אפתח בהתנצלות על העיכוב בפרסום הרשומה הבאה בסדרת הרשומות על כסף, בנקאות ואשראי. אילוצי לו"ז, דחיינות חסרת בושה וביקורת עצמית קשוחה הובילו לכך שהרשומה הבאה עדיין אינה מוכנה לשביעות רצוני. אך אל נא תיפול רוחכם, היא בדרך. אני רוצה להודות למגיבים ולנרשמים הרבים לבלוג בתקופה האחרונה, גם אלו שתפיסת עולמם איננה תואמת את תוכן הדברים.

ברשומה זו אני עומד להתייחס לטיעוני קיימות (Sustainability), המתנגשים, לכאורה, עם מודלים כלכליים קלאסיים. בעשורים האחרונים הולכים וגוברים הקולות מצד כלכלנים מסוימים וגם מצד חוקרים מתחום מדעי החיים, כי הנחות היסוד של המודלים הכלכליים המתייחסים לצמיחה מנוגדות לחוקי טבע בסיסיים. לכן, הצמיחה הכלכלית שלנו (כפי שהיא מוגדרת כיום) עתידה להיבלם. לפי טיעונים אלה, מכיוון שעיקרי נורמות ההתנהלות הכלכלית והחברתית שלנו מוכתבים מתוך ציפייה לצמיחה "תמידית", הרי שהכרה במגבלות הטבע מחייבת שינוי מקיף בהתנהלות של מדינות ואנשים בחברה. במקום לתכנן כיצד לפעול בכלכלה צומחת, עלינו להבין כיצד לפעול בכלכלה "קבועה", שבה סך הפעילות הכלכלית הנה קבועה לאורך זמן.

הטיעון הולך בערך כך: יצירה של צמיחה, כלומר גידול בתוצר הגולמי המקומי, דורשת שימוש בחומרי גלם והפיכתם למוצרים חדשים. התוצר איננו מחשב פעילות כלכלית של מוצרים "יד שנייה", ולכן מכירה של מכונית יד שנייה איננה נחשבת לפעילות כלכלית הנספרת לצורך חישוב התוצר, בעוד שמכירה של מכונית חדשה דווקא כן. בתהליך הזה של הגדלת היצור והעבודה נעשה שימוש באנרגיה, מה שמוביל אותנו לסתירה לכאורה עם המודלים הכלכליים, שכן לא ניתן לקיים צמיחה תמידית בעולם של משאבים ואנרגיה סופיים. מכיוון שגידול בתוצר מחייב גידול של יחידה מסוימת של אנרגיה, הרי שבסופו של דבר נגיע לאיזשהו מחסום שיחייב אותנו "לשנות גישה" ולהכיר בכך שהצמיחה כפי שאנו מכירים אותה הגיעה לסיום.

גם אם נקים ספירת דייסון סביב השמש, יש גבול לכמות האנרגיה שנוכל לנצל בכוכב הלכת שלנו לפני שנאדה אותו. וכך, חוקי הפיזיקה התנגשו עם המודלים הכלכליים והפכו את האחרונים לבעיתיים בלשון המעטה.

בשנת 1894 פרסם ה-Times of London מאמר הדן בבעיית התחבורה הקשה של הערים הגדולות – צואת סוסים. מרבית התחבורה בעיר נעשתה באמצעות כרכרות הרתומות לסוסים, אשר "מייצרים", כל אחד, בין 7 ל-13 ק"ג צואה מידי יום. הכפילו את זה בכ-150,000 סוסים בעיר ניו יורק ותקבלו בעיה תברואתית מסריחה במיוחד. המאמר חזה כי רחובות לונדון יהיו מכוסים עד שנת 1950 בצואת סוסים בגובה 9 רגל. נביא חורבן אחר טען כי עד 1930 גללי סוסים יגיעו לחלונות הקומה השלישית בניו יורק. התחזיות התבססו על מה שהחוזים הכירו היטב – כלכלה עירונית הולכת וצומחת, חשיבות הולך וגוברת לתחבורה מהירה, וגידול מהיר בכמות הכרכרות והסוסים בהם נעשה שימוש במרכזי ערים. בראשון באוקטובר 1908 נכנסה ליצור "מודל ה-T" של הנרי פורד והצילה אותנו, תושבי הערים, מעתיד מסריח במיוחד.

