על האינפלציה

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם “6 מיתוסים על אינפלציה” בבלוג “הכלכלה האמיתית”, אשר לפי הכתוב בו “שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות.” לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש”אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה”, בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

“באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה”

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה”עולם החדש” (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב”ערך המטבע”). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב “היציב”, נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650″ בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: “רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה”כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה”. הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש”תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים”.

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם “יציבות” בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש”אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה”.

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג’ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה ” To Spend, Spend, Spend”. ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל”תיאורית כמות הכסף” שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף “V” היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

Velocity of M2

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

 

 

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב “למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר”. תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין “כלכלה אמיתית” או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

בין ורסאי לאתונה – סקירה ותובנות מספרו הראשון של קיינס

John Maynard Keyens - תועלת שוליתג’ון מיינארד קיינס נחשב לאחד הכלכלנים החשובים ביותר של המאה ה-20. קיינס הוא אבי האסכולה הקיינסיאנית של המאקרו כלכלה, ומוכר בעיקר עקב ספרו המהפכני “התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף”. אבל רשומה וביקורת זו תעסוק דווקא בספרו הראשון של קיינס, אותו כתב בשלהי 1919, ובו תקף את הפוליטיקאים האנגלים והצרפתים על נוסחו של הסכם ורסאי, ועל ההשלכות הכלכליות ההרסניות הצפויות, לטענתו, לכלכלת גרמניה ושאר מדינות אירופה בעקבותיו. תמוה שספר זה כמעט ואינו מוזכר היום, שכן בעת פירסומו הוא זכה לתהודה מרשימה, נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם לכתריסר שפות. אפילו יריבו המר העתידי של קיינס, הכלכלן האוסטרי פרידריך פון האייק (Hayek), שלח לקיינס מכתב מווינה ובו שיבח אותו והסכים כמעט עם כל הנקודות שהעלה בספרו.

לאחר כניעתה של גרמניה למדינות ההסכמה בסוף מלחמת העולם הראשונה, נפגשו בפריז נציגי המעצמות כדי לדון בתנאי הסכם השלום. אירופה הייתה בעיצומו של משבר כלכלי שנבע מהמלחמה, ואופיין במחסור במזון ובמצרכים בסיסיים, וכן במחסור בידיים עובדות (מרבית הגברים רק החלו לחזור מהחזית, רבים היו פצועים או לא מסוגלים לעבוד, וזאת בנוסף לגברים הרבים שמתו במהלך המלחמה). קולן של שלושת המעצמות הגדולות: צרפת, אנגליה וארצות הברית, היה בעל המשקל הכבד ביותר בהחלטות, וקיינס היה חלק מהמשלחת של משרד האוצר הבריטי, שמטרתה היתה לדאוג לאינטרסים הבריטים בחתימת הסכם השלום. קיינס מתאר בספרו 2 מתארי-על שיכולים לקבוע את תנאי ההסכם: האחד הוא תוכנית “14 הנקודות של ווילסון“, שעל בסיסה נחתמה הפסקת האש ושקיינס תומך באימוצה המלא בעת ניסוח החוזה, והשני, “הסכם השלום הקרתגי”, שאותו ניסו לקדם הצרפתים. “הסכם השלום הקרתגי” מתייחס להסכם השלום שנכפה על קרתגו (Carthage) על ידי רומא בשנת 146 לפנה”ס בסופן של המלחמות הפוניות. אגדות על נוקשותו של הסכם זה ועל ההרס שהסבו הרומאים מתארות כיצד חרשו את האדמה של השדות החקלאים הסובבים את קרתגו ומילאו אותם במלח. בשלב זה יבין כל קורא באיזו גישה תמך קיינס.

בשנה האחרונה אירופה עוברת גירסה מודרנית של “תנאי כניעה”. אמנם לא התרחשה אף מלחמה, אך משבר החוב האירופאי כבר החל לגבות קורבנות. מדינות כמו יוון וספרד נאלצות לבקש חילוץ כלכלי, אשר תנאיו הנכפים על ידי האיחוד האירופאי נראים לאזרחיהן כהסכם שלום קרתגי. התייחסתי כבר ברשומה קודמת לאבסורד שבדרישה מספרד לצמצם את ההוצאה הממשלתית כאשר המדינה נמצאת במשבר אבטלה של כ-26%, ולכך ניתן להוסיף את הדרישות המגוחכות של חברי פרלמנט אירופאים, לפיהן על יוון למכור איים שברשותה כדי לממן את החילוץ. היכרות עם ספרו של קיינס יכולה לעזור לקובעי המדיניות באירופה להמנע ממשבר עתידי עקב אמירות נחפזות.

