מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר

אורי כץ, הכותב את בלוג הכלכלה המומלץ “דעת מיעוט“, הזכיר בהערת אגב באחת מרשומותיו האחרונות את אחד הנושאים הבעייתיים ביותר מבחינתי בנוגע לשיח הכלכלי בבלוגספירה הישראלית:

מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

כץ מתייחס לשלל הדיונים, הרשומות, ולאחרונה גם לפרסומים בעיתונות הכתובה העוסקים בשיטה הכלכלית, המוניטארית או הבנקאית, וכל זאת מנקודת מבט של מבקרים אשר ברובם הגדול אינם כלכלנים בהכשרתם. המידע נשאב, על פי רוב, מבלוגים זרים, סרטוני יו-טיוב והרצאות של אנשים שדעותיהם לא יושבות בקונצנזוס של השיח הכלכלי האקדמי.

אחת הבעיות היא שכמעט ולא קיימים מקורות מידע פתוחים באינטרנט (הן בשפה העברית והן באנגלית) העוסקים בתיאוריה מוניטרית, בשאלות “מהו כסף” וכיצד מודדים אותו, או בשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. מסיבה זו החלטתי להרים את הכפפה ולצאת בסדרת רשומות שיסקרו את הכסף ואת השיטה הכלכלית מנקודת מבט מרכזית. בדרך, אני אנסה להתעמת עם חלק מהטענות שמופנות כנגד “השיטה” על ידי אותם בלוגים, מתוך תקווה להעניק ללימודי הכלכלה והתיאוריה המוניטרית אלטרנטיבה לתיאוריות השוליים שנהנות היום מנוכחות מרכזית בבלוגספירה ובתוצאות החיפוש.

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות השבועיות, שתעסוק בבסיס: מה זה כסף, ולמה הכסף שלנו היום נראה כפי שהוא נראה, ולא אחרת? הרשומה יצאה מאוד ארוכה (כ-4,000 מילה), ואני צופה שרשומות נוספות בסדרה זו יגיעו לממדים דומים. 

תוכן עניינים 

מה זה כסף?

כסף קומודיטי (Commodity Money)

כסף אמון (Fiduciary  Money)

כסף פיאט (Fiat Money)

בונוס: הרחבה על סניוראז’

גירסת TL;DR

מה זה כסף?

השאלה “מה זה כסף?” היא מסובכת במיוחד מכיוון שלמילה כסף משמעויות שונות בשפה העברית. כאשר אנחנו אומרים כסף אנחנו יכולים להתכוון לדברים הללו:

מטבעות ושטרי כסף

כלומר, למטבעות או לשטרי כסף (באנגלית, Currency). אבל זוהי רק הגדרה אחת, צרה מאוד, לכסף.

רוב הכסף במדינת ישראל אינו מיוצג כלל על ידי שטרות ועל ידי מטבעות: סך מחזור המטבע הישראלי הסתכם ב-49 מיליארד ש”ח בשנת 2011 [PDF] ורובו היה בכלל בכספות הבנקים, וזאת לעומת סך מצרף הכסף (M3) של 589 מיליארד ש”ח לשנה זו [XLS] (יותר על “מצרף הכסף”, ברשומה הבאה). רוב הכסף שלנו נמצא בפקדונות הבנק שלנו, ומיוצג על ידי מספר באתר האינטרנט של הבנק, או בתדפיס האלקטרוני שאנחנו מוציאים בסניף. אם כולנו היינו עוברים מחר למזומן, בנק ישראל היה צריך לעבוד כל הלילה כדי להדפיס מספיק שטרות עבור כולנו.

כדי להגדיר מהו כסף, הכלכלנים מאפיינים אותו על ידי 3 תכונות מרכזיות. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כאל “מבחן קבלה” – כסף טוב הוא כסף ש:

א. משמש כאמצעי חליפין (Medium of Exchange) – במילים אחרות, משמש לרכישת מוצרים ושירותים מהציבור. נניח לרגע שאתם מגדלים בוסתן תפוחים וכואבת לכם השן. אתם ניגשים לרופא השיניים, מצביעים על השן ומבקשים ממנו טיפול שורש, אך הרופא אומר שהוא אמנם מוכן לטפל לכם בשן, אבל הוא ממש לא אוהב תפוחים. אם תביאו לו סטייקים כתשלום, הוא ישמח לטפל בכם. כעת אתם יוצאים ממשרדו של רופא השיניים עם שק תפוחים על גבכם וכאב שיניים בטוחנת השמאלית, ותרים אחר הקצב, שאומר לכם שיש לו אנטריקוט מיושנים מעולים, אבל מה שהוא באמת רוצה בתור תשלום זה שמישהו יתקן לו את הסתימה באמבטיה. לבסוף אתם מאתרים את האינסטלטור שמוכן לקבל תשלום בתפוחים, שמתקן עבור הקצב את הסתימה, שמעביר לידכם את האנטריקוטים, שעוברים לידיו של רופא השיניים, שנאות להתחיל בטיפול השורש המובטח. הפעם הצלחתם לקבל את מבוקשכם. אבל כפי שהדוגמא התיאטרלית הזו המחישה עבורכם, אף אחד מהמוצרים והשירותים שהוזכרו לא מהווים כסף במשמעותו הגלובלית. התפוחים היו כסף עבור העסקה עם האינסטלטור, אבל לא עבור כל אחד מבעלי המלאכה או המוכרים האחרים. כסף מודרני, כמו לדוגמא שקלים, דולרים או מטבעות מוכרים אחרים פותר עבורנו את הבעיה מכיוון שהוא משמש כאמצעי חליפין מוכר. ניתן לחלק את הדולרים והשקלים למנות קטנות יותר (חצי שקל, 10 אגורות, וכו’), הם מקובלים בקרב קבוצה גדולה של קונים ומוכרים וכמו כן הם עמידים יחסית.

ב. מאפשר לאגור ערך (Store of Value) – אנחנו עדיין בבוסתן שלנו. סיימנו את קטיף התפוחים העונתי, ומכיוון שאין לנו רכישות דחופות אנחנו שמים אותם במחסן. כעבור חודש, בבואנו לרכוש מכשיר DVD חדש, אנחנו שולפים שק תפוחים מהמחסן ורואים שחלקם כבר הספיקו להרקיב. כעבור חודשיים שלושה התפוחים שלנו אינם שווים דבר. התפוחים לא הצליחו לשמור על ערכם למשך זמן, ולכן לא מהווים כסף טוב במיוחד. אנחנו רוצים שנוכל להשתמש בכסף שלנו בעתיד מבלי לספוג “קנסות” על ערכו. כסף מודרני איננו ערובה לשמירה על ערך – הכסף שלנו יכול לסבול מאינפלציה (עליית מחירים, שהיא למעשה שחיקה בערך המטבע), ולכן השקל של היום לא בהכרח קונה מה שקנה השקל לפני שנה. ככל שמטבע סובל יותר מאינפלציה, כך ערכו בתור “כסף” הולך ויורד. מטבעות אשר הגיעו לשלב של היפר-אינפלציה, דהיינו עליית מחירים דו ספרתית ומעלה בתקופות קצרות, נעלמו מהר מאוד מהמחזור.

ג. משמש כיחידת מידה (Unit of Account) – זוהי טכניקה שהופכת את הכסף לשימושי במיוחד בכלכלה מפותחת. בכלכלת ברטר (סחר חליפין) אנו נדרשים לזכור את מחירי הסחורה כנגד כל הסחורות האחרות שקיימות בעולם. מכנסי ג’ינס חדשים שווים ארגז של קילו תפוחים, או 2 עיזים, או מטיל זהב, או שעת עבודה של רואה חשבון, וכן הלאה. ברור לנו שככל שיש יותר מוצרים בעולם, כך גדל הצורך באמצעי מתווך אשר ישמש כיחידת מידה. הכסף פותר עבורנו את הבעיה. אנחנו צריכים לדעת רק את מחירו של הג’ינס בשקלים ולא כנגד פורטפוליו ארוך של סחורות ושירותים. האם תפוחים יכולים להיות כסף שישמש כיחידת מידה? אולי. אבל הם לא יהיו טובים כמו שקלים או דולרים. גשו לירקן וגלו כי לא כל התפוחים נוצרו שווים. יש גדולים, יש קטנים, יש טעימים, ויש פחות. גם אם נקבע את יחידת המידה כ”משקל התפוחים”, ברור לנו שיש קילו תפוחים ששווה יותר מקילו תפוחים אחר, תלוי בתנאי הגידול שלו וכן הלאה.

אז לסיכום, התפוחים הם כסף גרוע במיוחד. שקלים הם כסף לא רע, כל עוד הם יצליחו לשמור עבורנו על ערכם. בעבר השתמשו בסוגי כסף רבים ושונים, החל מסחורות חקלאיות שונות, מתכות (אלקטרום, זהב, כסף, נחושת, ברזל), שרשראות חרוזים, שקי מלח ואפילו סיגריות שימשו ככסף במחנות שבויים במהלך מלחמת העולם השנייה. החל מהמאה ה-7 לפני הספירה החל השימוש במטבעות אשר הונפקו על ידי סמכות פוליטית ושטרות כסף היו בשימוש לראשונה בסין במאה ה-11 לספירה. מהפכת המחשוב הובילה לכסף וירטואלי, כך שמרבית הכסף שלנו היום איננו מוחשי אלא נשמר כרצף של ביטים במחשב, ולבסוף, צצים לאחרונה גם מטבעות וירטואליים אשר מנותקים מסמכות מוניטארית, כמו ביטקוין, אשר עליו ועל הסקפטיות שלי הרחבתי ברשומה קודמת (למרות שגם הביטקוין ממלא באדיקות אחר שלושת מאפייני הכסף).

