רשומת אורח: המקורות הבאושים של חוק כלכלי בישראל

רשומת אורח מאת דרור גולדברג.

בדמוקרטיה הרשות המחוקקת אמורה לחוקק את רצון העם. לפעמים נראה שמה שבאמת קובע הוא כוחן של קבוצות לחץ משחיתות וסחטניות. אבל למעשה, ספר החוקים עב הכרס של ישראל (כ-50 כרכים) כולל הרבה חוקים שלא משקפים את רצונו של אף אחד שחי היום, בין אם הוא אזרח פשוט ובין אם הוא לוביסט. זו שארית מדורות קודמים שהמחוקקים שלנו לא טורחים לבטל או להתאים למציאות אבל יש לה תוקף משפטי כאילו נחקקה היום. לפעמים אנחנו שומעים על "אגודה עותומנית" שמאפשרת לגופים כמו ההסתדרות להיות מושחתים כמו העותומנים (חוק מ-1909) או "פקודת האגודות השיתופיות" (1933) של המנדט הבריטי. אבל המצב חמור בהרבה, כי חוקים ישנים כאלה שעדיין בתוקף בדרך כלל לא הומצאו על ידי העותומנים והבריטים בשנים הנ"ל אלא הועתקו מחוקים עתיקים עוד יותר מארצות אחרות שלא תמיד נחקקו ממניעים ראויים. מאמר זה מביא כדוגמה עצובה את סיפורו של סעיף כלכלי אחד בספר החוקים שלנו ומקורותיו הבאושים.

סעיף 489 בחוק העונשין מכריז: "מטבע או שטר שהם הילך חוקי בישראל, כל המסרב לקבלם בשווים הנקוב, דינו – מאסר שלושה חודשים". אם זה נראה לכם לגיטימי, ברור שלא גרתם בארה"ב או בבריטניה. הדבר הבסיסי ביותר בכלכלה חופשית הוא חופש המסחר. זה לא עניינה של מדינה נאורה להגיד לי באיזה מוצרים מותר לי לסחור עם עמיתי האנשים הפרטיים בשווקים (אולי למעט נשק וסמים). המדינה גם לא אמורה להכריח אותי לקבל במסחר חפץ שאני לא חפץ בו. האם יעלה על הדעת שהמדינה תחייב אותי כל יום לקנות דגל כהוכחה לפטריוטיות שלי? אז למה אני חייב לקבל שטרות שלה? אבל אולי תאמרו: האין זו משמעותו של "הילך חוקי" (legal tender), שכל אחד חייב לקבל אותו? ממש לא. הילך חוקי (בארצנו אלה השטרות והמטבעות של בנק ישראל) הוא בסך הכל החפץ בו ניתן לפרוע חובות כספיים בדרך שתזכה להכרת בית המשפט. אם אני חייב לך "מאה שקל" מתוקף חוזה, ואני מציע (tend) לך שטר של 100 שקל אז אתה אמור לקבל אותו. אם תסרב ותבקש מבית המשפט שיכריח אותי לשלם בצורה אחרת אז תיזרק מכל המדרגות. אין לך זכות משפטית להתעקש לקבל המחאה, דולרים בשווי 100 שקל, תפוחי אדמה בשווי 100 שקל, או פרור זהב בשווי כזה. זוהי משמעותו של "הילך חוקי" בכל מדינה: הקלה בפרעון חיובים כספיים כדי שלא יוטרדו בתי המשפט. זה שונה בתכלית ממצב שבו ירקן בשוק רוצה לקבל תשלום כאן ועכשיו תמורת הירקות שעל המדף דווקא בדולרים ולא בשקלים – ונזרק בשל כך לכלא על פי סעיף 489.

Legal Tender הילך חוקי

Legal Tender הילך חוקי

אגב, למה שירקן ירצה דולרים ולא שקלים? זה הגיוני אם השקל מאבד מערכו מהר, והעדפה כזו לדולר אכן קרתה הרבה בימי האינפלציה הגבוהה שלנו שהגיעה לשיא של 450% ב-1985. כשנתקלתי לראשונה בסעיף 489 חשבתי לתומי שהוא נחקק כדי להילחם בדולריזציה העממית ההיא. לאחר מחקר לא קצר (ותודה לכם משלמי המיסים על שאפשרתם לי לעשות זאת במסגרת עבודתי באקדמיה), הנה מה שגיליתי: אינפלציה גבוהה היא אכן הסיבה המקורית לסעיף הזה, אבל לא מדובר באינפלציה שלנו אלא באינפלציה שהשתוללה … בעת המהפכה הצרפתית. החוק הועבר משם ועד אלינו על ידי כמה דורות של דיקטטורים וסוציאליסטים קשוחים.

הסעיף נחקק במקור בגלל ההמון הפריזאי הפרוע של המהפכה הצרפתית, אבל לא כדי לרסנו אלא ביוזמתו. היה זה ב-1792, שלוש שנים לאחר תחילת המהפכה. צרפת הכריזה מלחמה על מלכי אירופה ויצאה להציל את נתיניהם המדוכאים. המלחמה מומנה בהדפסת כסף, כמו שעשו בהצלחה המהפכנים האמריקאים שנים ספורות קודם לכן. הדפסה הביאה לאינפלציה, אז מוכרים בשווקים סירבו לקבל שטרות ודרשו תשלום במטבעות זהב וכסף כמו פעם. ציבור הקונים הפריזאי פנה בתלונה לנציגיו הפופוליסטיים בעיריית פריז. אלה נקראו "חסרי מכנסי הברך [היקרים]" ו"הנזעמים", והם עתידים היו לזכות בהערצתו של מרקס. העיריה דרשה מבית הנבחרים לרסן את חוצפתם של המוכרים. הנבחרים דנו בכך בפחד רק אחרי שהאספסוף פשט על בתי סוהר וטבח באלף אסירים פוליטיים. ב-1793 המצב החמיר. השטרות איבדו מחצית מערכם ומוכרים רבים לא רצו אותם. הצעת חוק חדשה כללה איסור על מוכרים לדחות את השטרות וכן איסור לדרוש תשלום גבוה יותר ממי שישלם בהם ולא במטבעות. ההצעה עברה בקולות מפלגת השמאל שראתה בכך שוחד פוליטי לאספסוף האלים, מתוך תקווה שזה יעיף את הימין בכוח מבית הנבחרים (מה שאכן קרה כעבור חודשיים). מצב השטרות המשיך להחמיר ואיתו גם החוק. העונשים הוחמרו בהדרגה: קנס, מאסר, הוצאה להורג. השיפוט נמסר לבתי דין מהפכניים זריזים. מלשינים על עבריינים קיבלו פרסים. נאסר לדבר בפומבי נגד השטרות. המוכרים המיואשים החלו לשאול קונים מראש איך הם צפויים לשלם. אם הקונים אמרו "שטרות", נזכרו המוכרים שבעצם אין להם סחורה למכור. ב-1794 התרגיל הזה הוצא מחוץ לחוק. באותה שנה קרס שלטון ה"טרור" (כך נקרא רשמית) של הפסיכופט רובספייר, וגם ערכם של השטרות קרס. החוק הנ"ל, שדיבר על השטרות שכונו assignat ולא על "כסף" באופן כללי, פקע איתם.

הלך חוקי מהפכה צרפתית

בתמונה: רובספייר מאבד את הראש

החוק הוחזר לחיים על ידי משוגע אחר. נפוליאון ציווה על משפטניו להכין חוק עונשין חדש, וזה שיקף את ערכי המשטר, בהם דיכוי ברוטלי של כל התנגדות לקיסר המגלומן. אותם משפטנים היו מעורבים במהפכה וחוקיה, והכירו את החוק שאסר לדחות את כספו של השלטון. הם החיו את החוק הזה כדי לעודד צייתנות לשלטון החדש. מציעים לך כתשלום כסף של הקיסר? קבל אותו, נתין קטן, וסתום את הפה. הפעם לא הייתה מטרה להקל על מימון אינפלציוני של המלחמות כי נפוליאון לא רצה לשחזר את האסון הפיננסי של העשור הקודם. הוא מימן את מלחמותיו על ידי שוד הארצות שכבש. החוק בגירסתו החדשה, עם עונש קנס, נכנס לחוק העונשין של 1810.

גורש נפוליאון, ואחריו באו שלושה מלכים. באביב העמים (1848) מרדו עמי אירופה בדיקטטורים וניסו להקים דמוקרטיות (נשמע מוכר?). צרפת הקימה את הרפובליקה השניה והבוחרים הטפשים בחרו כנשיא את האדם הכי פחות מתאים (נשמע מוכר?). היה זה אחיינו של נפוליאון שבמהרה ביטל את הרפובליקה והפך לקיסר נפוליאון השלישי. הוא חיקה את מורשת דודו בכך שהתערב בארץ הקודש והסתכסך עם רוסיה. מטעמי יעילות, הוא שילב בין השניים. המלחמה שפרצה על רקע המקומות הקדושים ידועה כמלחמת קרים (נשמע מוכר?). לאחר שצרפת ובריטניה עזרו לעותומנים לנצח את רוסיה, הם דרשו מהעותומנים רפורמה חקיקתית כדי שהנוצרים בארץ ישראל יחיו תחת מערכת חוקים נאורה. העותומנים צייתו והעתיקו חוקים מהמערב ובעיקר מצרפת, כולל חוק העונשין. ההעתקה לא הייתה עיוורת ומוחלטת. כל סעיף נדון לגופו. סעיף הכסף הועתק כי אופי המשטר העותומני היה דומה לזה של הדיקטטורים הצרפתים. חוק העונשין (1858) הוחל בכל האימפריה, כולל ארץ ישראל, ומה שיותר חשוב לענייננו – גם בקפריסין.

בריטניה שלטה בקפריסין בפועל מ-1878 ורשמית מ-1914. לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו הבריטים לבסס את שלטונם במה שנהייתה עוד מושבה מני רבות. הוחלט להחליף את חוק העונשין העותומני בזה שהיה נהוג במושבות בריטיות באפריקה. החוק הבריטי-אפריקני התבסס על המשפט הבריטי, וכמובן שלא היה בו סעיף כסף כנ"ל, שהרי הבריטים היו אבירי החופש הכלכלי. רובו של חוק העונשין העותומני הושלך לפח בקפריסין, אבל מעט מאוד סעיפים שלו אומצו בחוק הפלילי הקפריסאי (1928), ובהם סעיף הכסף. למה? הבריטים לא התכוונו ליצור אינפלציה ולא הביאו אידיאולוגיה של התערבות במסחר. אבל הם רצו לבסס את שלטונם על אוכלוסיה בלתי לויאלית שברובה רצתה סיפוח ליוון והיו בה קומוניסטים שרצו לחבל בכלכלה. סעיף הכסף גוייס לצורך השלטת משמעת על האוכלוסיה הבעייתית, שעתידה הייתה להתפרע ולשרוף את בית המימשל ב-1931.

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד (לחצו להגדלה)

מהלך דומה של החלפת החקיקה העותומנית קרה גם במנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-1929 קיבל המשפטן הבכיר של המשטר, נורמן בנטוויץ', הוראה לנסח חוק פלילי שיבוסס על החוק הקפריסאי הטרי. בטיוטה הראשונה שהכין, במאי 1929, בנטוויץ' אימץ את סעיף הכסף, מסיבות דומות לאלה שבקפריסין. בהמשך השנה התרחשו הפוגרומים ("מאורעות") שהיכו בהלם את המשטר. כדי לשדרג את סמכות האימפריה לאחר האנרכיה הקצרה, בנטוויץ' הכין חקיקה נרחבת של לחימה בהסתה, עונשים קולקטיביים, ועוד מטעמים מסורתיים של האימפריה הבריטית הנאורה. הוא אפילו גייס למאבק את סעיף הכסף שהפך בטיוטה הבאה של החוק הפלילי מסתם סעיף בפרק "עבירות קלות" לחלק מסעיף "עבירות נגד סמכות המשטר" עם עונש מאסר. בנטוויץ' היה יהודי ציוני וזה היה בעוכריו: אחרי שנורה ונפצע על ידי ערבי, הבריטים פיטרו אותו (והוא מונה למרצה באוניברסיטה העברית). כשנרגעו הרוחות, המחליף שלו החזיר את סעיף הכסף לממדיו הטבעיים, וכך נחקקה פקודת החוק הפלילי ב-1936.

עם הקמת מדינת ישראל לא היה זמן לחוקק חוק פלילי חדש, והכנסת ביטלה רק את העונשים הבריטיים הטראומטיים של מוות (למעט נאצים) ומלקות. הפקודה המנדטורית נשארה על כנה, ורק ב-1965 הוגשה הצעת חוק מטעם משרד המשפטים לרפורמה מקיפה בה. רק שלושה סעיפים ש"התיישנו" בוטלו, בהם ניסיון התאבדות והזמנה לדו-קרב (בחיי). הוצע גם שבכל העבירות הקלות יהיה עונש מאסר ולא קנס. ב-1966 התקבלה ההצעה ברובה כלשונה, וסעיף הכסף לא רק ששרד את הרפורמה אלא אפילו קיבל עונש משודרג של מאסר – לראשונה מאז הטרור הצרפתי.

ימי מפא"י העליזים - עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

ימי מפא"י – עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

מדוע לא בוטל הסעיף ב-1966? הוא נשמר על ידי רצף של דיקטטורים מאז נפוליאון, והרי כאן כבר הייתה מדינה דמוקרטית. אכן דמוקרטיה, אבל היו אלה ימי מפא"י. את הצעת החוק הגיש לכנסת שר המשפטים דב יוסף, הידוע לשמצה כ"שר הצנע" מראשית המדינה. בתפקידו הרשמי כשר האספקה והקיצוב (הראשון והאחרון) הוא הוכיח התלהבות קומוניסטית לפקח על כל עסקה ומחיר במשק ודחף את רוב הכלכלה לשוק השחור. לא היה זה אדם שחופש כלכלי יקר לליבו, וסעיף הכסף התאים לו כמו כפפה ליד המתערבת בגסות בכלכלה. שלטון מפא"י בז לחופש כלכלי בכלל ולחופש מונטרי בפרט. אסור היה להחזיק דולרים. נוסעים לחו"ל הורשו להוציא רק מעט דולרים, אפילו אם ברחו לצמיתות מגן העדן הסוציאליסטי, ורובם פנו לשוק השחור ליד סניף בנק ישראל בתל אביב. ככלל לא היה זה עידן ליברלי באף תחום, כמתבקש מ"גבולות אושוויץ". ערביי ישראל היו עדיין תחת ממשל צבאי עד לסוף 1966.

תפקיד נוסף בהישרדות סעיף הכסף יש למשפטנים יוצאי גרמניה שעסקו בהצעת החוק. בין העולים מגרמניה היו הרבה משפטנים, והם שלטו ללא עוררין במערכת המשפט הישראלית בדור הראשון שלה. בתיקון פקודת החוק הפלילי עסקו מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים אורי ידין (נולד כרודולף היינסהיימר) ושופט בית המשפט העליון חיים הרמן כהן. פרופ' יורם שחר, כיום במרכז הבינתחומי, הראה במחקריו שהם ניצלו את עמדותיהם הבכירות כדי להכניס בעורמה אידיאולוגיה משפטית גרמנית לחוקי ישראל. אידיאולוגיה זו כללה תיעוב של חופש המסחר ה"מופקר" שהביאו הבריטים לארץ. ככלל, ידין וכהן העדיפו משמעת וציות על פני חופש אישי. כהן, לפני שהמציא עצמו מחדש כאביר זכויות האזרח, היה אנטי-ליברלי להחריד כיועץ משפטי לממשלה לאורך כל שנות ה-50. פסקי דין מפורסמים שבהם הפסיד בבג"ץ כנציג הממשלה – ושאותם לומד היום כל סטודנט למשפטים – הבטיחו לכולנו את שלטון החוק, חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש העיתונות, וחופש ממאסר שרירותי, הרבה לפני שנחקקו חוקי יסוד נאורים. ידין כתב בטיוטת הכרזת העצמאות סעיף מדאיג הדורש מהאזרחים "משמעת", והדברים שכתב בפרשת אלטלנה נשמעים טוב יותר בגרמנית. אוסיף, בזהירות פחדנית של תקינות פוליטית, שאולי (אולי!) יש קשר לכך שהאימרה הייקית המכוננת היא "סדר צריך להיות". לידין וכהן, אם כן, לא הייתה שום בעיה עם סעיף שפוגע בחופש המסחר וכופה סדר בשווקים וצייתנות של המוכרים.

מאז 1966 לא השתנה שום דבר מהותי. ב-1977 הפכה פקודת החוק הפלילי המנדטורית לחוק העונשין, וסעיף הכסף קיבל את המספר 489. למחוקקים לא אכפת מהחוק העיקרי שבגללו או בזכותו אנשים נכנסים לכלא. מדי פעם יש תיקון פה ושם, אבל חקיקת חוק עונשין חדש לא מעניינת אף אחד.

מה החשיבות של הסיפור הזה? אודה שסעיף 489 לא ידוע כמעט לאף אחד, ולא ידוע לי אם ומתי מישהו הועמד לדין לפיו. אבל לקיומו של הסעיף יש חשיבות מעשית וסמלית. מבחינה מעשית, יכולה הממשלה מחר להחליט על אינפלציה של אלף אחוז (חוק בנק ישראל החדש לא ימנע זאת), ומשרד המשפטים יוכל להשתמש בסעיף זה כדי למנוע מאיתנו לברוח לדולר ולהעמיד את הממשלה הסוררת במקומה. מבחינה סמלית, יש בתוקף סעיף הזוי שמקומו לא יכירנו במדינה עם חופש כלכלי ופוליטי, ועוד בחוק העונשין עם עונש מאסר. זה מביך אותי כישראלי כי חוקים כאלה נפוצים כמעט רק בעולם השלישי. אלה סיבות מספיקות לביטול הסעיף, והדבר אפשרי, כפי שהוכיחה הקהילה ההומוסקסואלית שהביאה לביטול הסעיפים הנשכחים נגדה בחוק העונשין. ביטול הסעיף צריך להיות חלק קטן מחוק חופש כלכלי מקיף שצריכים ליזום הארגונים העוסקים בקידום העניין – המפלגה הליברלית, פורום קהלת, עומר מואב, ומכון ירושלים לחקר שווקים.

לא כל חוק ישן או זר הוא פסול בעיקרון. יכול להיות חוק נפלא מסין או מהתלמוד, אבל הסיכוי שחוק מתאים למציאות ולאידיאולוגיה שלנו פוחת עם השנים ועם המרחק התרבותי. הסעיף הנדון חוקק, אומץ, ושרד כדי לקדם מטרות שהיום נראות לרובנו פסולות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. הסעיף הזה צריך ללכת כי הוא לא ראוי כאן ועכשיו. תפקידה של ההיסטוריה המשפטית (מה שקראתם לעיל) הוא להוסיף למוטיבציה את מימד הבושה. ברמת המאקרו, זו אנקדוטה שמלמדת משהו מדאיג על ספר החוקים שלנו. עוד כמה שלדים עבשים כאלה מתחבאים בו ומשקפים את ההיסטוריה הדיקטטורית/סוציאליסטית של אירופה ושלנו? רבים מהם בוודאי כן משפיעים בפועל על הכלכלה.

מה שבטוח, לו היו יודעים מנהיגי הטרור הצרפתי של 1793 שמדינת יהודים נאורה תשמור את אחד מחוקיהם אחרי תשעה דורות, הם היו מתים מצחוק עוד לפני שהגיליוטינה הורידה להם את הראש.


דרור גולדברג הוא מרצה בכיר במחלקה לניהול ולכלכלה באוניברסיטה הפתוחה. לאתר האישי.

מאמר זה מבוסס על:

Goldberg, Dror. “Forced Money: Legal Development of a Criminal Economic Rule”. 

Comparative Legal History, vol. 4, issue 2, pages 162-180, 2016

הפדרל ריזרב: כיצד נוצר "היצור" מהאי ג'קיל

רשומה זו היא חלק מסדרת רשומות העוסקת בנושאים בסיסיים הרלוונטיים להבנה כלכלית של העולם. הפוסט הראשון בסדרה היה “מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר” ועסק בכסף והגדרותיו. השני התמקד בבנקאות ברזרבה חלקית, ונקרא "איך למדתי להירגע, ולאהוב את הבנקאות ברזרבה חלקית". החלק השלישי והנוכחי יעסוק בהקמתו של הבנק המרכזי של ארצות הברית.

ב-23 בדצמבר 1913 החל עידן חדש בכלכלה האמריקאית. בתאריך זה עבר בהצלחה ה-Federal Reserve Act אשר סלל את הדרך להקמתו של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית. היום, כמאה שנים לאחר מכן, עומד הפדרל ריזרב כמוסד המוניטרי המשפיע ביותר בעולם הן מבחינת השפעתו הכלכלית הישירה, והן מבחינת מידת ההשפעה שיש לרעיונותיו ולתכניותיו המוניטריות על בנקים מרכזיים אחרים ברחבי העולם.

מאז פרוץ המשבר הכלכלי בשנת 2008 החלו לעלות טענות רבות כנגד התפקוד של הפדרל ריזרב, אחריותו ליצירת המשבר (לטענת חלק מהמאשימים) ובמקרים מסוימים כנגד עצם קיומו של מוסד מרכזי המשמש כסמכות מוניטרית מונופוליסטית. אין הרבה חדש בביקורות הללו: כלכלנים והוגים רבים התבטאו במהלך השנים כנגד הקונספט של בנקים מרכזיים ושל שליטה מרכזית בכסף. דוגמא בולטת לכך הוא הכלכלן-פילוסוף פרידריך האייק, יקיר הבלוג, אשר העדיף מערכת של "בנקאות חופשית" בה כל גורם יכול להנפיק כסף משלו, וכוחות השוק בלבד קובעים את הביקוש וההיצע לכסף ואת שער הריבית. רעיונות אלו מופיעים בספרו משנת 1977 "Denationalization of Money" [קובץ PDF] (התנגדות לבנקאות מרכזית הייתה גישתו של האייק בתקופה מאוחרת יחסית בחייו – בצעירותו קיווה שיבוא יום והוא יהיה הנגיד של הבנק המרכזי בוינה…). ככל שחלפו השנים גדלה השפעתו של הפדרל ריזרב וכן חשיבותו בכלכלה, ובמקביל נעשו הטיעונים כנגדו למגוונים במיוחד. טיעונים אלו נעים היום בין ביקורת אקדמאית המעדיפה מנגנונים של שוק חופשי, בין אם מהעדפות מוסריות או כלכליות, לבין תיאוריות קונספירציה אפויות למחצה שזוכות לא פעם לכותרות בעיתונים. מאמרו האחרון של איתי להט בכלכליסט בנושא תנועת ה-FedUp, לדוגמא, מכיל סילופים רבים שחיפוש פשוט בגוגל היה מונע את כתיבתן. ראו את מאמר הנגד החריף שפירסם ד"ר אסף צימרינג ב"עין השביעית" בנושא זה.

 ברשומה זו נבחן את הפדרל ריזרב. נחזור לסוף המאה ה-19 כדי לבחון את הסיבות להחלטה על הקמתו, את הכוחות ובעלי העניין השונים שניסו להשפיע על המבנה שלו ועל מטרותיו, וגם על חשיבותו כיום. בדרך, ננסה להתעמת עם לא מעט טענות כנגד הבנק ומטרותיו, חלקן ביקורת לגיטימית, וחלקן האחר מצוץ מן האצבע.

חלק I – ההיסטוריה

הרקע להקמת הפדרל ריזרב

ראשית, חשוב להדגיש כי בארצות הברית היו המון בנקים שונים (בעת הקמת הפדרל ריזרב היו בארצות הברית כ-30,000 בנקים שונים!) הסנטימנט האנטי-בנקאי באותם שנים הוביל ליצירה של חוקים מאוד משונים בנוגע לבנקאות. העיקרי שבהם: בנקים לא יכלו לפתוח סניפים בערים אחרות מלבד עיר ההתאגדות שלהם. החוק כנראה נוצר מכיוון שאנשים חששו שבנקים יתאגדו, יהפכו ריכוזיים, וישתלטו על אדמות החקלאים שהיו לובי חזק מאוד בימים ההם. קשה להאשים אותם: מאז בוטל האיסור החלו הבנקים לפתוח סניפים רבים ולקנות אחד את השני, והמערכת הבנקאית האמריקאים נהפכה לריכוזית הרבה יותר, עם קצת פחות מ-7,000 בנקים (וגם יעילה, יציבה וזולה הרבה יותר, ראוי לציין).

שנית, אפשר לראות את הקמתו של בנק מרכזי כיצירת מוסד שמטרתו לתת מענה לבעיה עיקרית אחת: בעיית היצע הכסף (באותם ימים הבעיה כונתה "The Currencey Problem"). ההלך החוקי באותם ימים היו מטבע הזהב ומטבע הכסף. קוראי הבלוג כבר יודעים שהמסחר והשימוש במטבעות העשויים ממתכת הינו בעייתי ומסורבל ולכן האוכלוסייה מעדיפה לשמור את הזהב שלה בבנק ולהשתמש בצ'קים או בקבלות (שלהם נקרא "שטרות כסף") במקום במתכת עצמה. אם נניח שאדם הגר בסן פרנסיסקו רוכש מוצר כלשהו בניו יורק ומשלם עליו בצ'ק המשוך על חשבונו בחוף המערבי, אותו צ'ק יוחזר על ידי הבנק הניו יורקי לבנק בסן פרננסיסקו וכנגדו ישלח הזהב בחזרה לבנק בניו יורק. זוהי מערכת מגושמת ופרימיטיבית מאוד שיצרה לבנקים עלויות משלוח, אבטחה וביטוח, וגם ארכה זמן רב. אבל אל חשש, השוק החופשי עובד שעות נוספות בניסיון למצוא דרכים יעילות יותר, ושני מנגנונים וולנטארים הוקמו במערכת הבנקאית על ידי הבנקים עצמם והפכו לדרך העיקרית בה נסלקו כספים בארצות הברית: המסלקה, ובנקאות קורנספונדנטים.

