אחד הדיונים הפיסקליים המעניינים ביותר מתקיים בימים אלו בארצות הברית, ולצערי, מלבד כמה פירורי מידע ואזכורים, הנושא לא נדון אצלנו. מסתבר שעקב פירצה בחוק באמריקאי משנת 1995, יכול נשיא ארה"ב להטביע מטבעות מפלטינה, ולא רק הבנק המרכזי. עצומה שעליה חתומים אזרחים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ואפילו הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן קוראת לנשיא ארה"ב להנפיק מידית מטבע פלטינה יחיד בשווי טריליון דולר.

המטרה של המטבע היא ניסיון יצירתי להתמודד עם משבר החוב של ממשלת ארצות הברית. הוגי הרעיון קוראים לנשיא להפקיד את המטבע החדש (שעלות יציקתו תהיה דולרים ספורים) בבנק המרכזי ולהשתמש בכסף כדי לרכוש את החוב האמריקאי ועל ידי כך לצמצמו. זה מה שאני אוהב ברעיונות מוניטארים/פיסקליים כלכליים: הם יכולים להישמע לפעמים מטורפים לחלוטין, אבל כאשר אתה נדרש להסביר מדוע, קצת קשה למצוא הסבר.

הצדדים השונים במערכת הפוליטית האמריקאית התייחסו להצעה, והתחלקו למחנות הבעד והנגד. נציין שממשל אובמה הודיע כי הוא דוחה את ההצעה. עצם העובדה שהממשל התייחס לכך ברצינות מעידה על רמת העניין והוויכוח שההצעה הזו גררה.

הטיעון המרכזי של מתנגדי הרעיון הוא שהרעיון אבסורדי מיסודו ויגרום למערכת המוניטרית האמריקאית להיראות כמו פארסה. יש להם פואנטה. כוחו של מטבע טמון במידת האמונה של הציבור בגוף שמנפיק את המטבע (וכך גם במטבעות שעשויים ממתכת יקרה כמו זהב. אלא אם כן אתם נוהגים לשאת ערכה כימית ומשקל נייד). אם המדינה שמנפיקה את המטבע שלי מחליטה ביום בהיר אחד לייצר מטבע ששווה טריליון דולר, למרות שעלות הכנתו היא דולרים בודדים, אני עלול לאבד את האמונה בכסף הזה, או ביכולת של הנהגת המדינה לפתור בעיות כלכליות או אתגרים אמיתיים ללא להטוטי קסמים ("וכעת, אני אשלוף טריליון דולר מהכובע שלי").

הנה דברים שאמר הרפובליקני גרג וולדן (Walden) שמשקפים את הגישה הזו:

“My wife and I have owned and operated a small business since 1986. When it came time to pay the bills, we couldn’t just mint a coin to create more money out of thin air. We sat down and figured out how to balance the books. That’s what Washington needs to do as well. My bill will take the coin scheme off the table by disallowing the Treasury to mint platinum coins as a way to pay down the debt. We must reduce spending and get our fiscal house in order.

טיעון נוסף המתקשר לטיעון המרכזי היא האינפלציה. הגדל את בסיס הכסף ללא צמיחה וללא שינוי במהירות הכסף, ויצרת רמת מחירים גבוהה יותר. ככה לפחות מלמדים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה. אם רמת הפעילות הכלכלית במהלך השנה נותרת זהה, אבל כמות הכסף שבכלכלה גדלה – כל מוצר אמור לעלות יותר. זה טיעון כלכלי מעניין, אבל כפי שנראה בקרוב, קצת מנותק מהמציאות.

אז למה כן?

תומכי הרעיון טוענים שלא ניתן למצוא טיעון כלכלי כנגד השימוש במטבע כזה, אלא רק טיעונים "אתיים" או משפטיים. שימו לב לגרף שפול קרוגמן הפנה אליו (מתוך מחקר של הבנק המרכזי של סיינט לואיס):

הקו האדום מהווה את בסיס הכסף. שימו לב לזינוק מסוף 2009. זו מדיניות הדפסת הכסף של הבנק המרכזי האמריקאי (QE1/2/3) בפועלה. בסיס הכסף גדל בינתיים בערך פי 3. אבל מה עם האינפלציה? הקו הכחול מתרסק דווקא בזמן הדפסת הכסף הגדולה. הוא חוזר לעצמו אבל נמצא היום הרבה מתחת הממוצע הרב שנתי.

הסיבה היא (לפי קרוגמן) שאין לחצים אינפלציוניים במיתון מהסוג שלנו, קרי ירידה בביקושים. לאחר מכן, כאשר הכלכלה תתחיל להתאושש, סביר להניח שהקערה תתהפך והאינפלציה תתחיל לטפס למעלה. במקרה כזה הבנק המרכזי יצטרך להקטין במהירות את כמות הכסף שייצר, על ידי מכירת איגרות החוב שקנה וגריסה הכסף שיקבל. זה יעלה את הריביות לרמה יותר נורמלית.

בסופו של דבר, הכל קוריוז

בשעה שיש בלוגרים בחו"ל ובארץ שראו בהצעת מטבע הטריליון איזושהי הצעה קונקרטית לפתירת הבעיה, חשוב לי להדגיש שמדובר בקוריוז בלבד. אף אחד לא באמת רוצה לעשות מטבע פלטינה ששווה טריליון דולר. מעבר לכך שההצעה כנראה לא הייתה עוברת את בית המשפט, כל ההצעה הזאת היא לא יותר מאשר Reductio ad absurdum, דהיינו ניסיון להגחיך את העמדה הרפובליקנית, ולא הצעה קונקרטית אמיתית שדמוקרטים היו תומכים בה.