בתמונה - Wampum, מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים.

Wampum
מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים

ההיסטוריה של הכסף

כדי להבין איך הגענו לשיטה הנוכחית, חשוב להכיר את ההיסטוריה של הכסף. מכיוון שכסף על צורותיו השונות ליווה את האנושות כנראה מתחילתה, עלינו להגדיר נקודת התחלה קרובה לזמננו בכדי למנוע מהדיון להתפזר. הכסף המוקדם ביותר המעניין אותנו הוא כסף הקומודיטי (Commodity Money), כסף שעשוי ברובו ממתכות יקרות (נתעלם מסחורות אחרות ששימשו ככסף בעבר), הבעיות שהיו בשיטה זו והמעבר למטבעות אמון ושטרות כסף (Fiduciary Money) ולבסוף, מעבר לכסף פיאט (Fiat Money), שהוא הכסף בו אנו משתמשים היום.

כסף קומודיטי

אלו הם המטבעות הראשונים בעולם. גוש מתכת לפי משקל סטנדרטי (בהתאם לרמה הטכנולוגית באותה תקופה). המטבעות הראשונים שיוצרו היו כנראה עשויים מאלקטרום (לידייה, המאה ה-7 לפני הספירה), ומרבית המטבעות בעולם היו עשויים מכסף, נחושת וזהב. על גבי המטבעות היו טובעים את סמלי המשטר, לעתים קרובות התנוסס עליהם דיוקנו של השליט, וכן היו משתמשים במטבעות כדי לפרסם אירועים חשובים שהיו קשורים לשלטון (כיבושים, בעיקר, אבל גם אירועים פוליטיים מרכזיים כאמצעי פרופגנדה). הממשל היה טובע את המטבעות במיטבעות (Mints) שהיה מקים או על ידי מתן צ’רטר למיטבעות פרטיות. לצרפת במאה ה-14, למשל, היו 24 מיטבעות מלכותיות שהיו אחראיות על יצור הכסף. סוחרים פרטיים היו יכולים לגשת למטבעה ולמסור לה מתכת, והמטבעה בתורה הייתה מחליפה את המתכת במטבעות רשמיים העשויים ממנה. המטבעות עצמם היו מכילים קצת פחות מהמתכת היקרה מאשר ערכן הנקוב, וההפרש הזה היה הרווח עבור המטבעה ועבור הממשל.

נסביר את המכניזם של יצירת כסף קומודיטי בדוגמא אמיתית מאנגליה בתחילת המאה ה-17 (1615). יחידת המידה היא הפאונד שטרלינג, השווה ערך ל-20 שילינג. המטבע הקיים הוא היוניט (Unite) אשר עשוי מ-91.67% זהב וערכו הנקוב הוא פאונד שטרלינג אחד, או 20 שילינג. משקלו של היוניט הוא כ-32% ממשקל אונקיה, מה שמשקף ערך של 74.4 שילינג לאונקיית זהב אחת. אך המחיר הרישמי של המיטבעות באנגליה באותה תקופה הוא 72 שילינג לאונקיית זהב. במילים אחרות, הסוחרים היו מביאים למטבעה אונקיית זהב ומקבלים תמורתה מטבעות בערך של 72 שילינג, על אף שכמות הזהב שסיפקו הייתה מספיקה כדי לטבוע מטבעות בערך של 74.4 שילינג. ההפרש הזה, 2.4 שילינג, נקרא “סניוראז'”, והוא הרווח של מנפיק המטבע – הממשלה – על פעולת הנפקת הכסף (עוד על הסניוראז’ בהמשך).
Gold Unite - Wikimedia

Gold Unite – Wikimedia

קיימת בבלוגוספירה רומנטיזציה רבה סביב מטבעות קומודיטי כ”כסף אמיתי”. אחרי הכל, מדובר בכסף שהממשלה לא יכולה להדפיס מתי שהיא רק רוצה כדי להוציא את עצמה מחובות. בשביל להנפיק עוד מטבעות, צריך לרכוש את המתכות היקרות שמהן מורכבות המטבעות. וגם אם חלילה קורס השלטון שהנפיק את המטבע כתוצאה ממשבר כלכלי או מלחמה, הרי שתמיד נוכל להתיך את המטבעות למטילי מתכת ולהמיר אותם למטבעות חדשים אצל סמכות מוניטרית אחרת. מעבר לכך, נתקלתי במספר מקורות מידע “אלטרנטיביים” אשר טוענים כי תחת מערכת מוניטרית המבוססת על קומודיטי, אינפלציה איננה אפשרית. תיאור זה הינו פשטני מאוד, שגוי היסטורית וגם מאוד תמים. אם היה כל כך טוב עם מטבעות הכסף, הנחושת והזהב, מדוע ויתרנו עליהם?

מטבעות הקומודיטי הם כסף מאוד בעייתי, בעיקר מהסיבות הבאות:

א. אין עודף – לצופה התמים זו עלולה להיראות כמו בעיה שולית, אך מדובר בכשל טכני מהותי שפוגע בכסף קומודיטי בכל צורותיו. הכלכלן זוכה פרס הנובל Thomas Sargent אף הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change (הוצאת פרינסטון). הבעיה עם מתכות יקרות היא שהן, ובכן, יקרות, ומכיוון שכסף הקומודיטי עשוי מהן, ערכו המינימלי מוגבל לפי שווי המתכת. נניח שכולנו מסתובבים עם מטבעות זהב, כסף ונחושת בארנק שלנו, וביום קיץ חם מעוניינים לרכוש ארטיק בשקל. בבואנו לשלם למוכר נגלה כי אין לנו שום מטבע שיכול לשלם על העסקה הזאת. המטבע הקטן ביותר שלנו (נניח, מטבע נחושת קטנטן), שווה ערך ל-20 ארטיקים לכל הפחות. וגם אם נשלם איתו, אזי בפני המוכר תעמוד בעיה זהה, אין לו אפשרות להעניק לנו עודף. במילים אחרות, עלינו לבחור בין לרכוש 20 ארטיקים, לבין להתבשל בחום. קשה לקיים כלכלה בצורה הזו.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-19 ההיסטוריונים הכלכליים מזהים תהליך של ניסוי וטעייה מצד השלטונות האירופאים והים-תיכוניים שמטרתו פתירת בעיות המחסור של הכסף הקטן על ידי ניסויים מוניטריים. הבעיה החמירה לקראת המהפכה התעשייתית. בידי התעשיינים הבריטים לא היו מספיק מטבעות בעלי ערך קטן מספיק כדי לשלם משכורות לעובדים שלהם. קשה לשלם מידי יום או מידי שבוע משכורות במתכות יקרות, במיוחד כשרמת השכר לא גבוהה במיוחד. הפתרון של תעשיינים מבירמינגהם, למשל, היה לייצר מטבע משלם שאיננו עשוי ממתכת יקרה אלא מייצג אותה בלבד ומבטיח המרה למתכת זו. מטבע זה, שלא הוכר על ידי הממשלה הבריטית הפך, בתחילת המאה ה-19, למטבע הפופולרי ביותר למשכורות ורכישות קמעונאיות במדינה. השוק החופשי אמר, למעשה, כי הוא איננו מעוניין במטבעות העשויים ממתכות יקרות (מטבעות פרטיים, מפח למשל, היו קיימים אפילו לפני כן). לעיון נוסף אני מפנה לספר Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821.

בעיית הכסף הקטן נפתרה, טכנית, עם המעבר לצורות כסף מודרניות יותר, אבל מעניין לראות מקרים מודרניים בהם כתוצאה מתקלה טכנית או בעיה נקודתית, מגיעה מדינה למצב בו אין לאזרחיה כסף קטן. המקרה האחרון היה בקפריסין במרץ 2013, שם כתוצאה מסגירת הבנקים בצו ממשלתי כחלק מתכנית ההצלה שלהם (או השוד הציבורי, תלוי בנקודת ההתייחסות של הצופה) חל מחסור חמור בעודף קטן. כתבת של ה-Financial Times סיקרה את הנושא וסיפרה כי נהגי המוניות שינו את מודל תימחור הנסיעה שלהם ממונה למחיר קבוע ועגול הניתן לתשלום בשטרות של 5 ו-10 אירו. ידיעות אחרות סיפרו על מוכרים רבים אשר דיווחו על ירידה בפידיון היומי מכיוון שאין להם עודף להחזיר ללקוחות. כסף קטן – אך השפעתו וחשיבותו למסחר היום יומי גדולה.

ב. פיחות ואינפלציה – אחד מחיצי הביקורת שמופנים כלפי כסף פיאט מודרני בו אנחנו משתמשים כיום הוא שהמערכת המוניטרית לא מבוססת על דבר, מלבד אמון. אך המציאות היא שכל מערכת מוניטרית עם רשות מרכזית שולטת מבוססת לבסוף על אמון. אמון, שבמהלך ההיסטוריה הכתובה והידועה לנו הופר פעם אחר פעם, עבור כסף ממתכת כמו עבור כסף מנייר.