המסלקה (Clearing House) היא פתרון אלגנטי עבור סליקת צ'קים עירוניים. בכל עיר שמכבדת את עצמה הוקמה מסלקה שהייתה בבעלות הבנקים העירוניים. מידי יום, לאחר שעת סגירת הסניפים, היו מגיעים למסלקה שני עובדים מטעם כל בנק, עם סל גדול.

המסלקה של ניו יורק ב-1850

המסלקה של ניו-יורק ב-1850
כאשר המוזיקה נפסקת, הבנקאים רצים לתפוס מקום

עובד אחד ישב בכיסא והעובד השני התחיל להסתובב בין הכיסאות ולהעביר לנציג של כל בנק בעיר את הצ'קים שמשוכים על חשבונות שלו שהופקדו בבנק באותו היום. בסופו של הסיבוב, ידע כל בנק כמה כסף עליו לשלם לכל בנק, וכמה כסף עליו לקבל מכל בנק. כעת היו הבנקאים מקזזים סכומים אלו ומבצעים העברה יחידה של הסכום נטו.

את הכסף לא חייבים לשלם מיד. יכול להיות שבנק מסוים (נקרא לו בנק א') צריך להעביר סכומי כסף גדולים מכיוון שלקוח גדול שלו רשם צ'ק מאוד גדול לטובת בנק אחר, אבל לבנק א' אין כרגע את המזומנים כדי לשלם. אין הדבר אומר שאין לבנק א' נכסים פיננסיים מתאימים או שבנק א' גנב את כספי לקוחותיו. כפי שהסברנו ברשומות קודמות, בנק א' נוהג להלוות או להשקיע את כספי לקוחותיו כדי לייצר תשואה, ממנה חלק מגיע למפקיד בתור ריבית, והיתר נשאר כרווח לבנקאי. בנק א' חושש כי אם יאלץ למכור את נכסיו או לדרוש מהלווים שלו להחזיר מידית את ההלוואה שנתן כדי שיוכל לכבד את הצ'ק, הרי שייגרם לו נזק כלכלי משמעותי. הבנקים החברים במסלקה לא רוצים לכפות על בנק א' לשלם מיד, מכיוון  ש"היום זה הוא, מחר זה הם". לפיכך, המסלקה הפכה גם לסוג של מלווה כספים לעת חירום. הבנקים החברים במסלקה היו מעניקים הלוואות "איזון" לבנקים שנקלעו לקשיי נזילות. כדי לוודא שהם מלווים כסף לבנק שיוכל להחזיר את ההלוואה, כלומר לבנק שנכסיו הפיננסים איתנים והבעיה היחידה שלו היא בעיית נזילות, דרשו המסלקות מכל חבריהם דיווחיים עיתיים ושוטפים אודות מצבם. למעשה, כל הבנקים החברים במסלקה היו מחויבים לחשוף את הספרים שלהם ולהוכיח שהם במצב פיננסי תקין. בצורה זו נהפכו המסלקות העירוניות לגוף רגולטורי (וולונטרי) שבדק את איתנות הבנקים העירוניים. הם לא היו חייבים לעשות כך, לא היה חוק שחייב אותם – היה זה פתרון שהשוק מצא כדי לדאוג לסביבה עסקית יציבה ויעילה.

בתקופות של משבר היו המסלקות מנפיקות כסף משלהן (כן כן, "כסף מהאוויר"! זה היה קיים הרבה לפני הפדרל ריזרב) כדי להתגבר על משברי נזילות. הכסף הזה אולי לא היה הלך חוקי ולא יכולתם לשלם איתו מיסים או להעביר אותו ללקוחות שלכם, אבל בנקים החברים במסלקה קיבלו את השטרות החדשים הללו בעיתות משבר ככסף "חירום" זמני. כפי שנראה בהמשך, הפדרל ריזרב נבנה על בסיס מערכת המסלקות הללו.

Clearinghouse Currency

כסף חירום

אבל המסלקות הם פתרון טוב רק עבור ערים. מה לגבי בנקים שנמצאים באזורי הספר או במקומות מרוחקים יותר? הם לא יוכלו לשלוח נציג בכל יום למסלקה. כאן נדרש פתרון אחר, שמכונה עד היום בנקאות קורספונדנטים.

בנקאות קורספונדנטים (Correspondent Banking) היא למעשה בנקאות באמצעות שליח. כל הבנקים שלא היו נמצאים בתחומי העיר (נכנה אותם לצורך הדוגמא "בנקי ספר") החזיקו קורספודנט, כלומר פתחו חשבון עם קשר מיוחד עם בנק אחד באותה עיר, ואליו הם היו שולחים את כל הצ'קים שהיו מופקדים אצלם ומשוכים על בנקים אחרים מאותה עיר. מערכת היחסים הזו פעלה גם הפוך. בנקים עירוניים אחרים היו שולחים צ'קים שמשוכים על חשבון בנק הספר לקורספונדנט העירוני שלו. כך, אם בבנק ניו יורקי הופקד צ'ק המשוך על חשבון בנק כפרי קטן ואנונימי, היה הבנקאי מחפש בספרים מיהו הקורספונדנט של הבנק הכפרי בניו יורק, ושולח אליו את הצ'ק לצורך גביה.

תארו לעצמכם מערכת מסועפת של קשרים בין כל הבנקים בארצות הברית. לכל בנק עירוני יש חברות במסלקה שלו, ובין בנקים עירוניים יש קשרי קורספונדנט עם בנקים כפריים ובנקים עירוניים בערים אחרות.

כדי לייעל עוד יותר את התהליך, הבנקים לא העבירו כסף בכל הפקדה. במקום זאת, כל בנק החזיק בחשבון בנק אצל הקורספונדנט שלו. חשבון זה כונה "חשבון רזרבה" (Reserve Account). במקום לדרוש תשלום בזהב עבור כל הפקדת צ'ק, היה בנק הקורספונדנט מנכה או מזכה (בהתאם לאירוע) את חשבון הרזרבה של בנק הספר. בצורה הזו יכלו הבנקים לצמצם את ההעברות ביניהם ולהתנהל בצורה חשבונאית נוחה יותר, וכך נוצרה לנו מערכת בנקאית הדמויה לרשת בה לכל בנק יש כמה חשבונות בבנקים אחרים וההפך, וכל תשלום ביניהם מנוכה מחשבונות רזרבה שכל בנק מחזיק אצלו. כדי להבטיח תשלום, הבנקים היו מעבירים דוחות כספיים והתחייבויות לבנקים הקורספונדנטים שלהם וההפך, כדי להבטיח את איתנותם הפיננסית.

קשיחות היצע הכסף – שם מפוצץ לבעיה ישנה

לא הכל ורוד בעידן הבנקאות האמריקאית טרום הפד. הזכרנו קודם את העובדה שהמדינה התמודדה עם בעיה של היצע הכסף והיא שהובילה לבסוף להקמת הפדרל ריזרב.

הבעיה החלה ב-1863, בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית (טיפ לחוקרי היסטוריה כלכלית: רוצים להבין מדוע היה שינוי מהותי בכלכלה או בבנקאות? הסתכלו על מלחמות. מלחמות עולות כסף ומובילות ללא מעט שינויים במיסוי או במערכות כלכליות כדי לממן אותם). הממשל הפדרלי היה צריך לממן את המלחמה היקרה והעביר את ה-National Banking Act, חוק שאפשר הקמת סוג חדש של בנקים: בנקים לאומיים (National Banks) שהתאגדו תחת החוק הפדרלי, במקום הבנקים שהיו קיימים עד כה, State-Chartered Banks, שהתאגדו תחת חוקי המדינות (States).

Federal Debt during Civil War

הוצאות הממשל הפדראלי בזמן מלחמת האזרחים
91% מההוצאות היו לצרכי מלחמה
הממשל הפדראלי לא חזר לרמות חוב לתוצר כאלה עד למלחמת העולם הראשונה

לפני שעבר החוק, היו אלו המדינות שאישרו את הקמת הבנקים בשטחן, ואותם בנקים יכלו להנפיק שטרי כסף באופן חופשי כנגד הפקדות זהב אצלם. מכיוון שלא היה קיים שטר אמריקאי אחיד (כמו שטר הדולר הירוק שאנחנו מכירים היום), כל בנק המציא שטר משלו שהיה למעשה אמצעי תשלום כנגד הזהב שהופקד אצלו. ההבדל בין שטר כסף לצ'ק היה שכל אחד יכל לדרוש את הזהב כנגד הצגת שטר הכסף, ואילו צ'ק נחשב לבטוח יותר, כי רק האדם שאליו ממוען הצ'ק היה יכול לדרוש תשלום.

עם העברת החוק השתנו הכללים. ראשית, הוטל מס של 10% על כל השטרות של הבנקים שהוגדרו State Banks, וכך אסף הממשל הכנסה נאה למימון המלחמה, והוציא בהדרגה את השטרות הללו מהמחזור. שנית, בנקים החלו להתאגד כבנקים לאומיים, National Banks, שיכלו להנפיק שטרות "לאומיים" כנגד זהב שהופקד אצלם, החייב במס נמוך יותר של 1% (ולבסוף 0.5%). היה קאץ' אחד: על הכסף להיות מגובה בחוב פדרלי. במילים אחרות, אם הפקדתם את זהב שלכם בבנק שהתאגד תחת אשרת "בנק לאומי" (וכדאי לכם, אחרת תחטפו 10% מס על הכסף שלכם), הבנק יוכל להעביר לכם אמצעי תשלום, שטרות כסף, רק לאחר שירכוש עם הזהב שלכם אגרות חוב של הממשל הפדרלי. בכך הממשל "וידא" כי הבנקים לא מעלימים לכם זהב, והשיג ביקוש רב להנפקות החוב שלו לצורך מימון המלחמה. קצת נבזי, אבל מלחמה היא עניין נבזי.

התהליך עבד בערך כך: לקוח מפקיד זהב בבנק ומבקש לקבל שטרות כסף כדי להשתמש בהם. הבנק פונה לבנקים מסוימים או למרכזים פיננסיים מיוחדים ורוכש באמצעותם אגרות חוב של הממשל הפדרלי (ובכך מסייע לממן את המלחמה). כעת על רוכשי אגרות החוב להפקידן אצל משרד האוצר האמריקאי. רק לאחר מכן מתקבל אישור שמועבר למחלקת ההדפסה והחריטה (אני לא ממציא את זה…), כאשר הדפסת השטרות בוצעה באמצעות שבלונות הדפסה, שמוחזקות אך ורק על ידי משרד האוצר (לפני כן כל בנק יכל להדפיס אצלו איזה שטר שרצה). התהליך המורכב הזה גרם לכך שלקח לא מעט זמן "לייצר כסף". אם רצית לשמור על הכסף שלך בבנק ולקבל שטרות באמצעותם תוכל לבצע רכישות, כדאי מאוד שלבנק יהיו שטרות רזרביים בצד. אחרת, תצטרך לחכות זמן מה. כלכלנים קוראים לבעיה הזאת "קשיחות בהיצע", כלומר שבפרק זמן מסוים כמות הכסף הנתונה בכלכלה קבועה, מכיוון שלא ניתן להפקיד במהירות זהב בבנקים ולייצר אמצעי תשלום חדשים.

[החקיקה יצרה גם שינויים רבים אחרים: בנקים לאומיים נדרשו לשמור רזרבה אצל משרד האוצר, ושטרות כסף פיאט שנקראו "Greenback" נכנסו למחזור בתור הלך חוקי. מכיוון שאנחנו לא מנסים לכתוב פה ספר היסטוריה, אנו מתמקדים בשינויים המשמעותיים ביותר שהובילו להקמת הפדרל ריזרב בלבד].

הקשיחות בהיצע הכסף יצרה בעיה עונתית בכלכלת ארצות הברית, שכלכלתה הייתה עדיין מאוד חקלאית. הציבור האמריקאי יכול היה לבחור להחזיק את כספו בפיקדונות בבנק או בשטרות כסף. בדרך כלל, לציבור לא היה הרבה עניין בכסף (כי לא היה לו הרבה מה לקנות), ואז הציבור העדיף להחזיק את מירב כספו בפקדונות. עם זאת, בתקופות מסוימות הביקוש לכסף גבר, אנשים היו צריכים להשתמש בעושר שברשותם והעדיפו שטרות כסף כדי לבצע רכישות. הם ניגשו לבנקאי שלהם וביקשו ממנו לשלוף את כספם מהפיקדונות, ולתת להם שטרות כסף כנגדו כדי שיוכלו לצאת שופינג. מתי בדיוק? בשני מועדים עיקריים: בתקופת הקציר בסתיו, אז החקלאים האמריקאים היו צריכים כסף כדי לקצור את מרכולתם ולשנע אותה לשוק, ובסוף השנה, אז כלל הציבור רכש מתנות לחג המולד ולשנה החדשה.

דמיינו מאות אלפי אנשים הניגשים לבנקים שלהם בכל רחבי ארצות הברית באותה תקופה בשנה ומבקשים שטרות כסף, וזיכרו שתהליך הנפקת השטרות היה איטי ומסובך. הוסיפו לכך בעיה נוספת: במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 ממשלת ארצות הברית הקטינה בצורה דרסטית את היקף החוב שלה (היו אלו זמנים אחרים, בהם ממשלה חשבה שיותר מידי חוב זה לא בריא למדינה) וכתוצאה מכך קטנה כמות הכסף במדינה.

National Banknote

National Banknote
מגובה באגרות החוב של ממשלת ארצות הברית

הפניקה של 1907

עכשיו אפשר לחבר את הכל. הפניקה היא משבר בנקאי שנמשך שישה שבועות בין אוקטובר ונובמבר של 1907, והיא אחד מהמשברים החמורים ביותר שידעה המערכת הבנקאית של ארצות הברית אי פעם. הפניקה של 1907 לא הייתה המשבר הבנקאי הראשון בארצות הברית, אבל היא היתה משמעותית דיה בשביל להבהיר למחוקקים כי נדרש שינוי מהותי.

המשבר החל כתוצאה מניסיון כושל של מספר יזמים להשתלט על ספק נחושת מרכזי במדינה. הכישלון אולי היה הגפרור שהצית את האש, אבל את חביות חומר הנפץ סיפקה המערכת הבנקאית והמוניטארית. עקב שמועות וחששות על כישלונות צפויים של בנקים שאולי סיפקו אשראי ליזמים החלו מפקידים רבים לבצע "ריצה אל הבנק", תופעה לא סימפטית בה לקוחות הבנקים רצים אל הבנק ותובעים למשוך את כספם מחשש לקריסת הבנק. התופעה היא נבואה שמגשימה את עצמה מכיוון שפעמים רבות עצם הדרישות התכופות למשיכת הכספים הן שגורמות למשבר נזילות אצל הבנק ולקריסתו בסופו של דבר. המוסדות הראשונים שהושפעו היו חברות נאמנות (Trust Companies) שפעלו בצורה דומה לבנקים אך לא היו כפופות לרגולציה הבנקאית ולא היו יכולות להיות חברות במסלקות. בהמשך התפשטה הפניקה גם לבנקים בניו יורק ולבנקים אחרים במדינה.

מפקידים דרשו למשוך את פיקדונותיהם בצורה של שטרות כסף, אך לבנקים הייתה בעיה לספק להם את המזומנים במהירות מכיוון שהיצע הכסף היה קשיח מידי. בנקי ספר פנו לקורספונדנטים שלהם בדרישה שיעבירו אליהם מזומנים מחשבונות הרזרבה שלהם כדי לתת מענה לביקוש מצד לקוחותיהם אך במקרים מסוימים הקורספונדנטים סירבו להעביר את השטרות מחשש שהם לא יוכלו לעמוד בדרישות לקוחותיהם. מסלקות רבות עמדו בפני בעיות דומות כאשר בנקים רבים הודיעו כי לא יוכלו להעביר מזומנים לרשות בנקים אחרים החברים במסלקה עקב משבר נזילות. עדות לכך ניתן למצוא ברמת הריביות היומית. כאשר בנק לווה כסף מבנק אחר לצרכי נזילות, לרוב לתקופה מאוד קצרה של יום עד שבוע, הוא משלם ריבית מסוימת עבור השירות. הריבית בתחילת 1907 הייתה בערך 5% שנתית, אולם בשיא המשבר באוקטובר הריבית טיפסה ליותר מ-100%. עד כדי כך היו הבנקים נואשים לכסף, שהיו מוכנים לשלם ריביות שערורייתיות בשביל ללוות אותו למספר ימים.

נדגיש שנית, זהו משבר נזילות. אף אחד לא גנב כסף או הימר עליו. חסכונות הלקוחות היו מושקעים בנכסים (כמו מתן אשראי ללקוחות אחרים) כדי לייצר הכנסה למפקיד ולבנק. כאשר כמות גדולה של מפקידים דורשים את כספם חזרה יש לבנק בעיה להעביר כמות גדולה של מזומנים מכיוון שרוב הכסף מושקע בנכסים פיננסיים. כאשר הרבה בנקים נמצאים במצב דומה, נוצר משבר נזילות בכל הכלכלה. לכולם יש נכסים, אבל אין מספיק כסף.

The Panic of 1907

The Panic of 1907

מעניין לראות את הפתרונות שנמצאו כדי להציל חלק מהבנקים מהמשבר. חלק מהמסלקות, כאמור, התחילו להמציא כסף משלהן ולחייב את כל הבנקים החברים בהן להשתמש בו כמזומן בינם לבין עצמם. הכסף לא היה חוקי ולא היה מגובה בכלום, אבל הבנקים הסכימו להשתמש בו כדי להגיע להסדרים ביניהם.

אבל הסיפור המעניין מכל הוא של הבנקאי העשיר שכולם אוהבים לשנוא: ג'יי. פי. מורגן.

ג'יי פי מורגן, בן 70 בתקופת הפניקה של 1907, היה בנקאי אמריקאי שידו בכל. האימפריה שלו כללה בין היתר עסקי תעשיה, ברזל, ובנקאות. יש הטוענים כי האינטרסים של מורגן היו כה רבים, שניתן לטעון כי האינטרס שלו היה אינטרס השוק. בתקופת המשבר מנהיגותו של מורגן הייתה חשובה ביותר: הוא אירגן הלוואות חילוץ לבנקים רבים ו"שיכנע" את הקולגות הבנקאים האחרים להלוות גם כן בסדרה של הלוואות חירום למוסדות הפיננסיים בניו יורק. ישנה אפילו אגדה המספרת כי ביום השני של המשבר הוא כלא את כל הבנקאים של העיר בספריה שלו ולא שיחרר אותם עד אשר הם הצליחו להתחייב להלוואה כוללת של 25 מליון דולר למוסדות פיננסיים במצוקה.

אשראי החירום שמורגן אירגן הציל בנקים רבים, אבל לא את כולם. יש הטוענים שבנקים שמורגן לא חיבב או שהתנגשו עם עסקיו לא זכו להצלה מיוחלת. בכל מקרה, המשבר של 1907 גרם לציבור להבין שמוטב כי במשבר הבא יהיה מנגנון מסודר שיוכל לתמוך בבנקים המצויים במשבר נזילות, מבלי שיצטרכו לסמוך על טוב ליבו של בנקאי זקן זה או אחר.

J.P. Morgan

ג'י פי מורגן אוחז בסכין ומאיים על הצלם

קוריוז קטן לפני שממשיכים: התבוננו בפורטרייט למעלה של ג'יי פי מורגן. מדוע שבנקאי מכובד יצטלם בעודו מחזיק סכין בצורה מאיימת?

הסכין הוא לא יותר מאשר משענת הכסא עליה נשען מורגן. הצלם שצילם את התמונה (Edward Steichen) טען כי התוצאה מקרית לחלוטין, אך סירב למכור למורגן את התצלום הלא מחמיא, שהפך בינתיים למעין סמל כנגד "הברונים השודדים הקפיטליסטים" באמריקה של אותם שנים. מאז אותו תצלום מקפידים בנקאים להצטלם בעצמם בתנוחת סלפי בלבד.

בדרך לבנק מרכזי עוצרים באי ג'קיל

לאחר שהמשבר שכך, מינה הקונגרס האמריקאי ועדה מיוחדת שנקראה "הועדה המוניטארית הלאומית" שתפקידה לבחון את המערכת הבנקאית והמוניטארית האמריקאית ולהמליץ על דרכים בהן ניתן לתקן אותה. בראש הועדה עמד סנטור רפובליקני בשם נלסון אלדריץ' (Aldrich), אשר נסע ביחד עם שאר חברי הועדה לאירופה, שם הם בחנו אלטרנטיבות שונות למערכת בנקאית והשוו את היתרונות והחסרונות שלהן. בניגוד לדרך בה מוצגת לפעמים הקמתו של הפדרל ריזרב כפתאומית ומונעת מפניקה, היא הייתה דווקא תוצאה של דיון מעמיק ועבודת מטה מדוקדקת (וגם של מאבקי כוח פוליטיים רבים).

בנובמבר 1910 התקיימה במועדון הקאנטרי של האי ג'קיל פגישה סודית, בה נכחו הסנטור אלדריץ' והמזכיר שלו, אקדמאים מתחום הכלכלה, וראשי הבנקים החזקים ביותר בארצות הברית. פגישתם הייתה כה סודית עד שהם נמנעו משימוש בשם המשפחה שלהם כדי שאיש מהציבור לא יגלה שהם נמצאים באותו מקום יחדיו, והעיתונות בעקבותיו. התירוץ הרשמי לפגישה הייתה "ציד ברווזים" (פעם זה היה לגיטימי, אני מניח) אולם בפועל נפגשו הנוכחים כדי לשוחח על החומר שנלמד עד כה במסגרת הועדה, ולתכנן ביחד הצעה להקמת בנק מרכזי בארצות הברית.

לא קשה להבין מדוע הפגישה הייתה סודית ונחשפה לציבור רק שנים מאוחר יותר. אנו מדברים על תקופה של מאבקי כוח ושליטה בוול סטריט. לא רק שהפוליטיקאים הדמוקרטים לא חיבבו את הבנקים הגדולים בוול סטריט, האמת היא ששאר הבנקים חששו מהם באותה מידה. נוטים משום מה להציג את הבנקים של אותה תקופה תחת השם הקיבוצי "הבנקים", אך למעשה האינטרסים שלהם לא חפפו. מרבית הבנקים במדינה לא אהבו את "הבנקים הגדולים של המזרח" וחששו תמיד כי אלה ינסו להשתלט עליהם. ההערכה של אלדריץ' הייתה כי שאר הבנקים במערכת לא יסכימו לעולם להצעה שתוכננה על ידי הבנקים הגדולים של וול סטריט, ויש בכך מן הצדק.

הפגישה באי ג'קיל זכתה לפופולאריות מחודשת בזכות הספר של השחקן ויוצר הסרטים אדווארד גריפין, "היצור מהאי ג'קיל". הספר של גריפין מציג את הפגישה כניסיון של בנקאים תאבי שליטה ורודפי בצע להשתלט על הכלכלה האמריקאית על ידי שליטה במערכות המוניטריות שלה. ייתכן שזו בהחלט הייתה הכוונה שלהם, אבל ההיסטוריה, אפעס, קבעה אחרת – כפי שנראה בהמשך, חלקים משמעותיים מההצעה של מועדון האי ג'קיל נדחו. הספר של גריפין מהווה היום יצירת מדע בדיוני חביבה בהחלט, אולם מנותקת מההיסטוריה ומהמציאות הכלכלית. אם מישהו באמת מעוניין לדעת את ההיסטוריה של הפדרל ריזרב, אני ממליץ על שלושת הכרכים של ההיסטוריה של הפד על ידי ההיסטוריון הכלכלי פרופסור אלן מלצר.

מאבקי כוח – ופשרה

הרבה בעלי עניין רצו להשפיע על צורת הבנק המרכזי. בפינה קיצונית אחת ניתן למצוא את האנשים שרצו בנק מרכזי אחד ויחיד שנמצא בבעלות הבנקים ומנוהל על ידם. אלו הם החברים מהאי ג'קיל, שהסתכלו על הבנק המרכזי של אנגליה בתור מודל לחיקוי. הבנק המרכזי של אנגליה היה באותם שנים בנק פרטי (היום הוא כבר ישות ציבורית) שהצליח באותן שנים למנוע משברים בנקאיים בצורה מעוררת השראה. קבוצה זו רצתה שהבנק המרכזי יטפל בבעיית הכסף וימנע את הבעייתיות העונתית של עונת הקציר, וכן שיספק הלוואות חירום בעת צרה לבנקים במצוקת נזילות. הם רצו לנתק את הקשר בין היצע הכסף לבין החוב הממשלתי ולהפוך את היצע הכסף לנזיל יותר.

בפינה הקיצונית השנייה נוכל למצוא אנשים שלא רצו בנק מרכזי בכלל. מדובר במתנגדי מונופולים שראו בבנק המרכזי מונופול. הם חששו שהבנקאים של ניו-יורק ישתלטו על ניהולו ויצליחו להכפיף את השליטה שלהם על השוק הפיננסי.

ההצעה המרכזית שעל הפרק הייתה תוכנית אלדריץ', שנכתבה (כך אנו יודעים היום) בסיוע חברי מועדון האי ג'קיל. המבנה של הבנק המרכזי נבנה בהשראת המסלקות הקיימות: יוקם בנק שישמש כבנק רזרבה (Reserve Bank). הרזרבות של כל הבנקים יופקדו בו במקום להיות מופקדים בבנקים עירוניים גדולים כפי שהיה נהוג עד כה בשיטת הבנקאות הקורספונדטית. כמו המסלקות בעיתות משבר, גם בנק הרזרבה יוכל להנפיק כסף ולהלוות אותו לחשבונות של הבנקים החברים בו כדי למנוע מצוקת נזילות. ההבדל הוא שהכסף שבנק הרזרבה הזה ייצור יהיה הלך חוקי, והוא לא יהיה כפוף לחוקי יצירת הכסף הקיימים. כלומר, בנק הרזרבה לא יצטרך לקנות אגרות חוב אמריקאיות ולעבור את כל התהליך הבירוקרטי – תהיה לו את הסמכות להנפיק שטרות בצורה מהירה וגמישה. בדומה למסלקות, בבנק הרזרבה יהיו חברים כל הבנקים, הם יבחרו את ההנהגה שלו וינהלו אותו בפועל, רווחיו יהיו רווחיהם, וכן הלאה.

