריך הוכחות, ואין אף מאמר שמגבה את הטענה הזאת. פישר היה מוכן לציין שבערך 50 איש קיבלו עבודה בעירייה, אבל טען שעצם העובדה שהאבטלה לא גדלה היא כבר הישג " and permanent jobs were given to from 30 to 50 of the 1500 unemployed; but probably a powerful influence has been exerted to prevent any increase of unemployment, by keeping business active", תעסוקה מלאה זה לא. ד"ר Margit Kennedy טענה שהאבטלה ירדה מ-25% ל-10% בלבד, אבל לא סיפקה מעולם שום נתון אמפירי לקביעה (חוץ מזה היא דוקטור לארכיטקטורה ותכנון עירוני, והמחקר שלה לא עומד באותו קנה מידה של מחקר כלכלי אמפירי).

היעדר נתונים מהימנים מונעת מהאקדמיה מלחקור ברצינות את ניסוי וורגל. רוב הנתונים מגיעים משיחות שבוצעו עם ראש העירייה ועם סוחרים ואזרחי המקום, לא ממאגרי נתונים מסודרים. הכלכלנים Baudin ב-1947 ולפניו von Murlay ב-1934 העריכו, בהסתמך על עדויות מהמקום, כי לעיירה הגיעו מבקרים רבים מרחבי אוסטריה, גרמניה ושוויץ כדי לחזות בניסוי ולראות את השטרות המבוילים. העיירה הפכה למעין מקום עלייה לרגל ומוקד משיכה לתיירים רבים. הגידול המשמעותי הזה בתיירות לעיירה יכול להסביר חלק נכבד מהעלייה במחזור ובהכנסה של תושבי וורגל.

סופו של ניסוי וורגל, 11 חודשים לאחר שהחל, הגיע כאשר הבנק המרכזי באוסטריה אסר על וורגל להמשיך להנפיק שטרות מבוילים. הנפקת כסף במדינה היא מונופול שמוענק לרשות המוניטרית, היינו לבנק המרכזי, ולגופים אחרים אין סמכות להנפיק כסף משלהם. במקרה הזה הבנק המרכזי חשש ש-170 העיירות האוסטריות שרצו ליישם את תכנית וורגל יובילו לאינפלציה והפסיק בחוק את הניסוי.

ניסויים נוספים בשטרות מבוילים

המעורבות של פישר הובילה לשורה של ניסויים נוספים בקהילות קטנות בארצות והברית ובקנדה. הצורה של הנפקת השטרות השתנתה בחלק מהמקומות. באלברטה, קנדה, למשל, השטרות לא היו מגובים ברזרבות של מטבע מקומי. במקום זאת, על השטרות היו 52 מקומות להדבקת בולים, ומידי שבוע היה נדרש מחזיק השטר לרכוש בול השווה ערך ל-2% מערך השטר. בצורה זו ציפו באלברטה לעלייה חדה יותר במהירות הכסף, ובנוסף, בכסף שעצם פעילותו מייצרת עבורו את הרזרבה: במהלך שנה ינפיקו תשלומי הבולים עמלות בשווי 104% מערכו של כל שטר, והרווח הזה ישמש כרזרבה עבור השטרות החדשים.

לא רק רשויות מקומיות הנפיקו שטרות מבוילים, גם עסקים וארגונים מקצועיים ניסו את ידם בהנפקת שטרות משלהם. התוצאות של מרבית הניסויים בארה"ב כמו גם באלברטה היו ברובן לא מעניינות: אף ניסוי לא נשאר פעיל יותר ממספר חודשים בודדים (ניסוי אלברטה הגיע לשנה והופסק), במרבית המקרים רוב בעלי העסקים המקומיים סירבו לקבל את השטרות החדשים ועובדים רבים סירבו לקבל תשלום באמצעותם. אין תוצאות אמפיריות המוכיחות כי הקפיצה המובטחת במהירות הכסף אכן התרחשה כתוצאה מהכנסת שטרות מבוילים לקהילות אלו בארצות הברית. כמו באוסטריה, גם בארה"ב אסר הבנק המרכזי בסופו של דבר את הנפקתו של כסף שאיננו פדרלי.