פיחות (Debasement) היא דרך פשוטה ואלגנטית של מנפיק המטבע, כלומר הרוזן, נסיך, מלך או הממשלה לנער את כיסי הציבור ולגבות ממנו מס על ידי פגיעה בערך הכסף שבידם. פגיעה זו מתורגמת לאינפלציה, שחיקה בערכו של הכסף ועליית מחירים. הממשל מודיע כי החל מהיום, המטבע המוכר הולך לעבור שינוי. ערכו הנומינלי יישאר זהה, ואילו כמות המתכת היקרה שבתוכו תקטן. בצורה הזו יוצר הממשל תמריץ להטבעתן של מטבעות חדשות והתכתן של המטבעות הישנות.

נדגים את הבעייתיות של הפיחות עם הדוגמה התאורטית הבאה: נניח שקיים במדינה מטבע אחד בשם שקל אשר עשוי מחצי אונקיית זהב. מחירה של אונקיית הזהב קבוע, אם כן, בערך של שני שקלים. לפתע מכריז ראש הממשלה כי החל מרגע זה, כל מטבע שקל יכיל רבע אונקיית זהב בלבד ומשקלו יפחת, אך ערכו הנומינלי, “1 שקל”, יישאר קבוע. מרגע ההכרזה, הופך למעשה מחירה של אונקיית הזהב לארבעה שקלים במקום שני שקלים. מחזיקי המטבעות הישנים (“הטובים”) יבחרו להתיך את המטבעות שלהם ולטבוע אותם למטבעות חדשים (“רעים”). המתכת של מטבע שקל ישן וטוב יכולה לייצר שני מטבעות חדשים ורעים. כתוצאה מכך ממהר הציבור לטבוע מטבעות חדשים, והממשל נהנה מרווחי סניוראז’ בגין ההנפקות החדשות. כלכלנים קוראים לתופעה הזאת בשם “חוק גרשם“, והוא מהווה את אחד מחוקי הכלכלה הישנים ביותר.

הפיחות מוביל ללחץ אינפלציוני. לא רק מחיר המתכת היקרה עולה כתוצאה מהפיחות, אלא מחיריהם של כל המוצרים הבסיסיים. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאינפלציה כרונית בתקופה של כסף קומודיטי הנובעת ממניפולציה של בסיס הכסף על ידי הממשל. בתקופת מלחמת “מאה השנים” למשל, הייתה צריכה צרפת כסף למימון המשך הלחימה. פיחות המטבע הוכיח את עצמו ככלי מיסוי מעולה עבור הכתר הצרפתי, מכיוון שבמקום לשלוח את גובי המיסים לערים ולכפרים הם יכלו פשוט לפחת את הליבר הטורי (livre tournois) ולהביא את האזרחים והסוחרים עצמם לרוץ למטבעות לצורך התכה והטבעה מחדש של הכספים. מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, הכלכלן פרופ’ נתן זוסמן, ופרופ’ יוסף זעירא חקרו ומצאו כי כי בין השנים 1337-1360 ביצע הממשל הצרפתי 85 פיחותים במטבע (!) 51 מהם תוך 6 שנים. הפיחותים הובילו את כלכלת צרפת למצב של היפר אינפלציה ולאחר מכן תקופת רגיעה זמנית, עד לתחילת המאה ה-15 בה שורה של פיחותים הובילה להיפר אינפלציה חמורה יותר ולעלייה במחיר הכסף של כ-3,500%. מחיר החיטה שהייתה מקור המזון העיקרי של החקלאים זינק פי 4 מ-1418 עד 1422. היפר אינפלציה איננה, אם כן, תופעה של כסף מנייר בלבד, אלא תופעה של ממשל לא אחראי ללא קשר לשיטה המוניטרית.

ג. שחיקה טבעית (ולא טבעית) במטבע – כסף ממתכת יקרה לא עמיד במיוחד.  מטבעות העשויים מזהב ומכסף נשחקים משימוש. כלכלנים הם לא מטאלורגים, אבל הקונצנזוס מדבר על שחיקה ממוצעת של 1% בשנה בשווי המתכת היקרה במטבעות. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון מסתובבים בכלכלת קומודיטי מטבעות עם ערכים שווים אך משקל שונה. תארו לעצמכם שאתם מעוניינים למכור סחורה בחמישה שקלים, וכל מטבע של שקל עשוי מכסף. התשלום בעבור הסחורה שתקבלו יהיה חמישה מטבעות של “שקל”, אך תכולת המתכת היקרה בכל אחד מהשקלים תהיה שונה. יהיו שקלים שיהיו שווים “יותר” מאשר שקלים אחרים. בפועל, אנשים יעדיפו לשמור את המטבעות “הטובים”, כלומר המטבעות שמשקלם מלא, בביתם, וישתמשו לצרכי מסחר ותשלום חובות במטבעות “רעים”, כלומר מטבעות שעקב השחיקה משקלם נמוך יותר. זהו מקרה נוסף של חוק גרשם בפעולה.

בעיה זו הייתה נפוצה בעבר. ונוספה לה בעיית ה-Clippers. אנשים לא סימפטיים אשר היו חותכים חתיכות מאוד קטנות מהמטבעות ובכך “גונבים” לעצמם שאריות מתכת יקרה, אולם שיפורים טכנולוגיים בטביעת המטבעות צימצמו את הפעילות הזו בהדרגה.

ד. לחצים אינפלציוניים ודיפלציוניים כתוצאה משינוי במחיר הסחורה – כאשר המטבע שלכם עשוי ממתכת מסוימת, שינוי בהיצע או בביקוש של המתכת, גם אם אינו קשר לביקוש ולהיצע של כסף, מביא ללחצים אינפלציוניים או דיפלציוניים. בואו נניח, לשם המחשה, שמחר יתגלה הר ענק של זהב אי שם במקסיקו, או ששיפור טכנולוגי יאפשר כרייה של כמות כפולה של זהב בפרק זמן זהה. משמעות הדבר היא שהיצע הזהב יגדל משמעותית, ומכאן שמחירו של הזהב ירד.

לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו תקופה אינפלציונית בה המחירים עלו בהדרגה, ועל פי חלק מהמקורות הכפילו את עצמם פי 6 במשך מאה וחצי. אחת הסיבות לאינפלציה הייתה יבוא הזהב מהעולם החדש לספרד ולמדינות מערב אירופאיות אחרות. הגידול בהיצע הזהב הוביל לירידה במחיר הזהב. ומכיוון שהזהב היה הכסף בחלק ממדינות מערב אירופה, ירידה במחיר הזהב היא ירידה בשווי הכסף – או במילים אחרות – אינפלציה.

דוגמא מודרנית יותר היא הבהלה לזהב בקליפורניה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1849 כריית הזהב בקליפורניה עקפה את כל כריית הזהב השנתית בארה”ב כולה. העלייה הזו בהיצע הזהב הובילה לעלייה של 30% במחירים הקמעונאיים בין השנים 1850-1855.

כאשר הכסף שלכם הוא למעשה סחורה אשר ההיצע שלה נקבע על ידי כוחות השוק, יש לשורה של גורמים שליטה על רמות המחירים. ואכן, התנודתיות ברמת המחירים בעידן כסף הקומודיטי הייתה גדולה לעין שיעור מאשר התנודתיות ברמת המחירים בעולם המערבי בימינו אנו, וזאת גם אם נשקלל פנימה את האינפלציה של שנות ה-70. תנודתיות המחירים תחת סטנדרט הזהב, למשל, נמדדה כגדולה פי 13 מאשר בכסף פיאט מודרני (Coefficient of variation – עפ”י מחקר של William Gavin, מ-St. Louis Fed).

כסף אמון (Fiduciary Money)

החסרונות הרבים של כסף קומודיטי פיזי הובילו לפתרון טכני יעיל עם שמות רבים, בין היתר Token Money, Fiduciary  Money ו-Subsidiary Coinage. אבל כל אותם מושגים מתייחסים לקונספט פשוט. בסיס הכסף נותר קומודיטי, כלומר יחידת המידה הראשית של הכסף היא עדיין סוג של מתכת יקרה, אך המטבעות (ועכשיו גם שטרי הכסף) אשר בהם משתמשים במסחר היום יומי הם מטבעות העשויים ממתכת זולה או שטרי כסף העשויים נייר. כדי לשמור על הקישור לבסיס הכסף, נבנה מנגנון המאפשר לכל אחד להמיר את המטבעות או שטרי הכסף שבידו בכל עת לאותה מתכת יקרה לפי שער המרה קבוע.

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה"ב, בשווי 50 דולר. סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה”ב, בשווי 50 דולר.
סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

הפתרון של כסף אמון הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד והתפשט בכל רחבי העולם. ראשית, הוא פתר את בעיית העודף. בסיס הכסף יוכל להמשיך להיות מטבעות ומטילי זהב המוחזקים אי שם בכספת בנק, ואילו הממשלה תוכל לייצר שטר קטן ככל רצונה או מטבעות עם ערכים מאוד קטנים מחומרים זולים, אשר יהיו שווים חלק זעום מבסיס הכסף. כסף אמון גם טיפל, בצורה חלקית, בתופעת שחיקת הכסף מכיוון שהשימוש של המתכות היקרות פיזית במחזור ירד משמעותית. תופעת הזיופים דווקא גדלה עם הכנסתם של שטרי כסף מכיוון שנייר קל לזייף, ומאז החלה מלחמה טכנולוגית בין המדינה שמנפיקה את השטרות לבין הזייפנים שמנסים לזייף אותם.

