מחפשים את הקייס הכלכלי לכיבוש מאדים

מה יהיה עם מאדים? כבר עשרות שנים שהמין האנושי חולם על כיבוש החלל, על מסע בין כוכבים ועל יישוב כוכבי לכת אחרים. מאדים, שכננו הקרוב והדומה אלינו ביותר אמור להיות הצעד המשמעותי הראשון של האנושות אל מחוץ לחיבוקו הלוחץ של כדור הארץ. אך למרות החלומות הגרנדיוזיים, המבקרים היחידים בכוכב האדום היו עד כה גשושיות ורובוטים.

בשנתיים האחרונות חזר מאדים לכותרות העיתונים ולחלומות בהקיץ של כולנו, בעיקר בשל הצלחת הסרט "להציל את מארק וואטני" בכיכובו של מאט דיימון ובשל נאומו העתידני והמלהיב של אילון מאסק, מייסד חברות SpaceX ו-Tesla, על הצורך של האנושות לכבוש את מאדים ועל היכולת שלה לבצע זאת.

מנקודת מבט הישרדותית, החיוניות של התיישבות אנושית בכוכב לכת אחר אמורה להיות ברורה מאליה. כיום המין האנושי מניח את כל הביצים בסל אחד – כדור הארץ. התנגשות אסטרואידים או שואה גרעינית עשויים להכחיד את המין האנושי במכה, ולכן עדיף לפזר את הסיכונים ולהתיישב בכוכבי לכת נוספים, ובהמשך גם במערכות שמש ובגלקסיות אחרות, ובכך להבטיח את המשכיות הגזע האנושי ואת התקווה שפיירפליי יקבלו מתישהו ריבוט.

קדימה לכיבוש המאדים

הבעיה הגדולה ביותר עם הצעד הראשוני, יישוב אנושי במאדים, איננה טכנולוגית אלא דווקא כלכלית. למעשה מדובר באחת הבעיות הכלכליות הוותיקות ביותר – בעיית המוצר הציבורי. הכלכלן פול סמואלסון כתב עוד בשנות ה-50 שמוצר ציבורי הוא מוצר שכולם יכולים לצרוך אותו מבלי לגרוע מההנאה של אחרים (עיקרון המכונה "אי יריבות"). בנוסף לכך, אנו יודעים כי מוצר ציבורי הוא מוצר שלא ניתן למנוע אחרים מלצרוך אותו (עיקרון "אי ההדרה"). צבא הוא דוגמא טובה למוצר ציבורי. ביטוח הישרדותו של המין האנושי הוא דוגמא נוספת. שניהם "מוצרים" שמהם כולם נהנים בין אם הם משלמים עליהם ובין אם לא, ולכן קשה לממן אותם.

ברשומה זאת נחפש את ה"קייס הכלכלי" ליישוב המאדים. נכיר מקרוב את הבעיות שבהשקעה פרטית ומדוע (לדעתי) עתיד ההתיישבות האנושית בכוכב האדום לא יוכרע על ידי חברות, וננסה למצוא דרך לעקוף את האתגר של לשלוח חבורה של אנשים משכילים, מיומנים ומאוזנים נפשית לבלות את שארית חייהם במדבר אדום קפוא וצחיח תוך כדי נשימת אוויר ממוחזר.

מאדים

כן, כן, לא התאפקתי עם רפרנסים מתרבות הפופ (CC: Futurama)

השקעה פרטית במאדים

דרך אחת לשרטט את הקייס הכלכלי לישוב מאדים היא באמצעות בחינת התמריצים הכלכליים של חברות ויחידים להשקיע במאדים. במילים אחרות, לחפש את הרווח. מאסק, למשל, מתכנן להרוויח על תחבורה בין כדור הארץ לבין מאדים באמצעות חברת SpaceX. אבל מה לגבי המוצרים והשירותים שניתן לייצר במאדים ושיזדקקו לשירותי השינוע של מאסק?