ארצות הברית עומדת היום פעם נוספת בפני "תקרת החוב", איזשהו מחסום חוקי שמונע את הגדלת החוב של המדינה מעבר לערך אבסולוטי מסוים. מכיוון שאם הערך לא יועלה, הנשיא יהיה מחויב להגדיל מיסים בצורה חדה כדי לממן את הגירעון, רואה הימין בארה"ב את תקרת החוב כאמצעי להפעלת לחץ על הנשיא. הרעיון של מטבע הטריליון הוא בסך הכל "נשק נגד" כדי לנסות ולצייר את העמדה הרפובליקנית כמגוחכת.

ולמרות הכל, הסיפור של מטבע הפלטינה ששווה טריליון דולר היה שווה רשומה. הצעות מהסוג הזה, שנראות מטורפות לפעמים, טומנות בחובן לעתים היגיון כלכלי מעניין.

There are more things in heaven and earth, Horatio,
Than are dreamt of in your philosophy. – Hamlet (Act 1, Scene 5)

קרל מרקס, הכלכלן הקלאסי הנחשב לאבי הסוציאליזם המדעי, הוא האיש שהקפיטליסטים אוהבים לשנוא. לא פלא, הוא המציא להם את השם. הקפיטליסט הוא כינוי גנאי שנתן מרקס לאותם בורגנים חובשי מגבעת המנצלים את הפרולטריון באמצעות שליטתם על אמצעי היצור, ודנים אותם לחיים של "עבדי-שכר", המשתכרים מספיק כדי לחיות על סף רעב אבל לא למות, כדי שיוכלו להמשיך ולייצר. המחאה החברתית של הקיץ האחרון החזירה את מרקס לבמה בתקשורת הישראלית, כפי שקורה בכל מקום בעולם אשר חווה משבר כלכלי. מרקס נהפך לדגל בו מנופפים פעילי צדק חברתי היוצאים כנגד השיטה הכלכלית הקיימת.

למרות האמור, אף כלכלן שקרא את מרקס לא לוקח את התורה הכלכלית שלו ברצינות. מרקס האמין שהוא מגלה חוקי טבע אוניברסליים על זמניים, אך בפועל הגיע למסקנות מופרכות. כיום, להבנתי, עיקר התיאוריה הכלכלית של מרקס איננה נלמדת, לא על ידי יריביו המרים "הקפיטליסטים", ולא על ידי התומכים בסוציאליזם. עיקר התרומה של מרקס שנותרה רלוונטית לאקדמיה הם הצדדים הפילוסופים, סוציולוגיים, היסטוריים ופוליטיים שכתב. מטרת פוסט זה להציג מספר טעויות כלכליות מרכזיות בהן נתקל הקורא ב"קפיטל" וכתבים נוספים של הכלכלן. אינני נכנס לנושאים אחרים שאינם כלכליים עליהם דיבר מרקס ושקיימת עליהם מחלוקת, כמו למשל זלזולו בקונספט של לאומיות ומדינת הלאום. הבלוג הזה הוא כלכלי, ונשאיר את הנושא הדיון כלכלי. אני מאמין שהכרת הטיעונים הכלכליים, גם אם הם אינם נלמדים היום, היא חשובה עבור כל חוקר של תיאוריה כלכלית – לא ניתן ליישם פילוסופיית עולם המשפיעה על הכלכלה מבלי לבחון את השפעתה על הכלכלה. אבל לפני שנצלול פנימה, נסקור בקצרה את הרקע לתפיסה הכלכלית של מרקס – המהפכה התעשייתית במלוא עוצמתה.

ההוויה מעצבת את התודעה

"Workers of the world unite; you have nothing to lose but your chains."

מרקס פרסם את "הקפיטל" (Das Kapital) בשנת 1867, כאשר המהפכה התעשייתית נכנסה בבריטניה להילוך גבוה. היום מסתכלים הכלכלנים על המהפכה התעשייתית כעל נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית בה שוחרר האדם מהמלכודת המאלתוסיאנית, מאותה מערכת איזונים טבעית שהותירה את אבותינו על סף רעב ועוני במשך מרבית חייהם, והגיעה בסופה לצמיחה אדירה ועלייה חסרת תקדים באיכות החיים. אבל החוויה שחוו אותם אנשים שחיו במהלך המהפכה התעשייתית הייתה לעיתים קרובות חוויה מפחידה של שבירת מוסכמות, נורמות וערכים שעוצבו במהלך מאות ואלפי שנים. המהפכה התעשייתית אופיינה תחילה בשינויים מהותיים בחלוקת העבודה, עלייתה של "ההתמחות", סילוקם ההדרגתי של עובדי האדמה ועובדים יצרניים והחלפתם בבעלי חיים, בבעלי מלאכה שעבדו עם מכונות, ולבסוף במכונות אוטומטיות שדרשו מספר עובדים מצומצם ועבדו ביעילות גבוהה יותר. חיי המשפחה השתנו כאשר נשים החלו לצאת לשוק העבודה שנפתח עבורם (סביבת העבודה במפעלים ובתי החרושת הראשונים אולי תוגדר על ידי אנשים בני זמננו כ"לא אנושית", אבל היא פתחה בפני נשים אפשרויות השתכרות שלא היו קיימים בפניהן בעידן החקלאות), ילדים החלו גם הם להיות מועסקים במפעלים (והוריהם קיבלו סטיגמה של נצלני ילדים), התנאים הסניטריים במפעלים היו נמוכים מאוד ושעות העבודה התארכו בקלות מעבר ל-12 שעות ביממה.