אבל המעבר לכסף אמון לא פתר את בעיות היסוד של כסף קומודיטי. מכיוון שבסיס הכסף הוא עדיין מתכת יקרה, שינויים בביקוש ובהיצע למתכת זו עדיין השפיעו על רמת המחירים היום יומית. מעבר לכך, כפי שנציג עוד מעט, שמירה על קשר לזהב לא מבטיחה יציבות מחירים או צמיחה כלכלית.

סטנדרט הזהב

סטנדרט הזהב (או תקן הזהב) הנו שיטה מוניטרית לפיה מדינות הצמידו את הכסף שלהם לשווי הזהב. על ידי הדפסת שטרי כסף הניתנים להמרה לזהב לפי יחס המרה קבוע המדינה שמרה על היצע הכסף יציב יחסית. כל מדינת החזיקה במלאי זהב שהיווה את הבסיס להיצע הכסף שלה. בשביל להדפיס שטרות נוספות, נדרשה המדינה להחזיק זהב נוסף. ארצות הברית, למשל, קיבעה את המחיר של הזהב בשנת 1834 לפי שער של 20.67$ לאונקייה. משמעות הדבר היא שעבור כל אונקייה שממשלת ארצות הברית מחזיקה בכספותיה, היא יכולה ליצור כסף בשיעור 20.67$ אשר ניתן להמרה לפי דרישה. ממשלת בריטניה קיבעה את מחיר הזהב לפי 4.2478£ לאונקיית זהב. משמעות הדבר היא ששער החליפין של הדולר-פאונד עומד על 4.867£/1$, כפי שנגזר מהמחירים הקבועים לזהב.

תקן הזהב היה אמור להיות מנגנון אשר יוביל ליציבות מחירים עולמית עקב הצמדתו לזהב. נניח שארצות הברית חווה צמיחה כלכלית מהירה. מכיוון שהיצע הזהב שבידי הממשלה הוא מוגבל בטווח הקצר, אמור להיות מופעל לחץ לירידת מחירים בארה”ב, מה שיגדיל את היצוא האמריקאי לבריטניה, ובצד השני יגדיל את היבוא הבריטי עבור מוצרים זולים יותר מארצות הברית. בצורה הזאת זהב עובר, למעשה, מבריטניה לארצות הברית (פאונדים עוברים לארצות הברית, אשר מומרים לזהב), מה שמגדיל את היצע הכסף האמריקאי ומעלה מחירים, ומקטין את היצע הכסף הבריטי ומוריד מחירים. בצורה הזאת נשמרת (בטווח הארוך) יציבות המחירים בין מדינות העולם. 

אבל תקן זהב איננו ערובה ליציבות מחירים, כפי שהדגמנו מקודם עם בהלת הזהב של קליפורניה, אשר אירעה בזמן שארה”ב הייתה תחת תקן זהב דה פקטו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי לאורך כל הרשומה עד כה, זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מה הנציגים שלך בממשל עושים איתו. תקן הזהב היה אמור לשמור על יציבות מחירים לאורך זמן והיה אמור לשמור על רמת המחירים זהה בין המעצמות השונות. אבל כפי שכל ילד בגן יודע:

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

תקופת תקן הזהב התאפיינה בתקופת דיפלציוניות ומידי פעם גם קפיצות אינפלציוניות. מדינות שלא יישרו קו עם כללי התקן ספגו חלק ניכר מהזהב שקיבלו מבלי להגדיל את בסיס הכסף (ראו Sterilization), במיוחד צרפת ובלגיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה גם ארצות הברית. הבריטים היו, ככל הנראה, הצדיקים היחידים בסדום. תקן הזהב נחשב עד היום לסיבה העיקרית לשפל הגדול של שנות ה-30 (אליבא דמילטון פרידמן, בכל אופן).

כסף פיאט (Fiat Money)

בכל מקום בעולם כיום משתמשים בכסף פיאט, כלומר בכסף שאיננו קשור לאף סחורה ואיננו מגובה באמצעות מגנון המרה לאף מתכת יקרה. יותר מ-2,000 שנים לאחר שהמטבע הראשון הוטבע בלידייה, במאה ה-7 לפנה”ס, עברה האנושות לשיטה מוניטרית בה הכסף עומד בפני עצמו, ואיננו תלוי באף מתכת או סחורה אחרת. המחשבה על “כסף מנייר” ללא שווי אינטרינזי יוצרת אצל אנשים רבים אי נוחות מסוימת, אבל קשה להם להסביר מדוע.

וורן באפט תהה פעם מהי התועלת הכלכלית שבכריית זהב במעמקי האדמה באפריקה ובאמריקה הלטינית, התכתו למטילים, ולאחר מכן כריית בור נוסף בארצות הברית והכנסת הזהב לשם תחת שמירה קפדנית. הנקודה היא שאין שום דבר מיוחד בזהב או בכל מתכת אחרת כבסיס עבור מערכת מוניטרית. כאשר אנחנו מקבלים משכורת בצ’ק ורצים להוציא אותה על קניות במכולת או על רכב חדש אין כל משמעות לכך שמטילי זהב יועברו לכספת ממשלתית שנחצבה אי שם בהרי ירושלים למשמרת. להפך, העלות של שמירה של תקינת זהב (או כל מתכת אחרת) מוערכת בכ-2.5% מסך התוצר הלאומי (עפ”י פרידמן) – הון עתק!

מתנגדי כסף פיאט מעלים כמה טענות שראוי להתייחס אליהן כנגד קיומו של כסף זה:

1. קל לממשלה להדפיס כמויות עצומות של הכסף ולייצר אינפלציה – ובכן, זה נכון. וממשלות אכן מדפיסות לעתים כמויות גדולות מאוד של כסף ומייצרות באמצעותו אינפלציה. זה מה שממשלות עושות, הן מתמרנות את בסיס הכסף כדי להוציא כספים מהציבור בצורה של מס אינפלציוני. וזה לא חדש. כפי שהראיתי ברשומה זו, ממשלות בכל תקופה ועידן היו מתמרנות את בסיס הכסף ופוגעות באזרחים שלהם. הזהב, הכסף, הנחושת והאלקטרום לא יצילו אותנו מפני עליות מחירים ולא יסייעו לנו לשמור על כוח הקנייה שלנו. הדבר היחידי שיכול לעשות את זה הם נבחרי ציבור אמינים ושקיפות מלאה. זו, אגב, אחת הסיבות בגינה יש לנו בנק מרכזי אשר איננו כפוף בצורה מלאה לממשלה. זהו אחד ממנגנוני הבלמים והאיזונים שאנו מפעילים כדי למנוע מנבחרי הציבור מלהשתלט על היצע הכסף ולהדפיס אותו כרצונם (עוד על הבנק המרכזי ותפקידיו, ברשומות הבאות).

2. בשעת צרה או קריסה טוטלית של המשטר תמיד אפשר להתיך את הזהב ולהשתמש בו ככסף במקום אחר, מה שלא אפשרי בכסף פיאט שנהפך לנייר חסר ערך – זה נכון אך ורק לכסף קומודיטי פיזי, דהיינו כסף שעשוי פיזית ממתכת יקרה. אם הכסף שלכם הם שטרות נייר המגובים בזהב ששוכב באיזה בנק, אתם יכולים לשכוח מלהגיע אליו בזמן של קריסה כלכלית (פשוט תשאלו את אזרחי קפריסין). שיטת הקומודיטי הפיזית מכילה כל כך הרבה חסרונות (שפורטו לעיל) שעצם המחשבה על לשוב אליה איננה הגיונית.

3. הזהב הוא המגן הטוב ביותר מפני אינפלציה! – זו פשוט שטות מוחלטת. אין כמעט שום קורלציה ראויה בין אינפלציה לבין מחיר הזהב (למעשה, מחיר החיטה מהווה גידור טוב יותר מפני אינפלציה עבור אנשים עניים. חוששים מאינפלציה? התחילו לאגור שקי חיטה…), לאורך תקופות זמן הגיוניות. גם אין לו שום סיבה להיות גידור טוב של אינפלציה: השימוש בזהב ביצור הוא זניח בהשוואה לחומרים אחרים שמחירם משפיע הרבה יותר על הוצאותינו היום יומיות (לדוגמא: נפט, גז, חיטה, תירס, כותנה – עליה במחירים של מוצרים אלו משפיעה הרבה יותר על האינפלציה מאשר עליה במחיר הזהב).

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

בונוס: סניוראז’ הלכה למעשה

כפי שציינו בדוגמא של כסף הקומודיטי, סניוראז’ הוא למעשה מס שגובה הממשלה עבור הנפקת הכסף. בעידן כסף הקומודיטי, הסניוראז’ נוצר על ידי ההפרש בין עלויות היצור והתוכן של המטבע לבין כמות המתכת היקרה שהובאה בפועל למטבעה. הסניוראז’ בתקופת ימי הביניים השתנה בהתאם לצורכי המונארך ונע בין 1-2% לבין 40% במקרים קיצוניים.

לצערי, קיימת אי הבנה בבלוגוספירה לגבי כיצד עובד הסניוראז’ בעידן של כסף פיאט. הגישה בה נתקלתי עד כה אומרת שמכיוון ששטר של 100 שקל שווה 100 שקל, אבל עלות הייצור שלו היא בערך שקל בודד אחד, אזי הסניוראז’, כלומר הרווח של בנק ישראל מכל הדפסת שטר שווה ערך ל-99 ש”ח. “דעה” זו גם מופיעה תחת הערך “סניוראז’” בויקיפדיה העברית (אולי מישהו באמת ירים את הכפפה ויתקן את הערך?). אם שיעור הסניוראז’ באמת היה גבוה כל כך, אז בנק ישראל היה מדווח על רווחים אדירים מידי שנה, ובעיות התקציב של מדינת ישראל היו נפתרות (ועל הדרך, היו נוספות לנו בעיות חדשות, כמו היפר אינפלציה כרונית).

