There are more things in heaven and earth, Horatio,
Than are dreamt of in your philosophy. – Hamlet (Act 1, Scene 5)
קרל מרקס, הכלכלן הקלאסי הנחשב לאבי הסוציאליזם המדעי, הוא האיש שהקפיטליסטים אוהבים לשנוא. לא פלא, הוא המציא להם את השם. הקפיטליסט הוא כינוי גנאי שנתן מרקס לאותם בורגנים חובשי מגבעת המנצלים את הפרולטריון באמצעות שליטתם על אמצעי היצור, ודנים אותם לחיים של "עבדי-שכר", המשתכרים מספיק כדי לחיות על סף רעב אבל לא למות, כדי שיוכלו להמשיך ולייצר. המחאה החברתית של הקיץ האחרון החזירה את מרקס לבמה בתקשורת הישראלית, כפי שקורה בכל מקום בעולם אשר חווה משבר כלכלי. מרקס נהפך לדגל בו מנופפים פעילי צדק חברתי היוצאים כנגד השיטה הכלכלית הקיימת.
הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד
2012 שער מגזין ניו יורקר, ה-8 לאוקטובר
למרות האמור, אף כלכלן שקרא את מרקס לא לוקח את התורה הכלכלית שלו ברצינות. מרקס האמין שהוא מגלה חוקי טבע אוניברסליים על זמניים, אך בפועל הגיע למסקנות מופרכות. כיום, להבנתי, עיקר התיאוריה הכלכלית של מרקס איננה נלמדת, לא על ידי יריביו המרים "הקפיטליסטים", ולא על ידי התומכים בסוציאליזם. עיקר התרומה של מרקס שנותרה רלוונטית לאקדמיה הם הצדדים הפילוסופים, סוציולוגיים, היסטוריים ופוליטיים שכתב. מטרת פוסט זה להציג מספר טעויות כלכליות מרכזיות בהן נתקל הקורא ב"קפיטל" וכתבים נוספים של הכלכלן. אינני נכנס לנושאים אחרים שאינם כלכליים עליהם דיבר מרקס ושקיימת עליהם מחלוקת, כמו למשל זלזולו בקונספט של לאומיות ומדינת הלאום. הבלוג הזה הוא כלכלי, ונשאיר את הנושא הדיון כלכלי. אני מאמין שהכרת הטיעונים הכלכליים, גם אם הם אינם נלמדים היום, היא חשובה עבור כל חוקר של תיאוריה כלכלית – לא ניתן ליישם פילוסופיית עולם המשפיעה על הכלכלה מבלי לבחון את השפעתה על הכלכלה. אבל לפני שנצלול פנימה, נסקור בקצרה את הרקע לתפיסה הכלכלית של מרקס – המהפכה התעשייתית במלוא עוצמתה.
ההוויה מעצבת את התודעה
"Workers of the world unite; you have nothing to lose but your chains."
מרקס פרסם את "הקפיטל" (Das Kapital) בשנת 1867, כאשר המהפכה התעשייתית נכנסה בבריטניה להילוך גבוה. היום מסתכלים הכלכלנים על המהפכה התעשייתית כעל נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית בה שוחרר האדם מהמלכודת המאלתוסיאנית, מאותה מערכת איזונים טבעית שהותירה את אבותינו על סף רעב ועוני במשך מרבית חייהם, והגיעה בסופה לצמיחה אדירה ועלייה חסרת תקדים באיכות החיים. אבל החוויה שחוו אותם אנשים שחיו במהלך המהפכה התעשייתית הייתה לעיתים קרובות חוויה מפחידה של שבירת מוסכמות, נורמות וערכים שעוצבו במהלך מאות ואלפי שנים. המהפכה התעשייתית אופיינה תחילה בשינויים מהותיים בחלוקת העבודה, עלייתה של "ההתמחות", סילוקם ההדרגתי של עובדי האדמה ועובדים יצרניים והחלפתם בבעלי חיים, בבעלי מלאכה שעבדו עם מכונות, ולבסוף במכונות אוטומטיות שדרשו מספר עובדים מצומצם ועבדו ביעילות גבוהה יותר. חיי המשפחה השתנו כאשר נשים החלו לצאת לשוק העבודה שנפתח עבורם (סביבת העבודה במפעלים ובתי החרושת הראשונים אולי תוגדר על ידי אנשים בני זמננו כ"לא אנושית", אבל היא פתחה בפני נשים אפשרויות השתכרות שלא היו קיימים בפניהן בעידן החקלאות), ילדים החלו גם הם להיות מועסקים במפעלים (והוריהם קיבלו סטיגמה של נצלני ילדים), התנאים הסניטריים במפעלים היו נמוכים מאוד ושעות העבודה התארכו בקלות מעבר ל-12 שעות ביממה.