ובכן, העלות של שליחת מאסה חזרה ממאדים לכדור הארץ היא פשוט יקרה מידי, בטח ובטח בטכנולוגיה הנוכחית. סופרי מדע בדיוני נאלצים "לנופף בידם" כאשר הם מתארים מסחר בין כוכבים או לכל הפחות להמציא טכנולוגיה מתקדמת מאוד (קים סטנלי רובינסון, למשל, הכניס לטרילוגיית ספרי מאדים שלו את מעלית החלל כדי לאפשר מסחר – טכנולוגיה הרחוקה מאוד מאיתנו וספק אם תהיה בטוחה לשימוש). הערכות אופטימיות אחרונות מדברות על עלות של כ-200-500 אלף דולר לכל טון של סחורה שנרצה לשלוח ממאדים לכדור הארץ. קשה לדמיין עסק שיכול לייצר רווח ולהתחרות בהצלחה בשוק הארצי עם עלויות כאלו, במיוחד לאור הצניחה במחיר של הסחורות שתתרחש ברגע שההיצע המאדימי ייכנס לשוק הארצי. בנוסף לכך, נכון להיום איננו יודעים בדיוק אילו מרבצים של מינרלים נמצאים בשפע במאדים, מה שמקשה על תכנון השקעה. אילון מאסק סיכם את הנקודה הזאת בדרכו המיוחדת בראיון שהעניק: גם אם נמצא שקיות קראק מסודרות על קרקע המאדים, אין תועלת כלכלית במכירתן לכדור הארץ.

אם כן, השקעה במאדים במטרה למכור את המינרלים שלו לכדור הארץ אינה פיזיבילית, ואפילו מאסק לא בונה עליה. מה לגבי קניין רוחני? כמעט כל הכותבים אשר מתייחסים לאפשרויות הכלכליות של ישוב מאדים מציעים שאנשי המאדים יוכלו למכור טכנולוגיה שיפתחו חזרה לכדור הארץ ולהרוויח מקניינם הרוחני בצורה של פטנטים ותמלוגים. ההנחה של אותם כותבים היא שהמתיישבים הראשונים על המאדים יהיו מדענים ומהנדסים מובילים בתחומם. האינטלקט האנושי המיובא אל חיים חדשים בסביבה קשה ומאתגרת צפוי להוביל, לדעת הכותבים, לשורה של פתרונות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים שישמשו את אנשי המאדים, בדומה לפיתוחים הטכנולוגיים ונגזריהם שפותחו בעקבות "תוכנית אפולו", למשל.

קיימות שתי בעיות מרכזיות עם התפיסה הזו: הראשונה, לא משנה כמה אנשים מבריקים יהגרו למאדים כדי לעסוק במחקר ובפיתוח שם, בכדור הארץ תמיד יהיו הרבה יותר מהם. קשה לראות כיצד האינטלקט המאדימי יצליח לפתח יתרון על פני המדענים הארציים אשר נהנים מאטמוספירה לא רעילה ומהאפשרות לצאת מביתם מבלי לקפוא למוות. הבעיה השנייה נעוצה בתפיסה המובילה את הכותבים המצדדים ברעיון זה, אשר מסוכמת בפתגם האלמותי: "הצורך הוא אבי ההמצאה". אם צורך גדול מוליד הובלה בחדשנות טכנולוגית, שימו את הז'יטונים שלכם על אפריקה (לקריאה נוספת בנושא אני ממליץ על ספרו של פרופ' יואל מוקיר "The Lever of Riches", אשר חוקר את המנגנונים שמאחורי חדשנות טכנולוגית וקידמה כלכלית. מוקיר מסביר כי עקב האופי האנושי אין גבול לצורכי האדם. יש גבול רק ליכולת שלו. משפט נכון יותר יהיה "ההמצאה היא אם הצורך"). קשה לבנות תכנית עסקית עבור מוסד מחקר ממשלתי או פרטי שיעלה רבבות מונים יותר מכיוון שצריך לבנות אותו במאדים, להתפשר על איכות החוקרים מכיוון שצריך למצוא כאלה שיסכימו לעבור לעבוד משם, וכל זאת בעקבות הציפייה הלא מוכחת שמחקר על המאדים יצליח לפתח טכנולוגיה בצורה טובה יותר מהמקבילה הארצית.