הסיבות לכשלון השטרות המבוילים הינן רבות – היו מקומות בהם התלוננו כי הנייר ממנו נעשה השטר לא היה איכותי מספיק ולא עמיד דיו. זיופים נוצרו במקרים רבים, ולעיתים עיצובו של שטר מבויל שונה מספר פעמים במהלך ימי חייו הקצרים כדי להילחם בזיופים. אבל הסיבה העיקרית הייתה אמון. לסוחרים ולאזרחים פשוט לא היה מספיק אמון בשטרות החדשים, שהיו עשויים מנייר בדיוק כמו הדולר הפדרלי בו הם שמו את מבטחם. הדבר מדגיש לדעתי יותר מכל את חשיבותו של האמון בכל מערכת מוניטארית.

דיון – האם שטרות מבוילים יכולים לעבוד

ניתן להבין את ההתלהבות שאוחזת בארגונים חברתיים מסוימים סביב הרעיון של שינוי צורת הכסף. גם אנשי המחאה החברתית בישראל העלו את ניסוי וורגל כדוגמה למערכת כלכלית חלופית. הבעיה עם שטרות מבוילים היא שמעולם לא נערך ניסוי בקנה מידה גדול (לאומי או אזורי) ולאורך זמן ממושך מספיק כדי לבחון את ההשלכות שלו על המערכת הכלכלית. תוצאות הניסויים הקצרים, למעט וורגל אשר חסר נתונים מהימנים, מעידים על אי הצלחה לחולל שינוי אמיתי.

אחת הבעיות המרכזיות שעולות משימוש בשטרות מבוילים היא האינפלציה. כסף מהיר הוא מתכון לאינפלציה מתקתקת, ובמידה מסוימת הכנסת מנגנון שמגביר את מהירות הכסף זהה להזרקת כסף למערכת. תארו לעצמכם שטרות מבוילים שמידי חודש מחייבים את המחזיק בהם לרכוש בול השווה ל-2% מערכם. זהו היום האחרון של החודש ואתם רוצים להיפטר מהשטרות שלכם ובאים אל בעל חנות מסוימת. בעל החנות מפתיע אותכם – אין לו בעיה שתקנו בחנות שלו, אבל המחירים עלו באחוז אחד. מדוע? מכיוון שהמוכר יודע שאם תשאירו את הכסף אצלכם (תחסכו אותו) הוא יאבד מחר שני אחוזים מערכו. אתם כבר ביצעתם בחירה לא לספוג את ירידת הערך אלא להשתמש בשטרות כדי לצרוך. לכן תעדיפו לקנות את המוצרים, אפילו בשחיקה של אחוז אחד מידי חודש, מאשר לספוג שחיקה של 2%. שחיקה של אחוז בחודש בשווי המטבע שווה ערך לאינפלציה שנתית של מעל ל-12%.

נראה שכוחם של השטרות המבוילים, אם הם אכן יחזרו בניסויים דומים בעתיד, יישאר בקהילות קטנות ולטווח הזמן הקצר. הגדלת מהירות הכסף באמצעים מלאכותיים בהחלט יכולה להוביל לגידול בתוצר הכלכלי כפי שהתיאוריה מרמזת – אבל בסופו של יום אם האדם לא יוכל לחסוך את כספו ולשמור על ערכו, אנו נמצא את עצמנו במצב של אינפלציה קשה, וזה עוד לפני שעסקנו בהשלכות של אי חיסכון על הפנסיה של כולנו.

