שלמה מעוז, יוקר המחיה ואגדות אורבניות

הפוליטיקאי שלמה מעוז התראיין היום למגזין גלובס. בניגוד לכלכלן שלמה מעוז, בוגר האונ’ העברית בירושלים ששימש כדירקטור בחברות ציבוריות רבות במדינה, דומה שהפוליטיקאי מעוז שכח את שלמד. אני מתכוון בעיקר לפסקה הבאה מתוך הראיון, שמופיעה מייד לאחר שמעוז טוען כי יוקר המחיה “זה יותר אגדות אורבניות”:

אני כלכלן – איש של נתונים. מדד המחירים לצרכן עלה בשנה האחרונה ב-2.1%. עובדה. העניין הוא שאנשים מרגישים תמיד מה שעולה, כמו מוצרי המזון שעלו בקיץ, וזה נורא מכאיב. אבל במקביל, כמה זמן וכמה כסף לוקח עכשיו לרכוש מכונת כביסה? טלוויזיה? מכונית? מחשב? טלפון סלולרי? הרבה-הרבה פחות ממה שהיה.

נתחיל מההתחלה – מדד המחירים לצרכן מבטא (במידה מסוימת) את יוקר המחיה במדינה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס), שמפרסמת מידי חודש את המדד, עורכת מידי חודש סקרי מחירים כדי למדוד את השינוי במחירי מוצרים ושירותים המרכיבים את סל הקניות של הצרכן הישראלי. המחירים הללו משוקללים למדד לפי תוצאות “סקר הוצאות משק הבית” השנתי שמבצע הלמ”ס, שמטרתו לקבוע כיצד מתחלקות הוצאותיו של משק הבית הישראלי הממוצע.

הביטו בדו”ח הזה של הלמ”ס (PDF), המפרט את תרומתם של כל מרכיבי המדד השונים וכן את שיקלולם בסל ההוצאות של הצרכן הישראלי. מוצרי המזון אכן עלו, ומשקלם של מוצרי המזון (לרבות פירות וירקות) בסך המדד מגיע לכדי 16.8%. מחירי הדיור הרקיעו שחקים בשנים האחרונות, וסעיף הדיור (לא כולל אחזקת הדירה) אחראי על 24.4% מהשינוי במדד.

ומה לגבי המחשב של מעוז? הטלוויזיה? מכונת הכביסה? סך הציוד החשמלי לבית מסתכם ב-1.2% בלבד תרומה למדד. מכונת כביסה קונים פעם ב-5 שנים, לא כל חודש. כאשר מחלקים את העלות על פני השנים, מסתבר שתרומתה של המכונה לסך הוצאות משק הבית זניחה, בטח ובטח בהשוואה למזון או לשכ”ד החודשי. שימו לב שמתחילת השנה עלה המחיר של סעיף הציוד החשמלי לבית ב-0.6%. פחות מהעליה של המדד, אבל עדיין – התייקרות, לא הוזלה. רכב פרטי ואחזקתו? 11.9%. סעיף משמעותי יותר. אבל הלמ”ס משקלל בחוכמה לא רק את מחיר המכונית, אלא כמה עולה להחזיק בה. אחוז השינוי של סעיף זה עלה ב-2.2% שנתי, מעל לעליה הממוצעת של המדד.

אבל אפילו הנתונים הללו מוטים ומטעים. אי השיוויון במדינת ישראל מעוות כל נתון ממוצע של הוצאות והכנסות – השונות פשוט גדולה מידי. ראו, למשל, את ההודעה הזו (PDF) של הלמ”ס. החמישון התחתון, כלומר, משקי הבית העניים ביותר, מוציאים 47.2% מהכנסתם על מוצרי מזון ועל דיור. איזו נחמה הם אמורים לשאוב מדבריו של מעוז?

כדי להיות הוגן, חשוב להדגיש כי אם רצה מעוז להגן על נתניהו, כל שהיה צריך להגיד היא שהעליה במדד מושפעת בעיקר מ-2 סעיפים מרכזיים, מחירי המזון ומחירי הדיור. מחירי המזון עלו בכל העולם כחלק מתהליכים מאקרו כלכליים גלובליים (הסינים החליטו שבא להם לאכול בשר, האמריקאים החליטו לחייב בחוק שריפה של תירס) ומחירי הדיור בעולם הם תולדה של סביבת ריבית נמוכה (הנגיד, ובעקיפין הכלכלה העולמית. פישר לא יכל להשאיר את הריבית גבוהה כאשר כל העולם מוריד אתה לאפס) והיעדר היצע קרקעות, אחריות שמגולגלת לפיתחן של ממשלות ישראל לפחות עשר שנים אחורה.

בקיצור, ביבי אשם או לא אשם, יש יוקר המחיה. לקרוא לסבל של אנשים “אגדה אורבנית” לא יעזור למועמד הטרי. בהצלחה בפוליטיקה.

הטעויות של מרקס

There are more things in heaven and earth, Horatio,
Than are dreamt of in your philosophy. – Hamlet (Act 1, Scene 5)

קרל מרקס, הכלכלן הקלאסי הנחשב לאבי הסוציאליזם המדעי, הוא האיש שהקפיטליסטים אוהבים לשנוא. לא פלא, הוא המציא להם את השם. הקפיטליסט הוא כינוי גנאי שנתן מרקס לאותם בורגנים חובשי מגבעת המנצלים את הפרולטריון באמצעות שליטתם על אמצעי היצור, ודנים אותם לחיים של “עבדי-שכר”, המשתכרים מספיק כדי לחיות על סף רעב אבל לא למות, כדי שיוכלו להמשיך ולייצר. המחאה החברתית של הקיץ האחרון החזירה את מרקס לבמה בתקשורת הישראלית, כפי שקורה בכל מקום בעולם אשר חווה משבר כלכלי. מרקס נהפך לדגל בו מנופפים פעילי צדק חברתי היוצאים כנגד השיטה הכלכלית הקיימת.

הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד

הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד
 2012 שער מגזין ניו יורקר, ה-8 לאוקטובר

למרות האמור, אף כלכלן שקרא את מרקס לא לוקח את התורה הכלכלית שלו ברצינות. מרקס האמין שהוא מגלה חוקי טבע אוניברסליים על זמניים, אך בפועל הגיע למסקנות מופרכות. כיום, להבנתי, עיקר התיאוריה הכלכלית של מרקס איננה נלמדת, לא על ידי יריביו המרים “הקפיטליסטים”, ולא על ידי התומכים בסוציאליזם. עיקר התרומה של מרקס שנותרה רלוונטית לאקדמיה הם הצדדים הפילוסופים, סוציולוגיים, היסטוריים ופוליטיים שכתב. מטרת פוסט זה להציג מספר טעויות כלכליות מרכזיות בהן נתקל הקורא ב”קפיטל” וכתבים נוספים של הכלכלן. אינני נכנס לנושאים אחרים שאינם כלכליים עליהם דיבר מרקס ושקיימת עליהם מחלוקת, כמו למשל זלזולו בקונספט של לאומיות ומדינת הלאום. הבלוג הזה הוא כלכלי, ונשאיר את הנושא הדיון כלכלי. אני מאמין שהכרת הטיעונים הכלכליים, גם אם הם אינם נלמדים היום, היא חשובה עבור כל חוקר של תיאוריה כלכלית – לא ניתן ליישם פילוסופיית עולם המשפיעה על הכלכלה מבלי לבחון את השפעתה על הכלכלה. אבל לפני שנצלול פנימה, נסקור בקצרה את הרקע לתפיסה הכלכלית של מרקס – המהפכה התעשייתית במלוא עוצמתה.

ההוויה מעצבת את התודעה

קרל מרקס

“Workers of the world unite; you have nothing to lose but your chains.”

מרקס פרסם את “הקפיטל” (Das Kapital) בשנת 1867, כאשר המהפכה התעשייתית נכנסה בבריטניה להילוך גבוה. היום מסתכלים הכלכלנים על המהפכה התעשייתית כעל נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית בה שוחרר האדם מהמלכודת המאלתוסיאנית, מאותה מערכת איזונים טבעית שהותירה את אבותינו על סף רעב ועוני במשך מרבית חייהם, והגיעה בסופה לצמיחה אדירה ועלייה חסרת תקדים באיכות החיים. אבל החוויה שחוו אותם אנשים שחיו במהלך המהפכה התעשייתית הייתה לעיתים קרובות חוויה מפחידה של שבירת מוסכמות, נורמות וערכים שעוצבו במהלך מאות ואלפי שנים. המהפכה התעשייתית אופיינה תחילה בשינויים מהותיים בחלוקת העבודה, עלייתה של “ההתמחות”, סילוקם ההדרגתי של עובדי האדמה ועובדים יצרניים והחלפתם בבעלי חיים, בבעלי מלאכה שעבדו עם מכונות, ולבסוף במכונות אוטומטיות שדרשו מספר עובדים מצומצם ועבדו ביעילות גבוהה יותר. חיי המשפחה השתנו כאשר נשים החלו לצאת לשוק העבודה שנפתח עבורם (סביבת העבודה במפעלים ובתי החרושת הראשונים אולי תוגדר על ידי אנשים בני זמננו כ”לא אנושית”, אבל היא פתחה בפני נשים אפשרויות השתכרות שלא היו קיימים בפניהן בעידן החקלאות), ילדים החלו גם הם להיות מועסקים במפעלים (והוריהם קיבלו סטיגמה של נצלני ילדים), התנאים הסניטריים במפעלים היו נמוכים מאוד ושעות העבודה התארכו בקלות מעבר ל-12 שעות ביממה.

קרל מרקס ראה לנגד עיניו מערכת כלכלית אשר מטיבה עם חתך אוכלוסיה קטן מאוד אותם כינה “הקפיטליסטים”, האנשים שבבעלותם המפעלים ואמצעי הייצור, ופוגעת ברוב הציבור אשר מוצא את עצמו עובד עבורם. מחקריו של מרקס והפילוסופיה הכלכלית שפיתח נועדו לפתור את אי הצדק שראה. כמו כל הדרכים לגיהנום, גם דרכו של מרקס הייתה רצופה בכוונות טובות.

תיאורית הערך של העבודה

“Capital is dead labor, which, vampire-like, lives only by sucking living labor, and lives the more, the more labor it sucks.”

הטיעון הבעייתי ביותר של “הקפיטל” מתייחס לתיאורית הערך של העבודה אותה הוא מאמץ מהכלכלן הקלאסי דיוויד ריקארדו (Ricardo). ריקארדו טען שהמחיר של כל סחורה משקף את סך העבודה שהושקע בלייצר אותה. מרקס מרחיב את התאוריה הזו וטוען שהקפיטליסטים מעסיקים את העובדים ומשלמים להם בעד עבודתם שכר. התוצר הסופי של העבודה שייך לקפיטליסטים אשר מוכרים אותו בשוק בתמורה לערך-עודף: מכיוון שמחיר המוצר שנמכר משקף לפי תיאורית הערך את סך העבודה שהושקע בלייצר אותו (עבודתו של השכיר), ומכיוון שבסופו של יום הקפיטליסט יוצא עם רווח לאחר ששילם לשכיר את משכורתו, לא ניתן אלא להסיק כי הקפיטליסט מנצל את השכיר על ידי כך שהוא משלם לו פחות מהערך שיוצר עבורו השכיר. במילים של מרקס (פרק 18):

Capital, therefore, it not only, as Adam Smith says, the command over labor. It is essentially the command over unpaid labor. All surplus-value, whatever particular form (profit, interest, or rent), it may subsequently crystallize into, is in substance the materialization of unpaid labor. The secret of the self-expansion of capital resolves itself into having the disposal of a definite quantity of other people’s unpaid labor.

אני משער שיהיו קוראים שתמיד חשבו שיש אמת בדברים אלו. כל שכיר יודע שהוא שווה לבעל העסק שלו יותר מכפי שזה האחרון משלם לו מידי חודש. אם התפוקה של העובד הייתה נמוכה מהמשכורת המשולמת לו, הוא היה מוצא את עצמו בלשכת העבודה. אם התפוקה הייתה זהה לחלוטין לשכר, בעל העסק לא היה מוציא כל רווח מהעסק. אבל תפיסה זו מוטעית מכיוון שמרקס מאמין כי ערכם של המוצרים (המחיר בו הם נמכרו) משקף את סך העבודה שהושקעה בהם. הדבר היה נכון אולי בעולם בראשיתי, אבל לחלוטין מוטעה כאשר האדם החל לייצר באמצעות הון. במפעל, יש לעבודה של אדם שותף חשוב ביצירה של כל מוצר – ההון העומד לרשותו. כאן אין הכוונה לכסף, אלא לאמצעי ייצור. כאשר חרש מתכת מייצרת כלי ברזל, הכבשן, חומרי הגלם וכלי העבודה שותפים בתהליך הייצור. אם היינו נותנים לעובד לנסות לחשל חישוק ברזל באמבטיה, על אף מקצועיותו רבת השנים – הוא היה נכשל במלאכה.

