כל רשומה העוסקת בשאלה "מהו כסף?" תמיד תתחיל בהסבר על כך שכסף הוא פיתוח טכנולוגי חשוב שנועד להקל על החברה בניהול כלכלה מתפתחת. קשה לנהל מערכת מסחר מתקדמת כאשר עלינו לזכור את שערי החליפין של עיזים ללחם פרוס ולשעות עבודה של סנדלר. הכסף מסייע לנו, בין היתר, על ידי סיפוק יחידת חישוב מוסכמת ופשוטה לקביעת עלויות של מוצרים ושירותים (מה שמכונה בלעז: Unit of Account).
תיירים המבקרים בהאיטי, המדינה הענייה השוכנת באיים הקריביים, עשויים לגלות בעודם מטיילים בשווקים שבאי שהמחירים רשומים בשני מטבעות שונים. בחלק מהעסקים, בעיקר המבוססים שבהם, יצוינו המחירים של המוצרים הנמכרים בגורד (Gourd). מנגד, בבסטות בשוק, במכולות ובמקומות שעדיין מוכרים בעיקר לתיירים הם עשויים להיתקל במחירים הנקובים דווקא בדולר האיטי (Haitian Dollar). התמחור בדולר האיטי תמיד מבלבל תיירים, בעיקר מכיוון שאין מטבע כזה. המחירים באותן חנויות נקובים, אפוא, במטבע שלא ניתן לשלם איתו.
דיוקנו של ז'אן-ז'אק דסלין, מנהיג ההפיכה בהאיטי, על שטר 250 גורד
המטבע הרשמי של האיטי הוא הגורד, זאת עוד מהמאה ה-19. הסוחרים בהאיטי מצפים לקבל תשלום בגורד, אבל מציינים את המחירים בדולר האיטי, מטבע שכאמור לא קיים. בפועל, דולר האיטי אחד (שלא קיים) שווה ערך לחמישה גורד (שכן קיים). כך, למשל, מוכר עשוי לדרוש "3 דולר האיטי" עבור אשכול בננות (כלומר, 15 גורדים), לקבל תשלום בשטר של 20 גורדים ("4 דולר האיטי"), ולהחזיר "עודף של דולר האיטי" בדמות 5 גורד. התהליך הזה יחייב הן את המוכר והן את הקונה להכפיל ולחלק ב-5 בכל טרנזקציה. מן הסתם מדובר במוסכמה אשר מבלבלת תיירים לאי, ומדריכי תיירים כמו הלונלי פלאנט מזהירים מפניה:
In practice, most Haitians refer to the Haitian dollar (H$) when quoting costs (…) It’s a system seemingly designed to perplex short-term visitors. When buying something, always check what people mean when quoting the price, eg whether a hundred is in gourdes or dollars (in which case it’s 500 gourdes).
אז מה רוצים סוחרי האיטי מהתיירים ומעצמם? מדוע לא לצטט את המחירים במטבע שמשמש בפועל במסחר, אלא לעשות עיקוף דרך מטבע שלא קיים? שיעורי המבוא לכסף לימדו אותנו שהוא אמור להיות פיתוח טכנולוגי שמקל על המסחר, אבל דומה שהכסף בהאיטי רק מסרבל אותו. כדי להבין מאין הגיח הדולר של האיטי, ושער החליפין הקבוע של 1:5, עלינו לחזור למלחמת העולם הראשונה.
ב-28 ביולי 1915, כוח של 330 חיילי מארינס אמריקאים נחת בפורט-או-פרנס והחל את כיבוש האיטי בידי ארצות הברית כדי לרסן שאיפות גרמניות באזור בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הכיבוש הסתיים רק באוגוסט 1934. בשנת 1919 החל הממשל האמריקאי ברפורמה מוניטרית והחליף את כל שטרות הגורד הקיימים בהאיטי בסדרה חדשה של שטרות גורד שהונפקה על ידי הבנק המרכזי החדש בהאיטי, שהיה מוסד בבעלות פרטית של בנק אמריקאי. שטרות הגורד החדשים היו ניתנים להמרה ביחס של 5 גורד לדולר אמריקאי אחד. בצורה הזו קיבעו את ערך הגורד לערכו של הדולר, כפי שיעשו זאת 25 שנה לאחר מכן לכל המטבעות העיקריים בעולם בהסכם ברטון-וודס.
שטר גורד מההנפקה של 1919 המבטיח המרה לדולר ביחס קבוע של 1:5. ההמרה היא "מיידית" במשרדי הבנק הראשי בפורט-א-פרנס, או בעיכוב אם יוצג בסניפים אחרים של הבנק המרכזי.
ההסכם הזה נמשך גם לאחר שהאמריקאים עזבו את האיטי, ונשאר בתוקף עד שנת 1989. בדיוק- עד לפני 30 שנה, שוויו של הגורד עמד על חמישית דולר – בונקר. לחצים על רזרבות המט"ח של האי גרמו לממשלה לזנוח את ההצמדה, ומאז שוויו של הגורד ההאיטי נחלש בהדרגה (וגם לא בהדרגה), ושווה פחות ופחות.
אבל המוסכמה החברתית לפיה חמישה גורד שווים ל"דולר" אחד נשארה. אמנם אף אחד לא ימיר היום חמישה גורד לדולר אמריקאי אחד, אך מתוך הוואקום נוצר לו "דולר האיטי", מטבע דמיוני שמחליף במסחר את הדולר האמריקאי. כך ממשיכים האזרחים בהאיטי לצטט אחד לשני מחירים ב"דולרים" (הם משתמשים במונח "דולר האיטי" רק כשהם מדברים עם זרים) ולהשתמש בגורדים כרגיל. יש משהו מוזר בהסבר הזה, מכיוון שחלפו כבר שלושה עשורים מאז בוטלה ההצמדה לדולר. גם כאשר מדינות אירופה הצטרפו לגוש האירו הייתה תקופת ביניים קצרה בה עדיין אנשים דיברו במונחי המטבע הישן ("לירות, מארקים, גילדנים") אך שילמו במטבע אחר (האירו), אך תקופה זו הייתה קצרה מאוד. אף מוכר בגרמניה לא יעז להציג לכם מחירים בדויטש-מארק.