מדען מאדים

בתמונה: מדען מאדימי עילאי ומתנשא (CC: MST3K)

האפשרות השלישית שראוי לשקול היא הארצה (Terraforming) מסחרית. הרעיון הכלכלי הוא בערך כזה: תאגידי ענק יוכלו לרכוש שטח על קרקע המאדים בזיל הזול, ולהשקיע בהפיכת התנאים במאדים לדומים לאלה של כדור הארץ: אוויר הניתן לנשימה, טמפרטורה ואקלים נוחים יותר, מערכת אקולוגית ארצית – כל אלה ישביחו משמעותית את שווי ההשקעות של התאגידים בנדל"ן המאדימי. התאגידים ישלטו בכוכב וכמו בפנטזיה ליברטריאנית הוליוודית יטפחו אותו וישמשו כ"בעלי הבית" שלו.

עד כמה פרויקט הפיכת מאדים לכוכב לכת דמוי כדור הארץ הינו ישים מבחינת יכולתם של תאגידי כדור הארץ לממן ולהשקיע בו? רוברט זוברין, מחבר "The Case for Mars" ומקים אגודת מאדים העריך בזמנו את משך הפרויקט בכ-1000 שנות עבודה. זוברין היה מהאופטימיים. כריס מק'קיי, מדען בכיר בנאס"א, העריך בראיון בשנה שעברה את משך הפרויקט בכ-100,000 שנים. ועוד לא דיברנו על העלויות הכספיות הגבוהות אשר נאמדות בטריליוני דולרים – בחלק מההערכות יותר מהתוצר העולמי השנתי. קשה לשרטט תזרים מזומנים חזוי לאלפי שנים, להוון אותו בריבית המגלמת את הסיכון הגבוה של הפרויקט, ולקבל ערך נוכחי נקי חיובי. הארצת מאדים היא פרויקט חשוב, אבל הוא לא יובל על ידי תאגידי כדור הארץ.

לבסוף, ישנה הצעה לפיה מאדים ישמש לייצור של חומרים שהליך היצור שלהם פשוט מזהם מידי. ההצעה, שתמיד מגיעה בשילוב רגולציה פלנטרית אשר מגבילה משמעותית את תקנות הזיהום (בהצלחה עם זה), גורסת כי ייצור של מוצרים מזהמים מאוד (למשל טריטיום) תיאסר בכדור הארץ ותותר רק בכוכבים אחרים. במקרה כזה ניתן לייצר מוצרים במאדים ולייצא אותם לכדור הארץ למרות העלות הכבדה, עקב המונופול דה פקטו שיינתן למאדים.

אבל הפיכת מאדים לפח האשפה הרדיואקטיבי של האנושות נוגדת את המטרה המקורית של יישוב הכוכב כביתו השני של המין האנושי. לא נבטח את עצמנו מכיליון על ידי כך שהבית השני שלנו יהיה מזבלה מסרטנת. מעבר לכך, מדוע להעביר תעשיות מזהמות דווקא למאדים, ולא, למשל, לירח? הוא הרבה יותר קרוב והרבה פחות חשוב. אפשר גם לייצר מוצרים במפעלים חלליים אשר נמצאים במסלול סביב כדור הארץ – מהלך שיכול להיות משתלם יותר כלכלית ליצרן.

המסקנה העגומה שהגענו אליה היא שאין תמריץ כלכלי אמיתי עבור חברות ואנשים פרטיים להשקיע במאדים, לפחות עד שהרמה הטכנולוגית תתפתח משמעותית. אבל אל חשש, צוערי החלל! החדשות הטובות הן שכל הניתוח שביצענו עד כה היה מיותר לחלוטין.

