מדינה שבורה

בחודש ספטמבר בשנת 2022, משפחת חפיז הלבנונית שדדה בנק. ספציפית, המשפחה שדדה את הבנק שמנהל את החשבונות שלה. בסרטון המצורף מטה, המציג את השוד שהוסרט על ידי המשפחה, רואים את סאלי חפיז, צעירה שמחזיקה אקדח (מזויף). אחותה שופכת על עצמה מיכל דלק ומאיימת להצית את עצמה. בנות המשפחה דורשות מפקידי הבנק שיביאו להן את הכסף. את הכסף מהחשבון שלהן. הן מצליחות ובורחות עם השלל.

לבנון סובלת ממשבר כלכלי חריף שהחל עוד ב-2019 ורק הולך ומחמיר. ממשבר מטבע ופגיעה באמון במוסדות המדינה, המצב החריף למה שכונה לפני שנתיים "הונאת פונזי" שמקורה בבנק המרכזי של לבנון והעומד בראשו, ריאד סלאמה. הבנקים המסחריים במצב רעוע, רזרבות המט"ח של המדינה מרוקנות, הממשלה הודיעה שלא תשלם את חובותיה הזרים, והמגבלות שהוטלו על אזרחי המדינה מגבילות את סכומי הכסף שהם זכאים למשוך מחשבונות הבנק שלהם לבערך 200$ מידי חודש.

עבור רבים, זה לא מספיק. במקרה של סאלי חפיז ומשפחתה, אחותה ננסי הייתה זקוקה לניתוח חירום להסרת גידול מוחי. הניתוח עלה 20,000$, והבנק סירב לשחרר את הכסף בשל המגבלות. הם החליטו שאין מנוס מלשדוד את הבנק שלהם, בשביל להוציא את הכסף שלהם. הם לא היחידים. לשדוד את הבנק שלכם בשביל לחלץ את הכסף נהיה תופעה רווחת יותר בלבנון. לפי בלומברג, רק בחודשים האחרונים אירעו 9 מקרים כאלה.

ברחובות, בינתיים, מי שבעבר כונה "מעמד הביניים" הלבנוני מוצא עצמו מתמודד עם אינפלציה בקצב מוערך של 270% בשנה. משפחות מבלות ערבים ברחוב, כדי ליהנות מתאורת הרחוב ולא להפעיל חשמל יקר בביתם שלהם. בנוסף, ישנה עלייה בפשיעה ובשוד כדי להשיג מצרכים בסיסיים, תרופות, תמ"ל וחיתולים.

לשאלה "איך הגענו לכאן?" תשובות רבות. יש שיציינו את הבחישה של מדינות ערב ושל איראן בפוליטיקה הפנימית, יש שיזכירו שהעם הלבנוני מורכב מסיעות שמסוכסכות ביניהן ומחזיקות במיליציות פרטיות, ויש שירחיקו למאי 1916, להסכם סייקס-פיקו ששירטט גבולות בחול של המזרח התיכון. הכל נכון. אבל גורמים אלו היו נכונים גם כאשר לבנון נהנתה מפריחה כלכלית משמעותית ביחס לשכנותיה בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים במדינה. אם בשנת 1990 התוצר לנפש הלבנוני היה זהה לזה המצרי, נמוך מהירדני ופחות מחצי מהטורקי, הרי שעד 2010 התוצר לנפש הלבנוני הכפיל את עצמו פי 3, והיה קרוב הרבה יותר לטורקיה. את הכלכלה הירדנית והמצרית, שהתוצר שלהן היה נמוך בכ-30%, הלבנונים ראו במראה האחורית.

ולכן לדעתי מגיע הסבר כלכלי, שאמנם לא יחליף אבל יתלווה להסבר הגיאופוליטי וישלים אותו. ברשומה הזו אנחנו הולכים לעקוב אחר המהלכים של הגוף הכלכלי החשוב ביותר, המשמעותי ביותר, החזק ביותר והמקושר ביותר בלבנון, ועל האישיות שעומדת בראשו, ושכנגדה תלויים כיום צווי מעצר בינלאומיים של האינטרפול.

מר סלאמה מגיע לבנק דו ליבן

במהלך שנות התשעים, חי ריאד סלאמה על קו פריז-ביירות. בתור מנהל תיקים של לקוחות עשירים של בנק ההשקעות מריל לינץ', הוא היה רגיל להתחכך באנשי עסקים עשירים, אירופאים וערבים, ולייעץ להם בנוגע לניהול תיק ההשקעות שלהם. אחד הלקוחות שלו היה טייקון נדל"ן ואיל תקשורת לבנוני עם קשרים חזקים בעולם העסקי הערבי. שמו היה רפיק אל-חרירי.

לאחר שנבחר חרירי לראשות ממשלת לבנון, הוא הביא איתו ב-1993 את סלאמה והצניח אותו לכסא נגיד הבנק דו ליבן (Banque Du Liban), הבנק המרכזי של לבנון. סלאמה נשאר על הכסא ההוא עד היום, 30 שנה לאחר מכן, מה שהופך אותו לנגיד הבנק המרכזי המכהן במשך התקופה הארוכה ביותר בעולם. זו לא האנומליה היחידה באופן שבה סלאמה ניהל את הבנק דו ליבן. זהו הבנק המרכזי היחידי בעולם שהוא הבעלים של חברת תעופה (MEA, חברת התעופה הלאומית של לבנון, אם כי יש תכניות כבר למעלה מעשור להפריט את העסק מתישהו) וגם של קזינו. זו לא בדיחה מוניטרית. הבנק באמת מחזיק ברוב המניות של חברת אחזקות שמנהלת קזינו.

בתחילת שנות התשעים, לבנון ניסתה להשתקם ממלחמת האזרחים הלבנונית שנמשכה 15 שנה. המלחמה גבתה מעל ל-120 אלף קורבנות, הרסה תשתיות ופירקה את הבסיס הכלכלי של המדינה. האינפלציה במדינה נעה בין 70% ל-100% בשנה, הלירה הלבנונית התרסקה כנגד הדולר, והגירעון בתקציב נאמד בכ-30% מהתוצר השנתי. צעדי השיקום של הממשלה נשאו פרי, בעיקר מכיוון שמאוד קל לשפר את הכלכלה כאשר בסיס ההשוואה שלך הוא תקופה של מלחמת אזרחים. גביית המס השתפרה, כי כבר לא ירו על גובי המס, והכלכלה חזרה לאט לאט לתפקד. עדיין, כדי לממן את תכנית השיקום השאפתנית של אל-חרירי, הממשלה הייתה צריכה להוציא כספים רבים שלא היו לה כדי לבנות תשתיות. זה אומר שהיא הייתה צריכה לקחת על עצמה חובות, ויחס החוב-תוצר זינק במהירות.

בגרף הבא, שנלקח מדו"ח של הבנק העולמי, ניתן לראות שהכנסות הממשלה הלבנונית החלו לעלות בהדרגה ככל שהשיקום התקדם, אך ההוצאות תמיד היו גדולות יותר. הממשלה גלגלה למעשה גירעון כרוני בתקציב.

החטא הקדמון – מצמידים לדולר

בשנת 1997 סלאמה מחליט לקחת הימור. כדי להילחם באינפלציה, להביא ליציבות, ולעודד השקעה בכלכלה הלבנונית מבחוץ, הוא מחליט להצמיד את הלירה הלבנונית לדולר האמריקאי, לפי יחס של 1507.5 לירות לדולר אחד. הצמדת המטבע לדולר היא תמיד הימור. אם יווצר לחץ שלילי כלפי הלירה, כלומר אם משקיעים יחשבו שהדולרים שלהם שווים יותר לירות מאשר שער ההצמדה, הם ימכרו לירות וירכשו דולרים ככל שיוכלו. הבנק המרכזי יאלץ להגן על הלירה באמצעות מכירת דולרים מהרזרבות שלו. הצעדים ההגנתיים הללו אפשריים כל עוד יש לבנק המרכזי דולרים. ברגע שהם נגמרים, השער קורס.

ההצמדה הייתה מסוכנת במיוחד בלבנון מכיוון שהלבנונים ייצאו מעט מאוד וייבאו כמעט הכל. כלומר, מטבע זר עזב את המדינה בסחר חוץ, ולא נכנס אליה. הממשלה גלגלה למעשה שני גרעונות כרונים: גרעון בחשבון השוטף (יותר דולרים עזבו את המדינה במסחר מאשר נכנסו אליה) וגרעון תקציבי (הממשלה הוציאה יותר כסף מאשר היא הכניסה באמצעות מיסים, ונאלצה ללוות את היתר בשוק).

בגרף מטה ניתן לראות שתי מגמות. העמודות האדומות בציר השמאלי ממחישות את הגירעון בחשבון השוטף ביחס לתוצר, מידי שנה, ואילו הגרף הכחול בציר הימני מראה את היחס בין החוב הנקוב במטבע זר (דולרים) של הממשלה ושל השוק הפרטי, חלקי התוצר.

איך מחזיקים כלכלה שהמטבע שלה צמוד לדולר, כשהיא מדממת דולרים? איך דואגים שהלירה הלבנונית תהיה צמודה לדולר באותו יחס במשך שנים רבות, כאשר הממשלה נמצאת בגרעון וצריכה ללוות כסף מידי שנה? (וכל עוד המטבע שלכם צמוד לדולר, זה כאילו אתם לווים דולרים). התשובה היא, הפזורה הלבנונית.

15 שנות מלחמת אזרחים הובילו לכך שרוב הלבנונים כלל לא חיים בלבנון. גם לאחר סיום המלחמה, מידי שנה עשרות אלפי לבנונים מחליטים לעזוב את המדינה כדי למצוא עתיד כלכלי במדינה אחרת. קשה לספור את הפזורה הלבנונית הגולה, וההערכות נעות בין 5 מיליון ל-14 מיליון אנשים ממוצא לבנוני שחיים מחוץ למדינה. רובם בדרום אמריקה (ברזיל וקולומביה בעיקר) וחלקם במדינות מערביות כמו ארצות הברית, צרפת, אוסטרליה, קנדה וגרמניה. לרבים מהם יש קשרים משפחתיים בלבנון. אולי הם יצאו לעבוד בחו"ל ושולחים כסף הביתה, אולי יש להם משפחה בלבנון והם שומרים איתה על קשרים עסקיים, או אולי הם מחזיקים בסימפטיה למדינה מתוך תקווה לשוב ולגור בה מתישהו.

הפזורה שלחה ושולחת מטבע זר רב בחזרה ללבנון. בתחילת שנות ה-2000 סך הדולרים שהועברו על ידי לבנונים מחוץ למדינה פנימה הסתכמו בכ-25% מהתוצר של המדינה. הסכומים גדלו בהדרגה (וגם התוצר), ויחס הדולרים המועברים מבחוץ התקבע על אזור ה-14-16%, מהגבוהים בעולם. כדי להמחיש את הנקודה הזו, הנה גרף מנתוני הבנק העולמי שמשווה את שיעור הכסף הנשלח למדינה (Remittance) באחוזי תוצר. בחרתי במדינות שמזוהות במיוחד עם אוכלוסיה אשר עובדת בחו"ל ושולחת כסף בחזרה הביתה: הפיליפינים, מצרים, מקסיקו והודו. כפי שניתן לראות, לבנון הייתה בתחילת שנות ה-2000 בליגה משלה. מרגע שהלירה הוצמדה לדולר, גורלה הכלכלי נקשר בדולרים הללו.

ההצמדה עבדה, לפחות בתחילת הדרך. האינפלציה בלבנון צנחה במהירות, ועלויות המסחר וההשקעה בלבנון ירדו משמעותית (לא צריך להמיר למטבע זניח כדי להשקיע – אפשר עם הדולר, זה אותו דבר). דולרים זרמו למדינה מאירופה, מהמפרץ הפרסי, ובעיקר מהפזורה הלבנונית שהשקיעה את כספה במולדת. מחירי הנדל"ן זינקו, וב-2010 אחת מכל חמש מכוניות על הכביש במדינה הייתה מרצדס (אם כי לא בהכרח חדשה). ההצלחה חיזקה את מעמדו של סלאמה בציבור וחישקה אותו פוליטית. אפילו סלחו לו על הנטיה שלו לטוס לכל מקום במטוס פרטי.

בשנת 2014, כאשר הבנק דו ליבן חגג יובל, הוקרן בטיסות חברת התעופה הלאומית של לבנון, MEA (שנמצאת בשליטת הבנק המרכזי, כאמור), סרט תעודה על הבנק. וזה אומר לכם משהו על מערכת הבידור של הטיסה. סרט התעודה, שנקרא "Governor by Order of the Lira", שיבח את הבנק דו ליבן כעמוד התווך של העצמאות הלאומית והצמיחה הכלכלית של לבנון. במקביל פורסם ספר, במימון הבנק דו ליבן ובנקים מסחריים ש"תרמו" לפרויקט. דברי ההקדמה לספר משבחים את הנגיד סלאמה כ"הבטחת זהב" (Golden Guarantee) להמשך צמיחתה של המדינה.

משלמים למפקידים את הכסף של עצמם

מלחמת האזרחים בסוריה שהחלה ב-2011 יצרה את המשבר הראשון האמיתי מולו נאלץ סלאמה להתמודד, כאשר בהדרגה הממשלה נאלצה לארח קרוב למליון וחצי פליטים סורים בשיטחה. האמון של המשקיעים התחיל להתערער, וסלאמה החל בהדרגה לתמוך במערכת הבנקאות המסחרית במדינה, גם אם הוא לא תמיד דיווח על זה. ב-2015 התברר שהבנק דו ליבן סיבסד שני בנקים בלבנון. הראשון, Bankmed, אשר כמעט הגיע לחדלות פירעון עקב חשיפתו לחברת Saudi Oger שנמצאה בשליטת משפחת אל-חרירי, והשני Bank Audi, שספג הפסדים עקב מאמצי ההתרחבות שלו בשוק המצרי והטורקי. כשחשפו הדוחות הכספיים של הבנקים בסוף 2015 את הגודל הסיוע שקיבלו, דרשו שאר הבנקים המסחריים טיפול דומה. כך נולדו מה שמכונה עד היום צעדי "ההנדסה הפיננסית" של סלאמה, שמטרתם לשמור על ההצמדה על לדולר על ידי דאגה לאספקת דולרים שתזרום למדינה.

השיטה הייתה מורכבת, אבל בעיקרה היא התבססה על מעין הונאת פונזי, כלומר על מערכת שבה משלמים למשקיעים בחזרה את הכסף של עצמם בתור "תשואה", ללא ידיעתם. הבנקים המסחריים הציעו ללקוחות שלהם בפזורה הלבנונית, באמצעות הסניפים שלהם בחו"ל, תשואות פנומנליות על הפקדת דולרים אצלם. כאשר הריבית גבוהה ומפתה, המשקיעים נאותים לקחת סיכון בהפקדה לבנקים המסחריים. הנה גרף של הפקדות מט"ח של זרים בבנקים הלבנונים, כפי שמופיע בניתוח של בראד סטסר מה-CFR.

את הדולרים האלה הם לא הלוו הלאה לסקטור הפרטי, וגם לא הפקידו אצל הבנקים הקורספונדטים שלהם בחו"ל. במקום זה, הם הביאו אותם חזרה ללבנון וביצעו עסקאות עם הבנק דו ליבן. בחלק מהמקרים, הם פשוט הפקידו אותם בבנק דו ליבן. הבנק שילם להם תשואה שנעה בין 5% ל-9% *מעל* לריבית הבין-בנקאית המקובלת (ליבור). כלומר, הבנקים המסחריים יכלו להציע ריביות מפתות ללקוחות שלהם בחו"ל, להפקיד את הכסף בבנק דו ליבן, ולחיות על המרווח מבלי להתעסק עם הלוואות, חיתום, סיכון אשראי וכיו"ב.

הנה טבלה מניתוח של טאופיק גספרד. שימו לב לרזרבות המט"ח של הבנק דו ליבן. ניתן לראות שמ-2015 ל-2017 ישנה עליה משמעותית ברזרבות המדווחות. זאת מכיוון שהבנקים המסחריים מפקידים (למעשה מלווים) את הדולרים שלהם לבנק המרכזי. אבל, במקביל, שימו לב לשורה השנייה שמתארת את התחייבויות המט"ח של הבנק דו ליבן (כמעט כולן לבנקים המסחריים). כאשר מקזזים את הרזרבות (הנכסים) מההתחייבויות לבנקים, עולה תמונה שונה שמתבררת בשורה התחתונה של הטבלה. כמות הרזרבות נטו של הבנק דו ליבן חצתה מהר מאוד לצד השלילי. כאשר מנכים את הכספים שהוא חייב לבנקים המסחרים (שחייבים אותו לתושבי לבנון ולמפקידי הפזורה), אין לבנק המרכזי דולרים כלל.

הבנקים המסחריים היו קשורים בחבל הטבור לבנק המרכזי. אם בשנת 2015 כ-38% מכל פקדונות המט"ח שלהם הופקדו בבנק דו ליבן, עד ספטמבר 2019 השיעור הוכפל ל-70%.

במקביל, סלאמה ניסה לדאוג לגירעון הכרוני השני, העובדה שהממשלה מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה. הממשלה הנפיקה אגרות חוב בדולרים, שנשאו ריבית נמוכה. ריבית גבוהה מידי הייתה מפרקת את התקציב הלבנוני, שעד 2018 כ-35% ממנו היה ממילא תשלום ריבית (לצורך השוואה, תשלום ריביות ועמלות הוא כ-8.7% מתקציב מדינת ישראל לשנת 2024). השוק לא היה מוכן לקנות אגרות חוב דולריות בריבית נמוכה ממדינה מסוכנת כמו לבנון, אז הבנק דו ליבן קנה את כולם. החל ממרץ 2017, כל ההנפקות בדולר של ממשלת לבנון נמכרו במלואן לבנק דו ליבן, בהיקף מצטבר של 12.7 מיליארד $. את ההנפקות הללו הבנק הסתובב ומכר לבנקים המסחריים, בהנחה משמעותית ועם הזכות להכיר מיד ברווח ההון על כל ההפרש. במילים אחרות, הוא סבסד הכנסות בדולרים לבנקים המסחריים.

שימו לב שאין לבנק דו ליבן מקור לשלם את הריביות הגבוהות הללו או את הסבסוד שהוא מעניק. הכסף שמגיע לבנקים המסחריים הוא במובנים רבים הפיקדונות שהם הפקידו אצל הבנק המרכזי, והריבית הגבוהה שנמסרת למפקידים היא הכסף שלהם, בשם אחר. אין אף מקור הכנסה דולרי שמכסה את ההפרש הזה, ועל כן הבור ברזרבות רק הולך ומעמיק.

בשנת 2020, כמעט כל אגרות החוב שממשלת לבנון הנפיקה היו בידיים של הבנקים המקומיים או של הבנק המרכזי של לבנון. הבנקים הלבנונים לא מצאו הרבה תועלת בלהלוות ללקוחות שלהם כסף. רק 25% מסך המאזן הכולל של הבנקים הלבנונים ב-2019 היה לשוק הפרטי. מעל למחצית מהאשראי של הבנקים המסחריים ניתן למעשה לממשלה.

לקראת שנת 2019 החל זרם הדולרים להיחלש, והריביות על דולרים שהוצעו על ידי בנקים לבנונים התקרבו ל-20% בשנה. החוב לתוצר של ממשלת לבנון התקרב ל-160%, אבל גם הנתון הזה מוטה כלפי מטה. הלירה אחרי הכל מוצמדת לדולר בשער לא ריאלי ומוחזקת ככה באופן מלאכותי שלא יחזיק מעמד. רמת החוב כנגד התוצר ה"אמיתי" גבוהה הרבה יותר.

