נתחיל מהסיפור החשוב: לאסף צימרינג, דוקטור לכלכלה מטעם אוניברסיטת סטנפורד אשר בימים אלו עושה פוסט-דוק באן הארבור, יש בלוג חדש בעברית בנושא כלכלה, רוצו לבקמרק. רצתם? יופי. אפשר להמשיך.

ב-21 לספטמבר עלה צימרינג להתקפה עם רשומה בשם "מה יהיה עם הלימות ההון?", בה העביר ביקורת על המאמר הזה של סיון איזסקו בדה-מרקר. אסף מסמן את הקזוס בֶּלִי שלו כך:

שוב פדיחה של עיתונאים בנושא הלימות הון, והפעם דה מרקר, בכתבה על החלטות המפקח על הבנקים. תחת הכותרת האומללה ״המפקח שעלה לבנקים 20 מיליארד שקל״ מסבירה הכתבה שדרישות הלימות ההון החדשות של המפקח על הבנקים הביאו לכך שהבנקים הפנו רווחים בערך של 17 מיליארד שקל להגדלת ההון העצמי שלהם, במקום לחלק את הרווחים לבעלי המניות (והם יאלצו להוסיף עוד 2.7 מיליארד, לכן בסה"כ כעשרים מיליארד). לכן, לפי דה מרקר, לא רק שבעלי המניות מסכנים, המשק כולו נפגע, כי הגדלת ההון העצמי פוגעת איכשהו במתן אשראי. בגלל שחשוב לי פה לדייק, אני אנסח את הביקורת שלי בצורה מאד ניואנסית:

לא נכון!

שאר הביקורת, כהרגלו של אסף בקודש, מנוסחת בפשטות ומגובה בעובדות, ונשענת בעיקר על עבודתם של ענת אדמתי ומרטין הלויג בספרם עטור השבחים "בגדי הבנקאי החדשים". טענותיו של אסף מעניינות, אך לא מדויקות. תמצית טענותיו מופיעה בפסקת הסיום: "אין פה מחנק אשראי, אין פה הפסד לבעלי המניות. זה סתם רעיון טוב. יש כמה כאלה". מדבריו משתמע שדרישות הלימות ההון כיום אינן יעילות – אפשר להגדיל את דרישות הלימות ההון מבלי לפגוע בקריטריונים חשובים אחרים כגון האשראי לציבור או פגיעה בשווי אחזקות הציבור. אם זה המצב, תמוה שהבנקים מנסים תמיד למנוע "גזירות" מסוג זה. אם כולם מרוויחים, מדוע לא כולם מרוצים, וחשוב מכך – מדוע המערכת לא מעלה לעצמה את יחס הלימות ההון מטעמה? אם אין הפסד, כלום יזיק לבנקים להיות קצת יותר יציבים?

ברשומת תגובה זו אתפוס טרמפ על הנושא ואנסה לענות לאסף. בין היתר אטען שלשינויים רגולטוריים שמשפרים את יציבות המערכת הבנקאית יש מחיר, מחיר הנגבה הן מבעלי המניות של הבנקים והן מהמשק כולו. יודגש כי אין זה אומר שרפורמות אלו אינן דרושות או מבורכות, אך כפי שהטיב לנסח זאת רוברט היינליין: "אין כזה דבר כמו ארוחות חינם".

הלימות הון על קצה המזלג

קוראי הבלוג הותיקים כבר אמורים להבין כיצד הבנקים פועלים, אבל הנה קורס מזורז לרענון:

הבנקים המסחריים מעניקים הלוואות כמתווכים בעיקר. זאת אומרת שהם לוקחים כסף מפיקדונות שהופקדו אצלם (להלן – חוב), ונותנים אותם ללווים בריבית גבוהה יותר. כדי להבטיח את יציבות הבנק, מחייב הרגולטור את הבנקים להחזיק בכסף משלהם, כלומר כסף השייך לבעלי המניות ולא למפקידים או לנושים האחרים שלו. ניתן להגיד למעשה שכל הלוואה שניתנת בבנק היא שילוב של כספי המפקידים (מימון חוב) ומעט כסף ששייך לבעלי המניות (מימון הון). לצורך הדוגמא נבחן שני בנקים דימיוניים בעלי גישות שונות לסיכון אשראי: בנק "מבטחים" ובנק "תעוזה".

גם "מבטחים" וגם "תעוזה" מעניקים הלוואות ללקוחות בשווי של 100 מליון ש"ח, ההבדל הוא בתמהיל המימוני, או בדרך בה הבנקים הללו מממנים את ההלוואות. הבנקים מממנים את האשראי באמצעות שילוב של כספי נושי הבנק (הפיקדונות) וכספי בעלי המניות ("ההון" או הקפיטל). בנק "תעוזה" מממן כל שקל של אשראי שהוא מעניק על מ-80 אגורות של פיקדונות ו-20 אגורות של הון. בסך הכל, בעלי המניות דואגים להשאיר בחברה 20 מליון ש"ח הון ואוספים פיקדונות בשווי של 80 מליון ש"ח מהציבור הרחב. מנגד, בנק "מבטחים" מעדיף גישה סולידית ויציבה יותר, ומממן כל שקל של אשראי עם 40 אגורות הון עצמי, ו-60 אגורות מפיקדונות.

מדוע בנק "מבטחים" נחשב לבנק יציב יותר? מכיוון שהיררכיית הנושים קובעת שהפסד של הבנק נספג קודם כל על ידי בעלי המניות ("ההון" נמחק) ורק לאחר מכן על ידי הנושים שלו (במקרה שלנו, המפקידים). בואו נניח שמחר מסתבר ש-30% מכלל האשראי של שני הבנקים, כלומר 30 מליון ש"ח בכל בנק, מוכרזים כאשראי "פגום", אשראי שהלווים שלו מודיעים כי לא יוכלו להחזיר כלל. מה יקרה לבנקים הללו כעת וללקוחותיהם?

ובכן בבנק "מבטחים" מלקקים בעלי המניות את פצעיהם. סך שווי האשראי ירד ל-70 מליון ש"ח בלבד, והם נאלצו לספוג את כל ההפסד. שווי הכסף ששייך להם, ההון העצמי, נחתך מ-40 מליון ש"ח ל-10 מליון ש"ח בלבד, בדיוק גודל הפגיעה באשראי. אבל מה עם לקוחות הבנק, מפקידיו? הם לא נפגעו כלל מהמשבר האיום וממשיכים לצבור ריבית על חסכונותיהם. שמרנותו של בנק "מבטחים" (בין אם מהחלטת ההנהלה ובין אם מהחלטת הרגולטור) שמרה על ערך כספם.

המצב פחות מזהיר בבנק "תעוזה". לאחר שבעלי המניות נמחקו כליל עומד הבנק בפני שוקת שבורה. המפקידים חושבים שיש להם 80 מליון ש"ח בפיקדונות, אך רואי החשבון של הבנק יודעים שכנגד ה-80 מליון הללו יש לבנק אשראי ונכסים בשווי 70 מליון בלבד. אם לא ימצא איזה מלווה לשעת חירום לבנק ומהר, תאלץ הנהלת הבנק להודיע למפקידים שכל אחד מהם עתיד לספוג "תספורת" בגובה של שמינית מסך כל הפיקדונות שלהם.

אנו אומרים ש"יחס הלימות ההון" של בנק "מבטחים", כלומר סך ההון עצמי לנכסי האשראי שלו, גבוה יותר, וזה טוב יותר למפקידים וטוב יותר ליציבות של מערכת הבנקאות. אבל האם זה טוב יותר לכולם?

טענה ראשונה: דרישות הלימות הון לא מגבילות את ייצור האשראי (?)

ראשית טוען אסף כי המשק אינו נפגע כלל, מכיוון שהעלאת יחס הלימות ההון לא באמת מגבילה את יכולת הבנקים להעניק אשראי נוסף. תשובתי לטענתו של אסף היא שהוא צודק טכנית אך טועה מהותית. כן, אין שום חסם פיזי שמונע מהבנקים מלהעניק אשראי נוסף, אך אף על פי זאת – האשראי למשק אכן יפגע.

אם ניקח את בנק "תעוזה" בדוגמא הקודמת ונכריח אותו להתנהג כמו בנק "מבטחים", כלומר לעמוד ביחס הלימות הון של 40%, תוכל לבחור הנהלת הבנק בשתי דרכי פעולה או שילוב של שתיהן. בדרך הראשונה יודיע הבנק כי אין בכוונתו לגייס הון נוסף, כלומר אין בכוונתו לפנות לבעלי המניות או למשקיעים חדשים ולבקש מהם להכניס יד לכיס ולהגדיל את ההון העצמי. במקום זאת, הבנק יבחר להקטין את האשראי שהוא מעניק. במקרה שלנו, בנק תעוזה יוכל להוריד את האשראי שהוא מעניק בחצי, ל-50 מליון ש"ח בלבד, ובכך לעמוד ביחס הלימות ההון (הניחו שהפיקדונות "העודפים" שיהיו עכשיו במאזנו של הבנק יושקעו באגרות חוב של המדינה אשר אינן נחשבות, לצרכי חישוב יחס ההלימות מכיוון שהן בטוחות לחלוטין, לפחות לדעתו של משרד האוצר). בחירה זו תקטין את האשראי הבנקאי למשק.

הדרך השנייה בה יכול לבחור הבנק, ואליה חותר אסף, היא גיוס של הון מניות נוסף. הבנק יוכל לגייס 20 מליון שקל נוספים ממשקיעים חדשים או קיימים ולהגיע ל-40 מליון ש"ח כדי לתמוך ברמת האשראי קיימת. אבל למה לעצור שם? לבנק יש כבר פיקדונות בסך 80 מליון שקל, ולכן יוכל לגייס הון בשווי 53.5 מליון ש"ח. כך יוכל להגדיל את האשראי שהוא מעניק ל-133.25 מליון ש"ח.

אז אכן, אסף צודק טכנית בדבר קיומה של האפשרות השנייה – לפחות תיאורטית. אבל אני טוען שהאפשרות הזאת לא נמצאת באמת על הפרק, ומערכת התמריצים הקיימת תוביל את הבנקים להימנע ככל הניתן מגיוס הון נוסף. לו גיוס ההון היה "חינמי" ולא היה משית עלות על אף שחקן, מדוע לחכות לשינוי ביחס הלימות ההון? מדוע הבנקים הקטנים לא מנפיקים כבר עכשיו הון כדי שיוכלו להעניק יותר אשראי ולהתחרות בגדולים? מדוע הנהלות בנקים בארץ ובכל העולם מנסות בכל כוחן למנוע הנפקות של הון נוסף?

א. מבנה הבעלות על הבנקים. הבנקים בישראלים נשלטים ברובם על ידי גרעיני שליטה. מדיניותם המוצהרת של משרד האוצר ובנק ישראל הייתה למכור את הבנקים שהולאמו לקבוצת שליטה במקום לשלל משקיעים שונים. בפועל, החלטה זו מסרסת את יכולתם של הבנקים לגייס הון נוסף ממשקיעים. כל הנפקה של הון חדש תדרוש מבעלי השליטה להכניס את היד לכיס ולהשתתף בהנפקה לכל הפחות לפי חלקם היחסי בכדי לשמור על אחוז השליטה שלהם בחברה. אחרת – הם ידוללו ויאבדו מכוחם. מכיוון בעלי השליטה לא ששים לשים כסף נוסף על שולחן, ואולי אפילו אין להם כסף בצד כדי להכניס לבנק, יעדיפו הבנקים להקטין את האשראי שהם מעניקים ולא לגייס הון. האם התסריט נשמע למישהו דמיוני? זה בדיוק מה שקרה לבנק דיסקונט ב-2011, כאשר העדיף לצמצם את האשראי לציבור ב-2.2 מיליארד ש"ח על פני הנפקת מניות כדי לעמוד בדרישות הרגולטור.

ב. פגיעה בשווי המניות. גיוס הון מהציבור עלול לפגוע בערך המניות עבור ציבור המשקיעים, ועל כן יש לו פוטנציאל להיות החלטה שמשמידה ערך למשקיעים. ראשית, גיוס הון מהציבור איננו מהלך ללא עלויות עסקה – עלויות חיתום, הנפקה ועמלות שונות הופכות את גיוס ההון לדבר יקר. שנית, הנפקת הון בעולם עם מידע אסימטרי (עולם בו להנהלת החברה יש יותר ידע על שווי החברה מאשר לשאר ציבור המשקיעים) יכולה להתפרש כאיתות של הנהלת החברה לכך ששווי המניות גבוה מידי. לא נרחיב את הדיון בשאלה הזו, אך לקוראים מתקדמים אני ממליץ על המודל של Myers and Majluf 1984 שמתאר מדוע פירמות, לא רק בנקים, יעדיפו לא לגייס הון נוסף אלא לממן באמצעות חוב.

טענה שנייה: הפניית הרווחים להון העצמי לא פוגעת בבעלי המניות (?)

האמת היא שכן, היא פוגעת. יותר מכך – הגדלת דרישות הלימות ההון פוגעת בשווי הפירמה כולה, ועל כן מורידה את שווי המניות שבידי בעלי המניות, גם אם הבנקים נמנעים מגיוס הון. אסף מתייחס לכך ש-20 שקלים שלא חולקו בדיבידנד אלא נשארו בהונה העצמי של החברה הם עדיין 20 שקלים, ועל כן השווי לבעלי המניות נותר זהה. הוא צודק לחלוטין. אבל על ידי כך שהרגולטור דורש מהבנקים לשנות את תמהיל המימון שלהם לכזה שנשען יותר על הון ופחות על חוב ממקודם, הרגולטור פוגע בשווי האחזקות של כל בעלי המניות בחברה.