התוכנית הזו הייתה לא מקובלת על ידי הדמוקרטים, והם התנגדו לה במצע שלהם לבחירות ב-1912. הם לא היו היחידים. אנשים רבים לא אהבו את הרעיון שבנקים מוול סטריט ישלטו וינהלו מוסד מרכזי כ"כ. הנה דוגמא לקריקטורה המתנגדת לתוכנית אלדריץ' שעיטרה ספר בשם "U. S. money vs. corporation currency" היוצא נגד שליטה פרטית בבנק מרכזי:

תוכנית אלדריץ' כתמנון המשתלט על הכלכלה האמריקאית ועל וושינגטון

תוכנית אלדריץ' כתמנון המשתלט על הכלכלה האמריקאית, על הבנקים ועל וושינגטון

בחירות 1912 נתנו לדמוקרטים את היתרון. עיקר ההתנגדות של הדמוקרטים הייתה למידת הריכוזיות של הבנק המרכזי ולמידת השליטה של הבנקים בו.  הנשיא וודרו וילסון הציע מערכת של תריסר בנקי רזרבה שיכונו Federal Reserve Banks, כל אחד מהם ינהל "המסלקה" של אזור גיאוגרפי אחר במדינה. בצורה הזאת הריכוזיות בוזרה והבנקים במדינה קיבלו את התוכנית ביותר אהדה. בנוסף, בהצעתו לקונגרס ב-23 ביוני דרש הנשיא כי בנקי הרזרבה הללו יוכפפו לסוכנות ממשלתית, במטרה לייצר מעין גוף כלאיים המאחד ניהול של הבנקים העצמאיים, ופיקוח ושליטה של הממשלה. אם לצטט מדבריו של וודרו עצמו (ההדגשה שלי):

"[Control] must be public, not private, must be vested in the government itself, so that the banks may be the instruments, not the masters, of business and of individual enterprise and initiative."

וכך אכן היה. הצעתו של וילסון הייתה זו שהתקבלה לבסוף וקבעה את מבנה הפדרל ריזרב. וילסון השתמש כבסיס בהצעת אדריץ' מכיוון שהיא הייתה נכונה טכנית, ותוצר של ניתוח בן שנים. השינויים שהכניס היה כאלו שביזרו את הסמכויות של הבנק המרכזי כך שכל בעלי העניין יוכלו להיות בטוחים שהבנק לא יהיה כלי לשימוש וול סטריט, ושליטה מלמעלה של הממשלה כדי להבטיח שהשליטה בהיצע הכסף תהיה כפופה לסמכות הפוליטית.

מבנה הפדרל ריזרב היום

מועצת המנהלים של הפדרל ריזרב (The Board of Governors), המורכבת מ-7 חברים, נבחרת על ידי נשיא ארצות הברית ומאושררת על ידי הסנאט. רק נציג אחד ממהמועצה יכול להיות חבר באחד מ-12 בנקי הרזרבה. שני נציגים מתוך המועצה ממונים על ידי נשיא ארצות הברית לתפקיד יו"ר הבנק המרכזי (כיום, ג'נט ילן) וסגן היו"ר. הבחירה היא פוליטית לחלוטין, והנשיא יכול לבחור באיזה מועמד שירצה (ובלבד שהסנאט מאשר). מועצת המנהלים אחראית על ישום המדיניות המוניטארית במדינה ומחויבת לדווח בדיווח שנתי לסנאט על תמצית הפעולות שלה.

כל 7 החברים גם חברים אוטומטית בועדה מיוחדת, Federal Open Market Committee (FOMC) אשר קובעת את הפעולות בשוק הפתוח (הזרקה או ספיגה של כסף), את שיעור הריבית, ואת יחס הרזרבה. בועדה 12 חברים, כך שהועדה הממונה על ידי הנשיא מהווה תמיד את הרוב. חמשת החברים האחרים הם נשיא בנק הרזרבה של ניו-יורק, וארבעה נשיאים מבנקי רזרבה אחרים על בסיס רוטציה.

מתחת לכל אלו יושבים 12 בנקי הרזרבה, אשר נשלטים על ידי הבנקים עצמם. הסמכות שלהם מצומצמת, הם לא יכולים לקבוע את הריבית למשל או להדפיס כסף כפי שמתחשק להם, אלא תפקידם לבצע את המדיניות של מועצת המנהלים ולנהל את סליקת הכספים והטיפול השוטף של הבנקים שנמצאים תחת אזור הפעילות שלהם. כל הבנקים בארצות הברית חברים בבנק הרזרבה הרלוונטי אליהם על פי חוק.

ומה לגבי הרווח? ובכן, הפדרל ריזרב איננו גוף למטרת רווח, כפי שבנק ישראל איננו גוף למטרת רווח. המטרה של בנק מרכזי היא לנהל את היצע הכסף של המדינה, לפקח על הבנקים שלה ולמנוע משברי נזילות (ומטרות נוספות שהתווספו לבנקים המרכזיים עם הזמן, כמו שליטה ברמת המחירים). כאשר הפדרל ריזרב מייצר רווח, 6% ממנו על פי חוק מועבר לכל הבנקים החברים בו, שזו טיפה זעירה בים. 94% האחרים מהרווח עוברים למשרד האוצר האמריקאי אשר עושה בהם שימוש וכך הפעילות של הפד משמשת את כלל אזרחי ארצות הברית.

חלק II – ביקורת ודיון

לאחר שסקרנו את ההיסטוריה שהובילה להקמת הפד, הגיע הזמן (לנסות) להתמודד עם חלק מהביקורות והטענות שעולות כנגד המוסד.

בנקאות מרכזית היא המצאה חדשה, העולם הסתדר במשך רוב ההיסטוריה בלי בנק מרכזי

העולם גם הסתדר במשך רוב ההיסטוריה בלי פניצילין, אבל איש לא מעלה על דעתו לוותר עליו. כפי שתיארתי בקצרה ברשומה העוסקת בכסף, ממשלות ומלכים תמרנו את היצע הכסף בעצמם ללא בנקים מרכזיים במשך מאות ואלפי שנים ("תמרנו", כלומר שחקו את ערך הכסף כדי לממן את המלחמות שלהם). הבנק המרכזי הוא בסופו של דבר מוסד מתקדם יותר המבצע את אותן פעולות בכלכלה המודרנית. העולם הפיננסי השתנה ללא היכר ב-100 השנים האחרונות: עליית חשיבותם של השווקים הפיננסים, הבורסות, המערכת הבנקאית וקיצור מחזור העסקים דורשים מנגנונים ומוסדות חדשים כדי להתמודד עם אותן בעיות ישנות. הבנק המרכזי הוא מוסד מודרני שנועד לתת את הכלים הללו לממשל.

אם אימוץ וחיקוי הם הוכחה ליעילות, הרי שהקמתם של בנקים מרכזיים בכל המדינות בעלות כלכלות מפותחות בתוך זמן קצר יחסית הינה עדות לחשיבותו ולהצלחתו של הבנק המרכזי.

הקמתם של בנקים מרכזיים

הקמתם של בנקים מרכזיים

מדוע הבנק המרכזי מעודד אינפלציה?

הטענה היא כי בנקים מרכזיים ברחבי העולם מחזיקים ביעד אינפלציה של כ-2% ועל ידי כך מעודדים אינפלציה, במקום להחזיק ביעד של 0%. הטענה הזו נכונה, אבל חשוב להבין את הסיבות לה (ואת ההתנגדויות האקדמאיות אליה). חלק זה עלול להיות טכני מידי עבור חלק מהקוראים.

כמו מוסדות רבים שקיימים במשך תקופה ממושכת, מטרתם של הפדרל ריזרב ושל הבנקים המרכזיים השתנתה עם השנים. אם בזמן ההקמה של הפדרל ריזרב קבעו המחוקקים כי הוא ישמש לשליטה בכמות הכסף וייצובו, וכן יפקח על יציבות הבנקים, הרי שמטרות נוספות הוצמדו לבנק בימי חייו, ביניהן שמירה על רמת אבטלה נמוכה, והחשוב מכל: שמירה על יציבות מחירים.

האינפלציה הגבוהה של שנות ה-70 הובילה את הפדרל ריזרב לאמץ מדיניות של שמירה אגרסיבית על יעדי האינפלציה. אבל באיזה יעד אינפלציוני נבחר? 0% נשמע כמו יעד הגיוני. אם אנחנו מעוניינים ביציבות מחירים, מה יותר הגיוני מאשר לתת יעד לפיו על המחירים להיות ללא שינוי מידי שנה? ובכן, מרבית הכלכלנים חושבים שיש בעיה עם יעד של 0%, והיא נקראת חסם תחתון אפס (Zero Lower Bound, ZLB). הבעיה, כך טוענת התיאוריה, היא שריביות נומינליות יכולות לקבל רק ערכים לא שליליים, כלומר ערך הריבית הנומינלית הנמוך ביותר שיכול להיקבע לאגרת חוב או להלוואה הוא 0 (לווית 100 – החזר 100, ללא ריבית). אבל, בתקופות של מיתון חריף או משברים כלכליים, הבנק המרכזי רוצה לשמור על היכולת שלו להמריץ את הכלכלה. נניח שהבנק המרכזי מגדיל את היצע הכסף על ידי כך שהוא מוריד את הריבית בהדרגה לאפס: ככל שהריבית יורדת נוצר תמריץ גבוה יותר ללוות ונמוך יותר לחסוך. כתוצאה מכך אנשים מעדיפים כסף מאשר נכסים פיננסיים והכלכלה מוצפת בנזילות. אבל ברגע שהגענו לריבית אפס הבנק המרכזי למעשה מאבד את "כלי הנשק העיקרי שלו", ולא יכול לנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה בצורה יעילה.

כאן אינפלציה חיובית משחקת תפקיד חשוב: אם נניח שהאינפלציה במדינה היא 2% בשנה, והבנק המרכזי מוריד את הריבית ל-1% כדי לסייע במיתון, אזי הריבית הריאלית היא למעשה שלילית. משמעות העניין היא, שאם נפקיד 100 ש"ח בבנק לחיסכון, נקבל שקל אחד בסוף השנה כריבית, אך השווי של סך הכסף שלנו במונחים ריאלים יהיה פחות מאשר כשהתחלנו, בערך 99 ש"ח במונחים של תחילת השנה. הסיטואציה המוזרה הזו גורמת לכך שיש לנו תמריץ מאוד חזק שלא לשמור על הכסף בבנק אלא להשקיע אותו או לצרוך איתו, ובכך להציף את השוק בנזילות.

ישנן, כמובן, סיבות נוספות ליעד אינפלציה חיובית (שכר נומינלי קשיח, למשל) אבל ה-ZLB נותרת הסיבה המרכזית לרדיפה אחר יעד אינפלציה חיובי קטן.

אבל אין הדבר אומר שקיים קונצנזוס בנושא זה. כלכלנים רבים בעולם (החשוב מביניהם היה מילטון פרידמן, הזוטר ביותר הוא כותב שורות אלו) טוענים כי ה-ZLB אינו מהווה בעיה כלל, וכי ניתן לקיים מדיניות מוניטרית גם אם אין אינפלציה והריבית הנומינלית מגיעה לאפס. בשנות ה-90 טען מילטון פרידמן שיפן, שהייתה מצויה אז (וגם היום…) בסיטואציה דומה של 0 ריבית ו-0 אינפלציה, יכולה היתה להמשיך ולנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה על ידי רכישת איגרות חוב ממשלתיות על ידי הבנק המרכזי. כן כן, מילטון הקשיש חשב על ההקלה הכמותית הרבה לפני שזה היה מגניב. גם היום מנהל הפדרל ריזרב הקלה כמותית ומצליח לנהל מדיניות מוניטרית גם כאשר הריבית הנומינלית היא קרובה מאוד לאפס. יש כלכלנים הטוענים כי הדבר מהווה הוכחה כי ה-ZLB איננו בעיה קשה כפי שחשבו בעבר וכי ניתן לקבוע יעדי אינפלציה אפסיים. ההקלה הכמותית היא עדיין כלי "חדש" יחסית והשלכותיה יילמדו ונלמדות מקרוב החל מתחילת ביצועה על ידי הפד, אבל בהחלט ייתכן כי נזכה לראות בשנים הקרובות יעדי אינפלציה נמוכים יותר ואף אפסיים אם יתברר כי ה-ZLB לא מהווה מגבלה אמיתית.

מעבר לכך, גם המצב הנוכחי הוא עדיף לאין שיעור מהמצב לפני הקמתם של בנקים מרכזיים. אני, וכל אדם רציונלי, נעדיף לקבל אינפלציה של 2-3% שאנו יכולים לצפות מאשר אינפלציה לא צפויה. אם יש לי מוסד ששולט בהיצע הכסף במדינה והוא אומר לי שבכוונתו לעשות הכל כדי שהאינפלציה תהיה בערך 2% השנה אני יכול לתכנן את כל החוזים העסקיים שלי לפי הצפי הזה. אני יכול לדרוש בבנק ריבית שתהיה גבוהה מ-2% כדי לפצות אותי על שחיקת הכסף, אני יכול לדרוש בחוזה השכר שלי הצמדה לאינפלציה או העלאה של 2% לפחות בסוף השנה כדי להגן עלי ריאלית, ואני יכול לדאוג שבחוזים שאני חותם (למשל, אם אני משכיר דירה שבבעלותי) הסכומים הכספיים יתחשבו באינפלציה הצפויה. אבל אם אין לי מוסד שמספק לי יעד אינפלציוני, אני אובד עצות. יכול להיות שמחר תהיה אינפלציה של 10% או דיפלציה של 5%, ומכיוון שאני לא יכול להתכונן לכך, אי הוודאות שלי תדרוש פרמיית סיכון גבוהה מאוד עבור כל התקשרות עסקית עתידית.

באמצעות הבנק המרכזי מפיקים הבנקים רווחי שיא על עשיית הכסף

מבחינת רווחים, עדיין קיימים טיעונים לפיהם היות והבנקים הם חברים בבנקי הרזרבה של הפד, הרי שהרווחים שמפיק הבנק המרכזי הם רווחי הבנק. כפי שהצגנו בחלק I, מדובר בהבלים. כמעט כל רווחי הבנק המרכזי הולכים למדינה, או במילים אחרות, לאזרחים. על פי חוק, כל רווחי הפדרל ריזרב מועברים בסוף שנה למשרד האוצר האמריקאי למעט 6% המחולקים כדיבידנד בין אלפי הבנקים החברים בו. מדובר בסכום זניח כל כך עד שהוא איננו מופיע כדיווח בסעיף מיוחד בדוחותיהם הכספיים של הבנקים. גם בנק ישראל אמור לחלק את יתרת הרווח שלו למדינה, אבל אצלנו המצב מיוחד: בנק ישראל צבר הפסדים כבדים בשנות ה-90, ולכן עד שלא יחזיר באמצעות רווחיו את הגירעון בהון שלו, לא יוכל לחלק את יתרת הרווח למדינה. היתרה בינתיים נצברת כדי לכסות את הגירעון (בשנת 2013 נרשם הפסד נוסף).

ראיתי סרטון באינטרנט שאמר שוודרו וילסון התחרט על הקמת הפד

אם ניסיתם ללמוד על הרקע להקמת הפדרל ריזרב מאתרים קונספירטיביים באינטרנט או מסרטוני יו-טיוב מצוירים הרי שנתקלתם, במוקדם או במאוחר, בציטוט הבא של הנשיא האמריקני וודרו וילסון:

I am a most unhappy man. I have unwittingly ruined my country. A great industrial nation is controlled by its system of credit. Our system of credit is concentrated. The growth of the nation, therefore, and all our activities are in the hands of a few men. We have come to be one of the worst ruled, one of the most completely controlled and dominated Governments in the civilized world no longer a Government by free opinion, no longer a Government by conviction and the vote of the majority, but a Government by the opinion and duress of a small group of dominant men.

קוראים יקרים: אין פוליטיקאי בעולם שיודה כי נכשל, ובטח לבטח לא וודרו ווילסון, שהקמת הפדרל ריזרב הייתה המפעל בו התגאה יותר מכל. הוא רץ לבחירות לנשיאות כנגד מתחרה שהודיע כי יטיל וטו על ההצעה להקמת בנק מרכזי, ועמל במשך שנים וקידם ועדות בדיקה בלתי תלויות כדי שיכשירו את הקרקע להקמת הפד. לא צריך להתאמץ יותר מידי כדי להוכיח שאין לוילסון אחות: חלק מהמשפט הוא כנראה ציטוט אמיתי של וילסון, בו הוא טוען כי המדינה נפלה קורבן למזימות של אנשי עסקים השואפים להשתלט עליה. אמירה זו כנראה נאמרה במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-1911 (שנתיים לפני הקמת הפד), ולא הכילה שום חרטה אישית או רפרנס להקמתו של הבנק המרכזי. זה ציטוט קלאסי ממסע בחירות של דמוקרט בארצות הברית, שמועמדים היום יכולים להשתמש בו באותה מידה.

Woodrow Wilson

וודרו וילסון Je Ne Regrette Rien

סוף דבר והערות אחרונות

הפדרל ריזרב חוגג 100 שנים ולכל אחד יש משהו להגיד. זה בסדר, מוסדות ציבוריים צריכים להיות פתוחים לביקורת של הציבור ושל האקדמיה. כמו כל המוסדות, גם הפדרל ריזרב והבנקים המרכזיים בכל העולם הם דינמיים. מטרותיהם, דרכי פעולתם והאידיאולוגיה המנחה אותם השתנו במהלך השנים כדי להתאים את עצמן למשברים חדשים ולהתפתחות המתמדת של הכלכלה הפיננסית והריאלית.

תוכלו למצוא ברשת, באתרים קונספירטיביים ואפילו בנאומי פוליטיקאים זוטרים, תיאוריות לפיהן הבנק המרכזי הוא כלי בידי הבנקים ואנשי ההון במטרה להשתלט על הכלכלה. בדרך כלל לא תמצאו סימוכין כלל לתיאוריות האפויות למחצה שלהם. ההתעניינות הגוברת של הציבור בכלכלה היא דבר מצוין, אבל חשוב שהיא תוכוון ללמידה נכונה של החומר מאנשי מקצוע, ולא מסרטונים מצוירים.

חשוב לי להדגיש כי הרשומה הזו אינה שיר הלל לבנקים מרכזיים: בשעה שרובם המוחלט של הכלכלנים תומכים בהמשך קיומם של בנקים מרכזיים כמוסדות חשובים בכלכלה, קיימים לא מעט כלכלנים חכמים אשר מאתגרים את החשיבה הקיימת ומייצרים מודלים משלהם של בנקאות "חופשית" בה הבנקים והכסף נמצאים מחוץ לשליטת המדינה והרגולציה. אולי המפורסמים בהם פרופ' לארי ווייט ופרופ' ג'ורג' סלג'ין (את האחרון ציטטתי בעבר בבלוג). הסברים מפורטים על ההצעות שלהם והמודלים שלהם תוכלו למצוא באתר freebanking.org. שימו לב שגם הם טוענים שאם נסגור את הבנקים המרכזיים ונעבור למודל של בנקאות חופשית וכסף חופשי, עדיין תתקיים בנקאות ברזרבה חלקית, מכיוון שהיא פתרון יעיל של השוק החופשי, ואין כל קשר בינה לבין בנקאות מרכזית.

ולבסוף, הערה חשובה לקוראי הבלוג. הבלוג "תועלת שולית" אינו מתעדכן על בסיס תדיר. הרשומה האחרונה פורסמה בינואר, לפני כארבעה חודשים. אינני מחזיק דף פייסבוק ושאר מרעין בישין ועל כן הדרך הטובה ביותר לעקוב אחרי הבלוג היא להירשם לעדכונים באמצעות תיבת הדואר האלקטרוני שלכם.

 [wysija_form id="1"]

לא מספיק לכם? לקריאה נוספת

המקור מספר אחת להיסטוריה של הפדרל ריזרב הוא סדרת הספרים של אלן מצלר העוסקת בהיסטוריה המלאה של המוסד. ספר נוסף שהוא חובה לכל מתעניין בהיסטוריה הכלכלית ובמדיניות מוניטרית הוא ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית שנכתב בידי מילטון פרידמן ואנה שוורץ.

למי שמעדיף גירסאות מקוצרות, אפשר לקרוא את הנאום הזה של בן ברננקי [PDF] לרגל 100 שנה ליסוד הפדרל ריזרב, בו הוא סוקר את פועלו של הארגון (וגם את טעויותיו) לאורך השנים, וגם את ההרצאה של ג'פרי לאקר מהפדרל ריזרב של ריצ'מונד בה הוא סוקר את המסלקות, הקורספונדנטים, ואת הקמת הפדרל ריזרב.

חומר על המשבר של 1907 אפשר למצוא במאמר הזה של קרולה פרידמן, הילט וזאו. ההסבר המשכנע ביותר על ה-ZLB ויעד האינפלציה החיובי נמצא במסמך הסבר שכתוב בשפה פשוטה על ידי הבנק המרכזי של קנדה [PDF].

איך למדתי להירגע, ולאהוב את הבנקאות ברזרבה חלקית

רשומה זו היא חלק מסדרת רשומות העוסקת בנושאים בסיסיים הרלוונטיים להבנה כלכלית של העולם. הפוסט הקודם והראשון בסדרה, "מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר" פורסם בשבוע שעבר. ברשומה זו נפשיל שרוולים ונתמודד עם השיטה הבנקאית הידועה בשם "בנקאות ברזרבה חלקית".

המון מידע נכתב בזמן האחרון בבלוגוספירה ובעיתונות בנוגע לבנקאות ברזרבה-חלקית. כלכלנים זוקפים גבה כנגד ההאשמות שסופגת השיטה מהמדיה, כך שקשה להפריד בין מציאות לבדיה. ברשומה זו ננסה לזכות מאשמה את ממציאי השיטה, להבין מדוע אנחנו בכלל צריכים בנקים, נלמד כיצד היצע הכסף משתנה כתוצאה מפעילות בנקאית (ולמה זה בסדר) וננסה להתמודד עם תיאוריות לא מבוססות שנשמעות לאחרונה.

מיתוס צורפי הזהב (או: מי צריך הוכחות כשיש סיפור מעניין)

בנקים תמיד נחשדו כמוסדות בהם מתרחשים דברים לא סימפתיים. חיוניותו של הבנק לכלכלה, התעסקותו הרבה עם הכסף ומעמדו הבעייתי בתור נותן האשראי המרכזי במדינה (החל מהמאה ה-16, בכל אופן) הובילו לשורה של חשדות והאשמות כנגד בנקאים. גם כלכלנים הביעו בעבר עמדות סקפטיות לגבי פעילות הבנקים. הראשון שבהם הוא ככל הנראה קרל מרקס, שהקדיש ב"קפיטל" פיסקה לצורה שבה בנקים משתמשים בכסף שאינו שייך להם, אך לא טרח מעולם להסביר או להדגים למה כוונתו. באופן פרדוקסלי, מי שהוביל את הקו כנגד הבנקאות ברזרבה-חלקית כמעשה מרמה היה דווקא כלכלן מהאסכולה האוסטרית, מוריי רות'ברד (Murray Rothbard), בספרו משנת 1983, The Mystery of Banking.

הבסיס לבנקאות ברזרבה-חלקית הם צורפי הזהב בלונדון של המאה ה-17. התיאוריה ה"אלטרנטיבית" להיווסדות השיטה מספרת על מעשה הונאה בהיקף עצום שהתרחש באותם ימים בלונדון. הסיפור של צורף הזהב מופיע בצורות שונות במקורות שונים (וכבר כאן אמור הקורא להרהר באמינות הטקסט). הנה דוגמא לסיפור כפי שהוא מובא כיום תחת ערך "בנקאות ברזרבה-חלקית" ב"אקו-ויקי":

מקורה של שיטת הרזרבה החלקית היא בצורפים וסוחרי זהב של ימי הביניים. הצורפים הסכימו לשמור בכספות שלהם זהב ומתכות יקרות עבור סוחרים אחרים, בתמורה לעמלה (על שירותי השמירה). בתמורה לזהב, הצורפים נתנו קבלות או שטרי ערבות או כתב התחייבות על פי סך כמות הזהב שהופקדה.

קבלות אלה הפכו במהרה לאמצעי חליפין משום שהן היו קלות יותר ובטוחות יותר לשימוש במסחר יחסית לזהב. כך סוחר היה יכול להפקיד זהב אצל צורף אחד, ובמקום לשלם בזהב לסוחר אחר, הוא היה נותן לו את שטר הערבות שלו.

חלק מהצורפים עבדו במקביל גם במתן הלוואות בתמורה לריבית. עם התרחבות הנוהג לסחור בשטרי החוב למתכת, במקום במתכת עצמה, הצורף יכל להלוות כנגד הזהב שהופקד עצמו, בנוסף להלוואה כנגד הזהב שלו עצמו. כל עוד לא ביקשו כולם את הזהב באותו זמן, מערכת זו המשיכה לתפקד לעיתים ללא ידיעת המלווים.

