אחד הדיונים הפיסקליים המעניינים ביותר מתקיים בימים אלו בארצות הברית, ולצערי, מלבד כמה פירורי מידע ואזכורים, הנושא לא נדון אצלנו. מסתבר שעקב פירצה בחוק באמריקאי משנת 1995, יכול נשיא ארה"ב להטביע מטבעות מפלטינה, ולא רק הבנק המרכזי. עצומה שעליה חתומים אזרחים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ואפילו הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן קוראת לנשיא ארה"ב להנפיק מידית מטבע פלטינה יחיד בשווי טריליון דולר.

המטרה של המטבע היא ניסיון יצירתי להתמודד עם משבר החוב של ממשלת ארצות הברית. הוגי הרעיון קוראים לנשיא להפקיד את המטבע החדש (שעלות יציקתו תהיה דולרים ספורים) בבנק המרכזי ולהשתמש בכסף כדי לרכוש את החוב האמריקאי ועל ידי כך לצמצמו. זה מה שאני אוהב ברעיונות מוניטארים/פיסקליים כלכליים: הם יכולים להישמע לפעמים מטורפים לחלוטין, אבל כאשר אתה נדרש להסביר מדוע, קצת קשה למצוא הסבר.

הצדדים השונים במערכת הפוליטית האמריקאית התייחסו להצעה, והתחלקו למחנות הבעד והנגד. נציין שממשל אובמה הודיע כי הוא דוחה את ההצעה. עצם העובדה שהממשל התייחס לכך ברצינות מעידה על רמת העניין והוויכוח שההצעה הזו גררה.

הטיעון המרכזי של מתנגדי הרעיון הוא שהרעיון אבסורדי מיסודו ויגרום למערכת המוניטרית האמריקאית להיראות כמו פארסה. יש להם פואנטה. כוחו של מטבע טמון במידת האמונה של הציבור בגוף שמנפיק את המטבע (וכך גם במטבעות שעשויים ממתכת יקרה כמו זהב. אלא אם כן אתם נוהגים לשאת ערכה כימית ומשקל נייד). אם המדינה שמנפיקה את המטבע שלי מחליטה ביום בהיר אחד לייצר מטבע ששווה טריליון דולר, למרות שעלות הכנתו היא דולרים בודדים, אני עלול לאבד את האמונה בכסף הזה, או ביכולת של הנהגת המדינה לפתור בעיות כלכליות או אתגרים אמיתיים ללא להטוטי קסמים ("וכעת, אני אשלוף טריליון דולר מהכובע שלי").

הנה דברים שאמר הרפובליקני גרג וולדן (Walden) שמשקפים את הגישה הזו:

“My wife and I have owned and operated a small business since 1986. When it came time to pay the bills, we couldn’t just mint a coin to create more money out of thin air. We sat down and figured out how to balance the books. That’s what Washington needs to do as well. My bill will take the coin scheme off the table by disallowing the Treasury to mint platinum coins as a way to pay down the debt. We must reduce spending and get our fiscal house in order.

טיעון נוסף המתקשר לטיעון המרכזי היא האינפלציה. הגדל את בסיס הכסף ללא צמיחה וללא שינוי במהירות הכסף, ויצרת רמת מחירים גבוהה יותר. ככה לפחות מלמדים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה. אם רמת הפעילות הכלכלית במהלך השנה נותרת זהה, אבל כמות הכסף שבכלכלה גדלה – כל מוצר אמור לעלות יותר. זה טיעון כלכלי מעניין, אבל כפי שנראה בקרוב, קצת מנותק מהמציאות.

אז למה כן?

תומכי הרעיון טוענים שלא ניתן למצוא טיעון כלכלי כנגד השימוש במטבע כזה, אלא רק טיעונים "אתיים" או משפטיים. שימו לב לגרף שפול קרוגמן הפנה אליו (מתוך מחקר של הבנק המרכזי של סיינט לואיס):

הקו האדום מהווה את בסיס הכסף. שימו לב לזינוק מסוף 2009. זו מדיניות הדפסת הכסף של הבנק המרכזי האמריקאי (QE1/2/3) בפועלה. בסיס הכסף גדל בינתיים בערך פי 3. אבל מה עם האינפלציה? הקו הכחול מתרסק דווקא בזמן הדפסת הכסף הגדולה. הוא חוזר לעצמו אבל נמצא היום הרבה מתחת הממוצע הרב שנתי.