אנשים שטוענים שתחת כסף פיאט ערך הסניוראז’ הוא רוב רובו של הערך הנקוב על השטר מתעלמים מעובדה פשוטה – בנק ישראל לא רק מנפיק את שטרות הכסף, אלא גם מחויב לרכוש אותם בחזרה במחיר מלא. כלומר בנק ישראל מתחייב לקבל כל שטר במצב תקין של 100 שקלים, ולזכות את חשבונכם ב-100 שקלים. כיצד מרוויח בנק ישראל סניוראז’ בכלל במצב כזה?

התשובה היא מרוויח, אבל לא הרבה. הרבה פחות מאשר בעידן הכסף קומודיטי, בכל אופן. בנק ישראל מנפיק שטר חדש של 100 ש”ח בעלות ייצור של, נניח, שקל אחד בלבד לשטר. כלומר, בנק ישראל רושם הכנסה מידית של 99 שקלים. לא רע, אבל אם מישהו היה מחזיר לו מידית את השטר, והוא היה נאלץ לזכות את חשבון הבנק שלו ב-100 שקלים, הייתה יוצאת פעולת הדפסת הכסף לפעולה שמפסידה כסף עבור הבנק המרכזי. למזלו של בנק ישראל לכל שטר יש אורך חיים, ולוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במכונת הגריסה של בנק ישראל. נניח לצורך הדוגמא של אורך החיים הממוצע של שטר של 100 שקל הוא 5 שנים. כלומר, בממוצע שטרות של 100 שקלים ימצאו את עצמם במחזור במשך 5 שנים לפני שיימסרו חזרה לבנק ישראל, ככל הנראה עקב בלאי מתקדם.

אז בנק ישראל מחליף את השטר בתמורה ל-100 שקלים ומשקיע אותם באג”ח ממשלתי, אשר נושא תשואה של כ-2% בשנה. כלומר מידי שנה מרוויח הבנק 2 שקלים. אמרנו שעלות היצור של השטר היא שקל, או 20 אגורות בממוצע לשנה (בהינתן מחזור של 5 שנים). נתעלם מעלויות העברה וגריסה, ונגלה כי עבור כל שטר של 100 ש”ח שמייצר בנק ישראל, הוא מרוויח מידי שנה 1.8 שקלים מידי שנה (2 ש”ח רווח – 20 אגורות עלויות יצור). זהו רווח הסניוראז’ של בנק ישראל. סכום נאה, אבל רחוק שנות אור מ-99 ש”ח על כל שטר…

יש סייג אחד להסבר שלי – חלק מהכסף לא חוזר לעולם לבנק ישראל. שטרות שהושחתו או כסף שאבד מהווים, למעשה, אובדן של כסף שמתורגם מידית לרווח עבור בנק ישראל. כמובן שניתן להכיר ברווח רק לאחר שסוג הכסף הספיציפי הזה נעלם מהמחזור לחלוטין, מכיוון שלבנק ישראל אין שום מושג לגבי כמה כסף הלך לאיבוד בסוף שנה. בדוחותיו הכספיים לשנת 2010 דיווח בנק ישראל כי כתוצאה מהפסקת השימוש במטבע של 5 אגורות, רשם בנק ישראל רווח של 220 מליון שקל בגין מטבעות של 5 אגורות שמעולם לא הוחזרו לבנק. דין פרוטה כדין מאה.

סיכום, וגרסת TL;DR

לא היה לכם זמן לעבור הכל? רוצים את השורה התחתונה? המסרים המרכזיים של רשומה זו:

זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מיהם האנשים שמנהלים אותו. זהב, כסף, נחושת, או נייר  – החלטות של המלך, הדוכס או נגיד הבנק המרכזי הן שמשפיעות בראש ובראשונה על רמת המחירים. כסף פיאט אפשר להדפיס, כסף זהב אפשר לשערך מחדש. בסופו של דבר התוצאה זהה – לכם יש פחות עושר.

– תמיד הייתה אינפלציה. אינפלציה היא לא המצאה של עידן כסף הפיאט. יש לנו עדויות לאינפלציה לאורך ההיסטוריה האנושית הכתובה, ואפילו להיפר אינפלציה.

– העולם עבר, בצורה הדרגתית, לכסף פיאט. וזאת כי לאנשים לא אכפת כמה זהב יש בכספת שכוחת אל בבעלות הממשלה אלא מהי הדרך הקלה והפשוטה ביותר שלהם להמיר את העבודה שלהם במצרכים ובשירותים.

ברשומה הבאה

נדבר על מערכת הבנקים ברזרבה חלקית, כיצד התפתחה, כיצד היא עובדת, האם כסף הוא חוב ולמה זה בסדר גמור שלבנק אין את כל הכסף שלנו בכל רגע נתון.

נהניתם? תרם לכם? סקרן אותכם? עצבן אותכם ואתם מתים לפרוק את התסכול שלכם בתיבת התגובות למטה? אל תישכחו להירשם לעדכונים אוטומטיים בדוא”ל, כדי שלא תחמיצו את הרשומה הבאה בסדרה, בשבוע הבא.

[wysija_form id=”1″]

 

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821 / G. Slegin

The Big Problem of Small Change / T. J. Sargent & F. R. Velde

The Evolution of Small Change [PDF] / T. J. Sargent & F. R. Velde

Commodity money inflation: theory and evidence from France in 1350–1436 / N. Sussman & J. Zeira

Macroeconomics (7th Edition) / S. L. Slavin

Bimetallism / Angela Redish

The Gold Bug Variations / Paul Krugman
The Golden Dillema / Erb & Harvey

Seniorage / Bank of Canada

מטבע הטריליון

אחד הדיונים הפיסקליים המעניינים ביותר מתקיים בימים אלו בארצות הברית, ולצערי, מלבד כמה פירורי מידע ואזכורים, הנושא לא נדון אצלנו. מסתבר שעקב פירצה בחוק באמריקאי משנת 1995, יכול נשיא ארה”ב להטביע מטבעות מפלטינה, ולא רק הבנק המרכזי. עצומה שעליה חתומים אזרחים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ואפילו הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן קוראת לנשיא ארה”ב להנפיק מידית מטבע פלטינה יחיד בשווי טריליון דולר.

מטבע של טריליון דולר

מטבע של טריליון דולר, לפי עיצוב של TalkingPointsMemo

המטרה של המטבע היא ניסיון יצירתי להתמודד עם משבר החוב של ממשלת ארצות הברית. הוגי הרעיון קוראים לנשיא להפקיד את המטבע החדש (שעלות יציקתו תהיה דולרים ספורים) בבנק המרכזי ולהשתמש בכסף כדי לרכוש את החוב האמריקאי ועל ידי כך לצמצמו. זה מה שאני אוהב ברעיונות מוניטארים/פיסקליים כלכליים: הם יכולים להישמע לפעמים מטורפים לחלוטין, אבל כאשר אתה נדרש להסביר מדוע, קצת קשה למצוא הסבר.

הצדדים השונים במערכת הפוליטית האמריקאית התייחסו להצעה, והתחלקו למחנות הבעד והנגד. נציין שממשל אובמה הודיע כי הוא דוחה את ההצעה. עצם העובדה שהממשל התייחס לכך ברצינות מעידה על רמת העניין והוויכוח שההצעה הזו גררה.

הטיעון המרכזי של מתנגדי הרעיון הוא שהרעיון אבסורדי מיסודו ויגרום למערכת המוניטרית האמריקאית להיראות כמו פארסה. יש להם פואנטה. כוחו של מטבע טמון במידת האמונה של הציבור בגוף שמנפיק את המטבע (וכך גם במטבעות שעשויים ממתכת יקרה כמו זהב. אלא אם כן אתם נוהגים לשאת ערכה כימית ומשקל נייד). אם המדינה שמנפיקה את המטבע שלי מחליטה ביום בהיר אחד לייצר מטבע ששווה טריליון דולר, למרות שעלות הכנתו היא דולרים בודדים, אני עלול לאבד את האמונה בכסף הזה, או ביכולת של הנהגת המדינה לפתור בעיות כלכליות או אתגרים אמיתיים ללא להטוטי קסמים (“וכעת, אני אשלוף טריליון דולר מהכובע שלי”).

הנה דברים שאמר הרפובליקני גרג וולדן (Walden) שמשקפים את הגישה הזו:

“My wife and I have owned and operated a small business since 1986. When it came time to pay the bills, we couldn’t just mint a coin to create more money out of thin air. We sat down and figured out how to balance the books. That’s what Washington needs to do as well. My bill will take the coin scheme off the table by disallowing the Treasury to mint platinum coins as a way to pay down the debt. We must reduce spending and get our fiscal house in order.

טיעון נוסף המתקשר לטיעון המרכזי היא האינפלציה. הגדל את בסיס הכסף ללא צמיחה וללא שינוי במהירות הכסף, ויצרת רמת מחירים גבוהה יותר. ככה לפחות מלמדים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה. אם רמת הפעילות הכלכלית במהלך השנה נותרת זהה, אבל כמות הכסף שבכלכלה גדלה – כל מוצר אמור לעלות יותר. זה טיעון כלכלי מעניין, אבל כפי שנראה בקרוב, קצת מנותק מהמציאות.