ב-9 במרץ 2020 לבנון נכנסה לחדלות פירעון כאשר לא שילמה את הקרן של אג"ח בשווי 1.2 מיליארד $ שהנפיקה. הייתה זו חדלות הפירעון הראשונה בהיסטוריה של המדינה. הלבנונים גילו שהכסף שלהם שמופקד בבנקים הולווה לממשלה ולבנק המרכזי, ושהם מרוששים. שווי הלירה צנח בשוק השחור, וההצמדה לדולר שונתה בתחילת 2023 ל-15,000 לירות לבנוניות לדולר אחד (לעומת 1507.5 לירות לדולר). בשוק השחור המחירים נעים בין 30,000 לירות לדולר ל-70,000 לירות לדולר. מגבלות על תנועות מט"ח הופעלו במדינה, וביניהן גם מגבלות על משיכת כספים מהבנקים, שהיו כולם על סף חדלות פירעון (אם לא חדלי פירעון) בגלל הכספים שהלוו לבנק המרכזי.

חשבונאות יצירתית

יש עוד פן אחד שראוי להתמקד בו. בשנים שהובילו לקריסה, סלאמה מבין שהוא צריך לייצר איכשהו נכסים על גבי המאזן של הבנק דו ליבן. זה פשוט. אם אתה מלווה מהבנקים בריבית גבוהה ממה שאתה מקבל, או אם אתה קונה חוב דולרי של הממשלה בכסף מלא ומוכר אותו מיד בהנחות גדולות לבנקים המסחריים – אתה מפסיד כסף. ואת ההפסדים הללו יראו על המאזן. סלאמה מבין שהוא צריך לפמפם את שווי הנכסים של הבנק דו ליבן, וכמו צוער בשבוע השני של בה"ד 1, הוא מבין שאם יש ספק אין ספק, חרטט בביטחון.

חלק מהרווח של בנק מרכזי נקרא סניוראז' (כתבתי עליו בעבר), והוא הרווח שהבנק מפיק מיצירת כסף. בבנקאות מודרנית מדובר בדרך כלל בסכומים יחסית זניחים. מה שהבנק דו ליבן החל לעשות בשנות ה-2000 והואץ משמעותית החל מ-2016 היה להכיר בשווי המהוון של רווחי סניוראז' עתידיים שטרם הופקו בתור נכס על גבי המאזן. אם המשפט הקודם עשה לכם סחרחורת חשבונאית, זה מכיוון שמדובר בבולשיט. אין דבר כזה "נכס שמייצג סניוראז' עתידי". אם אין לכם מושג כמה כסף תייצרו בעתיד ומה תהיה סביבת הריבית, אז מניין לכם שתהיה לכם בכלל הכנסת סניוראז'?

בשנת 2018 שווי הנכס המומצא שאופן חישובו היה, על פי דיווח הבנק דו ליבן, "לפי החלטת הנגיד", הגיע ל-6 מיליארד דולר במאזן, ודוחות המבקרים (EY ודלויט) סירבו לאשר את נכונות הסכומים בדוחות הכספיים השנתיים שנדרש הבנק לפרסם. בדו"ח סודי של ממשלת לבנון שניסה לגבש מתווה לפתרון המשבר ב-2020 ושהודלף, ניכר שצעדי "החשבונאות היצירתית" הללו הסתכמו ב-40 מיליארד דולרים של נכסים תיאורטיים מומצאים. המסמך גם טוען שמדובר בצעד חשבונאי "מקובל בקרב בנקים מרכזיים ברחבי העולם", למרות שאף אחד מעולם לא שמע על הפרקטיקה הזו. בטח לא רואי החשבון שחותמים על הדוחות של הבנקים המרכזיים.

לכך ניתן להוסיף שלושה מהלכי "שיערוך מחדש" של רזרבות הזהב של הבנק המרכזי של לבנון, בשנים 2002, 2004 ו-2007. הבנק המרכזי ניצל עליה במחיר הזהב כדי לרשום רווח חשבונאי ולבטל כנגדו חוב בסכום דומה. החוב לא באמת בוטל, רק חשבונאית. לא, אי אפשר באמת לעשות דבר כזה, אבל לבנק המרכזי של לבנון חוקים משלו. בצורה הזאת בערך 3.15 מיליארד דולר של חוב נעלמו מהחשבונאות הלאומית, למרות שהם עדיין היו קיימים והממשלה עדיין שילמה ומשלמת כנגדם ריבית.

מבוקש: נגיד בנק לבנון

במאי השנה (2023) הפך ריאד סלאמה למבוקש על ידי הרשויות הצרפתית והגרמנית. צרפת מאשימה אותו בהלבנת הון ובקשירת קשר לביצוע הונאה שהניבה רווחים בשווי מאות מיליוני דולרים לו ולאחיו על חשבון כספי הציבור הלבנוני. גרמניה פירסמה הודעת מבוקש באינטרפול. התביעות מבוססות על חקירה של הרשויות בשוויץ מ-2021 שהעלתה חשדות כבדים לפיהם בין השנים 2002 ו-2015, סלאמה ואחיו גנבו מאות מליוני דולרים מהבנק המרכזי של לבנון באמצעות עסקאות עם חברה מאיי הבתולה הבריטיים בשם Forry Associates שבשליטת אחיו. הבנק דו ליבן גבה עמלות מהבנקים המסחריים על רכישות אג"ח ממשלתיות, וסכומים אלו (300 מיליון דולר) הועברו לחברה האמורה של אחיו של סלאמה. הרשויות בצרפת גם מנסות לחקור אישה שעמה סלאמה הביא ילד מחוץ למסגרת הנישואין, ולהבין כיצד הגיע לידיה נכס בשדרות השאנז אליזה. נכס שהיא משכירה כשטח משרדים, בטח כבר ניחשתם, לבנק דו ליבן.

ממשלת לבנון, נכון לזמן כתיבת פוסט זה, לא בדיוק משתפת פעולה עם האירופאים, מה שממחיש עד כמה המשטר בלבנון שבור פוליטית כרגע, וגם עד כמה מקושר וחשוב סלאמה נהיה בתוך המדינה. לא רק שסלאמה לא נעצר. הוא עדיין נגיד הבנק המרכזי.

מאז 2019 הלירה הלבנונית איבדה 98% מערכה מול הדולר. קצב האינפלציה השנתי באפריל השנה הגיע לכמעט 270%. בסוף יולי יסתיים מועד הכהונה הרשמי של סלאמה. הוא בן 72 היום, ולא צפוי לבקש להאריך את מינויו פעם נוספת.

---

אם נהניתם לקרוא ואתם לא רוצים לפספס את הפוסט הבא, אני ממליץ בחום להירשם לעדכונים בדוא"ל באמצעות הטופס הבא. שימו לב! אם אתם משתמשים ב-Gmail אנא וודאו שלא התגלגלנו בטעות לתיבת ה-Promotions המבאסת.

---

חומרים שקראתי בעת הכנת הפוסט, מומלצים לקריאה נוספת בנושא:

Lebanon’s Imminent Financial Crisis (Setser 2020)
Lebanon: Anatomy of a Currency Crisis (Gaspard 2017)
The Origin of the Crisis in the Lebanese Banking Sector (Bifani 2021)
Lebanon Public Finance Review: Ponzi Finance? (World Bank 2022)
Behind the balance sheets: The financial state of Lebanon’s central bank (Tamo 2021)
Lebanon's Financial Collapse – A Post-Mortem (Gaspard 2020)
The Bank Robbers Who Are Stealing Their Own Money (Michaelson 2023)
Banking on the State: The Financial Foundations of Lebanon (Safieddine 2019)

בחירתו מחדש של נשיא ברזיל לשעבר, לואיז אינסיו לולה דה סילבה, לכס הנשיאות הציתה פעם נוספת אצל מחוקקים רבים באמריקה הלטינית חלום שאפתני שמלווה את היבשת כבר עשרות שנים. בחודש מאי השנה, במהלך קמפיין הבחירות שלו, לולה הכריז שיקים מטבע משותף לכל מדינות אמריקה הלטינית (אמל"ט), כדי שלא תהיינה "תלויות בדולר", לדבריו.

בקרוב נראה אם מדובר בהבטחת בחירות שבכוונת לולה לנסות ולקיים. אבל עבור מי שעוקב אחר הפוליטיקה הכלכלית אצל השכנות של ארצות הברית מדרום, השאיפה להקים מטבע אחד משותף לכולן צצה מחדש לאורך ההיסטוריה אצל מחוקקים במדינות שונות, ואף הובילה לשורה של הסכמים ותוכניות ארוכות טווח לאיחוד מוניטארי שמעולם לא הבשיל.

בפוסט זה נסקור בקצרה את ההיסטוריה של ניסיונות האיחוד המוניטארי באמל"ט, ולאחר מכן נבחן את ישימותה של הצעה זו וכל הצעה אחרת לאיחוד מוניטארי, באמצעות תיאוריה כלכלית פשוטה וסדורה.

אמריקה הלטינית – היסטוריה של כוונות טובות

בשנות ה-60 חתרו מדינות ממרכז אמריקה לייצר שוק משותף שיקדם את הסחר ואת שיתוף הפעולה הכלכלי ביניהן. היו אלה קוסטה ריקה, אל סלבדור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה. מבין ההסכמים שנחתמו ביניהן היה גם הסכם לאיחוד מוניטארי בשם Monetary Union of Central America עם מטבע המשותף לכולן. כוונות לחוד ומעשים לחוד, איחוד מוניטארי לא התרחש, וגם שיתוף הפעולה הכלכלי לא החזיק מעמד לפרקי זמן ארוכים מספיק. אל סלבדור הצמידה ב-1993 את ה-colon לדולר האמריקאי, וב-2001 אימצה את הדולר בתור המטבע הרשמי שלה (20 שנה לאחר מכן תאמץ גם את הביטקוין בתור הפארסה הרשמית שלה), הונדורס פרשה אפקטיבית מאזור הסחר המשותף כאשר הטילה מגבלות סחר על שכנותיה, שהוסרו רק בשנת 1981, וקשה היה לשתף פעולה עם ניקרגואה שהייתה עסוקה במלחמת אזרחים שבה היו מעורבות גם שכנותיה. על אף הכישלון, אזור הסחר החופשי של מרכז אמריקה היה הניסיון האמיתי הראשון של אסופת מדינות באמל"ט להגיע לאיחוד מוניטארי.

את המקל שהפילו במרכז אמריקה הרים הוגו צ'אבז בוונצואלה. צ'אבז סלד ממה שכינה "הדיקטטורה של הדולר", שגרמה לכך שמרבית עסקאות הסחר בין המדינות באמל"ט היו נקובות בדולרים ונסלקות בהם. מבחינתו של הסוציאליסט הגדול, השימוש בדולר הקפיטליסטי הוא השפלה, ועל המדינות באמל"ט לייצר מטבע משותף שישמש לצרכי מסחר ביניהן. בשנת 2010 אכן נוצר ה"סוקרה" (Sucre), מטבע וירטואלי ששמו הוא ראשי תיבות בספרדית של "מערכת מאוחדת לתשלום אזורי" ("Sistema Único de Compensación Regional"). שלא במקרה זה גם שמו של אחד ממנהיגי מהפכת העצמאות של דרום אמריקה, אנטוניו חוסה דה סוקרה, ו/או פושע מלחמה שאחראי לטבח חג מולד השחור של 1822.

הסוקרה נוהל בידי נציגים של הבנקים המרכזיים של ונצואלה, אקוודור, קובה, בוליביה וניקרגואה, והיה נטול ייצוג פיזי. אי אפשר להחזיק סוקרה, אפשר רק להשתמש בו למסחר. אם יבואן ונצואליאני רוצה לרכוש ציוד מיצואן אקוודורי, הוא שולח את המטבע המקומי שלו (הבוליבאר) לבנק המרכזי של ונצואלה, אשר "ממיר" את הכסף לסוקרה, שולח את הסוקרה לבנק המרכזי של אקוודור, שממיר את הכסף למטבע המקומי שם (דולרים. אקוודור אימצה את הדולר בשנת 2000) ושולח אותו לחשבון היצואן. הנה המחשה גרפית לתהליך שנוצרה על ידי ה-WSJ:

ברור לנו שלא מדובר במטבע משותף אלא בניכיון תשלומים אזורי. אם נסיר את הבנקים המרכזיים מהמשחק, לפנינו יבואן שממיר בוליבארים לדולרים. למעשה, הפעולה היחידה שהסוקרה מבצע היא הסתרת השתתפותו של הדולר במסחר הבינלאומי בין המדינות על ידי פיצול העסקה לשתי פעולות מקומיות ולהעברת "סוקרה" בין הבנקים המרכזיים. מדינות נוספות הביעו רצון עקרוני להצטרף לסוקרה אבל זה מעולם לא קרה. ב-2015 מערכת הסליקה והמטבע הוירטואלי הפסיקו את פעילותם לאחר שחקירה פנימית באקוודור גילתה שהסוקרה שימש ליצירת עסקאות יבוא ויצוא פיקטיביות, להלבנת הון ולמעילות, ואני יודע שכולכם בשוק.

נקפוץ קדימה ל-2019, לפגישה שנערכה בוושינגטון באירוחו של הנשיא טראמפ, בין שר האוצר הברזילאי, פאולו גואדס (Guedes) ומקבילו הארגנטינאי. השניים שוחחו על שיתוף פעולה כלכלי, וגואדס שלף מהנפטלין הצעה למטבע משותף בין ברזיל לארגנטינה, כאשר בשלבים מאוחרים יותר יוכלו להצטרף לאיחוד המוניטארי יתר מדינות דרום אמריקה. השם שהוצע לא היה מקורי במיוחד: "הפזו-ריאל". הרעיון התגלגל במסדרונות הפוליטיים של שתי המדינות עד שמספר חודשים לאחר מכן הפסיד הנשיא הארגנטינאי בבחירות והוחלף על ידי הנשיא אלברטו פרננדז, שמהר מאוד החליף מהלומות ועלבונות עם נשיא ברזיל בולסנארו. לא בדיוק הכר הפורה לשיתוף הפעולה שבנו עליו. הרעיון נגנז.

והנה הגענו לבחירות 2022 בברזיל, כאשר הנשיא הנבחר לולה הכריז שיפעל להקמתו של איחוד מוניטארי ומטבע משותף לכלל מדינות דרום אמריקה תחת השם "Sur", או דרום בספרדית. המטרה הרשמית? לחלץ את מדינות דרום אמריקה מהתלות בדולר. נשמע שכבר היינו בסרט הזה.

---

בחנו את עצמכם: האם אתם מתאימים לאיחוד מוניטארי?

איחוד מוניטארי ומטבע משותף נשמע כמו פיתרון קסם להגברת שיתוף הפעולה בין מדינות ולהעמקת קשרי המסחר ביניהן. אם כולם עובדים באותו מטבע אז אין צורך לבצע המרות עבור יבוא ויצוא, מחירי התשומות המיובאות לא משתנים עם שערי החליפין, ותאגידים יכולים להקים פעילות במספר מדינות מבלי הצורך לנהל מערכות תשלומים במטבעות נפרדים. המחיר הגדול של איחוד מוניטארי, אובדן העצמאות המוניטארית של המדינה, איננו מרתיע במיוחד עבור מדינות שחוות תקופות ארוכות של אינפלציה גבוהה. לשם השוואה, מספר מדינות באמל"ט (פנמה, אקוודור, אל סלבדור, גואטמלה) זנחו את המטבע שלהן ואת עצמאותן המוניטארית עבור הדולר, ומדינות אחרות אמנם השאירו את המטבע אך הצמידו אותו לשווי הדולר. נראה שאובדן עצמאות מוניטארית הוא מחיר זול לשלם עבור חלק מהמדינות.

אבל מה המחקר הכלכלי אומר לנו? באילו מקרים משתלם למדינות להנפיק מטבע משותף? ניסיון לתת תשובה לשאלה הזאת הוביל לתיאוריה של אזורי מטבע אופטימליים (Theory of Optimal Currency Areas), תחום שקם ב-1961 על ידי הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט מאנדל. התיאוריה מנסה לחשב את האזור הגיאוגרפי האופטימלי כלכלית עבור מטבע יחיד. האזור יכול להתפרש על פני מספר מדינות, אבל גם עשוי להיות קטן יותר משטחה של מדינה אחת (למיטיבי לכת, הנה מאמר של חוקר מהפדרל ריזרב שטוען שניתן לחלק את ארצות הברית לכמה אזורים אופטימלים למטבעות שונים, במקום דולר אחד עבור המדינה כולה).

הרבה מים זרמו בנהר האמזונס מאז המאמר המקורי של מאנדל. כיום אפשר למנות ארבעה קריטריונים בסיסיים שמבוססים על המחקר של מאנדל ושל ממשיכי דרכו, שעמידה בהם מרמזת על כך שאיחוד מטבע בין המדינות הוא רעיון טוב. לפני שנדון בהם, ניסוי מחשבתי קצר:

אם מתקיים שינוי בטעם הצרכנים שמוביל לכך שהם צורכים יותר ממותג מסוים שמיוצר ברעננה, ופחות ממותג אחר שמיוצר בכפר סבא, אין לכך השלכות פיסקליות או מוניטאריות על מדינת ישראל. ככל הנראה חלק מהעסקים בכפר סבא יסגרו, והעובדים המפוטרים יחצו מידי בוקר את כביש 4 בדרכם לעבודתם החדשה בעסק ברעננה שישכור עובדים נוספים כדי לעמוד בביקוש. אבל מה קורה אם השינוי בטעם הצרכנים מוביל לכך שהם צורכים יותר ממוצר שמיוצר במדינה ב', על חשבון מוצר שמיוצר במדינה א'?

לא להילחץ מהגרף. התשובה היא שבמדינה א' הביקוש המצרפי ירד, וכתוצאה מכך תעלה האבטלה ורמת המחירים והשכר הריאלי ירדו, ובמדינה ב' יקרה בדיוק ההפך. יהיה לחץ כלפי מעלה של רמת המחירים כתוצאה מהביקוש הנוסף, האבטלה תרד, והשכר הריאלי יעלה. במצב כזה, מדיניות מוניטרית משותפת לא יכולה לפתור את הבעיות של שתי הכלכלות בו זמנית. מדיניות מוניטרית מגבילה עשויה להפחית את האינפלציה במדינה ב' אך להחמיר את בעיית האבטלה במדינה א'. מנגד, מדיניות מוניטרית מרחיבה תפחית את האבטלה במדינה א', במחיר החרפת האינפלציה במדינה ב'.

לו היו למדינות מטבעות נפרדים עם שער חליפין נייד, חוסר האיזון שנגרם היה מוביל לשינוי במחירים היחסיים כדי להחזיר את שיווי המשקל הקודם. היינו מצפים לראות פיחות של המטבע של מדינה א' (כפר סבא) מול המטבע של מדינה ב' (רעננה). לאחר מכן מדינה א' תשחזר את מצבה התחרותי באמצעות שכר ומחירים ריאליים נמוכים יותר (השכר הנומינלי והמחירים יישארו קבועים), הביקוש יעלה והאבטלה תרד.

אבל אם הן באיחוד מוניטארי עם בנק מרכזי אחד ומטבע שמשותף לשתיהן, הן בבעיה. המחקר בנושא איזורי מטבע אופטימאלים מציע, בגדול, שאיחוד מוניטארי יתבצע רק בין מדינות שעומדות בתנאים הבאים:

1: מוביליות גבוהה של עובדים בתחומי האזור

איחוד מוניטארי טוב הוא כל אזור גיאוגרפי שמאפשר תנועה חופשית של עובדים. דרך אחת להתייחס לכך היא היעדר דרישות ויזה בין המדינות השונות לצורך עבודה בהן, אבל מוביליות נבחנת בכל הצדדים הפרקטיים שלה – האם העובדים באזור דוברים באותה שפה ולכן יכולים להשתלב בקלות במקומות עבודה במדינה אחרת באיחוד? האם ישנם הבדלים תרבותיים מהותיים אשר מפריעים לעובדים במדינה אחת להשתלב באחרת? האם בין המדינות ישנם הסכמים אשר מקלים על ניהול פנסיה ושליחת תשלומים בין מדינות שונות?