אם כן ערכו של מוצר נקבע לא רק על ידי סך העבודה שהושקעה בו אלא גם על ידי סך ההון שהיה שותף בייצורו. הדבר יהיה ברור יותר אם נסתכל על מפעל מודרני אוטומטי (על מפעל כזה נאמר שהוא “עתיר הון”) המעסיק עובדים מעטים אשר אחראים בעיקר לבקרה ולתפעול שוטף של מכונות ענקיות המייצרות מוצרי אלקטרוניקה במהירות רבה מכפי שיכול כל עובד לייצר בעצמו. בסופו של כל יום עבודה מייצר המפעל סחורה בשווי של כמה מליוני שקלים. האם יוכלו העובדים הבודדים במפעל האוטומטי הזה לטעון כי כל המוצרים שיצאו מהמפעל הם פרי עבודתם בלבד וכי שכרם צריך להיות שווה מליונים כדי לשקף את הערך שהביאו ביצירתם? כך שברור שיש פה כשל לוגי.

מרקס עושה שמיניות באוויר כדי להתחמק מהנושא הזה. בשום מקום ב”קפיטל” הוא לא מנסה להוכיח את תיאורית הערך הזו (לפחות אני לא נתקלתי בניסיון). בסופו  של דבר הוא מודה כי ערכם של מכשירי הון בייצור עולה בהדרגה, אך טוען כי המכונה עובדת “ללא כל סיבה”, ומכיוון שאין לה כוונה אין לה תוספת בערך (ראו פרק 15, חלק 2, הערה 24), כלומר בסופו של דבר המכונה עובדת כמו השמש או כוחות הטבע, היא “חינמית” ומסייעת לייצור אבל מכיוון שהיא דומה במהותה לכוחות הטבע אין היא תורמת לערך המסחר. זוהי טענה כה מגוחכת עד שמרקס אפילו לא טורח לנסות להגן עליה. אם להון (לקפיטל) אין שום יכולת לייצר ערך ללא העבודה, אזי הקפיטליסטים היו שבויים של הפרולטריון, ולא ההפך.

תחזיות עתידיות

“The theory of Communism may be summed up in one sentence: Abolish all private property.” – Karl Marx

קרל מרקס מעניק כמה תחזיות המבוססות על התיאוריה הכלכלית שלו. תחזית לדוגמא מתייחסת לעתיד הקפיטליסטי. הקפיטליסטים יגדלו בעושרם אך יקטנו במספרם, ומנגד מעמד הפועלים יצמח בגודלו אך גם בהיקף העוני, העבדות והניצול שהוא חווה. תחת המערכת הקפיטליסטים רוב האזרחים יימחצו ויאבדו מאיכות חייהם. אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, המנוצלים ינצלו את יתרונם המספרי הרב וישברו את שלשלאות הדיכוי.

“While there is a progressive diminution in the number of the capitalist magnates, there occurs a corresponding increase in the mass of poverty, oppression, en­slavement, degeneration, and ex­ploitation. But at the same time there is a steady intensification of the wrath of the working class—a class which grows ever more nu­merous, and is disciplined, uni­fied, and organized by the very mechanism of the capitalist meth­od of production. Capitalism be­comes a fetter upon the method of production which has flourished with it and under it. The central­ization of the means of produc­tion and the socialization of labor reach a point where they prove in­compatible with their capitalist husk. This bursts asunder. The knell of capitalist private property sounds. The expropriators are ex­propriated.”

להגיד שמרקס פספס בתחזית שלו תהיה האנדרסטייטמנט של השנה, אבל חשוב להבין מדוע. המהפכה התעשייתית הגדילה את התוצר בצורה שטרם נחוותה בהיסטוריה האנושית. לאחר שנים מועטות בתפקיד, היה יכול כל עובד לדרוש העלאה או לאיים לעזוב את מקום עבודתו לטובת מפעל מתחרה שיעשה שימוש בניסיון שצבר. העובדות ההיסטוריות מלמדות אותנו שמבין שלוש הקבוצות החברתיות העיקריות שהתקיימו ערב המהפכה התעשייתית: העובדים הפשוטים, בעלי ההון, ובעלי האדמה – היה הזינוק באיכות חייהם של הראשונים הגדול ביותר. לצורך המחשה נסתכל על גרף מספרו של גריגורי קלארק (Farewell to Alms) המומלץ, כפי שמופיע בעמוד 276:

שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2005

שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2000
Farewell to Alms / Gregory Clark

חייו של הפרולטריון מעולם לא היו טובים יותר. הלא משוכנעים יכולים לקרוא גם את המחקר הזה של Voth (זהירות PDF) שמציג את הצניחה הדרמטית במספר שעות העבודה השנתיות באנגליה. מ-3,000 שעות בשנה ב-1850, ועד לכ-1,500 כיום.

בהתבסס על התחזית הראשונה, מרקס מבין כי המדינות הראשונות בהן הסוציאליזם יכה שורש יהיו מדינות אשר פיתחו את כל אמצעי הייצור האפשריים תחת הסדר הכלכלי הקיים. המדינות המתועשות ביותר הן המדינות “הבשלות” ביותר לסוציאליזם. ההיסטוריה תוכיח כמובן אחרת. מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה הן הרחוקות ביותר מסוציאליזם, בעוד שדווקא מדינות נחשלות טכנולוגית אימצו את הסוציאליזם (והקומוניזם) במהירות.

מרקס גם טען שתחת שלטון סוציאליסטי המדינה בסופו של דבר “תיעלם”. הסיבה לכך היא שהשיוויון בין כל האזרחים יהיה מוחלט ולא יהיה שוב צורך במנגנון כפייה כגון המדינה. המנגנונים המדיניים יפורקו ויחולקו בצורה שווה בין האזרחים. זו פנטזיה מעניינת, בעיקר מכיוון שכל חברה שאימצה את הסוציאליזם מצאה את עצמה עם מנגנונים ביורוקרטיים קשים יותר וממשלה גדולה יותר.

חלוקת העושר השוויונית

“From each according to his ability, to each according to his need” – Karl Marx, Critique of the Gotha Program

הפילוסופית איין ראנד עשתה מטעמים מהאמירה הזו בספריה.

מרקס ראה את שלב כינון הסוציאליזם כמרד של הפרולטריון כנגד מעבידיו. הפרולטריון יתפוס את השלטון, ילאים את אמצעי הייצור וכל ההון ויבטל את מושג הרכוש הפרטי. בשלב הזה יעבוד כל עובד על פי יכולתי ויקבל על פי צרכיו, בהרמוניה מוחלטת וללא קונפליקטים, מכיוון שאין יותר רכוש ששייך לאדם אחד אך לא לשני. הרכוש כולו נמצא בבעלות כולם.

סוציאליזם - שוויון בעוני

בפועל, כל ניסיון לכונן חברה שוויונית על פי עקרונות אלו הובילו למנגנון פוליטי דיקטטורי אשר מנצל את עבודת הרוב לצרכיו שלו. מעבר לכך, ראנד הראתה באופן ציני בספרה “מרד הנפילים” כיצד תחת תפיסה זו נהפך מותו של אדם זקן לאירוע משמח (כפנסיונר הנתמך על ידי החברה ושאיננו תורם, מותו מסמל חלוקה גדולה יותר עבור שאר העובדים) ולידתו של תינוק אירוע קטסטרופלי, שגורע מהכנסת הכל לטובת התינוק שהאם החליטה באופן אנוכי ללדת.

השפעותיו של מרקס

“The rich will do anything for the poor but get off their backs. ” – Karl Marx

בביקורת על מרקס בעיתון “הארץ” רושם שלמה אבינרי, בין היתר, את הדברים הבאים:

הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 כבר לא היה הקפיטליזם הפראי והבלתי-מרוסן אותו תיאר מארקס. זאת, בסופו של דבר, הסיבה שבגללה לא התרחשה מהפכה סוציאליסטית במערב אירופה, בניגוד למה שקיוו המהפכנים וחששו השמרנים.

כתוצאה מכך, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שתחילתו ב-1929 ושהביא, בין השאר, לעליית הנאציזם מצד אחד ולחיזוק כוחה של התנועה הקומוניסטית מצד שני, פותחה במערב – והפעם זה כלל גם את ארצות הברית – מערכת מפותחת של מדינת רווחה: תורתו של ג’ון מיינרד קיינס שימשה כהשראה לקפיטליזם מתגונן זה, שהבין כי כדי למנוע מהפכה הדרך אינה לדכא את הפועלים, אלא לאפשר להם, באמצעות התערבות המדינה בכלכלה, ליהנות מן הצמיחה הקפיטליסטית. מתברר כי מי שקראו את מארקס היו גם הקפיטליסטים וכדי למנוע את התממשות תחזיתו הם תרמו לשינוי המודל הקפיטליסטי הלא-מרוסן והחליפו אותו בקונסנסוס של מדינת הרווחה או – כפי שמודל זה קרוי בגרמניה – “כלכלת השוק החברתית”.

מעניין לחשוב על מדינת הרווחה המודרנית כעל תוצר שהושפע ממרקס. במבט ראשון אין הרבה במשותף בין העולם הסוציאליסטי שראה מרקס לנגד רוחו לבין מדינות רווחה מתקדמות היום כגון שבדיה או נורווגיה. קורפוס שלם של הוגים סוציאליסטים וכלכלנים קפיטליסטים אחראים במידה זו אחרת למדינת הרווחה, מרקס הוא ללא ספק אחד מהם.

ג’ון מיינארד קיינס טען במכתבו לברנרד שאו כי מרקס הופך ללא רלוונטי עם פירסום התיאוריה הכללית של קיינס, מכיוון שהיא שומטת את הקרקע תחת הבסיס עליו נשען מרקס – התיאוריה הריקארדיאנית. אולי הבוז שחש קיינס כלפי מרקס הוביל במידה מסוימת לניסיון שלו “לתקן” את הקפיטליזם על ידי תכנון ממשלתי. על המרקסיזם אמר קיינס בזמנו: “How a doctorine so illogical and so dull can have exercised so powerful and enduring an influence over the minds of men”, ולבסוף פטר את הסוציאליזם המדיני במילים: “little better than a dusty survival of a plan to meet the problems of fifty years ago, based on the misunderstanding of what someone said a hundred years ago”.

מרקס יוסיף להיות דמות היסטורית מעניינת וסביר שפילוסופים, סוציולוגים וחוקרים פוליטיים ימצאו השראה בכתביו. למרות זאת אני סבור כי בתחום הכלכלי הוא כיום לא רלוונטי.

הערה: ערוץ ה-BBC יצא לאחרונה במיני סדרה בשם The Masters of Money המתארת שלושה כלכלנים ששינו את ההיסטוריה הכלכלית, לדבריהם. הראשון הוא ג’ון מיינארד קיינס, השני הוא פרדריך האייק, והשלישי הוא קרל מרקס. מי שמחפש כמה מילים טובות על מרקס יכול לצפות בפרק עליו בקישור הבא:

 

לקריאה נוספת:

“Das Kapital” by Karl Marx (לינק)

“Karl Marx: The Almost Capitalist” by Louis Kelso

“a Farewell To Arms” by Gregory Clark

תודה מיוחדת לי' שנאלץ, במהלך הכנת הרשומה, לשמש כפרקליטו של מרקס

כשאנשים שילמו עבור הזכות לשלם

הוציאו לרגע שטר מהארנק שלכם והסתכלו עליו היטב.

כמה זמן הוא אצלכם בכיס? שעה? יום? שבוע? מתי אתם מתכוונים לבזבז אותו? בשעה הקרובה? עד סוף היום? רוב הסיכויים ששטר הכסף יישאר בארנק שלכם עד לרגע שבו תמצאו סיבה טובה להוציא אותו. אבל לא סביר שתעשו הכל כדי לבזבז אותו וכמה שיותר מהר. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לשמר את העושר שלנו באמצעות הכסף שלנו. כל עוד הוא בארנק, העושר שלנו נשמר. ללכת ולהוציא את הכסף מהר ככל הניתן נחשב לבזבזנות וצרכנות לקויה. הוצא את הכסף על מה שאתה באמת צריך – ככה תמיד חינכו את כולנו.

וכעת נסו לחשוב שאם לא תבזבזו את הכסף הזה עד מחר, יישאר לכם ממנו פחות. במקום חמישים שקלים, הוא יהיה שווה עשרים וחמישה. במקום עשרים שקלים, עד מחר ערכו יהיה עשרה שקלים בלבד. כיצד תתנהגו במקרה כזה? ההיסטוריה האנושית מכילה דוגמאות מעטות בלבד לניסויים שבוצעו בכלכלה וניסו לשנות את התפיסה שלנו לגבי כסף. היו כלכלנים ששאלו את עצמם מה היה קורה אם הכסף היה מעין “תפוח אדמה לוהט”, נטל שכל מי שמקבל אותו מנסה להיפטר ממנו וכמה שיותר מהר. כיצד הייתה נראית הכלכלה שלנו במצב כזה?