אז למה כן?

תומכי הרעיון טוענים שלא ניתן למצוא טיעון כלכלי כנגד השימוש במטבע כזה, אלא רק טיעונים “אתיים” או משפטיים. שימו לב לגרף שפול קרוגמן הפנה אליו (מתוך מחקר של הבנק המרכזי של סיינט לואיס):

בסיס הכסף לעומת האינפלציה

בסיס הכסף האמריקאי לעומת האינפלציה

הקו האדום מהווה את בסיס הכסף. שימו לב לזינוק מסוף 2009. זו מדיניות הדפסת הכסף של הבנק המרכזי האמריקאי (QE1/2/3) בפועלה. בסיס הכסף גדל בינתיים בערך פי 3. אבל מה עם האינפלציה? הקו הכחול מתרסק דווקא בזמן הדפסת הכסף הגדולה. הוא חוזר לעצמו אבל נמצא היום הרבה מתחת הממוצע הרב שנתי.

הסיבה היא (לפי קרוגמן) שאין לחצים אינפלציוניים במיתון מהסוג שלנו, קרי ירידה בביקושים. לאחר מכן, כאשר הכלכלה תתחיל להתאושש, סביר להניח שהקערה תתהפך והאינפלציה תתחיל לטפס למעלה. במקרה כזה הבנק המרכזי יצטרך להקטין במהירות את כמות הכסף שייצר, על ידי מכירת איגרות החוב שקנה וגריסה הכסף שיקבל. זה יעלה את הריביות לרמה יותר נורמלית.

בסופו של דבר, הכל קוריוז

בשעה שיש בלוגרים בחו”ל ובארץ שראו בהצעת מטבע הטריליון איזושהי הצעה קונקרטית לפתירת הבעיה, חשוב לי להדגיש שמדובר בקוריוז בלבד. אף אחד לא באמת רוצה לעשות מטבע פלטינה ששווה טריליון דולר. מעבר לכך שההצעה כנראה לא הייתה עוברת את בית המשפט, כל ההצעה הזאת היא לא יותר מאשר Reductio ad absurdum, דהיינו ניסיון להגחיך את העמדה הרפובליקנית, ולא הצעה קונקרטית אמיתית שדמוקרטים היו תומכים בה.

ארצות הברית עומדת היום פעם נוספת בפני “תקרת החוב”, איזשהו מחסום חוקי שמונע את הגדלת החוב של המדינה מעבר לערך אבסולוטי מסוים. מכיוון שאם הערך לא יועלה, הנשיא יהיה מחויב להגדיל מיסים בצורה חדה כדי לממן את הגירעון, רואה הימין בארה”ב את תקרת החוב כאמצעי להפעלת לחץ על הנשיא. הרעיון של מטבע הטריליון הוא בסך הכל “נשק נגד” כדי לנסות ולצייר את העמדה הרפובליקנית כמגוחכת.

ולמרות הכל, הסיפור של מטבע הפלטינה ששווה טריליון דולר היה שווה רשומה. הצעות מהסוג הזה, שנראות מטורפות לפעמים, טומנות בחובן לעתים היגיון כלכלי מעניין.

שלמה מעוז, יוקר המחיה ואגדות אורבניות

הפוליטיקאי שלמה מעוז התראיין היום למגזין גלובס. בניגוד לכלכלן שלמה מעוז, בוגר האונ’ העברית בירושלים ששימש כדירקטור בחברות ציבוריות רבות במדינה, דומה שהפוליטיקאי מעוז שכח את שלמד. אני מתכוון בעיקר לפסקה הבאה מתוך הראיון, שמופיעה מייד לאחר שמעוז טוען כי יוקר המחיה “זה יותר אגדות אורבניות”:

אני כלכלן – איש של נתונים. מדד המחירים לצרכן עלה בשנה האחרונה ב-2.1%. עובדה. העניין הוא שאנשים מרגישים תמיד מה שעולה, כמו מוצרי המזון שעלו בקיץ, וזה נורא מכאיב. אבל במקביל, כמה זמן וכמה כסף לוקח עכשיו לרכוש מכונת כביסה? טלוויזיה? מכונית? מחשב? טלפון סלולרי? הרבה-הרבה פחות ממה שהיה.

נתחיל מההתחלה – מדד המחירים לצרכן מבטא (במידה מסוימת) את יוקר המחיה במדינה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס), שמפרסמת מידי חודש את המדד, עורכת מידי חודש סקרי מחירים כדי למדוד את השינוי במחירי מוצרים ושירותים המרכיבים את סל הקניות של הצרכן הישראלי. המחירים הללו משוקללים למדד לפי תוצאות “סקר הוצאות משק הבית” השנתי שמבצע הלמ”ס, שמטרתו לקבוע כיצד מתחלקות הוצאותיו של משק הבית הישראלי הממוצע.

הביטו בדו”ח הזה של הלמ”ס (PDF), המפרט את תרומתם של כל מרכיבי המדד השונים וכן את שיקלולם בסל ההוצאות של הצרכן הישראלי. מוצרי המזון אכן עלו, ומשקלם של מוצרי המזון (לרבות פירות וירקות) בסך המדד מגיע לכדי 16.8%. מחירי הדיור הרקיעו שחקים בשנים האחרונות, וסעיף הדיור (לא כולל אחזקת הדירה) אחראי על 24.4% מהשינוי במדד.

ומה לגבי המחשב של מעוז? הטלוויזיה? מכונת הכביסה? סך הציוד החשמלי לבית מסתכם ב-1.2% בלבד תרומה למדד. מכונת כביסה קונים פעם ב-5 שנים, לא כל חודש. כאשר מחלקים את העלות על פני השנים, מסתבר שתרומתה של המכונה לסך הוצאות משק הבית זניחה, בטח ובטח בהשוואה למזון או לשכ”ד החודשי. שימו לב שמתחילת השנה עלה המחיר של סעיף הציוד החשמלי לבית ב-0.6%. פחות מהעליה של המדד, אבל עדיין – התייקרות, לא הוזלה. רכב פרטי ואחזקתו? 11.9%. סעיף משמעותי יותר. אבל הלמ”ס משקלל בחוכמה לא רק את מחיר המכונית, אלא כמה עולה להחזיק בה. אחוז השינוי של סעיף זה עלה ב-2.2% שנתי, מעל לעליה הממוצעת של המדד.

אבל אפילו הנתונים הללו מוטים ומטעים. אי השיוויון במדינת ישראל מעוות כל נתון ממוצע של הוצאות והכנסות – השונות פשוט גדולה מידי. ראו, למשל, את ההודעה הזו (PDF) של הלמ”ס. החמישון התחתון, כלומר, משקי הבית העניים ביותר, מוציאים 47.2% מהכנסתם על מוצרי מזון ועל דיור. איזו נחמה הם אמורים לשאוב מדבריו של מעוז?

כדי להיות הוגן, חשוב להדגיש כי אם רצה מעוז להגן על נתניהו, כל שהיה צריך להגיד היא שהעליה במדד מושפעת בעיקר מ-2 סעיפים מרכזיים, מחירי המזון ומחירי הדיור. מחירי המזון עלו בכל העולם כחלק מתהליכים מאקרו כלכליים גלובליים (הסינים החליטו שבא להם לאכול בשר, האמריקאים החליטו לחייב בחוק שריפה של תירס) ומחירי הדיור בעולם הם תולדה של סביבת ריבית נמוכה (הנגיד, ובעקיפין הכלכלה העולמית. פישר לא יכל להשאיר את הריבית גבוהה כאשר כל העולם מוריד אתה לאפס) והיעדר היצע קרקעות, אחריות שמגולגלת לפיתחן של ממשלות ישראל לפחות עשר שנים אחורה.

בקיצור, ביבי אשם או לא אשם, יש יוקר המחיה. לקרוא לסבל של אנשים “אגדה אורבנית” לא יעזור למועמד הטרי. בהצלחה בפוליטיקה.

כשאנשים שילמו עבור הזכות לשלם

הוציאו לרגע שטר מהארנק שלכם והסתכלו עליו היטב.

כמה זמן הוא אצלכם בכיס? שעה? יום? שבוע? מתי אתם מתכוונים לבזבז אותו? בשעה הקרובה? עד סוף היום? רוב הסיכויים ששטר הכסף יישאר בארנק שלכם עד לרגע שבו תמצאו סיבה טובה להוציא אותו. אבל לא סביר שתעשו הכל כדי לבזבז אותו וכמה שיותר מהר. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לשמר את העושר שלנו באמצעות הכסף שלנו. כל עוד הוא בארנק, העושר שלנו נשמר. ללכת ולהוציא את הכסף מהר ככל הניתן נחשב לבזבזנות וצרכנות לקויה. הוצא את הכסף על מה שאתה באמת צריך – ככה תמיד חינכו את כולנו.

וכעת נסו לחשוב שאם לא תבזבזו את הכסף הזה עד מחר, יישאר לכם ממנו פחות. במקום חמישים שקלים, הוא יהיה שווה עשרים וחמישה. במקום עשרים שקלים, עד מחר ערכו יהיה עשרה שקלים בלבד. כיצד תתנהגו במקרה כזה? ההיסטוריה האנושית מכילה דוגמאות מעטות בלבד לניסויים שבוצעו בכלכלה וניסו לשנות את התפיסה שלנו לגבי כסף. היו כלכלנים ששאלו את עצמם מה היה קורה אם הכסף היה מעין “תפוח אדמה לוהט”, נטל שכל מי שמקבל אותו מנסה להיפטר ממנו וכמה שיותר מהר. כיצד הייתה נראית הכלכלה שלנו במצב כזה?