אל תזהם את המאדים

שמור על המאדים נקי למען תושביו (CC: Mars Attacks)

השקעה ציבורית תשתיתית במאדים

עד כה כיוון החשיבה שלנו היה חיפוש קייס כלכלי שיאפשר מסחר בין מאדים לבין כדור הארץ. ניסינו למצוא נכסים, מוחשיים ובלתי מוחשיים, שניתן לייצא מהכוכב האדום לכוכב הכחול כדי לאפשר קיום כלכלי. אבל הסוד השמור לגבי כוכבי לכת הוא שהם יכולים להתקיים כמשק סגור לכל דבר, ולצמוח כלכלית גם מבלי שיקיימו יחסי מסחר עם אף כוכב לכת אחר. לא מאמינים לי? עובדה, אתם בעצמכם מתגוררים בכוכב לכת כזה. התורה הכלכלית מלמדת אותנו שמשק יכול לשפר את אפשרויות הצריכה שלו על ידי סחר בינלאומי, אבל היעדר יבוא ויצוא לא מונע צמיחה כלכלית, פשוט מגביל אותה. מאדים לא צריך לסחור עם כדור הארץ, מאדים פשוט צריך להיות.

אם ממשלות העולם תבצענה את השקעת ההון הראשונית הנדרשת עבור שליחת מתיישבים למאדים ועבור סיפוק הכלים והמכשירים להם הם זקוקים, אותו גרעין אנושי יוכל לייצר מושבות על מאדים ולפתח כלכלה מאדימית משגשגת. לכאורה, הפתרון לכיבוש מאדים הוא אותו פתרון שתמיד מוצע עבור מוצר ציבורי: תנו לממשלה לממן אותו מהמסים שכולנו חייבים לשלם. רק שהפעם, הסיפור מורכב מעט יותר. ידיד הבלוג אורי כץ, אשר כותב ב"דעת מיעוט", שפך מים צוננים על הסיכוי שנראה מושבות אנושיות במאדים בעתיד הקרוב. כך כתב כץ בספטמבר השנה:

גם אני אוהב סרטי מדע בדיוני, אבל בואו נהיה רציניים לרגע: בני אדם לא מתפשטים באופן אקראי למקומות רחוקים בשביל הכיף. הם עושים את זה כאשר זה משתלם כלכלית. יש סיבה לכך שהוויקינגים, שהגיעו לצפון אמריקה לפני קולומבוס, לא נשארו שם. יש סיבה לכך שהסינים, שערכו מסעות ימיים להודו ולאפריקה מאה שנים לפני קולומבוס, לא נשארו שם. הם היו הרפתקנים אמיצים מאוד, והיה להם מימון למסעות ויכולת טכנולוגית למסעות, אבל לא הייתה סיבה כלכלית. כשקולומבוס הגיע לאמריקה היו לו תמריצים כלכליים חזקים. כשקבוצה קדומה של פולינזים עזבה את האי הצפוף שעליו היא חיה כדי לחפש אי אחר היו לה תמריצים כלכליים חזקים. תמריצים כלכליים זה מה שחשוב.

כל הדיבורים האלו על כך ש"המין האנושי צריך לצאת מכדור הארץ" וכו' זה סתם קשקוש, כן? זה טוב בשביל למכור ספרים וסרטים הוליוודים, אבל זה לא משהו שמניע בני אדם במאסות רציניות. בני אדם מונעים על ידי מה שטוב להם באופן אישי, לא על ידי מה שטוב "למין האנושי". לכל היותר זה ימשוך לשם כמה הרפתקנים שיצטערו מאוד מהר על בחירתם השגויה לחיות בכוכב מכוער וחסר חיים ויעלו על המעבורת הראשונה ארצה. עד שיהיה אפשר לבצע במאדים הארצה בקנה מידה גדול, כל מושבה שם תהיה תלויה בכדור הארץ לאספקת שלל מוצרי בסיס, כך שהיא לא באמת תגן על האנושות מהשמדה או משהו כזה.