פדריקו נויברג (Neuiburg), אנתרופולוג שפרסם מאמר על "הכסף המדומיין של האיטי", טען כי החל מ-2007 מנסה הממשלה להילחם בשימוש בדולר האיטי. היא רואה בו סממן של נחשלות המדינה, המעודד "גישה סכיזופרנית" לביצוע חישובים. הממשלה אסרה בחוק על ציון מחירים בדולר האיטי, אולם אלו עדיין מופיעים במקומות פחות מפוקחים, ועל פי נויברג, המונח "דולר" במשמעותו "חמישה גורדים" נשאר שגור בפי התושבים. הדולר נהפך לחלק מהשפה, ואת זה, קשה יותר לשנות. התקווה ככל הנראה תגיע מהדור הצעיר אשר מחשיב את השימוש בדולר האיטי ל"מנהג של זקנים", וכך ההיפסטרים של היום עשויים להיות המהפכנים המוניטאריים של המחר.
הדולר של האיטי הוא אנומליה. אם כסף אמור להקל עלינו בעת ביצוע מסחר, במקרה הזה הוא רק מסרבל. תיירים בהאיטי סבורים שהמוכרים מנסים לדפוק אותם, ופעמים רבות מתבלבלים בין המונח דולר האיטי לדולר האמריקאי ולכן מפריזים במחיר שהם רואים. בהרבה מובנים, מטבע הרפאים של האיטי הוא נטל על הכלכלה שהציבור מתקשה להיפטר ממנו. בפוסטים נוספים בעתיד נדבר על אנומליות נוספות של כסף, ונראה שהמציאות לא תמיד מתיישרת לפי התיאוריה.
אחת לכמה שנים, בסמוך ליציאתו לאקרנים של סרט ג'יימס בונד חדש, עורכים מגזיני תרבות ואתרי פנאי רשימות שמטרתן לדרג את סרטי בונד מהטוב לגרוע. אני נמצא במחנה שסבור ש"סרט בונד טוב" הוא אוקסימורון, אבל היות ו"יומני הנסיכה" הוא אחד הסרטים האהובים עלי, אין לי זכות להביע ביקורת אומנותית. אם תדפדפו לראש רשימה אקראית של סרטי בונד, סביר שתמצאו שם את "גולדפינגר", סרט שהוקרן עוד ב-1964 ונחשב היום לקלאסיקה.
אבל אם תנסו לצפות בסרט "גולדפינגר" היום, אתם עלולים להתקשות בהבנת העלילה.
"לא מר בונד, אני מצפה ממך למות".
בחלוף רבע שעה מתחילת הסרט, לאחר שראינו את בונד מפוצץ סירות, מחשמל אדם למוות במקלחת, ומטריד מינית לא פחות מ-3 נשים בסיטואציות שונות, מוזמן הסוכן 007 לפגישה עם המפעיל שלו, "M", ועם נציג הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת. נציג הבנק המרכזי מבקש ממנו להתחקות אחר אוריק גולדפינגר, הנבל של הסרט הנושא את שמו. גולדפינגר, כך מספר הבנקאי, הוא תכשיטן לגיטימי בעל רישיונות לרכישת זהב לצורכי תעשייה. אך הבנק המרכזי חושד כי גולדפינגר "מבריח" את הזהב שהוא רוכש מבריטניה. הבנקאי מגלה לבונד ולצופים כי הזהב נסחר במחיר שונה בין מדינות (!), וכי גולדפינגר רוכש זהב בזול בבריטניה, ומוכר אותו ביוקר במדינות אחרות כמו פקיסטן. בקיצור, גולדפינגר, הנבל הנוראי שמצריך טיפול של הסוכן החשאי מספר אחת של הוד מעלתה, הינו סוחר ארביטראז'.
כצופים החיים במאה ה-21, מספר פרטים בעלילה עשויים להישמע לנו מעט מוזרים. ראשית, לזהב, כמו לכל הסחורות, אין היום מחיר שונה בין מדינות. יש לו מחיר גלובלי אחיד. שנית, אם המחיר באמת שונה בין מדינות, אזי סוחרים ממולחים אמורים לקנות את הסחורה היכן שהיא זולה, למכור אותה היכן שהיא יקרה, ועל ידי כך להתאים היצע לביקוש עד שהמחיר בכל המדינות יתאזן למחיר אחיד. אבל השאלה הקשה ביותר היא, מה לעזאזל הבעיה במעשיו של גולדפינגר? אף אחד לא האשים אותו בהתחמקות ממס או משהו דומה, גולדפינגר מואשם ב"הברחת זהב" – מדוע אדם במדינה מערבית אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו ברכוש אשר השיג באופן לגיטימי?
הפתרון לתעלומות הללו נעוץ בשיטה המוניטרית הגלובלית שאפיינה את שנות ה-60, התקופה בה יצא הסרט לאקרנים. הכלכלות המערביות המפותחות ביותר של שנות ה-60 העליזות הגבילו את יכולת אזרחיהן לרכוש זהב, ובעיקר, את יכולתם של אזרחיהן להעביר את כספם באופן חופשי ממדינה למדינה. האויב של הציבור, כמו בכל פעם שממשלה מנהיגה מדיניות אשר סותרת את האופי האנושי והשכל הישר, היה הספקולנט.