מהירות הכסף והמנטליות של משבר כלכלי

הרשומה הזאת עוסקת בניסיונות של כלכלנים ופוליטיקאים במהלך השפל הכלכלי הגדול להוביל חזרה לצמיחה באמצעות הגברת מהירות הכסף. הזכרנו בקצרה את מהירות הכסף ברשומה הקודמת העוסקת באינפלציה ובמיתוסים, והדרך הטובה ביותר להסביר מהי מהירות הכסף היא באמצעות משחק מחשבה קטן:

דמיינו עולם בו קיימים רק שני אנשים, חקלאי ושיפוצניק. לחקלאי יש את כל הכסף שקיים בעולם המיניאטורי שלנו – שטר של מאה שקלים. נניח שהחקלאי רוצה לתקן את הגג של הלול שלו, ומציע לשיפוצניק שיבצע את העבודה בתמורה לשטר של מאה שקלים. לאחר סיום העבודה, נגלה שיש לנו בעולם בסיס כסף של 100 שקלים (סה”כ כל הכסף בעולם) ותוצר כלכלי בשווי 100 שקלים (רכישת “תיקוני גג” בתמורה ל-100 שקלים). כעת נוכל להגדיר את “מהירות הכסף” שלנו, תוצאה החלוקה המתקבלת מחלוקת התוצר הכלכלי בהיצע הכסף. במקרה כזה מהירות הכסף היא “1” לתקופה.

אבל בואו נדמיין עולם מקביל, שבו מיד לאחר קבלת הכסף שואל השיפוצניק אם יש משהו לאכול, ורוכש אחר כבוד תרנגולת צלויה מהחקלאי בתמורה לאותו שטר של 100 שקלים. בעולם המקביל הזה בסיס הכסף נשאר אותו דבר. עדיין קיים בעולם רק שטר אחד של 100 שקלים. אך שטר זה הוביל לפעילות כלכלית (לתוצר נומינלי) של 200 שקלים: תיקון גג ללול בשווי של 100 שקלים, וארוחה דשנה לשיפוצניק בשווי 100 שקלים. מהירות הכסף בעולם המקביל הזה קפצה ל-“2” לתקופה, והתוצר של העולם הכפיל את עצמו.

שימו לב: אף נגיד בנק מרכזי לא הדפיס כסף, אף ממשלה לא לוותה אגרות חוב והשקיעה בכלכלה. השינוי היחיד היה גידול במהירות הכסף. אותו כסף מחליף ידיים יותר פעמים וכך מייצר פעילות כלכלית גדולה יותר. אם כלכלן יגיע לעולם המיניאטורי שלנו הוא עלול לחשוב, במידה מסוימת של צדק, כי הדרך הטובה ביותר לשפר את הכלכלה העולמית היא להגביר את מהירות הכסף כמה שיותר. אם היינו יכולים לשכנע את החקלאי ואת השיפוצניק להיפטר מהכסף שלהם כמה שיותר מהר (נניח, היינו אומרים להם שהוא רדיואקטיבי…), הייתה הפעילות הכלכלית גדלה עשרות מונים, ושני הפרטים באוכלוסיה היו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר. אותו כסף היה מחליף ידיים, אבל יותר פעמים – ובתמורה ליותר מוצרים ושירותים.

הבעיה היא שבשעה שהעולם נמצא במשבר כלכלי, מהירות הכסף נוטה לרדת. אנשים לא חשים בנוח לבזבז כסף במשבר, וחושבים שעדיף להם לחסוך אותו למקרה שהמשבר יגיע גם אליהם. התנהגות כזאת היא אולי נבונה עבור הפרט, אבל בהסתכלות מאקרו-כלכלית עלולה להוביל להחרפת המשבר עבור כלל האוכלוסייה. במהלך 80 השנים האחרונות היו כלכלנים רבים שניסו למצוא פיתרון לבעיה. ג’ון מיינארד קיינס הציע שהממשלה תפעל במקום האזרח הפשוט, תלווה כספים ותבזבז אותם במקומו; כלכלנים מוניטארים מסוימים הציע שהבנק המרכזי ידפיס כסף נוסף ויזרים אותו לכלכלה ופרדריך האייק אמר שאסור לעשות כלום, וצריך לתת לשוק לעשות את שלו. הכלכלן הגרמני סילביו גזל (Gesell) לעומת זאת, ולאחריו הכלכלן זוכה פרס הנובל אירווינג פישר (Irving Fisher)  הציעו להגדיל את מהירות הכסף על ידי כך שהם יגרמו לאנשים לשלם כסף בשביל להשתמש בכסף שלהם. הרעיון לא היה מטורף כפי שהוא אולי נשמע כעת.

שטרות מבוילים (Stamp Scrips) – הכסף שעולה כסף

הרעיון של שטרות מבוילים הוא מאוד פשוט. הממשלה מנפיקה שטר כסף, שנראה פחות או יותר כך:

Stamp Scrip - שטר מבוילשטר מבויל של Worgl

השטר שבתמונה שווה ערך לשילינג אחד. בצידו הימני יש מקום ל-12 בולים, המייצגים 12 חודשים. בשלב הראשון הממשלה משלמת לעובדים שלה משכורת באמצעות השטרות החדשים. נניח ששכרו של עובד ממשלה הוא 10 שילינג, והוא מקבל עשרה שטרות כאלה. אבל אליה וקוץ בה, לא ניתן להשתמש בשטרות הללו סתם כך. כדי שהכסף יהיה חוקי לשימוש במהלך החודש הקרוב, על העובד לרכוש בדואר בול השווה ערך לסנט אחד (מאית משווי השטר), להדביק אותו במקום הנכון, ולאחר מכן להשתמש בו. במילים אחרות, השווי של השטר לעובד הוא לא באמת שילינג יחיד, אלא 99 סנט. עדיין, זה עדיף מכלום.

העובד משתמש בכל שטרות ורוכש מצרכים אצל בעל המכולת השכונתי. עכשיו בידיו של בעל המכולת שטרות בשווי 10 שילינג – אבל לא לאורך זמן. אם החנווני “ישב על הכסף”, כלומר ישים אותו בצד ולא ישתמש בו עד החודש הבא, הוא יאלץ לרכוש בחודש הבא בולים כדי לשמור על ערכו את השטר. במילים אחרות, אם החנווני לא ישתמש בכסף במהירות – הכסף יהיה שווה פחות. אותו חוק פועל עבור כל בעל עסק שימכור לחנווני מוצרים ויקבל את השטרות הללו (מעין “חבילה עוברת” פיננסית) כתשלום עבור השירותים או המוצרים שיספק. מי ש”יתקע” בסוף החודש עם השטרות ייאלץ לרכוש את הבולים.

הכוונה שמאחורי הצורה שבה מתוכנן השטר המבויל היא יצירת אמצעי להגדלת את מהירות הכסף. כפי שהתמונה רומזת, לא מדובר בתיאוריה בלבד. השטרות המבוילים נוסו מספר פעמים בהיסטוריה במהלך שנות ה-30.

ניסוי וורגל (Worgl)

הכירו את וורגל, עיירה אוסטרית ציורית בחבל הטירול:

וורגל (Worgl)

למרות הנוף היפה והאוויר הצלול, החיים של 4,300 תושבי העיירה האוסטרית היו קשים למדי בתחילת שנות ה-30. 1,500 מתושבי העיירה היו מובטלים, והעירייה הייתה על סף פשיטת רגל. ראש עיריית וורגל החליט לבצע ניסוי מוניטארי בעיירה, ולשלם לעובדי העירייה חלק משכרם בשטרות מבוילים חדשים שהעירייה תנפיק. עלות הבולים החודשית הייתה שווה ל-1% משווי השטר מידי חודש, כלומר מידי חודש ערכו של הכסף נחלש בכ-1%. הכסף גובה ברזרבות של שילינג אוסטרי “אמיתי” שהופקדו על ידי העירייה – מחזיק בשטר המבויל יכל להמיר אותו בכל רגע לשילינג אוסטרי רגיל תמורת עמלה של 2% משוויו.

ב-1 באוגוסט, 1932, הונפקו שטרות וורגל מבוילים בשווי 32,000 שילינג (בערך 4,500 דולר במונחים של אז). בפועל, רק שליש מהם הוכנסו למחזור, מחשש ללחץ אינפלציוני. מחקרים מעריכים שהשטרות המבוילים של וורגל החליפו ידיים בתקופת הניסוי 463 פעמים, לעומת 21 פעמים בממוצע לשילינג הרגיל. המחזור הכלכלי הוכפל פי 20, תקבולי העירייה ממיסים (מדד טוב למדידת פעילות כלכלית) גדלו משמעותית וכמות המיסים ששולמו מראש הכפילה את עצמה. כבישים חדשים נסללו, דרכים ישנות תוקנו, אזרחים התחילו לנטוע עצים במטרה למכור אותם לכשיגדלו (השקעה) והעיירה אף בנתה מתקן סקי חדש ומאגר מים עבור יחידת כיבוי האש העירונית.