מצטער שהרסתי לכם ולאילון מאסק את הפנטזיה. תודיעו לי ברגע שתמצאו ניתוח כלכלי רציני של משהו שמשתלם לכרות במאדים ולהעביר לכדור הארץ ולא ניתן לעשות את זה בזול עם רובוטים. עד שזה יקרה, וסביר שגם מאות שנים לאחר מכן, האנושות תישאר תלויה בפלנטה יחידה.

אורי ואני חלוקים בנוגע לתלות המושבה במאדים במשלוחים מכדור הארץ. האמת היא שזו שאלה ששנינו נתקשה להכריע בה: נאס"א, למשל, מתכננים הקמת מושבה קבועה המספקת את צרכיה על המאדים עד שנת 2030 כדי לתמוך במשימות מחקר. המושבה/תחנה תהיה עצמאית, אך הצוותים יתחלפו כל מספר שנים. מובן שעבור פרויקט שאפתני כמו שלנו אנחנו זקוקים לגרעין הון גדול הרבה יותר, הכולל יכולת יצירת כלים חדשים וחקלאות מאדימית רחבת היקף, אבל הבא נצא מנקודת הנחה שעבור השקעה מספיק גדולה תוכל לייצר מושבה Self-Sustaining על מאדים.

לדעתי, הנקודה החשובה יותר שמעלה כץ בסגנונו המבאס והייחודי גם היא כלכלית, ועוסקת בתמריצים. כיצד משכנעים מליון איש לעזוב את כדור הארץ החמים והבטוח לטובת חיים במדבר האדום הקפוא? ולאחר מכן, כיצד משכנעים אותם להישאר בו? התשובה היא: קודם כל, בחנו את ההיסטוריה.

הצליינים באים

במאה ה-17 היו אנשים שנטשו את הציביליזציה המערבית כדי להתיישב בארצות חדשות ולא מוכרות עם אוכלוסיה ילידית עוינת ברובה בצפון אמריקה. ד"ר דרור גולדברג מהאוניברסיטה הפתוחה מספר שההתחלה הייתה קשה בכל מושבה, ובוירג'יניה היה הכי גרוע: "גם כי הייתה ראשונה וגם כי היו בשכנותם הרבה אינדיאנים. מידי שנה מתו כ-50% מהתושבים, וזאת במשך 25 שנים. גם הצליינים של פלימות', בחורף שלפני חג ההודיה שהמציאו, איבדו חצי מהאוכלוסיה" (הדגשה שלי). אמת, התנאים בבריטניה של סוף המאה ה-17 לא דומים לנוחות של המאה ה-21, אולם הנקודה שחשוב להתמקד בה היא שאנשים היו מוכנים לרדת משמעותית באיכות החיים שלהם (ובאורכם) למען מטרה שהאמינו בה.

למרות הקשיים, המושבות נשארו, ומהגרים החלו להגיע בהמוניהם.  הסיבה לכך היא שהשוואת התמריצים להגר לעולם החדש חייבת להתבצע על בסיס אישי, לא קבוצתי. לאדם הממוצע בכדור הארץ יש תועלת גבוהה יותר בלהישאר פה מאשר לצאת להרפתקה בחלל. אבל בהחלט ישנם אנשים שעבורם התחלה מחדש בפלנטה אחרת תהווה שיפור על פני הישארות בכדור הארץ. כמו בהתיישבות המקורית בצפון אמריקה: אידיאליסטים, מיעוטים נרדפים והרפתקנים יכולים למצוא תועלת גבוהה יותר בחיים במאדים, גם אם במחיר מקלחות במים ממוחזרים ונשימת אוויר עם טעם מתכתי.