קרל מרקס ראה לנגד עיניו מערכת כלכלית אשר מטיבה עם חתך אוכלוסיה קטן מאוד אותם כינה "הקפיטליסטים", האנשים שבבעלותם המפעלים ואמצעי הייצור, ופוגעת ברוב הציבור אשר מוצא את עצמו עובד עבורם. מחקריו של מרקס והפילוסופיה הכלכלית שפיתח נועדו לפתור את אי הצדק שראה. כמו כל הדרכים לגיהנום, גם דרכו של מרקס הייתה רצופה בכוונות טובות.

תיאורית הערך של העבודה

"Capital is dead labor, which, vampire-like, lives only by sucking living labor, and lives the more, the more labor it sucks."

הטיעון הבעייתי ביותר של "הקפיטל" מתייחס לתיאורית הערך של העבודה אותה הוא מאמץ מהכלכלן הקלאסי דיוויד ריקארדו (Ricardo). ריקארדו טען שהמחיר של כל סחורה משקף את סך העבודה שהושקע בלייצר אותה. מרקס מרחיב את התאוריה הזו וטוען שהקפיטליסטים מעסיקים את העובדים ומשלמים להם בעד עבודתם שכר. התוצר הסופי של העבודה שייך לקפיטליסטים אשר מוכרים אותו בשוק בתמורה לערך-עודף: מכיוון שמחיר המוצר שנמכר משקף לפי תיאורית הערך את סך העבודה שהושקע בלייצר אותו (עבודתו של השכיר), ומכיוון שבסופו של יום הקפיטליסט יוצא עם רווח לאחר ששילם לשכיר את משכורתו, לא ניתן אלא להסיק כי הקפיטליסט מנצל את השכיר על ידי כך שהוא משלם לו פחות מהערך שיוצר עבורו השכיר. במילים של מרקס (פרק 18):

Capital, therefore, it not only, as Adam Smith says, the command over labor. It is essentially the command over unpaid labor. All surplus-value, whatever particular form (profit, interest, or rent), it may subsequently crystallize into, is in substance the materialization of unpaid labor. The secret of the self-expansion of capital resolves itself into having the disposal of a definite quantity of other people’s unpaid labor.

אני משער שיהיו קוראים שתמיד חשבו שיש אמת בדברים אלו. כל שכיר יודע שהוא שווה לבעל העסק שלו יותר מכפי שזה האחרון משלם לו מידי חודש. אם התפוקה של העובד הייתה נמוכה מהמשכורת המשולמת לו, הוא היה מוצא את עצמו בלשכת העבודה. אם התפוקה הייתה זהה לחלוטין לשכר, בעל העסק לא היה מוציא כל רווח מהעסק. אבל תפיסה זו מוטעית מכיוון שמרקס מאמין כי ערכם של המוצרים (המחיר בו הם נמכרו) משקף את סך העבודה שהושקעה בהם. הדבר היה נכון אולי בעולם בראשיתי, אבל לחלוטין מוטעה כאשר האדם החל לייצר באמצעות הון. במפעל, יש לעבודה של אדם שותף חשוב ביצירה של כל מוצר – ההון העומד לרשותו. כאן אין הכוונה לכסף, אלא לאמצעי ייצור. כאשר חרש מתכת מייצרת כלי ברזל, הכבשן, חומרי הגלם וכלי העבודה שותפים בתהליך הייצור. אם היינו נותנים לעובד לנסות לחשל חישוק ברזל באמבטיה, על אף מקצועיותו רבת השנים – הוא היה נכשל במלאכה.

אם כן ערכו של מוצר נקבע לא רק על ידי סך העבודה שהושקעה בו אלא גם על ידי סך ההון שהיה שותף בייצורו. הדבר יהיה ברור יותר אם נסתכל על מפעל מודרני אוטומטי (על מפעל כזה נאמר שהוא "עתיר הון") המעסיק עובדים מעטים אשר אחראים בעיקר לבקרה ולתפעול שוטף של מכונות ענקיות המייצרות מוצרי אלקטרוניקה במהירות רבה מכפי שיכול כל עובד לייצר בעצמו. בסופו של כל יום עבודה מייצר המפעל סחורה בשווי של כמה מליוני שקלים. האם יוכלו העובדים הבודדים במפעל האוטומטי הזה לטעון כי כל המוצרים שיצאו מהמפעל הם פרי עבודתם בלבד וכי שכרם צריך להיות שווה מליונים כדי לשקף את הערך שהביאו ביצירתם? כך שברור שיש פה כשל לוגי.

מרקס עושה שמיניות באוויר כדי להתחמק מהנושא הזה. בשום מקום ב"קפיטל" הוא לא מנסה להוכיח את תיאורית הערך הזו (לפחות אני לא נתקלתי בניסיון). בסופו  של דבר הוא מודה כי ערכם של מכשירי הון בייצור עולה בהדרגה, אך טוען כי המכונה עובדת "ללא כל סיבה", ומכיוון שאין לה כוונה אין לה תוספת בערך (ראו פרק 15, חלק 2, הערה 24), כלומר בסופו של דבר המכונה עובדת כמו השמש או כוחות הטבע, היא "חינמית" ומסייעת לייצור אבל מכיוון שהיא דומה במהותה לכוחות הטבע אין היא תורמת לערך המסחר. זוהי טענה כה מגוחכת עד שמרקס אפילו לא טורח לנסות להגן עליה. אם להון (לקפיטל) אין שום יכולת לייצר ערך ללא העבודה, אזי הקפיטליסטים היו שבויים של הפרולטריון, ולא ההפך.