מהירות הכסף והמנטליות של משבר כלכלי

הרשומה הזאת עוסקת בניסיונות של כלכלנים ופוליטיקאים במהלך השפל הכלכלי הגדול להוביל חזרה לצמיחה באמצעות הגברת מהירות הכסף. הזכרנו בקצרה את מהירות הכסף ברשומה הקודמת העוסקת באינפלציה ובמיתוסים, והדרך הטובה ביותר להסביר מהי מהירות הכסף היא באמצעות משחק מחשבה קטן:

דמיינו עולם בו קיימים רק שני אנשים, חקלאי ושיפוצניק. לחקלאי יש את כל הכסף שקיים בעולם המיניאטורי שלנו – שטר של מאה שקלים. נניח שהחקלאי רוצה לתקן את הגג של הלול שלו, ומציע לשיפוצניק שיבצע את העבודה בתמורה לשטר של מאה שקלים. לאחר סיום העבודה, נגלה שיש לנו בעולם בסיס כסף של 100 שקלים (סה”כ כל הכסף בעולם) ותוצר כלכלי בשווי 100 שקלים (רכישת “תיקוני גג” בתמורה ל-100 שקלים). כעת נוכל להגדיר את “מהירות הכסף” שלנו, תוצאה החלוקה המתקבלת מחלוקת התוצר הכלכלי בהיצע הכסף. במקרה כזה מהירות הכסף היא “1” לתקופה.

אבל בואו נדמיין עולם מקביל, שבו מיד לאחר קבלת הכסף שואל השיפוצניק אם יש משהו לאכול, ורוכש אחר כבוד תרנגולת צלויה מהחקלאי בתמורה לאותו שטר של 100 שקלים. בעולם המקביל הזה בסיס הכסף נשאר אותו דבר. עדיין קיים בעולם רק שטר אחד של 100 שקלים. אך שטר זה הוביל לפעילות כלכלית (לתוצר נומינלי) של 200 שקלים: תיקון גג ללול בשווי של 100 שקלים, וארוחה דשנה לשיפוצניק בשווי 100 שקלים. מהירות הכסף בעולם המקביל הזה קפצה ל-“2” לתקופה, והתוצר של העולם הכפיל את עצמו.

שימו לב: אף נגיד בנק מרכזי לא הדפיס כסף, אף ממשלה לא לוותה אגרות חוב והשקיעה בכלכלה. השינוי היחיד היה גידול במהירות הכסף. אותו כסף מחליף ידיים יותר פעמים וכך מייצר פעילות כלכלית גדולה יותר. אם כלכלן יגיע לעולם המיניאטורי שלנו הוא עלול לחשוב, במידה מסוימת של צדק, כי הדרך הטובה ביותר לשפר את הכלכלה העולמית היא להגביר את מהירות הכסף כמה שיותר. אם היינו יכולים לשכנע את החקלאי ואת השיפוצניק להיפטר מהכסף שלהם כמה שיותר מהר (נניח, היינו אומרים להם שהוא רדיואקטיבי…), הייתה הפעילות הכלכלית גדלה עשרות מונים, ושני הפרטים באוכלוסיה היו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר. אותו כסף היה מחליף ידיים, אבל יותר פעמים – ובתמורה ליותר מוצרים ושירותים.

הבעיה היא שבשעה שהעולם נמצא במשבר כלכלי, מהירות הכסף נוטה לרדת. אנשים לא חשים בנוח לבזבז כסף במשבר, וחושבים שעדיף להם לחסוך אותו למקרה שהמשבר יגיע גם אליהם. התנהגות כזאת היא אולי נבונה עבור הפרט, אבל בהסתכלות מאקרו-כלכלית עלולה להוביל להחרפת המשבר עבור כלל האוכלוסייה. במהלך 80 השנים האחרונות היו כלכלנים רבים שניסו למצוא פיתרון לבעיה. ג’ון מיינארד קיינס הציע שהממשלה תפעל במקום האזרח הפשוט, תלווה כספים ותבזבז אותם במקומו; כלכלנים מוניטארים מסוימים הציע שהבנק המרכזי ידפיס כסף נוסף ויזרים אותו לכלכלה ופרדריך האייק אמר שאסור לעשות כלום, וצריך לתת לשוק לעשות את שלו. הכלכלן הגרמני סילביו גזל (Gesell) לעומת זאת, ולאחריו הכלכלן זוכה פרס הנובל אירווינג פישר (Irving Fisher)  הציעו להגדיל את מהירות הכסף על ידי כך שהם יגרמו לאנשים לשלם כסף בשביל להשתמש בכסף שלהם. הרעיון לא היה מטורף כפי שהוא אולי נשמע כעת.

שטרות מבוילים (Stamp Scrips) – הכסף שעולה כסף

הרעיון של שטרות מבוילים הוא מאוד פשוט. הממשלה מנפיקה שטר כסף, שנראה פחות או יותר כך:

Stamp Scrip - שטר מבוילשטר מבויל של Worgl

השטר שבתמונה שווה ערך לשילינג אחד. בצידו הימני יש מקום ל-12 בולים, המייצגים 12 חודשים. בשלב הראשון הממשלה משלמת לעובדים שלה משכורת באמצעות השטרות החדשים. נניח ששכרו של עובד ממשלה הוא 10 שילינג, והוא מקבל עשרה שטרות כאלה. אבל אליה וקוץ בה, לא ניתן להשתמש בשטרות הללו סתם כך. כדי שהכסף יהיה חוקי לשימוש במהלך החודש הקרוב, על העובד לרכוש בדואר בול השווה ערך לסנט אחד (מאית משווי השטר), להדביק אותו במקום הנכון, ולאחר מכן להשתמש בו. במילים אחרות, השווי של השטר לעובד הוא לא באמת שילינג יחיד, אלא 99 סנט. עדיין, זה עדיף מכלום.

העובד משתמש בכל שטרות ורוכש מצרכים אצל בעל המכולת השכונתי. עכשיו בידיו של בעל המכולת שטרות בשווי 10 שילינג – אבל לא לאורך זמן. אם החנווני “ישב על הכסף”, כלומר ישים אותו בצד ולא ישתמש בו עד החודש הבא, הוא יאלץ לרכוש בחודש הבא בולים כדי לשמור על ערכו את השטר. במילים אחרות, אם החנווני לא ישתמש בכסף במהירות – הכסף יהיה שווה פחות. אותו חוק פועל עבור כל בעל עסק שימכור לחנווני מוצרים ויקבל את השטרות הללו (מעין “חבילה עוברת” פיננסית) כתשלום עבור השירותים או המוצרים שיספק. מי ש”יתקע” בסוף החודש עם השטרות ייאלץ לרכוש את הבולים.

הכוונה שמאחורי הצורה שבה מתוכנן השטר המבויל היא יצירת אמצעי להגדלת את מהירות הכסף. כפי שהתמונה רומזת, לא מדובר בתיאוריה בלבד. השטרות המבוילים נוסו מספר פעמים בהיסטוריה במהלך שנות ה-30.

ניסוי וורגל (Worgl)

הכירו את וורגל, עיירה אוסטרית ציורית בחבל הטירול:

וורגל (Worgl)

למרות הנוף היפה והאוויר הצלול, החיים של 4,300 תושבי העיירה האוסטרית היו קשים למדי בתחילת שנות ה-30. 1,500 מתושבי העיירה היו מובטלים, והעירייה הייתה על סף פשיטת רגל. ראש עיריית וורגל החליט לבצע ניסוי מוניטארי בעיירה, ולשלם לעובדי העירייה חלק משכרם בשטרות מבוילים חדשים שהעירייה תנפיק. עלות הבולים החודשית הייתה שווה ל-1% משווי השטר מידי חודש, כלומר מידי חודש ערכו של הכסף נחלש בכ-1%. הכסף גובה ברזרבות של שילינג אוסטרי “אמיתי” שהופקדו על ידי העירייה – מחזיק בשטר המבויל יכל להמיר אותו בכל רגע לשילינג אוסטרי רגיל תמורת עמלה של 2% משוויו.

ב-1 באוגוסט, 1932, הונפקו שטרות וורגל מבוילים בשווי 32,000 שילינג (בערך 4,500 דולר במונחים של אז). בפועל, רק שליש מהם הוכנסו למחזור, מחשש ללחץ אינפלציוני. מחקרים מעריכים שהשטרות המבוילים של וורגל החליפו ידיים בתקופת הניסוי 463 פעמים, לעומת 21 פעמים בממוצע לשילינג הרגיל. המחזור הכלכלי הוכפל פי 20, תקבולי העירייה ממיסים (מדד טוב למדידת פעילות כלכלית) גדלו משמעותית וכמות המיסים ששולמו מראש הכפילה את עצמה. כבישים חדשים נסללו, דרכים ישנות תוקנו, אזרחים התחילו לנטוע עצים במטרה למכור אותם לכשיגדלו (השקעה) והעיירה אף בנתה מתקן סקי חדש ומאגר מים עבור יחידת כיבוי האש העירונית.

ניסוי וורגל מצוטט פעמים רבות על ידי אנשים המצדדים בכלכלה “חברתית”. לצערי הרב, כאשר ביצעתי את התחקיר לפוסט הזה, נתקלתי בלא מעט טענות מצד בלוגרים הנוגעות לתוצאות ניסוי וורגל שאינן מגובות בעובדות, המשמעותית שבהן היא הטענה שוורגל הגיעה לתעסוקה מלאה (אפס אבטלה). לטעון שתוך מספר חודשים 1,500 איש בעיירה קטנה באמצע שום מקום מצאו עבודה מצריך הוכחות, ואין אף מאמר שמגבה את הטענה הזאת. פישר היה מוכן לציין שבערך 50 איש קיבלו עבודה בעירייה, אבל טען שעצם העובדה שהאבטלה לא גדלה היא כבר הישג ” and permanent jobs were given to from 30 to 50 of the 1500 unemployed; but probably a powerful influence has been exerted to prevent any increase of unemployment, by keeping business active”, תעסוקה מלאה זה לא. ד”ר Margit Kennedy טענה שהאבטלה ירדה מ-25% ל-10% בלבד, אבל לא סיפקה מעולם שום נתון אמפירי לקביעה (חוץ מזה היא דוקטור לארכיטקטורה ותכנון עירוני, והמחקר שלה לא עומד באותו קנה מידה של מחקר כלכלי אמפירי).

היעדר נתונים מהימנים מונעת מהאקדמיה מלחקור ברצינות את ניסוי וורגל. רוב הנתונים מגיעים משיחות שבוצעו עם ראש העירייה ועם סוחרים ואזרחי המקום, לא ממאגרי נתונים מסודרים. הכלכלנים Baudin ב-1947 ולפניו von Murlay ב-1934 העריכו, בהסתמך על עדויות מהמקום, כי לעיירה הגיעו מבקרים רבים מרחבי אוסטריה, גרמניה ושוויץ כדי לחזות בניסוי ולראות את השטרות המבוילים. העיירה הפכה למעין מקום עלייה לרגל ומוקד משיכה לתיירים רבים. הגידול המשמעותי הזה בתיירות לעיירה יכול להסביר חלק נכבד מהעלייה במחזור ובהכנסה של תושבי וורגל.

סופו של ניסוי וורגל, 11 חודשים לאחר שהחל, הגיע כאשר הבנק המרכזי באוסטריה אסר על וורגל להמשיך להנפיק שטרות מבוילים. הנפקת כסף במדינה היא מונופול שמוענק לרשות המוניטרית, היינו לבנק המרכזי, ולגופים אחרים אין סמכות להנפיק כסף משלהם. במקרה הזה הבנק המרכזי חשש ש-170 העיירות האוסטריות שרצו ליישם את תכנית וורגל יובילו לאינפלציה והפסיק בחוק את הניסוי.

ניסויים נוספים בשטרות מבוילים

המעורבות של פישר הובילה לשורה של ניסויים נוספים בקהילות קטנות בארצות והברית ובקנדה. הצורה של הנפקת השטרות השתנתה בחלק מהמקומות. באלברטה, קנדה, למשל, השטרות לא היו מגובים ברזרבות של מטבע מקומי. במקום זאת, על השטרות היו 52 מקומות להדבקת בולים, ומידי שבוע היה נדרש מחזיק השטר לרכוש בול השווה ערך ל-2% מערך השטר. בצורה זו ציפו באלברטה לעלייה חדה יותר במהירות הכסף, ובנוסף, בכסף שעצם פעילותו מייצרת עבורו את הרזרבה: במהלך שנה ינפיקו תשלומי הבולים עמלות בשווי 104% מערכו של כל שטר, והרווח הזה ישמש כרזרבה עבור השטרות החדשים.

לא רק רשויות מקומיות הנפיקו שטרות מבוילים, גם עסקים וארגונים מקצועיים ניסו את ידם בהנפקת שטרות משלהם. התוצאות של מרבית הניסויים בארה”ב כמו גם באלברטה היו ברובן לא מעניינות: אף ניסוי לא נשאר פעיל יותר ממספר חודשים בודדים (ניסוי אלברטה הגיע לשנה והופסק), במרבית המקרים רוב בעלי העסקים המקומיים סירבו לקבל את השטרות החדשים ועובדים רבים סירבו לקבל תשלום באמצעותם. אין תוצאות אמפיריות המוכיחות כי הקפיצה המובטחת במהירות הכסף אכן התרחשה כתוצאה מהכנסת שטרות מבוילים לקהילות אלו בארצות הברית. כמו באוסטריה, גם בארה”ב אסר הבנק המרכזי בסופו של דבר את הנפקתו של כסף שאיננו פדרלי.