דברי ההקדמה – כולנו רקמה אירופאית אחת

קיינס מתחיל את ספרו בסקירה כלכלית-היסטורית של חמישים השנים האחרונות על אדמת אירופה. מכיוון שהספר נכתב בשנות ה-20 המוקדמות, הוא נקרא ברובו על ידי אנשי דור ראשון או שני שחוו את המהפכה התעשייתית ואת הזינוק הכלכלי שבא בעקבותיה. קיינס מביע פליאה על הטבע האנושי המקבל שינויים כלכליים כמובנים מאליהם, מכיוון שהשינויים הכלכליים באירופה במהלך חמישים השנים האחרונות לא היו מובנים מאליהם בשום קנה מידה. הוא מזכיר לקורא כי במובנים רבים הוא עשיר יותר היום מאשר מרבית מלכי העבר, וכי כל המציאות הכלכלית היא חדשה מאוד, ולכן תמוה בעיניו שבני האדם נוטים להסתמך על כך שהיא תמשיך כמו שהיא מבלי להבין את הגורמים הכלכליים שהובילו אליה. לטענתו, אירופה איננה עוד יבשת המורכבת ממדינות המקיימות את עצמן, אלא מארג חברתי כלכלי של מדינות הסוחרות ביניהן ותלויות זו בזו. כך הוא מתאר למשל, את גרמניה בתור הלקוחה הגדולה ביותר של רוסיה, נורווגיה, הולנד, בלגיה, שוויץ, איטליה ואוסטרו-הונגריה, והלקוחה השנייה בגודלה של בריטניה, שבדיה ודנמרק. פגיעה אנושה בכלכלת גרמניה, טען, תביא לסבל מיותר לאזרחיה ולבסוף גם לאירופה עצמה.

הבעיות עם הסכם ורסאי

קיינס מזהה כמה גורמים קריטיים בחשיבותם לכלכלה הגרמנית, אשר נמצאים תחת סיכון בשל תנאי ההסכם:

סחר ימי והמושבות מעבר לים, גרמניה נאלצה בעקבות ההסכם למסור את כל כלי השיט הגדולים שבבעלותה (מעל 1,600 טון), ועוד כמחצית עד כדי רבע משאר כלי השיט, וכן התחייבה לבנות על חשבונה כלי שיט עבור מדינות ההסכמה כדי לפצות אותן על אובדן ספינותיהן. תנאי ההסכם מאפשרים למדינות ההסכמה להלאים רכוש גרמני במושבות הנמצאות מעבר לים, אך להשאיר את הגרמנים עם החובות שלוו כנגד אותם נכסים. מעבר לכך,  בשטחי אלזס-לורן הצמודים לצרפת, הולאם כל הרכוש הגרמני, לרבות זה של היזמים הפרטיים שהקימו מפעלים ועסקים באזור. קיינס הזהיר שפעולה זו תפגע קשות ביזמות הפרטית ותגרום למרמור בקרב אזרחי גרמניה.

פגיעה בייצור הפחם והברזל הגרמני, שכמוהו כמכת מוות לאוכלוסיה הגרמנית. ההסכם הלאים את חבל הסאר (Saar) לטובת הייצור הצרפתי, ואת אזור סיליסיה עילית (Upper Silesia), האחראי על כרבע מאספקת הפחם במדינה, לטובת פולין. בנוסף, גרמניה חויבה להעביר כ-40 מיליון טון פחם בשנה כפיצוי למעצמות על הנזקים שגרמה לתעשייה שלהן במהלך המלחמה. כתוצאה מכך, טוען קיינס, גרמניה לא תוכל למלא את דרישות הפחם של אזרחיה שלה, ומדינות אחרות שלא כלולות בהסכם, כמו אוסטריה ושוויץ, עלולות לרעוב מכיוון שהן רוכשות את יתרת הפחם הגרמני לעצמן, וכעת לא יוכלו לייבא ממנה. באשר לברזל, שטחי אלזס-לוריין שיעברו לצרפת אחראים ל-75% מאספקת הברזל לגרמניה.