תחזיות עתידיות

"The theory of Communism may be summed up in one sentence: Abolish all private property." – Karl Marx

קרל מרקס מעניק כמה תחזיות המבוססות על התיאוריה הכלכלית שלו. תחזית לדוגמא מתייחסת לעתיד הקפיטליסטי. הקפיטליסטים יגדלו בעושרם אך יקטנו במספרם, ומנגד מעמד הפועלים יצמח בגודלו אך גם בהיקף העוני, העבדות והניצול שהוא חווה. תחת המערכת הקפיטליסטים רוב האזרחים יימחצו ויאבדו מאיכות חייהם. אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, המנוצלים ינצלו את יתרונם המספרי הרב וישברו את שלשלאות הדיכוי.

"While there is a progressive diminution in the number of the capitalist magnates, there occurs a corresponding increase in the mass of poverty, oppression, en­slavement, degeneration, and ex­ploitation. But at the same time there is a steady intensification of the wrath of the working class—a class which grows ever more nu­merous, and is disciplined, uni­fied, and organized by the very mechanism of the capitalist meth­od of production. Capitalism be­comes a fetter upon the method of production which has flourished with it and under it. The central­ization of the means of produc­tion and the socialization of labor reach a point where they prove in­compatible with their capitalist husk. This bursts asunder. The knell of capitalist private property sounds. The expropriators are ex­propriated."

להגיד שמרקס פספס בתחזית שלו תהיה האנדרסטייטמנט של השנה, אבל חשוב להבין מדוע. המהפכה התעשייתית הגדילה את התוצר בצורה שטרם נחוותה בהיסטוריה האנושית. לאחר שנים מועטות בתפקיד, היה יכול כל עובד לדרוש העלאה או לאיים לעזוב את מקום עבודתו לטובת מפעל מתחרה שיעשה שימוש בניסיון שצבר. העובדות ההיסטוריות מלמדות אותנו שמבין שלוש הקבוצות החברתיות העיקריות שהתקיימו ערב המהפכה התעשייתית: העובדים הפשוטים, בעלי ההון, ובעלי האדמה – היה הזינוק באיכות חייהם של הראשונים הגדול ביותר. לצורך המחשה נסתכל על גרף מספרו של גריגורי קלארק (Farewell to Alms) המומלץ, כפי שמופיע בעמוד 276:

חייו של הפרולטריון מעולם לא היו טובים יותר. הלא משוכנעים יכולים לקרוא גם את המחקר הזה של Voth (זהירות PDF) שמציג את הצניחה הדרמטית במספר שעות העבודה השנתיות באנגליה. מ-3,000 שעות בשנה ב-1850, ועד לכ-1,500 כיום.

בהתבסס על התחזית הראשונה, מרקס מבין כי המדינות הראשונות בהן הסוציאליזם יכה שורש יהיו מדינות אשר פיתחו את כל אמצעי הייצור האפשריים תחת הסדר הכלכלי הקיים. המדינות המתועשות ביותר הן המדינות "הבשלות" ביותר לסוציאליזם. ההיסטוריה תוכיח כמובן אחרת. מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה הן הרחוקות ביותר מסוציאליזם, בעוד שדווקא מדינות נחשלות טכנולוגית אימצו את הסוציאליזם (והקומוניזם) במהירות.

מרקס גם טען שתחת שלטון סוציאליסטי המדינה בסופו של דבר "תיעלם". הסיבה לכך היא שהשיוויון בין כל האזרחים יהיה מוחלט ולא יהיה שוב צורך במנגנון כפייה כגון המדינה. המנגנונים המדיניים יפורקו ויחולקו בצורה שווה בין האזרחים. זו פנטזיה מעניינת, בעיקר מכיוון שכל חברה שאימצה את הסוציאליזם מצאה את עצמה עם מנגנונים ביורוקרטיים קשים יותר וממשלה גדולה יותר.

חלוקת העושר השוויונית

"From each according to his ability, to each according to his need" – Karl Marx, Critique of the Gotha Program

הפילוסופית איין ראנד עשתה מטעמים מהאמירה הזו בספריה.

מרקס ראה את שלב כינון הסוציאליזם כמרד של הפרולטריון כנגד מעבידיו. הפרולטריון יתפוס את השלטון, ילאים את אמצעי הייצור וכל ההון ויבטל את מושג הרכוש הפרטי. בשלב הזה יעבוד כל עובד על פי יכולתי ויקבל על פי צרכיו, בהרמוניה מוחלטת וללא קונפליקטים, מכיוון שאין יותר רכוש ששייך לאדם אחד אך לא לשני. הרכוש כולו נמצא בבעלות כולם.

בפועל, כל ניסיון לכונן חברה שוויונית על פי עקרונות אלו הובילו למנגנון פוליטי דיקטטורי אשר מנצל את עבודת הרוב לצרכיו שלו. מעבר לכך, ראנד הראתה באופן ציני בספרה "מרד הנפילים" כיצד תחת תפיסה זו נהפך מותו של אדם זקן לאירוע משמח (כפנסיונר הנתמך על ידי החברה ושאיננו תורם, מותו מסמל חלוקה גדולה יותר עבור שאר העובדים) ולידתו של תינוק אירוע קטסטרופלי, שגורע מהכנסת הכל לטובת התינוק שהאם החליטה באופן אנוכי ללדת.

השפעותיו של מרקס

"The rich will do anything for the poor but get off their backs. " – Karl Marx

בביקורת על מרקס בעיתון "הארץ" רושם שלמה אבינרי, בין היתר, את הדברים הבאים:

הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 כבר לא היה הקפיטליזם הפראי והבלתי-מרוסן אותו תיאר מארקס. זאת, בסופו של דבר, הסיבה שבגללה לא התרחשה מהפכה סוציאליסטית במערב אירופה, בניגוד למה שקיוו המהפכנים וחששו השמרנים.