ברטון וודס
ביולי 1944 התכנסו נציגים של 44 מדינות במלון בעיירה ברטון-וודס בניו האמפשייר, ארה"ב. מטרת הכינוס הייתה החזרתו של תקן הזהב העולמי, על ידי בנייתה של מערכת מוניטארית חדשה. הנציגים ניסו לייצר מערכת חדשה שתבטיח יציבות כלכלית ותמנע מלחמות סחר בין מדינות – גורמים אשר תרמו להתלקחות מלחמת העולם. הנציגים האמריקאים היו נחושים לשמר את הגמוניית הדולר שנהפך דה פקטו למטבע החשוב בכלכלה הגלובלית בזמן מלחמת העולם השנייה, ואכן, בסיומו של הכינוס הוסכם כי הדולר האמריקאי יהיה צמוד לזהב לפי יחס של 35$ לאונקיה, כלומר כל ממשלה יכלה לדרוש המרה של דולרים לזהב. כל שאר המטבעות יוצמדו לדולר באמצעות שער חליפין קבוע. כך, כל מדינה קבעה את שער החליפין שלה אל הדולר, ובעקיפין, הצמידה את המטבע שלה לזהב. בשנים הראשונות ההסכם הוכיח את עצמו כתורם ליציבות העולמית והוכתר כהצלחה. ואז התחילו הבעיות.
כאשר מדינה מייבאת יותר מאשר היא מייצאת, נוצר "גירעון בחשבון השוטף". משמעות הגירעון היא שיותר מט"ח יוצא מהמדינה מאשר נכנס אליה. תחת מערכת ברטון-וודס, מכיוון שכל המטבעות צמודים ביחס קבוע לדולר ודרכו לזהב, המשמעות היא שיותר זהב יוצא מהמדינה מאשר נכנס אליה, ועל המדינה לרכוש זהב נוסף (דולרים נוספים) כדי לדאוג שיהיו לה די רזרבות (לצורך שמירה על שער חליפין קבוע). אם נדמיין מעין שוק ציבורי באמצע המדינה שבו סוחרים מנסים לקנות ולמכור דולרים, משמעות הגירעון בחשבון השוטף היא שהביקוש של היבואנים לדולרים גדול מההיצע של דולרים שמביאים היצואנים. תחת משטר שער חליפין קבוע, הבנק המרכזי חייב להשלים את ההיצע כדי שהשער לא ישתנה, ואלו יורדים ישירות מהרזרבות שלו.
אילו שער החליפין היה נייד, כלומר משתנה בהתאם לביקוש ולהיצע של השוק ולא כפוף לקביעה של הבנק המרכזי, אזי במקרה כזה שווי המטבע המקומי היה נחלש ביחס לדולר. אם נחזור לדוגמת השוק הציבורי שלנו, שוב יש יותר עודף ביקוש לדולרים מכיוון שיותר יבואנים מנסים לקנות דולרים מאשר יצואנים שמנסים למכור אותם. במקרה כזה, המחיר במטבע מקומי שיהיו מוכנים היבואנים לשלם כדי להשיג את הדולרים יעלה, ומכיוון שאין אף בנק מרכזי שמחייב שער חליפין קבוע, השער שיקבע בסופו של היום יהיה גבוה יותר בדולרים – קרי היחלשות המטבע המקומי. היחלשות זו תביא לכך שהמוצרים המיוצרים במדינה היו נהפכים לזולים ואטרקטיביים יותר עבור הלקוח הגלובלי, ואילו מוצרים מיובאים ממדינות אחרות היו נהפכים ליקרים יותר ופחות משתלמים ליבוא עבור הצרכן המקומי. אולם, כאמור, תחת ברטון-וודס, שער החליפין היה קבוע, ואם היה נוצר גירעון עקבי בחשבון השוטף – המדינה הייתה מדממת זהב לחו"ל, מכיוון שהבנק המרכזי היה נאלץ לשפוך דולרים אל שוק המט"ח.
הסיכון הזה גרם למדינות לא לרצות להתיר ל"ספקולנטים" להמיר את הכסף שלהן למטבע חוץ ולבצע רכישות בחו"ל כאוות נפשם. רק שימושים "לגיטימיים" במטבע חוץ, לרוב ליבוא ויצוא של מוצרים ולהשקעות ארוכות טווח, אושרו על ידי המדינה לשימוש. הציבור יכול היה להחזיק בזהב בהיקפים גבוהים רק באמצעות מתן היתרים מיוחדים לתעשיה ולמסחר. כדי להמחיש את הבעיה הזו, אנחנו נשתמש במדינתו של ג'יימס בונד, בריטניה, בשנות השישים. לצורך הסיפור, הכירו את ראש ממשלת בריטניה בשנים 1964-1970, מר הארולד וילסון:
The Pound In Your Pocket
ממשלתו של וילסון ניסתה לשמור על שער חליפין קבוע של 2.8$ לפאונד אחד, לפי המנגנון של ברטון-וודס. הממשלה ראתה בפאונד "חזק" נכס חשוב לכלכלת המדינה ולאיכות החיים של תושביה. לשמירה על שער החליפין החזק לוותה גם יוקרה פוליטית בינלאומית, וכפי ששרי הממשלה הסבירו בשנים שלאחר מכן, גם עניין של גאווה לאומית. פיחות במטבע, כלומר שינוי שער החליפין הקבוע בהחלטה של הממשלה ליחס נמוך יותר לעומת הדולר, היה נחשב לבושה לאומית וכישלון פוליטי של הממשלה.