א. חוזרים לסיקסטיז: לצורך ההסבר נשלוף את המודל שמדיר שינה מעיני כל סטודנט לתואר MBA בעולם, מודל מוליאני ומילר (או M&M בקיצור). אי שם בשנות ה-60 העליזות פיצחו פרנקו מודליאני ומרטון מילר את הקשר בין מבנה המימון של החברה לבין השווי שלה, והסבירו מדוע חלק מהחברות אוהבות למנף את עצמן: בעולם המערבי הנאור מקבלות החברות הטבת מס בגין תשלומי החוב שלהן. משמעות העניין היא שאם אני בוחר לממן חלק מהחברה שלי באמצעות חוב (הנפקת אגרות חוב או, במקרה שלנו, לקיחת פיקדונות מהציבור) הממשלה נותנת לי מתנה יקרת ערך – אני יכול לחסר את ההוצאות של החזרי הריבית לנושים שלי מהרווח של החברה החייב במס (תשלום הריבית למפקידים הוא הוצאה מוכרת עבור הבנקים). התוצאה הישירה של המתנה הזו היא שככל שהנהלת החברה תבחר למנף את עצמה יותר בחוב מאשר בהון, כך היא תזכה ל"מגן מס", הטבה שמתרגמת לערך כספי אמיתי עבור בעלי המניות. כתוצאה מכך, העלות הכוללת הנקייה ממס של מימון חברה בעלת שיעורי חוב (פיקדונות) גבוהים זולה יותר מהאלטרנטיבה. כאשר הרגולטור מחייב את החברה לשנות את תמהיל המימון שלה, קרי, להפחית את מינוף החוב של החברה, הוא פוגע בשווי מגן המס הזה ומוריד באופן ישיר מערך החברה. פרנקו מודליאני זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 1985, בין היתר על עבודתו במודל זה. מרטון מילר היקר זכה בפרס בשנת 1990 ביחד עם הארי "החזית היעילה" מרקוביץ' וויליאם שארפ (כן כן, ההוא ממדד שארפ).

יהיו שיטענו שהפגיעה נוצרת עקב מדיניות מיסים מעוותת. אדרבא, אפשר לפתוח את זה לדיון. אך תחת תקנות המס הקיימות, דרישה להורדת מינוף הבנקים כתוצאה מהעלאת יחס הלימות ההון פוגעת בבעלי המניות, או חמור מכך, היא עלולה לגרום להנהלות הבנקים לחפש הזדמנויות אשראי מסוכנות יותר כדי לשמור על התשואה לבעלי המניות (ועל הבונוסים של המנהלים, ע"ע בעיית הסוכן).

ב. סובסידיות ממשלתיות: "פיקדונות הם בטוחים לחלוטין והממשלה לא תיתן למפקידים להיפגע". האם שמעתם את המשפט הזה פעם? ממשלת ישראל לא מספקת ערבות רשמית לפיקדונות בנקאיים, אך ההיסטוריה מוכיחה כי היא תמיד יצאה להגנת המפקידים. גם בקריסת הבנק למסחר המדינה הגנה על חצי מיליארד שקלים שהופקדו שם על ידי הלקוחות התמימים. הערבות הבנקאית לפיקדונות, גם אם איננה ניתנת בצורה מפורשת אלא כ"ערבות שבקריצה", מהווה סובסידיה משמעותית עבור הבנקים, מכיוון שעלות גיוס החוב בצורת הפיקדונות נמוכה משמעותית ממחיר השוק "ההוגן" (מנוטרל הסובסידיה) של מימון חוב זה. גם אם נתעלם ממודל M&M, הגדלת יחס הלימות ההון גורסת הפחתת התלות במימון מסובסד על ידי המדינה, ולכן פוגעת בהכרח בשווי הפירמה.

שוב, יהיו רבים שיטענו שאולי לא מגיעים לבנקים הסובסידיות הללו וטוב שהם נאלצים להסתמך יותר על עצמם ופחות על הטבות של המדינה. גם כאן, הדבר נתון לוויכוח. אבל מה שלא נתון לויכוח הוא שהחלטת המפקח פוגעת בבעלי המניות של הבנקים – הם מאבדים ערך, חד וחלק.

אז מה הפואנטה?

אם ליציבות הבנקים לא הייתה עלות, הבנקים היו יציבים ממזמן, ובנקים מסוכנים היו נעלמים כמו יונת הבר. קיים Meme שרץ בתקשורת הכלכלית שגורס כי העלאת דרישות הלימות ההון מהבנקים ישפרו את היציבות ללא כל עלות. זו טעות, או לכל הפחות טענה לא מבוססת. יש יסוד סביר להאמין כי העלאת הדרישות אכן תוביל לצמצום האשראי לציבור ולפגיעה בפנסיות של הציבור דרך השקעותיו בשוק המניות. אין הדבר אומר שרגולציה על הבנקים היא דבר רע או שיוזמת המפקח על הבנקים לא רצויה – אבל יש מחיר לשלם, וכולנו נשלם אותו בין אם נרגיש זאת ובין אם לא.

תגובה בקצרה:

לאחר ששלחתי לאסף את הרשומה לקריאה מקדימה, ביקש להוסיף את ההערות הבאות:

"קודם כל – סבבה.

אחרי שמורידים מהשולחן את השטויות האיומות שכל מיני אנשים אומרים בנושא (כמו למשל בכתבה המצוטטת מדה-מרקר), ואחרי שכולם מבינים מה זה ומי זה הון עצמי, אפשר להתחיל דיון רציני, ואני מאמין שזה נעשה כאן. דיון מלא בדיוק בטיעונים האלה אפשר למצוא אצל אדמתי והלוויג (כולל התייחסות מפורשת למכלוף ומאייר למשל, ואינפוסר התייחסויות ל M&M), אבל שתי נקודות בקיצור נמרץ:

1. נכון שיש דרכים חכמות יותר וחכמות פחות לעלות את הלימות ההון. הדרך שבה בחר המפקח על הבנקים, הפניית רווחים להון העצמי, היא חכמה יותר: אין לה כמעט עלויות (חיתום, הנפקה, וכו'), היא לא משנה את מבנה הבעלות, והיא לא דורשת שום צעד אקטיבי מצד בעלי המניות של הבנקים. הם פחות או יותר חייבים לבחור באפשרות של הגדלת ההון העצמי.

2. צמצום הסובסידיה שמגולמת בערבות הסמויה לחסכונות של הציבור בבנקים היא אכן אובדן ערך עבור בעלי המניות (כמו שכתבתי בפוסט שלי). לכן גם הם לא עושים את זה בהתנדבות. אבל חשוב לזכור שמבחינה כמותית מדובר בהשפעה מזערית. כל קורא כאן צריך לחשוב איזה ריבית הוא היה דורש מבנק לאומי אם הוא היה פחות בטוח שהממשלה תערוב לו במקרה שבנק לאומי יפשוט רגל. כל גרעפס של קרנית פלוג משפיע על הריבית יותר מזה. אבל, בעיקר – לכו לקרוא את אדמתי והולוויג. כל הדיון, בפרטי פרטים, נמצא שם. אם זה לא ממש ארוחת חינם, זה הכי קרוב לזה מכל שאלות המדיניות שאני מכיר."

בסוף חודש מאי פרסמה הועדה לבחינת צמצום המזומן במדינה, בראשותו של הראל לוקר, מתווה לצמצום השימוש במזומן בישראל [PDF]. בשורה התחתונה, ממליצה הועדה כי השימוש במזומן יוגבל לעסקאות בגובה של עד 5,000 ש"ח. עסקאות בין אנשים פרטיים יוגבלו ל-15,000 ש"ח בלבד. הועדה גם הגישה המלצות לצמצום השימוש בצ'קים, אך על כך לא נרחיב את הדיון. המתווה פורסם וזכה למספר איזכורים בתקשורת הישראלית אבל לא לתגובות של ממש. כאשר המתווה פורסם לפני כחודשיים ציפיתי שהוא יתפוס נתח משמעותי מסדר היום הציבורי, אבל לעת עתה מסתבר ששינוי רדיקלי של מבנה אמצעי התשלום בחברה הישראלית לא מעניין כל כך את האזרח המצוי. רשומה זו הינה הניסיון שלי לתת מענה לוועדת לוקר ועל הדרך להציף את סוגיית חיסולו של המזומן במחשבה הכלכלית.

הרעיון של כלכלה ללא מזומן (Cashless Economy) אינו חדש. ברשומת "מבוא לכסף" אשר בחנה את גילגולו של הכסף מימי הברטר ועד לכסף פיאט ניתן להבחין בתהליך של פישוט אמצעי התשלום. בעבר החליפו כבשים בתמורה לשקי חיטה, לאחר מכן עברו למתכות יקרות, מטבעות בגדלים שונים, אסימונים ושטרות כסף, ולבסוף לשטרות נייר צבעוניים ופשוטים. במקביל, מהפכת המיחשוב הפכה את העברת הכסף ואת ביצוע העסקאות לפשוטים כל כך עד שלא נדרש להחזיק עוד באסימון פיזי כדי לבצע רכישה. המידע על אמצעי התשלום שלנו מאוחסן במחשבים בבנקים, ואלה מתקשרים ביניהם ומאפשרים לנו לבצע עסקאות ללא צורך להכניס את היד לכיס. צופה מן הצד עלול לתהות מדוע מתעקשת החברה שלנו להחזיק בניירות ובחתיכות המתכת הללו בתוך הארנק, כאשר קיימים אמצעי תשלום נוחים יותר לשם כך.

ועדת לוקר לא ממליצה "ללכת עד הסוף" ולהיפטר ממזומן לחלוטין – היא מכירה בחשיבותו של המזומן כאמצעי תשלום עבור אזרחי המדינה. הסיבה לרצון הועדה לצמצם את השימוש נובע מתוך מטרתה להילחם בבעיה שמדירה שינה מעיניהן של ממשלות רבות ברחבי העולם: הכלכלה השחורה.

הכלכלה השחורה והעלמת מס

ממשלת ישראל, כמו מרבית ממשלות העולם, מנסה מזה שנים להילחם בתופעת הכלכלה השחורה. ועדת לוקר מגדירה את הכלכלה השחורה כך:

הביטוי "כלכלה שחורה" או "כלכלת צל" מציין את אותו נתח בפעילות הכלכלית שאינו מופיע בנתונים על התוצר המקומי הגולמי. מקובל להגדיר כלכלה שחורה כפעילות כלכלית המתבצעת מחוץ למסגרת החוקית של המדינה, וככזו, מרביתה אינה מדווחת לרשויות המס או רשויות אחרות. הכלכלה השחורה כוללת את הפעילויות ואת ההכנסות אשר באופן מכוון מוסתרים מהרשויות הציבוריות במטרה להימנע מקיום החובות המוטלות על כל אזרח ועסק. מקובל להתייחס לשני סוגים של פעילות כאשר מסווגים את מקור ההון השחור: לפעילות כלכלית חוקית ולפעילות כלכלית לא חוקית.

כמה מכם זוכרים את הפירסומת הזו?

זו הייתה יריית הפתיחה של קמפיין המלחמה בהון השחור. הממשלה ביקשה מאזרחיה להלשין האחד על השני כדי שתוכל לתפוס ולהעניש את "הפרזיטים" בחברה, את אותם אנשים ש"נהנים מכל מה שהמדינה נותנת" אבל לא משלמים את חלקם. שוב, ממשלת ישראל איננה היחידה: ממשלות בלגיה, איטליה וצרפת, לדוגמא, מפעילות קמפיינים דומים.

עתה הגיעה ועדת לוקר ומספקת לנו תרופת פלאים: פשוט הקטינו את השימוש במזומן והעלמת המס תרד. מאין הגיעו חברי ועדת לוקר למסקנה הזאת? קשה לדעת. בכל 65 העמודים של דו"ח הביניים לא מסבירה הועדה מדוע הטלת מגבלות על המזומן תקטין את היקף הכלכלה השחורה. קו ההגיון המנחה הנובע מעבודת הועדה מסיק כי הלבנת הון והתחמקות ממס זה רע, אלו מתבצעים באמצעות מזומן, אֶרְגוׁ – צמצום המזומן יוביל לצמצום הלבנת ההון והתחמקות ממס. הבה נדון בנושא וננסה להבין את הבעייתיות של הצעת הועדה.

ההמלצות לא ישנו דבר…

ועדת לוקר מעריכה את היקף הכלכלה השחורה בכ-22% מהתוצר המקומי הגולמי. הועדה מבססת הערכה זו על מחקר של הבנק העולמי משנת 2010 שניסה להעריך את היקף הכלכלה השחורה בכל מדינות העולם. גם עורכי המחקר וגם חברי ועדה מודים כי יש בעיה עם הערכות מסוג זה מכיוון שלא ידועים היחסים בין המשתנים השונים לבין המשתנה המוסבר – גודל הכלכלה השחורה. אנחנו נקל עם הועדה ונניח שהמספר הזה, 22%, הוא מספר קרוב מספיק להיקף ההון השחור האמיתי בכלכלה הישראלית. מה המספר הזה כולל בתוכו? מיהם אותם עברייני הון שחור?

הפעילות החוקית

כפי שציינה הועדה, חלק מההון השחור הוא פעילות כלכלית חוקית אשר איננה מדווחת (שזה לא חוקי). כאן נכנסת, למשל, הבייבייסיטר בת ה-17 שמטפלת בילדים שלכם כשאתם הולכים להצגה. כאן נכנס אותו מלצר, המשלשל את הטיפ לכיסו מבלי לדווח. זוהי הסטודנטית ששכרתם כמורה פרטית לפיזיקה עבור הילד שלא מצליח להבין מכניקת קוונטים. זהו גם האינסטלטור שנתן לכם מחיר טוב בלי לרשום בספרים וגם השיפוצניק שעובד אך ורק במזומן.