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

"Free Money for Social Progress: Theory and Practice of Gesell's Accelerated Money" by Jerome Blanc (American Journal of Economics and Sociology, vol. 57, No.4)

"Dated Stamp Scrip in Alberta" by V. F. Coe (The Canadian Journal of Economics and Political Science, Vol. 4, No. 1)

"Private Production of Scrip-Money in the Isolated Community" by Richard H. Timberlake (Journal of Money, Credit and Banking, Vol. 19, No. 4)

"Stamp Scrip – Money People Paid To Use" by Bruce Chapman (Economic Commentary, Federal Reserve of Cleveland, April 2008 Edition)

"Stamp Scrip" by Irving Fisher (1933)

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם "6 מיתוסים על אינפלציה" בבלוג "הכלכלה האמיתית", אשר לפי הכתוב בו "שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות." לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש"אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה", בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

"באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה"

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה"עולם החדש" (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב"ערך המטבע"). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב "היציב", נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון "American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650" בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: "רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה"כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה". הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש"תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים".

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם "יציבות" בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש"אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה".

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג'ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה " To Spend, Spend, Spend". ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל"תיאורית כמות הכסף" שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף "V" היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב "למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר". תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין "כלכלה אמיתית" או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

מה היינו עושים בלי המחשבים שלנו? מעבר לצ'אטים, תיוגי התמונות וסרטוני חתולים המנגנים על אורגן, המחשבים שינו ביסודיות את האופן בו רובנו עובדים. פעולות חישוב מורכבות נפתרות היום בשניות, ארונות תיוק ענקיים פינו את מקומם למחשבים זריזים ויעילים שמחפשים ומוצאים במהירות את המסמכים המבוקשים, תורים לתשלום אגרות וחשבונות נעלמו תודות לתשלום האלקטרוני באינטרנט, הכספומטים שחררו אותנו מפקיד הבנק האפרורי והתור הארוך המוביל אליו. המחשבים ייעלו את העבודה שלנו, כל אחד מבין את זה. עובד יחיד עם לפטופ היום יכול להספיק עבודה שהעסיקה מחלקת עובדים עם חדר תיקיות וספריית אנציקלופדיות צמודה. ואולי התחושה הזאת, של הנסיקה בפריון (פרודוקטיביות) העבודה, הובילה את הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט סולו (Solow) להעיר בציניות בסוף שנות ה-80: "אפשר לראות את עידן המחשבים בכל מקום, מלבד בנתוני הפיריון".

רוברט סולו – איפה הפריון?

פריון הוא נושא רציני בכלכלת עבודה. את הצמיחה האנושית הגדולה של 200 השנים האחרונות אנחנו חבים בעיקר לשיפור העצום בפריון העבודה. שיפורים טכנולוגיים שנעשו עם השנים הובילו לקיצור הזמן והמאמץ שהיו נדרשים לביצוע פעולות שונות והכרחיות עבור המין האנושי, והובילו לעלייה ברמת החיים. ניקח לדוגמא את המצאת הרכב הממונע. עלות האחזקה השנתית של סוס לפני עידן הרכב הייתה זהה למחירו. כלומר אדם שהחזיק סוס אחד כאילו קנה מידי שנה סוס חדש. הדבר הוביל לכך שמרבית האוכלוסיה החלשה בעולם המערבי הייתה "תקועה" במקום. העניים שחיו באזורים כפריים מרוחקים לא היו יכולים לקפוץ להתרעננות בעיר הסמוכה, לראות הצגה, או אפילו ללכת לבית ספר טוב. הדרך היחידה הייתה לתפוס טרמפ עם כרכרה שבמקרה עברה באזור. החלפת הסוסים במכונות בעלות מנוע בעירה הובילה לשיפור ניכר בפריון, שכן עלות האחזקה של רכב היא אחוז קטן מעלותו, ולראיה עד 1926 היה רכב בבעלות יותר מ-90% מהחקלאים באזור איווה. התחבורה כבר לא הייתה מנת חלקה של אליטה בלבד.