וויליאם ג'בונס (Jevons) היה כלכלן בריטי חשוב שחי במאה ה-19 ונחשב לאבי השיטות המתמטיות בכלכלה. בין חיבוריו המפורסמים אפשר למצוא גם את "שאלת הפחם" שחיבר ב-1865. במאמרו הזה מציין ג'בונס, ובצדק, כי חלק ניכר מהמהפכה התעשייתית שהפכה את בריטניה לכוח כלכלי שאין שני לו באותה תקופה נובעת משימוש בפחם כמקור האנרגיה המרכזי. מכיוון שג'בונס הכיר בכך שהפחם הוא מקור אנרגיה בעל כמות סופית, הוא הטיל ספק ביכולתה של בריטניה להמשיך ולהגדיל את כלכלתה מעבר לאיזשהו רף אותו תוכל "לתחזק" לאורך זמן. ג'בונס הכיר בקיומו של הנפט, אך יכולת ההפקה שלו הייתה נמוכה ב-1865 וג'בונס המעיט בחשיבותו האנרגטית. אם בוחנים את הפקת הפחם מאז חיבורו, ניתן לראות שג'בונס צדק בנושא אחד: הפקת הפחם הגיעה לשיא בתחילת המאה ה-20 ונמצאת בירידה מאז. עם זאת, הצמיחה רק המשיכה לזנק, וצרכי האנרגיה שלנו נפתרים גם באמצעות נפט ואנרגיה גרעינית, אותה לא העלה ג'בונס על דעתו.

דוגמאות אלו ואחרות מצוטטות בדרך כלל כתגובה לנבואות זעם כגון Peak Oil והידלדלות מאגרי אנרגיה עולמיים. כפי שג'בונס לא חזה את מהפכת הנפט ואנשים בסוף המאה ה-19 לא חזו את מהפכת המכונית הפרטית בחיינו, כך גם אנשי "הקיימות" לא מסוגלים להעריך את השיפורים הטכנולוגיים העתידיים שישפרו את חיינו. יש בעיה עם הגישה הזו שאמורה להיות ברורה מאליה: היא מסתמכת על חדשנות טכנולוגית שאולי לא תגיע. התעלמות מתמרורי אזהרה מתוך ציפייה ש"המדע יציל אותנו" אולי סייעה לנו ב-250 השנים האחרונות, אבל כפי שציינתי בפוסט קודם, במשך מרבית ההיסטוריה האנושית היו בני האדם כלואים במלכודת מלתוזיאנית, מנגנון אשר דחף את האדם הממוצע לחיים של עוני והסתפקות במועט. מציאות של חיים עם צמיחה כמעט אפסית ועוני הייתה נחלתם של הרוב המוחלט של בני האדם שחיו על הפלנטה שלנו.

אבל האם הטענה הזו, שהצמיחה שלנו מוגבלת על ידי האנרגיה אותה אנו צורכים, מהווה איום אמיתי על המודלים הכלכליים המקובלים? אני לא בטוח. החלטתי לשתף אתכם בבדיקות שערכתי ובתיאוריות שלי לגבי המצב.

שני פנים לצמיחה

נגדיר לצורך הדיון שלנו שתי דרכים באמצעותן אנחנו יכולים להגדיל את התוצר הכלכלי:

הדרך הראשונה היא באמצעות יצור תפוקות רבות יותר על ידי שימוש בחומרי גלם נוספים. זוהי הצמיחה מהסוג אליו התייחסתי בתיאור למעלה, הצמיחה שאנשי הקיימות רואים. אם נבחר לייצר עוד יחידה ממוצר מסוים, המכונה תעבוד עוד יחידת זמן שתגזול אנרגיה, ותשתמש בחומרי גלם נוספים שהכנתם צורכת אנרגיה גם כן. אם אין לנו אנרגיה נוספת, לא נוכל לייצר יותר – והצמיחה "תיחסם".