הצורפים בעלי הכספות גילו שהם יכולים לבצע מעשה תרמית ולהדפיס קבלות ללא כיסוי של זהב אמיתי. כך ששצורף שמחזיק 5 ק"ג של זהב, לא היה צריך להנפיק קבלות שוות ערך ל-5 ק"ג זהב, אלא יכל להנפיק קבלות בשווי 10 ק"ג זהב. כל עוד לא כל המפקידים שלו באו לדרוש את הזהב שלהם באותו זמן, איש לא הבחין בתרמית. במקביל, הצורף יכול להלוות את הקבלות שהוא ייצר תמורת ריבית, וליצור לעצמו ענף הכנסה נוסף. דבר זה מהווה למעשה מס אינפלציה על שאר החברה. כאשר מספר גדול מספיק של מלווים דורשים את הכסף בחזרה, נקרא מצב זה בשם "בהלה לבנק" ובמצב זה ה"בלוף" של הבנקים מתגלה, והבנק מתמוטט.

כאשר נתגלו הרמאויות של צורפים, המלווים לא דרשו את כספם בחזרה. הדבר נבע מכך שהצורפים הפכו כבר לגופים רבי עוצמה המקושרים לשלטון. דוגמה לכך היא משפחת דה-מדיצ'י האיטלקית. זו היתה תחילת מערכת הבנקאות.

זו אינה דוגמא יחידה. סיפור דומה מופיע גם בבלוג של פרופ' אושי קראוס: "מה עושה הצורף? הוא עושה מעשה יוצא דופן, מעשה שהוא אחד המעשים הכי משפיעים על הכלכלה המודרנית. הוא מלווה, את הזהב שלנו, בלי שאנחנו יודעים, לאיש חדש שבא לכפר…"

קבלה על הפקדת זהב אצל צורף מהמאה ה-17 מקור:  Mish's Global Economic Trend

קבלה על הפקדת זהב אצל צורף מהמאה ה-17 מקור: Mish's Global Economic Trend

כדי להיות הוגן, אציין כי לא רק בלוגרים מספרים את סיפור צורפי הזהב. נתקלתי בו גם בספר לימוד למיקרו כלכלה בו משתמשים בחלק מהאוניברסיטאות בארצות הברית, וכן בכמה מאמרים – הערת שוליים.

רחמיי על צורפי הזהב של לונדון. האם הם זכאים למוניטין הנוראי שלהם? כנראה שלא. המטרה של הסיפור היא לייצר אצל הקורא תחושה כי המערכת הקיימת נולדה בחטא, והייתה לא חוקית. אם הבנקאות ברזרבה חלקית הומצאה כמעשה מרמה, אזי נוצרת אצל הקורא תחושה כי כל המערכת הקיימת היום מושחתת. המיתוס הזה, בצורותיו השונות, הופיע כל כך הרבה פעמים עד שבשנת 2010 פורסם מאמר [PDF] של הכלכלן-ההיסטוריון ג'ורג' סלג'ין (Selgin) שמטרתו לנקות את שמם של צורפי הזהב מכל אשמה.

לפני שנתייחס למיתוס, נגדיר לנו מושג חשוב: בנק כספות.
בנק כספות הוא שיטת הבנקים העתיקה ביותר, ומטרתו לשמור ללקוחות על כספם. יש לכם כסף או מטילי זהב? רוצים לשמור עליהם? גשו לבנק הכספות הקרוב ומסרו לו כספכם. בנק הכספות יפקיד את ממונכם בתוך (ניחשתם) כספת גדולה, יציב שומרים בכניסתה, ישא באחריות משפטית אם חלילה יפרצו לתוכה ויקחו את כספכם, והכי חשוב – יגבה ממכם עמלה בגין השירות. אף אחד לא מעוניין לשמור לכם על הכסף מנדיבות ליבו, הרי בעבור שמירה צריך לשלם. גם בימים אלו אתם מוזמנים לסור לבנק שלכם ולבקש לפתוח כספת. תמורת סכום של כ-1,000 ש"ח בשנה תקבלו תיבה מפלדה עם שומר בכניסה בה תוכלו להפקיד כל העולה על רוחכם (למעט כלי נשק או חומרים אסורים), וכספכם יהיה שמור על ידי הבנק. הבנק לא יוכל להשתמש בכסף, לא יוכל להלוות אותו, ואם הבנק קורס חלילה – תכולת הכספת עדיין שייכת לכם ונושיו של הבנק לא רשאים על פי חוק לפתוח אותה. כל אותם אנשים אשר מתנגדים לשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית מוזמנים לגשת עוד היום לבנק ולהעביר את כל כספם לכספת, ולשלם בעבור זה דמי שמירה.

בנקים מסחריים מודרניים שונים בתכלית מהגדרתו של בנק כספות. כאשר אנו מפקידים כסף כפיקדון אצל הבנק, איננו עושים זאת כדי לשמור על הכסף שלנו, אלא משקיעים את כספנו – מלווים אותו, אם תרצו, לבנק. ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה – בעבור פיקדון בנקאי אף אחד לא משלם דמי שמירה לבנק – הבנק הוא זה שמשלם לכם בעבור הזכות להפקיד את כספכם. במילים אחרות, פיקדון בנקאי הוא סוג של הלוואה שאנו מעניקים לבנק. הבנק לוקח את הפיקדון שלנו, ומלווה אותו לאנשים אחרים בתמורה לריבית גבוהה יותר. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמורה לכספנו, ואילו הבנק מרוויח בעבור "התיווך".

אילוסטרציה - בבנק כספות אין רזרבות, ולא ניתן להלוות את הכסף שלכם למישהו אחר. מצד שני, תצטרכו לשלם על שירותי השמירה

אילוסטרציה – בבנק כספות אין רזרבות, ולא ניתן להלוות את הכסף שלכם למישהו אחר. מצד שני, תצטרכו לשלם על שירותי השמירה
Jason Saul / flickr

וכך היה עבור צורפי הזהב. התחילו להיווצר שני סוגים של בנקים בלונדון (ולאחר מכן גם באמסטרדם ומשם בהדרגה בכל אירופה): הבנקים המסורתיים שהציעו לאנשים לשמור את כספם ולשלם בעבור זה כסף, והבנקים שהציעו לאנשים להשקיע את כספם ושילמו להם ריבית בתמורה להפקדותיהם. קיימות שורות של עדויות היסטוריות לרבות טבלאות ריביות שהעניקו צורפי זהב בעבור פיקדונות כספיים אשר תומכים בכך כי לא היה פה שום מעשה מרמה – אנשים הלוו את כספם לצורפי הזהב, והם בתורם הלוו את הכסף הלאה לאנשים הזקוקים להלוואות. ניתן לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, שהאדם הפשוט לא בדיוק הבין את הסיכון לכספו במקרה וההשקעה לא תצלח – עדות לכך היא הפניקה כאשר בנקים קורסים מעודף הלוואות פגומות – אך מבחינה חוקית לא היה כאן שום מעשה מרמה, אלא מודל עסקי חדש ומוצלח.

גם אין ברישומי המשפט תביעות, תלונות או מאסרים של צורפי זהב סוררים אשר לקחו את כספם של מפקידים תמימים והלוו אותם ללא ידיעתם, וזאת למרות שכבר בתקופה זו היה קורפוס שלם של חוקים ותקנות בנוגע לשימוש בכסף ולאשראי. מקורות מסוימים של התיאוריה ה"אלטרנטיבית" טוענים שעד שגילו את דבר המרמה, כבר היו הבנקאים החדשים עשירים ובעלי השפעה. על סמך מה הם קובעים את זה? תצטרכו לשאול אותם.

יותר מכך, יש לא מעט עדויות של אזרחים ושל פקידים אשר תובעים מהבנקים אשראי נוסף. טענות בסגנון "הבנקים מחזיקים בכסף ולא מוכנים להלוות אותו לאנשים לצורכי מסחר!" היו מאוד נפוצות בתקופה ההיא. ביקוש לאשראי ללא ספק היה קיים, מדוע שהבנקים לא יזייפו עוד כמה קבלות אם הם תאבי בצע כל כך?

אין אף עדות התומכת במיתוס צורפי הזהב. ההפך הוא הנכון – יש שלל עדויות, ביניהן מתן ריביות על פיקדונות, המצביעות על כך שאנשים שהפקידו את כספם אצל צורפי הזהב ידעו והתכוונו לכך שהצורפים ילוו אותו הלאה. זהו לא ויכוח תיאורטי, זהו דיון היסטורי – וכל טענה צריכה להיות מגובה בראיות היסטוריות.

אז האם בנקים מסחריים מייצרים כסף?

התשובה המדויקת ביותר היא "כן, אבל תלוי לאיזה כסף אתם מתכוונים". קיימות בכלכלה כמה הגדרות שונות ל"היצע הכסף" שנועדו להפריד בין סוגי הכסף השונים.

בראש ההיררכיה עומד בנק ישראל (או הבנק המרכזי במדינה הרלוונטית) אשר שולט על בסיס הכסף (או MB). בסיס הכסף הוא כל השטרות והמטבעות הקיימים בכלכלה (מחזור המטבע) והרזרבות שמחזיקים הבנקים המסחריים בחשבונותיהם בבנק המרכזי. זוהי ההגדרה המצומצמת ביותר לכסף. הכמות הזאת של הכסף יכולה להשתנות אך ורק על ידי פעולות של הבנק המרכזי. כלומר, רק לבנק המרכזי יש סמכות להדפיס כסף בצורה שתרחיב את בסיס הכסף – בנקים מסחריים לא משפיעים על בסיס הכסף!

מה שהבנקים המסחריים עושים זה משמשים כמתווכים בין מפקידים (אנשים עם כסף) לבין לווים (אנשים שרוצים את הכסף הזה). הפעולה הבנקאית בצורתה הפשוטה ביותר היא לקחת פיקדון מלקוח ולתת לו עליו ריבית של 2%, ולהלוות אותו הלאה ללווה בריבית של 5%. ההפרש בין הריביות מהווה מקור הרווח העיקרי עבור הבנק המסחרי. אם הבנקים הם בסך הכל מתווכים, רבים שואלים – מדוע אנחנו בכלל צריכים אותם?

א. התאמת זמן החיסכון עם מועד האשראי – בקצרה, אנשים מעדיפים להלוות כסף לתקופה קצרה ומעדיפים ללוות כסף לתקופה ארוכה. ההלוואות הנפוצות ביותר במשק הן הלוואות משכנתא לפרק זמן של 15 עד 30 שנה, וזו תקופה ארוכה מידי עבור רוב האנשים, שמעדיפים השקעות קצרות הרבה יותר, בעיקר עד שנה. באמצעות הבנקים, נוטלים הבנקים על עצמם את סיכון הנזילות.

ב. היעדר ידע מקצועי ויכולת לגבות חוב – לאנשים אשר מתעסקים באשראי שנים יש כלים ומיומנויות שביכולתם להקטין את סיכון האשראי וגם לגבות אותו במקרה חירום (עורכי דין המתמחים בתחום או בריונים עם אלות).

ג. הגנה (מסוימת) מפני חדלות פירעון של הלווה – מצבכם יהיה רע ומר אם הלווה שנתתם לו את כספכם לא יחזיר אותו בזמן. אבל כאשר אתם מפקידים את הכסף בבנק, לא באמת איכפת לכם אם כל הלווים של הבנק מחזירים את כספם לבנק או לא. מי שמחויב כלפיכם הוא הבנק עצמו, אשר חייב להעביר לכם את כספיכם לפני שהוא משלם לעצמו רווחים, ובמידת הצורך עלול למצוא את עצמו גם נותן מהונו העצמי.

אורי כץ הרחיב על שאלת "למה אנחנו צריכים בנקים?" ברשומה בבלוג הישן שלו, שעדיין זמינה כאן.

כדי להסביר איזה כסף הבנקים המסחריים כן מייצרים, וכיצד, נשתמש בסיפור לדוגמא:

מבוא לבנקאות ברזרבה-חלקית

נניח שהאזרח א', נקרא לו אהרון, מעוניין להפקיד שטרות של עשרים אלף שקלים חדשים בבנק. הכסף שבידיו הוא כסף חדש שיצא זה עתה ממכונת הדפוס של בנק ישראל, ומהווה חלק מבסיס הכסף. אהרון נכנס לבנק השכונתי, מוסר את השטרות מגולגלים בגומייה אל הפקיד אשר מפקיד את הכסף בחשבונו. בתדפיס הבנק שמקבל לידיו של אהרון רשום כי יש לו פיקדון נושא ריבית, עם קרן בגובה 20,000 ש"ח.

אבל כפי שציינו מקודם, הבנק איננו בנק כספות אלא בנק מסחרי. הבנק לא יגבה מאהרון דמי שמירה על כספו, מכיוון שאהרון מעוניין להרוויח ריבית על כספו. לשם כך ישמש הבנק כמתווך אשראי, הוא ילווה חלק מכספו של אהרון לאנשים אחרים בריבית גבוהה יותר משיתן לאהרון, וירוויח בעצמו את ההפרש.

הבנק היה רוצה לתת את הכסף שזה עתה קיבל מאהרון כהלוואה לאזרחית ב', נקרא לה בתיה, אשר מעוניינת לרכוש רכב חדש. אך גם הבנק וגם הרגולטור יודעים שאהרון יכול לשוב בכל רגע, מחר או בשנה הבאה ולדרוש את כספו בחזרה. אם כל הכסף שמופקד אצל הבנק יימסר כהלוואה, לא יוכל הבנק להשיב את כספי הפיקדונות ללקוחותיו. הפתרון הוא יחס הרזרבה, יחס רגולטורי אשר נתון לשליטתו של נגיד הבנק המרכזי. היחס הזה קובע כמה מכספי הפיקדונות על הבנק להשאיר אצלו בצורה נזילה (לדוגמא, להחזיק במזומן), ואת היתר מותר לו להלוות. ההנחה היא שלבנק יש לקוחות רבים, ולא כולם ירצו לשלוף בבת אחת את פיקדונותיהם בחזרה. בצורה הזו תמיד תהיה לבנק רזרבת מזומן בצד כדי להחזיר ללקוחות אשר מעוניינים לשלוף את כספם בחזרה.

בינתיים נניח לצורך הדוגמא שלנו כי יחס הרזרבה הנהוג במדינה הוא 10%. משמעות הדבר היא שמתוך הפיקדון בסך 20,000 שקלים שהפקיד אהרון, על הבנק לשים בצד 10% מכך, 2,000 שקלים, כרזרבה בבנק המרכזי. את יתר 18,000 השקלים מלווה הבנק לבתיה לצורך רכישת רכב חדש. בתיה תשלם בגין הלוואה זאת ריבית, אשר חלק ממנה ילך לתשלום עבור הפיקדון של אהרון, ומחלק ממנה יהנה הבנק.

בנקאות ברזרבה חלקית - שלב א

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב א

התרשים לעיל מציג את הרישום החשבונאי של הכסף במאזניו של הבנק. לבנק ישנה התחייבות בגודל הפיקדון – זוהי התחייבות של הבנק לשלם כסף לבעל הפיקדון, אהרון. כנגד התחייבות זו, יש לבנק נכסים: רזרבות בשווי 2,000 ש"ח, והלוואה שהעניק לבתיה בשווי 18,000 ש"ח. ההלוואה היא גם נכס וגם התחייבות. היא נכס עבור הנושה, כלומר עבור נותן ההלוואה, והיא התחייבות עבור הלווה, כלומר עבור האדם שקיבל אותה.

האם נוצר כאן כסף? זה תלוי בהגדרה שלנו עבור היצע הכסף. בסיס הכסף לא השתנה. בכלכלה יש מזומן בסך 18,000 ש"ח (שניתן לבתיה כהלוואה) ורזרבות בבנק המרכזי בשווי 2,000 ש"ח. סך בסיס הכסף נותר ללא שינוי, על 20,000 ש"ח. סך חשבונות הבנק והמזומן בכלכלה מעידים שיש לנו כיום 38,000 שקלים לפי רישומם החשבונאי.

בשנות ה-80 נקבעו הגדרות ל"מצרפים מוניטריים" או "מצרפי הכסף", המוכרים בשמות M1, M2 ו-M3. מצרפים מוניטריים אלו מגלמים את היצע הכסף לפי ההגדרה המבוקשת. ההגדרות אינן זהות בכל המדינות. להלן ההגדרות לפי בנק ישראל:

מצרף הכסף M1 (מכונה גם "אמצעי התשלום") – כולל את כל מחזור המטבע, כלומר את כל המטבעות ושטרות הכסף שהונפקו, וכן את כל הכסף שנמצא בחשבונות העובר השב בבנקים. בסוף שנת 2012 עמד היצע הכסף M1 של בנק ישראל על 126.6 מיליארד ש"ח.

מצרף הכסף M2 (מכונה גם "מצרף הכסף הרחב") – כולל את M1, בתוספת פיקדונות בנקאים לא צמודים לזמן קצוב, כלומר שמועד פירעונם הוא עד שנה. בסוף שנת 2012 עמד היצע הכסף M2 של בנק ישראל על 508.4 מיליארד ש"ח.

מצרף הכסף M3 (מכונה גם "מצרף האשראי הבנקאי הכולל") – כולל את M2, בתוספת פיקדונות צמודי מדד, פיקדונות במטבע חוץ וצמודי מט"ח עד שנה. בסוף שנת 2012 עמד היצע הכסף M3 של בנק ישראל על 641.6 מיליארד ש"ח.

ניקח את הדוגמא שלנו שלב נוסף: בתיה לוקחת את 18,000 השקלים שלוותה ורוכשת מהאזרח ג', גדי, את הרכב שלו. גדי בוחר להפקיד את הכסף שקיבל מבתיה בבנק השכונתי שלו, שבאופן נוח למדי עבור הדוגמא שלנו נפתח אתמול בערב ומאזנו ריק לחלוטין. הפקיד ממהר להפקיד את כספו של גדי בבנק. 10% מפיקדונו של גדי נשמר כרזרבה בבנק על פי יחס הרזרבה, ואילו היתרה, 16,200 ש"ח, ניתנים כהלוואה לאזרח ד', דניאל.

בנקאות ברזרבה חלקית - שלב ב

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב ב
לחצו להגדלה

שוב: בסיס הכסף נותר ללא שינוי! הוא עדיין עומד על 20,000 שקלים (2,000 המוחזקים כרזרבה ע"י הבנק של אהרון, 1,800 המוחזקים כרזרבה ע"י בנק של גדי, ו-16,200 ש"ח בידיו של דני, הלווה השני). ועם זאת, כאשר נבחן מה קורה עם מצרף הכסף הבנקאי הוסיף לגדול. האם יש גבול לגידול זה? בוודאי.

כלכלנים מכנים את שיעור הגידול בהיצע הכסף הכולל כתוצאה מפעילות המערכת הבנקאית בשם "מכפיל הכסף", אבל לא מדובר בשום המצאה כלכלית. מכפיל הכסף הוא בסך הכל סכום של סדרה הנדסית מתכנסת – כלומר, כל כסף שיועבר מהבנק המרכזי לכלכלה יגדל, באמצעות המערכת בנקאית, עד פי אחד-חלקי-יחס-הרזרבה. במקרה של הדוגמא שלנו, מכפיל הכסף הוא 10 (1/10%), ולכן 20,000 השקלים המקוריים שלנו יתורגמו, בסופו של דבר, ל-200,000 שקלים באמצעות המערכת הבנקאית. קצב הגידול יראה כך (לחצו להגדלה):

קצב הגידול של הכסף במערכת בנקאית

ננסה לסכם את מה שלמדנו עד כה: הבנק המרכזי שולט על בסיס הכסף, ובתהליך יצירת האשראי מצרפי הכסף גדלים, וזאת מכיוון שאנחנו מחשיבים גם אשראי שזורם במערכת בתור סוג של כסף.

אבל האם זה אומר שכל כסף שנוצר במערכת הבנקאית הוא חוב? לא.

ראשית, בסיס הכסף לא נוצר בצורת אשראי. הוא נוצר בעיקר על ידי פעולות בשוק הפתוח (נרחיב על כך מיד), שנית, הבנקים לא יכולים להגדיל את מצרף הכסף ללא ביקוש לאשראי. אם אתם לא רוצים אשראי, הבנק לא יעניק לכם הלוואה. מכפיל הכסף מבטא את הגידול המקסימלי של מצרף הכסף לעומת בסיס הכסף, אך סך מצרף הכסף מגיע לעיתים רחוקות למלוא הפוטנציאל שלו. בשלב מסוים, אנשים מוצאים דברים אחרים שהם רוצים לעשות עם הכסף שלהם (להחזיק אותו במזומן, למשל). אם בנק ישראל רואה שצריך להגדיל את כמות הכסף בכלכלה עקב גידול בפעילות, ואנשים לא מעוניינים באשראי, הוא יבחר להגדיל את בסיס הכסף במקום.

איך הבנק המרכזי מתמרן את בסיס הכסף?

הכלי המרכזי ליצירת כסף על ידי הבנק המרכזי נקרא פעילות בשוק הפתוח (Open Market Operations), ובאמצעותו הבנק מגדיל או מקטין את כמות הכסף בכלכלה על ידי רכישת או מכירת נכסים בשוק ההון הפתוח. נניח שבנק ישראל מעוניין להגדיל את בסיס הכסף ב-100,000 ש"ח (מתוך ציפייה שסך מצרף הכסף יגדל ביותר, כמובן, על פי מכפיל הכסף). בכדי לבצע את ההגדלה – בנק ישראל מדפיס לעצמו כסף, ניגש לשוק ההון ורוכש אגרות חוב של ממשלת ישראל בשווי 100,000 ש"ח.

רגע לפני הרכישה, היה בכלכלה בסיס כסף קבוע ומסוים. כעת, משבוצעה הרכישה, הגיעו 100,000 שקל נוספים ממקור חיצוני, הבנק המרכזי, שלא היו קיימים לפני כן. הכספים הללו ימצאו את דרכם לחשבון הבנק של מוכר אגרת החוב, ומשם יתגלגלו לידיים שונות שיפקידו אותם כפיקדונות בבנקים, ומשם ימשיך להתגלגל התהליך כפי שתיארנו לעיל.

ומה אם הבנק המרכזי מעוניין דווקא להקטין את כמות הכסף M1? במקרה כזה הוא יבחר למכור את אגרות החוב הממשלתיות שברשותו לציבור במחיר שוק. כאשר משתתף כלשהו בשוק ההון ירכוש אותם מהבנק המרכזי (מבלי לדעת בהכרח), הכסף שיעביר בתמורה לרכישה "ייספג" על ידי בנק ישראל, ולמעשה ייעלם מהכלכלה שלנו.

יש לבנק ישראל כלים נוספים כדי לשלוט בכמות הכסף בטווח הזמן הקצר, לדוגמא הנפקת מלווה-קצר-מועד (מק"מ) ומכרזי פיקדונות והלוואות, אך לא נרחיב על כך ברשומה זו. מה שחשוב להדגיש זה שבתהליך יצירת בסיס הכסף בנק ישראל לא הלווה את כספו לאיש, אלא המיר כסף תמורת עושר פיננסי (במקרה הזה, אגרת חוב ממשלתית).

ציינו בתחילת הרשומה שסך מצרף האשראי הכולל בישראל עומד על כ-640 מיליארד ש"ח. זהו פחות או יותר השווי של סך הנכסים הפנסיונים בישראל, וזה עוד לפני שדיברנו על שווי מניות ואג"ח שלא מהוות חלק מהפנסיה, שווי כל הנדל"ן במדינת ישראל (המוערך גם הוא בכ-600 מיליארד ש"ח), וכל שאר הרכוש של כל אזרחי ישראל.  כאשר נגר לוקח כמה קרשים ומייצר מהם כסא, הוא מייצר עושר מסוים, וזאת מבלי שבנק ישראל הדפיס ולו שטר אחד כדי לייצג אותו. במילים אחרות, יש הרבה יותר עושר בישראל מאשר שקלים. אנחנו צריכים שקלים רק כאשר אנחנו צריכים אמצעי חליפין כדי לסחור בין סוגי הסחורות והשירותים המרכיבים את עושרנו.

הבנקים שמייצרים כסף יש-מאין

אחת הטענות הפופולריות ביותר היא שהבנקים המסחריים מייצרים כסף יש-מאין, כפי שיכול לעשות הבנק המרכזי. בדוגמא שהצגתי בתחילת הרשומה הראיתי כיצד בנק מעביר כסף שניתן לו על ידי מפקיד ללווה, ועל ידי כך מתפקד כמתווך. אולם רבים טוענים כי המנגנון שונה, וכי הבנקים למעשה ממציאים כסף מהאוויר ישר לחשבונו של הלווה. הסיבות לטעות הזאת הן כנראה העובדות הבאות:

א. כאשר אנחנו מבקשים למשוך את פיקדונותינו הבנק לעולם לא אומר "מצטער, הלוויתי את הכסף למישהו אחר".

הבנק מנהל מערכת מתוחכמת של זמני פירעון. אם הלקוח מפקיד את כספו בפיקדון שנתי, הבנק מניח שהוא יכול להשתמש בכסף (במגבלות יחס הרזבה) כך שהוא יהיה זמין עבור הלקוח בעוד שנה. על סמך ההנחות של הבנק וניסיונו בנושא משיכת פיקדונות הוא דואג כי תמיד יהיו לו מספיק נכסים נזילים כדי להחזיר לבעלי פיקדונות שמעוניינים למשוך את כספם. אבל מה קורה אם אנחנו מנסים למשוך את הפיקדון שלנו לפני המועד המוסכם?

נניח שהפקדתם כסף בפיקדון למשך שנתיים, וכעבור שבועיים אתם חוזרים לפקיד ואומרים שהתחרטתם, ומבקשים את הכסף בחזרה. התשובה של הפקיד תהיה תלויה במדרג הסמכויות של הבנק ובמצב הנזילות של הבנק, אבל באופן כללי נדגיש כי לבנק יש זכות לסרב להעביר לכם את כספכם. בדרך כלל, הפקיד יגיש בקשה למחלקה מיוחדת אשר מטפלת בנזילות של הבנק, אשר תיבחן אם יש ביכולתה לבצע "שבירה". ייתכן שכ"קנס" ייאלץ הלקוח אף להיפרד מהריבית שניצברה לו בגין הפיקדון עד לאותו רגע. כאשר אתם מפקידים פיקדון אתם למעשה חותמים על סוג של חוזה הלוואה מול הבנק: אנחנו, המפקידים, מלווים לבנק את כספנו לתקופה של X, ונקבל כפיצוי ריבית של Y%. אם נדרוש את כספנו לפני הזמן, הבנק יכול לסרב.