הסיבות לכשלון השטרות המבוילים הינן רבות – היו מקומות בהם התלוננו כי הנייר ממנו נעשה השטר לא היה איכותי מספיק ולא עמיד דיו. זיופים נוצרו במקרים רבים, ולעיתים עיצובו של שטר מבויל שונה מספר פעמים במהלך ימי חייו הקצרים כדי להילחם בזיופים. אבל הסיבה העיקרית הייתה אמון. לסוחרים ולאזרחים פשוט לא היה מספיק אמון בשטרות החדשים, שהיו עשויים מנייר בדיוק כמו הדולר הפדרלי בו הם שמו את מבטחם. הדבר מדגיש לדעתי יותר מכל את חשיבותו של האמון בכל מערכת מוניטארית.

דיון – האם שטרות מבוילים יכולים לעבוד

ניתן להבין את ההתלהבות שאוחזת בארגונים חברתיים מסוימים סביב הרעיון של שינוי צורת הכסף. גם אנשי המחאה החברתית בישראל העלו את ניסוי וורגל כדוגמה למערכת כלכלית חלופית. הבעיה עם שטרות מבוילים היא שמעולם לא נערך ניסוי בקנה מידה גדול (לאומי או אזורי) ולאורך זמן ממושך מספיק כדי לבחון את ההשלכות שלו על המערכת הכלכלית. תוצאות הניסויים הקצרים, למעט וורגל אשר חסר נתונים מהימנים, מעידים על אי הצלחה לחולל שינוי אמיתי.

אחת הבעיות המרכזיות שעולות משימוש בשטרות מבוילים היא האינפלציה. כסף מהיר הוא מתכון לאינפלציה מתקתקת, ובמידה מסוימת הכנסת מנגנון שמגביר את מהירות הכסף זהה להזרקת כסף למערכת. תארו לעצמכם שטרות מבוילים שמידי חודש מחייבים את המחזיק בהם לרכוש בול השווה ל-2% מערכם. זהו היום האחרון של החודש ואתם רוצים להיפטר מהשטרות שלכם ובאים אל בעל חנות מסוימת. בעל החנות מפתיע אותכם – אין לו בעיה שתקנו בחנות שלו, אבל המחירים עלו באחוז אחד. מדוע? מכיוון שהמוכר יודע שאם תשאירו את הכסף אצלכם (תחסכו אותו) הוא יאבד מחר שני אחוזים מערכו. אתם כבר ביצעתם בחירה לא לספוג את ירידת הערך אלא להשתמש בשטרות כדי לצרוך. לכן תעדיפו לקנות את המוצרים, אפילו בשחיקה של אחוז אחד מידי חודש, מאשר לספוג שחיקה של 2%. שחיקה של אחוז בחודש בשווי המטבע שווה ערך לאינפלציה שנתית של מעל ל-12%.

נראה שכוחם של השטרות המבוילים, אם הם אכן יחזרו בניסויים דומים בעתיד, יישאר בקהילות קטנות ולטווח הזמן הקצר. הגדלת מהירות הכסף באמצעים מלאכותיים בהחלט יכולה להוביל לגידול בתוצר הכלכלי כפי שהתיאוריה מרמזת – אבל בסופו של יום אם האדם לא יוכל לחסוך את כספו ולשמור על ערכו, אנו נמצא את עצמנו במצב של אינפלציה קשה, וזה עוד לפני שעסקנו בהשלכות של אי חיסכון על הפנסיה של כולנו.

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

“Free Money for Social Progress: Theory and Practice of Gesell’s Accelerated Money” by Jerome Blanc (American Journal of Economics and Sociology, vol. 57, No.4)

“Dated Stamp Scrip in Alberta” by V. F. Coe (The Canadian Journal of Economics and Political Science, Vol. 4, No. 1)

“Private Production of Scrip-Money in the Isolated Community” by Richard H. Timberlake (Journal of Money, Credit and Banking, Vol. 19, No. 4)

“Stamp Scrip – Money People Paid To Use” by Bruce Chapman (Economic Commentary, Federal Reserve of Cleveland, April 2008 Edition)

“Stamp Scrip” by Irving Fisher (1933)

על האינפלציה

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם “6 מיתוסים על אינפלציה” בבלוג “הכלכלה האמיתית”, אשר לפי הכתוב בו “שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות.” לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש”אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה”, בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

“באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה”

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה”עולם החדש” (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב”ערך המטבע”). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב “היציב”, נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650″ בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: “רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה”כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה”. הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש”תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים”.

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם “יציבות” בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש”אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה”.

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג’ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה ” To Spend, Spend, Spend”. ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל”תיאורית כמות הכסף” שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף “V” היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

Velocity of M2

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

 

 

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב “למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר”. תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין “כלכלה אמיתית” או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

הפרדוקס של סולו

מה היינו עושים בלי המחשבים שלנו? מעבר לצ’אטים, תיוגי התמונות וסרטוני חתולים המנגנים על אורגן, המחשבים שינו ביסודיות את האופן בו רובנו עובדים. פעולות חישוב מורכבות נפתרות היום בשניות, ארונות תיוק ענקיים פינו את מקומם למחשבים זריזים ויעילים שמחפשים ומוצאים במהירות את המסמכים המבוקשים, תורים לתשלום אגרות וחשבונות נעלמו תודות לתשלום האלקטרוני באינטרנט, הכספומטים שחררו אותנו מפקיד הבנק האפרורי והתור הארוך המוביל אליו. המחשבים ייעלו את העבודה שלנו, כל אחד מבין את זה. עובד יחיד עם לפטופ היום יכול להספיק עבודה שהעסיקה מחלקת עובדים עם חדר תיקיות וספריית אנציקלופדיות צמודה. ואולי התחושה הזאת, של הנסיקה בפריון (פרודוקטיביות) העבודה, הובילה את הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט סולו (Solow) להעיר בציניות בסוף שנות ה-80: “אפשר לראות את עידן המחשבים בכל מקום, מלבד בנתוני הפיריון”.

רוברט סולורוברט סולו – איפה הפריון?

פריון הוא נושא רציני בכלכלת עבודה. את הצמיחה האנושית הגדולה של 200 השנים האחרונות אנחנו חבים בעיקר לשיפור העצום בפריון העבודה. שיפורים טכנולוגיים שנעשו עם השנים הובילו לקיצור הזמן והמאמץ שהיו נדרשים לביצוע פעולות שונות והכרחיות עבור המין האנושי, והובילו לעלייה ברמת החיים. ניקח לדוגמא את המצאת הרכב הממונע. עלות האחזקה השנתית של סוס לפני עידן הרכב הייתה זהה למחירו. כלומר אדם שהחזיק סוס אחד כאילו קנה מידי שנה סוס חדש. הדבר הוביל לכך שמרבית האוכלוסיה החלשה בעולם המערבי הייתה “תקועה” במקום. העניים שחיו באזורים כפריים מרוחקים לא היו יכולים לקפוץ להתרעננות בעיר הסמוכה, לראות הצגה, או אפילו ללכת לבית ספר טוב. הדרך היחידה הייתה לתפוס טרמפ עם כרכרה שבמקרה עברה באזור. החלפת הסוסים במכונות בעלות מנוע בעירה הובילה לשיפור ניכר בפריון, שכן עלות האחזקה של רכב היא אחוז קטן מעלותו, ולראיה עד 1926 היה רכב בבעלות יותר מ-90% מהחקלאים באזור איווה. התחבורה כבר לא הייתה מנת חלקה של אליטה בלבד.

המצאת הרכב והרכבות גם טיפלה בבעיות אחרות ושיפרה את איכות החיים: היא הגדילה מהירות הנסיעה של אנשים וסחורות (בשנים הראשונות פי 5 בערך) ושיפרה רבות את הסניטציה בערים… סוס ממוצע “מייצר” מידי יום בין 10 ל-20 ק”ג גללים, וכך מידי יום היו מאות אנשים ברחבי העיר עסוקים בפינוי אלפי טונות של גללי סוסים מהרחובות.

דוגמה נוספת, חשובה יותר בעיניי, לשיפור בפריון העבודה היא המצאת הצנרת הביתית. במאה ה-19 הייתה כל טיפה של מים שנדרשה לצרכי כביסה, בישול ושטיפה נסחבת על ידי עקרת הבית אל תוך הבית, ולאחר מכן מפונה על ידיה מחוצה לו. אנחנו יודעים שבשנת 1885, למשל, הייתה עקרת הבית הממוצעת בצפון קרוליינה הולכת 240 ק”מ בשנה וסוחבת 35 טון מים. הצנרת הביתית יכולה, אם כן, להתחרות בקלות על תואר ההמצאה ששחררה את האישה מהבית.

ולכן תמוה בעיני הכלכלנים שכניסת המחשב וטכנולוגיות המידע (IT) בשנות ה-60 לא הובילו לקפיצה הגדולה והמבטיחה לפריון כפי שהיה נדמה לנו. אינטואיטיבית, המחשב הוא מכונה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיינו. אמפירית, המספרים פשוט לא היו שם. קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי בין השנים 1891-1972 היה 2.33%. אלו הן השנים שבהן נכנסו הצנרת והרכב לשימוש נרחב, והמצאות חשובות אחרות: רשת החשמל, מנוע הבעירה הפנימי, חימום מרכזי, פלסטיקה, רפואה מודרנית ועוד. לעומת זאת, בתקופה בה העיר סולו את הערתו וטבע את הפרדוקס, בעת כניסתם של המחשבים לכל תחום בחיינו ובעבודתנו, היה קצב הגידול בפריון 1.38% בלבד. מחירי הנפט הגבוהים יכלו להסביר חלק מהתופעה, אבל נראה היה באותה תקופה שבניגוד להבטחות הגדולות, המחשבים לא הובילו אותנו לעידן היעילות הבא, הם לא הקפיצו אותנו כמו הצנרת הביתית. לקריקטוריסטים היה דווקא הסבר משכנע לתופעה:

פרדוקס הפריון

לחצו להגדלה

ואז, בשנת 1995, משהו קרה. פריון העבודה החל לטפס למחוזות חדשים. בין השנים 1996 ל-2004 היה קצב הגידול הממוצע בפריון העבודה האמריקאי 2.46%. תרומתם של המחשבים סוף סוף הגיעה. ההסבר המקובל היה שנדרש זמן עד שהעובד הסתגל לטכנולוגיה והצליח להפיק ממנה את המיטב. דור חדש של עובדים שנכנס למעגל העבודה וגדל עם מחשב בחדר השינה מגיע לתפוקות חדשות וגבוהות יותר סוף סוף. האם אפשר לסמן וי על הפרדוקס של סולו?

עדיין נותרו כמה סקפטים. המפורסם שבהם הוא הכלכלן רוברט גורדון שטען במאמר משנת 2000 שהפרדוקס של סולו עדיין חי וקיים, וכי השיפור בפריון מתייחס בעיקר לתעשיית הייצור (בעיקר מחשבים וחלקים). ברוב המקומות בהם נכנסו המחשבים וטכנולוגיית המידע (סקטור השירותים למשל – שם אמור להיות השיפור הגדול ביותר לכאורה) לא רואים שום גידול ממשי. גורדון כנראה צדק. משנת 2004 ועד היום ירד בחזרה קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי ל-1.33% בלבד. מהפכת המחשוב והמידע אולי תרמה קצת לפרודוקטיביות של כולנו, אבל בשיעור נמוך בהרבה מההמצאות הקודמות של תחילת המאה. משקפי הקריאה היו כנראה חשובים יותר מאשר וורד 2003.

דיון על הפרדוקס

כלל חשוב במחקר הכלכלי אומר שאם התוצאות לא תומכות בהנחה שלך, יכול להיות שהתוצאות פשוט לא נכונות. אחת הסיבות האפשריות לקיומו של הפרדוקס היא שאנחנו פשוט לא מודדים נכון את פריון העבודה. אמרנו שעיקר השיפור בפריון אמור להימצא דווקא בסקטור השירותים (רואי חשבון, לדוגמא, אמורים להיות הרבה יותר פרודוקטיביים עם המצאת גיליון העבודה). ובכן, השיפורים בתוצרי תעשיית השירותים, קרי השיפור באיכות המוצר, שיווק ופירסום אפקטיביים יותר, שירות לקוחות יעיל יותר, מהירות תגובה – כל אלו הם תחומים שקשה יותר למדוד מאשר כמות המכונות שיוצרה בשעה במפעל אוטומטי. דוגמה שחוזרת הרבה היא הכספומט שעובד 24 שעות ביממה. חישבו על הנוחות והיעילות שמכונה ממוחשבת כזאת הביאה לעולם. לא צריך לחכות לשעות פתיחת הבנק כדי להוציא כסף מזומן, לא צריך לעמוד זמן רב בתור, וטעויות ספירה נעשו נדירות יותר. אבל כיצד נתון כזה ימדד בהצלחה בנתוני פריון העבודה?