הבעיה הגדולה הייתה פריון העבודה הבריטי אשר החל לרדת לעומת המתחרים האירופאים והאמריקאים, מה שהפך את היצור בבריטניה לפחות תחרותי מאשר במדינות אחרות. כפי שציינו מקודם, תחת משטר שער חליפין נייד, שווי הפאונד היה נחלש בהדרגה והופך את היצור בבריטניה לתחרותי יותר. אבל תחת משטר שער החליפין הקבוע של ברטון-וודס ונחישות הממשלה הבריטית לשמור על הפאונד גבוה, המשק הבריטי המשיך לאבד תחרותיות לעומת השווקים האחרים. החל מ-1963 זה גרם לגירעון בחשבון השוטף במשך רוב הזמן, כפי שניתן לראות בגרף המצ"ב.
הגירעונות בחשבון השוטף בבריטניה בשנות השישים אולי לא נראים משמעותיים מנקודת מבט מודרנית, אבל מכיוון ששער המטבע לא השתנה היה חשש אמיתי בתקופה ההיא שטרנד שלילי יימשך ויחמיר, מה שהוביל ממשלות ובנקים למכור את הפאונד או לדרוש המרה שלו לזהב. הקש ששבר את גב הגמל היה ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים (אופס) אשר הוביל לאמברגו ערבי על מכירת נפט למדינות שתמכו בישראל, כמו בריטניה, וכתוצאה מכך לייקור היבוא במדינה. בריטניה החלה לאבד את רזרבות הזהב שלה, ואנשים שקנו זהב בזול עם הפאונד החזק באופן מלאכותי ומכרו אותם ביוקר במטבעות אחרים למעשה "עשו סיבוב" על ממשלת בריטניה.
בשנת 1967 ממשלתו של הארולד וילסון נשברה, והפאונד פוחת מ-2.8$ לפאונד ל-2.4$ לפאונד, פיחות של 14%. היה זה משבר פוליטי משמעותי במדינה והוכחה לכך שאי אפשר להילחם בשוק ובשכל הישר. וילסון נשא את אחד הנאומים הכלכליים המטופשים ביותר במאה ה-20 (ראו קטע שיא בסרטון הקצר למעלה), כאשר הסביר לאזרחי בריטניה שהפאונד פחת ב-14% כנגד מטבעות אחרים, אך אין זה אומר כי הפאונד שבכיסם עבר פיחות. וילסון צדק מילולית, שכן פאונד עדיין היה שווה פאונד. אבל כלכלית, כוח הקנייה של האזרח הבריטי הופחת. העליה ביצוא הבריטי קוזזה ברובה על ידי עליה בעלויות היבוא, והאינפלציה זינקה, בחלקה בעקבות התייקרות המוצרים המיובאים.
אם נחזור לסרט ולגולדפינגר, אפשר לטעון שהברנש בסך הכל פועל לפי התמריצים הכלכליים, זאת בניגוד למדיניות האווילית של הממשל הבריטי ולהסכמי ברטון-וודס. גולדפינגר איננו ארכי-נבל אלא יותר קפיטליסט שוק חופשי אשר מתעקש לעשות ברכושו כבשלו. הנבלים האמיתיים הם MI-6 וכלב השמירה המחפיצן שלהם ג'יימס בונד אשר מרגלים אחר אזרחים כדי למנוע בושה מדינית כתוצאה ממדיניות כלכלית כושלת. אבל רגע, זה נהיה טוב יותר.
ג'יימס בונד מחשמל למוות בן מיעוטים המנסה לאסוף את כובעו.
תוכניתו הגדולה של גולדפינגר, "הגרנד סלאם" כפי שכינה אותה, מתגלה רק לקראת סוף הסרט. גולדפינגר מנסה לתקוף את מאגר הזהב הגדול ביותר בארצות הברית, פורט נוקס. אבל העמסת כל הזהב על משאיות היא משימה מפרכת ולא פרקטית ולכן לגולדפינגר תכנית מהפכנית – הוא לא יגנוב את הזהב, אלא יפוצץ פצצה רדיואקטיבית עליו ויגרום לכך שלא יהיה ניתן להשתמש בו. כך, בהיעדר רזרבות זהב מתאימות, לא תוכל ממשלת ארצות הברית להמשיך להצמיד את הדולר לזהב באמצעות הבטחה להמירו לפי יחס קבוע. הסכם ברטון וודס יקרוס. הזהב יעבור להיסחר בשוק החופשי, שם מחירו יעלה כתוצאה מהקיטון בהיצע הזהב – והונו של גולדפינגר יגדל כתוצאה מעליית שווי הזהב שבאמתחתו.
זה יכל להיות סרט אקשן בדיוני, רק שזה קרה באמת. לא, לא הפצצה הרדיואקטיבית. אבל פחות מעשור לאחר יציאת הסרט, בשנת 1971, הודיע הנשיא האמריקאי ניקסון על הפסקת הצמדת הדולר לזהב לאחר שממשלת ארצות הברית השתכנעה שהוא גורם ליותר נזק מאשר תועלת.
גולדפינגר אמנם נעצר על ידי ג'יימס בונד, אבל ההיסטוריה הוכיחה כי הוא צדק לאורך כל הדרך. אילו במקום להילחם בו באמצעות סוכנים חשאיים, היו ממשלות העולם מאמצות את המדיניות המוניטרית שלו, נזק וסבל רב בצורת אינפלציה ומגבלות סחר של עודף רגולציה היו נחסכים ממיליוני אזרחים ברחבי בעולם.