המלצות ועדת לוקר לא ישפיעו כלל על אוכלוסיה זו. ראשית, מגבלות סכומי המזומן בעסקאות המדוברות גבוהות דיין בכדי שלא יחייבו את מרבית העוסקים להימנע מביצוע עסקאות במזומן. שנית, גם עבור אותם מקרים בהם העסקאות תהיינה בסכומים גדולים העולים על המגבלה, יוכלו עדיין העוסקים לבצע את עסקאותיהם במזומן. מי בדיוק אמור לעצור אותם? מס הכנסה? הרי זהו אותו מס הכנסה שכבר היום לא מצליח לעצור אותם ולגבות מהם מס בגין הכנסותיהם. כיצד יצליח מס הכנסה לאכוף כעת גם את מגבלת המזומן? התשובה היא שאין למס הכנסה היום שום יכולת. המהלך הזה בסך הכל יהפוך חלק מעברייני המס לעבריינים נוספים – עברייני מזומן, אבל לא ישנה במאומה את גביית המיסים של מדינת ישראל או את היקף הכלכלה השחורה.

על הדרך יכלה ועדת לוקר להוסיף חוק נוסף: חוק האוסר על אזרחי המדינה מלעבור על חוקי המדינה. ברור לכולנו שחוק זה לא ישפיע במאומה על שיעור הציות לחוק, ולכן לא ברור מדוע ועדת לוקר סבורה שהפיכת עברייני מס לעברייני מזומן תתרום בצורה כלשהי להגדלת גביית המס מהציבור ולצמצום ההון שחור.

הפעילות הלא חוקית

תחת קטגוריה זו נכנסים כל העוסקים בפעילות לא חוקית, ואשר מסיבה זו חייבים לפעול במזומן. סוחרי סמים לא יכולים לגבות תשלום בעבור הסחורה שלהם בכרטיס אשראי משום שהם מוכרים מוצרים אסורים. בעלי בתי הימורים לא חוקיים, מעניקי שירותי זנות ושאר פעילויות לא חוקיות מסתמכים בעיקר על תשלום במזומן בעבור הסחורות והשירותים שהם מספקים, ולא יכולים לקפוץ לפקיד השומה הקרוב לביתם כדי לפתוח תיק במס הכנסה. הועדה לא מציינת מספרים (כי אין לה) אבל אני מעריך שמדובר בחלק הארי של הכלכלה השחורה בישראל. לא משנה כמה בייביסיטרים ומלצרים יש במדינה, סביר להניח שתעשיית ההימורים, הסמים והזנות מגלגלת הרבה יותר מזומן.

האם צמצום ההון השחור הנובע מפעילות לא חוקית יגדיל את גביית המס? לא. אין שום סיכוי. אי אפשר לגבות מס על מכירת קוקאין מכיוון שמכירת קוקאין איננה חוקית. אי אפשר לגבות מבעל קזינו בדירת מסתור מס חברות בגין הכנסות ההימורים שלו מכיוון שזה לא חוקי לנהל קזינו במדינה. לעבריינים הללו אין שום ברירה אחרת מלבד שימוש במזומן. כלכלנים היו מנסחים זאת כך: "העלות השולית של ביצוע עבירת מזומן עבור העבריינים היא נמוכה מאוד". העבריינים ממילא מבצעים פעילות כלכלית בלתי חוקית בעליל, העבירה הנוספת שהם כעת יבצעו, קרי, ביצוע עסקאות במזומן בסכומים אסורים, לא תהיה מה שירתיע אותם מביצוע העבירה. יתרה מכך, אין להם שום אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהם לא יכולים להתחיל לסלוק כרטיסי אשראי או לקבל העברות בנקאיות. רוצה לומר: חלק ניכר מההון השחור יישאר תמיד הון שחור.

יש דרך אחת לגבות מס מהון שחור לא חוקי – לגליזציה. אם סחר בסמים יהפוך מחר להיות חוקי, יהיה ניתן לפתוח חנויות לממכר סמים באבן גבירול ומס הכנסה ירוויח את המע"מ, מס החברות ומס ההכנסה מסוחרי הסמים. אם יהיה ניתן לפתוח בתי קזינו ו"מכוני בריאות" באופן חוקי, יהיה ניתן לגבות גם מאלה מס. נכון לסוף מאי גבתה הממשלה בקולורדו יותר מ-34 מליון דולר מיסים, רישיונות ואגרות בגין הסחר (החוקי) במריחואנה, זהו צמצום אמיתי בהון השחור, מכיוון שהצרכני המריחואנה רוכשים את הסמים שלהם באופן חוקי, ומשלמים על כך מס.

לועדת לוקר אין מנדט לדבר על לגליזציה, ואני משוכנע שחלק נכבדים מהקוראים יטענו, ובצדק, כי יש היבטים לא כלכליים כנגד לגליזציה מכל סוג. אני מסכים. אבל אם המטרה של הממשלה היא הקטנת ההון השחור, כדאי שתפסיק לדבר על פתרונות קסם בסגנון צמצום השימוש במזומן, ותתחיל לבדוק דרכים אמיתיות לטפל בבעיה.

…מלבד להגביל את האוכלוסייה שומרת החוק

אז נוכחנו לגלות שהמלצות ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן לא באמת יעזרו להקטין את היקף הכלכלה השחורה או למלא את קופת המדינה הריקה. ועדת לוקר מכירה בכך שמרבית המשתמשים במזומן הם אזרחים שומרי חוק, וכי יש צורך אמיתי להשתמש במזומן בקרב תושבי המדינה. מסיבה זו, נמנעת ועדת לוקר מ"ללכת על כל הקופה" ולהוביל למתווה שיעלים את המזומן לחלוטין מהכלכלה. גם אם המזומן היה נעלם לחלוטין, נדגיש, הדבר לא היה מגדיל את קופת המדינה באופן משמעותי. העבריינים לא יכולים לשלם מס גם אם ירצו, וסביר שיעברו לסוגי מזומן אחרים כתשלום (דולרים וביטקוין לצורך הדוגמא).

אמנם המלצות הועדה לא יועילו, אך יש להן פוטנציאל משמעותי להזיק:

ראשית, כל מגבלה על אמצעי התשלום בהכרח פוגעת בפעילות הכלכלית במדינה. אנשים שומרי חוק, שלא מעוניינים להפוך לעבריינים בגלל עבירת מזומן, ייאלצו לבצע עסקאות באמצעים אלקטרוניים אשר יקרים יותר מאשר השימוש במזומן. העברות כספיות בבנק, עמלות סליקת כרטיסי אשראי בחברות כרטיסי האשראי או בפייפאל, כל אלו מטילים עלויות עסקה נוספות על רכישות גדולות המהוות מס על האזרחים. ועדת לוקר אמנם מציעה לקדם ארנקים וירטואלים וכרטיסי דביט זולים יותר, אבל עדיין לא ראינו מדיום זול כמזומן לביצוע רכישות.

שנית, המגבלות על המזומן מהוות פגיעה בזכויות הקניין של אזרחי מדינת ישראל. המגבלות למעשה מונעות מאזרחי מדינת ישראל להשתמש ברכוש שלהם, במקרה זה המזומן, כרצונם. מדובר בהתערבות ממשלתית באשר לאופן השימוש באמצעי התשלום, התערבות מיותרת לחלוטין שכן היא לא תוביל לשום יתרון בעבור המדינה. מה תעשה הממשלה אם הציבור יתחיל לבצע עסקאות מזומן גדולות בדולרים במקום? האם היא תחזיר את הפיקוח על המט"ח שהיה לפני שנות ה-80 ותתחיל לחקור כל אזרח בנוגע לסיבה בגינה הוא מבקש להמיר מזומן? לא ניתן אפילו לנחש את כמות המגבלות הנוספות שתצטרך הממשלה להקים כדי לקיים את המלצות הועדה. תופעה נוספת ולא רצויה (מבחינת המדינה) שיכולה להתרחש היא קידומם של מטבעות אלטרנטיביים ואמצעים נוספים להתחמקות ממס שנמצאים כיום בשוליים. אני מדבר, בין היתר, על הביטקוין ועל מטבעות קריפטוגרפיים אנונימיים אחרים אשר יכולים להפוך את המתווה לחרב פיפיות עבור גביית המס הישראלי.

הרחבה: על הקשר בין מזומן לבין פשיעה

"המזומן הוא חלב האם של הפשע", טוען הקרימינולוג האמריקאי, ד"ר מרכוס פלסון, ואכן יש למזומן יתרונות רבים עבור העבריין – העיקרי שבהם הוא האנונימיות של השימוש בו. ועדת לוקר בחרה שלא להתייחס לאספקט מעניין של הקשר בין מזומן לבין פשיעה שמהותה ניסיון לגזול רכוש. למרות זאת החלטתי להתייחס לנושא ולהסביר מדוע למרות שניתן להוכיח קשר ישיר בין מזומן לבין פשיעה, הקטנת השימוש במזומן עדיין איננה יעד ראוי.

נסו לשים את עצמכם בנעליו של גנב או פורץ. אי שם, ברחובות השקטים והפחות מוארים נמצאות המטרות שלכם – אנשים ובתים. הפרס העיקרי שאתם רוצים לשים את ידיכם עליו הוא המזומן שברשותם. במזומן אתם יכולים להשתמש באופן מיידי, מבלי לחשוף את זהותכם, ומבלי שיוכלו לחבר בין שטר כסף שבידכם לבין שטר כסף שנגנב מאדם כלשהו (הכסף הינו בר-חליפין). כל שאר החפצים הגניבים הם בעלי תועלת נמוכה משמעותית עבורכם. כרטיסי אשראי יבוטלו במהירות לאחר ביצוע השוד, ובהיעדר הקוד המזהה תוכלו להשתמש בו ברכישות בלבד בפרק זמן קצר. חפצים אחרים בעלי ערך יצטרכו להיות מומרים למזומן בתמורה לערך נמוך משמעותית, ויוכלו לקשר אתכם לעבירה שבוצעה.

אין ספק שהתמריץ של העבריינים לביצוע עבירה כמו שוד, כיוס או פריצה לבתים הוא הימצאותו של מזומן. לאחרונה אף הצליחו כלכלנים לכמת את התמריץ של מזומן על פשיעה. במרץ 2014 פורסמה טיוטת מאמר ב-NBER של שישה כלכלנים (Wright et al) אשר חקרו "ניסוי טבעי" שהתרחש בארצות הברית החל משנות ה-90. במהלך שני העשורים האחרונים שונתה תוכנית תשלומי הרווחה בארצות הברית: עד שנות ה-90 קיבלו התושבים שחיו על קצבאות רווחה צ'קים עם תשלומי הקיצבה שלהם. לחלק ניכר מהתושבים הנזקקים לא היה חשבון בנק ולכן היו מחזיקים את עיקר הכסף שלהם במזומן. החל משנות ה-90 דרשה הממשלה הפדראלית לעבור לפורמט המכונה EBT, מה שהוביל להפסקת התשלום באמצעות צ'קים ולקבלת תשלום באמצעות כרטיס דביט נטען במקום (כמו תווי השי הנטענים בכרטיסי אשראי שאנו מכירים בחגים). החוקרים התמקדו במדינת מיזורי, וניצלו את העובדה שהמעבר התבצע בתהליך סדור, אזור אחר אזור, ולא בבת אחת, מה שאפשר להם לבחון את ההשפעה של המהלך על הפשיעה. בכל פעם שאזור מסוים החליף את תשלומי הרווחה מצ'קים ל-EBT, הבחינו החוקרים בירידה בפשיעה באזור זה, תופעה שהם קישרו לירידה בכמות המזומן שבידי הציבור ומכאן לירידה בתמריצים לפשיעה.

בסך הכל מדדו החוקרים שהמעבר ל-EBT הפחית את הפשיעה בכ-9.8%: פריצה לבתים פחתה ב-7.9%, תקיפה ב-12.5% וגניבה ב-9.6%. ההשפעה על שוד וגניבת רכבים לא הייתה מובהקת סטטיסטית. מעניין לציין שההשפעה על מקרי אונס גם הייתה אפסית, מכיוון שאונס איננו פשע שמונע מרצון להתעשר. האם מצאנו סיבה ראויה לצמצום השימוש במזומן?

אז צמצום בכמות המזומן שבידי הציבור מוריד את רמת הפשיעה ברחוב. על אף שועדת לוקר לא התייחסה כלל לטיעון הזה, יכול הקורא להסיק שמדובר ביעד שראוי לשאוף אליו, גם אם עלינו לתת את הדעת על כך שהגבלות על עסקאות במזומן לא יובילו בהכרח לצמצום המזומן שבידי הציבור. אבל בבואנו לבחון את ההשפעות של צמצום המזומן על הפשיעה עלינו להסתכל על מגוון סוגי הפשיעה. פשיעת הסייבר, לדוגמא, נמצאת במגמת עלייה ברורה. ככל שאנשים משתמשים פחות במזומן ומסתמכים יותר על בנקאות אלקטרונית והעברת כספים דיגיטלית, כך עולה התמריץ עבור עבריינים לפעול במרחב הדיגיטלי.

עבריינות האינטרנט היא אמנם פחות אלימה, הרי אף אחד לא חודר באישון לילה לביתכם או מכייס אותכם בפינת הרחוב, אך היא הרסנית הרבה יותר. כייס או פורץ מוגבלים ביכולת שלהם לגנוב כסף – האקר מוצלח יכול, לאחר שהצליח לחדור את הגנות המערכת הממוחשבת של בנק מסוים, לרוקן כמויות כסף גדולות מחשבונות רבים. על ידי צמצום המזומן הקטנו את התמריץ לסוגים מסוימים של עבריינות רחוב, אבל הגדלנו משמעותית את התמריץ לעבריינות סייבר.