קרל מרקס ראה לנגד עיניו מערכת כלכלית אשר מטיבה עם חתך אוכלוסיה קטן מאוד אותם כינה "הקפיטליסטים", האנשים שבבעלותם המפעלים ואמצעי הייצור, ופוגעת ברוב הציבור אשר מוצא את עצמו עובד עבורם. מחקריו של מרקס והפילוסופיה הכלכלית שפיתח נועדו לפתור את אי הצדק שראה. כמו כל הדרכים לגיהנום, גם דרכו של מרקס הייתה רצופה בכוונות טובות.
תיאורית הערך של העבודה
"Capital is dead labor, which, vampire-like, lives only by sucking living labor, and lives the more, the more labor it sucks."
הטיעון הבעייתי ביותר של "הקפיטל" מתייחס לתיאורית הערך של העבודה אותה הוא מאמץ מהכלכלן הקלאסי דיוויד ריקארדו (Ricardo). ריקארדו טען שהמחיר של כל סחורה משקף את סך העבודה שהושקע בלייצר אותה. מרקס מרחיב את התאוריה הזו וטוען שהקפיטליסטים מעסיקים את העובדים ומשלמים להם בעד עבודתם שכר. התוצר הסופי של העבודה שייך לקפיטליסטים אשר מוכרים אותו בשוק בתמורה לערך-עודף: מכיוון שמחיר המוצר שנמכר משקף לפי תיאורית הערך את סך העבודה שהושקע בלייצר אותו (עבודתו של השכיר), ומכיוון שבסופו של יום הקפיטליסט יוצא עם רווח לאחר ששילם לשכיר את משכורתו, לא ניתן אלא להסיק כי הקפיטליסט מנצל את השכיר על ידי כך שהוא משלם לו פחות מהערך שיוצר עבורו השכיר. במילים של מרקס (פרק 18):
Capital, therefore, it not only, as Adam Smith says, the command over labor. It is essentially the command over unpaid labor. All surplus-value, whatever particular form (profit, interest, or rent), it may subsequently crystallize into, is in substance the materialization of unpaid labor. The secret of the self-expansion of capital resolves itself into having the disposal of a definite quantity of other people’s unpaid labor.
אני משער שיהיו קוראים שתמיד חשבו שיש אמת בדברים אלו. כל שכיר יודע שהוא שווה לבעל העסק שלו יותר מכפי שזה האחרון משלם לו מידי חודש. אם התפוקה של העובד הייתה נמוכה מהמשכורת המשולמת לו, הוא היה מוצא את עצמו בלשכת העבודה. אם התפוקה הייתה זהה לחלוטין לשכר, בעל העסק לא היה מוציא כל רווח מהעסק. אבל תפיסה זו מוטעית מכיוון שמרקס מאמין כי ערכם של המוצרים (המחיר בו הם נמכרו) משקף את סך העבודה שהושקעה בהם. הדבר היה נכון אולי בעולם בראשיתי, אבל לחלוטין מוטעה כאשר האדם החל לייצר באמצעות הון. במפעל, יש לעבודה של אדם שותף חשוב ביצירה של כל מוצר – ההון העומד לרשותו. כאן אין הכוונה לכסף, אלא לאמצעי ייצור. כאשר חרש מתכת מייצרת כלי ברזל, הכבשן, חומרי הגלם וכלי העבודה שותפים בתהליך הייצור. אם היינו נותנים לעובד לנסות לחשל חישוק ברזל באמבטיה, על אף מקצועיותו רבת השנים – הוא היה נכשל במלאכה.