אנשים רבים שאלו אותי לאחרונה מתי המטבע הסיני יחליף את הדולר. או שאולי שזה היה איש אחד ששאל הרבה פעמים, יש לי בעיה עם פרצופים. הבעיה עם שאלות מהסוג הזה היא שהן לרוב מפספסות את העיקר: השימוש במטבע חוץ איננו תוצאה של תחרות יופי בין מעצמות העולם, אלא הוא בונוס, מתנה השווה כסף למדינה ולאזרחיה שהמטבע שלהם הוא המטבע הגלובלי העיקרי.
בשנות השישים העיר שר האוצר הצרפתי דאז, ואלרי ז'יסקאר דסטאן (Valéry Giscard d'Estaing), כי ארצות הברית נהנית מפריבילגיה מופקעת (Exorbitant Privilege) כתוצאה ממעמדו של הדולר כמטבע הרזרבה הגלובלי. מרמור צרפתי כנגד היאנקים לא היה דבר חדש גם בשנות השישים, אבל למה התכוון דסטאן בדבריו? מהי אותה פריבילגיה אמריקאית הנובעת ממעמדו של הדולר וכיצד היא מיתרגמת לכוח כלכלי ופוליטי נרחב? ברשומה זו נסקור את מעמדו הגלובלי של הדולר כמטבע רזרבה, נציג את "הפריבילגיות" של הציבור האמריקאי כתוצאה ממעמדו של הדולר, נברר איך הדולר הגיע למעמד זה, ונבדוק אם יש לו מתחרים אמיתיים המסוגלים לערער על מעמדו.
הדולר נחשב למטבע הרזרבה המשמעותי בעולם – מטבע שמשמש כעוגן מרכזי ברזרבות מטבע החוץ של ממשלות ובנקים מרכזיים בכל מדינות תבל, לרבות יריבותיה הגדולות ביותר של ארצות הברית (קצת יותר מ-60% מכל רזרבות המט"ח של ממשלות העולם מוחזקות בדולר). הדולר נחשב למטבע ברירת המחדל בעסקאות סחר חוץ, וכ-85% מכל העסקאות ברחבי העולם נקובות במטבע זה. יתרה מכך, מחירי כל הסחורות החשובות: הנפט, הגז, המתכות ומוצרי המזון הבסיסיים – נקובים בדולרים.
אז מהן הפריבילגיות? ובכן, חלק מהן ברורות מאליהן: חברות אמריקאיות לא צריכות להמיר את כספן בעת ביצוע עסקאות יבוא-יצוא, מה שחוסך להן עלויות פיננסיות משמעותיות בניגוד לספקים וליבואנים ממדינות אחרות. התיירים האמריקאים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שתמיד ימצאו מישהו שימיר את המטבע בשער טוב או שיסכים לקבל דולרים כתשלום. הכלכלן בארי אייכנגרין (Eichengreen) מברקלי כתב בהקדמה לספרו העוסק בדולר ובמעמדו, Exorbitant Privilege, כי עלות ייצור שטר חדש של 100$ היא סנטים בודדים עבור ממשלת ארצות הברית, בעוד מדינות אחרות צריכות לספק מוצרים ושירותים בשווי 100$ כדי לרכוש את השטר.
מטבע הרזרבה הגלובלי
נחבוש לרגע את כובעי הכלכלנים שלנו ונבנה מודל פשוט של סחר בינלאומי: שתי מדינות שונות, "ישראל" ו"יוון", בעלות מטבעות שונים, "שקל" ו"דרכמה". ביוון מייצרים שמן זית איכותי ובישראל (זהירות, קלישאה) מגדלים תפוזים מובחרים. אם יבואן יווני יחשוק יום אחד במיץ תפוזים טרי ישראלי איכותי, הוא יצטרך לייבא תפוזים מיצואן ישראלי. היצואן הישראלי משלם משכורות ומיסים בשקלים, ולכן מחיר התפוזים שהוא מוכר נקוב בשקלים. ליווני, אפעס, יש רק דרכמות. כדי שיוכל לבצע את הרכישה הוא יצטרך להמיר את הדרכמות שברשותו בשקלים, לפי שער שיוסכם בינו לבין הצד הנגדי. מכיוון שאין אף ישראלי שסתם מעוניין להחזיק בדרכמות במרתף, הוא יצטרך למצוא ישראלי שמעוניין לרכוש שמן זית ולכן זקוק לדרכמות, או בישראלי שמעוניין להשקיע בעסק/נדל"ן/שוק המניות היווני ולכן זקוק למטבע היווני. וכך הסחר הבינלאומי פועל ודואג שסחורה יוונית מוחלפת בסחורה ישראלית. אף ישראלי לא מעוניין בדרכמות ואף יווני לא מעוניין בשקלים, ולכן כנגד תנועה של סחורה בכיוון אחד של הים תיכון נמצאת תנועה בכיוון השני.
אבל המודל שלנו יתקשה להתמודד עם הדולר האמריקאי. אנחנו עלולים לגלות שישראלים רבים דווקא ישמחו מאוד להחזיק בדולרים. יצואני תפוזים ישראלים יסכימו לקבל דולרים בתמורה לתפוזים שלהם, ואם ימירו אותם לשקלים הם ימצאו שהבנקים הישראלים ובראשם הבנק המרכזי ישמחו להמיר עבורם את המטבע ולשמור אותו אצלם ברזרבות (תיאורטית, כן? במציאות נוכל למצוא תקופות בהן בנק ישראל סירב לרכוש דולרים). אותם דולרים ששילמו היבואנים האמריקאים יישארו ברובם בישראל ולא יומרו במוצרים ושירותים מהשוק האמריקאי, ובמבט מאקרו נוכל לראות זרם של תפוזים המגיע מהנמלים הישראלים למסחטות התפוזים האמריקאיות, וכנגדו זרם של נייר ירוק עם תמונות של נשיאים מתים שזורם מהמרתפים של הבנקים האמריקאים למרתפים של הבנקים הישראלים. חייזר שיתבונן במתרחש יחשוב שהאמריקאים עובדים על כולנו.