סוף דבר

ועדת לוקר קמה כדי לייצר מתווה להפחתת השימוש במזומן, מתוך המטרה הראשית של הגדלת בסיס המס הישראלי ומלחמה בהון השחור. המלצותיה של הועדה לא יובילו לעמידה בתכנית שלה. השקלים שיתווספו לקופת המדינה יהיו זניחים בהשוואה לנזק שהתכנית תייצר לתושבי המדינה. היא תהפוך מאות אם לא אלפי אזרחים נוספים לעבריינים או לחילופין תשית מס פיננסי על רכישות גדולות בידי תושבי ישראל. המלצותיה הן לא יותר מאשר שלילת החירות של אזרחי מדינת ישראל ופגיעה בחופש הקניין שלהם. אני מתנגד למתווה ועדת לוקר, מה איתכם?

“Taxation is just a sophisticated way of demanding money with menaces.” – טרי פראצ'ט, השומר

יש לי וידוי: אני שונא לשלם מיסים.

השמועות מספרות שאני לא היחיד – אין דבר מרתיח יותר מאשר להתבונן בתלוש המשכורת שלכם ולראות כיצד השכר המשולם נחתך וקטן על ידי "מס הכנסה", "ביטוח לאומי", "מס בריאות" ושאר מרעין בישין. לפעמים אני תוהה אם לא היה עדיף לו היה כאב הלב נחסך ממני, ובתלוש היה מוצג הסכום נטו בלבד.

שנאת המיסים היא טרגדיה, מכיוון שהחברה שלנו כיום בנויה במידה לא מבוטלת על "תרומתם הכפויה" (כך המרצה שלי למאקרו כלכלה בתואר הראשון הגדירה את המיסוי…) של אזרחי המדינה ותושביה. הדיון נסוב היום בעיקר סביב הקטנת מיסים ורמת השירותים שהממשלה מעניקה. האזרח המצוי (כזה שאינו חולק אידיאולוגיה ליברטריאנית מסוימת) ירצה לקבל שורה של שירותים איכותיים מהממשלה, כגון בריאות, חינוך, תשתית, הגנה, משפט ועוד – ולשלם עליהם כמה שפחות.

הפרדוקס לפיו האזרחים רוצים להקטין מיסים ולהגדיל את ההוצאה הציבורית איננו חדש, ובלט במיוחד במחאת הקיץ העליזה של 2011. מצד אחד זעקו האזרחים כנגד יוקר המחיה, ומצד שני דרשו שירותים ציבוריים איכותיים ושורה של מענקים וסיועים מצד הממשלה שיחייבו העלאת מיסים. נפנופי ידיים וטיעונים בסגנון "זה לא גודל התקציב אלא חלוקת התקציב, צריך להוסיף לחינוך ולקחת מהחרדים/מתנחלים/ועדים/נמלים/וכו'" או "צריך להגדיל מיסים על העשירים, שיתרמו יותר" נשמעו גם כן.

מדוע אני ושאר המדינה שונאים לשלם מיסים?

אני טוען שמשלם המיסים סובל מכיוון שהוא מקבל את המקל, אך לא את הגזר – זה האחרון שמור אך ורק לפוליטיקאי. אף משלם מיסים לא הוזמן מעולם כדי לגזור סרט ולחנוך אגף חדש בבית חולים או כביש חדש שנסלל, ותמונתו של אף משלם מיסים לא התנוססה מעל דפי העיתון עם כותרת המכריזה כי בזכותו קשישים יקבלו עוד 36 ש"ח קיצבה בחודש. הכבוד הזה שמור אך ורק לאנשים שלוקחים מאיתנו את כספי המיסים.

היש אומלל ממשלם המיסים? למעשה כן: חייל חובה במדינת ישראל.

חיילי החובה במדינת ישראל הם קבוצה של מבוגרים צעירים שרק לאחרונה ניתנה להם זכות הצבעה. הם מגויסים בכפיה למוסד לא דמוקרטי, חלק ניכר מחירויותיהם נגזל מהם, מצופה מהם לשרת תקופה של בין שנתיים לשלוש שנים בתנאים לא סימפטיים ואף לסכן את חייהם ואת שלמות גופם בשביל שאר האוכלוסייה. בתמורה הם מקבלים כמה מאות שקלים בחודש, נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, והנחה של שני שקלים על שווארמה בתחנה המרכזית החדשה. עסקה די גרועה, אתם חייבים להודות.

ולמרות הכל, אנשים מתגייסים. מרצונם! ומתחרים ביניהם על הזכות להגיע ליחידות בהן הסיכוי שיהרגו גדול יותר. וההורים שלהם גאים בהם על כך. מתי בפעם האחרונה אמא שלכם סיפרה בגאווה שהילד שלה שילם הרבה מיסים?

מדוע אנשים רוצים להתגייס לצבא? ובכן, אנחנו כחברה מעודדים אותם ומוקירים להם תודה על כך. חיילי החובה הם "הילדים שלנו", הם שומרים עלינו, בזכותם אנו חיים בביטחון. אנחנו מעריכים את ההקרבה שלהם ומייצרים עבורם סטטוס חברתי גבוה. חייל חובה שמתגייס יודע כי הוא עומד לתרום למדינה ולחבריו האזרחים כפי שאחרים עשו זאת לפניו, ו"משתמט" מהשירות זוכה לסטיגמה חברתית שלילית. השירות בצבא הוא "שליחות", ואפילו חלק "מהציונות".

אם אנחנו יכולים לגרום לחיילי חובה להתגאות בשירות הצבאי שלהם, מדוע שלא נוכל לגרום למשלמי המיסים להתגאות בתשלום המיסים שלהם? גם הם "הילדים שלנו" (וההורים שלנו, והסבים שלנו); גם הם משלמים מיסים למען המדינה ולמען ידידינו האזרחים (גם כאלה שאנחנו לא מחבבים יתר על המידה); גם הם לא נהנים יותר מידי מעצם התרומה וגם תשלום מיסים הוא ציונות – הוא מסייע בבניין הארץ ומוסדותיה, ובהגנה על הארץ מפני אויבים.

תחת ההנחה שמדינת ישראל לא תהפוך מחר למדינה קפיטליסטית טהורה בה הכבישים יסללו על ידי חברות פרטיות וקופות החולים יפורטו, ומכיוון שהדרישה של הציבור לשירותים ציבוריים רק הולכת וגדלה, אזי בהשאלה מתכנית הטלוויזיה הקומית "מצב האומה": בואו נגרום לאנשים לאהוב מיסים.

אז קדימה לעבודה:

מידי שנה יישלח ל-100 בתי האב ששילמו את סכום המס הגבוה ביותר מכל ישוב מוניציפלי מכתב ברכה מראש הממשלה ומראש רשות המיסים. המכתב יודה למשלמים על תרומתם למען בניין הארץ ובטחון תושביה. "משלמי מיסים מצטיינים", אשר במשך שנים מקפידים על עלייה רצופה של סכום המס אותו הם משלמים יזכה לאות כבוד מיוחד מהנשיא. מעתה בכל חניכת אגף חדש בבית חולים, בכל גזירת סרט לכביש חדש, בכל מופע פתיחה באולם החדש של הבימה יופיע נציג משלם מיסים שנבחר באקראי שיגזור את הסרט וישא נאום.

את טבלאות שיאני השכר במשק המופיעות בטלוויזיה ובעיתונים נחליף בטבלאות שיאני משלמי המיסים. נעלה אותם לשידור באולפן שישי. אמנון אברמוביץ' ישאל אותם איך הם מרגישים להיות גיבורים ישראלים. רוני דניאל יסיים כל כתבה שמציגה טנק או מטוס חדש שצה"ל קנה ויתן קרדיט למשלמי המיסים שמימנו אותם. נפתח שירותרום למען המדינה בה אנו מעודדים את כל התושבים לתרום יותר מיסים מהנדרש על פי חוק. נינט תשיר. ביום העצמאות הבא בין מדליקי המשואות יהיו הגבר והאישה ששילמו הכי הרבה מיסים בשנת המס 2014. בערוץ הילדים יעשו משדר מיוחד על ילדים שתורמים מיסים מדמי הכיס שלהם.

נרשמתם ללימודים באוניברסיטה? מזל טוב. בהודעת הקבלה שלכם יירשם כי שכר הלימוד שתשלמו הינו מופחת ומסובסד בזכות כספי משלם המיסים, כמו למשל ישראל ישראלי (השם יוגרל רנדומלית). שילמתם אגרת רישוי על הרכב? תמונתו של מנכ"ל מע"צ תהיה שם, ותסביר לכם כמה הוא מודה לכם על שבזכותכם הם יוכלו לתקן ולהרחיב את תשתית הכבישים. נולד לכם ילד? בשעה טובה. קבלו מכתב ברכה מרשות המיסים שמברכת אתכם על הולדת היורש, ומסבירה לכם כי מענק הלידה וקצבאות הילדים שתקבלו ב-18 שנים הקרובות התאפשרו בזכות אנשים כמו גברת כהן מחדרה (תמונה).

האם זה באמת יגרום לאנשים לאהוב לשלם מיסים? כנראה שלא. אבל אולי זה לכל הפחות ידאג שאת התודה יקבלו האנשים שמשלמים.

אפתח בהתנצלות על העיכוב בפרסום הרשומה הבאה בסדרת הרשומות על כסף, בנקאות ואשראי. אילוצי לו"ז, דחיינות חסרת בושה וביקורת עצמית קשוחה הובילו לכך שהרשומה הבאה עדיין אינה מוכנה לשביעות רצוני. אך אל נא תיפול רוחכם, היא בדרך. אני רוצה להודות למגיבים ולנרשמים הרבים לבלוג בתקופה האחרונה, גם אלו שתפיסת עולמם איננה תואמת את תוכן הדברים.

ברשומה זו אני עומד להתייחס לטיעוני קיימות (Sustainability), המתנגשים, לכאורה, עם מודלים כלכליים קלאסיים. בעשורים האחרונים הולכים וגוברים הקולות מצד כלכלנים מסוימים וגם מצד חוקרים מתחום מדעי החיים, כי הנחות היסוד של המודלים הכלכליים המתייחסים לצמיחה מנוגדות לחוקי טבע בסיסיים. לכן, הצמיחה הכלכלית שלנו (כפי שהיא מוגדרת כיום) עתידה להיבלם. לפי טיעונים אלה, מכיוון שעיקרי נורמות ההתנהלות הכלכלית והחברתית שלנו מוכתבים מתוך ציפייה לצמיחה "תמידית", הרי שהכרה במגבלות הטבע מחייבת שינוי מקיף בהתנהלות של מדינות ואנשים בחברה. במקום לתכנן כיצד לפעול בכלכלה צומחת, עלינו להבין כיצד לפעול בכלכלה "קבועה", שבה סך הפעילות הכלכלית הנה קבועה לאורך זמן.

הטיעון הולך בערך כך: יצירה של צמיחה, כלומר גידול בתוצר הגולמי המקומי, דורשת שימוש בחומרי גלם והפיכתם למוצרים חדשים. התוצר איננו מחשב פעילות כלכלית של מוצרים "יד שנייה", ולכן מכירה של מכונית יד שנייה איננה נחשבת לפעילות כלכלית הנספרת לצורך חישוב התוצר, בעוד שמכירה של מכונית חדשה דווקא כן. בתהליך הזה של הגדלת היצור והעבודה נעשה שימוש באנרגיה, מה שמוביל אותנו לסתירה לכאורה עם המודלים הכלכליים, שכן לא ניתן לקיים צמיחה תמידית בעולם של משאבים ואנרגיה סופיים. מכיוון שגידול בתוצר מחייב גידול של יחידה מסוימת של אנרגיה, הרי שבסופו של דבר נגיע לאיזשהו מחסום שיחייב אותנו "לשנות גישה" ולהכיר בכך שהצמיחה כפי שאנו מכירים אותה הגיעה לסיום.

גם אם נקים ספירת דייסון סביב השמש, יש גבול לכמות האנרגיה שנוכל לנצל בכוכב הלכת שלנו לפני שנאדה אותו. וכך, חוקי הפיזיקה התנגשו עם המודלים הכלכליים והפכו את האחרונים לבעיתיים בלשון המעטה.

בתמונה: החשוד המרכזי לצמיחה הכלכלית הגלובלית של המאה ה-19

בשנת 1894 פרסם ה-Times of London מאמר הדן בבעיית התחבורה הקשה של הערים הגדולות – צואת סוסים. מרבית התחבורה בעיר נעשתה באמצעות כרכרות הרתומות לסוסים, אשר "מייצרים", כל אחד, בין 7 ל-13 ק"ג צואה מידי יום. הכפילו את זה בכ-150,000 סוסים בעיר ניו יורק ותקבלו בעיה תברואתית מסריחה במיוחד. המאמר חזה כי רחובות לונדון יהיו מכוסים עד שנת 1950 בצואת סוסים בגובה 9 רגל. נביא חורבן אחר טען כי עד 1930 גללי סוסים יגיעו לחלונות הקומה השלישית בניו יורק. התחזיות התבססו על מה שהחוזים הכירו היטב – כלכלה עירונית הולכת וצומחת, חשיבות הולך וגוברת לתחבורה מהירה, וגידול מהיר בכמות הכרכרות והסוסים בהם נעשה שימוש במרכזי ערים. בראשון באוקטובר 1908 נכנסה ליצור "מודל ה-T" של הנרי פורד והצילה אותנו, תושבי הערים, מעתיד מסריח במיוחד.