המצאת הרכב והרכבות גם טיפלה בבעיות אחרות ושיפרה את איכות החיים: היא הגדילה מהירות הנסיעה של אנשים וסחורות (בשנים הראשונות פי 5 בערך) ושיפרה רבות את הסניטציה בערים… סוס ממוצע "מייצר" מידי יום בין 10 ל-20 ק"ג גללים, וכך מידי יום היו מאות אנשים ברחבי העיר עסוקים בפינוי אלפי טונות של גללי סוסים מהרחובות.

דוגמה נוספת, חשובה יותר בעיניי, לשיפור בפריון העבודה היא המצאת הצנרת הביתית. במאה ה-19 הייתה כל טיפה של מים שנדרשה לצרכי כביסה, בישול ושטיפה נסחבת על ידי עקרת הבית אל תוך הבית, ולאחר מכן מפונה על ידיה מחוצה לו. אנחנו יודעים שבשנת 1885, למשל, הייתה עקרת הבית הממוצעת בצפון קרוליינה הולכת 240 ק"מ בשנה וסוחבת 35 טון מים. הצנרת הביתית יכולה, אם כן, להתחרות בקלות על תואר ההמצאה ששחררה את האישה מהבית.

ולכן תמוה בעיני הכלכלנים שכניסת המחשב וטכנולוגיות המידע (IT) בשנות ה-60 לא הובילו לקפיצה הגדולה והמבטיחה לפריון כפי שהיה נדמה לנו. אינטואיטיבית, המחשב הוא מכונה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיינו. אמפירית, המספרים פשוט לא היו שם. קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי בין השנים 1891-1972 היה 2.33%. אלו הן השנים שבהן נכנסו הצנרת והרכב לשימוש נרחב, והמצאות חשובות אחרות: רשת החשמל, מנוע הבעירה הפנימי, חימום מרכזי, פלסטיקה, רפואה מודרנית ועוד. לעומת זאת, בתקופה בה העיר סולו את הערתו וטבע את הפרדוקס, בעת כניסתם של המחשבים לכל תחום בחיינו ובעבודתנו, היה קצב הגידול בפריון 1.38% בלבד. מחירי הנפט הגבוהים יכלו להסביר חלק מהתופעה, אבל נראה היה באותה תקופה שבניגוד להבטחות הגדולות, המחשבים לא הובילו אותנו לעידן היעילות הבא, הם לא הקפיצו אותנו כמו הצנרת הביתית. לקריקטוריסטים היה דווקא הסבר משכנע לתופעה:

לחצו להגדלה

ואז, בשנת 1995, משהו קרה. פריון העבודה החל לטפס למחוזות חדשים. בין השנים 1996 ל-2004 היה קצב הגידול הממוצע בפריון העבודה האמריקאי 2.46%. תרומתם של המחשבים סוף סוף הגיעה. ההסבר המקובל היה שנדרש זמן עד שהעובד הסתגל לטכנולוגיה והצליח להפיק ממנה את המיטב. דור חדש של עובדים שנכנס למעגל העבודה וגדל עם מחשב בחדר השינה מגיע לתפוקות חדשות וגבוהות יותר סוף סוף. האם אפשר לסמן וי על הפרדוקס של סולו?

עדיין נותרו כמה סקפטים. המפורסם שבהם הוא הכלכלן רוברט גורדון שטען במאמר משנת 2000 שהפרדוקס של סולו עדיין חי וקיים, וכי השיפור בפריון מתייחס בעיקר לתעשיית הייצור (בעיקר מחשבים וחלקים). ברוב המקומות בהם נכנסו המחשבים וטכנולוגיית המידע (סקטור השירותים למשל – שם אמור להיות השיפור הגדול ביותר לכאורה) לא רואים שום גידול ממשי. גורדון כנראה צדק. משנת 2004 ועד היום ירד בחזרה קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי ל-1.33% בלבד. מהפכת המחשוב והמידע אולי תרמה קצת לפרודוקטיביות של כולנו, אבל בשיעור נמוך בהרבה מההמצאות הקודמות של תחילת המאה. משקפי הקריאה היו כנראה חשובים יותר מאשר וורד 2003.