הו, הקלישאה
כאן לא מסתיימות הפריבילגיות. הבנקים המרכזיים לא בדיוק מחזיקים בדולרים קשורים בגומייה כאחרון האוליגרכים. הם משקיעים אותם בנכסים פיננסיים הנקובים בדולרים – אגרות החוב של ממשלת ארצות הברית וסוכנויותיה. כתוצאה מכך, בכל רגע נתון יש ביקוש עצום לחוב ממשלתי אמריקאי (כ-5 טריליון דולר עפ"י אייכנגרין), המסייע להפחית את שיעור הריבית שנאלצת ארצות הברית לשלם כדי לממן את הגירעון שלה. למעשה, אזרחי כל העולם מסבסדים את ההוצאות הממשלתיות של הציבור האמריקאי.
כך, ארצות הברית מסוגלת לצרוך יותר מכפי שהיא מייצרת, לייבא מוצרים מרחבי העולם בהיקף גדול יותר מהיצוא שלה, וכל זאת מבלי שתצטרך לשלם את המחיר או להגדיל את חובה כנגד שאר מדינות העולם. הנייר הירוק שנשלח מעבר לים לא חוזר חזרה, ונכונות אזרחי העולם להחזיק את הדולר כסחורה בפני עצמה מאפשרת לאזרחי ארצות הברית לאכול את העוגה – ולהשאירה שלמה.
פלא שהצרפתים ממורמרים?
כיצד הגיע הדולר למעמדו?
עד להקמת הפדרל ריזרב מעמדו של הדולר היה על כרעי תרנגולת. הציבור האמריקאי תמיד היה פרנואיד בנוגע לבנקים, פחד שהוביל לחקיקות מאוד משונות כנגד הבנקים בעידן טרום הבנק המרכזי. נאסר על בנקים אמריקאים, למשל, להקים סניפים בערים אחרות מלבד בעיר ההתאגדות שלהם, וכן נאסר עליהם להקים סניפים בחו"ל. כך הייתה לכל עיר ולכל עיירה לפחות בנק אחד משלהן, והאזרח האמריקאי יכול היה לישון בביטחה בידיעה שהבנקים לא מנסים להשתלט לו על המדינה. היעדר הנוכחות הגלובלית של הבנקים האמריקאים, והעובדה שכולם נותרו קטנים ופרטיים, יצרו שורה של בעיות עם היצע הכסף האמריקאי, שחלקן תואר ברשומה קודמת שלי העוסקת בהקמת הפדרל ריזרב.
הקמת הפדרל ריזרב סייעה לבסס את מעמדו של הדולר, אבל נדרשה מלחמת עולם ב-1914 כדי להקפיץ את מעמדה של ארצות הברית בעולם. אמריקה נהפכה למחסן התבואה ולבית החרושת של העולם המערבי, וארצות הברית הפכה ליצואן מרכזי. המלחמה יצרה מחסור בהון באירופה, ובנקים בריטים וגרמנים פנו לבנקים בניו יורק כדי לקבל אשראי יבוא עבור לקוחותיהם בעסקאות מאמריקה הלטינית ומאסיה. האשראי שהגיע מהבנקים בניו יורק היה נקוב בדולרים, ומימון דולרי נהפך לחלק משמעותי מתמהיל המטבעות המשמשים בעסקאות בינלאומיות.
התחזקותו של הדולר הייתה תנאי הכרחי אך לא מספיק לאימוצו כמטבע רזרבי. התנאי הנוסף היה ערעור ביציבותם של מטבעות הרזרבה הקודמים. הלירה הבריטית חוותה תנודתיות עזה לאחר מלחמת העולם הראשונה ומעמדה כמטבע יציב למסחר התערער. הסדר החובות הבריטי ב-1932 (שיש הטוענים שלא היה הסדר חוב, להעשרה) סתם את הגולל על העליונות הבריטית, והדולר אומץ על ידי סוחרים מכל העולם. את מלחמת העולם השנייה סיימה ארצות הברית כאשר התוצר המקומי הגולמי שלה מוערך בכמחצית מהתוצר המקומי הגולמי של העולם כולו, והסכמי ברטון וודס (Bretton Woods) ב-1944 סימנו סופית את ניצחונו של הדולר, כאשר כל המדינות המערביות הצמידו את שערי המטבעות שלהן לדולר האמריקאי. החלה הגמוניית הדולר בעולם.
ברטון וודס ועלייתו של הדולר
האם יש יורש לדולר?
בשנים האחרונות ניתן לשמוע קולות היוצאים נגד מעמדו של הדולר וקוראים להחליפו. איראן וונצואלה מנהלות כבר שנים מאבק באופ"ק כדי להוביל לשינוי התמחור של הנפט מדולרים למטבעות אחרים, ונתקלות בהתנגדות סעודית קשוחה. הבנק המרכזי הרוסי נוהג לפרסם "הודעות חשובות לעיתונות" בכל פעם שהבנק המרכזי שלו מפחית באחוז או שניים את יתרת המט"ח הדולרית שלו בתמורה לסל של מטבעות אחרים.
אבל ביקורת נשמעת גם מהעולם המערבי: ב-2009 נשמעה ביקורת מכיוונו של לא אחר מנשיא הבנק העולמי, וב-2013, כאשר הרפובליקנים מנעו את העלאת תקרת החוב האמריקנית, הותקף מעמדו של הדולר על ידי בכירים בבנק האירופאי המרכזי.