אם יש מוביליות עובדים גבוהה בין מדינה א' וב', עובדים ממדינה א' יוכלו לחצות את הגבול בדיוק כפי שהמפוטרים מכפר סבא חצו את כביש 4. האבטלה במדינה א' תרד, ההיצע ירד ורמת המחירים תחזור לאט למעלה. במדינה ב' האבטלה תעלה, השכר הריאלי ירד (יותר עובדים שמתחרים על המשרות) ורמת המחירים תחזור לאט למטה.

בחינה של מוביליות העובדים באזור אמריקה הלטינית כיום לא נראית אופטימית במיוחד. המשבר הכלכלי של ונצואלה הוביל כ-5 מיליון אזרחים לנסות ולהגר למדינות אחרות באמריקה הלטינית, וגם אזרחי קולומביה מחפשים עבודה במדינות אחרות, ועל פי דיווחים בתקשורת הם נתקלים בגבולות קרירים מצד שכניהם באמריקה הלטינית. חומות על הגבול שנועדו לעצור הגירה ומסתננים הוקמו או שודרגו בשנים האחרונות, למשל בין ארגנטינה ופרגוואי (2015), בליז וגואטמלה (2018) וניקרגואה וקוסטה ריקה (2021). גם אם נבחן לדוגמא את מוביליות העובדים במדינות החברות בארגון הסחר מרקסור (ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי ואורוגוואי), נגלה שאמנם ישנו הליך מקוצר להשגת ויזת עבודה, אבל ההליך עדיין קיים ולכל מדינה הזכות לסרב להעניק ויזות עבודה לעובדים ממדינות אחרות.

2: מידת פתיחות הכלכלות באזור והיקף סחר הפנים האזורי

ככל שחלקים גדולים יותר מהסחר מתבצעים בתוך האזור הכלכלי, כך הוא מתאים יותר כאזור מטבע אופטימלי. אין הרבה טעם לייצר מטבע משותף באזור שאין מסחר משמעותי בין הגופים הכלכליים שנמצאים בו. אם מטרת מטבע משותף היא להפחית את החיכוכים במסחר עם מטבעות שונים, אזי הטירחה בייצור מטבע משותף משתלמת רק באזור שבו יש מסחר משמעותי היוצר חיכוכים כאלה. היקף סחר הפנים אזורי באמל"ט איננו גבוה במיוחד, כפי שהמחקר הזה של קרן המטבע הבינלאומית מעלה.

בגרף למטה, שלקחתי מהמחקר, אפשר לראות את שיעור הסחר בתוך כל אזור (בכחול) לעומת בין אזורים שונים (בכתום). ראו את ההבדל בין השוק האירופאי וזה של אמריקה הלטינית.

3: העברת תשלומים פיסקליים בין המדינות

אם מדינה ב' מתחילה לאסוף כעת יותר מיסים כתוצאה מהפעילות הכלכלית הגבוהה אצלה, וחלק מכספי המיסים הנוספים הללו יועברו לידי הממשלה של מדינה א', תוכל זו להגדיל את הוצאותיה ובצורה כזאת גם את הביקוש במדינה א'. עליית הביקוש תוביל בחזרה לעליית רמת המחירים במדינה א'.

גם איחודי מטבע "ותיקים" לא עומדים במלואם בתנאי הזה. לאיחוד האירופאי ישנם מנגנונים קטנים בחשיבותם המהווים העברות פיסקליות, וגם הם חדשים יחסית. באיחודי מטבע אחרים (למשל הפרנק האפריקני) המנגנונים הללו לא קיימים. למיותר לציין שבאקלים הפוליטי הנוכחי לא סביר שהמצביע הברזילאי הממוצע יתלהב מהרעיון שכספי המיסים שלו יוזרמו לסייע לממשלה הארגנטינאית.

4: סינכרון במחזור העסקים בכל האזור

תנאי זה הוא ניסיון למנוע אירועים כמו דוגמת שינוי טעמי הצרכנים שהתחלנו איתה.

מחזור העסקים מתאר תקופות של גאות, מיתון, שפל והתאוששות בכלכלה. במשברים גדולים, מחזורי העסקים של מדינות רבות בעולם נראים מסונכרנים (למשל, משבר הקורונה השבית את המשק של מרבית מדינות העולם. המשבר הפיננסי של 2008 יצר זעזוע בארצות הברית שהשפיע על הן על מדינות מערביות והן על שווקים מתפתחים שסוחרים מולן), אבל באופן כללי מדינות שונות יכולות לחוות שלבים שונים של מחזור העסקים באותו זמן.

אם שתי מדינות נמצאות באיחוד מוניטארי ונמצאות בשלבים שונים של מחזור העסקים, למשל מדינה אחת בתקופה של גאות כלכלית והשניה במיתון, הבנק המרכזי יתקשה למצוא מדיניות אחת שמתאימה לשתיהן. על כן, התיאוריה הכלכלית מציעה שאיחוד מוניטארי אופטימלי יתבצע בין מדינות בעלות מחזורי עסקים מסונכרנים היטב. כאשר אחת צומחת, כך גם השניה. משבר באחת יוצר גם משבר בשניה. כך, המדיניות של הבנק המרכזי המשותף תהיה תואמת לשתיהן.

מה מצב הסינכרון של מחזורי העסקים בין מדינות אמריקה הלטינית השונות? הניסיון הראשון לבחון את מידת הסינכרון נעשה על ידי הכלכלן בארי אייכנגרין במחקר משנת 1993, שבחן את הסינכרון הבילטראלי בין צמדי מדינות בכל העולם, ובכללן גם חלק ממדינות אמריקה הלטינית. מתוך 55 זוגות אפשריים, רק 4 זוגות של מדינות באמריקה הלטינית הציגו קשר חיובי ומובהק.

אבל יתכן שהסטטוס משתנה לאיטו. במחקר חדש מ-2020 מצא צמד חוקרים שרמת הסינכרון בין מחזורי העסקים של מדינות אמריקה הלטינית נמצא בעליה מתמדת, ויתכן שהסיבה היא הרמה ההולכת וגוברת של מסחר בין כולן ובין… ארצות הברית. הנה גרף שממחיש את השיפור בסינכרון לאורך זמן. כל קו מהווה ממוצע של מדד הסינכרון של מדינה אחת עם כל שאר המדינות. רמה "0" מהווה סינכרון מושלם במדד. ה"נפילות" שניתן לראות עבור מדינות ספיציפיות בשנים מסוימות הן משברים כלכליים שהיו יחודיים להן. אפשר לראות למשל את המשבר הכלכלי של צ'ילה ב-1982 (צניחה של 14% בתוצר), שניתק את הכלכלה שלה מסינכרון עם מחזור העסקים של יתר המדינות, או את המשבר הפוליטי של פרו ב-1989 לאחר שהמדינה סגרה מעל 1,700% אינפלציה והחליפה מטבע בפעם השנייה בתוך חמש שנים:

---

רותמים את העגלה לפני הסוסים

איחוד מוניטארי יכול לקדם מסחר ושיתוף פעולה בין מדינות, אבל הוא צעד מתקדם שצריך להגיע לאחר שכבר הונחה תשתית משמעותית של מסחר ושיתוף פעולה ביניהן.

הצהרות של פוליטיקאים מהיבשת על הצורך להקים מטבע גדול ומשותף "שילחם בדולר" מפספסות את הסיכון שאליו נכנסת כל מדינה עם ויתור על עצמאותה המוניטארית. עליה לוודא שכלכלת שותפותיה לאיחוד פועלת בצורה דומה, שלממשלות האחרות כללים פיסקלים שימנעו מהן מלייצר משבר פיסקלי שיחייב תגובה של הבנק המרכזי המשותף (ע"ע המשבר האירופאי של 2011 שנמשך בצורה זו או אחרת עד היום), וכן שישנה נכונות להסרת הגבולות הפיננסים והאנושיים. יצירת מטבע משותף שמאחוריו עומדות הצהרות חסרות משענת על "איחוד" ועמידה בפני יריב כלכלי משותף תוביל ליותר סכנות מהזדמנויות. ויש לי תחושה שבינם לבין עצמם, הפוליטיקאים מבינים זאת.

---

אם נהניתם לקרוא ואתם לא רוצים לפספס את הפוסט הבא, אני ממליץ בחום להירשם לעדכונים בדוא"ל באמצעות הטופס הבא. שימו לב! אם אתם משתמשים ב-Gmail אנא וודאו שלא התגלגלנו בטעות לתיבת ה-Promotions המבאסת.

לכותב הבלוג חיבה מיוחדת לתופעות מוניטאריות משונות מרחבי העולם. אירועים "מוזרים" בכל תחום מלמדים אותנו משהו עליו: כאשר הסביבה נעשית קיצונית ופקידי ממשל נאלצים לאלתר, אנחנו לומדים דבר או שניים על הנחות הבסיס שנמצאות בתשתית המערכת הכלכלית המוניטארית שלנו. אנחנו נמקד היום את תשומת ליבנו בסביבה קיצונית במיוחד – תימן, מדינה שנמצאת במלחמת אזרחים כבר שבע שנים ובמשבר הומניטרי מתמשך. למרות שהמדינה מפוצלת היום, דה פקטו, על ידי שני כוחות יריבים (פלוס קצת אל-קעידה), המדינה ממשיכה לנסות לתפקד כישות פוליטית. זה אומר שיש לתימן מטבע, רק שההגדרה שלו משתנה, תלוי באיזה צד של הגבול אתם נמצאים.

בפוסט זה נתאר את פיצול הבנק המרכזי של תימן בין שני כוחות אויבים, נמשיך ונדבר על שני מטבעות למדינה אחת, ונבין כיצד ניסתה הממשלה לגייס את מדפסת הכסף למלחמת האזרחים.

חלק ראשון – הבנק המרכזי בין שני גופים נלחמים

בספטמבר 2014 החלו מורדים חות'ים להשתלט על חלקים נרחבים בצפון תימן, ובתחילת 2015 אף כבשו את הבירה צנעא (Sana'a). מה שנותר מהממשלה המקורית, שהתרכזה בבירה הזמנית הדרומית החדשה עדן (Aden), חבר לקואליציה של מדינות ערביות ומוסלמיות (בעיקר ערב הסעודית) כדי להדוף את החות'ים בחזרה. הם לא השיגו הרבה מאז, ומלבד משבר הומניטרי חריף, שני הגושים (שנקרא להם מעכשיו "המורדים" ו"הממשלה") תקועים במקום. הנה מפה שמראה את האזור בשליטת המורדים בירוק (הכולל את הבירה):

בבירה צנעא שכן עד לא מזמן הסניף הראשי של הבנק המרכזי של תימן. לאחר השתלטות המורדים ב-2015, נהפך הבנק המרכזי לאחד מהגופים הממשלתיים היחידים שהמשיך לנסות לעבוד כרגיל ולספק שירותים לשני הצדדים. שני הצדדים הלוחמים ראו את עצמם כהמשך ישיר של המדינה, סמליה ומוסדותיה, ועל כן שניהם תבעו בעלות על הבנק המרכזי, ועל המטבע של המדינה – הריאל התימני.

הסניף הראשי בצנעא ניסה לשמור על "ניטראליות", מה שגרם לו לשלם לשני הצדדים בסכסוך. הרבה מעובדי משרד הביטחון התימני ומחיילי הצבא ערקו לשורות המורדים, ואלה המשיכו לקבל משכורת מהבנק המרכזי במדינה. גם עובדי מדינה, שממוקמים ברובם בעיר הבירה צנעא שנכבשה, המשיכו לקבל את משכורתם מהבנק. המורדים ניצלו היטב את הסיטואציה הזו והטילו "מס מלחמה" מיוחד על משכורות תושבים בשיטחם, כאשר רוב הכסף נאסף מעובדי ממשלה שקיבלו משכורת דרך הבנק המרכזי.

בנוסף, הבנק המרכזי דאג לאספקה של שטרות הריאל התימני, המטבע המקומי, הן לאזורים הנשלטים על ידי המורדים והן לאזורים הנשלטים על ידי הממשלה. לשטרות הכסף חשיבות גדולה בתימן, שכן הכלכלה התימנית מבוססת בעיקר על מזומן. מאז תחילת המשבר, כספים רבים נמשכו מהבנקים מכיוון שהציבור חשש ליציבותם (ובצדק), מה שאומר שמזומן הוא אמצעי התשלום המועדף וכמעט והיחידי בסיטואציות רבות. אספקה סדירה של שטרות היא קריטית לקיום המסחר במדינה. מכיוון שאין לתימן מערכת אמינה להדפסת שטרות כסף, הם הודפסו על ידי חברות מחוץ למדינה ויובאו פנימה. זו פרקטיקה נפוצה בקרב מדינות נחשלות ושאינן מפותחות טכנולוגית.

בעוד שהבנק המרכזי טען שהניטראליות שלו חשובה כדי לסייע לכל אזרחי תימן, הממשלה טענה כי הבנק המרכזי מסייע לממן טרוריסטים. החל מאמצע 2016 הממשלה פעלה כדי להצר את צעדי הבנק המרכזי בצנעא על ידי כך שהעבירה הכנסות מיצוא נפט לחשבון בנק חדש שנפתח עבורה בבנק המרכזי הסעודי, וכן על ידי פניה שלה לגופים בינלאומיים כדי לבלום את הגישה של הסניף בצנעא ליתרות המט"ח הבינלאומיות של תימן אשר נמצאות בחשבונות בנק בינלאומיים שונים. בספטמבר 2016 הסניף הראשי של צנעא הועבר בלחץ הממשלה לבירה הזמנית עדן. סמכויותיו של הסניף הישן בצנעא צומצמו. אמנם הכספת עם יתרות המט"ח הפיזיות נשארה בידו, אך הגישה ליתרות המט"ח בחשבונות הבנק הבינלאומיים נותקה. מעתה יפעלו שני הסניפים כבנקים מרכזיים נפרדים.

ב-2016 הממשלה אסרה על הסניף בצנעא להדפיס שטרות כסף חדשים (כלומר, מנעה ממנו את היכולת להזמין שטרות חדשים ממדפסות בחו"ל), וב-2017 החלה להדפיס שטרות חדשים בעיצוב מעט שונה באמצעות החברה הרוסית הממשלתית Goznak. הנה השוואה של שטר ה-1000 ריאל באדיבות מחלקת הנומיסמטיקה של הבלוג:

מכיוון שהממשלה איבדה מקורות הכנסה רבים כתוצאה מאובדן השטח, היא החלה להדפיס בקצב שטרות ריאל תימני חדשים כדי לממן את פעילותה (בין היתר, לשלם לחייליה). דוח של הבנק העולמי מעריך כי בתוך שנתיים גדל היצע הכסף הרחב במדינה בכ-53%, בעיקר באמצעות הדפסת שטרות כסף.

המורדים הגיבו באיסור הדרגתי על שימוש בשטרות החדשים, כאלה שהודפסו אחרי 2016, באזורים שנמצאים בשליטתם (באמצעות איסור על בנקים ועל עסקים לקבל אותם). המורדים חששו משתי תופעות שליליות, הראשונה – שהממשלה תשתמש במונופול שלה על הדפסת הריאל התימני כדי לממן את המלחמה איתם, ובכך שהם ישתמשו בשטרות החדשים הם למעשה יסייעו לממשלה במלחמה נגדם. השנייה, חשש שהממשלה תדפיס שטרות חדשים ותשתמש בהם כדי לקנות ולרוקן את עתודות המט"ח שנותרו בידי המורדים, מה שיחליש עוד יותר את כוחו של הסניף של הבנק המרכזי שבצנעא. כתוצאה מהאיסור, החל מאמצע שנת 2019 מותר להשתמש באזור המורדים אך ורק בשטרות כסף שהודפסו עד שנת 2016 (השטרות הישנים), ובשטחים שבשליטת הממשלה מותר להשתמש בכל סוגי השטרות של הריאל התימני.

חלק שני – אינפלציה וחוק גרשם

נחבוש לרגע את מצנפת הכלכלן שלנו ונבחן את הסיטואציה: שני חלקים נפרדים של המדינה, האחד בשליטת המורדים ומכיל כ-70% מאוכלוסיית תימן, השני בשליטת הממשלה ומחזיק במפתחות למדפסת הכסף. באזור שבשליטת המורדים מותר להשתמש רק בשטרות ישנים, באזור של הממשלה מותר להשתמש בשטרות ישנים וחדשים. היצע השטרות הישנים קבוע – הכמות שלהם לא משתנה. היצע השטרות החדשים גדל בקצב מהיר כתוצאה מהדפסה. הממשלה לא יכולה לכפות שימוש בשטרות החדשים בתחומי השטח שבידי המורדים.

במקרה כזה אפשר לצפות לכך שהערך של השטרות הישנים והחדשים יתפצל, משל היו שני מטבעות נפרדים. זה אכן מה שקרה, והנה ההבדל בשערי החליפין מול הדולר בין שני סוגי השטרות בשנתיים האחרונות:

ניתן לראות שהדפסות הכסף על ידי הממשלה הובילו לקריסה בשווי השטרות החדשים שבתחומה. מכיוון שרוב האוכלוסייה נמצאת בשטח שבידי המורדים, ובהינתן שהם הצליחו למנוע את חדירת השטרות החדשים לשטחם ושכמות השטרות הישנים לא השתנתה, שער החליפין של הריאל התימני "הישן" נותר ללא שינוי. הנתונים הללו גם משתקפים באינפלציה שבתחומי שליטת הממשלה. אז המהלך של הממשלה נבלם על ידי המורדים ולאזרחים נגרם נזק נוסף: במקום לדבר במונחי מטבע אחד, הם צריכים לדבר עכשיו במונחי שני מטבעות שונים.

אפשר לצפות לכך שחוק כלכלי ישן יפעל באזורים שבשליטת הממשלה – חוק גרשם. כאשר קיימים במחזור שני מטבעות שונים בעלי ערך נקוב זהה (הממשלה מחייבת את הבנקים ואת הסוחרים להתייחס לשטרות ישנים וחדשים כאל "שווים"), הכסף "הרע" דוחק החוצה את הכסף "הטוב". במקרה דנן, אנחנו מצפים שהאזרחים יעדיפו לבזבז את השטרות החדשים ("הכסף הרע"), ולשלם באמצעותם, ולשמור על השטרות הישנים. סביר להניח שיותר ויותר שטרות ישנים ימצאו את עצמם בצפון המדינה, באזור שנשלט על ידי המורדים, ובאזור הממשלה נראה במסחר אך ורק שטרות חדשים.

מעניין שהמורדים בחרו להמשיך ולשמור על הריאל התימני בתור המטבע שלהם. בכך שהם ממשיכים לקבל את השטרות הישנים של הריאל התימני בתור כסף, הם מסרסים את יכולתם להפעיל מדיניות מוניטרית בשטחם. למעשה, המורדים הם דה פקטו ממשלה בלי שליטה על הכסף. היות והריאל התימני פוצל ממילא, הם יכולים טכנית להכריז על "ריאל חות'י" בתור הילך חוקי ולהדפיס שטרות למימון הפעילות שלהם. הם בוחרים שלא לעשות את זה. ייתכן שהם בונים על המומנטום של כסף מוכר עבור האוכלוסייה שלהם. בכל מקרה, הבחירה להמשיך להשתמש בשטרות ישנים ללא היכולת להדפיס חדשים גרמה לכך שהשטרות שהמורדים משתמשים בהם נהיו מעט בלויים:

בחלק השלישי של המערכה המוניטארית בתימן אנו מגלים שהממשלה יזמה מבצע סודי ונואש, וגייסה בשנית את מדפסת הכסף למאבק.