אבל יש דרך שנייה לייצר צמיחה: באמצעות הגדלת פיריון העבודה. כתבתי בעבר בעקיפין על פריון העבודה כשהתייחסתי לפרדוקס של סולו. הגדלת הפריון נעשית על ידי שיכלול טכנולוגי שמאפשר לנו לעשות יותר עם פחות. חישבו לדוגמא על מנוע הקיטור הראשון שמסמל עבור רבים את תחילתה של המהפכה התעשייתית. מנוע הקיטור של וואט הוא המצאה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיי האנושות, אך יעילותו של המנוע, דהיינו כמות האנרגיה שמנוצלת לעבודה מתוך סך האנרגיה שנשרפת, נמוכה למדי. עם השנים נבנו דגמים משוכללים יותר של המנועים ששיפרו את היעילות – כלומר, בעבור אותה מסה של פחם בוער הצלחנו לרתום יותר יחידות אנרגיה לצורך ביצוע העבודה. הצמיחה הזו היא "חינמית" במונחי אנרגיה, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לייצר יותר על ידי שימוש באותה אנרגיה בה נעזרנו עד כה (אלא אם כן חומרי הגלם שאנחנו שורפים להפקת האנרגיה נגמרים). שיפור במנוע הוא דוגמא אחת, אבל כל שיפור ברמת המפעל שמאפשר לנו לייצר יותר עם פחות הוא למעשה שיפור בפיריון העבודה אשר יעלה את הצמיחה.

אני טוען שככל שהזמן מתקדם, אנחנו נהנים יותר מצמיחה מהסוג השני מאשר צמיחה מהסוג הראשון. העולם העסקי היום בנוי במידה רבה על התייעלות וצמצומים של תשומות ובמקביל מיקסום תפוקות. לצורך הבדיקה שלפתי את נתוני הצמיחה של ארצות הברית מהבנק העולמי, והשוויתי אותם לסך צריכת האנרגיה בארצות הברית (מפחם, נפט, אנרגיה גרעינית ומקורות מתחדשים) על פי נתונים של ה-EIA. מצ"ב הנתונים מנורמלים (לחצו להגדלה):

הקו האדום מייצג את הצמיחה בתוצר, ואילו הקו הכחול את הגידול בצריכת האנרגיה של ארצות הברית. עד לשנות ה-80 היה קייס לטענות הקיימות, אבל הנתונים מראים כי התרחש תהליך של היפרדות (Decoupling) בין הצמיחה לבין האנרגיה. מעניין לראות שההיפרדות מתחילה באזור 1973, ימי החרם הערבי. כמו כן שימו לב שצריכת האנרגיה בארצות הברית הגיעה לשיא מסוים ואף ירדה ממנו מעט. זה מנחם, למרות שכמובן אין זה מבטיח דבר.

מעודד, הצגתי את הממצאים בפני חברים וספגתי תגובה צוננת: הגלובליזציה גרמה לאמריקאים להעביר את המפעלים עתירי האנרגיה שלהם למדינות העולם השני והשלישי. האמריקאים מנצלים הרבה יותר אנרגיה – אך זו איננה נכנסת לסטטיסטיקה מכיוון שהיא נצרכת במדינות אחרות. יש בהסבר הזה היגיון, מליוני מקומות עבודה עברו בעשור האחרון מארצות הברית לסין ולמדינות אסיה והפסיפיק יחד עם מפעלים ובתי חרושת. הצמיחה לעומת צריכת האנרגיה העולמית נראית בערך כך:

גם כאן לקחתי את הנתונים מהבנק העולמי ומה-EIA. צריך לזכור שהנתונים בעייתיים יותר כאשר לוקחים אותם בקנה מידה גלובלי. לא בטוח כי נתוני הצמיחה של כל המדינות מדויקים, וכך גם נתוני ניצול האנרגיה.

ובכן, גם הפעם אנו רואים היפרדות, אם כי איטית יותר. גם כאשר סופרים את המפעלים הבזבזניים שמזהמים נהרות בקמבודיה, אנחנו רואים שהעולם מצליח להפיק יותר צמיחה עם פחות אנרגיה. אנחנו עדיין במגמת עלייה וצורכים יותר ויותר אנרגיה, אבל הצמיחה איננה תוצאה אך ורק של הגידול בכמות האנרגיה שאנחנו מנצלים, אלא של גורם אחר. גם בעולם של כמות אנרגיה קבועה, אנחנו מסוגלים לייצר צמיחה.

כלכלת שירותים, לא מוצרים

מקובל לחשוב על תוצר כעל פעילות כלכלית שמטרתה יצור עוד מוצרים. תפיסה זו אמנם הייתה נכונה ב-1937, כאשר סיימון קוזנץ הציע לראשונה שיטה למדידת פעילות כלכלית ומושג התמ"ג הומצא לראשונה. אבל עיקר הפעילות הכלכלית בעולם ובעיקר במדינות המפותחות נובעת מסקטור השירותים. רובנו לא מייצרים מוצרים אלא מעניקים שירותים: שירותי המלונאות (כן, המלון הוא מוצר. אבל בונים אותו פעם אחת. עיקר הצמיחה ממלונאות היא מתן שירותי לינה), שירותים פיננסיים (מתי ראיתם בנקאי בונה משהו?) ושירותים מקצועיים נוספים רבים.