הסיבה היא (לפי קרוגמן) שאין לחצים אינפלציוניים במיתון מהסוג שלנו, קרי ירידה בביקושים. לאחר מכן, כאשר הכלכלה תתחיל להתאושש, סביר להניח שהקערה תתהפך והאינפלציה תתחיל לטפס למעלה. במקרה כזה הבנק המרכזי יצטרך להקטין במהירות את כמות הכסף שייצר, על ידי מכירת איגרות החוב שקנה וגריסה הכסף שיקבל. זה יעלה את הריביות לרמה יותר נורמלית.

בסופו של דבר, הכל קוריוז

בשעה שיש בלוגרים בחו"ל ובארץ שראו בהצעת מטבע הטריליון איזושהי הצעה קונקרטית לפתירת הבעיה, חשוב לי להדגיש שמדובר בקוריוז בלבד. אף אחד לא באמת רוצה לעשות מטבע פלטינה ששווה טריליון דולר. מעבר לכך שההצעה כנראה לא הייתה עוברת את בית המשפט, כל ההצעה הזאת היא לא יותר מאשר Reductio ad absurdum, דהיינו ניסיון להגחיך את העמדה הרפובליקנית, ולא הצעה קונקרטית אמיתית שדמוקרטים היו תומכים בה.

ארצות הברית עומדת היום פעם נוספת בפני "תקרת החוב", איזשהו מחסום חוקי שמונע את הגדלת החוב של המדינה מעבר לערך אבסולוטי מסוים. מכיוון שאם הערך לא יועלה, הנשיא יהיה מחויב להגדיל מיסים בצורה חדה כדי לממן את הגירעון, רואה הימין בארה"ב את תקרת החוב כאמצעי להפעלת לחץ על הנשיא. הרעיון של מטבע הטריליון הוא בסך הכל "נשק נגד" כדי לנסות ולצייר את העמדה הרפובליקנית כמגוחכת.

ולמרות הכל, הסיפור של מטבע הפלטינה ששווה טריליון דולר היה שווה רשומה. הצעות מהסוג הזה, שנראות מטורפות לפעמים, טומנות בחובן לעתים היגיון כלכלי מעניין.

הנתונים הכלכליים של ספרד שונים במהותם מהנתונים של מדינות אירופה "הרעות" האחרות, לפחות ערב פרוץ המשבר האירופאי. יש נטייה משום מה להתייחס לכל הכלכלות האירופאיות הפריפריאליות כעל מדינות נהנתניות שלוו יותר מכפי שיכלו להחזיר, חיו חיים של מדינת רווחה מתירנית, פרשו מעבודתם בגיל צעיר וחיו חיי נוחות בפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הסיפור הזה נכון אמנם ליוון ובמידה מסוימת לאיטליה, אבל הספרדים הם דוגמא טרגית למדינה שניהלה מדיניות פיסקלית אחראית יחסית, ומשבר בסקטור הפרטי דרדר אותה תוך שנים מעטות לאי יציבות כלכלית.

הנה נתונים על המאזן התקציבי של ספרד ושל ממשלות אירופאיות אחרות (ככל שהגרף יותר למעלה, הגירעון נמוך יותר). שימו לב שלספרד היה בכלל עודף תקציבי נאה בתחילת המשבר:

בשנת 2008 הממשלה הספרדית הייתה יותר שמרנית מבחינת ניהול התקציב אפילו מהגרמנים. גם סך החוב הספרדי לעומת התוצר נמוך בהשוואה לסטנדרט של מדינות מפותחות אחרות.

לנוכח נתונים אלו, קשה להבין מדוע ראש ממשלת ספרד הודיע, בלחץ של האיחוד האירופאי, על שורה חדשה של קיצוצים בתקציב הספרדי המלווה בהעלאות מיסים. הבעיה של ספרד איננה בעיית חוב, והיא לא תיפתר על ידי הורדת ההוצאות הממשלתיות.

הכל מתחיל מהנדל"ן

כמו כל משבר טוב, גם המשבר הספרדי התחיל בבועת נכסים שצמחה מהר מידי. ספרד נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הבעלות על בתים (בערך 80% מהאוכלוסייה מחזיקים בעלות על נדל"ן), ובמשך 15 השנים האחרונות התפתחה בספרד תעשיית נדל"ן מפותחת אשר תודלקה על ידי אשראי מבנקים ספרדים, ה-cajas, ומבנקים אירופאים אחרים, בעיקר גרמנים. הגידול העצום בביקוש לנדל"ן הוביל לעליית משכורות עבור הפועלים הספרדים בתעשיית הנדל"ן המקומית. צעירים רבים פנו לעבוד בסקטור הנדל"ן (בבנייה, עבודה שהיא אמנם פיזית אבל לצידה שכר גבוה, ובעבודות משלימות כגון סוכני נדל"ן וכו') והעדיפו זאת על פני רישום לאוניברסיטאות ורכישת מקצועות אחרים. אזרחים ממדינות אחרות, בעיקר מבריטניה, התחילו להשקיע במיזמי נדל"ן בספרד ובכך הגבירו את הביקוש.