חלק שלישי – מבצע מוניטארי להדפסת כסף ישן

הפיצול של הבנק המרכזי, הדפסה מאסיבית של שטרות חדשים והאיסור לקבל אותם בשטחי המורדים גרמו לריאל התימני להתפצל בערכו לפי סוגי השטרות. השטרות הישנים נסחרו עד לא מזמן בשווי כמעט כפול לזה של השטרות החדשים. זאת אומרת, שאם הממשלה תתחיל להדפיס שטרות ישנים (אוקסימורון), היא תוכל לבזבז לפי כוח קנייה כפול. יותר מזה, השטרות הישנים-חדשים יחלחלו לאזור המורדים, יעבירו את האינפלציה אליהם, ויגרמו למטבעות להיסחר לפי שער דומה.

העובדות בשלב הזה נעשות קשות לאישוש. הבנק המרכזי בעדן טען שהוא הכניס למחזור שטרות בעיצוב ישן ישן שנותרו אצלו בכספות ללא שימוש, והחליף אותן תמורת שטרות חדשים שהיו בידי הבנקים והסוחרים. המורדים טוענים שהממשלה הדפיסה שטרות חדשים לפי העיצוב הישן בכוונה, והאשימו את ממשלת רוסיה שבבעלותה חברת Goznak בשיתוף פעולה עם ממשלה ב"זיוף שטרות כסף". קומדיה תימנית.

העדויות ככל הנראה תומכות בגרסת המורדים, מכיוון שבהתחלה המורדים אסרו על הבנקים והסוחרים בשטחם לקבל שטרות "ישנים" שהממשלה הדפיסה לפי המספר הסידורי שלהם. שטרות ישנים שהמספר הסידורי שלהם התחיל באות (أ) התקבלו, בעוד ששטרות שהמספר שלהם התחיל באות (د) נאסרו, מכיוון שהם זוהו כחלק מהסדרה החדשה. זמן קצר לאחר מכן, הממשלה התחילה להכניס שטרות ישנים שמתחילים באות (أ), ויש בנקים שטוענים שהם נתקלו בהעתקים זהים של מספר סידורי.

אם נתבונן בגרף שער החליפין של שני סוגי השטרות, נראה שהמהלך של הממשלה הצליח בטווח הקצר, והשווי של השטרות "החדשים" התחזק לתקופה, ככל הנראה באמצעות הוצאה מהמחזור של שטרות חדשים והחלפתם בישנים שהודפסו זה עתה. אבל המגמה הזו התהפכה לעת עתה. יש המעריכים שאיכות השטרות הישנים שהודפסו זה עתה גבוהה מידי ביחס לשטרות הישנים הבלויים, מה שמסייע למורדים לאתר ולחסום את כניסת השטרות.

סיכום – זמנים נואשים מובילים למדיניות מוניטארית נואשת

במלחמת האזרחים האמריקאית, הדרום פרש מהאיחוד כדי להקים את הקונפדרציה, ישות מדינית חדשה. כתוצאה מכך, הדרום הנפיק כסף חדש (ה-Confederate Dollar). המצב במלחמת האזרחים התימן שונה. המורדים רואים את עצמם כשולטים בישות המדינית "תימן", בדיוק כמו הממשלה אותה דחקו לדרום. ויתור על אחד מסמלי השלטון איננו מתקבל על הדעת עבור אף אחד מהצדדים.

כתוצאה מכך, על אף מה שמסתמן כעליונות צבאית (או לפחות, יכולת להדוף במשך שנים את הממשלה מעיקר האזור המיושב במדינה) עבור המורדים, הם נאלצים לעשות שימוש בכסף שנשלט על ידי היריבים שלהם, מה שחושף אותם לסיכונים.

בינתיים, את עיקר הנזק משלמים האזרחים בשני הצדדים. הצורך לבדוק שטרות כסף, להתעסק בניירות בלויים שאבד עליהם הכלח במסחר ולנסות לקרוא מספרים סידוריים בכל עסקה ולקבל ניירות שמודפסים בקצב מסחרר שוחק את כוח הקנייה המועט ממילא של חלק מהאנשים העניים ביותר בעולם.

---

אם נהניתם לקרוא ואתם לא רוצים לפספס את הפוסט הבא, אני ממליץ בחום להירשם לעדכונים בדוא"ל באמצעות הטופס הבא. שימו לב! אם אתם משתמשים ב-Gmail אנא וודאו שלא התגלגלנו בטעות לתיבת ה-Promotions המבאסת.

בוא נודה בזה. אף אחד לא אוהב לצאת פראייר. במיוחד לא פוליטיקאים אשר מדברים אל קהל הבוחרים שלהם. לפעמים, שנאתנו היוקדת ללצאת פראיירים יכולה לייצר מדיניות חסרת היגיון. שמעו סיפור.

מניפולטורים. מניפולטורים בכל מקום!

בעשור האחרון חוששים הפוליטיקאים בארצות הברית מלצאת פראיירים בכל הקשור לתנאי הסחר הבינלאומי. בהיבט הזה הנשיא טראמפ היה אולי מקרה קיצון של תופעה רחבה הרבה יותר בפוליטיקה האמריקאית. משום מה נשתרשה במוחם של נבחרי הציבור האמריקאים המחשבה שכולם מנסים לרמות אותם.

החשש נשוא הדיון מתרכז סביב סוגיית ה"מניפולציה על המטבע", צעדים בהם מדינה יכולה לנקוט כדי לשנות את הערך של המטבע שלה (כמעט תמיד בכיוון מטה) כדי לשמר יתרון במסחר בינלאומי. תיאורטית, אם הצרכנים האמריקאים רוכשים יותר מוצרים מסין בשל העלות הנמוכה של יצורם במזרח מאשר סינים שרוכשים מוצרים אמריקאים, אז הביקוש למטבע הסיני אמור לגדול. כתוצאה מכך שווי היואן הסיני אמור להתחזק כנגד הדולר ולאזן את תנאי הסחר בין המדינות (יצוא סיני יהפוך לפחות אטרקטיבי, והאלטרנטיבה של יצור בארצות הברית תהפוך למשתלמת יותר). מכיוון שממשלת סין מעוניינת להמשיך את הצמיחה של תעשיית היצור שלה ומכיוון שמנהיגיה הם אנשים קרים וחסרי כבוד, יש לה אינטרס לנקוט בפעולות שיביאו לשמירת שער החליפין בין היואן והדולר, ובכך לשמר את היתרון היחסי של יצור בסין. הפעולות הללו, אשר כוללות רכישת דולרים לרזרבות המט"ח של סין, מכונות מניפולציה על המטבע (וגם אנחנו עושים את זה, אבל ששש).

עכשיו, אם אתם כלכלנים אתם ודאי מרסנים את עצמכם כרגע מלהגיד שלא, זה לא מדויק, וזו רק דרך אחת לבצע מניפולציה, והרי יש סיבות טובות אחרות להגדיל רזרבות מט"ח ובכלל, אין שום חשיבות לסחר הבילטראלי בין שתי מדינות אלא לכלל הסחר חוץ של מדינה מול כל שותפות הסחר שלה. לא יודע, מפה אתם נשמעים לי כמו חבורה של פראיירים. ולכן ב-2016 הקונגרס האמריקאי אישר חוק שמחייב את משרד האוצר לסווג מדינות כמניפולטוריות של מטבעות אם הן עומדות ב-3 תנאים פשוטים שנקבעו לאחר מכן: אם העודף בחשבון השוטף שלהן גדול מ-3% תמ"ג (טראמפ שינה את זה ל-2% כי הוא לא פראייר), אם הרכישות נטו של רזרבות מט"ח היו מעל ל-2% תמ"ג בשנה האחרונה, ואם העודף בחשבון הסחר מול ארצות הברית גדול מ-20 מיליארד $.

בדו"ח שפורסם בדצמבר הודיע משרד האוצר האמריקאי ששוויץ וויאטנאם מואשמות בזאת בהיותן מניפולטוריות, ואם לא ישנו דרכן עלולות לפעול נגדן סנקציות כמו מכסים מיוחדים שיוטלו על המסחר ביניהן. כעשר מדינות אחרות ענו על שני תנאים מתוך השלושה ולכן הושמו תחת "מעקב מיוחד". אז חוץ מלהעליב את השוויצרים, להיטפל לויאטנאמים, ולייצר כותרות סנסציוניות – מה הבעיות עם הודעת משרד האוצר האמריקאי? בערך הכל.

המציאות מסובכת

נתחיל מכך שהתנאים שנקבעו בחוק, כמו כל דבר שקשור לכל חוק – הם פוליטיים. טיוואן, למשל, מריצה עודפים משמעותיים בחשבון השוטף שלה ומסתירה את פעילות הבנק המרכזי שלה בשוקי המט"ח (להרחבה, קראו את המחקר של Brad Setser) – היקף המניפולציות של טיוואן ככל הנראה גדול לאין שיעור מהיקף המניפולציות הויאטנאמיות, אבל מסיבות פוליטיות טיוואן אינה מואשמת.

בנוסף, שיטת המדידה עקומה לגמרי. עוד ב-2019 הזהיר הכלכלן Joseph Gagnon שהתנאים הפשוטים הללו סופרים אך ורק התערבות בשוקי המט"ח לצורך רכישת רזרבות מט"ח. יש דרכים רבות שבהן מדינות יכולות להשפיע על שערי המט"ח. לסין, למשל, יש קרן עושר ריבונית שבאמצעותה נספגים דולרים ומושקעים בחזרה מעבר לים. ההשפעה של רכישת אגרות חוב אמריקאיות או מניות בניו יורק על ידי קרנות עושר ריבוניות זהה לרכישתן עבור "רזרבות המט"ח", אך הן אינן נספרות במסגרת החוק. למה? אני מניח שככה קל יותר לפקידים של משרד האוצר האמריקאי לספור, אבל זה מביא לתוצאות מעוותות.

סוגיה זו מובילה לבעיה מרכזית יותר עבור הדיון שלנו: כל פעולה מוניטארית על ידי הממשלה היא מניפולציה! הרי אם מחר יעלה נגיד בנק ישראל את הריבית, יהפכו ההשקעות בשקל לאטרקטיביות יותר מול מטבעות אחרים, יווצר ביקוש גבוה יותר לשקל, והשקל עשוי להתחזק. כאשר הנגיד מוריד את הריבית, השקל נוטה להיחלש. זו איננה פעילות בשוקי המט"ח והיא לא קשורה ליתרות המטבע, אבל ברור לכל בר בי רב שהיא משפיעה על שווי המטבע מול מטבעות אחרים ומשום כך על היתרון היחסי במסחר בינלאומי. אי אפשר להסתכל על סוג פעילות אחד (ישיר ככל שיהיה) ולקבוע שהוא ורק הוא המדד למניפולציה. זה משול לחיפוש המטבע הזר מתחת לפנס.

זה לא המקום היחידי בו החוק מנסה להסתכל על חלק קטן מהשלם ולקבל החלטות בהסתמך עליו. מדוע משרד האוצר בוחן את גובה עודף הסחר הבילטראלי עם ארצות הברית? הרי מדינה יכולה לנהל גירעון מסחרי עם ארצות הברית (אזרחיה רוכשים יותר מוצרים אמריקאים מאשר בכיוון השני) אך במקביל לנהל עודף משמעותי בחשבון השוטף כלפי העולם. במקרה כזה, אם הבנק המרכזי של אותה מדינה יבחר לבצע מניפולציות, משרד האוצר האמריקאי יתעלם, למרות שגם אז, תיאורטית, המניפולציות פוגעות בתנאי הסחר בין המדינות.

אנחנו בטח לא פראיירים

הדרך היחידה להבין את חוסר ההיגיון שבתנאי החוק האמריקאי ובהכרזה על ויאטנאם ושוויץ כעל מניפולטוריות היא שהחוק בא לענות על רגש. לא על שכל. אנשים לא רוצים לצאת פראיירים, ובוחרים אנשים שיבטיחו להם שהם לא יצאו פראיירים.

ויאטנאם לא תעמוד בקריטריונים של החוק עוד כמה חודשים ממילא לפי תחזיות קרן המטבע הבינלאומית ותרד מהרשימה, ושוויץ, שבאמת עברה על כל שלושת הקריטריונים, עושה זאת מכיוון שהיא כלכלה קטנה יחסית עם תנועות הון גדולות. הריבית על המטבע השוויצרי שלילית ועדיין הוא מתחזק, ולא מכיוון שנסטלה וטובלרון מוכרים כ"כ הרבה. אין אף מפעל אמריקאי שנסגר בגלל העברת היצור אל ארץ היודל והשוקולד.

אבל לפחות לבינתיים אזרחי האומה האמריקאית יכולים להביט בעצמם במראה ולדעת שהם לא פראיירים.

ביום רביעי הודיעה ממשלת ארגנטינה כי לא תצליח לעמוד בתשלום חוב לנושיה. משמעות הדבר היא שעל פי תנאי האג"ח, החלה ספירה לאחור של 30 יום ("תקופת הגרייס") שבסופה על ארגנטינה להגיע להסכם לגבי תוואי התשלום עם הנושים שלה. כפי שזה נראה כרגע, להסכם הם לא יגיעו. ארגנטינה מציעה לנושים תספורת של 62% על תשלומי הריבית ועוד 5.4% על הקרן. במילים אחרות, היא רוצה לקצץ תשלומי חוב שהיא חייבת לנושים זרים בשווי של כמעט 40 מיליארד דולר. הנושים, אם תהיתם, מסרבים.

בין אם יושג הסכם ובין אם לא, דבר אחד נראה ברור: ארגנטינה בדרך לחדלות הפירעון התשיעית שלה. הפעם הראשונה שבה לא עמדה ארגנטינה בהתחייבויותיה הפיננסיות כלפי נושים הייתה ב-1827, בסך הכל 11 שנים אחרי הכרזת העצמאות שלה, והאחרונה (עד כה) הייתה ב-2014. ארגנטינה היא חלק ממועדון שנשמח לא להשתייך אליו לעולם: מדינות שפושטות את הרגל באופן כרוני. נמצאות שם בעיקר מדינות אמריקה הלטינית, כמו מקסיקו, קולומביה, אקוודור, וונצואלה, צ'ילה, אורוגוואי ופרו, אבל גם למדינות כמו יוון יש היסטוריה ארוכה של אי עמידה בתנאי ההלוואות שלקחו. ארגנטינה נחשבת לגרועה במיוחד, מכיוון שחלק גדול מפשיטות הרגל שלה היו בתקופה האחרונה (מקסיקו אמנם הגיעה לחדלות פירעון עשר פעמים, אבל האחרונה מביניהן הייתה ב-1982).

כיצד הופכת מדינה לפושטת רגל סדרתית? יש שני מרכיבים הכרחיים לסיפור. הראשון, הקל מבין שניהם, הוא שעליה לייצר מוסדות שלטון כושלים וניהול כלכלי לוקה בחסר. במקרה הארגנטינאי, הבנק המרכזי הוא סניף של משרד האוצר והדפסת כסף למימון הוצאות המדינה הייתה פרקטיקה מקובלת עוד מימי Perón.

המרכיב השני מסובך הרבה יותר, ומעניין אותנו במיוחד בפוסט הזה. כדי שתוכלו לפשוט רגל פעמים רבות, עליכם תחילה לזכות באמון המשקיעים פעמים רבות. אם התנהלתם בחוסר אחריות כלכלית ואף אחד לא מוכן להלוות לכם עוד כסף, תפשטו רגל רק פעם אחת. אבל בסיפור הארגנטינאי וגם אצל פושטות רגל סידרתיות אחרות, תמיד יש מישהו שמוכן להמשיך ולהלוות כסף לממשלה. מדוע ממשלות כאלה מסוגלות לחזור לשוק ההון ולהתממן בו גם אחרי שלא עמדו בהתחייבותיהן פעם אחר פעם? מדוע משקיעים זרים, כולם משקיעים מוסדיים נבונים עם אנליסטים ומחלקות השקעה ענפות, ממשיכים להלוות להן כסף, לרוב תוך זמן קצר בלבד מחדלות הפירעון האחרונה שלהן?

בשנת 2017, שנה אחת בלבד אחרי שיצאה מהליך הסדר החוב האחרון שלה, הנפיקה ממשלת ארגנטינה אג"ח בסך 2.75 מיליארד דולר לתקופה של 100 שנה. היו לא מעט עיתונאים שחשבו ששיא החוצפה נשבר אם ממשלה שממש לאחרונה לא עמדה בהתחייבויותיה חושבת שמישהו יתן לה הלוואה למאה שנה. אם ההיסטוריה היא מדד טוב לעתיד, בתקופה הזו ארגנטינה צפויה לפשוט רגל לפחות עוד שש פעמים. עדיין, המשקיעים, כולם גופים מוסדיים גדולים, הסתערו על אגרות החוב. הם לא עשו זאת מכיוון שהם מאמינים שארגנטינה שינתה את דרכיה, אלא מכיוון שהאג"ח נשאו תשואה דולרית שנתית של 7.9%.

במאמר מעניין של Meyer, Reinhart ו-Trebesch ניתן הסבר הגיוני להתנהגות המשקיעים. החוקרים בחנו את התשואה הריאלית המתקבלת מהשקעה ארוכת טווח באגרות חוב של ממשלות החל מ-1815 (קרב ווטרלו) וכלה ב-2016. בין הממצאים שלהם, החוקרים מצאו שהתשואה הריאלית ארוכת הטווח של השקעה באגרות חוב של ממשלות "פושטות רגל סדרתיות" (לפחות שתי פשיטות רגל במדגם) במטבע זר מניבה תשואה ריאלית של 7%, המהווה פרמייה של 4.1% להשקעה בחוב של ממשלות הנחשבות ל"נכס חסר סיכון" (בריטניה עד מלחה"ע הראשונה, ארה"ב לאחריה), ופרמיה של 0.8% על חוב של מדינות שפשטו רגל פעם אחת או לא פשטו רגל כלל. הנתון הזה כולל את ההפסדים הנגרמים מתספורות, מלחמות ומשברים כלכליים. כמובן, סטיית התקן (התנודתיות) גבוהה יותר עבור פושטות הרגל הסדרתיות, כצפוי.

לפי המחקר, פשיטות רגל מרובות מגדילות באופן כללי את התשואה לאחזקה. השקעה בחוב של ארגנטינה לאורך כל 8 פשיטות הרגל שלה הניבה, על פי החוקרים, תשואה ריאלית שנתית ממוצעת של 8.9%, וזאת לאחר שהמשקיע ספג תספורות בשווי החוב ודחיות בתשלומים. לטענת החוקרים, המשא ומתן בין הנושים לממשלות מביא לכך שההסכם הסופי מציב לנושים תנאים שעדיין מפצים אותם לבסוף על הסיכון שהם נוטלים. זו הסיבה שהם מוכנים להמשיך לתת הלוואות לממשלות שפשטו רגל תקופה קצרה מאוד לפני כן. הם דורשים ריבית גבוהה באופן משמעותי ויודעים שבחדלות הפירעון הבאה יקצצו אותם, אבל התשואה הסופית לטווח הארוך צפויה לפצות אותם על הסיכון.

הנה גרף מהמחקר שבוחן את התשואה המצטברת בהשקעה באג"ח ממשלתית החל משנתיים לפני אירוע חדלות הפירעון. כצפוי, בעת חדלות הפירעון מתחיל המשקיע הממוצע להפסיד כסף שיתחיל להחזיר רק כעבור 5 שנים, אולם ב-25% מהמקרים המשקיע בקושי יספוג הפסד, בגלל התשואה הגבוהה, ואף כמעט ויכפיל את כספו בתוך 5 שנים. כל המקרים שנמצאים ב-25% התחתונים הם אירועי חדלות פירעון מלפני מלחמת העולם השנייה.