אבל קיימים גם הסברים אחרים, ציניים הרבה יותר. גורדון טוען שבמהלך העשור האחרון האנושות התמקדה בחדשנות שלא באמת חסכה עבודה אלא בסה”כ החליפה את צורות הבידור והתקשורת שהיו קיימות – באריזות קטנות וחכמות יותר. לטענתו, החלפת נגן הדיסקים ב-iPod או החלפת הסלולארי ה”טיפש” בסמארטפון שמחובר תמיד לאינטרנט לא ייעלה את העבודה של האדם כמו שהיא היוותה פלטפורמה צרכנית שמאפשרת לנו לרכוש עוד מוצרים, עכשיו גם בזמן העבודה. ההסבר הזה מקומם מכיוון שגורדון מתעלם מהמכונית ללא נהג של גוגל, מההתקדמות בפיצוח הגנום האנושי והשפעתה על אורך החיים הצפוי לנו בעתיד, ומהיוזמות האחרונות לניצול משאבים מחוץ לכדור הארץ. כולן נעשו אפשריות בזכות כניסתה של טכנולוגיית המידע לחיינו.

אולי בעתיד נקבל תשובה חד משמעית שתפתור את הפרדוקס של סולו, או לפחות תשפר את הצורה בה אנו מודדים את השפעתן של טכנולוגיות והמצאות חדשות על חיינו. לבינתיים, בידקו את עצמכם – האם המחשב שעל שולחנכם משפר את הפרודוקטיביות שלכם בעבודה, או שמא אתם עסוקים מידי בירי בועות צבעוניות?


לקריאה נוספת (הרשומה מבוססת על המאמרים הבאים):

“Does The “New Economy” Measure Up To The Great Inventions Of The Past?” (2000) – Robert J. Gordon [PDF]

“Is US Economic Growth Over? Faltering Innovation Confronts The Six Headwings” (2012) – Robert J. Gordon [PDF]

“The Productivity Paradox of Information Technology: Review and Assessment” (1992) – Erik Brynjolfsson [PDF]
    
   

בין ורסאי לאתונה – סקירה ותובנות מספרו הראשון של קיינס

John Maynard Keyens - תועלת שוליתג’ון מיינארד קיינס נחשב לאחד הכלכלנים החשובים ביותר של המאה ה-20. קיינס הוא אבי האסכולה הקיינסיאנית של המאקרו כלכלה, ומוכר בעיקר עקב ספרו המהפכני “התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף”. אבל רשומה וביקורת זו תעסוק דווקא בספרו הראשון של קיינס, אותו כתב בשלהי 1919, ובו תקף את הפוליטיקאים האנגלים והצרפתים על נוסחו של הסכם ורסאי, ועל ההשלכות הכלכליות ההרסניות הצפויות, לטענתו, לכלכלת גרמניה ושאר מדינות אירופה בעקבותיו. תמוה שספר זה כמעט ואינו מוזכר היום, שכן בעת פירסומו הוא זכה לתהודה מרשימה, נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם לכתריסר שפות. אפילו יריבו המר העתידי של קיינס, הכלכלן האוסטרי פרידריך פון האייק (Hayek), שלח לקיינס מכתב מווינה ובו שיבח אותו והסכים כמעט עם כל הנקודות שהעלה בספרו.

לאחר כניעתה של גרמניה למדינות ההסכמה בסוף מלחמת העולם הראשונה, נפגשו בפריז נציגי המעצמות כדי לדון בתנאי הסכם השלום. אירופה הייתה בעיצומו של משבר כלכלי שנבע מהמלחמה, ואופיין במחסור במזון ובמצרכים בסיסיים, וכן במחסור בידיים עובדות (מרבית הגברים רק החלו לחזור מהחזית, רבים היו פצועים או לא מסוגלים לעבוד, וזאת בנוסף לגברים הרבים שמתו במהלך המלחמה). קולן של שלושת המעצמות הגדולות: צרפת, אנגליה וארצות הברית, היה בעל המשקל הכבד ביותר בהחלטות, וקיינס היה חלק מהמשלחת של משרד האוצר הבריטי, שמטרתה היתה לדאוג לאינטרסים הבריטים בחתימת הסכם השלום. קיינס מתאר בספרו 2 מתארי-על שיכולים לקבוע את תנאי ההסכם: האחד הוא תוכנית “14 הנקודות של ווילסון“, שעל בסיסה נחתמה הפסקת האש ושקיינס תומך באימוצה המלא בעת ניסוח החוזה, והשני, “הסכם השלום הקרתגי”, שאותו ניסו לקדם הצרפתים. “הסכם השלום הקרתגי” מתייחס להסכם השלום שנכפה על קרתגו (Carthage) על ידי רומא בשנת 146 לפנה”ס בסופן של המלחמות הפוניות. אגדות על נוקשותו של הסכם זה ועל ההרס שהסבו הרומאים מתארות כיצד חרשו את האדמה של השדות החקלאים הסובבים את קרתגו ומילאו אותם במלח. בשלב זה יבין כל קורא באיזו גישה תמך קיינס.

בשנה האחרונה אירופה עוברת גירסה מודרנית של “תנאי כניעה”. אמנם לא התרחשה אף מלחמה, אך משבר החוב האירופאי כבר החל לגבות קורבנות. מדינות כמו יוון וספרד נאלצות לבקש חילוץ כלכלי, אשר תנאיו הנכפים על ידי האיחוד האירופאי נראים לאזרחיהן כהסכם שלום קרתגי. התייחסתי כבר ברשומה קודמת לאבסורד שבדרישה מספרד לצמצם את ההוצאה הממשלתית כאשר המדינה נמצאת במשבר אבטלה של כ-26%, ולכך ניתן להוסיף את הדרישות המגוחכות של חברי פרלמנט אירופאים, לפיהן על יוון למכור איים שברשותה כדי לממן את החילוץ. היכרות עם ספרו של קיינס יכולה לעזור לקובעי המדיניות באירופה להמנע ממשבר עתידי עקב אמירות נחפזות.

דברי ההקדמה – כולנו רקמה אירופאית אחת

קיינס מתחיל את ספרו בסקירה כלכלית-היסטורית של חמישים השנים האחרונות על אדמת אירופה. מכיוון שהספר נכתב בשנות ה-20 המוקדמות, הוא נקרא ברובו על ידי אנשי דור ראשון או שני שחוו את המהפכה התעשייתית ואת הזינוק הכלכלי שבא בעקבותיה. קיינס מביע פליאה על הטבע האנושי המקבל שינויים כלכליים כמובנים מאליהם, מכיוון שהשינויים הכלכליים באירופה במהלך חמישים השנים האחרונות לא היו מובנים מאליהם בשום קנה מידה. הוא מזכיר לקורא כי במובנים רבים הוא עשיר יותר היום מאשר מרבית מלכי העבר, וכי כל המציאות הכלכלית היא חדשה מאוד, ולכן תמוה בעיניו שבני האדם נוטים להסתמך על כך שהיא תמשיך כמו שהיא מבלי להבין את הגורמים הכלכליים שהובילו אליה. לטענתו, אירופה איננה עוד יבשת המורכבת ממדינות המקיימות את עצמן, אלא מארג חברתי כלכלי של מדינות הסוחרות ביניהן ותלויות זו בזו. כך הוא מתאר למשל, את גרמניה בתור הלקוחה הגדולה ביותר של רוסיה, נורווגיה, הולנד, בלגיה, שוויץ, איטליה ואוסטרו-הונגריה, והלקוחה השנייה בגודלה של בריטניה, שבדיה ודנמרק. פגיעה אנושה בכלכלת גרמניה, טען, תביא לסבל מיותר לאזרחיה ולבסוף גם לאירופה עצמה.

הבעיות עם הסכם ורסאי

קיינס מזהה כמה גורמים קריטיים בחשיבותם לכלכלה הגרמנית, אשר נמצאים תחת סיכון בשל תנאי ההסכם:

סחר ימי והמושבות מעבר לים, גרמניה נאלצה בעקבות ההסכם למסור את כל כלי השיט הגדולים שבבעלותה (מעל 1,600 טון), ועוד כמחצית עד כדי רבע משאר כלי השיט, וכן התחייבה לבנות על חשבונה כלי שיט עבור מדינות ההסכמה כדי לפצות אותן על אובדן ספינותיהן. תנאי ההסכם מאפשרים למדינות ההסכמה להלאים רכוש גרמני במושבות הנמצאות מעבר לים, אך להשאיר את הגרמנים עם החובות שלוו כנגד אותם נכסים. מעבר לכך,  בשטחי אלזס-לורן הצמודים לצרפת, הולאם כל הרכוש הגרמני, לרבות זה של היזמים הפרטיים שהקימו מפעלים ועסקים באזור. קיינס הזהיר שפעולה זו תפגע קשות ביזמות הפרטית ותגרום למרמור בקרב אזרחי גרמניה.

פגיעה בייצור הפחם והברזל הגרמני, שכמוהו כמכת מוות לאוכלוסיה הגרמנית. ההסכם הלאים את חבל הסאר (Saar) לטובת הייצור הצרפתי, ואת אזור סיליסיה עילית (Upper Silesia), האחראי על כרבע מאספקת הפחם במדינה, לטובת פולין. בנוסף, גרמניה חויבה להעביר כ-40 מיליון טון פחם בשנה כפיצוי למעצמות על הנזקים שגרמה לתעשייה שלהן במהלך המלחמה. כתוצאה מכך, טוען קיינס, גרמניה לא תוכל למלא את דרישות הפחם של אזרחיה שלה, ומדינות אחרות שלא כלולות בהסכם, כמו אוסטריה ושוויץ, עלולות לרעוב מכיוון שהן רוכשות את יתרת הפחם הגרמני לעצמן, וכעת לא יוכלו לייבא ממנה. באשר לברזל, שטחי אלזס-לוריין שיעברו לצרפת אחראים ל-75% מאספקת הברזל לגרמניה.

אך הנושא העיקרי בו עוסק הספר הוא סוגיית תשלומי הפיצויים שנדרשת גרמניה להעביר למדינות ההסכמה. קיינס טוען שהסכומים שנדרשים מגרמניה הם דמיוניים, ואין כל דרך בה גרמניה תוכל לעמוד בהם.

קלמנסו, וודרו ולויד בפריז

“ניצחנו, שהגרמנים ישלמו”
קרדיט תמונה

קיינס טוען כי סך התביעות הכספיות מגרמניה מסתכמות בסכום של כ-40 מיליארד דולר, הון תועפות במונחים של אז. מנגד, קיינס מחשב את יכולת ההחזר של גרמניה כנמוכה משמעותית: לאחר חיבור שווי הנכסים של אזרחי גרמניה שהולאמו על ידי מדינות ההסכמה, רזרבות הזהב של גרמניה (אשר פגיעה בהם עלולה לסכן את יציבות הדויטשה מארק), הלאמת צי הסוחר הגרמני ואחזקות ונכסים פיננסים של גרמניה שיועברו לידי מדינות ההסכמה מגיע קיינס לסכום החזר ראשוני של כמיליארד וחצי דולר – שיותיר את גרמניה מרוששת.

מסקנותיו של קיינס הן שההסכם בחוזה ורסאי איננו טוב לאף אחד מהצדדים. מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה בגרמניה, ייפגע גם האיזון הכלכלי האירופאי. מדינות מסוימות ימצאו עצמן ללא מוצרים שנהגו לייבא מגרמניה, ויגלו שגרמניה איננה מעוניינת או איננה מסוגלת לרכוש את מוצריהן כפי שעשתה בעבר. הפגיעה הזו בייצור ואי היכולת הגרמנית לשלם יובילו לתסיסה בקרב אזרחי גרמניה ועלולים לפגוע בצמיחה המהירה שחוותה אירופה לפני המלחמה. קיינס מסיים את ספרו עם המלצות לשינוי החוזה ברוח “14 הנקודות”, אשר מותיר את מרבית שטחיה של גרמניה בידיה, ומוריד משמעותית את סכומי הפיצויים שעליה לשלם.

הסכין בגב האומה (Dolchstoßlegende) ומחשבות על יוון

המשך ההיסטוריה ידוע. ב-1923 גרמניה פשטה את הרגל והודיעה שלא תוכל לשלם את חובותיה. ב-1924 הוחלף חוזה ורסאי בתוכנית דאווס שלמעשה הקטינה את תשלומיה של גרמניה בהדרגה, עקב ההבנה שגרמניה פשוט לא תוכל לשלם את הפיצויים לגביהם התחייבה. משנת 1924 עד 1929 החל להתחזק גל של היפר-אינפלציה במדינה, עד להופעתו של המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ויחד איתו עליה חדה באבטלה. במקביל החל להתפשט מיתוס ה”סכין בגב האומה”, לפיו הפוליטיקאים שחתמו על חוזה ורסאי בגדו בגרמניה והותירו אותה הרוסה כלכלית ומדינית. עם עליית הנאצים ב-1933, הפך המיתוס לסיפור הלאומי הרשמי אודות הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. האשמה נפלה על החשודים המידיים בעיני המשטר הנאצי: מנהיגי רפובליקת ווימאר, המרקסיסטים, וכמובן היהודים.

תועלת שולית | Dolchstosslegende - סכין בגב האומה

סכין בגב האומה
מקור: ויקימדיה

ספרו של קיינס מעניין ורלוונטי היום יותר מתמיד. הסיבה לדרישות הצנע או למכירת שטחים ריבוניים היום נובעת מזעם של הצד המנצח: ב-1918 מנצחי המלחמה, וב-2011 הכלכלות החזקות שהבנקים שלהן השקיעו בחובות המדינות החלשות. השארת הדיון בידי הפוליטקאים, שמנסים להראות לציבור בוחריהם מצג לפיו “הם פישלו, ואנחנו נלמד אותם לקח” אולי ישרת את שאיפותיהם הפוליטיות של אותם נציגים, אך תפגע בטווח הארוך בכלכלה האירופאית ובהרמוניה בין המדינות.