וויליאם ג'בונס (Jevons) היה כלכלן בריטי חשוב שחי במאה ה-19 ונחשב לאבי השיטות המתמטיות בכלכלה. בין חיבוריו המפורסמים אפשר למצוא גם את "שאלת הפחם" שחיבר ב-1865. במאמרו הזה מציין ג'בונס, ובצדק, כי חלק ניכר מהמהפכה התעשייתית שהפכה את בריטניה לכוח כלכלי שאין שני לו באותה תקופה נובעת משימוש בפחם כמקור האנרגיה המרכזי. מכיוון שג'בונס הכיר בכך שהפחם הוא מקור אנרגיה בעל כמות סופית, הוא הטיל ספק ביכולתה של בריטניה להמשיך ולהגדיל את כלכלתה מעבר לאיזשהו רף אותו תוכל "לתחזק" לאורך זמן. ג'בונס הכיר בקיומו של הנפט, אך יכולת ההפקה שלו הייתה נמוכה ב-1865 וג'בונס המעיט בחשיבותו האנרגטית. אם בוחנים את הפקת הפחם מאז חיבורו, ניתן לראות שג'בונס צדק בנושא אחד: הפקת הפחם הגיעה לשיא בתחילת המאה ה-20 ונמצאת בירידה מאז. עם זאת, הצמיחה רק המשיכה לזנק, וצרכי האנרגיה שלנו נפתרים גם באמצעות נפט ואנרגיה גרעינית, אותה לא העלה ג'בונס על דעתו.

דוגמאות אלו ואחרות מצוטטות בדרך כלל כתגובה לנבואות זעם כגון Peak Oil והידלדלות מאגרי אנרגיה עולמיים. כפי שג'בונס לא חזה את מהפכת הנפט ואנשים בסוף המאה ה-19 לא חזו את מהפכת המכונית הפרטית בחיינו, כך גם אנשי "הקיימות" לא מסוגלים להעריך את השיפורים הטכנולוגיים העתידיים שישפרו את חיינו. יש בעיה עם הגישה הזו שאמורה להיות ברורה מאליה: היא מסתמכת על חדשנות טכנולוגית שאולי לא תגיע. התעלמות מתמרורי אזהרה מתוך ציפייה ש"המדע יציל אותנו" אולי סייעה לנו ב-250 השנים האחרונות, אבל כפי שציינתי בפוסט קודם, במשך מרבית ההיסטוריה האנושית היו בני האדם כלואים במלכודת מלתוזיאנית, מנגנון אשר דחף את האדם הממוצע לחיים של עוני והסתפקות במועט. מציאות של חיים עם צמיחה כמעט אפסית ועוני הייתה נחלתם של הרוב המוחלט של בני האדם שחיו על הפלנטה שלנו.

אבל האם הטענה הזו, שהצמיחה שלנו מוגבלת על ידי האנרגיה אותה אנו צורכים, מהווה איום אמיתי על המודלים הכלכליים המקובלים? אני לא בטוח. החלטתי לשתף אתכם בבדיקות שערכתי ובתיאוריות שלי לגבי המצב.

שני פנים לצמיחה

נגדיר לצורך הדיון שלנו שתי דרכים באמצעותן אנחנו יכולים להגדיל את התוצר הכלכלי:

הדרך הראשונה היא באמצעות יצור תפוקות רבות יותר על ידי שימוש בחומרי גלם נוספים. זוהי הצמיחה מהסוג אליו התייחסתי בתיאור למעלה, הצמיחה שאנשי הקיימות רואים. אם נבחר לייצר עוד יחידה ממוצר מסוים, המכונה תעבוד עוד יחידת זמן שתגזול אנרגיה, ותשתמש בחומרי גלם נוספים שהכנתם צורכת אנרגיה גם כן. אם אין לנו אנרגיה נוספת, לא נוכל לייצר יותר – והצמיחה "תיחסם".

אבל יש דרך שנייה לייצר צמיחה: באמצעות הגדלת פיריון העבודה. כתבתי בעבר בעקיפין על פריון העבודה כשהתייחסתי לפרדוקס של סולו. הגדלת הפריון נעשית על ידי שיכלול טכנולוגי שמאפשר לנו לעשות יותר עם פחות. חישבו לדוגמא על מנוע הקיטור הראשון שמסמל עבור רבים את תחילתה של המהפכה התעשייתית. מנוע הקיטור של וואט הוא המצאה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיי האנושות, אך יעילותו של המנוע, דהיינו כמות האנרגיה שמנוצלת לעבודה מתוך סך האנרגיה שנשרפת, נמוכה למדי. עם השנים נבנו דגמים משוכללים יותר של המנועים ששיפרו את היעילות – כלומר, בעבור אותה מסה של פחם בוער הצלחנו לרתום יותר יחידות אנרגיה לצורך ביצוע העבודה. הצמיחה הזו היא "חינמית" במונחי אנרגיה, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לייצר יותר על ידי שימוש באותה אנרגיה בה נעזרנו עד כה (אלא אם כן חומרי הגלם שאנחנו שורפים להפקת האנרגיה נגמרים). שיפור במנוע הוא דוגמא אחת, אבל כל שיפור ברמת המפעל שמאפשר לנו לייצר יותר עם פחות הוא למעשה שיפור בפיריון העבודה אשר יעלה את הצמיחה.

אני טוען שככל שהזמן מתקדם, אנחנו נהנים יותר מצמיחה מהסוג השני מאשר צמיחה מהסוג הראשון. העולם העסקי היום בנוי במידה רבה על התייעלות וצמצומים של תשומות ובמקביל מיקסום תפוקות. לצורך הבדיקה שלפתי את נתוני הצמיחה של ארצות הברית מהבנק העולמי, והשוויתי אותם לסך צריכת האנרגיה בארצות הברית (מפחם, נפט, אנרגיה גרעינית ומקורות מתחדשים) על פי נתונים של ה-EIA. מצ"ב הנתונים מנורמלים (לחצו להגדלה):

צמיחה לעומת צריכת אנרגיה בארצות הברית

הקו האדום מייצג את הצמיחה בתוצר, ואילו הקו הכחול את הגידול בצריכת האנרגיה של ארצות הברית. עד לשנות ה-80 היה קייס לטענות הקיימות, אבל הנתונים מראים כי התרחש תהליך של היפרדות (Decoupling) בין הצמיחה לבין האנרגיה. מעניין לראות שההיפרדות מתחילה באזור 1973, ימי החרם הערבי. כמו כן שימו לב שצריכת האנרגיה בארצות הברית הגיעה לשיא מסוים ואף ירדה ממנו מעט. זה מנחם, למרות שכמובן אין זה מבטיח דבר.

מעודד, הצגתי את הממצאים בפני חברים וספגתי תגובה צוננת: הגלובליזציה גרמה לאמריקאים להעביר את המפעלים עתירי האנרגיה שלהם למדינות העולם השני והשלישי. האמריקאים מנצלים הרבה יותר אנרגיה – אך זו איננה נכנסת לסטטיסטיקה מכיוון שהיא נצרכת במדינות אחרות. יש בהסבר הזה היגיון, מליוני מקומות עבודה עברו בעשור האחרון מארצות הברית לסין ולמדינות אסיה והפסיפיק יחד עם מפעלים ובתי חרושת. הצמיחה לעומת צריכת האנרגיה העולמית נראית בערך כך:

צמיחה עולמית מול צריכת אנרגיה עולמית

גם כאן לקחתי את הנתונים מהבנק העולמי ומה-EIA. צריך לזכור שהנתונים בעייתיים יותר כאשר לוקחים אותם בקנה מידה גלובלי. לא בטוח כי נתוני הצמיחה של כל המדינות מדויקים, וכך גם נתוני ניצול האנרגיה.

ובכן, גם הפעם אנו רואים היפרדות, אם כי איטית יותר. גם כאשר סופרים את המפעלים הבזבזניים שמזהמים נהרות בקמבודיה, אנחנו רואים שהעולם מצליח להפיק יותר צמיחה עם פחות אנרגיה. אנחנו עדיין במגמת עלייה וצורכים יותר ויותר אנרגיה, אבל הצמיחה איננה תוצאה אך ורק של הגידול בכמות האנרגיה שאנחנו מנצלים, אלא של גורם אחר. גם בעולם של כמות אנרגיה קבועה, אנחנו מסוגלים לייצר צמיחה.

כלכלת שירותים, לא מוצרים

מקובל לחשוב על תוצר כעל פעילות כלכלית שמטרתה יצור עוד מוצרים. תפיסה זו אמנם הייתה נכונה ב-1937, כאשר סיימון קוזנץ הציע לראשונה שיטה למדידת פעילות כלכלית ומושג התמ"ג הומצא לראשונה. אבל עיקר הפעילות הכלכלית בעולם ובעיקר במדינות המפותחות נובעת מסקטור השירותים. רובנו לא מייצרים מוצרים אלא מעניקים שירותים: שירותי המלונאות (כן, המלון הוא מוצר. אבל בונים אותו פעם אחת. עיקר הצמיחה ממלונאות היא מתן שירותי לינה), שירותים פיננסיים (מתי ראיתם בנקאי בונה משהו?) ושירותים מקצועיים נוספים רבים.

ננסה להמחיש זאת בדוגמא: אנחנו יכולים להגדיל את התוצר על ידי תדלוק הרכב שלנו באוקטן, או על ידי תשלום שכר טרחה לעורך דין בעבור שעת עבודה. בשני המקרים נגדיל את התוצר בסכום דומה, אך במקרה הראשון אנחנו נצרוך אנרגיה שוות ערך לכ-40 ליטר דלק, ובמקרה השני צריכת האנרגיה תהיה נמוכה בהרבה. אלא אם כן מוחו של עורך הדין בוער בטמפרטורות גבוהות בעודו חושב, לא סביר כי בשביל אותה פעילות כלכלית נצרוך כמות כה גדולה של אנרגיה.

וכך הגענו לנקודה השנייה: התוצר מודד פעילות כלכלית. זוהי צמיחה, אנשים אשר צורכים מוצרים ושירותים, לא רק חומרי גלם המומרים למוצרים סופיים.

הנה חלקו של סקטור השירותים מתוך סך התוצר בארצות הברית, סין, האיחוד האירופאי, אמריקה הלטינית וסך העולם (מקור הנתונים: הבנק העולמי).

סקטור השירותים מתוך סך התוצר במדינה

הקו השחור מראה את היחס בכל העולם. בהדרגה סקטור השירותים מהווה את רוב התוצר הכלכלי שלנו, לא רק בעולם המפותח, אלא גם במדינות מתפתחות. סקטור השירותים צורך אנרגיה, ללא ספק, אבל התרומה הכלכלית שלו איננה תלויה בכמות האנרגיה אותה הוא צורך, אלא בטיב השירות שהוא מעניק. זה לא משנה אם רואה החשבון שלכם משתמש בהרבה חשמל, מה שמשנה זו רמת העבודה החשבונאית שהוא מבצע עבורכם.

האתגר – צמיחה בעולם השלישי

הבדיקה האחרונה שרציתי לבצע היא מדידה של ניצול אנרגיה לנפש. שוב, הנתונים הם של ה-EIA ומודדים את סך צריכת האנרגיה במדינה חלקי כמות האוכלוסיה. הטרנד בעשור האחרון הוא ברור:

צריכת אנרגיה לנפש בארצות הברית

אלו חדשות מאוד מנחמות. ארצות הברית היא כנראה המדינה המפותחת ביותר בעולם. עבור מדינות מפותחות פועלים אם כן שני כוחות אשר מרסנים את המשך הגידול בצריכת האנרגיה העולמית. הראשון – ירידה בצריכת אנרגיה לנפש (שלהערכתי נובעת מאורבניות ומטרנדים "ירוקים") והשני – ירידה בגידול אוכלוסין. מרבית המדינות המפותחות הגיעו למדד פוריות (Fertility Rate) השווה או נמוך מיחס ההחלפה (2.1). משמעות הדבר היא שאישה במדינה מפותחת יכולה לצפות לכך שבממוצע היא תלד 2.1 ילדים או פחות, וכך כמות האוכלוסייה במדינות אלו נותרת שווה או אף יורדת בטווח הארוך. הטרנד כבר מגיע למדינות מתפתחות, ויש לא מעט מדינות אשר טרם הגיעו לשלב המפותח של מדינות המערב – אך קצב הריבוי הטבעי שם יורד בהדרגה (בגדול, תוצאה של אפשרויות תעסוקה והשכלה גדולות יותר שנפתחות בפני נשים וגמול חברתי וכלכלי גבוה יותר לאישה משכילה בחברה).

אבל עדיין, אני רואה בעיה. הנתונים בגרף מעל מראים כי צריכת האנרגיה לנפש בארצות הברית ב-2011 הייתה בערך 315 מליון BTU לנפש. צריכת האנרגיה לנפש בעולם הייתה 74 מליון BTU לנפש בלבד. עלינו להניח כי מדינות העולם ימשיכו להתפתח וכי רמת צריכת האנרגיה לנפש שם תגיע לפחות לרמתה של ארצות הברית כיום. אם העולם כולו היה צורך אנרגיה ברמה של ארצות הברית לנפש, הייתה סך צריכת האנרגיה הגלובלית גדולה פי 4.3. זה המון אנרגיה. ולכן סביר שנראה בעתיד גידול משמעותי בצריכת האנרגיה העולמית. האם זה יגביל את הצמיחה? בכלל לא בטוח, כפי שהראיתי למעלה. אבל עלייה של מחירי אנרגיה אף פעם לא עשתה לכלכלה טוב.

סיכום והרהורים אחרונים

גידול בצריכת האנרגיה וצמיחה קשורים זה לזה, על כך אין עוררין. עם זאת, תיתכן צמיחה ללא גידול בצריכת האנרגיה כפי שייתכן גידול באנרגיה ללא צמיחה. גם אם החדשנות הטכנולוגית שנדרשת לשיפור בפיריון העבודה לא תגיע, השנים האחרונות מוכיחות כי כלכלת העולם קשורה יותר ויותר בשירותים מקצועיים ולא בחומרי גלם הנכרים ממעמקי האדמה.