אז יש לנו תשובה לשאלה שבכותרת הפוסט. ממשלות פושטות רגל סדרתיות מצליחות לזכות באמון המשקיעים פעם אחר פעם מכיוון שגם לאחר התספורות ודחיות התשלומים וההמרות הכפויות, המשקיעים שמוכנים לשאת בסיכון יוצאים נשכרים מכך עם פרמייה נאה. הממשלות יכולות להמשיך לגשת לשווקים הפיננסים, והתמריץ שלהן לתקן את המוסדות הכלכליים הגרועים שהובילו לפשיטות הרגל יורד. יהיו מי שיממנו את התכנית הכלכלית הבאה שלהם.

המפסידים מהסיפור הזה הם, כבר ניחשתם, משלמי המיסים של אותן ממשלות. בנוסף לנזק של ניהול עסק או בניית חיים בתקופה של משבר כלכלי חמור, מהסוג שמתרחש כאשר המדינה שלך לא יכולה לשלם את חובה לנושים, אותם אזרחים יודעים שבסופו של דבר הם משלמים מיסים גבוהים יותר, וחלק משמעותי מכך הולך כדי לפצות את נושי הממשלה כדי שאלו ימשיכו לממן את החוב.

רעיונות כלכליים הם עניין של טרנד. כיתבו בלוג כלכלי ועקבו אחר הצעות לסדר כלכלי ציבורי חדש אשר עולות לסדר היום ותוכלו לזהות עד מהרה שאין הרבה חדש תחת השמש. מסיבה זו אינני מתרגש כאשר תכנית עתיקה כמו "הכנסה בסיסית אוניברסלית" עושה הופעות אורח בעיתונות הכלכלית ובשיח הציבורי. אמת, הרבה השתנה מאז שתומאס פיין, מאבותיה המייסדים של ארצות הברית, הציע בספרו "זכויות האדם" לשלם קיצבה במזומן לכל אזרח מעל גיל 50 ללא התניה סוציאלית, אך בסיסו של הרעיון הוסיף להתגלגל לאורך ההיסטוריה ולהופיע בנקודות שונות בזמן.

רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית מדבר על תשלום קיצבה אחידה על ידי המדינה לכל אדם בוגר בחברה באופן שאינו תלוי במידת עושרו, והוא זוכה לתמיכה משני הצדדים של המפה הפוליטית והכלכלית. התמיכה הזו, כפי שנראה בהמשך, היא שטחית בלבד, ונובעת מכך שכל צד מפרש את הרעיון בצורה שונה. אם נשים את כלל התומכים ברעיון סביב שולחן עגול יתגלו הפערים עד מהרה. סלע המחלוקת העיקרי בין הקבוצות הוא בגורלה של מערכת הרווחה הקיימת. מחד, כלכלנים מהצד הימני של המפה רואים את ההכנסה הבסיסית כמערכת שתחליף את כל תשלומי הרווחה שהמדינה מעניקה היום (קצבאות ילדים, נכות, זקנה, סעד ועוני) בסכום אחיד שמגיע לכולם. מאידך, תומכים מהעבר השמאלי סוציאלי עדיין מעוניינים במערכת קצבאות נוספת "המשלימה" את ההכנסה הבסיסית (ולחלוטין בלתי אפשרית מבחינה תקציבית, אבל מותר לחלום).

הכנסה בסיסית תייצר תמריצים חיוביים להקטנת האבטלה, כמו ביטול מלכודת האבטלה ומנגד תמריצים שליליים שיגדילו את האבטלה, כי מי רוצה ללכת לעבודה כל יום אם הצ'ק מהממשלה מגיע בדואר? מי מהתמריצים "ינצח"? האם ניתן לקיים מנגנון של הכנסה בסיסית ללא תנאים מבלי להפוך למדינה של פרזיטים? ובכן, שנת 2017 מתגלה כ"שנת הפיילוט" של הרעיון, עם לפחות שני ניסויים מרכזיים שמתקיימים כבר מתחילת השנה, ואשר נועדו לבחון את הפיזיביליות שלו. לפני שנבחן אותם, אני מציע מספר קריטריונים למדידת איכות.

הקריטריונים 

1. הניסוי צריך להיות אקראי ככל הניתן

בחירת האנשים המשתתפים בניסוי אשר יקבלו קצבת הכנסה בסיסית צריכה להיות עיוורת כדי למנוע הטיית בחירה. אם נבחר מתמודדים רק מאזור גיאוגרפי מסוים, או משכבת גיל אחידה או "אנשים ששירתו בגולני" אזי נכניס עיוותים למדגם בצורה שלא ייצג בצורה אמינה את כלל האוכלוסייה. זה נשמע פשוט, אבל בניסויים בקנה מידה שכזה קשה לייצר אקראיות טובה, כפי שנראה מיד.

2. המחקר צריך להתמקד הן ביחידים והן בקהילות

יש הבדל בין להיות האזרח היחידי שמקבל הכנסה בסיסית בעיר לבין לגור בישוב שבו כולם מקבלים הכנסה בסיסית. מחקר טוב צריך למדוד את שני המצבים. יתכן שישוב שרוב אוכלוסיותו מקבלת הכנסה בסיסית יראה ירידה מהותית בתעסוקה מכיוון שתושביו יעדיפו לקחת קורסים במתנ"ס ולישון עד מאוחר, אך קבוצה קטנה של מקבלי הכנסה בסיסית בתוך ישוב שרוב תושביו לא מקבלים ימנעו משינוי הרגלי התעסוקה שלהם מחשש לסטיגמה שלילית.

3. המחקר צריך לבחון את ההשפעות על כל משק הבית

יתכן כי בן הזוג של מקבל הכנסה בסיסית במסגרת הניסוי יבחר להקטין שעות עבודה, מידע אשר ילך לאיבוד אם יבחנו את ההשפעה על מקבל ההכנסה בלבד.

4. הימנעות מאפקט הות'ורן

כאשר הנבדקים מודעים לכך שהם נמצאים בניסוי, הם עשויים לשנות את ההתנהגות הנחקרת. האפקט הזה, המכונה (בין היתר) אפקט הות'ורן, הוא חלק ממה שעושה אותנו בני אדם, וקשה לייצר ניסוי (העומד בכללי האתיקה) אשר נמנע ממנו לחלוטין. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בניסוי פופולארי בנושא "חם" כמו הכנסה בסיסית. הנבדקים מודעים לכך שיכולות להיות השלכות חשובות על מנגנון הרווחה במדינתם כתוצאה מתוצאות המחקר בו הם משתתפים, וזה עתיד להשפיע על ההחלטות שלהם. כיצד ניתן בכל זאת לצמצם את ההשפעה על הניסוי? צריך לצמצם לאפס את ההתקשרות בין הנבדקים לחוקרים במשך כל תקופת הניסוי, ולא לספק שום מידע או פידבק לנבדקים.

הניסויים

כעת נבחן שלושה ניסויים שרצים כיום בעולם: הניסוי הממשלתי בפינלנד, שהוא הניסיון הרציני ביותר עד כה לבחינת ההכנסה בסיסית, הניסוי בקניה – שאמנם מתמקד יותר ביכולת של הכנסה בסיסית להוציא קהילות מעוני, אך צפוי להיות הניסוי המקיף ביותר מבחינת כמות הנבדקים, והניסוי הקטן באוגנדה, שלא באמת עומד בקריטריונים איכותיים של ניסוי וגם מתמקד בעיקר בנתונים אנתרופולוגים וסוציולוגים, לאו דווקא כלכליים.

פינלנד

הניסוי הפיני הוא ככל הנראה הניסוי הגדול והמשמעותי ביותר שמתבצע כיום. הניסוי מנוהל על ידי רשות הביטוח הלאומי הפינית החל מינואר 2017 ועתיד להימשך שנתיים. מטרתו היא לבחון את ההשפעה של הכנסה בסיסית על השתתפות בשוק העבודה. הרשות לא תפרסם ממצאים עד לאחר סיום תקופת הניסוי ולא תערוך ראיונות עם המשתתפים עד לסיום הניסוי.

לצורך הניסוי נבחרו 2,000 איש בין הגילאים 25-58 בצורה אקראית, מתוך מאגר של אזרחים מובטלים אשר קיבלו דמי אבטלה בנובמבר 2016 (מתוך סך הכל 175,000 איש, אשר ישמשו כקבוצת השוואה). ההשתתפות בתכנית הייתה מנדטורית מתוקף החוק. נשים לב שבחירת האוכלוסייה איננה אקראית באמת – יש להניח שהתפלגות המקצועות, הגילאים וסוגי האנשים אשר מקבלים דמי אבטלה שונה מהתפלגותם באוכלוסיה.

המשתתפים בניסוי מקבלים מידי חודש הכנסה בסיסית בלתי תלויה של 560 אירו (פטורים ממס).

מלבד השתתפות בשוק העבודה, מתכוונים החוקרים למדוד גם הוצאה על תרופות ובריאות, ושונות ההכנסה לאורך התקופה.

הניסוי הפיני הוא ככל הנראה הניסוי הטוב ביותר שמנוהל כיום כדי לבחון את ההשפעה של הכנסה בסיסית, ועם זאת, הוא לא חף מבעיות. ראשית, אוכלוסיית הניסוי לא אקראית אלא מורכבת מאנשים שדיווחו על אבטלה. כלומר, הניסוי לא בוחן את ההשפעה של קבלת הכנסה בסיסית על אדם מועסק. בנוסף הניסוי בודק את ההשפעה על יחידים בלבד, וזאת בניגוד לרצון המקורי של עורכי הניסוי, לבצע ניסוי מקביל על קהילות שלמות. המציאות התקציבית הכתיבה ניסוי מצומצם יותר, וחבל. לבסוף, אפקט הות'ורן. עורכי הניסוי בהחלט עושים כמיטב יכולתם כדי לצמצם את התקשורת עם הנבדקים ואף שומרים את פרטיהם בסתר, אבל זה לא מונע מחלק ממשתתפי הניסוי לגשת לעיתונות ולהתראיין בנושא. הניסוי הוא נושא חם מאוד בתקשורת במדינה ועורכי הניסוי כבר הזהירו כי תשומת הלב התקשורתית פוגעת להם בעריכת הניסוי.

קניה

הניסוי בקניה מתבצע על ידי עמותת צדקה אמריקאית בשם GiveDirectly. מטרת הניסוי היא להעניק הכנסה בסיסית לבערך 26,000 קנייתים תושבי כפרים באזורים הלא מפותחים. עורכי הניסוי מתכוונים להעניק את התשלום החודשי בסך של בערך 21$ בחודש (כחצי מההכנסה הממוצעת באזור) לכל התושבים של כ-200 כפרים שישתתפו בניסוי. נכון להיום, רק כפר אחד, בן 95 תושבים, משתתף בניסוי שיימשך 12 שנה, אך הארגון טוען שבקרוב יצטרפו כל שאר הנבדקים.

הכפרים בניסוי יחולקו ל-4 קבוצות, רק 3 מתוכן יקבלו הכנסה בסיסית: הקבוצה הראשונה תקבל הכנסה בסיסית חודשית מובטחת למשך 12 שנים, השנייה למשך שנתיים בלבד, והקבוצה השלישית תקבל סכום חד פעמי השווה ערך לכל התשלומים החודשיים למשך השנתיים. בצורה הזאת, רוצים מארגני הניסוי לראות את חשיבות הבטחת ההכנסה הבסיסית לטווח ארוך על החלטות הנבדקים, וכיצד קבלת הכסף כמענק גדול חד פעמי (בדומה לזכייה בלוטו) משנה את ההתנהגות של התושבים.

המידע נאסף בצורה שוטפת, וכולל ראיונות תכופים עם הנבדקים.

יש מספר בעיות מרכזיות עם הניסוי הקנייתי. בחירת הכפרים שישתתפו בניסוי בוצעה, לטענת עורכי המחקר, בצורה אקראית. אבל ההתמקדות בכפרים באזורים לא מפותחים מייצרת הטיית בחירה ברורה. מעבר לכך, לכפרים בקניה יש היסטוריה ארוכה של חשדנות כלפי ארגוני סיוע בינלאומיים וחוסר רצון להשתתף בתכניות כאלו. כן, יש אנשים שמסרבים לכסף בחינם. שיעור הדחייה בקרב נבדקים פוטנציאלים באזור הזה בקניה מגיע, בחלק מהמקרים, ל-40%. מכאן, לא מן הנמנע שהכפרים שכן ישתתפו בניסוי לא ייצגו נאמנה את האוכלוסייה. המעקב השוטף אחר האוכלוסייה והראיונות העיתיים גם צפויים להכניס הטיה בתוצאות המחקר: אם כל חודש-חודשיים החוקר שמשלם לי כסף ישאל אותי אם יש לי מחשבות לפתוח עסק משלי, אני אתחיל לחשוש שאם אני לא אקים איזה עסק קטן במהרה הוא עלול להתייאש ולהפסיק לתת לי כסף.

אני חייב להוסיף שאני גם לא אוהב את הפורמט של השאלות. החוקרים שואלים את הנבדקים מה הם עשו בכסף שהם קיבלו מההעברה, למרות ששאלה נכונה יותר תהיה מה הם בסך הכל עשו עם הכסף שלהם. לא מן הנמנע שהכסף שיתקבל מהכנסה בסיסית ישמש לרכישת מוצרים בסיסיים, וכסף אחר, מיגיעה אישית, יופנה לאלכוהול וסיגריות.

אוגנדה

לבסוף, הניסוי באוגנדה הוא ניסוי קטן ממדים המנוהל על ידי עמותת צדקה בלגית. תושבי כפר יחיד המונה 56 תושבים בוגרים ועוד כ-80 ילדים מקבלים קיצבה חודשית בלתי תלויה. כל בוגר מקבל 18.25$ (כשליש מההכנסה של משפחות מעוטות יכולת במדינה) וכל ילד מקבל מחצית מסכום זה. התשלומים ימשכו עד סוף 2018. מטרות המחקר הינן לבחון כיצד ההכנסה הבסיסית החודשית משפיעה על השכלת הבנות בכפר, על הגישה לשירותי רפואה, יזמות פרטית, והשתתפות במוסדות דמוקרטיים. המחקר לא משתמש בנתונים על כפר מקביל שלא נהנה מהכנסה בסיסית לצורך השוואה.

סיכום

קשה, בואך בלתי אפשרי, לערוך ניסוי במדעי החברה בתנאי מעבדה. מהסיבה הזו, תמיד יהיו בעיות במבנה של הניסוי שיפגעו באמינות התוצאות ובמסקנות הסופיות. זו האחריות של החוקרים, במידה והם מעוניינים להשתמש בתוצאות הניסוי כדי להשפיע על המדיניות הציבוריות, לצמצם את הפערים הללו למינימום. אני מאמין גדול שהסיפור החשוב והמעניין של הכנסה בסיסית איננו הראיונות התכופים עם עתידניים על כיצד רובוטים יגזלו לנו עבודה בעתיד או סוגיות "ערכיות" כאלו ואחרות, אלא נכונותם של חלק ממובילי הרעיון לבחון אותו בניסוי. אני תוהה כיצד הייתה נראית המדיניות הציבורית שלנו אם זו הייתה הנורמה בעולם.

מה יהיה עם מאדים? כבר עשרות שנים שהמין האנושי חולם על כיבוש החלל, על מסע בין כוכבים ועל יישוב כוכבי לכת אחרים. מאדים, שכננו הקרוב והדומה אלינו ביותר אמור להיות הצעד המשמעותי הראשון של האנושות אל מחוץ לחיבוקו הלוחץ של כדור הארץ. אך למרות החלומות הגרנדיוזיים, המבקרים היחידים בכוכב האדום היו עד כה גשושיות ורובוטים.

בשנתיים האחרונות חזר מאדים לכותרות העיתונים ולחלומות בהקיץ של כולנו, בעיקר בשל הצלחת הסרט "להציל את מארק וואטני" בכיכובו של מאט דיימון ובשל נאומו העתידני והמלהיב של אילון מאסק, מייסד חברות SpaceX ו-Tesla, על הצורך של האנושות לכבוש את מאדים ועל היכולת שלה לבצע זאת.

מנקודת מבט הישרדותית, החיוניות של התיישבות אנושית בכוכב לכת אחר אמורה להיות ברורה מאליה. כיום המין האנושי מניח את כל הביצים בסל אחד – כדור הארץ. התנגשות אסטרואידים או שואה גרעינית עשויים להכחיד את המין האנושי במכה, ולכן עדיף לפזר את הסיכונים ולהתיישב בכוכבי לכת נוספים, ובהמשך גם במערכות שמש ובגלקסיות אחרות, ובכך להבטיח את המשכיות הגזע האנושי ואת התקווה שפיירפליי יקבלו מתישהו ריבוט.

הבעיה הגדולה ביותר עם הצעד הראשוני, יישוב אנושי במאדים, איננה טכנולוגית אלא דווקא כלכלית. למעשה מדובר באחת הבעיות הכלכליות הוותיקות ביותר – בעיית המוצר הציבורי. הכלכלן פול סמואלסון כתב עוד בשנות ה-50 שמוצר ציבורי הוא מוצר שכולם יכולים לצרוך אותו מבלי לגרוע מההנאה של אחרים (עיקרון המכונה "אי יריבות"). בנוסף לכך, אנו יודעים כי מוצר ציבורי הוא מוצר שלא ניתן למנוע אחרים מלצרוך אותו (עיקרון "אי ההדרה"). צבא הוא דוגמא טובה למוצר ציבורי. ביטוח הישרדותו של המין האנושי הוא דוגמא נוספת. שניהם "מוצרים" שמהם כולם נהנים בין אם הם משלמים עליהם ובין אם לא, ולכן קשה לממן אותם.

ברשומה זאת נחפש את ה"קייס הכלכלי" ליישוב המאדים. נכיר מקרוב את הבעיות שבהשקעה פרטית ומדוע (לדעתי) עתיד ההתיישבות האנושית בכוכב האדום לא יוכרע על ידי חברות, וננסה למצוא דרך לעקוף את האתגר של לשלוח חבורה של אנשים משכילים, מיומנים ומאוזנים נפשית לבלות את שארית חייהם במדבר אדום קפוא וצחיח תוך כדי נשימת אוויר ממוחזר.

כן, כן, לא התאפקתי עם רפרנסים מתרבות הפופ (CC: Futurama)

השקעה פרטית במאדים

דרך אחת לשרטט את הקייס הכלכלי לישוב מאדים היא באמצעות בחינת התמריצים הכלכליים של חברות ויחידים להשקיע במאדים. במילים אחרות, לחפש את הרווח. מאסק, למשל, מתכנן להרוויח על תחבורה בין כדור הארץ לבין מאדים באמצעות חברת SpaceX. אבל מה לגבי המוצרים והשירותים שניתן לייצר במאדים ושיזדקקו לשירותי השינוע של מאסק?

ובכן, העלות של שליחת מאסה חזרה ממאדים לכדור הארץ היא פשוט יקרה מידי, בטח ובטח בטכנולוגיה הנוכחית. סופרי מדע בדיוני נאלצים "לנופף בידם" כאשר הם מתארים מסחר בין כוכבים או לכל הפחות להמציא טכנולוגיה מתקדמת מאוד (קים סטנלי רובינסון, למשל, הכניס לטרילוגיית ספרי מאדים שלו את מעלית החלל כדי לאפשר מסחר – טכנולוגיה הרחוקה מאוד מאיתנו וספק אם תהיה בטוחה לשימוש). הערכות אופטימיות אחרונות מדברות על עלות של כ-200-500 אלף דולר לכל טון של סחורה שנרצה לשלוח ממאדים לכדור הארץ. קשה לדמיין עסק שיכול לייצר רווח ולהתחרות בהצלחה בשוק הארצי עם עלויות כאלו, במיוחד לאור הצניחה במחיר של הסחורות שתתרחש ברגע שההיצע המאדימי ייכנס לשוק הארצי. בנוסף לכך, נכון להיום איננו יודעים בדיוק אילו מרבצים של מינרלים נמצאים בשפע במאדים, מה שמקשה על תכנון השקעה. אילון מאסק סיכם את הנקודה הזאת בדרכו המיוחדת בראיון שהעניק: גם אם נמצא שקיות קראק מסודרות על קרקע המאדים, אין תועלת כלכלית במכירתן לכדור הארץ.