כתוצאה מכך, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שתחילתו ב-1929 ושהביא, בין השאר, לעליית הנאציזם מצד אחד ולחיזוק כוחה של התנועה הקומוניסטית מצד שני, פותחה במערב – והפעם זה כלל גם את ארצות הברית – מערכת מפותחת של מדינת רווחה: תורתו של ג'ון מיינרד קיינס שימשה כהשראה לקפיטליזם מתגונן זה, שהבין כי כדי למנוע מהפכה הדרך אינה לדכא את הפועלים, אלא לאפשר להם, באמצעות התערבות המדינה בכלכלה, ליהנות מן הצמיחה הקפיטליסטית. מתברר כי מי שקראו את מארקס היו גם הקפיטליסטים וכדי למנוע את התממשות תחזיתו הם תרמו לשינוי המודל הקפיטליסטי הלא-מרוסן והחליפו אותו בקונסנסוס של מדינת הרווחה או – כפי שמודל זה קרוי בגרמניה – "כלכלת השוק החברתית".

מעניין לחשוב על מדינת הרווחה המודרנית כעל תוצר שהושפע ממרקס. במבט ראשון אין הרבה במשותף בין העולם הסוציאליסטי שראה מרקס לנגד רוחו לבין מדינות רווחה מתקדמות היום כגון שבדיה או נורווגיה. קורפוס שלם של הוגים סוציאליסטים וכלכלנים קפיטליסטים אחראים במידה זו אחרת למדינת הרווחה, מרקס הוא ללא ספק אחד מהם.

ג'ון מיינארד קיינס טען במכתבו לברנרד שאו כי מרקס הופך ללא רלוונטי עם פירסום התיאוריה הכללית של קיינס, מכיוון שהיא שומטת את הקרקע תחת הבסיס עליו נשען מרקס – התיאוריה הריקארדיאנית. אולי הבוז שחש קיינס כלפי מרקס הוביל במידה מסוימת לניסיון שלו "לתקן" את הקפיטליזם על ידי תכנון ממשלתי. על המרקסיזם אמר קיינס בזמנו: "How a doctorine so illogical and so dull can have exercised so powerful and enduring an influence over the minds of men", ולבסוף פטר את הסוציאליזם המדיני במילים: "little better than a dusty survival of a plan to meet the problems of fifty years ago, based on the misunderstanding of what someone said a hundred years ago".

מרקס יוסיף להיות דמות היסטורית מעניינת וסביר שפילוסופים, סוציולוגים וחוקרים פוליטיים ימצאו השראה בכתביו. למרות זאת אני סבור כי בתחום הכלכלי הוא כיום לא רלוונטי.

הערה: ערוץ ה-BBC יצא לאחרונה במיני סדרה בשם The Masters of Money המתארת שלושה כלכלנים ששינו את ההיסטוריה הכלכלית, לדבריהם. הראשון הוא ג'ון מיינארד קיינס, השני הוא פרדריך האייק, והשלישי הוא קרל מרקס. מי שמחפש כמה מילים טובות על מרקס יכול לצפות בפרק עליו בקישור הבא:

 

לקריאה נוספת:

"Das Kapital" by Karl Marx (לינק)

"Karl Marx: The Almost Capitalist" by Louis Kelso

"a Farewell To Arms" by Gregory Clark

תודה מיוחדת לי' שנאלץ, במהלך הכנת הרשומה, לשמש כפרקליטו של מרקס

הוציאו לרגע שטר מהארנק שלכם והסתכלו עליו היטב.

כמה זמן הוא אצלכם בכיס? שעה? יום? שבוע? מתי אתם מתכוונים לבזבז אותו? בשעה הקרובה? עד סוף היום? רוב הסיכויים ששטר הכסף יישאר בארנק שלכם עד לרגע שבו תמצאו סיבה טובה להוציא אותו. אבל לא סביר שתעשו הכל כדי לבזבז אותו וכמה שיותר מהר. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לשמר את העושר שלנו באמצעות הכסף שלנו. כל עוד הוא בארנק, העושר שלנו נשמר. ללכת ולהוציא את הכסף מהר ככל הניתן נחשב לבזבזנות וצרכנות לקויה. הוצא את הכסף על מה שאתה באמת צריך – ככה תמיד חינכו את כולנו.

וכעת נסו לחשוב שאם לא תבזבזו את הכסף הזה עד מחר, יישאר לכם ממנו פחות. במקום חמישים שקלים, הוא יהיה שווה עשרים וחמישה. במקום עשרים שקלים, עד מחר ערכו יהיה עשרה שקלים בלבד. כיצד תתנהגו במקרה כזה? ההיסטוריה האנושית מכילה דוגמאות מעטות בלבד לניסויים שבוצעו בכלכלה וניסו לשנות את התפיסה שלנו לגבי כסף. היו כלכלנים ששאלו את עצמם מה היה קורה אם הכסף היה מעין "תפוח אדמה לוהט", נטל שכל מי שמקבל אותו מנסה להיפטר ממנו וכמה שיותר מהר. כיצד הייתה נראית הכלכלה שלנו במצב כזה?

מהירות הכסף והמנטליות של משבר כלכלי

הרשומה הזאת עוסקת בניסיונות של כלכלנים ופוליטיקאים במהלך השפל הכלכלי הגדול להוביל חזרה לצמיחה באמצעות הגברת מהירות הכסף. הזכרנו בקצרה את מהירות הכסף ברשומה הקודמת העוסקת באינפלציה ובמיתוסים, והדרך הטובה ביותר להסביר מהי מהירות הכסף היא באמצעות משחק מחשבה קטן:

דמיינו עולם בו קיימים רק שני אנשים, חקלאי ושיפוצניק. לחקלאי יש את כל הכסף שקיים בעולם המיניאטורי שלנו – שטר של מאה שקלים. נניח שהחקלאי רוצה לתקן את הגג של הלול שלו, ומציע לשיפוצניק שיבצע את העבודה בתמורה לשטר של מאה שקלים. לאחר סיום העבודה, נגלה שיש לנו בעולם בסיס כסף של 100 שקלים (סה"כ כל הכסף בעולם) ותוצר כלכלי בשווי 100 שקלים (רכישת "תיקוני גג" בתמורה ל-100 שקלים). כעת נוכל להגדיר את "מהירות הכסף" שלנו, תוצאה החלוקה המתקבלת מחלוקת התוצר הכלכלי בהיצע הכסף. במקרה כזה מהירות הכסף היא "1" לתקופה.