ב. במשך כל התקופה של הפיקדון רשום לנו בחשבון הבנק שלנו סכום הפיקדון על שמנו.

זהו נושא טכני. הכסף שהפקדנו בבנק הוא, כאמור, סוג של הלוואה שנתנו לבנק. ההלוואה היא נכס מבחינתנו לכל דבר, ועל כן היא רשומה בשווי ההוגן שלה. אבל אנחנו לא יכולים בהכרח להשתמש בה כמו כסף מזומן בכל עת, מבלי להשיג את אישורו של הבנק (כלומר, לקבל בחזרה את כספי ההלוואה).

תמיד היה מוזר בעיני שההסבר הזה על איך בנקים מייצרים כסף "חדש" תפס. תחת ההסבר הזה, בנקים לא יכולים לקרוס לעולם. אם כל שקל שהבנק מלווה ללווים שלו הוא כסף שנוצר יש-מאין, אז כאשר הלווים לא מצליחים להחזיר את ההלוואה, או בורחים לאורוגוואי עם הכסף, לא נפגע כספו של אף מפקיד. יותר מזה, תמוה שתחת השיטה הזאת הבנקים צריכים פיקדונות בכלל. אם הם יכולים להדפיס כסף מהאוויר, לשם מה הם צריכים אותנו, המפקידים?

בואו נסתכל לדוגמא על המאזן הפיננסי של בנק לאומי נכון ליום ה-31 למרץ 2013, לפי התרשים האיכותי שציירתי ברוב עמל (לחצו להגדלה):

תמצית מאזן בנק לאומי ליום 31 למרץ 2013 במליוני שקלים

תמצית מאזן בנק לאומי ליום 31 למרץ 2013 במליוני שקלים

בצד שמאל מתוארות התחייבויותיו של בנק לאומי. בשם אחר, ניתן לקרוא להן "מקורות המימון" של הבנק. ניתן לראות שהמקור הגדול ביותר למימון אצל בנק לאומי הוא פיקדונות לקוחותיו, אנשים פרטיים כמו קוראי הבלוג הזה, אך גם תאגידים גדולים, קרנות פנסיה, "טייקונים" למינהם וגם אזרחים זרים אשר שמו את כספם בפיקדון אצל הבנק. בנוסף, לבנק יש עוד 2 מקורות מימון עיקריים אליהם נתייחס. הראשון הוא החוב המונפק (כ-27 מיליארד ש"ח) שמהווה למעשה איגרות חוב של בנק לאומי אשר נסחרות בבורסה. מנהלי הבנק רצו לגייס כסף נוסף אשר יוכלו להשקיע במתן הלוואות או רכישת ניירות ערך, ובחרו לקחת מהציבור הלוואה (באופן כללי מימון בצורת אג"ח הוא לתקופה ארוכה יותר מפיקדון, אבל יש סיבות אחרות להנפקת חוב. לא נתעכב עליהן, כי זה לא קורס במימון). המקור האחרון ששווה לדבר עליו הוא ההון העצמי של הבנק. זהו הכסף ששייך לבעלי המניות של הבנק. בנק לאומי לא רק משתמש בכספי מפקידיו ומלוויו כדי לממן את פעילותו, הוא משתמש גם בכספו שלו עצמו.

ומה עושה הבנק עם הכסף? התשובה בצד ימין, תחת "נכסים" (או בשמם האחר, ה"שימושים" של "מקורות המימון"). בצורה לא מפתיעה, עיקר השימוש של הכסף אותו לווה בנק לאומי ממפקידיו ומבעלי איגרות החוב שלו (ושלו עצמו!) משמש כדי להעניק אשראי ללקוחותיו.  אך על בנק לאומי להיות זהיר. הוא מחזיק בפיקדונות של לקוחות בשווי 286 מיליארד ש"ח, ומלווה אשראי בגובה 239 מיליארד ש"ח בלבד. ומה עם כל הכסף מאגרות החוב ומהונו העצמי?

כדי לשמור על נזילות (ולעמוד ביחס הרזרבה, מן הסתם) בנק לאומי שומר כ-53 מיליארד ש"ח מכל מקורות המימון שלו במזומן. זאת אומרת שאם ביום ה-31 למרץ היו ניגשים חלק גדול ממפקידיו של בנק לאומי ודורשים לפדות פיקדונות בסך 50 מיליארד ש"ח, היה בידו של הבנק המזומן להעביר להם (בתיאוריה, כמובן. במקרה ש-50 מיליארד שקל היו נפדים ביום אחד בנק ישראל היה מתערב, אבל זה עניין לרשומה אחרת). מעבר לכך, אנחנו רואים שבנק לאומי בוחר להחזיק 54 מיליארד ש"ח מהכסף שהוא לווה מלקוחותיו בצורה של ניירות ערך. אלו הן בחלקן מניות ואגרות חוב של חברות, אך ברובן אגרות חוב ממשלתיות של מדינת ישראל. בצורה הזאת בנק לאומי מרוויח גם על הכסף הזה "קצת" ריבית, כדי שישאר לו לרווח וכדי לשלם ריביות למפקידים. אם מפקידים רבים היו דורשים את כספם, בנק לאומי היה מוכר במהירות את אגרות החוב האיכותיות ביותר בשוק ההון, ומשתמש בכסף המתקבל כדי להחזיר את כספם של מפקידיו.

ראוי לציין שהמאזן הזה לא נכתב על ידי בנק לאומי במרתף חשוך. על פי חוק, כל הדוחות הכספיים של כל החברות הציבוריות, ובכלל זה גם בנקים, מבוקרים על ידי פירמת רואי חשבון חיצונית, אשר מתפקידה לוודא שהפירמה אינה בודה מספרים מליבה.

אז הנה לנו מאזן של בנק במדינת בישראל. אין כסף שמומצא מהאוויר. יש אשראי.

תם ולא נשלם

ברשומה זו עסקנו במספר נושאים הקשורים לשיטת הבנקאות ברזרבה-חלקית: עמדנו על ההבדל בין בנק כספות לבין בנק מסחרי, הגדרנו את פיקדונות הבנק כהלוואה אשר אנחנו מעניקים לבנק המסחרי, ואת תפקידו של הבנק כמתווך אשראי בין מפקידים לבין לווים. למדנו על בסיס הכסף שנוצר על ידי הבנק המרכזי (וכיצד הוא נוצר) וכיצד גדל מצרף הכסף (M1-M3) כתוצאה מפעילות הענקת האשראי של הבנקים המסחריים. הדגשנו כי הבנקים המסחריים לא יוצרים כסף חדש יש-מאין, אלא תלויים בכספי לקוחותיהם ובביקוש לאשראי.

נושא הבנקים ימשיך להעסיק אותנו. מפאת מקום וקוצר זמן העדפתי שלא להרחיב יתר על המידה בנושא ברשומה זו, אבל סדרת הרשומות לא הסתיימה:

הרשומה הבאה תוקדש לבנק מרכזי. מאין הוא צץ, מדוע אנחנו נותנים לו את המונופול על שליטה בבסיס הכסף שלנו, האם הוא גוף ממשלתי או פרטי, ומדוע "היצור מהאי ג'קיל" אינו נורא כפי שאחרים היו רוצים שתחשבו. חבל לפספס, הירשמו לעדכונים אוטומטיים בדואר האלקטרוני כאן:

[wysija_form id="1"]

ביבליוגרפיה וחומר לעיון נוסף

כלים מוניטריים – בנק ישראל

Modern Money Mechanics / Federal Reserve Bank of Chicago

Those Dishonest Goldsmiths / George Selgin

מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר

אורי כץ, הכותב את בלוג הכלכלה המומלץ "דעת מיעוט", הזכיר בהערת אגב באחת מרשומותיו האחרונות את אחד הנושאים הבעייתיים ביותר מבחינתי בנוגע לשיח הכלכלי בבלוגספירה הישראלית:

מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

כץ מתייחס לשלל הדיונים, הרשומות, ולאחרונה גם לפרסומים בעיתונות הכתובה העוסקים בשיטה הכלכלית, המוניטארית או הבנקאית, וכל זאת מנקודת מבט של מבקרים אשר ברובם הגדול אינם כלכלנים בהכשרתם. המידע נשאב, על פי רוב, מבלוגים זרים, סרטוני יו-טיוב והרצאות של אנשים שדעותיהם לא יושבות בקונצנזוס של השיח הכלכלי האקדמי.

אחת הבעיות היא שכמעט ולא קיימים מקורות מידע פתוחים באינטרנט (הן בשפה העברית והן באנגלית) העוסקים בתיאוריה מוניטרית, בשאלות "מהו כסף" וכיצד מודדים אותו, או בשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. מסיבה זו החלטתי להרים את הכפפה ולצאת בסדרת רשומות שיסקרו את הכסף ואת השיטה הכלכלית מנקודת מבט מרכזית. בדרך, אני אנסה להתעמת עם חלק מהטענות שמופנות כנגד "השיטה" על ידי אותם בלוגים, מתוך תקווה להעניק ללימודי הכלכלה והתיאוריה המוניטרית אלטרנטיבה לתיאוריות השוליים שנהנות היום מנוכחות מרכזית בבלוגספירה ובתוצאות החיפוש.

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות השבועיות, שתעסוק בבסיס: מה זה כסף, ולמה הכסף שלנו היום נראה כפי שהוא נראה, ולא אחרת? הרשומה יצאה מאוד ארוכה (כ-4,000 מילה), ואני צופה שרשומות נוספות בסדרה זו יגיעו לממדים דומים. 

תוכן עניינים 

מה זה כסף?

כסף קומודיטי (Commodity Money)

כסף אמון (Fiduciary  Money)

כסף פיאט (Fiat Money)

בונוס: הרחבה על סניוראז'

גירסת TL;DR

מה זה כסף?

השאלה "מה זה כסף?" היא מסובכת במיוחד מכיוון שלמילה כסף משמעויות שונות בשפה העברית. כאשר אנחנו אומרים כסף אנחנו יכולים להתכוון לדברים הללו:

מטבעות ושטרי כסף

כלומר, למטבעות או לשטרי כסף (באנגלית, Currency). אבל זוהי רק הגדרה אחת, צרה מאוד, לכסף.

רוב הכסף במדינת ישראל אינו מיוצג כלל על ידי שטרות ועל ידי מטבעות: סך מחזור המטבע הישראלי הסתכם ב-49 מיליארד ש"ח בשנת 2011 [PDF] ורובו היה בכלל בכספות הבנקים, וזאת לעומת סך מצרף הכסף (M3) של 589 מיליארד ש"ח לשנה זו [XLS] (יותר על "מצרף הכסף", ברשומה הבאה). רוב הכסף שלנו נמצא בפקדונות הבנק שלנו, ומיוצג על ידי מספר באתר האינטרנט של הבנק, או בתדפיס האלקטרוני שאנחנו מוציאים בסניף. אם כולנו היינו עוברים מחר למזומן, בנק ישראל היה צריך לעבוד כל הלילה כדי להדפיס מספיק שטרות עבור כולנו.

כדי להגדיר מהו כסף, הכלכלנים מאפיינים אותו על ידי 3 תכונות מרכזיות. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כאל "מבחן קבלה" – כסף טוב הוא כסף ש:

א. משמש כאמצעי חליפין (Medium of Exchange) – במילים אחרות, משמש לרכישת מוצרים ושירותים מהציבור. נניח לרגע שאתם מגדלים בוסתן תפוחים וכואבת לכם השן. אתם ניגשים לרופא השיניים, מצביעים על השן ומבקשים ממנו טיפול שורש, אך הרופא אומר שהוא אמנם מוכן לטפל לכם בשן, אבל הוא ממש לא אוהב תפוחים. אם תביאו לו סטייקים כתשלום, הוא ישמח לטפל בכם. כעת אתם יוצאים ממשרדו של רופא השיניים עם שק תפוחים על גבכם וכאב שיניים בטוחנת השמאלית, ותרים אחר הקצב, שאומר לכם שיש לו אנטריקוט מיושנים מעולים, אבל מה שהוא באמת רוצה בתור תשלום זה שמישהו יתקן לו את הסתימה באמבטיה. לבסוף אתם מאתרים את האינסטלטור שמוכן לקבל תשלום בתפוחים, שמתקן עבור הקצב את הסתימה, שמעביר לידכם את האנטריקוטים, שעוברים לידיו של רופא השיניים, שנאות להתחיל בטיפול השורש המובטח. הפעם הצלחתם לקבל את מבוקשכם. אבל כפי שהדוגמא התיאטרלית הזו המחישה עבורכם, אף אחד מהמוצרים והשירותים שהוזכרו לא מהווים כסף במשמעותו הגלובלית. התפוחים היו כסף עבור העסקה עם האינסטלטור, אבל לא עבור כל אחד מבעלי המלאכה או המוכרים האחרים. כסף מודרני, כמו לדוגמא שקלים, דולרים או מטבעות מוכרים אחרים פותר עבורנו את הבעיה מכיוון שהוא משמש כאמצעי חליפין מוכר. ניתן לחלק את הדולרים והשקלים למנות קטנות יותר (חצי שקל, 10 אגורות, וכו'), הם מקובלים בקרב קבוצה גדולה של קונים ומוכרים וכמו כן הם עמידים יחסית.

ב. מאפשר לאגור ערך (Store of Value) – אנחנו עדיין בבוסתן שלנו. סיימנו את קטיף התפוחים העונתי, ומכיוון שאין לנו רכישות דחופות אנחנו שמים אותם במחסן. כעבור חודש, בבואנו לרכוש מכשיר DVD חדש, אנחנו שולפים שק תפוחים מהמחסן ורואים שחלקם כבר הספיקו להרקיב. כעבור חודשיים שלושה התפוחים שלנו אינם שווים דבר. התפוחים לא הצליחו לשמור על ערכם למשך זמן, ולכן לא מהווים כסף טוב במיוחד. אנחנו רוצים שנוכל להשתמש בכסף שלנו בעתיד מבלי לספוג "קנסות" על ערכו. כסף מודרני איננו ערובה לשמירה על ערך – הכסף שלנו יכול לסבול מאינפלציה (עליית מחירים, שהיא למעשה שחיקה בערך המטבע), ולכן השקל של היום לא בהכרח קונה מה שקנה השקל לפני שנה. ככל שמטבע סובל יותר מאינפלציה, כך ערכו בתור "כסף" הולך ויורד. מטבעות אשר הגיעו לשלב של היפר-אינפלציה, דהיינו עליית מחירים דו ספרתית ומעלה בתקופות קצרות, נעלמו מהר מאוד מהמחזור.

ג. משמש כיחידת מידה (Unit of Account) – זוהי טכניקה שהופכת את הכסף לשימושי במיוחד בכלכלה מפותחת. בכלכלת ברטר (סחר חליפין) אנו נדרשים לזכור את מחירי הסחורה כנגד כל הסחורות האחרות שקיימות בעולם. מכנסי ג'ינס חדשים שווים ארגז של קילו תפוחים, או 2 עיזים, או מטיל זהב, או שעת עבודה של רואה חשבון, וכן הלאה. ברור לנו שככל שיש יותר מוצרים בעולם, כך גדל הצורך באמצעי מתווך אשר ישמש כיחידת מידה. הכסף פותר עבורנו את הבעיה. אנחנו צריכים לדעת רק את מחירו של הג'ינס בשקלים ולא כנגד פורטפוליו ארוך של סחורות ושירותים. האם תפוחים יכולים להיות כסף שישמש כיחידת מידה? אולי. אבל הם לא יהיו טובים כמו שקלים או דולרים. גשו לירקן וגלו כי לא כל התפוחים נוצרו שווים. יש גדולים, יש קטנים, יש טעימים, ויש פחות. גם אם נקבע את יחידת המידה כ"משקל התפוחים", ברור לנו שיש קילו תפוחים ששווה יותר מקילו תפוחים אחר, תלוי בתנאי הגידול שלו וכן הלאה.

אז לסיכום, התפוחים הם כסף גרוע במיוחד. שקלים הם כסף לא רע, כל עוד הם יצליחו לשמור עבורנו על ערכם. בעבר השתמשו בסוגי כסף רבים ושונים, החל מסחורות חקלאיות שונות, מתכות (אלקטרום, זהב, כסף, נחושת, ברזל), שרשראות חרוזים, שקי מלח ואפילו סיגריות שימשו ככסף במחנות שבויים במהלך מלחמת העולם השנייה. החל מהמאה ה-7 לפני הספירה החל השימוש במטבעות אשר הונפקו על ידי סמכות פוליטית ושטרות כסף היו בשימוש לראשונה בסין במאה ה-11 לספירה. מהפכת המחשוב הובילה לכסף וירטואלי, כך שמרבית הכסף שלנו היום איננו מוחשי אלא נשמר כרצף של ביטים במחשב, ולבסוף, צצים לאחרונה גם מטבעות וירטואליים אשר מנותקים מסמכות מוניטארית, כמו ביטקוין, אשר עליו ועל הסקפטיות שלי הרחבתי ברשומה קודמת (למרות שגם הביטקוין ממלא באדיקות אחר שלושת מאפייני הכסף).

בתמונה - Wampum, מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים.

Wampum
מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים

ההיסטוריה של הכסף

כדי להבין איך הגענו לשיטה הנוכחית, חשוב להכיר את ההיסטוריה של הכסף. מכיוון שכסף על צורותיו השונות ליווה את האנושות כנראה מתחילתה, עלינו להגדיר נקודת התחלה קרובה לזמננו בכדי למנוע מהדיון להתפזר. הכסף המוקדם ביותר המעניין אותנו הוא כסף הקומודיטי (Commodity Money), כסף שעשוי ברובו ממתכות יקרות (נתעלם מסחורות אחרות ששימשו ככסף בעבר), הבעיות שהיו בשיטה זו והמעבר למטבעות אמון ושטרות כסף (Fiduciary Money) ולבסוף, מעבר לכסף פיאט (Fiat Money), שהוא הכסף בו אנו משתמשים היום.

כסף קומודיטי

אלו הם המטבעות הראשונים בעולם. גוש מתכת לפי משקל סטנדרטי (בהתאם לרמה הטכנולוגית באותה תקופה). המטבעות הראשונים שיוצרו היו כנראה עשויים מאלקטרום (לידייה, המאה ה-7 לפני הספירה), ומרבית המטבעות בעולם היו עשויים מכסף, נחושת וזהב. על גבי המטבעות היו טובעים את סמלי המשטר, לעתים קרובות התנוסס עליהם דיוקנו של השליט, וכן היו משתמשים במטבעות כדי לפרסם אירועים חשובים שהיו קשורים לשלטון (כיבושים, בעיקר, אבל גם אירועים פוליטיים מרכזיים כאמצעי פרופגנדה). הממשל היה טובע את המטבעות במיטבעות (Mints) שהיה מקים או על ידי מתן צ'רטר למיטבעות פרטיות. לצרפת במאה ה-14, למשל, היו 24 מיטבעות מלכותיות שהיו אחראיות על יצור הכסף. סוחרים פרטיים היו יכולים לגשת למטבעה ולמסור לה מתכת, והמטבעה בתורה הייתה מחליפה את המתכת במטבעות רשמיים העשויים ממנה. המטבעות עצמם היו מכילים קצת פחות מהמתכת היקרה מאשר ערכן הנקוב, וההפרש הזה היה הרווח עבור המטבעה ועבור הממשל.

נסביר את המכניזם של יצירת כסף קומודיטי בדוגמא אמיתית מאנגליה בתחילת המאה ה-17 (1615). יחידת המידה היא הפאונד שטרלינג, השווה ערך ל-20 שילינג. המטבע הקיים הוא היוניט (Unite) אשר עשוי מ-91.67% זהב וערכו הנקוב הוא פאונד שטרלינג אחד, או 20 שילינג. משקלו של היוניט הוא כ-32% ממשקל אונקיה, מה שמשקף ערך של 74.4 שילינג לאונקיית זהב אחת. אך המחיר הרישמי של המיטבעות באנגליה באותה תקופה הוא 72 שילינג לאונקיית זהב. במילים אחרות, הסוחרים היו מביאים למטבעה אונקיית זהב ומקבלים תמורתה מטבעות בערך של 72 שילינג, על אף שכמות הזהב שסיפקו הייתה מספיקה כדי לטבוע מטבעות בערך של 74.4 שילינג. ההפרש הזה, 2.4 שילינג, נקרא "סניוראז'", והוא הרווח של מנפיק המטבע – הממשלה – על פעולת הנפקת הכסף (עוד על הסניוראז' בהמשך).
Gold Unite - Wikimedia

Gold Unite – Wikimedia

קיימת בבלוגוספירה רומנטיזציה רבה סביב מטבעות קומודיטי כ"כסף אמיתי". אחרי הכל, מדובר בכסף שהממשלה לא יכולה להדפיס מתי שהיא רק רוצה כדי להוציא את עצמה מחובות. בשביל להנפיק עוד מטבעות, צריך לרכוש את המתכות היקרות שמהן מורכבות המטבעות. וגם אם חלילה קורס השלטון שהנפיק את המטבע כתוצאה ממשבר כלכלי או מלחמה, הרי שתמיד נוכל להתיך את המטבעות למטילי מתכת ולהמיר אותם למטבעות חדשים אצל סמכות מוניטרית אחרת. מעבר לכך, נתקלתי במספר מקורות מידע "אלטרנטיביים" אשר טוענים כי תחת מערכת מוניטרית המבוססת על קומודיטי, אינפלציה איננה אפשרית. תיאור זה הינו פשטני מאוד, שגוי היסטורית וגם מאוד תמים. אם היה כל כך טוב עם מטבעות הכסף, הנחושת והזהב, מדוע ויתרנו עליהם?

מטבעות הקומודיטי הם כסף מאוד בעייתי, בעיקר מהסיבות הבאות:

א. אין עודף – לצופה התמים זו עלולה להיראות כמו בעיה שולית, אך מדובר בכשל טכני מהותי שפוגע בכסף קומודיטי בכל צורותיו. הכלכלן זוכה פרס הנובל Thomas Sargent אף הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change (הוצאת פרינסטון). הבעיה עם מתכות יקרות היא שהן, ובכן, יקרות, ומכיוון שכסף הקומודיטי עשוי מהן, ערכו המינימלי מוגבל לפי שווי המתכת. נניח שכולנו מסתובבים עם מטבעות זהב, כסף ונחושת בארנק שלנו, וביום קיץ חם מעוניינים לרכוש ארטיק בשקל. בבואנו לשלם למוכר נגלה כי אין לנו שום מטבע שיכול לשלם על העסקה הזאת. המטבע הקטן ביותר שלנו (נניח, מטבע נחושת קטנטן), שווה ערך ל-20 ארטיקים לכל הפחות. וגם אם נשלם איתו, אזי בפני המוכר תעמוד בעיה זהה, אין לו אפשרות להעניק לנו עודף. במילים אחרות, עלינו לבחור בין לרכוש 20 ארטיקים, לבין להתבשל בחום. קשה לקיים כלכלה בצורה הזו.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-19 ההיסטוריונים הכלכליים מזהים תהליך של ניסוי וטעייה מצד השלטונות האירופאים והים-תיכוניים שמטרתו פתירת בעיות המחסור של הכסף הקטן על ידי ניסויים מוניטריים. הבעיה החמירה לקראת המהפכה התעשייתית. בידי התעשיינים הבריטים לא היו מספיק מטבעות בעלי ערך קטן מספיק כדי לשלם משכורות לעובדים שלהם. קשה לשלם מידי יום או מידי שבוע משכורות במתכות יקרות, במיוחד כשרמת השכר לא גבוהה במיוחד. הפתרון של תעשיינים מבירמינגהם, למשל, היה לייצר מטבע משלם שאיננו עשוי ממתכת יקרה אלא מייצג אותה בלבד ומבטיח המרה למתכת זו. מטבע זה, שלא הוכר על ידי הממשלה הבריטית הפך, בתחילת המאה ה-19, למטבע הפופולרי ביותר למשכורות ורכישות קמעונאיות במדינה. השוק החופשי אמר, למעשה, כי הוא איננו מעוניין במטבעות העשויים ממתכות יקרות (מטבעות פרטיים, מפח למשל, היו קיימים אפילו לפני כן). לעיון נוסף אני מפנה לספר Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821.

בעיית הכסף הקטן נפתרה, טכנית, עם המעבר לצורות כסף מודרניות יותר, אבל מעניין לראות מקרים מודרניים בהם כתוצאה מתקלה טכנית או בעיה נקודתית, מגיעה מדינה למצב בו אין לאזרחיה כסף קטן. המקרה האחרון היה בקפריסין במרץ 2013, שם כתוצאה מסגירת הבנקים בצו ממשלתי כחלק מתכנית ההצלה שלהם (או השוד הציבורי, תלוי בנקודת ההתייחסות של הצופה) חל מחסור חמור בעודף קטן. כתבת של ה-Financial Times סיקרה את הנושא וסיפרה כי נהגי המוניות שינו את מודל תימחור הנסיעה שלהם ממונה למחיר קבוע ועגול הניתן לתשלום בשטרות של 5 ו-10 אירו. ידיעות אחרות סיפרו על מוכרים רבים אשר דיווחו על ירידה בפידיון היומי מכיוון שאין להם עודף להחזיר ללקוחות. כסף קטן – אך השפעתו וחשיבותו למסחר היום יומי גדולה.

ב. פיחות ואינפלציה – אחד מחיצי הביקורת שמופנים כלפי כסף פיאט מודרני בו אנחנו משתמשים כיום הוא שהמערכת המוניטרית לא מבוססת על דבר, מלבד אמון. אך המציאות היא שכל מערכת מוניטרית עם רשות מרכזית שולטת מבוססת לבסוף על אמון. אמון, שבמהלך ההיסטוריה הכתובה והידועה לנו הופר פעם אחר פעם, עבור כסף ממתכת כמו עבור כסף מנייר.