אם כן, השקעה במאדים במטרה למכור את המינרלים שלו לכדור הארץ אינה פיזיבילית, ואפילו מאסק לא בונה עליה. מה לגבי קניין רוחני? כמעט כל הכותבים אשר מתייחסים לאפשרויות הכלכליות של ישוב מאדים מציעים שאנשי המאדים יוכלו למכור טכנולוגיה שיפתחו חזרה לכדור הארץ ולהרוויח מקניינם הרוחני בצורה של פטנטים ותמלוגים. ההנחה של אותם כותבים היא שהמתיישבים הראשונים על המאדים יהיו מדענים ומהנדסים מובילים בתחומם. האינטלקט האנושי המיובא אל חיים חדשים בסביבה קשה ומאתגרת צפוי להוביל, לדעת הכותבים, לשורה של פתרונות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים שישמשו את אנשי המאדים, בדומה לפיתוחים הטכנולוגיים ונגזריהם שפותחו בעקבות "תוכנית אפולו", למשל.

קיימות שתי בעיות מרכזיות עם התפיסה הזו: הראשונה, לא משנה כמה אנשים מבריקים יהגרו למאדים כדי לעסוק במחקר ובפיתוח שם, בכדור הארץ תמיד יהיו הרבה יותר מהם. קשה לראות כיצד האינטלקט המאדימי יצליח לפתח יתרון על פני המדענים הארציים אשר נהנים מאטמוספירה לא רעילה ומהאפשרות לצאת מביתם מבלי לקפוא למוות. הבעיה השנייה נעוצה בתפיסה המובילה את הכותבים המצדדים ברעיון זה, אשר מסוכמת בפתגם האלמותי: "הצורך הוא אבי ההמצאה". אם צורך גדול מוליד הובלה בחדשנות טכנולוגית, שימו את הז'יטונים שלכם על אפריקה (לקריאה נוספת בנושא אני ממליץ על ספרו של פרופ' יואל מוקיר "The Lever of Riches", אשר חוקר את המנגנונים שמאחורי חדשנות טכנולוגית וקידמה כלכלית. מוקיר מסביר כי עקב האופי האנושי אין גבול לצורכי האדם. יש גבול רק ליכולת שלו. משפט נכון יותר יהיה "ההמצאה היא אם הצורך"). קשה לבנות תכנית עסקית עבור מוסד מחקר ממשלתי או פרטי שיעלה רבבות מונים יותר מכיוון שצריך לבנות אותו במאדים, להתפשר על איכות החוקרים מכיוון שצריך למצוא כאלה שיסכימו לעבור לעבוד משם, וכל זאת בעקבות הציפייה הלא מוכחת שמחקר על המאדים יצליח לפתח טכנולוגיה בצורה טובה יותר מהמקבילה הארצית.

בתמונה: מדען מאדימי עילאי ומתנשא (CC: MST3K)

האפשרות השלישית שראוי לשקול היא הארצה (Terraforming) מסחרית. הרעיון הכלכלי הוא בערך כזה: תאגידי ענק יוכלו לרכוש שטח על קרקע המאדים בזיל הזול, ולהשקיע בהפיכת התנאים במאדים לדומים לאלה של כדור הארץ: אוויר הניתן לנשימה, טמפרטורה ואקלים נוחים יותר, מערכת אקולוגית ארצית – כל אלה ישביחו משמעותית את שווי ההשקעות של התאגידים בנדל"ן המאדימי. התאגידים ישלטו בכוכב וכמו בפנטזיה ליברטריאנית הוליוודית יטפחו אותו וישמשו כ"בעלי הבית" שלו.

עד כמה פרויקט הפיכת מאדים לכוכב לכת דמוי כדור הארץ הינו ישים מבחינת יכולתם של תאגידי כדור הארץ לממן ולהשקיע בו? רוברט זוברין, מחבר "The Case for Mars" ומקים אגודת מאדים העריך בזמנו את משך הפרויקט בכ-1000 שנות עבודה. זוברין היה מהאופטימיים. כריס מק'קיי, מדען בכיר בנאס"א, העריך בראיון בשנה שעברה את משך הפרויקט בכ-100,000 שנים. ועוד לא דיברנו על העלויות הכספיות הגבוהות אשר נאמדות בטריליוני דולרים – בחלק מההערכות יותר מהתוצר העולמי השנתי. קשה לשרטט תזרים מזומנים חזוי לאלפי שנים, להוון אותו בריבית המגלמת את הסיכון הגבוה של הפרויקט, ולקבל ערך נוכחי נקי חיובי. הארצת מאדים היא פרויקט חשוב, אבל הוא לא יובל על ידי תאגידי כדור הארץ.

לבסוף, ישנה הצעה לפיה מאדים ישמש לייצור של חומרים שהליך היצור שלהם פשוט מזהם מידי. ההצעה, שתמיד מגיעה בשילוב רגולציה פלנטרית אשר מגבילה משמעותית את תקנות הזיהום (בהצלחה עם זה), גורסת כי ייצור של מוצרים מזהמים מאוד (למשל טריטיום) תיאסר בכדור הארץ ותותר רק בכוכבים אחרים. במקרה כזה ניתן לייצר מוצרים במאדים ולייצא אותם לכדור הארץ למרות העלות הכבדה, עקב המונופול דה פקטו שיינתן למאדים.

אבל הפיכת מאדים לפח האשפה הרדיואקטיבי של האנושות נוגדת את המטרה המקורית של יישוב הכוכב כביתו השני של המין האנושי. לא נבטח את עצמנו מכיליון על ידי כך שהבית השני שלנו יהיה מזבלה מסרטנת. מעבר לכך, מדוע להעביר תעשיות מזהמות דווקא למאדים, ולא, למשל, לירח? הוא הרבה יותר קרוב והרבה פחות חשוב. אפשר גם לייצר מוצרים במפעלים חלליים אשר נמצאים במסלול סביב כדור הארץ – מהלך שיכול להיות משתלם יותר כלכלית ליצרן.

המסקנה העגומה שהגענו אליה היא שאין תמריץ כלכלי אמיתי עבור חברות ואנשים פרטיים להשקיע במאדים, לפחות עד שהרמה הטכנולוגית תתפתח משמעותית. אבל אל חשש, צוערי החלל! החדשות הטובות הן שכל הניתוח שביצענו עד כה היה מיותר לחלוטין.

שמור על המאדים נקי למען תושביו (CC: Mars Attacks)

השקעה ציבורית תשתיתית במאדים

עד כה כיוון החשיבה שלנו היה חיפוש קייס כלכלי שיאפשר מסחר בין מאדים לבין כדור הארץ. ניסינו למצוא נכסים, מוחשיים ובלתי מוחשיים, שניתן לייצא מהכוכב האדום לכוכב הכחול כדי לאפשר קיום כלכלי. אבל הסוד השמור לגבי כוכבי לכת הוא שהם יכולים להתקיים כמשק סגור לכל דבר, ולצמוח כלכלית גם מבלי שיקיימו יחסי מסחר עם אף כוכב לכת אחר. לא מאמינים לי? עובדה, אתם בעצמכם מתגוררים בכוכב לכת כזה. התורה הכלכלית מלמדת אותנו שמשק יכול לשפר את אפשרויות הצריכה שלו על ידי סחר בינלאומי, אבל היעדר יבוא ויצוא לא מונע צמיחה כלכלית, פשוט מגביל אותה. מאדים לא צריך לסחור עם כדור הארץ, מאדים פשוט צריך להיות.

אם ממשלות העולם תבצענה את השקעת ההון הראשונית הנדרשת עבור שליחת מתיישבים למאדים ועבור סיפוק הכלים והמכשירים להם הם זקוקים, אותו גרעין אנושי יוכל לייצר מושבות על מאדים ולפתח כלכלה מאדימית משגשגת. לכאורה, הפתרון לכיבוש מאדים הוא אותו פתרון שתמיד מוצע עבור מוצר ציבורי: תנו לממשלה לממן אותו מהמסים שכולנו חייבים לשלם. רק שהפעם, הסיפור מורכב מעט יותר. ידיד הבלוג אורי כץ, אשר כותב ב"דעת מיעוט", שפך מים צוננים על הסיכוי שנראה מושבות אנושיות במאדים בעתיד הקרוב. כך כתב כץ בספטמבר השנה:

גם אני אוהב סרטי מדע בדיוני, אבל בואו נהיה רציניים לרגע: בני אדם לא מתפשטים באופן אקראי למקומות רחוקים בשביל הכיף. הם עושים את זה כאשר זה משתלם כלכלית. יש סיבה לכך שהוויקינגים, שהגיעו לצפון אמריקה לפני קולומבוס, לא נשארו שם. יש סיבה לכך שהסינים, שערכו מסעות ימיים להודו ולאפריקה מאה שנים לפני קולומבוס, לא נשארו שם. הם היו הרפתקנים אמיצים מאוד, והיה להם מימון למסעות ויכולת טכנולוגית למסעות, אבל לא הייתה סיבה כלכלית. כשקולומבוס הגיע לאמריקה היו לו תמריצים כלכליים חזקים. כשקבוצה קדומה של פולינזים עזבה את האי הצפוף שעליו היא חיה כדי לחפש אי אחר היו לה תמריצים כלכליים חזקים. תמריצים כלכליים זה מה שחשוב.

כל הדיבורים האלו על כך ש"המין האנושי צריך לצאת מכדור הארץ" וכו' זה סתם קשקוש, כן? זה טוב בשביל למכור ספרים וסרטים הוליוודים, אבל זה לא משהו שמניע בני אדם במאסות רציניות. בני אדם מונעים על ידי מה שטוב להם באופן אישי, לא על ידי מה שטוב "למין האנושי". לכל היותר זה ימשוך לשם כמה הרפתקנים שיצטערו מאוד מהר על בחירתם השגויה לחיות בכוכב מכוער וחסר חיים ויעלו על המעבורת הראשונה ארצה. עד שיהיה אפשר לבצע במאדים הארצה בקנה מידה גדול, כל מושבה שם תהיה תלויה בכדור הארץ לאספקת שלל מוצרי בסיס, כך שהיא לא באמת תגן על האנושות מהשמדה או משהו כזה.

מצטער שהרסתי לכם ולאילון מאסק את הפנטזיה. תודיעו לי ברגע שתמצאו ניתוח כלכלי רציני של משהו שמשתלם לכרות במאדים ולהעביר לכדור הארץ ולא ניתן לעשות את זה בזול עם רובוטים. עד שזה יקרה, וסביר שגם מאות שנים לאחר מכן, האנושות תישאר תלויה בפלנטה יחידה.

אורי ואני חלוקים בנוגע לתלות המושבה במאדים במשלוחים מכדור הארץ. האמת היא שזו שאלה ששנינו נתקשה להכריע בה: נאס"א, למשל, מתכננים הקמת מושבה קבועה המספקת את צרכיה על המאדים עד שנת 2030 כדי לתמוך במשימות מחקר. המושבה/תחנה תהיה עצמאית, אך הצוותים יתחלפו כל מספר שנים. מובן שעבור פרויקט שאפתני כמו שלנו אנחנו זקוקים לגרעין הון גדול הרבה יותר, הכולל יכולת יצירת כלים חדשים וחקלאות מאדימית רחבת היקף, אבל הבא נצא מנקודת הנחה שעבור השקעה מספיק גדולה תוכל לייצר מושבה Self-Sustaining על מאדים.

לדעתי, הנקודה החשובה יותר שמעלה כץ בסגנונו המבאס והייחודי גם היא כלכלית, ועוסקת בתמריצים. כיצד משכנעים מליון איש לעזוב את כדור הארץ החמים והבטוח לטובת חיים במדבר האדום הקפוא? ולאחר מכן, כיצד משכנעים אותם להישאר בו? התשובה היא: קודם כל, בחנו את ההיסטוריה.

במאה ה-17 היו אנשים שנטשו את הציביליזציה המערבית כדי להתיישב בארצות חדשות ולא מוכרות עם אוכלוסיה ילידית עוינת ברובה בצפון אמריקה. ד"ר דרור גולדברג מהאוניברסיטה הפתוחה מספר שההתחלה הייתה קשה בכל מושבה, ובוירג'יניה היה הכי גרוע: "גם כי הייתה ראשונה וגם כי היו בשכנותם הרבה אינדיאנים. מידי שנה מתו כ-50% מהתושבים, וזאת במשך 25 שנים. גם הצליינים של פלימות', בחורף שלפני חג ההודיה שהמציאו, איבדו חצי מהאוכלוסיה" (הדגשה שלי). אמת, התנאים בבריטניה של סוף המאה ה-17 לא דומים לנוחות של המאה ה-21, אולם הנקודה שחשוב להתמקד בה היא שאנשים היו מוכנים לרדת משמעותית באיכות החיים שלהם (ובאורכם) למען מטרה שהאמינו בה.

למרות הקשיים, המושבות נשארו, ומהגרים החלו להגיע בהמוניהם.  הסיבה לכך היא שהשוואת התמריצים להגר לעולם החדש חייבת להתבצע על בסיס אישי, לא קבוצתי. לאדם הממוצע בכדור הארץ יש תועלת גבוהה יותר בלהישאר פה מאשר לצאת להרפתקה בחלל. אבל בהחלט ישנם אנשים שעבורם התחלה מחדש בפלנטה אחרת תהווה שיפור על פני הישארות בכדור הארץ. כמו בהתיישבות המקורית בצפון אמריקה: אידיאליסטים, מיעוטים נרדפים והרפתקנים יכולים למצוא תועלת גבוהה יותר בחיים במאדים, גם אם במחיר מקלחות במים ממוחזרים ונשימת אוויר עם טעם מתכתי.

הקייס ליישוב המאדים מתבסס דווקא על אנשים פשוטים יותר, לא מדענים מהשורה הראשונה, אשר מוכנים לגלגל את הקוביה ולעבוד קשה כדי לבנות בית חדש ומשגשג עבורם. מיליון המתיישבים שמאסק מחפש ליישוב מאדים לא חייבים להיות אקדמאים ברובם, וניתן להסתפק בהכשרה לשימוש במכשירים ובמכונות שחייהם יהיו תלויים בהם במאדים. אני מאמין שניתן למצוא קבוצות של אנשים שעבורם חיים חדשים רחוק מיתר האנושות יכולים להיות שיפור (ליברטריאנים, אני מסתכל עליכם). אם נבחן את התנאים הצפויים למתיישבים החדשים במאדים, נוכל לכלול בהם בוודאות שטח אדמה פרטי גדול ומספיק אוכל, מים נקיים וחימום לכל ימי חייהם. יש לא מעט אנשים בכדור הארץ שזה יהיה שיפור משמעותי עבורם. גם סופר המד"ב הסיני המהולל Liu Cixin הבין זאת כשכתב את הסיפור הקצר Sun of China, בו סוכנות החלל הסינית שולחת מנקי חלונות של גורדי שחקים לחלל כדי לבצע עבודות תחזוקה פשוטות, במקום להעסיק דוקטורים.

 בסרטון: מייג'ור טים פייק עושה ספונג'ה בתחנת החלל הבינלאומית

הדור הבא של אנשי המאדים

עם המאדימים האמיתיים, אותם ילדים שיוולדו במאדים, המצב יהיה קל בהרבה. מעבר לכך שאנשים נוטים להרגיש שייכות למקום שבו הם גדלו ללא קשר לתנאים הפיזיים או הכלכליים שם, ישנן עדויות לכך שבני מאדים ייראו מעט שונים מאיתנו.

אסטרונאוטים בחלל גובהים כתוצאה מהחיים ללא כבידה, ונאס"א אף דואגת לכך בתכנון חליפות החלל שלהם. ישנן השערות לפיהן ילדים אשר יוולדו ויגדלו במאדים, היכן שכוח הכבידה הינו שליש מזה שבכדור הארץ, יגדלו להיות גבוהים יותר מהממוצע, ואף עשויים להיות בעלי מבנה עצם פחות דחוס משלנו. כתוצאה מכך, החיים בכדור הארץ עשויים להיות "כבדים מידי" למאדימים.

אם תרחיש זה אכן יתממש, הרי שמערכת התמריצים תתהפך על פיה, ובתוך דור אחד בלבד ישכנו במאדים מתיישבים שעבורם החיים במאדים טובים יותר מאשר החיים בכדור הארץ, והמוטיביציה לפתח וליישב את ביתם רק תלך ותגדל.

לוולנטיין סמית' החזרה לכדור הארץ דווקא הייתה קלה (CC: Stranger In A Strange Land)

לסיכום, עתיד ההתיישבות האנושית במאדים לא נמצא, לדעתי, בידם של תאגידי כדור הארץ אלא בידיהם של אותם חלוצי חלל שיקימו את ההתיישבות האנושית בכוכב האדום. השקעה ציבורית בפרויקט ההתיישבות והשקעה הונית כדי לייצר את הכלים, המכונות וההכשרה להם יזדקקו המתיישבים הראשונים הינן קריטיות להצלחת הפרויקט, במיוחד מכיוון שבמשך התקופה הראשונית, שיכולה להגיע אף למאות שנים, לא יתבססו קשרים כלכליים משמעותיים בין כוכבי הלכת, והם יתפקדו בעיקר כמשקים סגורים עקב עלויות ההובלה הגבוהות.

על אף הקשיים, קבוצות בהיסטוריה האנושית הוכיחו כי הן מוכנות לסבול תנאים קשים ומסוכנים בשביל ההזדמנות לחיות כרצונן ולשפר את חייהן. אני מאמין שאפילו היום, במאה ה-21, נוכל למצוא די אנשים שעבורם המסע לכוכב הקפוא עשוי להוות שיפור לחייהם, או הזדמנות לייצר לעצמם ערך שלא יקבלו בשום מקום אחר בכדור הארץ. אותם אנשים, אשר רובם לא יהיו מדענים או מהנדסים, יהוו את היסודות עליהם יקום ביתו השני של המין האנושי.

https://www.youtube.com/watch?v=v–IqqusnNQ

 

סיפור צניחת מחירו של הזהב השחור הוא סיפור מעניין המשלב בתוכו כלכלה, גיאו-פוליטיקה וטכנולוגיה. זהו סיפור גלובלי בהשתתפות שחקנים רבים מרחבי העולם, אשר עלילתו משפיעה על כל אחת ואחד מאיתנו. הוא גם, ואולי בעיקר, סיפור שלא פשוט לספר. חשיבותו של הנפט הופכת את הפקתו ואת הסחר בו לכוחות אשר שולטים בגורלות ממשלות, חברות ויחידים, כאשר חלק מהשחקנים מעוניינים להשפיע על זרימת הנפט כדי לקדם אג'נדות משלהם.

במרץ 2014, לדוגמא, הציע המיליארדר ג'ורג' סורוס לממשלת ארצות הברית למכור כמות נכבדת ממאגרי החירום של עתודות הנפט של המדינה במטרה ללחוץ את מחיר הנפט כלפי מטה ובכך להעניש את רוסיה על ההשתלטות על חצי האי קרים. מחיר חבית הנפט באותה שעה היה באזור ה-100$ לחבית ומחירה כיום עומד על פחות מ50$ לחבית. אך נפילת מחיר הנפט לא נגרמה עקב עצתו של סורוס, אשר נדחתה על ידי ממשלת ארצות הברית. הנפט צנח מסיבות אחרות לחלוטין.