עותק של הספר ניתן לרכוש כאן, ועבור אלו מכם שאינם ביבליופילים כמוני, ניתן גם לקרוא ולהוריד את הספר בחינם דרך פרויקט גטנבורג.

עידכון: תוקן עיוות בתיאור המלחמות הפוניות, תודה לחן על תשומת הלב.

Made in China

ארה”ב סערה בשבוע האחרון עקב שערוריית המדים של הנבחרת האולימפית האמריקאית. התקשורת חשפה כי ראלף לורן, שנבחר על ידי הועד האמריקאי האולימפי לעצב את מדי האולימפיאדה של הנבחרת, העביר את המדים לייצור בסין. מדיה של הנבחרת האולימפית המייצגת את האומה האמריקאית נתפרו על ידי מי שעולה והופכת למתחרה הגדולה ביותר של ארצות הברית בעולם. פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, רפובליקנים ודמוקרטים, התבטאו בחריפות כנגד המעשה. אבל האמת העצובה היא שאירוע זה הוא בסך הכל מקרה מייצג, תקשורתי מאוד, של תהליך הגלובליזציה שעובר על שוק התעסוקה העולמי מזה למעלה משני עשורים. אפשר להתווכח בלי סוף סביב השאלה האם ראוי כי מדים של נבחרת אולימפית ייתפרו בתחומי המדינה או מחוצה לה, אבל זהו לא העיקר. תעשיית הטקסטיל וההלבשה האמריקאית העבירה כבר מזמן כמעט את כל מפעליה למדינות המזרח. בארצות הברית הגדולה יש כיום פחות מ-90,000 עובדים המועסקים כעובדים יצרניים בתעשיית ההלבשה. בתחילת שנות ה-90 היו קצת פחות ממליון.

גם בישראל המצב דומה. בעשור האחרון עקרו מארצנו מפעלי טקסטיל והלבשה רבים, ואלפי עובדים איבדו את מקום עבודתם לטובת עבודה זולה יותר בארצות הנכר. הציבור הישראלי חזה במפעלים שנסגרו ובעובדים שהסתגרו בתוכם. טענות רבות נשמעו ועודן נשמעות על הסיבות לכך. בין רדיפת הבצע של היצרנים שמוכנים להשמיד את התעשייה המקומית בשביל לייצר בזול יותר בחו”ל, להבנה כי העולם השתנה ופירמה שלא תעבור לייצר גלובלית פשוט לא תשרוד. פוסט זה הוא מעין כתב הגנה המנסה להציג את הצד השני של המטבע: לבחון את הסיבות לעזיבת המשרות, להסביר מדוע כלכלית אין דרך אחרת ומדוע אני מאמין שהפרוטקציוניזם לא יעזור, מה אנחנו מרוויחים ממעבר היצור כחברה ומהי ההשפעה החיובית של תהליך זה על האנשים העניים ביותר בעולם. נפתח בהסבר קצר על מדוע כל זה קורה.

מבנה העלויות קובע את מיקום היצור

תעשיית ההלבשה (קרי, יצור פרטי הלבוש) היא מוטית עבודה (Labor-Intensive). משמעות הדבר היא שמרבית הפעולות הקשורות לתהליך הייצור של הבגדים תלויות בעבודה אנושית, ולא במכונות ייצור. אם הייתה התעשייה מוטית-הון (Capital-Intensive), דהיינו רוב פעילות הייצור בה הייתה מתבצעת על ידי מכונות ואמצעים אחרים, אז לצורך הגדלת הייצור היה צריך לקנות מכונות נוספות או מכונות משוכללות יותר. אך כאשר התעשיה מוטית-עבודה, כדי לייצר יותר, צריך בעיקר לשכור יותר ידיים עובדות. זוהי הסיבה ששכרם של העובדים היצרניים בתעשיית ההלבשה הוא מרכיב עיקרי במבנה העלויות של הפירמות, ומכאן נובע היתרון של חברות ההלבשה המייצרות במדינות בהן השכר הממוצע נמוך מאוד.

מעבר לכך, הידע המקצועי והתשתית הטכנולוגית הנדרשים לצורך הקמת עסק לייצור בגדים הם יחסית פשוטים וזולים, כך שעסק לייצור בגדים נקלט בקלות גם במדינות עם תעשייה בעלת רמה טכנולוגית נמוכה. לא צריך להיות מדען טילים כדי לייצר ג’ינס, והלוואה נמוכה להקמת עסק יכולה לממן את הציוד הראשוני הנדרש.

מנגד, תעשיית הטקסטיל (קרי, יצירת האריגים וחומרי הגלם) היא תעשייה מוטית-הון. מרבית האמצעים הנדרשים ליצור טקסטיל הם מכונות, ולא אנשים. תעשיית הטקסטיל נדדה בהדרגה מהמדינות המפותחות אל המדינות הצומחות בעקבות תעשיית ההלבשה. יצרני הבגדים שמייצרים כעת בסין, בנגלדש, סרי לנקה וויאטנאם צריכים חומרי גלם כדי לעבוד, ותעשיות שמייצרות את חומרי הגלם קרוב אליהם זוכות לספק אותם. עלויות ההובלה הימית של מוצרי הטקסטיל מהמדינות המפותחות ליצרני הבגדים במדינות הצומחות, ומשם בחזרה למדינות המפותחות, הן שהכריעו את הכף לטובת העברת יצור הטקסטיל גם הוא מזרחה.

חשוב להדגיש כי מאז ומתמיד (או לפחות, ב-200 השנים האחרונות) עבדו בתחום היצרני של תעשיית ההלבשה אנשים המשתייכים לשכבות החלשות והעניות באוכלוסיה. בתחילת המאה הקודמת היו מרבית הבגדים מיוצרים בבתי האנשים. עם התיעוש הועבר הייצור למתפרות ולמפעלים יעילים יותר. מפעלים אלו היו באופן מסורתי ממוקמים באזור החלשים יותר של המדינה. בארה”ב לדוגמא, עיקר הייצור של תעשיית ההלבשה והטקסטיל התמקד בדרום-מזרח המדינה, הנחשב לעני יותר. נדידת העבודה לעבר שווקים זולים יותר היא בסך הכל צעד נוסף באותו כיוון בו צועדת התעשייה מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית.

 העתקת המפעלים – חזירות או חוסר ברירה

הטענה שעולה בתקשורת בכל פעם שמפעל נסגר עקב מעבר ליצור בארץ זרה היא שהבעלים של המפעל עשה בחירה אנוכית של סגירת העסק, פיטור העובדים והפקרת משפחותיהם בעבור בצע כסף. מחזיקים בגישה זו מכירים בהבדלים הניכרים שבין עלות העסקה של פועל במדינה צומחת כמו סין או בנגלדש לבין עלות העסקה של פועל ישראלי, אך להערכתם הבחירה לייצר בחו”ל איננה הכרחית אלא נועדה להגדיל את רווחי בעלי המפעלים. לדידם, המפעלים יכולים להתקיים גם עם עבודה ישראלית, אך במתח רווחים נמוך יותר. כדי לבחון את הגישה הזו, די שנסתכל על מה שקרה לכל אותם בעלי מפעלים “ציוניים” ופטריוטים, שבחרו להשאיר את היצור על אדמת ישראל. דוגמא מייצגת היא חברת דלתא גליל, ודוחות קיץ 2005 (שלפחות בתחילת הדרך, ניסתה להשאיר את הייצור בגבולות הארץ).

דלתא היא מחברות הטקסטיל המובילות בישראל. יו”ר החברה ובעל השליטה בה בשנת 2005, מר דב לאוטמן, היה טיפוס שניתן להגדירו בקלות כפטריוט. הוא הרבה לדבר על רצונו להפוך את דלתא ל”טבע של הטקסטיל”, כלומר לחברה ישראלית גדולה ומצליחה התורמת למשק הישראלי. מסיבה זו דלתא לא מיהרה להעביר את מרבית הייצור שלה לסין ולשווקים מתפתחים אחרים כמו חברות ההלבשה האחרות. במחצית 2005 דיווחה דלתא על הפסדים של כמעט 6 מליון דולר. המסר הובהר, ודב לאוטמן התחיל בתוכנית התייעלות כואבת הכוללת פיטורין של 550 עובדים ישראלים. הכתבה ב-NRG מתארת את הסיבות להפסדי החברה:

כנראה היא טעתה כשהתעקשה תקופה ארוכה מדי להחזיק מפעלי ייצור במדינות יקרות כמו קנדה, ישראל ואפילו הונדורס, שם אמנם זול להעסיק עובדים, אבל לעומת סין – שבה ניתן לייצר מוצר מוגמר במהירות, כי כל המוצרים הנלווים לבד ולתפירה נמצאים בקרבת המפעל – להונדורס צריך לייבא את סרטי הגומי או את הכפתורים, דבר שמייקר בסופו של דבר את הייצור.

[…]

בישראל, שבה כל פועל ייצור עולה לה 1,000-800 דולר בחודש – לעומת 100 דולר בסין – היא מפטרת, כאמור, כ-550 עובדים . בענף הטקסטיל אומרים שדלתא איחרה בתגובתה, והחזיקה זמן רב מדי במפעלים יקרים ובמרכז לוגיסטי בהונגריה – שאותו היא סגרה לאחרונה ואשר היה טעות מבחינתה, כפי שמודה אפילו טיברג.

 את שנת 2005 סיימה דלתא עם הפסדים של 38 מליוני דולרים והוכיחה שגם חברה צומחת ומותג מנצח שלא עוברים לייצור זול, פשוט לא מצליחים לייצר רווחים. הציבור הישראלי לא עודד את התעשייה הישראלית על ידי כך שהסכים לרכוש בגדים תוצרת הארץ במחירים יקרים יותר, כדי לתמוך בתעשייה. כך דיבר הציבור, כפי שהוא מדבר פעמים רבות, ב-2 קולות: האחד דורש שמירה על תנאי העובדים הישראלים, והשני מסרב  לשלם את המחיר הדרוש לכך.

השפעת הגלובליזציה על העובדים במדינות הצומחות

טענה נוספת שנשמעת על ידי מתנגדים, בדרך כלל מהצד הפוליטי השני של המתרס, נוגעת בתנאים ובשכר הנמוכים המוענקים לעובדים באותן מדינות מתפתחות בעבור עבודתם. אותם אנשים יודעים להצביע על השכר הנמוך משמעותית של העובד הויאטנאמי יחסית לעובד האמריקאי או הישראלי, לשעות העבודה הרבות יותר, ולכך שלעובד בקמבודיה אין מזגן במפעל אלא מאוורר תעשייתי גדול בתקרה, במקרה הטוב. דוגמא לרטוריקה מסוג זה נוכל למצוא בדבריה של ח”כ שלי יחימוביץ’ אשר בראיון להראל פלג ברדיו “קול הכינרת” אמרה, בין היתר, “בסין יותר זול. כי בסין מעסיקים עבדים לא עובדים והפועלת הסינית מרוויחה דולר ליום“.

נקודות אלו, בעודן נכונות, הן לא יותר מאשר תוצר של ראייה סובייקטיבית המתעקשת לחפש קרבנות. כדי לענות על השאלה “האם הגלובליזציה דנה את העובדים במדינות הצומחות לחיי עבדות ועוני”, עלינו קודם כל לשאול את עצמנו מה היה קורה אם משרות הטקסטיל לא היו עוברות אל אותן מדינות. התוצאות אליהן נגיע עלולות להפתיע גם את ח”כ יחימוביץ’.

תעשיית הטקסטיל וההלבשה מהווה חלק ניכר ומרכזי בתוצר של מדינות צומחות רבות. נתונים לשנת 2008 מעידות כי תעשייה זו מהווה 5% מסך התוצר בסרי לנקה, אבל 12% מהתוצר הקמבודי ו-15% מהתוצר הפקיסטני. עבור כלכלות אלו, וכן עבור הכלכלה הבנגלדשית, מהווה התעשייה את המקור העיקרי ליצוא (מעל 50% מסך היצוא השנתי). בכך התעשייה למעשה מהווה את המקור החשוב ביותר למטבע זר במדינה, שמשמש לרכישת מוצרי יסוד רבים בשווקי העולם עבור תושביהן. השכר הנמוך ביותר במדינות מתפתחות נמצא באופן כללי בתעשיית החקלאות. בתעשייה זו עבדו מרבית אזרחי העולם העני עד לאחרונה. הסיפור של סין ושל כלכלות צומחות רבות אחרות הוא המעבר מהחקלאות לייצור. בממוצע, העבודה היצרנית במפעלים ובבתי החרושת מעניקה לעובדים במדינות אלו שכר של בערך פי 2 מהשכר של עובדי האדמה במדינה. עבודה בתעשיית ההלבשה והטקסטיל מעניקה לרוב שכר גבוה יותר מהממוצע בתעשיית הייצור – כך שאם חברות האופנה והטקסטיל היו מחזירות את המפעלים הביתה ומפסיקות להעסיק את המקומיים בתנאים הנמוכים, שכרם היה יורד עוד יותר ומצבם מידרדר חזרה. החברות לא ישקלו להשוות את תנאי השכר של העובדים הסיניים עם העובדים הישראלים – לא מיוזמתם. אחרת, לא היו מפסיקים את היצור בארץ מלכתחילה.