אבל בואו נדמיין עולם מקביל, שבו מיד לאחר קבלת הכסף שואל השיפוצניק אם יש משהו לאכול, ורוכש אחר כבוד תרנגולת צלויה מהחקלאי בתמורה לאותו שטר של 100 שקלים. בעולם המקביל הזה בסיס הכסף נשאר אותו דבר. עדיין קיים בעולם רק שטר אחד של 100 שקלים. אך שטר זה הוביל לפעילות כלכלית (לתוצר נומינלי) של 200 שקלים: תיקון גג ללול בשווי של 100 שקלים, וארוחה דשנה לשיפוצניק בשווי 100 שקלים. מהירות הכסף בעולם המקביל הזה קפצה ל-"2" לתקופה, והתוצר של העולם הכפיל את עצמו.

שימו לב: אף נגיד בנק מרכזי לא הדפיס כסף, אף ממשלה לא לוותה אגרות חוב והשקיעה בכלכלה. השינוי היחיד היה גידול במהירות הכסף. אותו כסף מחליף ידיים יותר פעמים וכך מייצר פעילות כלכלית גדולה יותר. אם כלכלן יגיע לעולם המיניאטורי שלנו הוא עלול לחשוב, במידה מסוימת של צדק, כי הדרך הטובה ביותר לשפר את הכלכלה העולמית היא להגביר את מהירות הכסף כמה שיותר. אם היינו יכולים לשכנע את החקלאי ואת השיפוצניק להיפטר מהכסף שלהם כמה שיותר מהר (נניח, היינו אומרים להם שהוא רדיואקטיבי…), הייתה הפעילות הכלכלית גדלה עשרות מונים, ושני הפרטים באוכלוסיה היו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר. אותו כסף היה מחליף ידיים, אבל יותר פעמים – ובתמורה ליותר מוצרים ושירותים.

הבעיה היא שבשעה שהעולם נמצא במשבר כלכלי, מהירות הכסף נוטה לרדת. אנשים לא חשים בנוח לבזבז כסף במשבר, וחושבים שעדיף להם לחסוך אותו למקרה שהמשבר יגיע גם אליהם. התנהגות כזאת היא אולי נבונה עבור הפרט, אבל בהסתכלות מאקרו-כלכלית עלולה להוביל להחרפת המשבר עבור כלל האוכלוסייה. במהלך 80 השנים האחרונות היו כלכלנים רבים שניסו למצוא פיתרון לבעיה. ג'ון מיינארד קיינס הציע שהממשלה תפעל במקום האזרח הפשוט, תלווה כספים ותבזבז אותם במקומו; כלכלנים מוניטארים מסוימים הציע שהבנק המרכזי ידפיס כסף נוסף ויזרים אותו לכלכלה ופרדריך האייק אמר שאסור לעשות כלום, וצריך לתת לשוק לעשות את שלו. הכלכלן הגרמני סילביו גזל (Gesell) לעומת זאת, ולאחריו הכלכלן זוכה פרס הנובל אירווינג פישר (Irving Fisher)  הציעו להגדיל את מהירות הכסף על ידי כך שהם יגרמו לאנשים לשלם כסף בשביל להשתמש בכסף שלהם. הרעיון לא היה מטורף כפי שהוא אולי נשמע כעת.

שטרות מבוילים (Stamp Scrips) – הכסף שעולה כסף

הרעיון של שטרות מבוילים הוא מאוד פשוט. הממשלה מנפיקה שטר כסף, שנראה פחות או יותר כך:

שטר מבויל של Worgl

השטר שבתמונה שווה ערך לשילינג אחד. בצידו הימני יש מקום ל-12 בולים, המייצגים 12 חודשים. בשלב הראשון הממשלה משלמת לעובדים שלה משכורת באמצעות השטרות החדשים. נניח ששכרו של עובד ממשלה הוא 10 שילינג, והוא מקבל עשרה שטרות כאלה. אבל אליה וקוץ בה, לא ניתן להשתמש בשטרות הללו סתם כך. כדי שהכסף יהיה חוקי לשימוש במהלך החודש הקרוב, על העובד לרכוש בדואר בול השווה ערך לסנט אחד (מאית משווי השטר), להדביק אותו במקום הנכון, ולאחר מכן להשתמש בו. במילים אחרות, השווי של השטר לעובד הוא לא באמת שילינג יחיד, אלא 99 סנט. עדיין, זה עדיף מכלום.

העובד משתמש בכל שטרות ורוכש מצרכים אצל בעל המכולת השכונתי. עכשיו בידיו של בעל המכולת שטרות בשווי 10 שילינג – אבל לא לאורך זמן. אם החנווני "ישב על הכסף", כלומר ישים אותו בצד ולא ישתמש בו עד החודש הבא, הוא יאלץ לרכוש בחודש הבא בולים כדי לשמור על ערכו את השטר. במילים אחרות, אם החנווני לא ישתמש בכסף במהירות – הכסף יהיה שווה פחות. אותו חוק פועל עבור כל בעל עסק שימכור לחנווני מוצרים ויקבל את השטרות הללו (מעין "חבילה עוברת" פיננסית) כתשלום עבור השירותים או המוצרים שיספק. מי ש"יתקע" בסוף החודש עם השטרות ייאלץ לרכוש את הבולים.