דיון על הפרדוקס

כלל חשוב במחקר הכלכלי אומר שאם התוצאות לא תומכות בהנחה שלך, יכול להיות שהתוצאות פשוט לא נכונות. אחת הסיבות האפשריות לקיומו של הפרדוקס היא שאנחנו פשוט לא מודדים נכון את פריון העבודה. אמרנו שעיקר השיפור בפריון אמור להימצא דווקא בסקטור השירותים (רואי חשבון, לדוגמא, אמורים להיות הרבה יותר פרודוקטיביים עם המצאת גיליון העבודה). ובכן, השיפורים בתוצרי תעשיית השירותים, קרי השיפור באיכות המוצר, שיווק ופירסום אפקטיביים יותר, שירות לקוחות יעיל יותר, מהירות תגובה – כל אלו הם תחומים שקשה יותר למדוד מאשר כמות המכונות שיוצרה בשעה במפעל אוטומטי. דוגמה שחוזרת הרבה היא הכספומט שעובד 24 שעות ביממה. חישבו על הנוחות והיעילות שמכונה ממוחשבת כזאת הביאה לעולם. לא צריך לחכות לשעות פתיחת הבנק כדי להוציא כסף מזומן, לא צריך לעמוד זמן רב בתור, וטעויות ספירה נעשו נדירות יותר. אבל כיצד נתון כזה ימדד בהצלחה בנתוני פריון העבודה?

אבל קיימים גם הסברים אחרים, ציניים הרבה יותר. גורדון טוען שבמהלך העשור האחרון האנושות התמקדה בחדשנות שלא באמת חסכה עבודה אלא בסה"כ החליפה את צורות הבידור והתקשורת שהיו קיימות – באריזות קטנות וחכמות יותר. לטענתו, החלפת נגן הדיסקים ב-iPod או החלפת הסלולארי ה"טיפש" בסמארטפון שמחובר תמיד לאינטרנט לא ייעלה את העבודה של האדם כמו שהיא היוותה פלטפורמה צרכנית שמאפשרת לנו לרכוש עוד מוצרים, עכשיו גם בזמן העבודה. ההסבר הזה מקומם מכיוון שגורדון מתעלם מהמכונית ללא נהג של גוגל, מההתקדמות בפיצוח הגנום האנושי והשפעתה על אורך החיים הצפוי לנו בעתיד, ומהיוזמות האחרונות לניצול משאבים מחוץ לכדור הארץ. כולן נעשו אפשריות בזכות כניסתה של טכנולוגיית המידע לחיינו.

אולי בעתיד נקבל תשובה חד משמעית שתפתור את הפרדוקס של סולו, או לפחות תשפר את הצורה בה אנו מודדים את השפעתן של טכנולוגיות והמצאות חדשות על חיינו. לבינתיים, בידקו את עצמכם – האם המחשב שעל שולחנכם משפר את הפרודוקטיביות שלכם בעבודה, או שמא אתם עסוקים מידי בירי בועות צבעוניות?

לקריאה נוספת (הרשומה מבוססת על המאמרים הבאים):

"Does The "New Economy" Measure Up To The Great Inventions Of The Past?" (2000) – Robert J. Gordon [PDF]

"Is US Economic Growth Over? Faltering Innovation Confronts The Six Headwings" (2012) – Robert J. Gordon [PDF]

"The Productivity Paradox of Information Technology: Review and Assessment" (1992) – Erik Brynjolfsson [PDF]
  
   