זו טעות, לדעתי, להשיב לטענות על מגבלות צמיחה עם תחזיות כי "יש עוד הרבה נפט וגז לשנים רבות". אנחנו לא יכולים להיות בטוחים ברזרבות הקיימות והקונספט של אנרגיה חינמית אינסופית שמור בינתיים לספרי המדע בדיוני בלבד. חשוב להיזהר מטיעוני קש הקושרים צמיחה כלכלית עם שריפת פחם ונפט, אך גם להכיר בכך שמחירי האנרגיה (פונקציה של היצע וביקוש) ישפיעו רבות על איכות חיינו וההזדמנויות הכלכליות העתידיות שלנו.

כחומר העשרה אני מפנה לפרויקט אקו-ויקי שמהווה מצבור אדיר של מידע בנוגע לקיימות וכלכלה. אמת, עם חלקים רבים אני מוצא עצמי לא מסכים, ורשומה זו מתנגשת עם לא מעט מהרשום שם, אך יש יתרון בהכרת הטענות של הצד השני ולמידת העובדות.

ארה"ב סערה בשבוע האחרון עקב שערוריית המדים של הנבחרת האולימפית האמריקאית. התקשורת חשפה כי ראלף לורן, שנבחר על ידי הועד האמריקאי האולימפי לעצב את מדי האולימפיאדה של הנבחרת, העביר את המדים לייצור בסין. מדיה של הנבחרת האולימפית המייצגת את האומה האמריקאית נתפרו על ידי מי שעולה והופכת למתחרה הגדולה ביותר של ארצות הברית בעולם. פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, רפובליקנים ודמוקרטים, התבטאו בחריפות כנגד המעשה. אבל האמת העצובה היא שאירוע זה הוא בסך הכל מקרה מייצג, תקשורתי מאוד, של תהליך הגלובליזציה שעובר על שוק התעסוקה העולמי מזה למעלה משני עשורים. אפשר להתווכח בלי סוף סביב השאלה האם ראוי כי מדים של נבחרת אולימפית ייתפרו בתחומי המדינה או מחוצה לה, אבל זהו לא העיקר. תעשיית הטקסטיל וההלבשה האמריקאית העבירה כבר מזמן כמעט את כל מפעליה למדינות המזרח. בארצות הברית הגדולה יש כיום פחות מ-90,000 עובדים המועסקים כעובדים יצרניים בתעשיית ההלבשה. בתחילת שנות ה-90 היו קצת פחות ממליון.

גם בישראל המצב דומה. בעשור האחרון עקרו מארצנו מפעלי טקסטיל והלבשה רבים, ואלפי עובדים איבדו את מקום עבודתם לטובת עבודה זולה יותר בארצות הנכר. הציבור הישראלי חזה במפעלים שנסגרו ובעובדים שהסתגרו בתוכם. טענות רבות נשמעו ועודן נשמעות על הסיבות לכך. בין רדיפת הבצע של היצרנים שמוכנים להשמיד את התעשייה המקומית בשביל לייצר בזול יותר בחו"ל, להבנה כי העולם השתנה ופירמה שלא תעבור לייצר גלובלית פשוט לא תשרוד. פוסט זה הוא מעין כתב הגנה המנסה להציג את הצד השני של המטבע: לבחון את הסיבות לעזיבת המשרות, להסביר מדוע כלכלית אין דרך אחרת ומדוע אני מאמין שהפרוטקציוניזם לא יעזור, מה אנחנו מרוויחים ממעבר היצור כחברה ומהי ההשפעה החיובית של תהליך זה על האנשים העניים ביותר בעולם. נפתח בהסבר קצר על מדוע כל זה קורה.

מבנה העלויות קובע את מיקום היצור

תעשיית ההלבשה (קרי, יצור פרטי הלבוש) היא מוטית עבודה (Labor-Intensive). משמעות הדבר היא שמרבית הפעולות הקשורות לתהליך הייצור של הבגדים תלויות בעבודה אנושית, ולא במכונות ייצור. אם הייתה התעשייה מוטית-הון (Capital-Intensive), דהיינו רוב פעילות הייצור בה הייתה מתבצעת על ידי מכונות ואמצעים אחרים, אז לצורך הגדלת הייצור היה צריך לקנות מכונות נוספות או מכונות משוכללות יותר. אך כאשר התעשיה מוטית-עבודה, כדי לייצר יותר, צריך בעיקר לשכור יותר ידיים עובדות. זוהי הסיבה ששכרם של העובדים היצרניים בתעשיית ההלבשה הוא מרכיב עיקרי במבנה העלויות של הפירמות, ומכאן נובע היתרון של חברות ההלבשה המייצרות במדינות בהן השכר הממוצע נמוך מאוד.

מעבר לכך, הידע המקצועי והתשתית הטכנולוגית הנדרשים לצורך הקמת עסק לייצור בגדים הם יחסית פשוטים וזולים, כך שעסק לייצור בגדים נקלט בקלות גם במדינות עם תעשייה בעלת רמה טכנולוגית נמוכה. לא צריך להיות מדען טילים כדי לייצר ג'ינס, והלוואה נמוכה להקמת עסק יכולה לממן את הציוד הראשוני הנדרש.

מנגד, תעשיית הטקסטיל (קרי, יצירת האריגים וחומרי הגלם) היא תעשייה מוטית-הון. מרבית האמצעים הנדרשים ליצור טקסטיל הם מכונות, ולא אנשים. תעשיית הטקסטיל נדדה בהדרגה מהמדינות המפותחות אל המדינות הצומחות בעקבות תעשיית ההלבשה. יצרני הבגדים שמייצרים כעת בסין, בנגלדש, סרי לנקה וויאטנאם צריכים חומרי גלם כדי לעבוד, ותעשיות שמייצרות את חומרי הגלם קרוב אליהם זוכות לספק אותם. עלויות ההובלה הימית של מוצרי הטקסטיל מהמדינות המפותחות ליצרני הבגדים במדינות הצומחות, ומשם בחזרה למדינות המפותחות, הן שהכריעו את הכף לטובת העברת יצור הטקסטיל גם הוא מזרחה.

חשוב להדגיש כי מאז ומתמיד (או לפחות, ב-200 השנים האחרונות) עבדו בתחום היצרני של תעשיית ההלבשה אנשים המשתייכים לשכבות החלשות והעניות באוכלוסיה. בתחילת המאה הקודמת היו מרבית הבגדים מיוצרים בבתי האנשים. עם התיעוש הועבר הייצור למתפרות ולמפעלים יעילים יותר. מפעלים אלו היו באופן מסורתי ממוקמים באזור החלשים יותר של המדינה. בארה"ב לדוגמא, עיקר הייצור של תעשיית ההלבשה והטקסטיל התמקד בדרום-מזרח המדינה, הנחשב לעני יותר. נדידת העבודה לעבר שווקים זולים יותר היא בסך הכל צעד נוסף באותו כיוון בו צועדת התעשייה מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית.

 העתקת המפעלים – חזירות או חוסר ברירה

הטענה שעולה בתקשורת בכל פעם שמפעל נסגר עקב מעבר ליצור בארץ זרה היא שהבעלים של המפעל עשה בחירה אנוכית של סגירת העסק, פיטור העובדים והפקרת משפחותיהם בעבור בצע כסף. מחזיקים בגישה זו מכירים בהבדלים הניכרים שבין עלות העסקה של פועל במדינה צומחת כמו סין או בנגלדש לבין עלות העסקה של פועל ישראלי, אך להערכתם הבחירה לייצר בחו"ל איננה הכרחית אלא נועדה להגדיל את רווחי בעלי המפעלים. לדידם, המפעלים יכולים להתקיים גם עם עבודה ישראלית, אך במתח רווחים נמוך יותר. כדי לבחון את הגישה הזו, די שנסתכל על מה שקרה לכל אותם בעלי מפעלים "ציוניים" ופטריוטים, שבחרו להשאיר את היצור על אדמת ישראל. דוגמא מייצגת היא חברת דלתא גליל, ודוחות קיץ 2005 (שלפחות בתחילת הדרך, ניסתה להשאיר את הייצור בגבולות הארץ).

דלתא היא מחברות הטקסטיל המובילות בישראל. יו"ר החברה ובעל השליטה בה בשנת 2005, מר דב לאוטמן, היה טיפוס שניתן להגדירו בקלות כפטריוט. הוא הרבה לדבר על רצונו להפוך את דלתא ל"טבע של הטקסטיל", כלומר לחברה ישראלית גדולה ומצליחה התורמת למשק הישראלי. מסיבה זו דלתא לא מיהרה להעביר את מרבית הייצור שלה לסין ולשווקים מתפתחים אחרים כמו חברות ההלבשה האחרות. במחצית 2005 דיווחה דלתא על הפסדים של כמעט 6 מליון דולר. המסר הובהר, ודב לאוטמן התחיל בתוכנית התייעלות כואבת הכוללת פיטורין של 550 עובדים ישראלים. הכתבה ב-NRG מתארת את הסיבות להפסדי החברה:

כנראה היא טעתה כשהתעקשה תקופה ארוכה מדי להחזיק מפעלי ייצור במדינות יקרות כמו קנדה, ישראל ואפילו הונדורס, שם אמנם זול להעסיק עובדים, אבל לעומת סין – שבה ניתן לייצר מוצר מוגמר במהירות, כי כל המוצרים הנלווים לבד ולתפירה נמצאים בקרבת המפעל – להונדורס צריך לייבא את סרטי הגומי או את הכפתורים, דבר שמייקר בסופו של דבר את הייצור.

[…]

בישראל, שבה כל פועל ייצור עולה לה 1,000-800 דולר בחודש – לעומת 100 דולר בסין – היא מפטרת, כאמור, כ-550 עובדים . בענף הטקסטיל אומרים שדלתא איחרה בתגובתה, והחזיקה זמן רב מדי במפעלים יקרים ובמרכז לוגיסטי בהונגריה – שאותו היא סגרה לאחרונה ואשר היה טעות מבחינתה, כפי שמודה אפילו טיברג.

 את שנת 2005 סיימה דלתא עם הפסדים של 38 מליוני דולרים והוכיחה שגם חברה צומחת ומותג מנצח שלא עוברים לייצור זול, פשוט לא מצליחים לייצר רווחים. הציבור הישראלי לא עודד את התעשייה הישראלית על ידי כך שהסכים לרכוש בגדים תוצרת הארץ במחירים יקרים יותר, כדי לתמוך בתעשייה. כך דיבר הציבור, כפי שהוא מדבר פעמים רבות, ב-2 קולות: האחד דורש שמירה על תנאי העובדים הישראלים, והשני מסרב  לשלם את המחיר הדרוש לכך.

השפעת הגלובליזציה על העובדים במדינות הצומחות

טענה נוספת שנשמעת על ידי מתנגדים, בדרך כלל מהצד הפוליטי השני של המתרס, נוגעת בתנאים ובשכר הנמוכים המוענקים לעובדים באותן מדינות מתפתחות בעבור עבודתם. אותם אנשים יודעים להצביע על השכר הנמוך משמעותית של העובד הויאטנאמי יחסית לעובד האמריקאי או הישראלי, לשעות העבודה הרבות יותר, ולכך שלעובד בקמבודיה אין מזגן במפעל אלא מאוורר תעשייתי גדול בתקרה, במקרה הטוב. דוגמא לרטוריקה מסוג זה נוכל למצוא בדבריה של ח"כ שלי יחימוביץ' אשר בראיון להראל פלג ברדיו "קול הכינרת" אמרה, בין היתר, "בסין יותר זול. כי בסין מעסיקים עבדים לא עובדים והפועלת הסינית מרוויחה דולר ליום".

נקודות אלו, בעודן נכונות, הן לא יותר מאשר תוצר של ראייה סובייקטיבית המתעקשת לחפש קרבנות. כדי לענות על השאלה "האם הגלובליזציה דנה את העובדים במדינות הצומחות לחיי עבדות ועוני", עלינו קודם כל לשאול את עצמנו מה היה קורה אם משרות הטקסטיל לא היו עוברות אל אותן מדינות. התוצאות אליהן נגיע עלולות להפתיע גם את ח"כ יחימוביץ'.

תעשיית הטקסטיל וההלבשה מהווה חלק ניכר ומרכזי בתוצר של מדינות צומחות רבות. נתונים לשנת 2008 מעידות כי תעשייה זו מהווה 5% מסך התוצר בסרי לנקה, אבל 12% מהתוצר הקמבודי ו-15% מהתוצר הפקיסטני. עבור כלכלות אלו, וכן עבור הכלכלה הבנגלדשית, מהווה התעשייה את המקור העיקרי ליצוא (מעל 50% מסך היצוא השנתי). בכך התעשייה למעשה מהווה את המקור החשוב ביותר למטבע זר במדינה, שמשמש לרכישת מוצרי יסוד רבים בשווקי העולם עבור תושביהן. השכר הנמוך ביותר במדינות מתפתחות נמצא באופן כללי בתעשיית החקלאות. בתעשייה זו עבדו מרבית אזרחי העולם העני עד לאחרונה. הסיפור של סין ושל כלכלות צומחות רבות אחרות הוא המעבר מהחקלאות לייצור. בממוצע, העבודה היצרנית במפעלים ובבתי החרושת מעניקה לעובדים במדינות אלו שכר של בערך פי 2 מהשכר של עובדי האדמה במדינה. עבודה בתעשיית ההלבשה והטקסטיל מעניקה לרוב שכר גבוה יותר מהממוצע בתעשיית הייצור – כך שאם חברות האופנה והטקסטיל היו מחזירות את המפעלים הביתה ומפסיקות להעסיק את המקומיים בתנאים הנמוכים, שכרם היה יורד עוד יותר ומצבם מידרדר חזרה. החברות לא ישקלו להשוות את תנאי השכר של העובדים הסיניים עם העובדים הישראלים – לא מיוזמתם. אחרת, לא היו מפסיקים את היצור בארץ מלכתחילה.