הכוונה שמאחורי הצורה שבה מתוכנן השטר המבויל היא יצירת אמצעי להגדלת את מהירות הכסף. כפי שהתמונה רומזת, לא מדובר בתיאוריה בלבד. השטרות המבוילים נוסו מספר פעמים בהיסטוריה במהלך שנות ה-30.

ניסוי וורגל (Worgl)

הכירו את וורגל, עיירה אוסטרית ציורית בחבל הטירול:

למרות הנוף היפה והאוויר הצלול, החיים של 4,300 תושבי העיירה האוסטרית היו קשים למדי בתחילת שנות ה-30. 1,500 מתושבי העיירה היו מובטלים, והעירייה הייתה על סף פשיטת רגל. ראש עיריית וורגל החליט לבצע ניסוי מוניטארי בעיירה, ולשלם לעובדי העירייה חלק משכרם בשטרות מבוילים חדשים שהעירייה תנפיק. עלות הבולים החודשית הייתה שווה ל-1% משווי השטר מידי חודש, כלומר מידי חודש ערכו של הכסף נחלש בכ-1%. הכסף גובה ברזרבות של שילינג אוסטרי "אמיתי" שהופקדו על ידי העירייה – מחזיק בשטר המבויל יכל להמיר אותו בכל רגע לשילינג אוסטרי רגיל תמורת עמלה של 2% משוויו.

ב-1 באוגוסט, 1932, הונפקו שטרות וורגל מבוילים בשווי 32,000 שילינג (בערך 4,500 דולר במונחים של אז). בפועל, רק שליש מהם הוכנסו למחזור, מחשש ללחץ אינפלציוני. מחקרים מעריכים שהשטרות המבוילים של וורגל החליפו ידיים בתקופת הניסוי 463 פעמים, לעומת 21 פעמים בממוצע לשילינג הרגיל. המחזור הכלכלי הוכפל פי 20, תקבולי העירייה ממיסים (מדד טוב למדידת פעילות כלכלית) גדלו משמעותית וכמות המיסים ששולמו מראש הכפילה את עצמה. כבישים חדשים נסללו, דרכים ישנות תוקנו, אזרחים התחילו לנטוע עצים במטרה למכור אותם לכשיגדלו (השקעה) והעיירה אף בנתה מתקן סקי חדש ומאגר מים עבור יחידת כיבוי האש העירונית.

ניסוי וורגל מצוטט פעמים רבות על ידי אנשים המצדדים בכלכלה "חברתית". לצערי הרב, כאשר ביצעתי את התחקיר לפוסט הזה, נתקלתי בלא מעט טענות מצד בלוגרים הנוגעות לתוצאות ניסוי וורגל שאינן מגובות בעובדות, המשמעותית שבהן היא הטענה שוורגל הגיעה לתעסוקה מלאה (אפס אבטלה). לטעון שתוך מספר חודשים 1,500 איש בעיירה קטנה באמצע שום מקום מצאו עבודה מצריך הוכחות, ואין אף מאמר שמגבה את הטענה הזאת. פישר היה מוכן לציין שבערך 50 איש קיבלו עבודה בעירייה, אבל טען שעצם העובדה שהאבטלה לא גדלה היא כבר הישג " and permanent jobs were given to from 30 to 50 of the 1500 unemployed; but probably a powerful influence has been exerted to prevent any increase of unemployment, by keeping business active", תעסוקה מלאה זה לא. ד"ר Margit Kennedy טענה שהאבטלה ירדה מ-25% ל-10% בלבד, אבל לא סיפקה מעולם שום נתון אמפירי לקביעה (חוץ מזה היא דוקטור לארכיטקטורה ותכנון עירוני, והמחקר שלה לא עומד באותו קנה מידה של מחקר כלכלי אמפירי).

היעדר נתונים מהימנים מונעת מהאקדמיה מלחקור ברצינות את ניסוי וורגל. רוב הנתונים מגיעים משיחות שבוצעו עם ראש העירייה ועם סוחרים ואזרחי המקום, לא ממאגרי נתונים מסודרים. הכלכלנים Baudin ב-1947 ולפניו von Murlay ב-1934 העריכו, בהסתמך על עדויות מהמקום, כי לעיירה הגיעו מבקרים רבים מרחבי אוסטריה, גרמניה ושוויץ כדי לחזות בניסוי ולראות את השטרות המבוילים. העיירה הפכה למעין מקום עלייה לרגל ומוקד משיכה לתיירים רבים. הגידול המשמעותי הזה בתיירות לעיירה יכול להסביר חלק נכבד מהעלייה במחזור ובהכנסה של תושבי וורגל.

סופו של ניסוי וורגל, 11 חודשים לאחר שהחל, הגיע כאשר הבנק המרכזי באוסטריה אסר על וורגל להמשיך להנפיק שטרות מבוילים. הנפקת כסף במדינה היא מונופול שמוענק לרשות המוניטרית, היינו לבנק המרכזי, ולגופים אחרים אין סמכות להנפיק כסף משלהם. במקרה הזה הבנק המרכזי חשש ש-170 העיירות האוסטריות שרצו ליישם את תכנית וורגל יובילו לאינפלציה והפסיק בחוק את הניסוי.