מחירו של הנפט נקבע באותה צורה בה נקבע מחירו של כל מוצר או שירות שאינו נתון לפיקוח מחירים: על ידי ההיצע והביקוש. מערכת המחירים פועלת כדי לאזן בין רצונם של הקונים לרכוש את הכמות הרצויה להם במחיר הנמוך ביותר ובין רצונם של המוכרים למכור ככל הניתן במחיר הגבוה ביותר. התוצאה היא "מחיר השוק", ומחיר השוק של הנפט התנהג בצורה משונה בעשור האחרון.

ברשומה זו נספר את סיפורו של מחיר הנפט, ונראה כיצד התפתחויות גלובליות ואסטרטגיות פוליטיות של השחקנים המרכזיים בשוק זה משפיעות, באמצעות מערכת המחירים, על החיים של כולנו.

מסדרים את הלוח

אתר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מאגד מידע מפורט בנוגע להיצע ולביקוש של הנפט בדו"ח שוק הנפט שלו.  ניתן לראות בגרף שצירפתי למטה ואשר נלקח מהדו"ח את היחסים בין ההיצע (בירוק) והביקוש (בצהוב) של הנפט. מתחילת שנת 2010 זינק הביקוש לנפט בצורה חדה לעומת ההיצע, בעיקר עקב ביקוש יתר מסין. יצרניות הנפט לא יכלו לעמוד בדרישות, ומחיר הנפט זינק בהתאם.

להימצאות הנפט ברמת מחיר גבוהה של 100$ במשך שנים יש השפעה על התמריצים של השחקנים השונים בכלכלה. אחת ההשפעות של מחירי אנרגיה גבוהים היא תמריץ להשקיע בטכנולוגיות ליצור אנרגיה חלופית: ככל שמחיר הנפט גבוה יותר, כך אנשי עסקים ויזמים מתומרצים להשקיע יותר בפרויקטים שיחליפו את הנפט ויאפשרו להם לקחת נתח בשוק האנרגיה. בזמן שהנפט נסחר בלמעלה מ-100$ לחבית, שוק האנרגיה הסולארית ואנרגיית הרוח זינק למעלה ופרוייקטים חדשים מומנו ברחבי העולם. צניחת מחיר הנפט הפילה יחד איתה גם מדדי מניות של חברות העוסקות בפיתוח אנרגיה מתחדשת.

השפעה אחרת היא בתמריצים שיש למחירי הנפט הגבוהים עבור יזמים לפתח מקורות נפט שנחשבו עד עכשיו כיקרים מידי לפיתוח. בצפון דקוטה בארצות הברית, למשל, החלו בשנת 2008 להפיק אנרגיה מפצלי שמן בתהליך שהינו קשה ויקר יותר מאשר קידוחי בארות הנפט המסורתיים. המחירים הגבוהים של הנפט המריצו את המשקיעים לקחת את הסיכון ולממן את הפרויקטים הללו.

בצד ההיצע, הגדילה ארה"ב את תפוקת חביות הנפט שלה ביום ב-4 מליון חביות נוספות החל משנת 2008, תוספת משמעותית של כ-4-5% מסך התפוקה העולמית. עליה זו קוזזה על ידי הירידה בתפוקה של לוב (שנמצאה במלחמת אזרחים) ושל עיראק, כך שהמחיר נשאר ללא שינוי בהתחלה. באוגוסט השנה התבשרנו כי המורדים בלוב הצליחו לחדש את יצוא הנפט מנמל אסידר שלא פעל במשך כשנה, מה שתרם להיצע העולמי, ובנובמבר הצליחה גם עיראק לפתוח ערוץ יצוא חדש לנפט דרך טורקיה ולהתקרב לקצב היצוא שהיה למדינה בימי סדאם חוסיין. התוצאה של כל האירועים הללו היא התחזקות היצע הנפט הגלובלי, תופעה אשר פועלת כדי ללחוץ את המחירים כלפי מטה.

כפי שניתן לראות בגרף ההיצע והביקוש למעלה, אין זה מספיק שהיצע הנפט גדל בשנים האחרונות בצורה חדה. החל מסוף שנת 2010 החלה האטה בקצב הביקוש לנפט, בעיקר תודות להאטה בצמיחה הסינית. סין הייתה גורם משמעותי בדחיפת הביקוש לנפט בשני העשורים האחרונים, נפט אשר היה דרוש כדי להאכיל את הצמיחה החזקה. כעת, משהכלכלה הסינית הצטננה מעט, יורדת עמה הדרישה הסינית לחביות נפט. גורם משמעותי נוסף שתורם לירידה בביקוש לנפט היא מדיניות הפחתת הסובסידיות לנפט ברחבי העולם: מדינות רבות מסבסדות עבור אזרחיהן ועבור חברות יצרניות הפועלות בשטחן את מחירי האנרגיה בהיקפים של מעל ל-500 מיליארד דולר מידי שנה. הסובסידיות הללו גורמות לביקוש להיות גבוה יותר מאשר במצב ללא הסובסידיות, מכיוון שהצרכן רואה מחיר נמוך יותר ממחיר השוק, ורוצה לרכוש יותר. בשנים האחרונות נאלצות מדינות עניות רבות לחתוך את הסבסוד לאנרגיה שהן מעניקות, ביניהן מלזיה, תאילנד, ניגריה, אינדונזיה וונצואלה (לשם המחשה, מחיר כוס קפה בקראקס היה יקר יותר פי 100 מליטר בנזין בשנה שעברה). גם במדינות המערב מתנהל ויכוח סביב הקטנת הסובסידיות הנדרשות, והסנאט האמריקאי הפיל הצעה של הנשיא אובמה לפני שנתיים לחתוך את הסובסידיות הללו. צמצום הסובסידיות בחלק מהמדינות תורם לקיטון הביקוש לנפט.

כוחות השוק הללו, של היצע גבוה יותר וביקוש נמוך יותר הובילו לירידה במחירי הנפט, עד שבנובמבר 2014 הגיע מחירה של חבית נפט לאזור ה-80$. בשלב זה נישאו העיניים לועידת אופ"ק בוינה בסוף נובמבר ולהחלטה שתתקבל בסיומה.

הקרטל

בשנת 1960 הוקם בבגדד "איגוד יצואניות הנפט" שמטרתו המוצהרת היא לתאם את פעילות ההפקה ויצוא הנפט העולמי בין המדינות השונות. אבל השוק לא צריך אירגון שיתאם הפקה או יצוא של אף מוצר, יש לו מערכת מחירים בשביל זה. מטרתו האמיתית של הארגון, המכונה אופ"ק, היא לשמור על האינטרסים של המדינות החברות בו ולדאוג להכנסותיהן מיצוא הנפט. בארגון אופ"ק חברות מדינות האחראיות על כ-40% מתפוקת הנפט העולמית. הגדולה מביניהן היא יצרנית הנפט השנייה בגודלה בעולם, ערב הסעודית (בהפרש לא ניכר מרוסיה המובילה), ויחד איתה איראן (מקום 4), עיראק (מקום 7), איחוד האמירויות (מקום 8), כווית (מקום 10), ונצואלה (מקום 11), ניגריה, לוב, אלג'יריה, אנגולה, קטאר, ואקוודור. היום מתכנס הארגון במקום מושבו בוינה הקרירה.

אופ"ק מתאם את פעילות הפקת הנפט על ידי הקצאת מכסות הפקה לכל מדינה שחברה בקרטל. כך, אם הקרטל צופה שהביקוש לנפט עומד לרדת, הוא יכול לתאם שכל מדינה תקטין במעט את היצור שלה כדי להוריד את ההיצע ועל ידי כך לשמור על רמת המחיר. על ידי שליטה (חלקית) בהיצע הנפט הגלובלי העתידי, פועל הארגון כדי להניע את מחיר הנפט למקום האופטימלי מבחינת המדינות החברות בו. החלטות אופ"ק אמנם מתקבלות בהסכמה מלאה, אבל לעיתים קרובות סוטות המדינות החברות בו מן היעדים שנקבעו להן. לכן מקובל להסתכל על החלטות אופ"ק כאל אינדיקטור בלבד לכיוון הכללי אליו ינוע היצע הנפט.

ירידת הנפט לאזור ה-80$ הובילה שחקנים רבים בשוק האנרגיה לצפות כי אופ"ק יודיע על הקטנת מכסות היצור כדי "להגן" על מחיר הנפט. אבל לרוב המדינות המייצאות נפט יש בעיה – תזרים הדולרים שנכנס אליהן כתוצאה מיצוא הנפט הוביל להגדלת הוצאות הממשלה מחד ושמירה על בסיס מס נמוך מאידך. חלק מהמדינות הללו נעשו תלויות בהכנסות הממשלה המתקבלות מתקבולי מכירת הנפט, וירידה במחיר או בכמויות הנמכרות עלולה להוביל לגירעונות עצומים בתקציב ואף לפשיטת רגל. הנה גרף המבוסס על ניתוח של ה-Wall Street Journal המתאר עבור חלק מהמדינות את מחיר ה-Breakeven של חבית הנפט ביחס לתקציב שלהן, כלומר, בהינתן כמות יצוא חביות הנפט הנוכחית, מהו מחיר חבית נפט שיאזן את תקציבי המדינות:

המצב לא נראה מזהיר עבור מדינות ערב, אשר מצאו עצמן בגירעונות תקציביים כבר כאשר מחיר הנפט נגע ב-80$. גם אם החברות באופ"ק יקטינו את מכסות היצור כדי להעלות את המחיר בחזרה לאזור ה-100$, הן עדיין ימכרו פחות חביות נפט בשל הקטנת המכסות, ושוב ימצאו את עצמן בגירעון תקציבי. "ההתמכרות" הערבית (והונצואלינית) למחירי נפט גבוהים פגעה בגמישות התקציבית שלהן. למרות הכל, ביקשו חלק מהמדינות החברות באופ"ק, בהנהגת ונצואלה ואיראן, להקטין את מכסות היצור כדי לשמור על מחיר הנפט. מכיוון שערב הסעודית היא היצרן הגדול ביותר באופ"ק, וגדולה באופן משמעותי מכל יצרן אחר, הרי שחלק ניכר מהירידה ביצור תיפול על כתפיה. ערב הסעודית מצידה סירבה להקטנת המכסות והודיעה שהאיום הגדול ביותר על מדינות אופ"ק כיום… הוא ארצות הברית.

איך זה קרה? ובכן, ערב הסעודית מסתכלת בחשש על העליה בהפקת הנפט האמריקאי בצפון דקוטה מפצלי שמן ומחזרתה של ארצות הברית לעצמאות אנרגטית. ארצות הברית מסוגלת כיום, לראשונה מזה עשרות שנים, לספק בעצמה את כל צרכי הנפט והגז שלה, מה שאומר האינטרסים שלה במדינות המזרח התיכון חשובים פחות, וכך גם מידת השליטה של מדינות אלו, ובראשן ערב הסעודית, בפוליטיקה האמריקאית. הפרויקטים החדשים של הפקת הנפט באמריקה הם, כפי שציינו קודם, יקרים יותר מקידוחי הנפט המסורתיים, ולכן הם רווחיים יותר רק ברמה גבוהה יחסית של מחירי הנפט. ערב הסעודית הכריזה למעשה על "מלחמת מחירים" עם היצרנים בארצות הברית כדי להוציא אותם מהשוק.

לשם המחשה צירפתי כאן גרף שמקורו בדוח של הבנק הקנדי ScotiaBank שצוטט במגזין VOX אשר מציג את מחיר ה-Breakeven של פרויקטים מרכזיים של הפקה מפצלי שמן בארצות הברית (לחצו להגדלה):

אלו הם המחירים לחבית שיובילו לכך שההפקה מפרויקטים אלו תהיה רווחית, בנטרול ההוצאות השקועות של הקמת הפרויקטים. לשם השוואה, ערב הסעודית צריכה מחיר של 25$ בלבד לחבית כדי שהבארות שלה ייצרו רווח אחרי הוצאות ההפקה.

בצורה זו רוצה ערב הסעודית לגרום להפסקת חלק מהיצור האמריקאי החדש כדי לשמר את כוחה. לאחר מכן תוכל להקטין את המכסות ולהעלות את המחיר, והיזמים האמריקאים שנכוו בסיבוב הנוכחי ילמדו, בתקווה, כי ערב הסעודית מוכנה להיכנס למלחמת מחירים קשוחה כדי להשאיר אותם מחוץ למשחק.

אי הנכונות של אופ"ק, בהנהגת ערב הסעודית, להקטין את מכסות ההפקה של הנפט הובילה להמשך ירידת המחיר, שהגיע רק לאחרונה ל-48$ בלבד לחבית. היצרנים האמריקאים ינסו להתייעל ולהחזיק את הראש מעל למים מכיוון שיש גבול למשך הזמן שאופ"ק יוכלו להמשיך במלחמה הזאת. ערב הסעודית אמנם נכנסה למלחמת המחירים עם המערב עם עתודות, אבל בנות בריתה מאופ"ק לא ישרדו זמן רב אם המחיר יישאר נמוך כל כך.

יצואניות הנפט מתייבשות

נפט מהווה 90% מהכנסות הממלכה הסעודית, ולכן אין ספק שהירידה במחיר הולכת לפגוע משמעותית בכלכלת המדינה. שוק המניות הסעודי (שסגור בינתיים למשקיעים מחוץ למדינה) כבר הספיק לרדת בכרבע מערכו. בשנת 2008, בעקבות מהומות "האביב הערבי", התחייבה הממשלה בריאד להגדיל משמעותית את התקציבים החברתיים במדינה ולייצר מקומות עבודה לדור הצעיר (שיעור האבטלה בערב הסעודית עומד כיום על כ-12%) וכתוצאה מכך גדל התקציב בכ-60% ב-6 השנים האחרונות. במהלך הימים האחרונים הודיעה הממשלה כי היא נערכת לקיצוץ משמעותי בהוצאות הממשלתיות בעקבות נפילת מחירי הנפט, ויש המעריכים כי התקציב הסעודי ייחתך ב-18% בשנת 2015. מה תהיה ההשפעה של המהלך הזה על הצעירים? נגלה בעתיד הקרוב. לסעודים יש רזרבות בשווי מוערך של 736 מיליארד דולר. זה יקנה להם מרווח נשימה ארוך יותר מאשר חלק מחבריהם באופ"ק, אבל המדינה תהיה חייבת להכניס רפורמות כלכליות במהירות ולהגדיל את בסיס המס אם מחיר הנפט לא יעלה בשנה הקרובה.

ההשפעה של נפילת המחירים על רוסיה הייתה מורגשת יותר בעיתונות העולמית, אשר דיווחה על התרסקות הרובל והפגיעה ביציבות הכלכלית של הבנקים ברוסיה עם שאדנפרוידה גלויה. ההכנסות מנפט מהוות כ-45% מתקציב הממשלה הרוסית, ויחד עם הגז מהוות כ-65% מסך התקציב, וצניחת מחירי הנפט תפגע בכלכלת רוסיה בצורה משמעותית. הבנק המרכזי הרוסי העלה את הריבית ל-10.5% במאמץ למנוע את המשך הידרדרות המטבע, ועל ידי כך הקריב למעשה את הצמיחה במדינה לטובת הגנה על השער של המטבע. המטבע הנמוך אולי יעזור לרוסיה לצמוח בעתיד, אך בינתיים כלכלתה צפויה להתכווץ בכ-5% בשנה הקרובה.

הניתוח המעניין ביותר על רוסיה מגיע בימים האחרונות מעיתון ה-Economist, אשר מציג את הקורלציה בין הפוליטיקה הרוסית לבין מחירי הנפט. הנה הגרף הלקוח מהמאמר (לחצו להגדלה):

המאמר טוען שרוסיה הסובייטית והמודרנית הפגינו אגרסיביות גדולה יותר כלפי ארצות הברית ואירופה כאשר מחיר הנפט היה בשיא, והיו נכונות לויתורים והתקרבות למערב כאשר הנפט היה בשפל. ניתוח האסטרטגיה הפוליטית על בסיס מחירו של הנפט נשמע פשטני, וברור שיש גורמים נוספים המשפיעים על ההנחיות היוצאות ממוסקבה, אך המאמר שווה קריאה.

המדינה שצריכה להיות הכי מוטרדת ממחיר הנפט היא כנראה ונצואלה.

מאז המהפכה מנוהלת ונצואלה בצורה די גרועה. מגבלות על המסחר במט"ח הובילו למחסור במוצרים מיובאים רבים במדינה (לדוגמא, שמפו וחיתולים) ותורים ארוכים לסופרמרקט הם תופעה שכיחה למדי. המדינה סובלת ממחסור חמור בתרופות מצילות חיים, כתוצאה מאי היכולת של הממשלה לשלם את חובותיה (המוערכים בכ-3.5 מיליארד דולר) לחברות הפארמה הזרות. נפילת מחיר הנפט היא הצרה האחרונה בשרשרת עבור קומדיית הטעויות ששמה ונצואלה. בדצמבר השנה ירדו מחירי אגרות החוב של המדינה ל-43 סנט לדולר, ושוק ביטוחי החוב מצטט מחירים המשקפים הסתברות של 93% לפשיטת רגל של המדינה. מה יהיה על המהפכה הסוציאליסטית הגדולה כאשר היא לא תוכל להמשיך לממן את המעט שהיא נותנת לאזרחיה מהלוואות זרות, וכאשר השקעותיה הזרות ויתרות המט"ח שלה יוחרמו על ידי בתי המשפט כדי לשלם ללווים? הוגו צ'אבז מתהפך בקיברו.

שעתן של יבואניות הנפט?

שאלה שנשאלת הרבה לאחרונה היא האם מחירי הנפט הנמוכים יובילו לצמיחה חדה עבור המדינות שמייבאות נפט ואנרגיה?

התשובה הקלאסית של הכלכלנים היא: "כן ולא".

כן – כי מחירי אנרגיה נמוכים יותר משמעותם עלויות נמוכות יותר עבור כל הסקטורים, מחירים זולים יותר ורווחים גדולים יותר. בסביבה של מחירי אנרגיה נמוכים יש תמריץ גבוה יותר להשקיע מכיוון שנשאר יותר בכיס של כל אחד מאיתנו לאחר תשלום החשבונות. אבל….

לא – צריך לזכור שמערכת המחירים היא בראש ובראשונה התוצאה. בתחילת הרשומה הזכרנו שמחירו של הנפט, כמו של כל מוצר, הוא תוצאה של שינויים בביקוש ובהיצע לו. אם הביקוש לנפט היה ממשיך לגדול, אך ההיצע היה גדל יותר ומוביל לירידה במחיר, היה קייס טוב לצפות לצמיחה גבוהה במדינות מיצאות הנפט. אך, נזכיר, הירידה במחיר הנפט מוסברת בין היתר גם בשל ירידה בביקוש לנפט… המחיר של הנפט נמוך יותר גם מכיוון שפחות אנשים רוצים לרכוש אותו, וזה מלמד דווקא על האטה. סין היא הגורם המשמעותי ביותר לירידה בביקוש, אך ביקוש חלש יותר נרשם גם בגרמניה ובבריטניה. לא מן הנמנע שהעולם יתחלק למדינות אשר נהנות מ"דיבידנד המחיר של הנפט", ומדינות שיצמחו פחות עקב גורמים פנימיים אחרים בכלכלותיהם.