ג'ון מיינארד קיינס נחשב לאחד הכלכלנים החשובים ביותר של המאה ה-20. קיינס הוא אבי האסכולה הקיינסיאנית של המאקרו כלכלה, ומוכר בעיקר עקב ספרו המהפכני "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף". אבל רשומה וביקורת זו תעסוק דווקא בספרו הראשון של קיינס, אותו כתב בשלהי 1919, ובו תקף את הפוליטיקאים האנגלים והצרפתים על נוסחו של הסכם ורסאי, ועל ההשלכות הכלכליות ההרסניות הצפויות, לטענתו, לכלכלת גרמניה ושאר מדינות אירופה בעקבותיו. תמוה שספר זה כמעט ואינו מוזכר היום, שכן בעת פירסומו הוא זכה לתהודה מרשימה, נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם לכתריסר שפות. אפילו יריבו המר העתידי של קיינס, הכלכלן האוסטרי פרידריך פון האייק (Hayek), שלח לקיינס מכתב מווינה ובו שיבח אותו והסכים כמעט עם כל הנקודות שהעלה בספרו.

לאחר כניעתה של גרמניה למדינות ההסכמה בסוף מלחמת העולם הראשונה, נפגשו בפריז נציגי המעצמות כדי לדון בתנאי הסכם השלום. אירופה הייתה בעיצומו של משבר כלכלי שנבע מהמלחמה, ואופיין במחסור במזון ובמצרכים בסיסיים, וכן במחסור בידיים עובדות (מרבית הגברים רק החלו לחזור מהחזית, רבים היו פצועים או לא מסוגלים לעבוד, וזאת בנוסף לגברים הרבים שמתו במהלך המלחמה). קולן של שלושת המעצמות הגדולות: צרפת, אנגליה וארצות הברית, היה בעל המשקל הכבד ביותר בהחלטות, וקיינס היה חלק מהמשלחת של משרד האוצר הבריטי, שמטרתה היתה לדאוג לאינטרסים הבריטים בחתימת הסכם השלום. קיינס מתאר בספרו 2 מתארי-על שיכולים לקבוע את תנאי ההסכם: האחד הוא תוכנית "14 הנקודות של ווילסון", שעל בסיסה נחתמה הפסקת האש ושקיינס תומך באימוצה המלא בעת ניסוח החוזה, והשני, "הסכם השלום הקרתגי", שאותו ניסו לקדם הצרפתים. "הסכם השלום הקרתגי" מתייחס להסכם השלום שנכפה על קרתגו (Carthage) על ידי רומא בשנת 146 לפנה"ס בסופן של המלחמות הפוניות. אגדות על נוקשותו של הסכם זה ועל ההרס שהסבו הרומאים מתארות כיצד חרשו את האדמה של השדות החקלאים הסובבים את קרתגו ומילאו אותם במלח. בשלב זה יבין כל קורא באיזו גישה תמך קיינס.

בשנה האחרונה אירופה עוברת גירסה מודרנית של "תנאי כניעה". אמנם לא התרחשה אף מלחמה, אך משבר החוב האירופאי כבר החל לגבות קורבנות. מדינות כמו יוון וספרד נאלצות לבקש חילוץ כלכלי, אשר תנאיו הנכפים על ידי האיחוד האירופאי נראים לאזרחיהן כהסכם שלום קרתגי. התייחסתי כבר ברשומה קודמת לאבסורד שבדרישה מספרד לצמצם את ההוצאה הממשלתית כאשר המדינה נמצאת במשבר אבטלה של כ-26%, ולכך ניתן להוסיף את הדרישות המגוחכות של חברי פרלמנט אירופאים, לפיהן על יוון למכור איים שברשותה כדי לממן את החילוץ. היכרות עם ספרו של קיינס יכולה לעזור לקובעי המדיניות באירופה להמנע ממשבר עתידי עקב אמירות נחפזות.