אם כן ערכו של מוצר נקבע לא רק על ידי סך העבודה שהושקעה בו אלא גם על ידי סך ההון שהיה שותף בייצורו. הדבר יהיה ברור יותר אם נסתכל על מפעל מודרני אוטומטי (על מפעל כזה נאמר שהוא "עתיר הון") המעסיק עובדים מעטים אשר אחראים בעיקר לבקרה ולתפעול שוטף של מכונות ענקיות המייצרות מוצרי אלקטרוניקה במהירות רבה מכפי שיכול כל עובד לייצר בעצמו. בסופו של כל יום עבודה מייצר המפעל סחורה בשווי של כמה מליוני שקלים. האם יוכלו העובדים הבודדים במפעל האוטומטי הזה לטעון כי כל המוצרים שיצאו מהמפעל הם פרי עבודתם בלבד וכי שכרם צריך להיות שווה מליונים כדי לשקף את הערך שהביאו ביצירתם? כך שברור שיש פה כשל לוגי.
מרקס עושה שמיניות באוויר כדי להתחמק מהנושא הזה. בשום מקום ב"קפיטל" הוא לא מנסה להוכיח את תיאורית הערך הזו (לפחות אני לא נתקלתי בניסיון). בסופו של דבר הוא מודה כי ערכם של מכשירי הון בייצור עולה בהדרגה, אך טוען כי המכונה עובדת "ללא כל סיבה", ומכיוון שאין לה כוונה אין לה תוספת בערך (ראו פרק 15, חלק 2, הערה 24), כלומר בסופו של דבר המכונה עובדת כמו השמש או כוחות הטבע, היא "חינמית" ומסייעת לייצור אבל מכיוון שהיא דומה במהותה לכוחות הטבע אין היא תורמת לערך המסחר. זוהי טענה כה מגוחכת עד שמרקס אפילו לא טורח לנסות להגן עליה. אם להון (לקפיטל) אין שום יכולת לייצר ערך ללא העבודה, אזי הקפיטליסטים היו שבויים של הפרולטריון, ולא ההפך.
תחזיות עתידיות
"The theory of Communism may be summed up in one sentence: Abolish all private property." – Karl Marx
קרל מרקס מעניק כמה תחזיות המבוססות על התיאוריה הכלכלית שלו. תחזית לדוגמא מתייחסת לעתיד הקפיטליסטי. הקפיטליסטים יגדלו בעושרם אך יקטנו במספרם, ומנגד מעמד הפועלים יצמח בגודלו אך גם בהיקף העוני, העבדות והניצול שהוא חווה. תחת המערכת הקפיטליסטים רוב האזרחים יימחצו ויאבדו מאיכות חייהם. אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, המנוצלים ינצלו את יתרונם המספרי הרב וישברו את שלשלאות הדיכוי.
"While there is a progressive diminution in the number of the capitalist magnates, there occurs a corresponding increase in the mass of poverty, oppression, enslavement, degeneration, and exploitation. But at the same time there is a steady intensification of the wrath of the working class—a class which grows ever more numerous, and is disciplined, unified, and organized by the very mechanism of the capitalist method of production. Capitalism becomes a fetter upon the method of production which has flourished with it and under it. The centralization of the means of production and the socialization of labor reach a point where they prove incompatible with their capitalist husk. This bursts asunder. The knell of capitalist private property sounds. The expropriators are expropriated."