האם יש יורש לדולר? האם יש בנמצא מטבע אחר שמסוגל לערער על ההגמוניה האמריקאית? מטבע רזרבה גלובלי צריך להיות: מטבע השייך למעצמה (מה שפוסל את מרבית המטבעות בעולם), יציב יחסית בערכו ומונפק על ידי בנק מרכזי בעל אמינות (Credibility) בעיני העולם, וחשוב לא פחות: צריכים להיות הרבה מוצרי חוב באיכות גבוהה הנקובים במטבע שלו. הסיבה האחרונה פוסלת, למשל, את הפרנק השוויצרי או הלירה שטרלינג מלחזור למעמדם היוקרתי בשוק המטבעות העולמי. גם אם נרצה להחזיק את רוב הרזרבות הממשלתיות במטבע השוויצרי, נגלה כי אין מספיק אגרות חוב ממשלתיות במטבע הזה כדי שיספיקו לכולם. זהו יתרון מוזר שיש לאמריקאים: יש להם המון חוב, מספיק בשביל כולנו.
המועמד הראשון שניתן לשקול ברצינות הוא מטבע האירו. היצוא של מדינות איחוד האירו גבוה ב-50% מסך היצוא של ארצות הברית, וגרמניה היא יצואנית מרכזית למזרח אסיה. עסקאות סחר חוץ רבות בתוך האיחוד נקובות באירו מכיוון שזהו מטבע המשותף ליבואנים וליצואנים, וכן מדינות אירופאיות שאינן באיחוד מוכנות לקבל את המטבע הזה במסחר ולהכליל סכומים ניכרים ממנו ביתרות המט"ח שלהן. כמו כן, למדינות האיחוד כולן יש ביחד מספיק חוב הנקוב באירו כדי שיהיה ניתן לרכוש מוצרים פיננסים הנקובים באירו עבור הרזרבות של הממשלות השונות.
למעשה, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי לשעבר, אלן גרינספן, התבטא בשנת 2007 ואמר שהאירו הוא מועמד מוביל להחליף את הדולר כמטבע הרזרבה העולמי. לא שזה צריך להרשים מישהו, 8 שנים לאחר מכן גרינספן יטען שהאיחוד האירופאי אבוד. כלכלנים…
האירו
אבל האירו לא מושלם. משבר החובות של מדינות האיחוד פגע בזוהר של האיחוד המוניטרי ושל המטבע שלו. בנוסף לכך, בשנים האחרונות מדברים ברצינות על האפשרות שמדינות (יוון, בעיקר) יוכלו לעזוב את האיחוד האירופאי. אם יוון תעזוב את האיחוד האירופאי, הרי שכל האירו שמוחזק על ידי אזרחיה בבנקים יצטרך לעבור המרה כפויה למטבע החדש של יוון ("הדראכמה החדשה"?). אין זו סביבת הוודאות שהיינו מעוניינים בה בבואנו לבחור מטבע רזרבה, ולכן אני חולק על האטרקטיביות של האירו, בניגוד לאייכנגרין שעדיין רואה בו מועמד מוביל.
המועמד השני הוא הרנמינבי (Renminbi), המטבע של ממשלת סין, אבל לפני שנציג את הקייס שלו אני חייב לעצור ולהתעכב על אנקדוטה איזוטרית. המטבע הסיני הוא הרנמינבי. יחידת הספירה של המטבע הסיני היא ה"יואן" (yuan). כלומר, יכול להיות לנו שטר של 200 יואן במטבע הרנמינבי. תקשורת מערבית נוטה להתבלבל ולקרוא למטבע הסיני בשם יחידת המידה – היואן, אבל זוהי טעות (קטנה וחסרת חשיבות, אלא אם כן ה-OCD שלכם מתפוצץ כמו אצלי).
ובכן סין היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם, אבל אתם כבר יודעים את זה כי את הטלפון הסלולרי/נעליים/מכשירים חשמליים/כל דבר אחר שלכם קניתם ב-AliExpress. אמנם אין יותר מידי חוב שנקוב ברנמינבי אבל זה משתנה במהירות ומידי שנה גדל חלקו של החוב הסיני בשווקי החוב העולמיים. עלייתם של השווקים המתפתחים באסיה וחשיבותה של סין בשוק זה גורמים לרבים להאמין שהנה, אוטוטו, סין תגנוב לאמריקה את הבכורה. לכולנו יש את הדוד הזקן שהמליץ לנו, חצי בצחוק חצי ברצינות, להתחיל ללמוד סינית.
אבל הסינים לא ממהרים להחליף את הדולר. הבעיה המרכזית של הסינים היא שיציבותם הפיננסית קשורה בחבל הטבור לדולר האמריקאי. כ-2.5 טריליון דולר של רזרבות יושבות על מאזני הבנק המרכזי הסיני, רובן המוחלט (בין 60-65% על פי ההערכות, הסינים שומרים על עמימות) הן נכסים הנקובים בדולר, בעיקר אג"ח ממשלת ארצות הברית. אם הסינים ירצו להקטין את אחזקות הדולרים שברשותם הם ייצרו לחץ שלילי משמעותי שיפחית את ערכן בשוק, ויסב הפסדים משמעותיים לסינים.
חמור מכך, הסטה של נכסים מדולרים למטבעות אחרים בקנה מידה סיני תוביל לפיחות בשווי הדולר, מה שיוביל לירידה ביבוא האמריקאי ולפגיעה ביצוא הסיני – מנוע הצמיחה המרכזי של המדינה האסייתית. ההסתמכות על דולר מובילה לכך שהסינים מנסים, לאט ובזהירות ומבלי לצאת בהצהרות בומבסטיות, להקטין בהדרגה את היקף הדולרים מסך הרזרבות שלהם.