ניסוי וורגל מצוטט פעמים רבות על ידי אנשים המצדדים בכלכלה “חברתית”. לצערי הרב, כאשר ביצעתי את התחקיר לפוסט הזה, נתקלתי בלא מעט טענות מצד בלוגרים הנוגעות לתוצאות ניסוי וורגל שאינן מגובות בעובדות, המשמעותית שבהן היא הטענה שוורגל הגיעה לתעסוקה מלאה (אפס אבטלה). לטעון שתוך מספר חודשים 1,500 איש בעיירה קטנה באמצע שום מקום מצאו עבודה מצריך הוכחות, ואין אף מאמר שמגבה את הטענה הזאת. פישר היה מוכן לציין שבערך 50 איש קיבלו עבודה בעירייה, אבל טען שעצם העובדה שהאבטלה לא גדלה היא כבר הישג ” and permanent jobs were given to from 30 to 50 of the 1500 unemployed; but probably a powerful influence has been exerted to prevent any increase of unemployment, by keeping business active”, תעסוקה מלאה זה לא. ד”ר Margit Kennedy טענה שהאבטלה ירדה מ-25% ל-10% בלבד, אבל לא סיפקה מעולם שום נתון אמפירי לקביעה (חוץ מזה היא דוקטור לארכיטקטורה ותכנון עירוני, והמחקר שלה לא עומד באותו קנה מידה של מחקר כלכלי אמפירי).

היעדר נתונים מהימנים מונעת מהאקדמיה מלחקור ברצינות את ניסוי וורגל. רוב הנתונים מגיעים משיחות שבוצעו עם ראש העירייה ועם סוחרים ואזרחי המקום, לא ממאגרי נתונים מסודרים. הכלכלנים Baudin ב-1947 ולפניו von Murlay ב-1934 העריכו, בהסתמך על עדויות מהמקום, כי לעיירה הגיעו מבקרים רבים מרחבי אוסטריה, גרמניה ושוויץ כדי לחזות בניסוי ולראות את השטרות המבוילים. העיירה הפכה למעין מקום עלייה לרגל ומוקד משיכה לתיירים רבים. הגידול המשמעותי הזה בתיירות לעיירה יכול להסביר חלק נכבד מהעלייה במחזור ובהכנסה של תושבי וורגל.

סופו של ניסוי וורגל, 11 חודשים לאחר שהחל, הגיע כאשר הבנק המרכזי באוסטריה אסר על וורגל להמשיך להנפיק שטרות מבוילים. הנפקת כסף במדינה היא מונופול שמוענק לרשות המוניטרית, היינו לבנק המרכזי, ולגופים אחרים אין סמכות להנפיק כסף משלהם. במקרה הזה הבנק המרכזי חשש ש-170 העיירות האוסטריות שרצו ליישם את תכנית וורגל יובילו לאינפלציה והפסיק בחוק את הניסוי.

ניסויים נוספים בשטרות מבוילים

המעורבות של פישר הובילה לשורה של ניסויים נוספים בקהילות קטנות בארצות והברית ובקנדה. הצורה של הנפקת השטרות השתנתה בחלק מהמקומות. באלברטה, קנדה, למשל, השטרות לא היו מגובים ברזרבות של מטבע מקומי. במקום זאת, על השטרות היו 52 מקומות להדבקת בולים, ומידי שבוע היה נדרש מחזיק השטר לרכוש בול השווה ערך ל-2% מערך השטר. בצורה זו ציפו באלברטה לעלייה חדה יותר במהירות הכסף, ובנוסף, בכסף שעצם פעילותו מייצרת עבורו את הרזרבה: במהלך שנה ינפיקו תשלומי הבולים עמלות בשווי 104% מערכו של כל שטר, והרווח הזה ישמש כרזרבה עבור השטרות החדשים.

לא רק רשויות מקומיות הנפיקו שטרות מבוילים, גם עסקים וארגונים מקצועיים ניסו את ידם בהנפקת שטרות משלהם. התוצאות של מרבית הניסויים בארה”ב כמו גם באלברטה היו ברובן לא מעניינות: אף ניסוי לא נשאר פעיל יותר ממספר חודשים בודדים (ניסוי אלברטה הגיע לשנה והופסק), במרבית המקרים רוב בעלי העסקים המקומיים סירבו לקבל את השטרות החדשים ועובדים רבים סירבו לקבל תשלום באמצעותם. אין תוצאות אמפיריות המוכיחות כי הקפיצה המובטחת במהירות הכסף אכן התרחשה כתוצאה מהכנסת שטרות מבוילים לקהילות אלו בארצות הברית. כמו באוסטריה, גם בארה”ב אסר הבנק המרכזי בסופו של דבר את הנפקתו של כסף שאיננו פדרלי.

הסיבות לכשלון השטרות המבוילים הינן רבות – היו מקומות בהם התלוננו כי הנייר ממנו נעשה השטר לא היה איכותי מספיק ולא עמיד דיו. זיופים נוצרו במקרים רבים, ולעיתים עיצובו של שטר מבויל שונה מספר פעמים במהלך ימי חייו הקצרים כדי להילחם בזיופים. אבל הסיבה העיקרית הייתה אמון. לסוחרים ולאזרחים פשוט לא היה מספיק אמון בשטרות החדשים, שהיו עשויים מנייר בדיוק כמו הדולר הפדרלי בו הם שמו את מבטחם. הדבר מדגיש לדעתי יותר מכל את חשיבותו של האמון בכל מערכת מוניטארית.

דיון – האם שטרות מבוילים יכולים לעבוד

ניתן להבין את ההתלהבות שאוחזת בארגונים חברתיים מסוימים סביב הרעיון של שינוי צורת הכסף. גם אנשי המחאה החברתית בישראל העלו את ניסוי וורגל כדוגמה למערכת כלכלית חלופית. הבעיה עם שטרות מבוילים היא שמעולם לא נערך ניסוי בקנה מידה גדול (לאומי או אזורי) ולאורך זמן ממושך מספיק כדי לבחון את ההשלכות שלו על המערכת הכלכלית. תוצאות הניסויים הקצרים, למעט וורגל אשר חסר נתונים מהימנים, מעידים על אי הצלחה לחולל שינוי אמיתי.

אחת הבעיות המרכזיות שעולות משימוש בשטרות מבוילים היא האינפלציה. כסף מהיר הוא מתכון לאינפלציה מתקתקת, ובמידה מסוימת הכנסת מנגנון שמגביר את מהירות הכסף זהה להזרקת כסף למערכת. תארו לעצמכם שטרות מבוילים שמידי חודש מחייבים את המחזיק בהם לרכוש בול השווה ל-2% מערכם. זהו היום האחרון של החודש ואתם רוצים להיפטר מהשטרות שלכם ובאים אל בעל חנות מסוימת. בעל החנות מפתיע אותכם – אין לו בעיה שתקנו בחנות שלו, אבל המחירים עלו באחוז אחד. מדוע? מכיוון שהמוכר יודע שאם תשאירו את הכסף אצלכם (תחסכו אותו) הוא יאבד מחר שני אחוזים מערכו. אתם כבר ביצעתם בחירה לא לספוג את ירידת הערך אלא להשתמש בשטרות כדי לצרוך. לכן תעדיפו לקנות את המוצרים, אפילו בשחיקה של אחוז אחד מידי חודש, מאשר לספוג שחיקה של 2%. שחיקה של אחוז בחודש בשווי המטבע שווה ערך לאינפלציה שנתית של מעל ל-12%.

נראה שכוחם של השטרות המבוילים, אם הם אכן יחזרו בניסויים דומים בעתיד, יישאר בקהילות קטנות ולטווח הזמן הקצר. הגדלת מהירות הכסף באמצעים מלאכותיים בהחלט יכולה להוביל לגידול בתוצר הכלכלי כפי שהתיאוריה מרמזת – אבל בסופו של יום אם האדם לא יוכל לחסוך את כספו ולשמור על ערכו, אנו נמצא את עצמנו במצב של אינפלציה קשה, וזה עוד לפני שעסקנו בהשלכות של אי חיסכון על הפנסיה של כולנו.

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

“Free Money for Social Progress: Theory and Practice of Gesell’s Accelerated Money” by Jerome Blanc (American Journal of Economics and Sociology, vol. 57, No.4)

“Dated Stamp Scrip in Alberta” by V. F. Coe (The Canadian Journal of Economics and Political Science, Vol. 4, No. 1)

“Private Production of Scrip-Money in the Isolated Community” by Richard H. Timberlake (Journal of Money, Credit and Banking, Vol. 19, No. 4)

“Stamp Scrip – Money People Paid To Use” by Bruce Chapman (Economic Commentary, Federal Reserve of Cleveland, April 2008 Edition)

“Stamp Scrip” by Irving Fisher (1933)

על האינפלציה

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם “6 מיתוסים על אינפלציה” בבלוג “הכלכלה האמיתית”, אשר לפי הכתוב בו “שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות.” לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש”אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה”, בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

“באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה”

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה”עולם החדש” (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב”ערך המטבע”). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב “היציב”, נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650″ בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: “רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה”כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה”. הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש”תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים”.

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם “יציבות” בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש”אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה”.

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג’ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה ” To Spend, Spend, Spend”. ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל”תיאורית כמות הכסף” שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף “V” היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

Velocity of M2

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

 

 

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב “למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר”. תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין “כלכלה אמיתית” או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.