ננסה להמחיש זאת בדוגמא: אנחנו יכולים להגדיל את התוצר על ידי תדלוק הרכב שלנו באוקטן, או על ידי תשלום שכר טרחה לעורך דין בעבור שעת עבודה. בשני המקרים נגדיל את התוצר בסכום דומה, אך במקרה הראשון אנחנו נצרוך אנרגיה שוות ערך לכ-40 ליטר דלק, ובמקרה השני צריכת האנרגיה תהיה נמוכה בהרבה. אלא אם כן מוחו של עורך הדין בוער בטמפרטורות גבוהות בעודו חושב, לא סביר כי בשביל אותה פעילות כלכלית נצרוך כמות כה גדולה של אנרגיה.

וכך הגענו לנקודה השנייה: התוצר מודד פעילות כלכלית. זוהי צמיחה, אנשים אשר צורכים מוצרים ושירותים, לא רק חומרי גלם המומרים למוצרים סופיים.

הנה חלקו של סקטור השירותים מתוך סך התוצר בארצות הברית, סין, האיחוד האירופאי, אמריקה הלטינית וסך העולם (מקור הנתונים: הבנק העולמי).

הקו השחור מראה את היחס בכל העולם. בהדרגה סקטור השירותים מהווה את רוב התוצר הכלכלי שלנו, לא רק בעולם המפותח, אלא גם במדינות מתפתחות. סקטור השירותים צורך אנרגיה, ללא ספק, אבל התרומה הכלכלית שלו איננה תלויה בכמות האנרגיה אותה הוא צורך, אלא בטיב השירות שהוא מעניק. זה לא משנה אם רואה החשבון שלכם משתמש בהרבה חשמל, מה שמשנה זו רמת העבודה החשבונאית שהוא מבצע עבורכם.

האתגר – צמיחה בעולם השלישי

הבדיקה האחרונה שרציתי לבצע היא מדידה של ניצול אנרגיה לנפש. שוב, הנתונים הם של ה-EIA ומודדים את סך צריכת האנרגיה במדינה חלקי כמות האוכלוסיה. הטרנד בעשור האחרון הוא ברור:

אלו חדשות מאוד מנחמות. ארצות הברית היא כנראה המדינה המפותחת ביותר בעולם. עבור מדינות מפותחות פועלים אם כן שני כוחות אשר מרסנים את המשך הגידול בצריכת האנרגיה העולמית. הראשון – ירידה בצריכת אנרגיה לנפש (שלהערכתי נובעת מאורבניות ומטרנדים "ירוקים") והשני – ירידה בגידול אוכלוסין. מרבית המדינות המפותחות הגיעו למדד פוריות (Fertility Rate) השווה או נמוך מיחס ההחלפה (2.1). משמעות הדבר היא שאישה במדינה מפותחת יכולה לצפות לכך שבממוצע היא תלד 2.1 ילדים או פחות, וכך כמות האוכלוסייה במדינות אלו נותרת שווה או אף יורדת בטווח הארוך. הטרנד כבר מגיע למדינות מתפתחות, ויש לא מעט מדינות אשר טרם הגיעו לשלב המפותח של מדינות המערב – אך קצב הריבוי הטבעי שם יורד בהדרגה (בגדול, תוצאה של אפשרויות תעסוקה והשכלה גדולות יותר שנפתחות בפני נשים וגמול חברתי וכלכלי גבוה יותר לאישה משכילה בחברה).

אבל עדיין, אני רואה בעיה. הנתונים בגרף מעל מראים כי צריכת האנרגיה לנפש בארצות הברית ב-2011 הייתה בערך 315 מליון BTU לנפש. צריכת האנרגיה לנפש בעולם הייתה 74 מליון BTU לנפש בלבד. עלינו להניח כי מדינות העולם ימשיכו להתפתח וכי רמת צריכת האנרגיה לנפש שם תגיע לפחות לרמתה של ארצות הברית כיום. אם העולם כולו היה צורך אנרגיה ברמה של ארצות הברית לנפש, הייתה סך צריכת האנרגיה הגלובלית גדולה פי 4.3. זה המון אנרגיה. ולכן סביר שנראה בעתיד גידול משמעותי בצריכת האנרגיה העולמית. האם זה יגביל את הצמיחה? בכלל לא בטוח, כפי שהראיתי למעלה. אבל עלייה של מחירי אנרגיה אף פעם לא עשתה לכלכלה טוב.