במקביל, הסינים מנסים להשיג הכרה ברנמינבי כמטבע בינלאומי. בקרוב תיאלץ ועדת קרן המטבע העולמית לפסוק אם הרנמינבי יוכר כמטבע רזרבה בינלאומי, אבל כדי להסביר את התהליך ואת הפוליטיקה שמאחוריו, נצטרך להציג את האלטרנטיבה השלישית, ה-SDR.
ראש בראש: הרנמינבי מול הדולר
בשנת 1969 המציאה קרן המטבע הבינלאומית את ה-SDR, ראשי תיבות של "זכויות משיכה מיוחדות" (Special Drawing Rights). הדרך הטובה ביותר לתאר את ה-SDR היא כפסאודו-מטבע, מעין יחידת מדידה כמותית פיננסית שאין לה משמעות מחוץ למאזני הבנקים המרכזיים ולקרן המטבע הבינלאומית. קרן המטבע חילקה לכל המדינות, בהתאם לחלקן היחסי בכלכלת העולם, כ-200 מיליארד יחידות SDR אשר מוסכמות על ידי כל המדינות החברות כרזרבות מטבע חוץ לגיטימיות, בדיוק כמו הדולר והאירו.
בנקים מרכזיים יכולים לסחור ביניהם ב-SDR לפי שער הנקבע על פי ממוצע משוקלל של הדולר, הלירה שטרלינג, האירו והיין היפני, ובכך להשלים חוסרי רזרבות ביניהן. אין ל-SDR ערך מחוץ לעולם הזה של רזרבות מט"ח בין ממשלות העולם. אחת לחמש שנים מתכנסת ועדה שתכליתה לקבוע את המטבעות שיקבעו את ערך ה-SDR. השנה מתכוונת סין להשתמש בכל השפעתה הפוליטית כדי להכניס את הרנמינבי כמטבע החמישי המשמש לקביעת ערך ה-SDR ובכך לחזק את מעמדו של הרנמינבי בתור מטבע בינלאומי משמעותי. הרנמינבי לא בדיוק עונה על הדרישות המחמירות של קרן המטבע העולמית – על המטבעות שמרכיבים את ה-SDR להיסחר בצורה חופשית, והרנמינבי כפוף לרצועות ניוד ולמגבלות של הבנק המרכזי. כמו כן, נדרש רוב של 85% בהצבעה שהכוח האלקטורלי שלה הוא פרופורציונלי לגודל הכלכלה – ולארצות הברית יש כוח הצבעה בשיעור של 17% (כלומר, יכולת דה פקטו להטיל וטו). אבל הסינים אופטימיים.
מעניין יותר לבחון את ההצעות להפוך את ה-SDR למועמד השלישי ברשומה שלנו:
סין, רוסיה וברזיל הביעו בעבר רצון לראות תפקיד נרחב יותר ל-SDR כמעין מטבע גלובלי חלופי שיכול לשמש לסחר בינלאומי. ג'וזף סטיגליץ, הכלכלן זוכה פרס הנובל לכלכלה, טען במאמר דעה משנת 2011 כי ה-SDR יכול להגשים את חזונו של ג'ון מיינארד קיינס ולשמש כמטבע בינלאומי שלא כפוף לאף ממשלה ספיציפית (קיינס כינה את המטבע הזה בזמנו בשם "Bancor").
גם אם ההצעה תמצא חן בעיני רוב ממשלות העולם, עדיין רחוק היום בו ה-SDR יוכל למלא תפקיד משמעותי. אין נכסים פיננסיים הנקובים ב-SDR בשוקי ההון ולכן אין דרך להחזיק בנכסים אלו מחוץ למאזני קרן המטבע הבינלאומית. כמו כן, לא ברור בסמכות מי ניתן יהיה להגדיל את היצע ה-SDR בעתיד ומהי מידת האמינות שהשווקים הפיננסים יעניקו לו. כיום ה-SDR מהווה פחות מ-5% מסך הרזרבות הבינלאומיות, ולכן רחוק היום בו נראה את ה-SDR מחזיק בתפקיד מרכזי בסחר הבינלאומי.
התחזית?
קיטון גודלה היחסי של ארצות הברית בשוק היצוא וחלקה בכלכלה העולמית כתוצאה מהתחזקות סין והשווקים המתעוררים לא יגרור החלפה של הדולר כמטבע הרזרבה המרכזי בעולם. העולם מורגל להצמיד מחירים לדולר (Incumbancy) ולכן גם קיטון בכוחו הכלכלי לא צפוי להוביל לשינוי דרמטי במעמדו זה. השינויים מתחילים עם זעזועים אשר פוגעים במידת האמינות והיציבות של מטבע הרזרבה.
הדולר היה צריך שתי מלחמות עולם כדי להגיע למעמדו, וסביר להניח שנצטרך זעזוע עוצמתי לא פחות כדי להניע את הכלכלה הגלובלית לאמץ לה מלך חדש. כל עוד נמשיך להשתמש בדולר כמטבע העוגן, תמשיך ארצות הברית ליהנות מפריבליגיות ומסבסוד. יש רק לקוות שהאמריקאים יצדיקו את האמון הניתן בהם, ויפנימו כי מעמדו של הדולר איננו מובן מאליו – ועלינו להזכיר להם זאת.
מתעניינים בתחום? אני ממליץ בחום על ספרו של בארי אייכנגרין, Exorbitant Privilege, עליו מבוסס חלק ניכר מהרשומה הנוכחית. כמו כן, אני ממליץ להירשם לעדכונים בדואר האלקטרוני (כאן, משמאל), וזה כי כנחתום אני שמח להעיד על עיסתי.