אך הנושא העיקרי בו עוסק הספר הוא סוגיית תשלומי הפיצויים שנדרשת גרמניה להעביר למדינות ההסכמה. קיינס טוען שהסכומים שנדרשים מגרמניה הם דמיוניים, ואין כל דרך בה גרמניה תוכל לעמוד בהם.

קלמנסו, וודרו ולויד בפריז

“ניצחנו, שהגרמנים ישלמו”
קרדיט תמונה

קיינס טוען כי סך התביעות הכספיות מגרמניה מסתכמות בסכום של כ-40 מיליארד דולר, הון תועפות במונחים של אז. מנגד, קיינס מחשב את יכולת ההחזר של גרמניה כנמוכה משמעותית: לאחר חיבור שווי הנכסים של אזרחי גרמניה שהולאמו על ידי מדינות ההסכמה, רזרבות הזהב של גרמניה (אשר פגיעה בהם עלולה לסכן את יציבות הדויטשה מארק), הלאמת צי הסוחר הגרמני ואחזקות ונכסים פיננסים של גרמניה שיועברו לידי מדינות ההסכמה מגיע קיינס לסכום החזר ראשוני של כמיליארד וחצי דולר – שיותיר את גרמניה מרוששת.

מסקנותיו של קיינס הן שההסכם בחוזה ורסאי איננו טוב לאף אחד מהצדדים. מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה בגרמניה, ייפגע גם האיזון הכלכלי האירופאי. מדינות מסוימות ימצאו עצמן ללא מוצרים שנהגו לייבא מגרמניה, ויגלו שגרמניה איננה מעוניינת או איננה מסוגלת לרכוש את מוצריהן כפי שעשתה בעבר. הפגיעה הזו בייצור ואי היכולת הגרמנית לשלם יובילו לתסיסה בקרב אזרחי גרמניה ועלולים לפגוע בצמיחה המהירה שחוותה אירופה לפני המלחמה. קיינס מסיים את ספרו עם המלצות לשינוי החוזה ברוח “14 הנקודות”, אשר מותיר את מרבית שטחיה של גרמניה בידיה, ומוריד משמעותית את סכומי הפיצויים שעליה לשלם.

הסכין בגב האומה (Dolchstoßlegende) ומחשבות על יוון

המשך ההיסטוריה ידוע. ב-1923 גרמניה פשטה את הרגל והודיעה שלא תוכל לשלם את חובותיה. ב-1924 הוחלף חוזה ורסאי בתוכנית דאווס שלמעשה הקטינה את תשלומיה של גרמניה בהדרגה, עקב ההבנה שגרמניה פשוט לא תוכל לשלם את הפיצויים לגביהם התחייבה. משנת 1924 עד 1929 החל להתחזק גל של היפר-אינפלציה במדינה, עד להופעתו של המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ויחד איתו עליה חדה באבטלה. במקביל החל להתפשט מיתוס ה”סכין בגב האומה”, לפיו הפוליטיקאים שחתמו על חוזה ורסאי בגדו בגרמניה והותירו אותה הרוסה כלכלית ומדינית. עם עליית הנאצים ב-1933, הפך המיתוס לסיפור הלאומי הרשמי אודות הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. האשמה נפלה על החשודים המידיים בעיני המשטר הנאצי: מנהיגי רפובליקת ווימאר, המרקסיסטים, וכמובן היהודים.

תועלת שולית | Dolchstosslegende - סכין בגב האומה

סכין בגב האומה
מקור: ויקימדיה

ספרו של קיינס מעניין ורלוונטי היום יותר מתמיד. הסיבה לדרישות הצנע או למכירת שטחים ריבוניים היום נובעת מזעם של הצד המנצח: ב-1918 מנצחי המלחמה, וב-2011 הכלכלות החזקות שהבנקים שלהן השקיעו בחובות המדינות החלשות. השארת הדיון בידי הפוליטקאים, שמנסים להראות לציבור בוחריהם מצג לפיו “הם פישלו, ואנחנו נלמד אותם לקח” אולי ישרת את שאיפותיהם הפוליטיות של אותם נציגים, אך תפגע בטווח הארוך בכלכלה האירופאית ובהרמוניה בין המדינות.

עותק של הספר ניתן לרכוש כאן, ועבור אלו מכם שאינם ביבליופילים כמוני, ניתן גם לקרוא ולהוריד את הספר בחינם דרך פרויקט גטנבורג.

עידכון: תוקן עיוות בתיאור המלחמות הפוניות, תודה לחן על תשומת הלב.