סיכום והרהורים אחרונים

גידול בצריכת האנרגיה וצמיחה קשורים זה לזה, על כך אין עוררין. עם זאת, תיתכן צמיחה ללא גידול בצריכת האנרגיה כפי שייתכן גידול באנרגיה ללא צמיחה. גם אם החדשנות הטכנולוגית שנדרשת לשיפור בפיריון העבודה לא תגיע, השנים האחרונות מוכיחות כי כלכלת העולם קשורה יותר ויותר בשירותים מקצועיים ולא בחומרי גלם הנכרים ממעמקי האדמה.

זו טעות, לדעתי, להשיב לטענות על מגבלות צמיחה עם תחזיות כי "יש עוד הרבה נפט וגז לשנים רבות". אנחנו לא יכולים להיות בטוחים ברזרבות הקיימות והקונספט של אנרגיה חינמית אינסופית שמור בינתיים לספרי המדע בדיוני בלבד. חשוב להיזהר מטיעוני קש הקושרים צמיחה כלכלית עם שריפת פחם ונפט, אך גם להכיר בכך שמחירי האנרגיה (פונקציה של היצע וביקוש) ישפיעו רבות על איכות חיינו וההזדמנויות הכלכליות העתידיות שלנו.

כחומר העשרה אני מפנה לפרויקט אקו-ויקי שמהווה מצבור אדיר של מידע בנוגע לקיימות וכלכלה. אמת, עם חלקים רבים אני מוצא עצמי לא מסכים, ורשומה זו מתנגשת עם לא מעט מהרשום שם, אך יש יתרון בהכרת הטענות של הצד השני ולמידת העובדות.

הנתונים הכלכליים של ספרד שונים במהותם מהנתונים של מדינות אירופה "הרעות" האחרות, לפחות ערב פרוץ המשבר האירופאי. יש נטייה משום מה להתייחס לכל הכלכלות האירופאיות הפריפריאליות כעל מדינות נהנתניות שלוו יותר מכפי שיכלו להחזיר, חיו חיים של מדינת רווחה מתירנית, פרשו מעבודתם בגיל צעיר וחיו חיי נוחות בפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הסיפור הזה נכון אמנם ליוון ובמידה מסוימת לאיטליה, אבל הספרדים הם דוגמא טרגית למדינה שניהלה מדיניות פיסקלית אחראית יחסית, ומשבר בסקטור הפרטי דרדר אותה תוך שנים מעטות לאי יציבות כלכלית.

הנה נתונים על המאזן התקציבי של ספרד ושל ממשלות אירופאיות אחרות (ככל שהגרף יותר למעלה, הגירעון נמוך יותר). שימו לב שלספרד היה בכלל עודף תקציבי נאה בתחילת המשבר:

מקור נתונים: Eurostat / AMECO

בשנת 2008 הממשלה הספרדית הייתה יותר שמרנית מבחינת ניהול התקציב אפילו מהגרמנים. גם סך החוב הספרדי לעומת התוצר נמוך בהשוואה לסטנדרט של מדינות מפותחות אחרות.

מקור נתונים: World Bank WDI

לנוכח נתונים אלו, קשה להבין מדוע ראש ממשלת ספרד הודיע, בלחץ של האיחוד האירופאי, על שורה חדשה של קיצוצים בתקציב הספרדי המלווה בהעלאות מיסים. הבעיה של ספרד איננה בעיית חוב, והיא לא תיפתר על ידי הורדת ההוצאות הממשלתיות.

הכל מתחיל מהנדל"ן

כמו כל משבר טוב, גם המשבר הספרדי התחיל בבועת נכסים שצמחה מהר מידי. ספרד נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הבעלות על בתים (בערך 80% מהאוכלוסייה מחזיקים בעלות על נדל"ן), ובמשך 15 השנים האחרונות התפתחה בספרד תעשיית נדל"ן מפותחת אשר תודלקה על ידי אשראי מבנקים ספרדים, ה-cajas, ומבנקים אירופאים אחרים, בעיקר גרמנים. הגידול העצום בביקוש לנדל"ן הוביל לעליית משכורות עבור הפועלים הספרדים בתעשיית הנדל"ן המקומית. צעירים רבים פנו לעבוד בסקטור הנדל"ן (בבנייה, עבודה שהיא אמנם פיזית אבל לצידה שכר גבוה, ובעבודות משלימות כגון סוכני נדל"ן וכו') והעדיפו זאת על פני רישום לאוניברסיטאות ורכישת מקצועות אחרים. אזרחים ממדינות אחרות, בעיקר מבריטניה, התחילו להשקיע במיזמי נדל"ן בספרד ובכך הגבירו את הביקוש.