פיחות (Debasement) היא דרך פשוטה ואלגנטית של מנפיק המטבע, כלומר הרוזן, נסיך, מלך או הממשלה לנער את כיסי הציבור ולגבות ממנו מס על ידי פגיעה בערך הכסף שבידם. פגיעה זו מתורגמת לאינפלציה, שחיקה בערכו של הכסף ועליית מחירים. הממשל מודיע כי החל מהיום, המטבע המוכר הולך לעבור שינוי. ערכו הנומינלי יישאר זהה, ואילו כמות המתכת היקרה שבתוכו תקטן. בצורה הזו יוצר הממשל תמריץ להטבעתן של מטבעות חדשות והתכתן של המטבעות הישנות.

נדגים את הבעייתיות של הפיחות עם הדוגמה התאורטית הבאה: נניח שקיים במדינה מטבע אחד בשם שקל אשר עשוי מחצי אונקיית זהב. מחירה של אונקיית הזהב קבוע, אם כן, בערך של שני שקלים. לפתע מכריז ראש הממשלה כי החל מרגע זה, כל מטבע שקל יכיל רבע אונקיית זהב בלבד ומשקלו יפחת, אך ערכו הנומינלי, "1 שקל", יישאר קבוע. מרגע ההכרזה, הופך למעשה מחירה של אונקיית הזהב לארבעה שקלים במקום שני שקלים. מחזיקי המטבעות הישנים ("הטובים") יבחרו להתיך את המטבעות שלהם ולטבוע אותם למטבעות חדשים ("רעים"). המתכת של מטבע שקל ישן וטוב יכולה לייצר שני מטבעות חדשים ורעים. כתוצאה מכך ממהר הציבור לטבוע מטבעות חדשים, והממשל נהנה מרווחי סניוראז' בגין ההנפקות החדשות. כלכלנים קוראים לתופעה הזאת בשם "חוק גרשם", והוא מהווה את אחד מחוקי הכלכלה הישנים ביותר.

הפיחות מוביל ללחץ אינפלציוני. לא רק מחיר המתכת היקרה עולה כתוצאה מהפיחות, אלא מחיריהם של כל המוצרים הבסיסיים. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאינפלציה כרונית בתקופה של כסף קומודיטי הנובעת ממניפולציה של בסיס הכסף על ידי הממשל. בתקופת מלחמת "מאה השנים" למשל, הייתה צריכה צרפת כסף למימון המשך הלחימה. פיחות המטבע הוכיח את עצמו ככלי מיסוי מעולה עבור הכתר הצרפתי, מכיוון שבמקום לשלוח את גובי המיסים לערים ולכפרים הם יכלו פשוט לפחת את הליבר הטורי (livre tournois) ולהביא את האזרחים והסוחרים עצמם לרוץ למטבעות לצורך התכה והטבעה מחדש של הכספים. מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, הכלכלן פרופ' נתן זוסמן, ופרופ' יוסף זעירא חקרו ומצאו כי כי בין השנים 1337-1360 ביצע הממשל הצרפתי 85 פיחותים במטבע (!) 51 מהם תוך 6 שנים. הפיחותים הובילו את כלכלת צרפת למצב של היפר אינפלציה ולאחר מכן תקופת רגיעה זמנית, עד לתחילת המאה ה-15 בה שורה של פיחותים הובילה להיפר אינפלציה חמורה יותר ולעלייה במחיר הכסף של כ-3,500%. מחיר החיטה שהייתה מקור המזון העיקרי של החקלאים זינק פי 4 מ-1418 עד 1422. היפר אינפלציה איננה, אם כן, תופעה של כסף מנייר בלבד, אלא תופעה של ממשל לא אחראי ללא קשר לשיטה המוניטרית.

ג. שחיקה טבעית (ולא טבעית) במטבע – כסף ממתכת יקרה לא עמיד במיוחד.  מטבעות העשויים מזהב ומכסף נשחקים משימוש. כלכלנים הם לא מטאלורגים, אבל הקונצנזוס מדבר על שחיקה ממוצעת של 1% בשנה בשווי המתכת היקרה במטבעות. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון מסתובבים בכלכלת קומודיטי מטבעות עם ערכים שווים אך משקל שונה. תארו לעצמכם שאתם מעוניינים למכור סחורה בחמישה שקלים, וכל מטבע של שקל עשוי מכסף. התשלום בעבור הסחורה שתקבלו יהיה חמישה מטבעות של "שקל", אך תכולת המתכת היקרה בכל אחד מהשקלים תהיה שונה. יהיו שקלים שיהיו שווים "יותר" מאשר שקלים אחרים. בפועל, אנשים יעדיפו לשמור את המטבעות "הטובים", כלומר המטבעות שמשקלם מלא, בביתם, וישתמשו לצרכי מסחר ותשלום חובות במטבעות "רעים", כלומר מטבעות שעקב השחיקה משקלם נמוך יותר. זהו מקרה נוסף של חוק גרשם בפעולה.

בעיה זו הייתה נפוצה בעבר. ונוספה לה בעיית ה-Clippers. אנשים לא סימפטיים אשר היו חותכים חתיכות מאוד קטנות מהמטבעות ובכך "גונבים" לעצמם שאריות מתכת יקרה, אולם שיפורים טכנולוגיים בטביעת המטבעות צימצמו את הפעילות הזו בהדרגה.

ד. לחצים אינפלציוניים ודיפלציוניים כתוצאה משינוי במחיר הסחורה – כאשר המטבע שלכם עשוי ממתכת מסוימת, שינוי בהיצע או בביקוש של המתכת, גם אם אינו קשר לביקוש ולהיצע של כסף, מביא ללחצים אינפלציוניים או דיפלציוניים. בואו נניח, לשם המחשה, שמחר יתגלה הר ענק של זהב אי שם במקסיקו, או ששיפור טכנולוגי יאפשר כרייה של כמות כפולה של זהב בפרק זמן זהה. משמעות הדבר היא שהיצע הזהב יגדל משמעותית, ומכאן שמחירו של הזהב ירד.

לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו תקופה אינפלציונית בה המחירים עלו בהדרגה, ועל פי חלק מהמקורות הכפילו את עצמם פי 6 במשך מאה וחצי. אחת הסיבות לאינפלציה הייתה יבוא הזהב מהעולם החדש לספרד ולמדינות מערב אירופאיות אחרות. הגידול בהיצע הזהב הוביל לירידה במחיר הזהב. ומכיוון שהזהב היה הכסף בחלק ממדינות מערב אירופה, ירידה במחיר הזהב היא ירידה בשווי הכסף – או במילים אחרות – אינפלציה.

דוגמא מודרנית יותר היא הבהלה לזהב בקליפורניה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1849 כריית הזהב בקליפורניה עקפה את כל כריית הזהב השנתית בארה"ב כולה. העלייה הזו בהיצע הזהב הובילה לעלייה של 30% במחירים הקמעונאיים בין השנים 1850-1855.

כאשר הכסף שלכם הוא למעשה סחורה אשר ההיצע שלה נקבע על ידי כוחות השוק, יש לשורה של גורמים שליטה על רמות המחירים. ואכן, התנודתיות ברמת המחירים בעידן כסף הקומודיטי הייתה גדולה לעין שיעור מאשר התנודתיות ברמת המחירים בעולם המערבי בימינו אנו, וזאת גם אם נשקלל פנימה את האינפלציה של שנות ה-70. תנודתיות המחירים תחת סטנדרט הזהב, למשל, נמדדה כגדולה פי 13 מאשר בכסף פיאט מודרני (Coefficient of variation – עפ"י מחקר של William Gavin, מ-St. Louis Fed).

כסף אמון (Fiduciary Money)

החסרונות הרבים של כסף קומודיטי פיזי הובילו לפתרון טכני יעיל עם שמות רבים, בין היתר Token Money, Fiduciary  Money ו-Subsidiary Coinage. אבל כל אותם מושגים מתייחסים לקונספט פשוט. בסיס הכסף נותר קומודיטי, כלומר יחידת המידה הראשית של הכסף היא עדיין סוג של מתכת יקרה, אך המטבעות (ועכשיו גם שטרי הכסף) אשר בהם משתמשים במסחר היום יומי הם מטבעות העשויים ממתכת זולה או שטרי כסף העשויים נייר. כדי לשמור על הקישור לבסיס הכסף, נבנה מנגנון המאפשר לכל אחד להמיר את המטבעות או שטרי הכסף שבידו בכל עת לאותה מתכת יקרה לפי שער המרה קבוע.

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה"ב, בשווי 50 דולר. סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה"ב, בשווי 50 דולר.
סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

הפתרון של כסף אמון הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד והתפשט בכל רחבי העולם. ראשית, הוא פתר את בעיית העודף. בסיס הכסף יוכל להמשיך להיות מטבעות ומטילי זהב המוחזקים אי שם בכספת בנק, ואילו הממשלה תוכל לייצר שטר קטן ככל רצונה או מטבעות עם ערכים מאוד קטנים מחומרים זולים, אשר יהיו שווים חלק זעום מבסיס הכסף. כסף אמון גם טיפל, בצורה חלקית, בתופעת שחיקת הכסף מכיוון שהשימוש של המתכות היקרות פיזית במחזור ירד משמעותית. תופעת הזיופים דווקא גדלה עם הכנסתם של שטרי כסף מכיוון שנייר קל לזייף, ומאז החלה מלחמה טכנולוגית בין המדינה שמנפיקה את השטרות לבין הזייפנים שמנסים לזייף אותם.

אבל המעבר לכסף אמון לא פתר את בעיות היסוד של כסף קומודיטי. מכיוון שבסיס הכסף הוא עדיין מתכת יקרה, שינויים בביקוש ובהיצע למתכת זו עדיין השפיעו על רמת המחירים היום יומית. מעבר לכך, כפי שנציג עוד מעט, שמירה על קשר לזהב לא מבטיחה יציבות מחירים או צמיחה כלכלית.

סטנדרט הזהב

סטנדרט הזהב (או תקן הזהב) הנו שיטה מוניטרית לפיה מדינות הצמידו את הכסף שלהם לשווי הזהב. על ידי הדפסת שטרי כסף הניתנים להמרה לזהב לפי יחס המרה קבוע המדינה שמרה על היצע הכסף יציב יחסית. כל מדינת החזיקה במלאי זהב שהיווה את הבסיס להיצע הכסף שלה. בשביל להדפיס שטרות נוספות, נדרשה המדינה להחזיק זהב נוסף. ארצות הברית, למשל, קיבעה את המחיר של הזהב בשנת 1834 לפי שער של 20.67$ לאונקייה. משמעות הדבר היא שעבור כל אונקייה שממשלת ארצות הברית מחזיקה בכספותיה, היא יכולה ליצור כסף בשיעור 20.67$ אשר ניתן להמרה לפי דרישה. ממשלת בריטניה קיבעה את מחיר הזהב לפי 4.2478£ לאונקיית זהב. משמעות הדבר היא ששער החליפין של הדולר-פאונד עומד על 4.867£/1$, כפי שנגזר מהמחירים הקבועים לזהב.

תקן הזהב היה אמור להיות מנגנון אשר יוביל ליציבות מחירים עולמית עקב הצמדתו לזהב. נניח שארצות הברית חווה צמיחה כלכלית מהירה. מכיוון שהיצע הזהב שבידי הממשלה הוא מוגבל בטווח הקצר, אמור להיות מופעל לחץ לירידת מחירים בארה"ב, מה שיגדיל את היצוא האמריקאי לבריטניה, ובצד השני יגדיל את היבוא הבריטי עבור מוצרים זולים יותר מארצות הברית. בצורה הזאת זהב עובר, למעשה, מבריטניה לארצות הברית (פאונדים עוברים לארצות הברית, אשר מומרים לזהב), מה שמגדיל את היצע הכסף האמריקאי ומעלה מחירים, ומקטין את היצע הכסף הבריטי ומוריד מחירים. בצורה הזאת נשמרת (בטווח הארוך) יציבות המחירים בין מדינות העולם. 

אבל תקן זהב איננו ערובה ליציבות מחירים, כפי שהדגמנו מקודם עם בהלת הזהב של קליפורניה, אשר אירעה בזמן שארה"ב הייתה תחת תקן זהב דה פקטו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי לאורך כל הרשומה עד כה, זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מה הנציגים שלך בממשל עושים איתו. תקן הזהב היה אמור לשמור על יציבות מחירים לאורך זמן והיה אמור לשמור על רמת המחירים זהה בין המעצמות השונות. אבל כפי שכל ילד בגן יודע:

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

תקופת תקן הזהב התאפיינה בתקופת דיפלציוניות ומידי פעם גם קפיצות אינפלציוניות. מדינות שלא יישרו קו עם כללי התקן ספגו חלק ניכר מהזהב שקיבלו מבלי להגדיל את בסיס הכסף (ראו Sterilization), במיוחד צרפת ובלגיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה גם ארצות הברית. הבריטים היו, ככל הנראה, הצדיקים היחידים בסדום. תקן הזהב נחשב עד היום לסיבה העיקרית לשפל הגדול של שנות ה-30 (אליבא דמילטון פרידמן, בכל אופן).

כסף פיאט (Fiat Money)

בכל מקום בעולם כיום משתמשים בכסף פיאט, כלומר בכסף שאיננו קשור לאף סחורה ואיננו מגובה באמצעות מגנון המרה לאף מתכת יקרה. יותר מ-2,000 שנים לאחר שהמטבע הראשון הוטבע בלידייה, במאה ה-7 לפנה"ס, עברה האנושות לשיטה מוניטרית בה הכסף עומד בפני עצמו, ואיננו תלוי באף מתכת או סחורה אחרת. המחשבה על "כסף מנייר" ללא שווי אינטרינזי יוצרת אצל אנשים רבים אי נוחות מסוימת, אבל קשה להם להסביר מדוע.

וורן באפט תהה פעם מהי התועלת הכלכלית שבכריית זהב במעמקי האדמה באפריקה ובאמריקה הלטינית, התכתו למטילים, ולאחר מכן כריית בור נוסף בארצות הברית והכנסת הזהב לשם תחת שמירה קפדנית. הנקודה היא שאין שום דבר מיוחד בזהב או בכל מתכת אחרת כבסיס עבור מערכת מוניטרית. כאשר אנחנו מקבלים משכורת בצ'ק ורצים להוציא אותה על קניות במכולת או על רכב חדש אין כל משמעות לכך שמטילי זהב יועברו לכספת ממשלתית שנחצבה אי שם בהרי ירושלים למשמרת. להפך, העלות של שמירה של תקינת זהב (או כל מתכת אחרת) מוערכת בכ-2.5% מסך התוצר הלאומי (עפ"י פרידמן) – הון עתק!

מתנגדי כסף פיאט מעלים כמה טענות שראוי להתייחס אליהן כנגד קיומו של כסף זה:

1. קל לממשלה להדפיס כמויות עצומות של הכסף ולייצר אינפלציה – ובכן, זה נכון. וממשלות אכן מדפיסות לעתים כמויות גדולות מאוד של כסף ומייצרות באמצעותו אינפלציה. זה מה שממשלות עושות, הן מתמרנות את בסיס הכסף כדי להוציא כספים מהציבור בצורה של מס אינפלציוני. וזה לא חדש. כפי שהראיתי ברשומה זו, ממשלות בכל תקופה ועידן היו מתמרנות את בסיס הכסף ופוגעות באזרחים שלהם. הזהב, הכסף, הנחושת והאלקטרום לא יצילו אותנו מפני עליות מחירים ולא יסייעו לנו לשמור על כוח הקנייה שלנו. הדבר היחידי שיכול לעשות את זה הם נבחרי ציבור אמינים ושקיפות מלאה. זו, אגב, אחת הסיבות בגינה יש לנו בנק מרכזי אשר איננו כפוף בצורה מלאה לממשלה. זהו אחד ממנגנוני הבלמים והאיזונים שאנו מפעילים כדי למנוע מנבחרי הציבור מלהשתלט על היצע הכסף ולהדפיס אותו כרצונם (עוד על הבנק המרכזי ותפקידיו, ברשומות הבאות).

2. בשעת צרה או קריסה טוטלית של המשטר תמיד אפשר להתיך את הזהב ולהשתמש בו ככסף במקום אחר, מה שלא אפשרי בכסף פיאט שנהפך לנייר חסר ערך – זה נכון אך ורק לכסף קומודיטי פיזי, דהיינו כסף שעשוי פיזית ממתכת יקרה. אם הכסף שלכם הם שטרות נייר המגובים בזהב ששוכב באיזה בנק, אתם יכולים לשכוח מלהגיע אליו בזמן של קריסה כלכלית (פשוט תשאלו את אזרחי קפריסין). שיטת הקומודיטי הפיזית מכילה כל כך הרבה חסרונות (שפורטו לעיל) שעצם המחשבה על לשוב אליה איננה הגיונית.

3. הזהב הוא המגן הטוב ביותר מפני אינפלציה! – זו פשוט שטות מוחלטת. אין כמעט שום קורלציה ראויה בין אינפלציה לבין מחיר הזהב (למעשה, מחיר החיטה מהווה גידור טוב יותר מפני אינפלציה עבור אנשים עניים. חוששים מאינפלציה? התחילו לאגור שקי חיטה…), לאורך תקופות זמן הגיוניות. גם אין לו שום סיבה להיות גידור טוב של אינפלציה: השימוש בזהב ביצור הוא זניח בהשוואה לחומרים אחרים שמחירם משפיע הרבה יותר על הוצאותינו היום יומיות (לדוגמא: נפט, גז, חיטה, תירס, כותנה – עליה במחירים של מוצרים אלו משפיעה הרבה יותר על האינפלציה מאשר עליה במחיר הזהב).

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

בונוס: סניוראז' הלכה למעשה

כפי שציינו בדוגמא של כסף הקומודיטי, סניוראז' הוא למעשה מס שגובה הממשלה עבור הנפקת הכסף. בעידן כסף הקומודיטי, הסניוראז' נוצר על ידי ההפרש בין עלויות היצור והתוכן של המטבע לבין כמות המתכת היקרה שהובאה בפועל למטבעה. הסניוראז' בתקופת ימי הביניים השתנה בהתאם לצורכי המונארך ונע בין 1-2% לבין 40% במקרים קיצוניים.

לצערי, קיימת אי הבנה בבלוגוספירה לגבי כיצד עובד הסניוראז' בעידן של כסף פיאט. הגישה בה נתקלתי עד כה אומרת שמכיוון ששטר של 100 שקל שווה 100 שקל, אבל עלות הייצור שלו היא בערך שקל בודד אחד, אזי הסניוראז', כלומר הרווח של בנק ישראל מכל הדפסת שטר שווה ערך ל-99 ש"ח. "דעה" זו גם מופיעה תחת הערך "סניוראז'" בויקיפדיה העברית (אולי מישהו באמת ירים את הכפפה ויתקן את הערך?). אם שיעור הסניוראז' באמת היה גבוה כל כך, אז בנק ישראל היה מדווח על רווחים אדירים מידי שנה, ובעיות התקציב של מדינת ישראל היו נפתרות (ועל הדרך, היו נוספות לנו בעיות חדשות, כמו היפר אינפלציה כרונית).

אנשים שטוענים שתחת כסף פיאט ערך הסניוראז' הוא רוב רובו של הערך הנקוב על השטר מתעלמים מעובדה פשוטה – בנק ישראל לא רק מנפיק את שטרות הכסף, אלא גם מחויב לרכוש אותם בחזרה במחיר מלא. כלומר בנק ישראל מתחייב לקבל כל שטר במצב תקין של 100 שקלים, ולזכות את חשבונכם ב-100 שקלים. כיצד מרוויח בנק ישראל סניוראז' בכלל במצב כזה?

התשובה היא מרוויח, אבל לא הרבה. הרבה פחות מאשר בעידן הכסף קומודיטי, בכל אופן. בנק ישראל מנפיק שטר חדש של 100 ש"ח בעלות ייצור של, נניח, שקל אחד בלבד לשטר. כלומר, בנק ישראל רושם הכנסה מידית של 99 שקלים. לא רע, אבל אם מישהו היה מחזיר לו מידית את השטר, והוא היה נאלץ לזכות את חשבון הבנק שלו ב-100 שקלים, הייתה יוצאת פעולת הדפסת הכסף לפעולה שמפסידה כסף עבור הבנק המרכזי. למזלו של בנק ישראל לכל שטר יש אורך חיים, ולוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במכונת הגריסה של בנק ישראל. נניח לצורך הדוגמא של אורך החיים הממוצע של שטר של 100 שקל הוא 5 שנים. כלומר, בממוצע שטרות של 100 שקלים ימצאו את עצמם במחזור במשך 5 שנים לפני שיימסרו חזרה לבנק ישראל, ככל הנראה עקב בלאי מתקדם.

אז בנק ישראל מחליף את השטר בתמורה ל-100 שקלים ומשקיע אותם באג"ח ממשלתי, אשר נושא תשואה של כ-2% בשנה. כלומר מידי שנה מרוויח הבנק 2 שקלים. אמרנו שעלות היצור של השטר היא שקל, או 20 אגורות בממוצע לשנה (בהינתן מחזור של 5 שנים). נתעלם מעלויות העברה וגריסה, ונגלה כי עבור כל שטר של 100 ש"ח שמייצר בנק ישראל, הוא מרוויח מידי שנה 1.8 שקלים מידי שנה (2 ש"ח רווח – 20 אגורות עלויות יצור). זהו רווח הסניוראז' של בנק ישראל. סכום נאה, אבל רחוק שנות אור מ-99 ש"ח על כל שטר…

יש סייג אחד להסבר שלי – חלק מהכסף לא חוזר לעולם לבנק ישראל. שטרות שהושחתו או כסף שאבד מהווים, למעשה, אובדן של כסף שמתורגם מידית לרווח עבור בנק ישראל. כמובן שניתן להכיר ברווח רק לאחר שסוג הכסף הספיציפי הזה נעלם מהמחזור לחלוטין, מכיוון שלבנק ישראל אין שום מושג לגבי כמה כסף הלך לאיבוד בסוף שנה. בדוחותיו הכספיים לשנת 2010 דיווח בנק ישראל כי כתוצאה מהפסקת השימוש במטבע של 5 אגורות, רשם בנק ישראל רווח של 220 מליון שקל בגין מטבעות של 5 אגורות שמעולם לא הוחזרו לבנק. דין פרוטה כדין מאה.

סיכום, וגרסת TL;DR

לא היה לכם זמן לעבור הכל? רוצים את השורה התחתונה? המסרים המרכזיים של רשומה זו:

זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מיהם האנשים שמנהלים אותו. זהב, כסף, נחושת, או נייר  – החלטות של המלך, הדוכס או נגיד הבנק המרכזי הן שמשפיעות בראש ובראשונה על רמת המחירים. כסף פיאט אפשר להדפיס, כסף זהב אפשר לשערך מחדש. בסופו של דבר התוצאה זהה – לכם יש פחות עושר.

– תמיד הייתה אינפלציה. אינפלציה היא לא המצאה של עידן כסף הפיאט. יש לנו עדויות לאינפלציה לאורך ההיסטוריה האנושית הכתובה, ואפילו להיפר אינפלציה.

– העולם עבר, בצורה הדרגתית, לכסף פיאט. וזאת כי לאנשים לא אכפת כמה זהב יש בכספת שכוחת אל בבעלות הממשלה אלא מהי הדרך הקלה והפשוטה ביותר שלהם להמיר את העבודה שלהם במצרכים ובשירותים.

ברשומה הבאה

נדבר על מערכת הבנקים ברזרבה חלקית, כיצד התפתחה, כיצד היא עובדת, האם כסף הוא חוב ולמה זה בסדר גמור שלבנק אין את כל הכסף שלנו בכל רגע נתון.

נהניתם? תרם לכם? סקרן אותכם? עצבן אותכם ואתם מתים לפרוק את התסכול שלכם בתיבת התגובות למטה? אל תישכחו להירשם לעדכונים אוטומטיים בדוא"ל, כדי שלא תחמיצו את הרשומה הבאה בסדרה, בשבוע הבא.

[wysija_form id="1"]

 

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821 / G. Slegin

The Big Problem of Small Change / T. J. Sargent & F. R. Velde

The Evolution of Small Change [PDF] / T. J. Sargent & F. R. Velde

Commodity money inflation: theory and evidence from France in 1350–1436 / N. Sussman & J. Zeira

Macroeconomics (7th Edition) / S. L. Slavin

Bimetallism / Angela Redish

The Gold Bug Variations / Paul Krugman
The Golden Dillema / Erb & Harvey

Seniorage / Bank of Canada

לכודים במלכודת המלתוסיאנית

בשנה הבאה יהיה יותר טוב?

כיום צמיחה כלכלית היא תופעה מובנת מאליה. אלפי מכוני מחקר כלכליים של בנקים מרכזיים, ומוסדות פיננסיים ציבוריים ופרטיים מפרסמים מידי יום תחזיות צמיחה שונות עבור העולם כולו. בכל שנה אנו מצפים כי בשנה הבאה נהיה כולנו עשירים יותר, נחיה ברווחה גדולה יותר, ובאופן כללי שאורח חיינו ישתפר לטובה. הציפייה הזאת מבוססת על הצמיחה הכלכלית מהירה שהייתה במהלך שתי המאות האחרונות בהיסטוריה האנושית. החל משנת 1800 בערך, יכול היה כל ילד לצפות לחיות ברווחה גבוהה יותר מאשר אביו או סבו. צמיחה זו נתפסת בעינינו כאינטואיטיבית – מידי שנה הטכנולוגיה משתפרת, המצאות חדשות משפרות את חיי האדם ומאפשרות לו לחיות ברווחה גבוהה יותר, לעבוד פחות קשה או לייצר מוצרים טובים יותר, ולכן אך טבעי שככל שנתקדם עם השנים כן תשתפר איכות חיינו.