כדי להמחיש את ההשפעה החיובית של הגלובליזציה על אותם “עבדים” מודרניים, ראו את התפלגות השכר השנתי בקמבודיה. הנתונים לצערי נכונים לשנת 2000 עקב בעיית זמינות נתונים:

שכר שנתי לעובד בקמבודיה (בדולרים, שנת 2000)

תועלת שולית - Annual Wage in Cambodiaמקור נתונים: UNIDO. מקור הגרף: דוח מחקר IDO המצוטט בסוף הפוסט.

תעשיית הטקסטיל העלתה בשנת 2000 את השכר במדינה ואפשרה לעובדים לשדרג עצמם ולשפר את חייהם. השוואת השכר של העובדים במדינות אלו לשכרם של עובדים במדינות המפותחות הנה מוטעית מכיוון שהיא איננה לוקחת בחשבון את עלות המחיה הנמוכה של המדינות הצומחות. אין איש אשר יטען כי העובדים בתעשיית ההלבשה בקמבודית שורקים בכל בוקר בדרכם לעבודה, אך העבודה ב”מפעל היזע” מהווה שיפור לתנאי ההעסקה שעמדו בפני הוריהם, ונותנת להם את האפשרות להעניק חיים טובים יותר לילדיהם.

אבל נתון חשוב לא פחות היא ההשפעה החברתית של הגלובליזציה ונדידת עבודות הייצור על האוכלוסיות המוחלשות במדינות אלו. אני מדבר על הנשים. במדינות הללו מצבן הכלכלי, החברתי והפוליטי של הנשים הינו בכי רע. מרבית התעסוקה של הנשים התמקדה עד לעידן הגלובליזציה בשני תחומים. הסקטור הביתי – כלומר ניקיון הבית או עבודה במשק הבית של משפחה אחרת, והסקטור ה”לא פורמלי”. זה שאין לגביו יותר מידי סטטיסטיקות ממשלתיות. ודי לחכימא ברמיזה. נדידת העבודות היצרניות בתחום ההלבשה למדינות אלו הוציאה את הנשים מהבית לעבודה ותרמה לכוחן של הנשים ולהעצמתן. נשים, צעירות ברובן, נכנסו לעבודה בייצור הלבשה בגיל צעיר, וחלקן באוכלוסיה העובדת בסקטור זה גבוה במיוחד. נתונים לשנת 2004 לדוגמא (מקור: UNCTAD, דו”ח IDO המצוטט בסוף) מראים כי 90% מהעובדים בסקטור הטקסטיל וההלבשה בבנגלדש ובקמבודיה הן למעשה עובדות. הן מהוות גם 87% מהעובדים בתחום בסרי לנקה, 72% בהפיליפינים, 62% בסרי לנקה, 80% בבוצוואנה, ו-67% במאוריטניה. במדינות אלו, עד לפני עשורים מעטים, כלל לא היו אפשרויות תעסוקה לנשים. לא ניסחף, שכרן של הנשים עדיין נמוך יותר ב-30% משכרם של הגברים המחזיקים במשרה זהה. בעיה זו קיימת גם בעולם המפותח והמערבי. אבל יצירת המפעלים “הנצלניים” במדינות אלו נותנת לנשים סיכוי לשפר את חייהן ולחזק את מעמדן בחברה.

קשה אולי לאדם המערבי לזכור זאת, אבל בתחילת המאה ה-20 היו סדנאות יזע ותנאי עבודה נצלניים דווקא בעולם המערבי שרק התחיל לצמוח כלכלית. ניו-יורק הייתה מלאה בסדנאות לייצור בגדים בשכר נמוך, ובחלק מהמקרים היו העובדים מחויבים לשלם מראש בעבור הכסא שלהם ועבור החשמל שבו השתמשו (!). העובדים בחרו לעבוד שם לא מכיוון שהם אהבו את העבודה, אלא מכיוון שהיא הייתה טובה מהאלטרנטיבה. כך שיפרו את חייהם והבטיחו עתיד טוב יותר לילדיהם.

עבודת המחוקק – חוזרים לפרוטקציוניזם

חלק מהמחוקקים הנמרצים העבירו חוקים שיגנו לכל הפחות על רכש טקסטיל ציבורי. ההיגיון הוא שרכישות של ציוד טקסטיל והלבשה על ידי מוסדות המדינה, הממומן בכספי מיסים של אזרחי המדינה, צריך להיות מושקע בתעשיה המקומית. כך למשל צמח לו “חוק הטקסטיל הבטחוני” שהציעה שלי יחימוביץ. עיקרי החוק, כפי שמצוין באתר האינטרנט של ח”כ יחימוביץ’:

חוק הטקסטיל הביטחוני, המובא כתיקון בחוק חובת המכרזים, יחייב את צה”ל, המשטרה והשב”ס להעדיף מוצרי טקסטיל שיוצרו בארץ. החוק קובע כי מפעלים ישראליים יוכלו לזכות במכרזים של טקסטיל עבור כוחות הביטחון גם אם הצעותיהם יהיו יקרות ב-50% מההצעה הזולה ביותר של מתחרים מחו”ל.
משמעות הצעת החוק היא תוספת של אלפי עובדים ישראלים מאזור הפריפריה לתעשיית הטקסטיל. מדובר בעשרות מתפרות של מפעלי “המשקם”, ובמפעלים ומתפרות בקריית שמונה, חורפיש, בית ג’אן, שדרות, אשקלון, ירכא, דימונה ועוד.

יחימוביץ’ לא המציאה את החוק. הוא היה קיים עוד לפניה. אבל בעבר ההגבלה נגעה להעדפת תוצרת מקומית אלא אם כן מחירה היה יקר ב-15% לפחות מהאלטרנטיבה. כפי שניתן להבין, התוצרת מחו”ל זולה משמעותית יותר מתוצרת הארץ. יחימוביץ’ גם לא התייחסה בדבריה להשלכות התקציביות של המהלך – אפליה זו, צודקת ככל שתהיה מנקודת מבט פטריוטית לאומית, תגדיל את הוצאות משרד הביטחון.

חוק דומה שהוצע, גם הוא בחסות ח”כ יחימוביץ’, הוא חוק הדגל, המחייב את המדינה ואת הרשויות המקומיות לקנות דגלים מתוצרת הארץ. חוק זה, כמו חוק הטקסטיל הביטחוני והעליהום האמריקאי סביב סוגיית המדים של הנבחרת האולימפית, מייצג סוג של הפרדה מנטלית עבורנו כצרכנים מערביים: זה בסדר לקנות בגדים שמיוצרים בסין ופוגעים במשרות בארץ, אבל כשמדובר בדברים סמליים “ערכיים” כמו מדים או דגל – אז חייבים לקנות כחול לבן, או אדום כחול לבן. ייאמר לזכותה של ח”כ יחימוביץ’ כי היא פועלת בתחום אחריותה. בראייתה כמחוקקת, עבודות אשר נסגרות בארץ כדי לחסוך למדינה כסף ברכישת מדים ודגלים בחו”ל מובילות להוצאות גדולות יותר, בתשלומי אבטלה והעברות סוציאליות. בנקודה זו, אגב, יחימוביץ’ כנראה צודקת, ואתייחס אליה בסוף הפוסט.

הבעיה עם פרוטקציוניזם, הגישה הכלכלית לפיה על מדינה להגן על היצור שלה בכל מחיר באמצעות חומות מכס וחקיקה מונעת יבוא, היא שבסופו של דבר, היא גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. “יבוא” הייתה במאה ה-18 מילת גנאי מכיוון שהיא ביטאה בדיוק את מה שהמרקנטליסטים חששו מפניו, הוצאה של מטבע מהמדינה שלנו אל מדינה אחרת. גם היום, סטודנטים אשר לומדים בשיעורי כלכלה הראשונים כי היבוא מוריד את התוצר, מפתחים תיאוריות לפיהן על מדינה לדאוג לייצוא רב ככל האפשר ולבלום את היבוא ככל הניתן. החתיכה החסרה בפאזל היא היכולת של החשובה של היבוא להוריד את רמת המחירים בארץ. אם משתלם ליבואן להביא מוצר מארץ זרה, ולשלם את ההובלה הימית או האווירית ואת המכסים, סימן שהמוצר זול יותר בהרבה במדינה אחרת. ואמנם אנחנו משלמים בכך שייצור עובר למדינה אחרת, אבל אנחנו מרוויחים בתמורה מוצרים זולים יותר, ורמת חיים גבוהה יותר. נשמע כמו תיאוריה כלכלית תלושה? פשוט הסתכלו על מחירי ההלבשה בארץ:

תמורות במדד מחירי ההלבשה וההנעלה בישראל – נתוני סוף שנה

יולי 2000 = 100. מקור: הלמ”ס

מדד מחירים ההלבשה וההנעלה בארץ

בשנה שעברה יצאו אנשים רבים לזעוק על יוקר המחיה בארץ. דיברו על קוטג’, על פסק זמן, על ארנונה ועל הדיור, אבל אף אחד לא התלונן על מחירי הגרביים. במדינה שבה המדד הכללי מתייקר בכ-2-3% מידי שנה, החלק של הביגוד נעשה זול בכ-30% בעשור האחרון. ותודה לסינים.

גם במערב צומחת תעשיית ההלבשה – אבל אחרת

תעשיות ההלבשה והטקסטיל לא מתו במערב. תחומים מסויימים בתעשיות אלו, בהם יש למערב יתרון, דווקא נמצאים בצמיחה בקרב המדינות המפותחות. מדובר על עיצוב, מחקר ופיתוח. תחום תעשיית האופנה העילית משלם שכר גבוה מאי פעם למעצבים ולאנשי שיווק. תעשיית ביגוד הספורט משקיעה הון במחקר ופיתוח כדי לייצר בגדים מחומרים עמידים ו”נושמים” יותר, או נעליים נוחות יותר להליכה. כמות המשרות של מחקר, פיתוח שיווק ופירסום קטנה ביחס לכמות הכוללת של עובדי הייצור, אין ספק. אבל משרות אלו נשארות במדינות המפותחות.

מגזין בלומברג צדק כאשר ציין כי המשרות אולי נדדו מזרחה, אבל החברות האמריקאיות מובילות את שוק הלבוש העולמי. בעשור האחרון חברות האופנה וההלבשה הגדולות בארה”ב יותר מהכפילו את שוויין, ויצרו עשרות אלפי מקומות עבודה חדשים. אמת, הן פיטרו מאות אלפים פועלים לא מיומנים שהסינים החליפו, אבל העסיקו עשרות אלפי עובדים מיומנים הנהנים משכר גבוה יותר ותנאי העסקה טובים. המגזין עוד מציין כי:

These companies are winning globally by out-designing, out-innovating, and out-marketing the competition. Nike, for example, is unveiling a new TurboSpeed running suit at the London Olympic Games that it claims can reduce 100-meter sprint times by .023 seconds. Nike’s gear will be used by teams from many countries, including Russia, China, and of course, the U.S.

Nike and Ralph Lauren don’t do is make their own products, in the U.S. or elsewhere—and this has become their competitive advantage.

לא הכל ורוד, אבל גלובליזציה איננה האויב

לא רציתי לייפות את המציאות בפוסט הזה. האשמתי את תוקפי הגלובליזציה והיצור בחו”ל בכך שהם אינם מסתכלים על התמונה הגדולה ולכן מוטלת עלי האחריות שלא ליפול למלכודת זו מצידה השני. התייחסתי למספר נושאים החשובים להגנה על יצור הטקסטיל ותעשיית ההלבשה במדינות הצומחות, ובהם: ההיגיון הכלכלי והכורח שבמעבר לייצור כזה עבור היצרן הנמצא בתחרות, משום שציונות או פטריוטיזם לבדם לא יצליחו למנוע את שורת ההפסד בדוחות הפיננסיים; ומבנה תעשיית ההלבשה מימיה הראשונים, כולל נדידת הייצור לעבר אוכלוסיות חלשות ועניות. במענה לטיעוני העבדות והניצול הצגתי את היתרונות והשיפור בחייהם של העובדים העניים ביותר בעולם היום כתוצאה מהגלובליזציה, וציינתי שיש בעיה בהסתכלות על המצב כיום מבלי לבחון את האלטרנטיבה שהייתה אך לפני מספר עשורים. כתבתי על ניסיונות המחוקק בארץ להגן על התעשייה, ועל היתרונות שאנו, העולם המערבי, נזכה להם כתוצאה ממעבר שכזה, כגון הפחתת עלויות המחיה. סיכמתי בכך שהתעשיה לא אבודה, אלא פשוט בחרנו להתמקד בתחום אחר בה – רווחי יותר.