כדי להמחיש את ההשפעה החיובית של הגלובליזציה על אותם "עבדים" מודרניים, ראו את התפלגות השכר השנתי בקמבודיה. הנתונים לצערי נכונים לשנת 2000 עקב בעיית זמינות נתונים:

שכר שנתי לעובד בקמבודיה (בדולרים, שנת 2000)

מקור נתונים: UNIDO. מקור הגרף: דוח מחקר IDO המצוטט בסוף הפוסט.

תעשיית הטקסטיל העלתה בשנת 2000 את השכר במדינה ואפשרה לעובדים לשדרג עצמם ולשפר את חייהם. השוואת השכר של העובדים במדינות אלו לשכרם של עובדים במדינות המפותחות הנה מוטעית מכיוון שהיא איננה לוקחת בחשבון את עלות המחיה הנמוכה של המדינות הצומחות. אין איש אשר יטען כי העובדים בתעשיית ההלבשה בקמבודית שורקים בכל בוקר בדרכם לעבודה, אך העבודה ב"מפעל היזע" מהווה שיפור לתנאי ההעסקה שעמדו בפני הוריהם, ונותנת להם את האפשרות להעניק חיים טובים יותר לילדיהם.

אבל נתון חשוב לא פחות היא ההשפעה החברתית של הגלובליזציה ונדידת עבודות הייצור על האוכלוסיות המוחלשות במדינות אלו. אני מדבר על הנשים. במדינות הללו מצבן הכלכלי, החברתי והפוליטי של הנשים הינו בכי רע. מרבית התעסוקה של הנשים התמקדה עד לעידן הגלובליזציה בשני תחומים. הסקטור הביתי – כלומר ניקיון הבית או עבודה במשק הבית של משפחה אחרת, והסקטור ה"לא פורמלי". זה שאין לגביו יותר מידי סטטיסטיקות ממשלתיות. ודי לחכימא ברמיזה. נדידת העבודות היצרניות בתחום ההלבשה למדינות אלו הוציאה את הנשים מהבית לעבודה ותרמה לכוחן של הנשים ולהעצמתן. נשים, צעירות ברובן, נכנסו לעבודה בייצור הלבשה בגיל צעיר, וחלקן באוכלוסיה העובדת בסקטור זה גבוה במיוחד. נתונים לשנת 2004 לדוגמא (מקור: UNCTAD, דו"ח IDO המצוטט בסוף) מראים כי 90% מהעובדים בסקטור הטקסטיל וההלבשה בבנגלדש ובקמבודיה הן למעשה עובדות. הן מהוות גם 87% מהעובדים בתחום בסרי לנקה, 72% בהפיליפינים, 62% בסרי לנקה, 80% בבוצוואנה, ו-67% במאוריטניה. במדינות אלו, עד לפני עשורים מעטים, כלל לא היו אפשרויות תעסוקה לנשים. לא ניסחף, שכרן של הנשים עדיין נמוך יותר ב-30% משכרם של הגברים המחזיקים במשרה זהה. בעיה זו קיימת גם בעולם המפותח והמערבי. אבל יצירת המפעלים "הנצלניים" במדינות אלו נותנת לנשים סיכוי לשפר את חייהן ולחזק את מעמדן בחברה.

קשה אולי לאדם המערבי לזכור זאת, אבל בתחילת המאה ה-20 היו סדנאות יזע ותנאי עבודה נצלניים דווקא בעולם המערבי שרק התחיל לצמוח כלכלית. ניו-יורק הייתה מלאה בסדנאות לייצור בגדים בשכר נמוך, ובחלק מהמקרים היו העובדים מחויבים לשלם מראש בעבור הכסא שלהם ועבור החשמל שבו השתמשו (!). העובדים בחרו לעבוד שם לא מכיוון שהם אהבו את העבודה, אלא מכיוון שהיא הייתה טובה מהאלטרנטיבה. כך שיפרו את חייהם והבטיחו עתיד טוב יותר לילדיהם.

עבודת המחוקק – חוזרים לפרוטקציוניזם

חלק מהמחוקקים הנמרצים העבירו חוקים שיגנו לכל הפחות על רכש טקסטיל ציבורי. ההיגיון הוא שרכישות של ציוד טקסטיל והלבשה על ידי מוסדות המדינה, הממומן בכספי מיסים של אזרחי המדינה, צריך להיות מושקע בתעשיה המקומית. כך למשל צמח לו "חוק הטקסטיל הבטחוני" שהציעה שלי יחימוביץ. עיקרי החוק, כפי שמצוין באתר האינטרנט של ח"כ יחימוביץ':

חוק הטקסטיל הביטחוני, המובא כתיקון בחוק חובת המכרזים, יחייב את צה"ל, המשטרה והשב"ס להעדיף מוצרי טקסטיל שיוצרו בארץ. החוק קובע כי מפעלים ישראליים יוכלו לזכות במכרזים של טקסטיל עבור כוחות הביטחון גם אם הצעותיהם יהיו יקרות ב-50% מההצעה הזולה ביותר של מתחרים מחו"ל.

משמעות הצעת החוק היא תוספת של אלפי עובדים ישראלים מאזור הפריפריה לתעשיית הטקסטיל. מדובר בעשרות מתפרות של מפעלי "המשקם", ובמפעלים ומתפרות בקריית שמונה, חורפיש, בית ג'אן, שדרות, אשקלון, ירכא, דימונה ועוד.

יחימוביץ' לא המציאה את החוק. הוא היה קיים עוד לפניה. אבל בעבר ההגבלה נגעה להעדפת תוצרת מקומית אלא אם כן מחירה היה יקר ב-15% לפחות מהאלטרנטיבה. כפי שניתן להבין, התוצרת מחו"ל זולה משמעותית יותר מתוצרת הארץ. יחימוביץ' גם לא התייחסה בדבריה להשלכות התקציביות של המהלך – אפליה זו, צודקת ככל שתהיה מנקודת מבט פטריוטית לאומית, תגדיל את הוצאות משרד הביטחון.

חוק דומה שהוצע, גם הוא בחסות ח"כ יחימוביץ', הוא חוק הדגל, המחייב את המדינה ואת הרשויות המקומיות לקנות דגלים מתוצרת הארץ. חוק זה, כמו חוק הטקסטיל הביטחוני והעליהום האמריקאי סביב סוגיית המדים של הנבחרת האולימפית, מייצג סוג של הפרדה מנטלית עבורנו כצרכנים מערביים: זה בסדר לקנות בגדים שמיוצרים בסין ופוגעים במשרות בארץ, אבל כשמדובר בדברים סמליים "ערכיים" כמו מדים או דגל – אז חייבים לקנות כחול לבן, או אדום כחול לבן. ייאמר לזכותה של ח"כ יחימוביץ' כי היא פועלת בתחום אחריותה. בראייתה כמחוקקת, עבודות אשר נסגרות בארץ כדי לחסוך למדינה כסף ברכישת מדים ודגלים בחו"ל מובילות להוצאות גדולות יותר, בתשלומי אבטלה והעברות סוציאליות. בנקודה זו, אגב, יחימוביץ' כנראה צודקת, ואתייחס אליה בסוף הפוסט.

הבעיה עם פרוטקציוניזם, הגישה הכלכלית לפיה על מדינה להגן על היצור שלה בכל מחיר באמצעות חומות מכס וחקיקה מונעת יבוא, היא שבסופו של דבר, היא גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. "יבוא" הייתה במאה ה-18 מילת גנאי מכיוון שהיא ביטאה בדיוק את מה שהמרקנטליסטים חששו מפניו, הוצאה של מטבע מהמדינה שלנו אל מדינה אחרת. גם היום, סטודנטים אשר לומדים בשיעורי כלכלה הראשונים כי היבוא מוריד את התוצר, מפתחים תיאוריות לפיהן על מדינה לדאוג לייצוא רב ככל האפשר ולבלום את היבוא ככל הניתן. החתיכה החסרה בפאזל היא היכולת של החשובה של היבוא להוריד את רמת המחירים בארץ. אם משתלם ליבואן להביא מוצר מארץ זרה, ולשלם את ההובלה הימית או האווירית ואת המכסים, סימן שהמוצר זול יותר בהרבה במדינה אחרת. ואמנם אנחנו משלמים בכך שייצור עובר למדינה אחרת, אבל אנחנו מרוויחים בתמורה מוצרים זולים יותר, ורמת חיים גבוהה יותר. נשמע כמו תיאוריה כלכלית תלושה? פשוט הסתכלו על מחירי ההלבשה בארץ:

תמורות במדד מחירי ההלבשה וההנעלה בישראל – נתוני סוף שנה

יולי 2000 = 100. מקור: הלמ"ס

בשנה שעברה יצאו אנשים רבים לזעוק על יוקר המחיה בארץ. דיברו על קוטג', על פסק זמן, על ארנונה ועל הדיור, אבל אף אחד לא התלונן על מחירי הגרביים. במדינה שבה המדד הכללי מתייקר בכ-2-3% מידי שנה, החלק של הביגוד נעשה זול בכ-30% בעשור האחרון. ותודה לסינים.

גם במערב צומחת תעשיית ההלבשה – אבל אחרת

תעשיות ההלבשה והטקסטיל לא מתו במערב. תחומים מסויימים בתעשיות אלו, בהם יש למערב יתרון, דווקא נמצאים בצמיחה בקרב המדינות המפותחות. מדובר על עיצוב, מחקר ופיתוח. תחום תעשיית האופנה העילית משלם שכר גבוה מאי פעם למעצבים ולאנשי שיווק. תעשיית ביגוד הספורט משקיעה הון במחקר ופיתוח כדי לייצר בגדים מחומרים עמידים ו"נושמים" יותר, או נעליים נוחות יותר להליכה. כמות המשרות של מחקר, פיתוח שיווק ופירסום קטנה ביחס לכמות הכוללת של עובדי הייצור, אין ספק. אבל משרות אלו נשארות במדינות המפותחות.

מגזין בלומברג צדק כאשר ציין כי המשרות אולי נדדו מזרחה, אבל החברות האמריקאיות מובילות את שוק הלבוש העולמי. בעשור האחרון חברות האופנה וההלבשה הגדולות בארה"ב יותר מהכפילו את שוויין, ויצרו עשרות אלפי מקומות עבודה חדשים. אמת, הן פיטרו מאות אלפים פועלים לא מיומנים שהסינים החליפו, אבל העסיקו עשרות אלפי עובדים מיומנים הנהנים משכר גבוה יותר ותנאי העסקה טובים. המגזין עוד מציין כי:

These companies are winning globally by out-designing, out-innovating, and out-marketing the competition. Nike, for example, is unveiling a new TurboSpeed running suit at the London Olympic Games that it claims can reduce 100-meter sprint times by .023 seconds. Nike’s gear will be used by teams from many countries, including Russia, China, and of course, the U.S.

Nike and Ralph Lauren don’t do is make their own products, in the U.S. or elsewhere—and this has become their competitive advantage.

לא הכל ורוד, אבל גלובליזציה איננה האויב

לא רציתי לייפות את המציאות בפוסט הזה. האשמתי את תוקפי הגלובליזציה והיצור בחו"ל בכך שהם אינם מסתכלים על התמונה הגדולה ולכן מוטלת עלי האחריות שלא ליפול למלכודת זו מצידה השני. התייחסתי למספר נושאים החשובים להגנה על יצור הטקסטיל ותעשיית ההלבשה במדינות הצומחות, ובהם: ההיגיון הכלכלי והכורח שבמעבר לייצור כזה עבור היצרן הנמצא בתחרות, משום שציונות או פטריוטיזם לבדם לא יצליחו למנוע את שורת ההפסד בדוחות הפיננסיים; ומבנה תעשיית ההלבשה מימיה הראשונים, כולל נדידת הייצור לעבר אוכלוסיות חלשות ועניות. במענה לטיעוני העבדות והניצול הצגתי את היתרונות והשיפור בחייהם של העובדים העניים ביותר בעולם היום כתוצאה מהגלובליזציה, וציינתי שיש בעיה בהסתכלות על המצב כיום מבלי לבחון את האלטרנטיבה שהייתה אך לפני מספר עשורים. כתבתי על ניסיונות המחוקק בארץ להגן על התעשייה, ועל היתרונות שאנו, העולם המערבי, נזכה להם כתוצאה ממעבר שכזה, כגון הפחתת עלויות המחיה. סיכמתי בכך שהתעשיה לא אבודה, אלא פשוט בחרנו להתמקד בתחום אחר בה – רווחי יותר.

בכל הדיון הזה נמנעתי מלדבר על הקרבנות המשלמים את המחיר. אני מדבר כמובן על עובדי היצור המערביים שאיבדו את עבודתם. פרופיל העובד בתעשיית הלבוש והטקסטיל המערבי שמאבד את עבודתו הוא בדרך כלל אחיד. גברים ונשים בגילאים מתקדמים, לא אקדמאים, אשר עבדו במקום העבודה או בתעשיה הזאת שנים רבות. ממחקר שערך משרד העבודה האמריקאי עולה כי מרבית העובדים היצרנים בתעשיית ההלבשה והטקסטיל שאיבדו את עבודתם לא מצאו את דרכם חזרה לשוק העבודה. לא מצאתי מחקר ישראלי מקביל, אך יש סיבות טובות להאמין שהמצב בארץ זהה, ולא קשה להבין מדוע. לעובדים המפוטרים סט כישורים שאיננו נחוץ עוד בעולם המערבי, ומפאת גילם סביר שלא יקבלו אותם להכשרה במקומות עבודה אחרים. אלו הם האנשים שנופלים מהמודלים הכלכליים – שמתאזנים "בטווח הארוך" – כלומר כשהם יצאו לפנסיה.