דברי ההקדמה – כולנו רקמה אירופאית אחת

קיינס מתחיל את ספרו בסקירה כלכלית-היסטורית של חמישים השנים האחרונות על אדמת אירופה. מכיוון שהספר נכתב בשנות ה-20 המוקדמות, הוא נקרא ברובו על ידי אנשי דור ראשון או שני שחוו את המהפכה התעשייתית ואת הזינוק הכלכלי שבא בעקבותיה. קיינס מביע פליאה על הטבע האנושי המקבל שינויים כלכליים כמובנים מאליהם, מכיוון שהשינויים הכלכליים באירופה במהלך חמישים השנים האחרונות לא היו מובנים מאליהם בשום קנה מידה. הוא מזכיר לקורא כי במובנים רבים הוא עשיר יותר היום מאשר מרבית מלכי העבר, וכי כל המציאות הכלכלית היא חדשה מאוד, ולכן תמוה בעיניו שבני האדם נוטים להסתמך על כך שהיא תמשיך כמו שהיא מבלי להבין את הגורמים הכלכליים שהובילו אליה. לטענתו, אירופה איננה עוד יבשת המורכבת ממדינות המקיימות את עצמן, אלא מארג חברתי כלכלי של מדינות הסוחרות ביניהן ותלויות זו בזו. כך הוא מתאר למשל, את גרמניה בתור הלקוחה הגדולה ביותר של רוסיה, נורווגיה, הולנד, בלגיה, שוויץ, איטליה ואוסטרו-הונגריה, והלקוחה השנייה בגודלה של בריטניה, שבדיה ודנמרק. פגיעה אנושה בכלכלת גרמניה, טען, תביא לסבל מיותר לאזרחיה ולבסוף גם לאירופה עצמה.

הבעיות עם הסכם ורסאי

קיינס מזהה כמה גורמים קריטיים בחשיבותם לכלכלה הגרמנית, אשר נמצאים תחת סיכון בשל תנאי ההסכם:

סחר ימי והמושבות מעבר לים, גרמניה נאלצה בעקבות ההסכם למסור את כל כלי השיט הגדולים שבבעלותה (מעל 1,600 טון), ועוד כמחצית עד כדי רבע משאר כלי השיט, וכן התחייבה לבנות על חשבונה כלי שיט עבור מדינות ההסכמה כדי לפצות אותן על אובדן ספינותיהן. תנאי ההסכם מאפשרים למדינות ההסכמה להלאים רכוש גרמני במושבות הנמצאות מעבר לים, אך להשאיר את הגרמנים עם החובות שלוו כנגד אותם נכסים. מעבר לכך,  בשטחי אלזס-לורן הצמודים לצרפת, הולאם כל הרכוש הגרמני, לרבות זה של היזמים הפרטיים שהקימו מפעלים ועסקים באזור. קיינס הזהיר שפעולה זו תפגע קשות ביזמות הפרטית ותגרום למרמור בקרב אזרחי גרמניה.

פגיעה בייצור הפחם והברזל הגרמני, שכמוהו כמכת מוות לאוכלוסיה הגרמנית. ההסכם הלאים את חבל הסאר (Saar) לטובת הייצור הצרפתי, ואת אזור סיליסיה עילית (Upper Silesia), האחראי על כרבע מאספקת הפחם במדינה, לטובת פולין. בנוסף, גרמניה חויבה להעביר כ-40 מיליון טון פחם בשנה כפיצוי למעצמות על הנזקים שגרמה לתעשייה שלהן במהלך המלחמה. כתוצאה מכך, טוען קיינס, גרמניה לא תוכל למלא את דרישות הפחם של אזרחיה שלה, ומדינות אחרות שלא כלולות בהסכם, כמו אוסטריה ושוויץ, עלולות לרעוב מכיוון שהן רוכשות את יתרת הפחם הגרמני לעצמן, וכעת לא יוכלו לייבא ממנה. באשר לברזל, שטחי אלזס-לוריין שיעברו לצרפת אחראים ל-75% מאספקת הברזל לגרמניה.

אך הנושא העיקרי בו עוסק הספר הוא סוגיית תשלומי הפיצויים שנדרשת גרמניה להעביר למדינות ההסכמה. קיינס טוען שהסכומים שנדרשים מגרמניה הם דמיוניים, ואין כל דרך בה גרמניה תוכל לעמוד בהם.