להגיד שמרקס פספס בתחזית שלו תהיה האנדרסטייטמנט של השנה, אבל חשוב להבין מדוע. המהפכה התעשייתית הגדילה את התוצר בצורה שטרם נחוותה בהיסטוריה האנושית. לאחר שנים מועטות בתפקיד, היה יכול כל עובד לדרוש העלאה או לאיים לעזוב את מקום עבודתו לטובת מפעל מתחרה שיעשה שימוש בניסיון שצבר. העובדות ההיסטוריות מלמדות אותנו שמבין שלוש הקבוצות החברתיות העיקריות שהתקיימו ערב המהפכה התעשייתית: העובדים הפשוטים, בעלי ההון, ובעלי האדמה – היה הזינוק באיכות חייהם של הראשונים הגדול ביותר. לצורך המחשה נסתכל על גרף מספרו של גריגורי קלארק (Farewell to Alms) המומלץ, כפי שמופיע בעמוד 276:
שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2000
Farewell to Alms / Gregory Clark
חייו של הפרולטריון מעולם לא היו טובים יותר. הלא משוכנעים יכולים לקרוא גם את המחקר הזה של Voth (זהירות PDF) שמציג את הצניחה הדרמטית במספר שעות העבודה השנתיות באנגליה. מ-3,000 שעות בשנה ב-1850, ועד לכ-1,500 כיום.
בהתבסס על התחזית הראשונה, מרקס מבין כי המדינות הראשונות בהן הסוציאליזם יכה שורש יהיו מדינות אשר פיתחו את כל אמצעי הייצור האפשריים תחת הסדר הכלכלי הקיים. המדינות המתועשות ביותר הן המדינות "הבשלות" ביותר לסוציאליזם. ההיסטוריה תוכיח כמובן אחרת. מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה הן הרחוקות ביותר מסוציאליזם, בעוד שדווקא מדינות נחשלות טכנולוגית אימצו את הסוציאליזם (והקומוניזם) במהירות.
מרקס גם טען שתחת שלטון סוציאליסטי המדינה בסופו של דבר "תיעלם". הסיבה לכך היא שהשיוויון בין כל האזרחים יהיה מוחלט ולא יהיה שוב צורך במנגנון כפייה כגון המדינה. המנגנונים המדיניים יפורקו ויחולקו בצורה שווה בין האזרחים. זו פנטזיה מעניינת, בעיקר מכיוון שכל חברה שאימצה את הסוציאליזם מצאה את עצמה עם מנגנונים ביורוקרטיים קשים יותר וממשלה גדולה יותר.
חלוקת העושר השוויונית
"From each according to his ability, to each according to his need" – Karl Marx, Critique of the Gotha Program
הפילוסופית איין ראנד עשתה מטעמים מהאמירה הזו בספריה.
מרקס ראה את שלב כינון הסוציאליזם כמרד של הפרולטריון כנגד מעבידיו. הפרולטריון יתפוס את השלטון, ילאים את אמצעי הייצור וכל ההון ויבטל את מושג הרכוש הפרטי. בשלב הזה יעבוד כל עובד על פי יכולתי ויקבל על פי צרכיו, בהרמוניה מוחלטת וללא קונפליקטים, מכיוון שאין יותר רכוש ששייך לאדם אחד אך לא לשני. הרכוש כולו נמצא בבעלות כולם.
בפועל, כל ניסיון לכונן חברה שוויונית על פי עקרונות אלו הובילו למנגנון פוליטי דיקטטורי אשר מנצל את עבודת הרוב לצרכיו שלו. מעבר לכך, ראנד הראתה באופן ציני בספרה "מרד הנפילים" כיצד תחת תפיסה זו נהפך מותו של אדם זקן לאירוע משמח (כפנסיונר הנתמך על ידי החברה ושאיננו תורם, מותו מסמל חלוקה גדולה יותר עבור שאר העובדים) ולידתו של תינוק אירוע קטסטרופלי, שגורע מהכנסת הכל לטובת התינוק שהאם החליטה באופן אנוכי ללדת.