ניסויים נוספים בשטרות מבוילים

המעורבות של פישר הובילה לשורה של ניסויים נוספים בקהילות קטנות בארצות והברית ובקנדה. הצורה של הנפקת השטרות השתנתה בחלק מהמקומות. באלברטה, קנדה, למשל, השטרות לא היו מגובים ברזרבות של מטבע מקומי. במקום זאת, על השטרות היו 52 מקומות להדבקת בולים, ומידי שבוע היה נדרש מחזיק השטר לרכוש בול השווה ערך ל-2% מערך השטר. בצורה זו ציפו באלברטה לעלייה חדה יותר במהירות הכסף, ובנוסף, בכסף שעצם פעילותו מייצרת עבורו את הרזרבה: במהלך שנה ינפיקו תשלומי הבולים עמלות בשווי 104% מערכו של כל שטר, והרווח הזה ישמש כרזרבה עבור השטרות החדשים.

לא רק רשויות מקומיות הנפיקו שטרות מבוילים, גם עסקים וארגונים מקצועיים ניסו את ידם בהנפקת שטרות משלהם. התוצאות של מרבית הניסויים בארה"ב כמו גם באלברטה היו ברובן לא מעניינות: אף ניסוי לא נשאר פעיל יותר ממספר חודשים בודדים (ניסוי אלברטה הגיע לשנה והופסק), במרבית המקרים רוב בעלי העסקים המקומיים סירבו לקבל את השטרות החדשים ועובדים רבים סירבו לקבל תשלום באמצעותם. אין תוצאות אמפיריות המוכיחות כי הקפיצה המובטחת במהירות הכסף אכן התרחשה כתוצאה מהכנסת שטרות מבוילים לקהילות אלו בארצות הברית. כמו באוסטריה, גם בארה"ב אסר הבנק המרכזי בסופו של דבר את הנפקתו של כסף שאיננו פדרלי.

הסיבות לכשלון השטרות המבוילים הינן רבות – היו מקומות בהם התלוננו כי הנייר ממנו נעשה השטר לא היה איכותי מספיק ולא עמיד דיו. זיופים נוצרו במקרים רבים, ולעיתים עיצובו של שטר מבויל שונה מספר פעמים במהלך ימי חייו הקצרים כדי להילחם בזיופים. אבל הסיבה העיקרית הייתה אמון. לסוחרים ולאזרחים פשוט לא היה מספיק אמון בשטרות החדשים, שהיו עשויים מנייר בדיוק כמו הדולר הפדרלי בו הם שמו את מבטחם. הדבר מדגיש לדעתי יותר מכל את חשיבותו של האמון בכל מערכת מוניטארית.

דיון – האם שטרות מבוילים יכולים לעבוד

ניתן להבין את ההתלהבות שאוחזת בארגונים חברתיים מסוימים סביב הרעיון של שינוי צורת הכסף. גם אנשי המחאה החברתית בישראל העלו את ניסוי וורגל כדוגמה למערכת כלכלית חלופית. הבעיה עם שטרות מבוילים היא שמעולם לא נערך ניסוי בקנה מידה גדול (לאומי או אזורי) ולאורך זמן ממושך מספיק כדי לבחון את ההשלכות שלו על המערכת הכלכלית. תוצאות הניסויים הקצרים, למעט וורגל אשר חסר נתונים מהימנים, מעידים על אי הצלחה לחולל שינוי אמיתי.

אחת הבעיות המרכזיות שעולות משימוש בשטרות מבוילים היא האינפלציה. כסף מהיר הוא מתכון לאינפלציה מתקתקת, ובמידה מסוימת הכנסת מנגנון שמגביר את מהירות הכסף זהה להזרקת כסף למערכת. תארו לעצמכם שטרות מבוילים שמידי חודש מחייבים את המחזיק בהם לרכוש בול השווה ל-2% מערכם. זהו היום האחרון של החודש ואתם רוצים להיפטר מהשטרות שלכם ובאים אל בעל חנות מסוימת. בעל החנות מפתיע אותכם – אין לו בעיה שתקנו בחנות שלו, אבל המחירים עלו באחוז אחד. מדוע? מכיוון שהמוכר יודע שאם תשאירו את הכסף אצלכם (תחסכו אותו) הוא יאבד מחר שני אחוזים מערכו. אתם כבר ביצעתם בחירה לא לספוג את ירידת הערך אלא להשתמש בשטרות כדי לצרוך. לכן תעדיפו לקנות את המוצרים, אפילו בשחיקה של אחוז אחד מידי חודש, מאשר לספוג שחיקה של 2%. שחיקה של אחוז בחודש בשווי המטבע שווה ערך לאינפלציה שנתית של מעל ל-12%.

נראה שכוחם של השטרות המבוילים, אם הם אכן יחזרו בניסויים דומים בעתיד, יישאר בקהילות קטנות ולטווח הזמן הקצר. הגדלת מהירות הכסף באמצעים מלאכותיים בהחלט יכולה להוביל לגידול בתוצר הכלכלי כפי שהתיאוריה מרמזת – אבל בסופו של יום אם האדם לא יוכל לחסוך את כספו ולשמור על ערכו, אנו נמצא את עצמנו במצב של אינפלציה קשה, וזה עוד לפני שעסקנו בהשלכות של אי חיסכון על הפנסיה של כולנו.

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

"Free Money for Social Progress: Theory and Practice of Gesell's Accelerated Money" by Jerome Blanc (American Journal of Economics and Sociology, vol. 57, No.4)

"Dated Stamp Scrip in Alberta" by V. F. Coe (The Canadian Journal of Economics and Political Science, Vol. 4, No. 1)

"Private Production of Scrip-Money in the Isolated Community" by Richard H. Timberlake (Journal of Money, Credit and Banking, Vol. 19, No. 4)

"Stamp Scrip – Money People Paid To Use" by Bruce Chapman (Economic Commentary, Federal Reserve of Cleveland, April 2008 Edition)

"Stamp Scrip" by Irving Fisher (1933)