"ניצחנו, שהגרמנים ישלמו"
קרדיט תמונה

קיינס טוען כי סך התביעות הכספיות מגרמניה מסתכמות בסכום של כ-40 מיליארד דולר, הון תועפות במונחים של אז. מנגד, קיינס מחשב את יכולת ההחזר של גרמניה כנמוכה משמעותית: לאחר חיבור שווי הנכסים של אזרחי גרמניה שהולאמו על ידי מדינות ההסכמה, רזרבות הזהב של גרמניה (אשר פגיעה בהם עלולה לסכן את יציבות הדויטשה מארק), הלאמת צי הסוחר הגרמני ואחזקות ונכסים פיננסים של גרמניה שיועברו לידי מדינות ההסכמה מגיע קיינס לסכום החזר ראשוני של כמיליארד וחצי דולר – שיותיר את גרמניה מרוששת.

מסקנותיו של קיינס הן שההסכם בחוזה ורסאי איננו טוב לאף אחד מהצדדים. מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה בגרמניה, ייפגע גם האיזון הכלכלי האירופאי. מדינות מסוימות ימצאו עצמן ללא מוצרים שנהגו לייבא מגרמניה, ויגלו שגרמניה איננה מעוניינת או איננה מסוגלת לרכוש את מוצריהן כפי שעשתה בעבר. הפגיעה הזו בייצור ואי היכולת הגרמנית לשלם יובילו לתסיסה בקרב אזרחי גרמניה ועלולים לפגוע בצמיחה המהירה שחוותה אירופה לפני המלחמה. קיינס מסיים את ספרו עם המלצות לשינוי החוזה ברוח "14 הנקודות", אשר מותיר את מרבית שטחיה של גרמניה בידיה, ומוריד משמעותית את סכומי הפיצויים שעליה לשלם.

הסכין בגב האומה (Dolchstoßlegende) ומחשבות על יוון

המשך ההיסטוריה ידוע. ב-1923 גרמניה פשטה את הרגל והודיעה שלא תוכל לשלם את חובותיה. ב-1924 הוחלף חוזה ורסאי בתוכנית דאווס שלמעשה הקטינה את תשלומיה של גרמניה בהדרגה, עקב ההבנה שגרמניה פשוט לא תוכל לשלם את הפיצויים לגביהם התחייבה. משנת 1924 עד 1929 החל להתחזק גל של היפר-אינפלציה במדינה, עד להופעתו של המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ויחד איתו עליה חדה באבטלה. במקביל החל להתפשט מיתוס ה"סכין בגב האומה", לפיו הפוליטיקאים שחתמו על חוזה ורסאי בגדו בגרמניה והותירו אותה הרוסה כלכלית ומדינית. עם עליית הנאצים ב-1933, הפך המיתוס לסיפור הלאומי הרשמי אודות הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. האשמה נפלה על החשודים המידיים בעיני המשטר הנאצי: מנהיגי רפובליקת ווימאר, המרקסיסטים, וכמובן היהודים.

סכין בגב האומה
מקור: ויקימדיה

ספרו של קיינס מעניין ורלוונטי היום יותר מתמיד. הסיבה לדרישות הצנע או למכירת שטחים ריבוניים היום נובעת מזעם של הצד המנצח: ב-1918 מנצחי המלחמה, וב-2011 הכלכלות החזקות שהבנקים שלהן השקיעו בחובות המדינות החלשות. השארת הדיון בידי הפוליטקאים, שמנסים להראות לציבור בוחריהם מצג לפיו "הם פישלו, ואנחנו נלמד אותם לקח" אולי ישרת את שאיפותיהם הפוליטיות של אותם נציגים, אך תפגע בטווח הארוך בכלכלה האירופאית ובהרמוניה בין המדינות.

עותק של הספר ניתן לרכוש כאן, ועבור אלו מכם שאינם ביבליופילים כמוני, ניתן גם לקרוא ולהוריד את הספר בחינם דרך פרויקט גטנבורג.

עידכון: תוקן עיוות בתיאור המלחמות הפוניות, תודה לחן על תשומת הלב.