השפעותיו של מרקס
"The rich will do anything for the poor but get off their backs. " – Karl Marx
בביקורת על מרקס בעיתון "הארץ" רושם שלמה אבינרי, בין היתר, את הדברים הבאים:
הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 כבר לא היה הקפיטליזם הפראי והבלתי-מרוסן אותו תיאר מארקס. זאת, בסופו של דבר, הסיבה שבגללה לא התרחשה מהפכה סוציאליסטית במערב אירופה, בניגוד למה שקיוו המהפכנים וחששו השמרנים.
כתוצאה מכך, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שתחילתו ב-1929 ושהביא, בין השאר, לעליית הנאציזם מצד אחד ולחיזוק כוחה של התנועה הקומוניסטית מצד שני, פותחה במערב – והפעם זה כלל גם את ארצות הברית – מערכת מפותחת של מדינת רווחה: תורתו של ג'ון מיינרד קיינס שימשה כהשראה לקפיטליזם מתגונן זה, שהבין כי כדי למנוע מהפכה הדרך אינה לדכא את הפועלים, אלא לאפשר להם, באמצעות התערבות המדינה בכלכלה, ליהנות מן הצמיחה הקפיטליסטית. מתברר כי מי שקראו את מארקס היו גם הקפיטליסטים וכדי למנוע את התממשות תחזיתו הם תרמו לשינוי המודל הקפיטליסטי הלא-מרוסן והחליפו אותו בקונסנסוס של מדינת הרווחה או – כפי שמודל זה קרוי בגרמניה – "כלכלת השוק החברתית".
מעניין לחשוב על מדינת הרווחה המודרנית כעל תוצר שהושפע ממרקס. במבט ראשון אין הרבה במשותף בין העולם הסוציאליסטי שראה מרקס לנגד רוחו לבין מדינות רווחה מתקדמות היום כגון שבדיה או נורווגיה. קורפוס שלם של הוגים סוציאליסטים וכלכלנים קפיטליסטים אחראים במידה זו אחרת למדינת הרווחה, מרקס הוא ללא ספק אחד מהם.
ג'ון מיינארד קיינס טען במכתבו לברנרד שאו כי מרקס הופך ללא רלוונטי עם פירסום התיאוריה הכללית של קיינס, מכיוון שהיא שומטת את הקרקע תחת הבסיס עליו נשען מרקס – התיאוריה הריקארדיאנית. אולי הבוז שחש קיינס כלפי מרקס הוביל במידה מסוימת לניסיון שלו "לתקן" את הקפיטליזם על ידי תכנון ממשלתי. על המרקסיזם אמר קיינס בזמנו: "How a doctorine so illogical and so dull can have exercised so powerful and enduring an influence over the minds of men", ולבסוף פטר את הסוציאליזם המדיני במילים: "little better than a dusty survival of a plan to meet the problems of fifty years ago, based on the misunderstanding of what someone said a hundred years ago".
מרקס יוסיף להיות דמות היסטורית מעניינת וסביר שפילוסופים, סוציולוגים וחוקרים פוליטיים ימצאו השראה בכתביו. למרות זאת אני סבור כי בתחום הכלכלי הוא כיום לא רלוונטי.
הערה: ערוץ ה-BBC יצא לאחרונה במיני סדרה בשם The Masters of Money המתארת שלושה כלכלנים ששינו את ההיסטוריה הכלכלית, לדבריהם. הראשון הוא ג'ון מיינארד קיינס, השני הוא פרדריך האייק, והשלישי הוא קרל מרקס. מי שמחפש כמה מילים טובות על מרקס יכול לצפות בפרק עליו בקישור הבא:
לקריאה נוספת:
"Das Kapital" by Karl Marx (לינק)
"Karl Marx: The Almost Capitalist" by Louis Kelso
"a Farewell To Arms" by Gregory Clark
תודה מיוחדת לי' שנאלץ, במהלך הכנת הרשומה, לשמש כפרקליטו של מרקס