לבסוף, כמו שקורה בכל בועה, מחירי הנדל"ן הספרדים הגיעו לנקודה שבה הם לא יכלו להמשיך לגדול, המשקיעים הזרים החליטו לצמצם השקעות, ושוק הנדל"ן הספרדי קרס כמעט בין לילה. מחירי הבתים צנחו במהלך 2008 בקרוב ל-40%, ועובדים רבים בסקטור הנדל"ן איבדו את עבודתם. הבעיה של ספרד איננה חוב ממשלתי, הבעיה היא אבטלה אדירה הנובעת מקריסת שוק הדיור במדינה.

מקור נתונים: Eurostat

אאוץ'

האבטלה הספרדית עומדת היום על כ-26% מהאוכלוסייה. הכלכלן זוכה פרס הנובל פול קרוגמן כתב בבלוג שלו כבר ב-2010 שהעליה בשכר של העובד הספרדי הפכו אותו ללא תחרותי אל מול העובד הגרמני. אם לספרד היה מטבע משלה, היא הייתה יכולה לבצע פיחות ובכך לשפר את עלותו של העובד הספרדי, אך אפשרות זו לא עומדת בפניה מכיוון שהיא חברה באיחוד האירופאי. לו היה איחוד פיסקלי, בנוסף לאיחוד מוניטרי, כלומר לו הייתה "ממשלה אירופאית אחת", אז המובטלים הספרדים היו מקבלים תשלומי העברה (ביטוח לאומי) ממיסים שנגבים מעובדים גרמנים. אבל המערכת הגיאו-פוליטית שנוצרה באיחוד האירופאי מונעת מהספרדים את האפשרות לתקן את מצבם.

מודלים קלאסיים כמו עקומת פיליפס מנבאים שאבטלה נמוכה מעלה את השכר הריאלי, מכיוון שיכולת המיקוח של העובדים מול המעסיקים גבוהה יותר. כאשר האבטלה גדלה, השכר הריאלי נשחק, אבל היעילות של העובדים משתפרת. ובכן, הספרדים הגיעו כבר לאבטלה של 26%, ועדיין עולה הרבה יותר להעסיק אותם מאשר את הפועל הגרמני הממוצע. זה מכיוון שקל מאוד לדרוש העלאת שכר, אבל קשה להסכים לירידה בשכר. הצעדים של ממשלת ספרד הולכים לגרום להרבה יותר אבטלה, בניסיון לשבור את השכר ולהביא אותו למטה. אפשר להשוות את הפיתרון לטיפול בכימותרפיה, שבה מנסים להביא את גוף החולה לסף מוות בתקווה שהסרטן ילך קודם.

לדעתי זוהי מדיניות נפיצה. שיעור אבטלה של 26% אולי נשמע גבוה, אבל שיעור האבטלה של הצעירים הספרדים מתקרב ל-50%. הצעירים הם אלה שיוצאים להפגין, למחות ולשרוף. אם מצבם של אלה לא ישתפר, ומהר, מחאות והפרות סדר מסוכנות עלולות לפרוץ במדינה. חוסר היכולת להפעיל מדיניות ממשלתית שתטפל בבעיה מבטאת אולי יותר מכל את הטרגדיה הספרדית. האטות נוספות בכלכלה כתוצאה מהמיסוי הנוסף יפעילו לחץ נוסף על סקטור הבנקים הלא יציב ממילא של ספרד. בלוג הבית של עיתון ה-Financial Times הבריטי פירסם את הגרף של הבנק השוויצרי, קרדיט סוויס:

בריחת הון זר מספרד. מקור נתונים: CS, מקור גרף: FT

המספרים הללו מלמדים על בריחת כספים בקצב שנתי של כ-50% מהתוצר הספרדי. זה מה שאזרחי העולם חושבים על תוכנית הצנע הספרדית. והלחץ הזה של כספים שעוזבים את המדינה יושב ישירות על הבנקים הספרדים.