הקייס ליישוב המאדים מתבסס דווקא על אנשים פשוטים יותר, לא מדענים מהשורה הראשונה, אשר מוכנים לגלגל את הקוביה ולעבוד קשה כדי לבנות בית חדש ומשגשג עבורם. מיליון המתיישבים שמאסק מחפש ליישוב מאדים לא חייבים להיות אקדמאים ברובם, וניתן להסתפק בהכשרה לשימוש במכשירים ובמכונות שחייהם יהיו תלויים בהם במאדים. אני מאמין שניתן למצוא קבוצות של אנשים שעבורם חיים חדשים רחוק מיתר האנושות יכולים להיות שיפור (ליברטריאנים, אני מסתכל עליכם). אם נבחן את התנאים הצפויים למתיישבים החדשים במאדים, נוכל לכלול בהם בוודאות שטח אדמה פרטי גדול ומספיק אוכל, מים נקיים וחימום לכל ימי חייהם. יש לא מעט אנשים בכדור הארץ שזה יהיה שיפור משמעותי עבורם. גם סופר המד"ב הסיני המהולל Liu Cixin הבין זאת כשכתב את הסיפור הקצר Sun of China, בו סוכנות החלל הסינית שולחת מנקי חלונות של גורדי שחקים לחלל כדי לבצע עבודות תחזוקה פשוטות, במקום להעסיק דוקטורים.

 בסרטון: מייג'ור טים פייק עושה ספונג'ה בתחנת החלל הבינלאומית

הדור הבא של אנשי המאדים

עם המאדימים האמיתיים, אותם ילדים שיוולדו במאדים, המצב יהיה קל בהרבה. מעבר לכך שאנשים נוטים להרגיש שייכות למקום שבו הם גדלו ללא קשר לתנאים הפיזיים או הכלכליים שם, ישנן עדויות לכך שבני מאדים ייראו מעט שונים מאיתנו.

אסטרונאוטים בחלל גובהים כתוצאה מהחיים ללא כבידה, ונאס"א אף דואגת לכך בתכנון חליפות החלל שלהם. ישנן השערות לפיהן ילדים אשר יוולדו ויגדלו במאדים, היכן שכוח הכבידה הינו שליש מזה שבכדור הארץ, יגדלו להיות גבוהים יותר מהממוצע, ואף עשויים להיות בעלי מבנה עצם פחות דחוס משלנו. כתוצאה מכך, החיים בכדור הארץ עשויים להיות "כבדים מידי" למאדימים.

אם תרחיש זה אכן יתממש, הרי שמערכת התמריצים תתהפך על פיה, ובתוך דור אחד בלבד ישכנו במאדים מתיישבים שעבורם החיים במאדים טובים יותר מאשר החיים בכדור הארץ, והמוטיביציה לפתח וליישב את ביתם רק תלך ותגדל.

גר בארץ נכרייה

לוולנטיין סמית' החזרה לכדור הארץ דווקא הייתה קלה (CC: Stranger In A Strange Land)

לסיכום, עתיד ההתיישבות האנושית במאדים לא נמצא, לדעתי, בידם של תאגידי כדור הארץ אלא בידיהם של אותם חלוצי חלל שיקימו את ההתיישבות האנושית בכוכב האדום. השקעה ציבורית בפרויקט ההתיישבות והשקעה הונית כדי לייצר את הכלים, המכונות וההכשרה להם יזדקקו המתיישבים הראשונים הינן קריטיות להצלחת הפרויקט, במיוחד מכיוון שבמשך התקופה הראשונית, שיכולה להגיע אף למאות שנים, לא יתבססו קשרים כלכליים משמעותיים בין כוכבי הלכת, והם יתפקדו בעיקר כמשקים סגורים עקב עלויות ההובלה הגבוהות.

על אף הקשיים, קבוצות בהיסטוריה האנושית הוכיחו כי הן מוכנות לסבול תנאים קשים ומסוכנים בשביל ההזדמנות לחיות כרצונן ולשפר את חייהן. אני מאמין שאפילו היום, במאה ה-21, נוכל למצוא די אנשים שעבורם המסע לכוכב הקפוא עשוי להוות שיפור לחייהם, או הזדמנות לייצר לעצמם ערך שלא יקבלו בשום מקום אחר בכדור הארץ. אותם אנשים, אשר רובם לא יהיו מדענים או מהנדסים, יהוו את היסודות עליהם יקום ביתו השני של המין האנושי.