אבל למרות הרצון הטוב והשאיפה ל"צדק", ברור לכולנו שלהשארת מקומות העבודה בארצות המערב, ותשלום של יותר מפי עשרה עבור חלק הארי של עלות יצור הבגדים – היינו עלות השכר – יש מחיר גם עבורנו. המחיר יהיה, כפי שלמדנו עד כה, הפסדים והתרסקויות של חברות הלבשה וטקסטיל שידרשו תמיכות וסובסידיות כדי להמשיך ולהעסיק; מכסי מגן שישמרו על היצור המקומי היקר מפני הייבוא, מסים שייקרו עוד יותר את כל מה שיקר ממילא במדינה הזאת; ומעגל קסמים שלא נוכל לשבור אותו, כי תמיד יהיו עובדים חדשים בתעשיית הטקסטיל המערבית ש"עלולים להיפגע". פתרונות חקיקה מהסוג שכבר הוזכר, אשר יחייבו רכש ציבורי בתחומים אלו להתבצע בארץ, יהוו ככל הנראה את הפתרון הטוב ביותר. הם יאפשרו לחלק מהעובדים הבלתי מיומנים להמשיך לעבוד בארץ תוך צמצום הדרגתי של התעשייה, גם אם העלות תגולגל לבסוף למשלם המיסים הישראלי. תשלום דמי אבטלה וביטוח לאומי יעלה לנו כנראה יותר מאשר מדים יקרים יותר.

אחרית דבר

כלכלה היא נושא מרתק. הכלכלן פול סמואלסון, זוכה פרס הנובל בכלכלה לשנת 1970, התפעל בספר הלימוד למיקרו כלכלה שכתב מכך שאין אדם שיבנה כסא מעץ ויחשיב עצמו לנגר, אך כל אדם שהתנסה מעט בכלכלה עלול לתפוס מעצמו מומחה בתחום. בבואנו לבחון מדיניות כלכלית חברתית, עלינו לבחון "את מה שאנו רואים ואת מה שאנו איננו רואים", כדברי פרדריק בסטייה. סביר להניח שמרבית אזרחים בעולם המערבי ימשיכו להזעיף פנים כאשר ידווחו בחדשות על מפעל נוסף שנסגר במדינה ושפעילותו עוברת לגואטמלה. הטלוויזיה מראה את האנשים השובתים הדורשים "לחם עבודה", אבל שוכחת להזכיר את הירידה במחירים בשנה שלאחר מכן, או את המשרות החדשות שנפתחו לאחר מכן עם צמיחת החברה. אין ספק שלמתנגדי הגלובליזציה יש את ה-Moral High ground בתקשורת, אבל אין זה אומר שהאמת שלהם היא היחידה שנכונה.

לעיון נוסף (מחקרים וביבליוגרפיה):

The Cost of EU Trade Protection in Textiles and Clothing, Joseph Francois [PDF]

The Global Textile and Clothing Industry post the Agreement on Textiles and Clothing, Nordas [PDF]

The Role of Textile and Clothing Industries in Growth and Development Strategies, Keane et Velde [PDF]

U.S. Textile and Apparel Industries and Rural America, US Dept. of Agriculture [Link]

אתמול דווח כי ועדת הכלכלה, בראשות כרמל שאמה-הכהן, אישרה להצבעה תיקון חקיקה שיאסור על בתי קולנוע, אולמות מופעים ומגרשי ספורט למנוע מלקוחותיהם להכניס מזון ושתייה. הידיעה ב-Ynet דיווחה, בין היתר, כי:

"ביטול האיסור נכלל בין יתר סעיפי החוק החדשים שיעלו להצבעה סופית במליאת הכנסת בימים הקרובים, ויהוו את "כיפת הברזל שתגן על הצרכנים, ותעניק תרופה מיידית לכל עוולה צרכנית", כדברי יו"ר הוועדה ח"כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד). החוק מרחיב את סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן במשרד התמ"ת, ומאפשר לה להטיל על עוסקים עבריינים קנסות מנהליים עד 50 אלף שקל […] אפרים ליפשיץ, סמנכ"ל השיווק של רשת בתי הקולנוע גלובוס-מקס, אמר כי הם מתפרנסים ממכירת מזון ושתייה ולא מתביישים בזה, שכן זו ההצדקה היחידה לקיומם. "האיסור הזה יפגע פגיעה אנושה שלא תהייה לה תקומה ברמה העסקית"…

קשה לי להחליט אם מדובר בפופוליזם או בניסיון אמיתי להגן על הצרכנים, אבל בכל מקרה, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, וזוהי הצעת חוק שעלולה לגרום לכולנו להפסיד. מדובר בעוד ניסיון אידיאולוגי של חלק מהמחוקקים "להגן על הצרכן" ויהי מה. אני מניח שרובנו מתעצבנים כאשר אנחנו משלמים מחיר גבוה על כוס תרכיז קולה ומים בבתי הקולנוע, ולא יכולים להכניס בקבוק זול בהרבה שנרכש בפיצוציה ממול, אבל מבחינת חברי ועדת הכלכלה מדובר באיום קיומי על הצרכנים. אחרת – מדוע צריך "כיפת ברזל", כדברי שאמה-הכהן?

הכלכלה של בתי הקולנוע

"צריך לזכור שבמחירי כרטיסים, חצי ממחיר הכרטיס הולך לחברת הסרטים […] 37 שקלים, אחרי שאתה מוריד את המע"מ, מוריד 2.5% של עידוד הסרט הישראלי, מוריד חצי אחוז לאקו"ם, מוריד אלף ואחד דברים מסביב, אתה משלם עוד חצי בערך לבעל זכויות הסרטים, שזה הסטודיואים האמריקאים, מפיקי הסרטים הישראלים…"

גרדינגר גם ציין שבכל מבצעי כרטיסי האשראי, כמו מבצעי ה-1+1 למיניהם, הסיבסוד נעשה כמעט כולו על ידי בתי הקולנוע עצמם.

המודל העסקי של בתי הקולנוע הוא מודל מעניין בפני עצמו, מכיוון שהוא מהווה מעין אבולוציה של מודל מחיר הכניסה החינמי ועלויות שימוש גבוהות (Freebie Marketing). מודל זה נפוץ עבור מוצרים כגון מדפסות דיו וסכיני גילוח. המוצר עצמו, דהיינו מדפסת הזרקת הדיו או הסטיק של סכין הגילוח, נמכרים במחירים זולים מאוד, כאשר המטרה היא לקדם את השימוש במוצר. לאחר שהמוצר נקנה, והלקוח נהפך ללקוח "שבוי", הוא רוכש בעלות גבוהה את מחסניות הדיו או הסכינים עצמם. אני טוען "אבולוציה" מכיוון שבניגוד למדפסות או סכיני גילוח, הלקוח לא צריך לקנות פופקורן או קולה כדי לראות את הסרט. מדובר במוצר נלווה שנמכר בנפרד. בתי הקולנוע סומכים על "חוויית הקולנוע" כדי לשכנע את הלקוחות לרכוש מזון ושתייה במחירים גבוהים למרות שאין להם בהכרח צורך בכך כדי לצפות בסרט.

בעיני ועדת הכלכלה מודל עסקי זה הוא "סבסוד צולב", כלומר מצב בו מכירות לאוכלוסיה מסוימת במחיר גבוה ממחיר העלות מסבסדות מחירי הפסד המוענקים לאוכלוסיה אחרת. סבסוד צולב היא, מסתבר, תופעה שלילית. שאמה-הכהן תקף בועדה כך:

אין בעיה, תתמחר את זה בכרטיס. יש גם חלק מבתי הקולנוע שטוענים שמחיר הכרטיס מסובסד על ידי מחיר הפופקורן. אני לא אוהב את הבלבול והערבוב – זו הטעיה של הצרכן. יקר לך? יש לך עלויות שאתה לא יכול להתחמק מהן? תמחר את הכל בכרטיס הכניסה. כל מוצר, תתמחר אותו באופן הוגן. סבסוד צולב כזה הוא מטעה, הוא פוגע בצרכן. אם אתה אומר שמקום מסוים פתוח חודש בשנה, ויש לו עלויות על התקופה שבה הוא לא פועל, אז שכרטיס הכניסה יהיה יותר יקר.

הבעיה עם סבסוד צולב היא ששיטה זו נהוגה בעיקר על ידי הממשלה. כל מערכת השירותים הממשלתיים בנויה על עיקרון הסבסוד הצולב. תחבורה ציבורית במקומות מרוחקים בארץ, לדוגמא. בחלק מהמקומות לא קיימת שום הצדקה כלכלית להפעלת הקו, ולכן הוא מסובסד על ידי הקווים העמוסים של האזורים המפותחים יותר. אני בספק אם יהיה חבר כנסת אחד שיעז להציע שמחיר הנסיעה באוטובוס ברמת הגולן יהיה גבוה יותר מכיוון שרוב הזמן הוא איננו רווחי.

מקרה לדוגמא – Regal Entertainment

אבל אני מעדיף להתמקד בכלכלה של בתי הקולנוע, ולכן פשפשתי בדוחות הכספיים של חברת Regal Entertainment. מדובר ברשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, ונכון לזמן כתיבות שורות אלו, היא מציגה ב-519 בתי קולנוע ב-37 מדינות בארצות הברית. בשנה האחרונה פקדו את בתי הקולנוע של החברה כ-211 מליון לקוחות. למזלנו, RE היא גם חברה ציבורית, כך שהיא מחויבת לדווח על תוצאותיה לציבור. ראו לדוגמא את הגרף הזה, המציג את חלוקת הכנסות החברה בשלוש השנים האחרונות בין מכירות כרטיסים, מזון ומשקה ושונות (במיליוני דולרים):

מקור נתונים: דוחות שנתי מבוקר Regal Entertainment K-10

ניתן לראות כי ההכנסות ממזון ומשקה מהוות כ-26% מתמהיל ההכנסות של העסק. מספרים דומים סיפק גרדינגר בדבריו לוועדה. אבל חשיבות מכירות המזון והמשקה לבתי הקולנוע מובנת רק כאשר מסתכלים על הרווחיות נטו של Regal Entertainment. לצורך כך עלינו לחסר מהכנסות הכרטיסים את עלות המכירה שלהם, הנובעת מהתשלום למפיצים ופרסום הסרט, ומהווה על פי דוחות החברה כ-51% מסך ההכנסות בתחום. במקביל, נוריד את עלויות המכירה של המזון והמשקה, אשר מהווים בסך הכל כ-14% מההכנסות. התמונה שמתגלה היא שהרווחים נטו הנובעים ממכירת מזון ומשקה מהווים כשליש מסך רווחי החברה. זה כבר סכום שקשה להתעלם ממנו. עכשיו, Regal Entertainment הם רשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, וסביר שיש להם כוח מיקוח רב מול הוליווד. אינני יודע מה יכולת המיקוח של בתי הקולנוע הישראלים לעומתם, אבל יש להניח שמתח הרווחים הישראלי ממכירת כרטיסים נמוך יותר.

וזו בדיוק הסיבה למחירי המזון הגבוהים (או "המופקעים", לדברי הועדה). הסרט נועד למשוך את הלקוחות למתחם. מתוך כל שקל שנגבה במחיר הכניסה, פחות מ-50 אגורות נכנסות לכיס בית הקולנוע. אבל כאשר נכנסנו לסרט והחלטנו לקנות פופקורן וקולה, בערך 80 אגורות מכל שקל תמצאנה את דרכן לכיס הבעלים. מכיוון שבתי הקולנוע יכולים למכור את המזון והשתייה רק בפרקי זמן קצרים (רוב האנשים מגיעים לאולם כ-10 דקות לפני תחילת הסרט) בתי הקולנוע נאלצו למצוא דרכים יצירתיות כדי להגדיל את הזמן העומד לרשות לקוחותיו ברכישת מזון. זו הסיבה שהיום מעודדים אותנו להזמין באינטרנט ולכרטס במקום או להדפיס את הכרטיסים בבית, וזו גם הסיבה לכך שיש בערך רבע שעה של פרסומות בתחילת הסרט.

אחרית דבר

יהיה מעניין לראות אם הצעת החוק תאושר בסופו של דבר. אם היא תעבור, בתי הקולנוע יצטרכו לעשות חושבים – האם להוריד את מחירי המזון והשתייה או להשאיר אותם ברמתם הנוכחית. סביר שרוב הלקוחות עדיין יעדיפו לרכוש בדוכני בתי הקולנוע. שיעור מכירות המזון והמשקה בבתי קולנוע אשר מאפשרים ללקוחותיהם להכניס מזון ומשקאות, ושל בתי קולנוע האוסרים זאת על הלקוחות, הוא יחסית זהה. מרבית בתי הקולנוע ממוקמים בקניונים או במתחמים שבבעלות בתי הקולנוע (כגון הסינמה-סיטי), ולכן הם יכולים למנוע ממתחרים להציע מזון או שתייה זהים מרחק מטרים ספורים מבתי הקולנוע. במידה ותרחיש אחר יתממש, הציבור יצטרך להתחיל להתרגל למחירי כרטיס גבוהים יותר, כדי שהתמחור יהיה "צודק יותר". אותי יותר מטרידה המחשבה על הניחוח שיעטוף אותי בעת שאנשים שיושבים לידי בקולנוע ינגסו בסביח עם עמבה או בסנדוויץ' טונה עסיסי מהקיוסק ממול.

לעיון נוסף: 

The Role and Determinants of Concession Sales in Movie Theaters: Evidence from the Spanish Exhibition Industry (Gil et Hartmann) (2007) [PDF]