אבל אם נבחן את העושר האנושי במשך רוב שנות קיומנו על הכוכב הזה, נגלה שצמיחה כלכלית, המוגדרת כעלייה בהכנסה הפנויה לנפש (תוצר לנפש) היא תופעה חדשה מאוד. האדם הממוצע שחי לפני תחילת המאה ה-19 חי ברמת רווחה כלכלית דומה מאוד לזו של אבותיו מימים ימימה. תנודתיות מסוימת אולי הייתה קיימת, אולם היא פעלה בשני הכיוונים: היו דורות בהיסטוריה האנושית שחיו באיכות חיים נמוכה יותר מאשר דורות אחרים שקדמו להם במאות שנים.

כדי להסביר את התופעה ואת היפוכה, נתחיל עם הגרף הבא שמתאר את הסיפור הכלכלי של המין האנושי על רגל אחת (לחצו להגדלה):

תוצר לנפש לאורך ההיסטוריה האנושית - הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית

הגרף מציג את ההכנסה הפנויה לנפש, כלומר את חלקו של האדם הממוצע בעושר בעולמי, לאורך ההיסטוריה האנושית. הגרף הזה מופיע בספרו המצוין של הכלכלן גריגורי קלארק, "A Farewell To Alms", ומבוסס בעיקר על פרויקט חייו של הכלכלן אנגוס מדיסון (Maddison) אשר אמד נתוני ההכנסה והצמיחה לאורך ההיסטוריה האנושית. ניתן לחלק את הנתונים בגרף ל-2 תקופות. התקופה הראשונה היא תקופה של סטגנציה, ללא שינוי, מתחילת ערכי הנתונים שלנו ועד לשנת 1800 בערך. התקופה השנייה מתחילה משנת 1800 ועד לימינו אנו, ומציגה זינוק חסר תקדים בעושרו של האדם הממוצע. מדוע אנחנו לא עדים לצמיחה לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית? ומה קרה בתחילת המאה ה-19 שטרף את הקלפים?

המלכודת של מלתוס

משחר האנושות ועד לתחילתה של המהפכה התעשייתית הייתה האנושות "כלואה" במלכודת טבעית המכונה "המלכודת המלתוסיאנית". מקור השם מגיע מהכומר תומס רוברט מלתוס (Malthus), אשר כנראה לא היה האיש האופטימי ביותר עלי אדמות. מלתוס, כומר אנגלי שחי בתחילת המאה ה-19, פירסם ב-1798 את "מאמר אודות עקרון האוכלוסיה" (An Essay on the Principle of Population) אשר בחן את הקשר שבין גידול אוכלוסין לבין  בעיית העוני והמחסור. טענתו של מלתוס הייתה שהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר יותר מאשר יכולתה של האדמה לספק לאנושות מזון ומחיה, ומסיבה זו נידונה האנושות לחיים של עוני, רעב וסטגנציה. לצערו של מלתוס, ולמזלה של האנושות, מלתוס כתב דברים אלו בדיוק כאשר חלה תפנית בהיסטוריה האנושית וצמיחה חסרת תקדים החלה. מלתוס צדק לגבי רוב ההיסטוריה האנושית, הוא פשוט טעה לגבי 2 המאות האחרונות.

אז כיצד פועל המנגנון המלתוסיאני ומדוע הייתה האנושות "כלואה" בו במשך זמן כה רב? כל אדם יודע שהטכנולוגיה האנושית התפתחה בהדרגה לאורך הזמן (גם אם היו תקופות של נסיגה בידע). כל פיתוח טכנולוגי אמור לשפר את חיי האדם בכך שהוא מאפשר לו להשיג תפוקה גדולה יותר מאותם גורמי יצור. הבעיה היא שקצב הפיתוח הטכנולוגי לפני 1800 היה איטי בהשוואה לקצב הילודה, כך שכל התקדמות טכנולוגית (המצאת המחרשה, ספינות מהירות יותר, שיטות בנייה מתוחכמות יותר, בידוד חום וכו') תורגמה באופן כמעט מיידי לעלייה בכמות האוכלוסיה. בסופו של דבר, סך העושר החדש שנצבר כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית חולק על מספר גדול יותר של בני אדם, עד שהגיע לרמה של "שיווי משקל" – רמת העוני המחפיר, שמתחתיה לא ניתן להתקיים. במילים אחרות, כשמשפחות הרגישו שהן נעשות עשירות יותר – הן מהר מאוד החלו להוליד יותר ילדים.

קשה לדמיין את מרבית ההיסטוריה האנושית כתקופה של עוני ומחסור כה גדולים. אם אבקש ממכם לדמיין את תקופת האימפריה הרומאית, סביר שתשוו לנגד עיניכם את אוגוסטוס או לכל הפחות את ההמון הרומאי בעיר; אם נדבר על מצרים הקדומה תחשבו על כנראה על תות ענח' אמון, ומקדוניה שלפני הספירה גורמת לנו לחשוב על אלכסנדר הגדול. אבל אף אחת מהדוגמאות הנ"ל לא מתייחסת לאזרח הממוצע באוכלוסיה. מדובר בפרטים בודדים בלבד אשר עושרם ואופן חייהם לא מייצג בשום צורה את אורח החיים של מרבית המין האנושי באותה תקופה. האזרח הממוצע בשנת 200 לספירה לא התגורר ברומא, אלא סביר יותר שהיה עבד גאלי במטעים או במכרות המלח. בבואנו לבחון את העושר הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית עלינו להתנתק מהדוגמאות המעניינות שמספקים לנו סיפורי ההיסטוריה ולהתמקד ברוב הדומם שחי באותן תקופות. והרוב חי בעוני מזעזע.

כדי להוכיח את טענותיו, קלארק שולף מחקרים כלכליים ואנתרופולוגים שמטרתם להשוות את תנאי המחיה לאורך השנים. הנה, למשל, השוואה של התוצר לנפש באנגליה משנת 1200 עד לשנת 1800 (לחצו להגדלה):

תוצר לנפש אל מול אוכלוסיה באנגליה, מאה ה-13 עד המאה ה-19

תוצר לנפש אל מול אוכלוסיה באנגליה, מאה ה-13 עד המאה ה-19
מקור הנתונים: גריגורי קלארק

ניתן לראות קשר שלילי בין התוצר לנפש לבין האוכלוסייה, שנשבר אי שם בתחילת שנת 1700. משמעות הקשר הזה היא שככל שכמות האוכלוסייה עלתה, כך ירדה ההכנסה הפנויה של הפרט הממוצע באוכלוסיה. במילים אחרות, כל עוד פעל על האוכלוסייה המנגנון המלתוסיאני, חיו בני האדם בסביבה שדרך פעולתה מנוגדת לתפיסה האינטואיטיבית של אדם בן המאה ה-21: תופעות הרסניות כגון רעידות אדמה, רעב ומגיפות – היו משפרות את התוצר לנפש ומגדילות את הרווחה של בני האדם (ששרדו, על כל פנים). השכר הריאלי הממוצע במערב אירופה של 1450 (המגיפה השחורה) היה מהגבוהים שידע העולם המערבי עד למהפכה התעשייתית. מנגד, מדיניות של סניטציה ציבורית, היגיינה, פיתוחים רפואיים המצילים חיי ילדים או מאריכים חיי אדם – הובילו לירידה באיכות החיים של הפרטים שנותרו. מדיניות ממשלתית "טובה" המעניקה קצבאות ילדים, תמיכה רפואית באוכלוסיה ושירותי סניטציה איכותיים הייתה למעשה מדיניות שהובילה את אזרחיה לעוני גדול יותר. מעניין לראות שיפן באזור 1500, שהתאפיינה בגישה נקייה יותר לחיים מאשר אנגליה (צרכים היו נאספים ונקברים כחומר דישון לחקלאות, ולא מושלכים לרחוב. מקלחות היו עניין תרבותי, ואילו האנגלים העדיפו שלא להתקלח כדי "להימנע ממחלות") אופיינה בצפיפות אוכלוסיה גבוהה יותר מאשר אנגליה, אבל ללא שום יתרון בהכנסה לנפש. ה"דיבידנד" הבריאותי של יפן תורגם לצפיפות גבוהה יותר, לא לשיפור באיכות החיים.

בטווח הארוך, נכנסה האנושות למעין מטוטלת שהתאזנה, במבט מאקרו, סביב איכות חיים מינימלית בלבד.

קשה יותר להרחיב את הדיון לתקופות לגביהן אין לנו נתונים מהימנים לגבי ההכנסה והתוצר, אבל קלארק מצליח להביא כמות מעניינת של מחקרים המשווים את כוח הקניין של העובד הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית במונחי חיטה ובמונחי קלוריות, ומצליח להראות שהיו תקופות עתיקות יותר בהן יכל פועל להניח יותר מזון על שולחן משפחתו מאשר כביכול בעידנים "מודרניים" יותר.

בורחים מהמלכודת

בסופו של דבר המנגנון נשבר. המהפכה התעשייתית הובילה לעלייה חסרת תקדים בתנאי המחיה של האנושות, ולבסוף גם גרמה לניתוק הקשר המלתוסיאני שבין צמיחה טכנולוגית לבין גידול אוכלוסין. המדינות המפותחות ביותר כיום הן המדינות בעלות הגידול הטבעי הנמוך ביותר באוכלוסין. הדיון בנושא כיצד יצאה האנושות ממנגנון טבעי שהשפיעה על תנאי המחיה שלה במשך רוב שהותנו על הכוכב הזה ארוך מכדי להיות מסוכם ברשומה אחת. אני מקווה להמשיך ברשומות עתידיות לדון במהפכה התעשייתית, בגורמים שהובילו אליה, בתוצאותיה הכלכליות והפוליטיות, ובשאלה שכלכלנים והיסטוריונים עדיין חלוקים לגביה – האם הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית הייתה מחויבת המציאות, או שהצמיחה האדירה שחווה המין האנושי בשתי המאות האחרונות היא תוצאה של סטייה אקראית בלבד מהסדר "הטבעי".

כשאנשים שילמו עבור הזכות לשלם

הוציאו לרגע שטר מהארנק שלכם והסתכלו עליו היטב.

כמה זמן הוא אצלכם בכיס? שעה? יום? שבוע? מתי אתם מתכוונים לבזבז אותו? בשעה הקרובה? עד סוף היום? רוב הסיכויים ששטר הכסף יישאר בארנק שלכם עד לרגע שבו תמצאו סיבה טובה להוציא אותו. אבל לא סביר שתעשו הכל כדי לבזבז אותו וכמה שיותר מהר. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לשמר את העושר שלנו באמצעות הכסף שלנו. כל עוד הוא בארנק, העושר שלנו נשמר. ללכת ולהוציא את הכסף מהר ככל הניתן נחשב לבזבזנות וצרכנות לקויה. הוצא את הכסף על מה שאתה באמת צריך – ככה תמיד חינכו את כולנו.

וכעת נסו לחשוב שאם לא תבזבזו את הכסף הזה עד מחר, יישאר לכם ממנו פחות. במקום חמישים שקלים, הוא יהיה שווה עשרים וחמישה. במקום עשרים שקלים, עד מחר ערכו יהיה עשרה שקלים בלבד. כיצד תתנהגו במקרה כזה? ההיסטוריה האנושית מכילה דוגמאות מעטות בלבד לניסויים שבוצעו בכלכלה וניסו לשנות את התפיסה שלנו לגבי כסף. היו כלכלנים ששאלו את עצמם מה היה קורה אם הכסף היה מעין "תפוח אדמה לוהט", נטל שכל מי שמקבל אותו מנסה להיפטר ממנו וכמה שיותר מהר. כיצד הייתה נראית הכלכלה שלנו במצב כזה?

מהירות הכסף והמנטליות של משבר כלכלי

הרשומה הזאת עוסקת בניסיונות של כלכלנים ופוליטיקאים במהלך השפל הכלכלי הגדול להוביל חזרה לצמיחה באמצעות הגברת מהירות הכסף. הזכרנו בקצרה את מהירות הכסף ברשומה הקודמת העוסקת באינפלציה ובמיתוסים, והדרך הטובה ביותר להסביר מהי מהירות הכסף היא באמצעות משחק מחשבה קטן:

דמיינו עולם בו קיימים רק שני אנשים, חקלאי ושיפוצניק. לחקלאי יש את כל הכסף שקיים בעולם המיניאטורי שלנו – שטר של מאה שקלים. נניח שהחקלאי רוצה לתקן את הגג של הלול שלו, ומציע לשיפוצניק שיבצע את העבודה בתמורה לשטר של מאה שקלים. לאחר סיום העבודה, נגלה שיש לנו בעולם בסיס כסף של 100 שקלים (סה"כ כל הכסף בעולם) ותוצר כלכלי בשווי 100 שקלים (רכישת "תיקוני גג" בתמורה ל-100 שקלים). כעת נוכל להגדיר את "מהירות הכסף" שלנו, תוצאה החלוקה המתקבלת מחלוקת התוצר הכלכלי בהיצע הכסף. במקרה כזה מהירות הכסף היא "1" לתקופה.

אבל בואו נדמיין עולם מקביל, שבו מיד לאחר קבלת הכסף שואל השיפוצניק אם יש משהו לאכול, ורוכש אחר כבוד תרנגולת צלויה מהחקלאי בתמורה לאותו שטר של 100 שקלים. בעולם המקביל הזה בסיס הכסף נשאר אותו דבר. עדיין קיים בעולם רק שטר אחד של 100 שקלים. אך שטר זה הוביל לפעילות כלכלית (לתוצר נומינלי) של 200 שקלים: תיקון גג ללול בשווי של 100 שקלים, וארוחה דשנה לשיפוצניק בשווי 100 שקלים. מהירות הכסף בעולם המקביל הזה קפצה ל-"2" לתקופה, והתוצר של העולם הכפיל את עצמו.

שימו לב: אף נגיד בנק מרכזי לא הדפיס כסף, אף ממשלה לא לוותה אגרות חוב והשקיעה בכלכלה. השינוי היחיד היה גידול במהירות הכסף. אותו כסף מחליף ידיים יותר פעמים וכך מייצר פעילות כלכלית גדולה יותר. אם כלכלן יגיע לעולם המיניאטורי שלנו הוא עלול לחשוב, במידה מסוימת של צדק, כי הדרך הטובה ביותר לשפר את הכלכלה העולמית היא להגביר את מהירות הכסף כמה שיותר. אם היינו יכולים לשכנע את החקלאי ואת השיפוצניק להיפטר מהכסף שלהם כמה שיותר מהר (נניח, היינו אומרים להם שהוא רדיואקטיבי…), הייתה הפעילות הכלכלית גדלה עשרות מונים, ושני הפרטים באוכלוסיה היו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר. אותו כסף היה מחליף ידיים, אבל יותר פעמים – ובתמורה ליותר מוצרים ושירותים.

הבעיה היא שבשעה שהעולם נמצא במשבר כלכלי, מהירות הכסף נוטה לרדת. אנשים לא חשים בנוח לבזבז כסף במשבר, וחושבים שעדיף להם לחסוך אותו למקרה שהמשבר יגיע גם אליהם. התנהגות כזאת היא אולי נבונה עבור הפרט, אבל בהסתכלות מאקרו-כלכלית עלולה להוביל להחרפת המשבר עבור כלל האוכלוסייה. במהלך 80 השנים האחרונות היו כלכלנים רבים שניסו למצוא פיתרון לבעיה. ג'ון מיינארד קיינס הציע שהממשלה תפעל במקום האזרח הפשוט, תלווה כספים ותבזבז אותם במקומו; כלכלנים מוניטארים מסוימים הציע שהבנק המרכזי ידפיס כסף נוסף ויזרים אותו לכלכלה ופרדריך האייק אמר שאסור לעשות כלום, וצריך לתת לשוק לעשות את שלו. הכלכלן הגרמני סילביו גזל (Gesell) לעומת זאת, ולאחריו הכלכלן זוכה פרס הנובל אירווינג פישר (Irving Fisher)  הציעו להגדיל את מהירות הכסף על ידי כך שהם יגרמו לאנשים לשלם כסף בשביל להשתמש בכסף שלהם. הרעיון לא היה מטורף כפי שהוא אולי נשמע כעת.

שטרות מבוילים (Stamp Scrips) – הכסף שעולה כסף

הרעיון של שטרות מבוילים הוא מאוד פשוט. הממשלה מנפיקה שטר כסף, שנראה פחות או יותר כך:

Stamp Scrip - שטר מבוילשטר מבויל של Worgl

השטר שבתמונה שווה ערך לשילינג אחד. בצידו הימני יש מקום ל-12 בולים, המייצגים 12 חודשים. בשלב הראשון הממשלה משלמת לעובדים שלה משכורת באמצעות השטרות החדשים. נניח ששכרו של עובד ממשלה הוא 10 שילינג, והוא מקבל עשרה שטרות כאלה. אבל אליה וקוץ בה, לא ניתן להשתמש בשטרות הללו סתם כך. כדי שהכסף יהיה חוקי לשימוש במהלך החודש הקרוב, על העובד לרכוש בדואר בול השווה ערך לסנט אחד (מאית משווי השטר), להדביק אותו במקום הנכון, ולאחר מכן להשתמש בו. במילים אחרות, השווי של השטר לעובד הוא לא באמת שילינג יחיד, אלא 99 סנט. עדיין, זה עדיף מכלום.

העובד משתמש בכל שטרות ורוכש מצרכים אצל בעל המכולת השכונתי. עכשיו בידיו של בעל המכולת שטרות בשווי 10 שילינג – אבל לא לאורך זמן. אם החנווני "ישב על הכסף", כלומר ישים אותו בצד ולא ישתמש בו עד החודש הבא, הוא יאלץ לרכוש בחודש הבא בולים כדי לשמור על ערכו את השטר. במילים אחרות, אם החנווני לא ישתמש בכסף במהירות – הכסף יהיה שווה פחות. אותו חוק פועל עבור כל בעל עסק שימכור לחנווני מוצרים ויקבל את השטרות הללו (מעין "חבילה עוברת" פיננסית) כתשלום עבור השירותים או המוצרים שיספק. מי ש"יתקע" בסוף החודש עם השטרות ייאלץ לרכוש את הבולים.

הכוונה שמאחורי הצורה שבה מתוכנן השטר המבויל היא יצירת אמצעי להגדלת את מהירות הכסף. כפי שהתמונה רומזת, לא מדובר בתיאוריה בלבד. השטרות המבוילים נוסו מספר פעמים בהיסטוריה במהלך שנות ה-30.

ניסוי וורגל (Worgl)

הכירו את וורגל, עיירה אוסטרית ציורית בחבל הטירול:

וורגל (Worgl)

למרות הנוף היפה והאוויר הצלול, החיים של 4,300 תושבי העיירה האוסטרית היו קשים למדי בתחילת שנות ה-30. 1,500 מתושבי העיירה היו מובטלים, והעירייה הייתה על סף פשיטת רגל. ראש עיריית וורגל החליט לבצע ניסוי מוניטארי בעיירה, ולשלם לעובדי העירייה חלק משכרם בשטרות מבוילים חדשים שהעירייה תנפיק. עלות הבולים החודשית הייתה שווה ל-1% משווי השטר מידי חודש, כלומר מידי חודש ערכו של הכסף נחלש בכ-1%. הכסף גובה ברזרבות של שילינג אוסטרי "אמיתי" שהופקדו על ידי העירייה – מחזיק בשטר המבויל יכל להמיר אותו בכל רגע לשילינג אוסטרי רגיל תמורת עמלה של 2% משוויו.

ב-1 באוגוסט, 1932, הונפקו שטרות וורגל מבוילים בשווי 32,000 שילינג (בערך 4,500 דולר במונחים של אז). בפועל, רק שליש מהם הוכנסו למחזור, מחשש ללחץ אינפלציוני. מחקרים מעריכים שהשטרות המבוילים של וורגל החליפו ידיים בתקופת הניסוי 463 פעמים, לעומת 21 פעמים בממוצע לשילינג הרגיל. המחזור הכלכלי הוכפל פי 20, תקבולי העירייה ממיסים (מדד טוב למדידת פעילות כלכלית) גדלו משמעותית וכמות המיסים ששולמו מראש הכפילה את עצמה. כבישים חדשים נסללו, דרכים ישנות תוקנו, אזרחים התחילו לנטוע עצים במטרה למכור אותם לכשיגדלו (השקעה) והעיירה אף בנתה מתקן סקי חדש ומאגר מים עבור יחידת כיבוי האש העירונית.

ניסוי וורגל מצוטט פעמים רבות על ידי אנשים המצדדים בכלכלה "חברתית". לצערי הרב, כאשר ביצעתי את התחקיר לפוסט הזה, נתקלתי בלא מעט טענות מצד בלוגרים הנוגעות לתוצאות ניסוי וורגל שאינן מגובות בעובדות, המשמעותית שבהן היא הטענה שוורגל הגיעה לתעסוקה מלאה (אפס אבטלה). לטעון שתוך מספר חודשים 1,500 איש בעיירה קטנה באמצע שום מקום מצאו עבודה מצריך הוכחות, ואין אף מאמר שמגבה את הטענה הזאת. פישר היה מוכן לציין שבערך 50 איש קיבלו עבודה בעירייה, אבל טען שעצם העובדה שהאבטלה לא גדלה היא כבר הישג " and permanent jobs were given to from 30 to 50 of the 1500 unemployed; but probably a powerful influence has been exerted to prevent any increase of unemployment, by keeping business active", תעסוקה מלאה זה לא. ד"ר Margit Kennedy טענה שהאבטלה ירדה מ-25% ל-10% בלבד, אבל לא סיפקה מעולם שום נתון אמפירי לקביעה (חוץ מזה היא דוקטור לארכיטקטורה ותכנון עירוני, והמחקר שלה לא עומד באותו קנה מידה של מחקר כלכלי אמפירי).

היעדר נתונים מהימנים מונעת מהאקדמיה מלחקור ברצינות את ניסוי וורגל. רוב הנתונים מגיעים משיחות שבוצעו עם ראש העירייה ועם סוחרים ואזרחי המקום, לא ממאגרי נתונים מסודרים. הכלכלנים Baudin ב-1947 ולפניו von Murlay ב-1934 העריכו, בהסתמך על עדויות מהמקום, כי לעיירה הגיעו מבקרים רבים מרחבי אוסטריה, גרמניה ושוויץ כדי לחזות בניסוי ולראות את השטרות המבוילים. העיירה הפכה למעין מקום עלייה לרגל ומוקד משיכה לתיירים רבים. הגידול המשמעותי הזה בתיירות לעיירה יכול להסביר חלק נכבד מהעלייה במחזור ובהכנסה של תושבי וורגל.

סופו של ניסוי וורגל, 11 חודשים לאחר שהחל, הגיע כאשר הבנק המרכזי באוסטריה אסר על וורגל להמשיך להנפיק שטרות מבוילים. הנפקת כסף במדינה היא מונופול שמוענק לרשות המוניטרית, היינו לבנק המרכזי, ולגופים אחרים אין סמכות להנפיק כסף משלהם. במקרה הזה הבנק המרכזי חשש ש-170 העיירות האוסטריות שרצו ליישם את תכנית וורגל יובילו לאינפלציה והפסיק בחוק את הניסוי.

ניסויים נוספים בשטרות מבוילים

המעורבות של פישר הובילה לשורה של ניסויים נוספים בקהילות קטנות בארצות והברית ובקנדה. הצורה של הנפקת השטרות השתנתה בחלק מהמקומות. באלברטה, קנדה, למשל, השטרות לא היו מגובים ברזרבות של מטבע מקומי. במקום זאת, על השטרות היו 52 מקומות להדבקת בולים, ומידי שבוע היה נדרש מחזיק השטר לרכוש בול השווה ערך ל-2% מערך השטר. בצורה זו ציפו באלברטה לעלייה חדה יותר במהירות הכסף, ובנוסף, בכסף שעצם פעילותו מייצרת עבורו את הרזרבה: במהלך שנה ינפיקו תשלומי הבולים עמלות בשווי 104% מערכו של כל שטר, והרווח הזה ישמש כרזרבה עבור השטרות החדשים.

לא רק רשויות מקומיות הנפיקו שטרות מבוילים, גם עסקים וארגונים מקצועיים ניסו את ידם בהנפקת שטרות משלהם. התוצאות של מרבית הניסויים בארה"ב כמו גם באלברטה היו ברובן לא מעניינות: אף ניסוי לא נשאר פעיל יותר ממספר חודשים בודדים (ניסוי אלברטה הגיע לשנה והופסק), במרבית המקרים רוב בעלי העסקים המקומיים סירבו לקבל את השטרות החדשים ועובדים רבים סירבו לקבל תשלום באמצעותם. אין תוצאות אמפיריות המוכיחות כי הקפיצה המובטחת במהירות הכסף אכן התרחשה כתוצאה מהכנסת שטרות מבוילים לקהילות אלו בארצות הברית. כמו באוסטריה, גם בארה"ב אסר הבנק המרכזי בסופו של דבר את הנפקתו של כסף שאיננו פדרלי.

הסיבות לכשלון השטרות המבוילים הינן רבות – היו מקומות בהם התלוננו כי הנייר ממנו נעשה השטר לא היה איכותי מספיק ולא עמיד דיו. זיופים נוצרו במקרים רבים, ולעיתים עיצובו של שטר מבויל שונה מספר פעמים במהלך ימי חייו הקצרים כדי להילחם בזיופים. אבל הסיבה העיקרית הייתה אמון. לסוחרים ולאזרחים פשוט לא היה מספיק אמון בשטרות החדשים, שהיו עשויים מנייר בדיוק כמו הדולר הפדרלי בו הם שמו את מבטחם. הדבר מדגיש לדעתי יותר מכל את חשיבותו של האמון בכל מערכת מוניטארית.