ימים יגידו אם מחירי נפט נמוכים הם ה"נורמל החדש" או רעש שיתוקן במהירות. שיפורים טכנולוגים שהובילו לקידוחים חדשים בארצות הברית, ירידה בביקוש העולמי לנפט, ומלחמת מחירים שהכריזו הסעודים על בני בריתם הנגררים משפיעים על חיי כולנו. אנחנו יכולים רק לדמיין את ההשפעה של קיצוץ במדיניות הרווחה של איראן או ונצואלה על השקט ברחובותיהן, או את השינוי באיכות חייו של האזרח הרוסי הממוצע שנהיה בתוך חודש עני יותר בכ-40% לפי שווי דולרי. מחירי הנפט הנמוכים ישפיעו גם עלינו, על חשבון הדלק שלנו ועל מחירי המוצרים שאנו רוכשים בסופר, וגם על תגליות הגז שבים התיכון, על השווי שלהן, ועל ההשפעה האפשרית שלהן על עתידנו הכלכלי.

דבר אחד בטוח. אם נחווה צמיחה כלכלית גדולה יותר כתוצאה ממחירי הנפט הנמוכים, יקום הפוליטיקאי שידאג לקחת על זה קרדיט.

אפתח בהתנצלות על העיכוב בפרסום הרשומה הבאה בסדרת הרשומות על כסף, בנקאות ואשראי. אילוצי לו"ז, דחיינות חסרת בושה וביקורת עצמית קשוחה הובילו לכך שהרשומה הבאה עדיין אינה מוכנה לשביעות רצוני. אך אל נא תיפול רוחכם, היא בדרך. אני רוצה להודות למגיבים ולנרשמים הרבים לבלוג בתקופה האחרונה, גם אלו שתפיסת עולמם איננה תואמת את תוכן הדברים.

ברשומה זו אני עומד להתייחס לטיעוני קיימות (Sustainability), המתנגשים, לכאורה, עם מודלים כלכליים קלאסיים. בעשורים האחרונים הולכים וגוברים הקולות מצד כלכלנים מסוימים וגם מצד חוקרים מתחום מדעי החיים, כי הנחות היסוד של המודלים הכלכליים המתייחסים לצמיחה מנוגדות לחוקי טבע בסיסיים. לכן, הצמיחה הכלכלית שלנו (כפי שהיא מוגדרת כיום) עתידה להיבלם. לפי טיעונים אלה, מכיוון שעיקרי נורמות ההתנהלות הכלכלית והחברתית שלנו מוכתבים מתוך ציפייה לצמיחה "תמידית", הרי שהכרה במגבלות הטבע מחייבת שינוי מקיף בהתנהלות של מדינות ואנשים בחברה. במקום לתכנן כיצד לפעול בכלכלה צומחת, עלינו להבין כיצד לפעול בכלכלה "קבועה", שבה סך הפעילות הכלכלית הנה קבועה לאורך זמן.

הטיעון הולך בערך כך: יצירה של צמיחה, כלומר גידול בתוצר הגולמי המקומי, דורשת שימוש בחומרי גלם והפיכתם למוצרים חדשים. התוצר איננו מחשב פעילות כלכלית של מוצרים "יד שנייה", ולכן מכירה של מכונית יד שנייה איננה נחשבת לפעילות כלכלית הנספרת לצורך חישוב התוצר, בעוד שמכירה של מכונית חדשה דווקא כן. בתהליך הזה של הגדלת היצור והעבודה נעשה שימוש באנרגיה, מה שמוביל אותנו לסתירה לכאורה עם המודלים הכלכליים, שכן לא ניתן לקיים צמיחה תמידית בעולם של משאבים ואנרגיה סופיים. מכיוון שגידול בתוצר מחייב גידול של יחידה מסוימת של אנרגיה, הרי שבסופו של דבר נגיע לאיזשהו מחסום שיחייב אותנו "לשנות גישה" ולהכיר בכך שהצמיחה כפי שאנו מכירים אותה הגיעה לסיום.

גם אם נקים ספירת דייסון סביב השמש, יש גבול לכמות האנרגיה שנוכל לנצל בכוכב הלכת שלנו לפני שנאדה אותו. וכך, חוקי הפיזיקה התנגשו עם המודלים הכלכליים והפכו את האחרונים לבעיתיים בלשון המעטה.

בשנת 1894 פרסם ה-Times of London מאמר הדן בבעיית התחבורה הקשה של הערים הגדולות – צואת סוסים. מרבית התחבורה בעיר נעשתה באמצעות כרכרות הרתומות לסוסים, אשר "מייצרים", כל אחד, בין 7 ל-13 ק"ג צואה מידי יום. הכפילו את זה בכ-150,000 סוסים בעיר ניו יורק ותקבלו בעיה תברואתית מסריחה במיוחד. המאמר חזה כי רחובות לונדון יהיו מכוסים עד שנת 1950 בצואת סוסים בגובה 9 רגל. נביא חורבן אחר טען כי עד 1930 גללי סוסים יגיעו לחלונות הקומה השלישית בניו יורק. התחזיות התבססו על מה שהחוזים הכירו היטב – כלכלה עירונית הולכת וצומחת, חשיבות הולך וגוברת לתחבורה מהירה, וגידול מהיר בכמות הכרכרות והסוסים בהם נעשה שימוש במרכזי ערים. בראשון באוקטובר 1908 נכנסה ליצור "מודל ה-T" של הנרי פורד והצילה אותנו, תושבי הערים, מעתיד מסריח במיוחד.

וויליאם ג'בונס (Jevons) היה כלכלן בריטי חשוב שחי במאה ה-19 ונחשב לאבי השיטות המתמטיות בכלכלה. בין חיבוריו המפורסמים אפשר למצוא גם את "שאלת הפחם" שחיבר ב-1865. במאמרו הזה מציין ג'בונס, ובצדק, כי חלק ניכר מהמהפכה התעשייתית שהפכה את בריטניה לכוח כלכלי שאין שני לו באותה תקופה נובעת משימוש בפחם כמקור האנרגיה המרכזי. מכיוון שג'בונס הכיר בכך שהפחם הוא מקור אנרגיה בעל כמות סופית, הוא הטיל ספק ביכולתה של בריטניה להמשיך ולהגדיל את כלכלתה מעבר לאיזשהו רף אותו תוכל "לתחזק" לאורך זמן. ג'בונס הכיר בקיומו של הנפט, אך יכולת ההפקה שלו הייתה נמוכה ב-1865 וג'בונס המעיט בחשיבותו האנרגטית. אם בוחנים את הפקת הפחם מאז חיבורו, ניתן לראות שג'בונס צדק בנושא אחד: הפקת הפחם הגיעה לשיא בתחילת המאה ה-20 ונמצאת בירידה מאז. עם זאת, הצמיחה רק המשיכה לזנק, וצרכי האנרגיה שלנו נפתרים גם באמצעות נפט ואנרגיה גרעינית, אותה לא העלה ג'בונס על דעתו.

דוגמאות אלו ואחרות מצוטטות בדרך כלל כתגובה לנבואות זעם כגון Peak Oil והידלדלות מאגרי אנרגיה עולמיים. כפי שג'בונס לא חזה את מהפכת הנפט ואנשים בסוף המאה ה-19 לא חזו את מהפכת המכונית הפרטית בחיינו, כך גם אנשי "הקיימות" לא מסוגלים להעריך את השיפורים הטכנולוגיים העתידיים שישפרו את חיינו. יש בעיה עם הגישה הזו שאמורה להיות ברורה מאליה: היא מסתמכת על חדשנות טכנולוגית שאולי לא תגיע. התעלמות מתמרורי אזהרה מתוך ציפייה ש"המדע יציל אותנו" אולי סייעה לנו ב-250 השנים האחרונות, אבל כפי שציינתי בפוסט קודם, במשך מרבית ההיסטוריה האנושית היו בני האדם כלואים במלכודת מלתוזיאנית, מנגנון אשר דחף את האדם הממוצע לחיים של עוני והסתפקות במועט. מציאות של חיים עם צמיחה כמעט אפסית ועוני הייתה נחלתם של הרוב המוחלט של בני האדם שחיו על הפלנטה שלנו.

אבל האם הטענה הזו, שהצמיחה שלנו מוגבלת על ידי האנרגיה אותה אנו צורכים, מהווה איום אמיתי על המודלים הכלכליים המקובלים? אני לא בטוח. החלטתי לשתף אתכם בבדיקות שערכתי ובתיאוריות שלי לגבי המצב.

שני פנים לצמיחה

נגדיר לצורך הדיון שלנו שתי דרכים באמצעותן אנחנו יכולים להגדיל את התוצר הכלכלי:

הדרך הראשונה היא באמצעות יצור תפוקות רבות יותר על ידי שימוש בחומרי גלם נוספים. זוהי הצמיחה מהסוג אליו התייחסתי בתיאור למעלה, הצמיחה שאנשי הקיימות רואים. אם נבחר לייצר עוד יחידה ממוצר מסוים, המכונה תעבוד עוד יחידת זמן שתגזול אנרגיה, ותשתמש בחומרי גלם נוספים שהכנתם צורכת אנרגיה גם כן. אם אין לנו אנרגיה נוספת, לא נוכל לייצר יותר – והצמיחה "תיחסם".

אבל יש דרך שנייה לייצר צמיחה: באמצעות הגדלת פיריון העבודה. כתבתי בעבר בעקיפין על פריון העבודה כשהתייחסתי לפרדוקס של סולו. הגדלת הפריון נעשית על ידי שיכלול טכנולוגי שמאפשר לנו לעשות יותר עם פחות. חישבו לדוגמא על מנוע הקיטור הראשון שמסמל עבור רבים את תחילתה של המהפכה התעשייתית. מנוע הקיטור של וואט הוא המצאה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיי האנושות, אך יעילותו של המנוע, דהיינו כמות האנרגיה שמנוצלת לעבודה מתוך סך האנרגיה שנשרפת, נמוכה למדי. עם השנים נבנו דגמים משוכללים יותר של המנועים ששיפרו את היעילות – כלומר, בעבור אותה מסה של פחם בוער הצלחנו לרתום יותר יחידות אנרגיה לצורך ביצוע העבודה. הצמיחה הזו היא "חינמית" במונחי אנרגיה, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לייצר יותר על ידי שימוש באותה אנרגיה בה נעזרנו עד כה (אלא אם כן חומרי הגלם שאנחנו שורפים להפקת האנרגיה נגמרים). שיפור במנוע הוא דוגמא אחת, אבל כל שיפור ברמת המפעל שמאפשר לנו לייצר יותר עם פחות הוא למעשה שיפור בפיריון העבודה אשר יעלה את הצמיחה.

אני טוען שככל שהזמן מתקדם, אנחנו נהנים יותר מצמיחה מהסוג השני מאשר צמיחה מהסוג הראשון. העולם העסקי היום בנוי במידה רבה על התייעלות וצמצומים של תשומות ובמקביל מיקסום תפוקות. לצורך הבדיקה שלפתי את נתוני הצמיחה של ארצות הברית מהבנק העולמי, והשוויתי אותם לסך צריכת האנרגיה בארצות הברית (מפחם, נפט, אנרגיה גרעינית ומקורות מתחדשים) על פי נתונים של ה-EIA. מצ"ב הנתונים מנורמלים (לחצו להגדלה):

הקו האדום מייצג את הצמיחה בתוצר, ואילו הקו הכחול את הגידול בצריכת האנרגיה של ארצות הברית. עד לשנות ה-80 היה קייס לטענות הקיימות, אבל הנתונים מראים כי התרחש תהליך של היפרדות (Decoupling) בין הצמיחה לבין האנרגיה. מעניין לראות שההיפרדות מתחילה באזור 1973, ימי החרם הערבי. כמו כן שימו לב שצריכת האנרגיה בארצות הברית הגיעה לשיא מסוים ואף ירדה ממנו מעט. זה מנחם, למרות שכמובן אין זה מבטיח דבר.

מעודד, הצגתי את הממצאים בפני חברים וספגתי תגובה צוננת: הגלובליזציה גרמה לאמריקאים להעביר את המפעלים עתירי האנרגיה שלהם למדינות העולם השני והשלישי. האמריקאים מנצלים הרבה יותר אנרגיה – אך זו איננה נכנסת לסטטיסטיקה מכיוון שהיא נצרכת במדינות אחרות. יש בהסבר הזה היגיון, מליוני מקומות עבודה עברו בעשור האחרון מארצות הברית לסין ולמדינות אסיה והפסיפיק יחד עם מפעלים ובתי חרושת. הצמיחה לעומת צריכת האנרגיה העולמית נראית בערך כך:

גם כאן לקחתי את הנתונים מהבנק העולמי ומה-EIA. צריך לזכור שהנתונים בעייתיים יותר כאשר לוקחים אותם בקנה מידה גלובלי. לא בטוח כי נתוני הצמיחה של כל המדינות מדויקים, וכך גם נתוני ניצול האנרגיה.

ובכן, גם הפעם אנו רואים היפרדות, אם כי איטית יותר. גם כאשר סופרים את המפעלים הבזבזניים שמזהמים נהרות בקמבודיה, אנחנו רואים שהעולם מצליח להפיק יותר צמיחה עם פחות אנרגיה. אנחנו עדיין במגמת עלייה וצורכים יותר ויותר אנרגיה, אבל הצמיחה איננה תוצאה אך ורק של הגידול בכמות האנרגיה שאנחנו מנצלים, אלא של גורם אחר. גם בעולם של כמות אנרגיה קבועה, אנחנו מסוגלים לייצר צמיחה.

כלכלת שירותים, לא מוצרים

מקובל לחשוב על תוצר כעל פעילות כלכלית שמטרתה יצור עוד מוצרים. תפיסה זו אמנם הייתה נכונה ב-1937, כאשר סיימון קוזנץ הציע לראשונה שיטה למדידת פעילות כלכלית ומושג התמ"ג הומצא לראשונה. אבל עיקר הפעילות הכלכלית בעולם ובעיקר במדינות המפותחות נובעת מסקטור השירותים. רובנו לא מייצרים מוצרים אלא מעניקים שירותים: שירותי המלונאות (כן, המלון הוא מוצר. אבל בונים אותו פעם אחת. עיקר הצמיחה ממלונאות היא מתן שירותי לינה), שירותים פיננסיים (מתי ראיתם בנקאי בונה משהו?) ושירותים מקצועיים נוספים רבים.

ננסה להמחיש זאת בדוגמא: אנחנו יכולים להגדיל את התוצר על ידי תדלוק הרכב שלנו באוקטן, או על ידי תשלום שכר טרחה לעורך דין בעבור שעת עבודה. בשני המקרים נגדיל את התוצר בסכום דומה, אך במקרה הראשון אנחנו נצרוך אנרגיה שוות ערך לכ-40 ליטר דלק, ובמקרה השני צריכת האנרגיה תהיה נמוכה בהרבה. אלא אם כן מוחו של עורך הדין בוער בטמפרטורות גבוהות בעודו חושב, לא סביר כי בשביל אותה פעילות כלכלית נצרוך כמות כה גדולה של אנרגיה.

וכך הגענו לנקודה השנייה: התוצר מודד פעילות כלכלית. זוהי צמיחה, אנשים אשר צורכים מוצרים ושירותים, לא רק חומרי גלם המומרים למוצרים סופיים.

הנה חלקו של סקטור השירותים מתוך סך התוצר בארצות הברית, סין, האיחוד האירופאי, אמריקה הלטינית וסך העולם (מקור הנתונים: הבנק העולמי).

הקו השחור מראה את היחס בכל העולם. בהדרגה סקטור השירותים מהווה את רוב התוצר הכלכלי שלנו, לא רק בעולם המפותח, אלא גם במדינות מתפתחות. סקטור השירותים צורך אנרגיה, ללא ספק, אבל התרומה הכלכלית שלו איננה תלויה בכמות האנרגיה אותה הוא צורך, אלא בטיב השירות שהוא מעניק. זה לא משנה אם רואה החשבון שלכם משתמש בהרבה חשמל, מה שמשנה זו רמת העבודה החשבונאית שהוא מבצע עבורכם.

האתגר – צמיחה בעולם השלישי

הבדיקה האחרונה שרציתי לבצע היא מדידה של ניצול אנרגיה לנפש. שוב, הנתונים הם של ה-EIA ומודדים את סך צריכת האנרגיה במדינה חלקי כמות האוכלוסיה. הטרנד בעשור האחרון הוא ברור:

אלו חדשות מאוד מנחמות. ארצות הברית היא כנראה המדינה המפותחת ביותר בעולם. עבור מדינות מפותחות פועלים אם כן שני כוחות אשר מרסנים את המשך הגידול בצריכת האנרגיה העולמית. הראשון – ירידה בצריכת אנרגיה לנפש (שלהערכתי נובעת מאורבניות ומטרנדים "ירוקים") והשני – ירידה בגידול אוכלוסין. מרבית המדינות המפותחות הגיעו למדד פוריות (Fertility Rate) השווה או נמוך מיחס ההחלפה (2.1). משמעות הדבר היא שאישה במדינה מפותחת יכולה לצפות לכך שבממוצע היא תלד 2.1 ילדים או פחות, וכך כמות האוכלוסייה במדינות אלו נותרת שווה או אף יורדת בטווח הארוך. הטרנד כבר מגיע למדינות מתפתחות, ויש לא מעט מדינות אשר טרם הגיעו לשלב המפותח של מדינות המערב – אך קצב הריבוי הטבעי שם יורד בהדרגה (בגדול, תוצאה של אפשרויות תעסוקה והשכלה גדולות יותר שנפתחות בפני נשים וגמול חברתי וכלכלי גבוה יותר לאישה משכילה בחברה).

אבל עדיין, אני רואה בעיה. הנתונים בגרף מעל מראים כי צריכת האנרגיה לנפש בארצות הברית ב-2011 הייתה בערך 315 מליון BTU לנפש. צריכת האנרגיה לנפש בעולם הייתה 74 מליון BTU לנפש בלבד. עלינו להניח כי מדינות העולם ימשיכו להתפתח וכי רמת צריכת האנרגיה לנפש שם תגיע לפחות לרמתה של ארצות הברית כיום. אם העולם כולו היה צורך אנרגיה ברמה של ארצות הברית לנפש, הייתה סך צריכת האנרגיה הגלובלית גדולה פי 4.3. זה המון אנרגיה. ולכן סביר שנראה בעתיד גידול משמעותי בצריכת האנרגיה העולמית. האם זה יגביל את הצמיחה? בכלל לא בטוח, כפי שהראיתי למעלה. אבל עלייה של מחירי אנרגיה אף פעם לא עשתה לכלכלה טוב.

סיכום והרהורים אחרונים

גידול בצריכת האנרגיה וצמיחה קשורים זה לזה, על כך אין עוררין. עם זאת, תיתכן צמיחה ללא גידול בצריכת האנרגיה כפי שייתכן גידול באנרגיה ללא צמיחה. גם אם החדשנות הטכנולוגית שנדרשת לשיפור בפיריון העבודה לא תגיע, השנים האחרונות מוכיחות כי כלכלת העולם קשורה יותר ויותר בשירותים מקצועיים ולא בחומרי גלם הנכרים ממעמקי האדמה.

זו טעות, לדעתי, להשיב לטענות על מגבלות צמיחה עם תחזיות כי "יש עוד הרבה נפט וגז לשנים רבות". אנחנו לא יכולים להיות בטוחים ברזרבות הקיימות והקונספט של אנרגיה חינמית אינסופית שמור בינתיים לספרי המדע בדיוני בלבד. חשוב להיזהר מטיעוני קש הקושרים צמיחה כלכלית עם שריפת פחם ונפט, אך גם להכיר בכך שמחירי האנרגיה (פונקציה של היצע וביקוש) ישפיעו רבות על איכות חיינו וההזדמנויות הכלכליות העתידיות שלנו.

כחומר העשרה אני מפנה לפרויקט אקו-ויקי שמהווה מצבור אדיר של מידע בנוגע לקיימות וכלכלה. אמת, עם חלקים רבים אני מוצא עצמי לא מסכים, ורשומה זו מתנגשת עם לא מעט מהרשום שם, אך יש יתרון בהכרת הטענות של הצד השני ולמידת העובדות.