לבסוף, כמו שקורה בכל בועה, מחירי הנדל"ן הספרדים הגיעו לנקודה שבה הם לא יכלו להמשיך לגדול, המשקיעים הזרים החליטו לצמצם השקעות, ושוק הנדל"ן הספרדי קרס כמעט בין לילה. מחירי הבתים צנחו במהלך 2008 בקרוב ל-40%, ועובדים רבים בסקטור הנדל"ן איבדו את עבודתם. הבעיה של ספרד איננה חוב ממשלתי, הבעיה היא אבטלה אדירה הנובעת מקריסת שוק הדיור במדינה.

אאוץ'

האבטלה הספרדית עומדת היום על כ-26% מהאוכלוסייה.  הכלכלן זוכה פרס הנובל פול קרוגמן כתב בבלוג שלו כבר ב-2010 שהעליה בשכר של העובד הספרדי הפכו אותו ללא תחרותי אל מול העובד הגרמני. אם לספרד היה מטבע משלה, היא הייתה יכולה לבצע פיחות ובכך לשפר את עלותו של העובד הספרדי, אך אפשרות זו לא עומדת בפניה מכיוון שהיא חברה באיחוד האירופאי. לו היה איחוד פיסקלי, בנוסף לאיחוד מוניטרי, כלומר לו הייתה "ממשלה אירופאית אחת", אז המובטלים הספרדים היו מקבלים תשלומי העברה (ביטוח לאומי) ממיסים שנגבים מעובדים גרמנים. אבל המערכת הגיאו-פוליטית שנוצרה באיחוד האירופאי מונעת מהספרדים את האפשרות לתקן את מצבם.

מודלים קלאסיים כמו עקומת פיליפס מנבאים שאבטלה נמוכה מעלה את השכר הריאלי, מכיוון שיכולת המיקוח של העובדים מול המעסיקים גבוהה יותר. כאשר האבטלה גדלה, השכר הריאלי נשחק, אבל היעילות של העובדים משתפרת. ובכן, הספרדים הגיעו כבר לאבטלה של 26%, ועדיין עולה הרבה יותר להעסיק אותם מאשר את הפועל הגרמני הממוצע. זה מכיוון שקל מאוד לדרוש העלאת שכר, אבל קשה להסכים לירידה בשכר. הצעדים של ממשלת ספרד הולכים לגרום להרבה יותר אבטלה, בניסיון לשבור את השכר ולהביא אותו למטה. אפשר להשוות את הפיתרון לטיפול בכימותרפיה, שבה מנסים להביא את גוף החולה לסף מוות בתקווה שהסרטן ילך קודם.

לדעתי זוהי מדיניות נפיצה. שיעור אבטלה של 26% אולי נשמע גבוה, אבל שיעור האבטלה של הצעירים הספרדים מתקרב ל-50%. הצעירים הם אלה שיוצאים להפגין, למחות ולשרוף. אם מצבם של אלה לא ישתפר, ומהר, מחאות והפרות סדר מסוכנות עלולות לפרוץ במדינה. חוסר היכולת להפעיל מדיניות ממשלתית שתטפל בבעיה מבטאת אולי יותר מכל את הטרגדיה הספרדית. האטות נוספות בכלכלה כתוצאה מהמיסוי הנוסף יפעילו לחץ נוסף על סקטור הבנקים הלא יציב ממילא של ספרד. בלוג הבית של עיתון ה-Financial Times הבריטי פירסם את הגרף של הבנק השוויצרי, קרדיט סוויס:

בריחת הון זר מספרד. מקור נתונים: CS, מקור גרף: FT

המספרים הללו מלמדים על בריחת כספים בקצב שנתי של כ-50% מהתוצר הספרדי. זה מה שאזרחי העולם חושבים על תוכנית הצנע הספרדית. והלחץ הזה של כספים שעוזבים את המדינה יושב ישירות על הבנקים הספרדים.