דיון – האם שטרות מבוילים יכולים לעבוד

ניתן להבין את ההתלהבות שאוחזת בארגונים חברתיים מסוימים סביב הרעיון של שינוי צורת הכסף. גם אנשי המחאה החברתית בישראל העלו את ניסוי וורגל כדוגמה למערכת כלכלית חלופית. הבעיה עם שטרות מבוילים היא שמעולם לא נערך ניסוי בקנה מידה גדול (לאומי או אזורי) ולאורך זמן ממושך מספיק כדי לבחון את ההשלכות שלו על המערכת הכלכלית. תוצאות הניסויים הקצרים, למעט וורגל אשר חסר נתונים מהימנים, מעידים על אי הצלחה לחולל שינוי אמיתי.

אחת הבעיות המרכזיות שעולות משימוש בשטרות מבוילים היא האינפלציה. כסף מהיר הוא מתכון לאינפלציה מתקתקת, ובמידה מסוימת הכנסת מנגנון שמגביר את מהירות הכסף זהה להזרקת כסף למערכת. תארו לעצמכם שטרות מבוילים שמידי חודש מחייבים את המחזיק בהם לרכוש בול השווה ל-2% מערכם. זהו היום האחרון של החודש ואתם רוצים להיפטר מהשטרות שלכם ובאים אל בעל חנות מסוימת. בעל החנות מפתיע אותכם – אין לו בעיה שתקנו בחנות שלו, אבל המחירים עלו באחוז אחד. מדוע? מכיוון שהמוכר יודע שאם תשאירו את הכסף אצלכם (תחסכו אותו) הוא יאבד מחר שני אחוזים מערכו. אתם כבר ביצעתם בחירה לא לספוג את ירידת הערך אלא להשתמש בשטרות כדי לצרוך. לכן תעדיפו לקנות את המוצרים, אפילו בשחיקה של אחוז אחד מידי חודש, מאשר לספוג שחיקה של 2%. שחיקה של אחוז בחודש בשווי המטבע שווה ערך לאינפלציה שנתית של מעל ל-12%.

נראה שכוחם של השטרות המבוילים, אם הם אכן יחזרו בניסויים דומים בעתיד, יישאר בקהילות קטנות ולטווח הזמן הקצר. הגדלת מהירות הכסף באמצעים מלאכותיים בהחלט יכולה להוביל לגידול בתוצר הכלכלי כפי שהתיאוריה מרמזת – אבל בסופו של יום אם האדם לא יוכל לחסוך את כספו ולשמור על ערכו, אנו נמצא את עצמנו במצב של אינפלציה קשה, וזה עוד לפני שעסקנו בהשלכות של אי חיסכון על הפנסיה של כולנו.

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

"Free Money for Social Progress: Theory and Practice of Gesell's Accelerated Money" by Jerome Blanc (American Journal of Economics and Sociology, vol. 57, No.4)

"Dated Stamp Scrip in Alberta" by V. F. Coe (The Canadian Journal of Economics and Political Science, Vol. 4, No. 1)

"Private Production of Scrip-Money in the Isolated Community" by Richard H. Timberlake (Journal of Money, Credit and Banking, Vol. 19, No. 4)

"Stamp Scrip – Money People Paid To Use" by Bruce Chapman (Economic Commentary, Federal Reserve of Cleveland, April 2008 Edition)

"Stamp Scrip" by Irving Fisher (1933)

על האינפלציה

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם "6 מיתוסים על אינפלציה" בבלוג "הכלכלה האמיתית", אשר לפי הכתוב בו "שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות." לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש"אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה", בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

"באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה"

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה"עולם החדש" (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב"ערך המטבע"). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב "היציב", נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון "American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650" בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: "רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה"כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה". הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש"תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים".

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם "יציבות" בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש"אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה".

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג'ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה " To Spend, Spend, Spend". ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל"תיאורית כמות הכסף" שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף "V" היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

Velocity of M2

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

 

 

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב "למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר". תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין "כלכלה אמיתית" או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

הפרדוקס של סולו

מה היינו עושים בלי המחשבים שלנו? מעבר לצ'אטים, תיוגי התמונות וסרטוני חתולים המנגנים על אורגן, המחשבים שינו ביסודיות את האופן בו רובנו עובדים. פעולות חישוב מורכבות נפתרות היום בשניות, ארונות תיוק ענקיים פינו את מקומם למחשבים זריזים ויעילים שמחפשים ומוצאים במהירות את המסמכים המבוקשים, תורים לתשלום אגרות וחשבונות נעלמו תודות לתשלום האלקטרוני באינטרנט, הכספומטים שחררו אותנו מפקיד הבנק האפרורי והתור הארוך המוביל אליו. המחשבים ייעלו את העבודה שלנו, כל אחד מבין את זה. עובד יחיד עם לפטופ היום יכול להספיק עבודה שהעסיקה מחלקת עובדים עם חדר תיקיות וספריית אנציקלופדיות צמודה. ואולי התחושה הזאת, של הנסיקה בפריון (פרודוקטיביות) העבודה, הובילה את הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט סולו (Solow) להעיר בציניות בסוף שנות ה-80: "אפשר לראות את עידן המחשבים בכל מקום, מלבד בנתוני הפיריון".

רוברט סולורוברט סולו – איפה הפריון?

פריון הוא נושא רציני בכלכלת עבודה. את הצמיחה האנושית הגדולה של 200 השנים האחרונות אנחנו חבים בעיקר לשיפור העצום בפריון העבודה. שיפורים טכנולוגיים שנעשו עם השנים הובילו לקיצור הזמן והמאמץ שהיו נדרשים לביצוע פעולות שונות והכרחיות עבור המין האנושי, והובילו לעלייה ברמת החיים. ניקח לדוגמא את המצאת הרכב הממונע. עלות האחזקה השנתית של סוס לפני עידן הרכב הייתה זהה למחירו. כלומר אדם שהחזיק סוס אחד כאילו קנה מידי שנה סוס חדש. הדבר הוביל לכך שמרבית האוכלוסיה החלשה בעולם המערבי הייתה "תקועה" במקום. העניים שחיו באזורים כפריים מרוחקים לא היו יכולים לקפוץ להתרעננות בעיר הסמוכה, לראות הצגה, או אפילו ללכת לבית ספר טוב. הדרך היחידה הייתה לתפוס טרמפ עם כרכרה שבמקרה עברה באזור. החלפת הסוסים במכונות בעלות מנוע בעירה הובילה לשיפור ניכר בפריון, שכן עלות האחזקה של רכב היא אחוז קטן מעלותו, ולראיה עד 1926 היה רכב בבעלות יותר מ-90% מהחקלאים באזור איווה. התחבורה כבר לא הייתה מנת חלקה של אליטה בלבד.

המצאת הרכב והרכבות גם טיפלה בבעיות אחרות ושיפרה את איכות החיים: היא הגדילה מהירות הנסיעה של אנשים וסחורות (בשנים הראשונות פי 5 בערך) ושיפרה רבות את הסניטציה בערים… סוס ממוצע "מייצר" מידי יום בין 10 ל-20 ק"ג גללים, וכך מידי יום היו מאות אנשים ברחבי העיר עסוקים בפינוי אלפי טונות של גללי סוסים מהרחובות.

דוגמה נוספת, חשובה יותר בעיניי, לשיפור בפריון העבודה היא המצאת הצנרת הביתית. במאה ה-19 הייתה כל טיפה של מים שנדרשה לצרכי כביסה, בישול ושטיפה נסחבת על ידי עקרת הבית אל תוך הבית, ולאחר מכן מפונה על ידיה מחוצה לו. אנחנו יודעים שבשנת 1885, למשל, הייתה עקרת הבית הממוצעת בצפון קרוליינה הולכת 240 ק"מ בשנה וסוחבת 35 טון מים. הצנרת הביתית יכולה, אם כן, להתחרות בקלות על תואר ההמצאה ששחררה את האישה מהבית.

ולכן תמוה בעיני הכלכלנים שכניסת המחשב וטכנולוגיות המידע (IT) בשנות ה-60 לא הובילו לקפיצה הגדולה והמבטיחה לפריון כפי שהיה נדמה לנו. אינטואיטיבית, המחשב הוא מכונה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיינו. אמפירית, המספרים פשוט לא היו שם. קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי בין השנים 1891-1972 היה 2.33%. אלו הן השנים שבהן נכנסו הצנרת והרכב לשימוש נרחב, והמצאות חשובות אחרות: רשת החשמל, מנוע הבעירה הפנימי, חימום מרכזי, פלסטיקה, רפואה מודרנית ועוד. לעומת זאת, בתקופה בה העיר סולו את הערתו וטבע את הפרדוקס, בעת כניסתם של המחשבים לכל תחום בחיינו ובעבודתנו, היה קצב הגידול בפריון 1.38% בלבד. מחירי הנפט הגבוהים יכלו להסביר חלק מהתופעה, אבל נראה היה באותה תקופה שבניגוד להבטחות הגדולות, המחשבים לא הובילו אותנו לעידן היעילות הבא, הם לא הקפיצו אותנו כמו הצנרת הביתית. לקריקטוריסטים היה דווקא הסבר משכנע לתופעה:

פרדוקס הפריון

לחצו להגדלה

ואז, בשנת 1995, משהו קרה. פריון העבודה החל לטפס למחוזות חדשים. בין השנים 1996 ל-2004 היה קצב הגידול הממוצע בפריון העבודה האמריקאי 2.46%. תרומתם של המחשבים סוף סוף הגיעה. ההסבר המקובל היה שנדרש זמן עד שהעובד הסתגל לטכנולוגיה והצליח להפיק ממנה את המיטב. דור חדש של עובדים שנכנס למעגל העבודה וגדל עם מחשב בחדר השינה מגיע לתפוקות חדשות וגבוהות יותר סוף סוף. האם אפשר לסמן וי על הפרדוקס של סולו?

עדיין נותרו כמה סקפטים. המפורסם שבהם הוא הכלכלן רוברט גורדון שטען במאמר משנת 2000 שהפרדוקס של סולו עדיין חי וקיים, וכי השיפור בפריון מתייחס בעיקר לתעשיית הייצור (בעיקר מחשבים וחלקים). ברוב המקומות בהם נכנסו המחשבים וטכנולוגיית המידע (סקטור השירותים למשל – שם אמור להיות השיפור הגדול ביותר לכאורה) לא רואים שום גידול ממשי. גורדון כנראה צדק. משנת 2004 ועד היום ירד בחזרה קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי ל-1.33% בלבד. מהפכת המחשוב והמידע אולי תרמה קצת לפרודוקטיביות של כולנו, אבל בשיעור נמוך בהרבה מההמצאות הקודמות של תחילת המאה. משקפי הקריאה היו כנראה חשובים יותר מאשר וורד 2003.

דיון על הפרדוקס

כלל חשוב במחקר הכלכלי אומר שאם התוצאות לא תומכות בהנחה שלך, יכול להיות שהתוצאות פשוט לא נכונות. אחת הסיבות האפשריות לקיומו של הפרדוקס היא שאנחנו פשוט לא מודדים נכון את פריון העבודה. אמרנו שעיקר השיפור בפריון אמור להימצא דווקא בסקטור השירותים (רואי חשבון, לדוגמא, אמורים להיות הרבה יותר פרודוקטיביים עם המצאת גיליון העבודה). ובכן, השיפורים בתוצרי תעשיית השירותים, קרי השיפור באיכות המוצר, שיווק ופירסום אפקטיביים יותר, שירות לקוחות יעיל יותר, מהירות תגובה – כל אלו הם תחומים שקשה יותר למדוד מאשר כמות המכונות שיוצרה בשעה במפעל אוטומטי. דוגמה שחוזרת הרבה היא הכספומט שעובד 24 שעות ביממה. חישבו על הנוחות והיעילות שמכונה ממוחשבת כזאת הביאה לעולם. לא צריך לחכות לשעות פתיחת הבנק כדי להוציא כסף מזומן, לא צריך לעמוד זמן רב בתור, וטעויות ספירה נעשו נדירות יותר. אבל כיצד נתון כזה ימדד בהצלחה בנתוני פריון העבודה?

אבל קיימים גם הסברים אחרים, ציניים הרבה יותר. גורדון טוען שבמהלך העשור האחרון האנושות התמקדה בחדשנות שלא באמת חסכה עבודה אלא בסה"כ החליפה את צורות הבידור והתקשורת שהיו קיימות – באריזות קטנות וחכמות יותר. לטענתו, החלפת נגן הדיסקים ב-iPod או החלפת הסלולארי ה"טיפש" בסמארטפון שמחובר תמיד לאינטרנט לא ייעלה את העבודה של האדם כמו שהיא היוותה פלטפורמה צרכנית שמאפשרת לנו לרכוש עוד מוצרים, עכשיו גם בזמן העבודה. ההסבר הזה מקומם מכיוון שגורדון מתעלם מהמכונית ללא נהג של גוגל, מההתקדמות בפיצוח הגנום האנושי והשפעתה על אורך החיים הצפוי לנו בעתיד, ומהיוזמות האחרונות לניצול משאבים מחוץ לכדור הארץ. כולן נעשו אפשריות בזכות כניסתה של טכנולוגיית המידע לחיינו.

אולי בעתיד נקבל תשובה חד משמעית שתפתור את הפרדוקס של סולו, או לפחות תשפר את הצורה בה אנו מודדים את השפעתן של טכנולוגיות והמצאות חדשות על חיינו. לבינתיים, בידקו את עצמכם – האם המחשב שעל שולחנכם משפר את הפרודוקטיביות שלכם בעבודה, או שמא אתם עסוקים מידי בירי בועות צבעוניות?


לקריאה נוספת (הרשומה מבוססת על המאמרים הבאים):

"Does The "New Economy" Measure Up To The Great Inventions Of The Past?" (2000) – Robert J. Gordon [PDF]

"Is US Economic Growth Over? Faltering Innovation Confronts The Six Headwings" (2012) – Robert J. Gordon [PDF]

"The Productivity Paradox of Information Technology: Review and Assessment" (1992) – Erik Brynjolfsson [PDF]
    
   

בין ורסאי לאתונה – סקירה ותובנות מספרו הראשון של קיינס

John Maynard Keyens - תועלת שוליתג'ון מיינארד קיינס נחשב לאחד הכלכלנים החשובים ביותר של המאה ה-20. קיינס הוא אבי האסכולה הקיינסיאנית של המאקרו כלכלה, ומוכר בעיקר עקב ספרו המהפכני "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף". אבל רשומה וביקורת זו תעסוק דווקא בספרו הראשון של קיינס, אותו כתב בשלהי 1919, ובו תקף את הפוליטיקאים האנגלים והצרפתים על נוסחו של הסכם ורסאי, ועל ההשלכות הכלכליות ההרסניות הצפויות, לטענתו, לכלכלת גרמניה ושאר מדינות אירופה בעקבותיו. תמוה שספר זה כמעט ואינו מוזכר היום, שכן בעת פירסומו הוא זכה לתהודה מרשימה, נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם לכתריסר שפות. אפילו יריבו המר העתידי של קיינס, הכלכלן האוסטרי פרידריך פון האייק (Hayek), שלח לקיינס מכתב מווינה ובו שיבח אותו והסכים כמעט עם כל הנקודות שהעלה בספרו.

לאחר כניעתה של גרמניה למדינות ההסכמה בסוף מלחמת העולם הראשונה, נפגשו בפריז נציגי המעצמות כדי לדון בתנאי הסכם השלום. אירופה הייתה בעיצומו של משבר כלכלי שנבע מהמלחמה, ואופיין במחסור במזון ובמצרכים בסיסיים, וכן במחסור בידיים עובדות (מרבית הגברים רק החלו לחזור מהחזית, רבים היו פצועים או לא מסוגלים לעבוד, וזאת בנוסף לגברים הרבים שמתו במהלך המלחמה). קולן של שלושת המעצמות הגדולות: צרפת, אנגליה וארצות הברית, היה בעל המשקל הכבד ביותר בהחלטות, וקיינס היה חלק מהמשלחת של משרד האוצר הבריטי, שמטרתה היתה לדאוג לאינטרסים הבריטים בחתימת הסכם השלום. קיינס מתאר בספרו 2 מתארי-על שיכולים לקבוע את תנאי ההסכם: האחד הוא תוכנית "14 הנקודות של ווילסון", שעל בסיסה נחתמה הפסקת האש ושקיינס תומך באימוצה המלא בעת ניסוח החוזה, והשני, "הסכם השלום הקרתגי", שאותו ניסו לקדם הצרפתים. "הסכם השלום הקרתגי" מתייחס להסכם השלום שנכפה על קרתגו (Carthage) על ידי רומא בשנת 146 לפנה"ס בסופן של המלחמות הפוניות. אגדות על נוקשותו של הסכם זה ועל ההרס שהסבו הרומאים מתארות כיצד חרשו את האדמה של השדות החקלאים הסובבים את קרתגו ומילאו אותם במלח. בשלב זה יבין כל קורא באיזו גישה תמך קיינס.

בשנה האחרונה אירופה עוברת גירסה מודרנית של "תנאי כניעה". אמנם לא התרחשה אף מלחמה, אך משבר החוב האירופאי כבר החל לגבות קורבנות. מדינות כמו יוון וספרד נאלצות לבקש חילוץ כלכלי, אשר תנאיו הנכפים על ידי האיחוד האירופאי נראים לאזרחיהן כהסכם שלום קרתגי. התייחסתי כבר ברשומה קודמת לאבסורד שבדרישה מספרד לצמצם את ההוצאה הממשלתית כאשר המדינה נמצאת במשבר אבטלה של כ-26%, ולכך ניתן להוסיף את הדרישות המגוחכות של חברי פרלמנט אירופאים, לפיהן על יוון למכור איים שברשותה כדי לממן את החילוץ. היכרות עם ספרו של קיינס יכולה לעזור לקובעי המדיניות באירופה להמנע ממשבר עתידי עקב אמירות נחפזות.

דברי ההקדמה – כולנו רקמה אירופאית אחת

קיינס מתחיל את ספרו בסקירה כלכלית-היסטורית של חמישים השנים האחרונות על אדמת אירופה. מכיוון שהספר נכתב בשנות ה-20 המוקדמות, הוא נקרא ברובו על ידי אנשי דור ראשון או שני שחוו את המהפכה התעשייתית ואת הזינוק הכלכלי שבא בעקבותיה. קיינס מביע פליאה על הטבע האנושי המקבל שינויים כלכליים כמובנים מאליהם, מכיוון שהשינויים הכלכליים באירופה במהלך חמישים השנים האחרונות לא היו מובנים מאליהם בשום קנה מידה. הוא מזכיר לקורא כי במובנים רבים הוא עשיר יותר היום מאשר מרבית מלכי העבר, וכי כל המציאות הכלכלית היא חדשה מאוד, ולכן תמוה בעיניו שבני האדם נוטים להסתמך על כך שהיא תמשיך כמו שהיא מבלי להבין את הגורמים הכלכליים שהובילו אליה. לטענתו, אירופה איננה עוד יבשת המורכבת ממדינות המקיימות את עצמן, אלא מארג חברתי כלכלי של מדינות הסוחרות ביניהן ותלויות זו בזו. כך הוא מתאר למשל, את גרמניה בתור הלקוחה הגדולה ביותר של רוסיה, נורווגיה, הולנד, בלגיה, שוויץ, איטליה ואוסטרו-הונגריה, והלקוחה השנייה בגודלה של בריטניה, שבדיה ודנמרק. פגיעה אנושה בכלכלת גרמניה, טען, תביא לסבל מיותר לאזרחיה ולבסוף גם לאירופה עצמה.

הבעיות עם הסכם ורסאי

קיינס מזהה כמה גורמים קריטיים בחשיבותם לכלכלה הגרמנית, אשר נמצאים תחת סיכון בשל תנאי ההסכם:

סחר ימי והמושבות מעבר לים, גרמניה נאלצה בעקבות ההסכם למסור את כל כלי השיט הגדולים שבבעלותה (מעל 1,600 טון), ועוד כמחצית עד כדי רבע משאר כלי השיט, וכן התחייבה לבנות על חשבונה כלי שיט עבור מדינות ההסכמה כדי לפצות אותן על אובדן ספינותיהן. תנאי ההסכם מאפשרים למדינות ההסכמה להלאים רכוש גרמני במושבות הנמצאות מעבר לים, אך להשאיר את הגרמנים עם החובות שלוו כנגד אותם נכסים. מעבר לכך,  בשטחי אלזס-לורן הצמודים לצרפת, הולאם כל הרכוש הגרמני, לרבות זה של היזמים הפרטיים שהקימו מפעלים ועסקים באזור. קיינס הזהיר שפעולה זו תפגע קשות ביזמות הפרטית ותגרום למרמור בקרב אזרחי גרמניה.

פגיעה בייצור הפחם והברזל הגרמני, שכמוהו כמכת מוות לאוכלוסיה הגרמנית. ההסכם הלאים את חבל הסאר (Saar) לטובת הייצור הצרפתי, ואת אזור סיליסיה עילית (Upper Silesia), האחראי על כרבע מאספקת הפחם במדינה, לטובת פולין. בנוסף, גרמניה חויבה להעביר כ-40 מיליון טון פחם בשנה כפיצוי למעצמות על הנזקים שגרמה לתעשייה שלהן במהלך המלחמה. כתוצאה מכך, טוען קיינס, גרמניה לא תוכל למלא את דרישות הפחם של אזרחיה שלה, ומדינות אחרות שלא כלולות בהסכם, כמו אוסטריה ושוויץ, עלולות לרעוב מכיוון שהן רוכשות את יתרת הפחם הגרמני לעצמן, וכעת לא יוכלו לייבא ממנה. באשר לברזל, שטחי אלזס-לוריין שיעברו לצרפת אחראים ל-75% מאספקת הברזל לגרמניה.

אך הנושא העיקרי בו עוסק הספר הוא סוגיית תשלומי הפיצויים שנדרשת גרמניה להעביר למדינות ההסכמה. קיינס טוען שהסכומים שנדרשים מגרמניה הם דמיוניים, ואין כל דרך בה גרמניה תוכל לעמוד בהם.

קלמנסו, וודרו ולויד בפריז

"ניצחנו, שהגרמנים ישלמו"
קרדיט תמונה

קיינס טוען כי סך התביעות הכספיות מגרמניה מסתכמות בסכום של כ-40 מיליארד דולר, הון תועפות במונחים של אז. מנגד, קיינס מחשב את יכולת ההחזר של גרמניה כנמוכה משמעותית: לאחר חיבור שווי הנכסים של אזרחי גרמניה שהולאמו על ידי מדינות ההסכמה, רזרבות הזהב של גרמניה (אשר פגיעה בהם עלולה לסכן את יציבות הדויטשה מארק), הלאמת צי הסוחר הגרמני ואחזקות ונכסים פיננסים של גרמניה שיועברו לידי מדינות ההסכמה מגיע קיינס לסכום החזר ראשוני של כמיליארד וחצי דולר – שיותיר את גרמניה מרוששת.

מסקנותיו של קיינס הן שההסכם בחוזה ורסאי איננו טוב לאף אחד מהצדדים. מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה בגרמניה, ייפגע גם האיזון הכלכלי האירופאי. מדינות מסוימות ימצאו עצמן ללא מוצרים שנהגו לייבא מגרמניה, ויגלו שגרמניה איננה מעוניינת או איננה מסוגלת לרכוש את מוצריהן כפי שעשתה בעבר. הפגיעה הזו בייצור ואי היכולת הגרמנית לשלם יובילו לתסיסה בקרב אזרחי גרמניה ועלולים לפגוע בצמיחה המהירה שחוותה אירופה לפני המלחמה. קיינס מסיים את ספרו עם המלצות לשינוי החוזה ברוח "14 הנקודות", אשר מותיר את מרבית שטחיה של גרמניה בידיה, ומוריד משמעותית את סכומי הפיצויים שעליה לשלם.

הסכין בגב האומה (Dolchstoßlegende) ומחשבות על יוון

המשך ההיסטוריה ידוע. ב-1923 גרמניה פשטה את הרגל והודיעה שלא תוכל לשלם את חובותיה. ב-1924 הוחלף חוזה ורסאי בתוכנית דאווס שלמעשה הקטינה את תשלומיה של גרמניה בהדרגה, עקב ההבנה שגרמניה פשוט לא תוכל לשלם את הפיצויים לגביהם התחייבה. משנת 1924 עד 1929 החל להתחזק גל של היפר-אינפלציה במדינה, עד להופעתו של המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ויחד איתו עליה חדה באבטלה. במקביל החל להתפשט מיתוס ה"סכין בגב האומה", לפיו הפוליטיקאים שחתמו על חוזה ורסאי בגדו בגרמניה והותירו אותה הרוסה כלכלית ומדינית. עם עליית הנאצים ב-1933, הפך המיתוס לסיפור הלאומי הרשמי אודות הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. האשמה נפלה על החשודים המידיים בעיני המשטר הנאצי: מנהיגי רפובליקת ווימאר, המרקסיסטים, וכמובן היהודים.

תועלת שולית | Dolchstosslegende - סכין בגב האומה

סכין בגב האומה
מקור: ויקימדיה

ספרו של קיינס מעניין ורלוונטי היום יותר מתמיד. הסיבה לדרישות הצנע או למכירת שטחים ריבוניים היום נובעת מזעם של הצד המנצח: ב-1918 מנצחי המלחמה, וב-2011 הכלכלות החזקות שהבנקים שלהן השקיעו בחובות המדינות החלשות. השארת הדיון בידי הפוליטקאים, שמנסים להראות לציבור בוחריהם מצג לפיו "הם פישלו, ואנחנו נלמד אותם לקח" אולי ישרת את שאיפותיהם הפוליטיות של אותם נציגים, אך תפגע בטווח הארוך בכלכלה האירופאית ובהרמוניה בין המדינות.

עותק של הספר ניתן לרכוש כאן, ועבור אלו מכם שאינם ביבליופילים כמוני, ניתן גם לקרוא ולהוריד את הספר בחינם דרך פרויקט גטנבורג.

עידכון: תוקן עיוות בתיאור המלחמות הפוניות, תודה לחן על תשומת הלב.