בכל הדיון הזה נמנעתי מלדבר על הקרבנות המשלמים את המחיר. אני מדבר כמובן על עובדי היצור המערביים שאיבדו את עבודתם. פרופיל העובד בתעשיית הלבוש והטקסטיל המערבי שמאבד את עבודתו הוא בדרך כלל אחיד. גברים ונשים בגילאים מתקדמים, לא אקדמאים, אשר עבדו במקום העבודה או בתעשיה הזאת שנים רבות. ממחקר שערך משרד העבודה האמריקאי עולה כי מרבית העובדים היצרנים בתעשיית ההלבשה והטקסטיל שאיבדו את עבודתם לא מצאו את דרכם חזרה לשוק העבודה. לא מצאתי מחקר ישראלי מקביל, אך יש סיבות טובות להאמין שהמצב בארץ זהה, ולא קשה להבין מדוע. לעובדים המפוטרים סט כישורים שאיננו נחוץ עוד בעולם המערבי, ומפאת גילם סביר שלא יקבלו אותם להכשרה במקומות עבודה אחרים. אלו הם האנשים שנופלים מהמודלים הכלכליים – שמתאזנים “בטווח הארוך” – כלומר כשהם יצאו לפנסיה.

אבל למרות הרצון הטוב והשאיפה ל”צדק”, ברור לכולנו שלהשארת מקומות העבודה בארצות המערב, ותשלום של יותר מפי עשרה עבור חלק הארי של עלות יצור הבגדים – היינו עלות השכר – יש מחיר גם עבורנו. המחיר יהיה, כפי שלמדנו עד כה, הפסדים והתרסקויות של חברות הלבשה וטקסטיל שידרשו תמיכות וסובסידיות כדי להמשיך ולהעסיק; מכסי מגן שישמרו על היצור המקומי היקר מפני הייבוא, מסים שייקרו עוד יותר את כל מה שיקר ממילא במדינה הזאת; ומעגל קסמים שלא נוכל לשבור אותו, כי תמיד יהיו עובדים חדשים בתעשיית הטקסטיל המערבית ש”עלולים להיפגע”. פתרונות חקיקה מהסוג שכבר הוזכר, אשר יחייבו רכש ציבורי בתחומים אלו להתבצע בארץ, יהוו ככל הנראה את הפתרון הטוב ביותר. הם יאפשרו לחלק מהעובדים הבלתי מיומנים להמשיך לעבוד בארץ תוך צמצום הדרגתי של התעשייה, גם אם העלות תגולגל לבסוף למשלם המיסים הישראלי. תשלום דמי אבטלה וביטוח לאומי יעלה לנו כנראה יותר מאשר מדים יקרים יותר.

אחרית דבר

כלכלה היא נושא מרתק. הכלכלן פול סמואלסון, זוכה פרס הנובל בכלכלה לשנת 1970, התפעל בספר הלימוד למיקרו כלכלה שכתב מכך שאין אדם שיבנה כסא מעץ ויחשיב עצמו לנגר, אך כל אדם שהתנסה מעט בכלכלה עלול לתפוס מעצמו מומחה בתחום. בבואנו לבחון מדיניות כלכלית חברתית, עלינו לבחון “את מה שאנו רואים ואת מה שאנו איננו רואים”, כדברי פרדריק בסטייה. סביר להניח שמרבית אזרחים בעולם המערבי ימשיכו להזעיף פנים כאשר ידווחו בחדשות על מפעל נוסף שנסגר במדינה ושפעילותו עוברת לגואטמלה. הטלוויזיה מראה את האנשים השובתים הדורשים “לחם עבודה”, אבל שוכחת להזכיר את הירידה במחירים בשנה שלאחר מכן, או את המשרות החדשות שנפתחו לאחר מכן עם צמיחת החברה. אין ספק שלמתנגדי הגלובליזציה יש את ה-Moral High ground בתקשורת, אבל אין זה אומר שהאמת שלהם היא היחידה שנכונה.


לעיון נוסף (מחקרים וביבליוגרפיה):

The Cost of EU Trade Protection in Textiles and Clothing, Joseph Francois [PDF]

The Global Textile and Clothing Industry post the Agreement on Textiles and Clothing, Nordas [PDF]

The Role of Textile and Clothing Industries in Growth and Development Strategies, Keane et Velde [PDF]

U.S. Textile and Apparel Industries and Rural America, US Dept. of Agriculture [Link]

טרגדיה ספרדית

הנתונים הכלכליים של ספרד שונים במהותם מהנתונים של מדינות אירופה “הרעות” האחרות, לפחות ערב פרוץ המשבר האירופאי. יש נטייה משום מה להתייחס לכל הכלכלות האירופאיות הפריפריאליות כעל מדינות נהנתניות שלוו יותר מכפי שיכלו להחזיר, חיו חיים של מדינת רווחה מתירנית, פרשו מעבודתם בגיל צעיר וחיו חיי נוחות בפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הסיפור הזה נכון אמנם ליוון ובמידה מסוימת לאיטליה, אבל הספרדים הם דוגמא טרגית למדינה שניהלה מדיניות פיסקלית אחראית יחסית, ומשבר בסקטור הפרטי דרדר אותה תוך שנים מעטות לאי יציבות כלכלית.

הנה נתונים על המאזן התקציבי של ספרד ושל ממשלות אירופאיות אחרות (ככל שהגרף יותר למעלה, הגירעון נמוך יותר). שימו לב שלספרד היה בכלל עודף תקציבי נאה בתחילת המשבר:

בשנת 2008 הממשלה הספרדית הייתה יותר שמרנית מבחינת ניהול התקציב אפילו מהגרמנים. גם סך החוב הספרדי לעומת התוצר נמוך בהשוואה לסטנדרט של מדינות מפותחות אחרות.

לנוכח נתונים אלו, קשה להבין מדוע ראש ממשלת ספרד הודיע, בלחץ של האיחוד האירופאי, על שורה חדשה של קיצוצים בתקציב הספרדי המלווה בהעלאות מיסים. הבעיה של ספרד איננה בעיית חוב, והיא לא תיפתר על ידי הורדת ההוצאות הממשלתיות.

הכל מתחיל מהנדל”ן

כמו כל משבר טוב, גם המשבר הספרדי התחיל בבועת נכסים שצמחה מהר מידי. ספרד נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הבעלות על בתים (בערך 80% מהאוכלוסייה מחזיקים בעלות על נדל”ן), ובמשך 15 השנים האחרונות התפתחה בספרד תעשיית נדל”ן מפותחת אשר תודלקה על ידי אשראי מבנקים ספרדים, ה-cajas, ומבנקים אירופאים אחרים, בעיקר גרמנים. הגידול העצום בביקוש לנדל”ן הוביל לעליית משכורות עבור הפועלים הספרדים בתעשיית הנדל”ן המקומית. צעירים רבים פנו לעבוד בסקטור הנדל”ן (בבנייה, עבודה שהיא אמנם פיזית אבל לצידה שכר גבוה, ובעבודות משלימות כגון סוכני נדל”ן וכו’) והעדיפו זאת על פני רישום לאוניברסיטאות ורכישת מקצועות אחרים. אזרחים ממדינות אחרות, בעיקר מבריטניה, התחילו להשקיע במיזמי נדל”ן בספרד ובכך הגבירו את הביקוש.

לבסוף, כמו שקורה בכל בועה, מחירי הנדל”ן הספרדים הגיעו לנקודה שבה הם לא יכלו להמשיך לגדול, המשקיעים הזרים החליטו לצמצם השקעות, ושוק הנדל”ן הספרדי קרס כמעט בין לילה. מחירי הבתים צנחו במהלך 2008 בקרוב ל-40%, ועובדים רבים בסקטור הנדל”ן איבדו את עבודתם. הבעיה של ספרד איננה חוב ממשלתי, הבעיה היא אבטלה אדירה הנובעת מקריסת שוק הדיור במדינה.

אאוץ

האבטלה הספרדית עומדת היום על כ-26% מהאוכלוסייה.  הכלכלן זוכה פרס הנובל פול קרוגמן כתב בבלוג שלו כבר ב-2010 שהעליה בשכר של העובד הספרדי הפכו אותו ללא תחרותי אל מול העובד הגרמני. אם לספרד היה מטבע משלה, היא הייתה יכולה לבצע פיחות ובכך לשפר את עלותו של העובד הספרדי, אך אפשרות זו לא עומדת בפניה מכיוון שהיא חברה באיחוד האירופאי. לו היה איחוד פיסקלי, בנוסף לאיחוד מוניטרי, כלומר לו הייתה “ממשלה אירופאית אחת”, אז המובטלים הספרדים היו מקבלים תשלומי העברה (ביטוח לאומי) ממיסים שנגבים מעובדים גרמנים. אבל המערכת הגיאו-פוליטית שנוצרה באיחוד האירופאי מונעת מהספרדים את האפשרות לתקן את מצבם.

מודלים קלאסיים כמו עקומת פיליפס מנבאים שאבטלה נמוכה מעלה את השכר הריאלי, מכיוון שיכולת המיקוח של העובדים מול המעסיקים גבוהה יותר. כאשר האבטלה גדלה, השכר הריאלי נשחק, אבל היעילות של העובדים משתפרת. ובכן, הספרדים הגיעו כבר לאבטלה של 26%, ועדיין עולה הרבה יותר להעסיק אותם מאשר את הפועל הגרמני הממוצע. זה מכיוון שקל מאוד לדרוש העלאת שכר, אבל קשה להסכים לירידה בשכר. הצעדים של ממשלת ספרד הולכים לגרום להרבה יותר אבטלה, בניסיון לשבור את השכר ולהביא אותו למטה. אפשר להשוות את הפיתרון לטיפול בכימותרפיה, שבה מנסים להביא את גוף החולה לסף מוות בתקווה שהסרטן ילך קודם.

לדעתי זוהי מדיניות נפיצה. שיעור אבטלה של 26% אולי נשמע גבוה, אבל שיעור האבטלה של הצעירים הספרדים מתקרב ל-50%. הצעירים הם אלה שיוצאים להפגין, למחות ולשרוף. אם מצבם של אלה לא ישתפר, ומהר, מחאות והפרות סדר מסוכנות עלולות לפרוץ במדינה. חוסר היכולת להפעיל מדיניות ממשלתית שתטפל בבעיה מבטאת אולי יותר מכל את הטרגדיה הספרדית. האטות נוספות בכלכלה כתוצאה מהמיסוי הנוסף יפעילו לחץ נוסף על סקטור הבנקים הלא יציב ממילא של ספרד. בלוג הבית של עיתון ה-Financial Times הבריטי פירסם את הגרף של הבנק השוויצרי, קרדיט סוויס:

בריחת הון זר מהבנקים הספרדים

בריחת הון זר מספרד. מקור נתונים: CS, מקור גרף: FT

המספרים הללו מלמדים על בריחת כספים בקצב שנתי של כ-50% מהתוצר הספרדי. זה מה שאזרחי העולם חושבים על תוכנית הצנע הספרדית. והלחץ הזה של כספים שעוזבים את המדינה יושב ישירות על הבנקים הספרדים.

בעבור חופן פופקורן

אתמול דווח כי ועדת הכלכלה, בראשות כרמל שאמה-הכהן, אישרה להצבעה תיקון חקיקה שיאסור על בתי קולנוע, אולמות מופעים ומגרשי ספורט למנוע מלקוחותיהם להכניס מזון ושתייה. הידיעה ב-Ynet דיווחה, בין היתר, כי:

“ביטול האיסור נכלל בין יתר סעיפי החוק החדשים שיעלו להצבעה סופית במליאת הכנסת בימים הקרובים, ויהוו את “כיפת הברזל שתגן על הצרכנים, ותעניק תרופה מיידית לכל עוולה צרכנית”, כדברי יו”ר הוועדה ח”כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד). החוק מרחיב את סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן במשרד התמ”ת, ומאפשר לה להטיל על עוסקים עבריינים קנסות מנהליים עד 50 אלף שקל […] אפרים ליפשיץ, סמנכ”ל השיווק של רשת בתי הקולנוע גלובוס-מקס, אמר כי הם מתפרנסים ממכירת מזון ושתייה ולא מתביישים בזה, שכן זו ההצדקה היחידה לקיומם. “האיסור הזה יפגע פגיעה אנושה שלא תהייה לה תקומה ברמה העסקית”…

קשה לי להחליט אם מדובר בפופוליזם או בניסיון אמיתי להגן על הצרכנים, אבל בכל מקרה, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, וזוהי הצעת חוק שעלולה לגרום לכולנו להפסיד. מדובר בעוד ניסיון אידיאולוגי של חלק מהמחוקקים “להגן על הצרכן” ויהי מה. אני מניח שרובנו מתעצבנים כאשר אנחנו משלמים מחיר גבוה על כוס תרכיז קולה ומים בבתי הקולנוע, ולא יכולים להכניס בקבוק זול בהרבה שנרכש בפיצוציה ממול, אבל מבחינת חברי ועדת הכלכלה מדובר באיום קיומי על הצרכנים. אחרת – מדוע צריך “כיפת ברזל”, כדברי שאמה-הכהן?

מחירי פופקורן בבתי קולנוע

כיפת ברזל?
ginnerobot (flickr) – CC

הכלכלה של בתי הקולנוע

מכירות המזון והמשקה מהוות חלק משמעותי מתמהיל ההכנסות של בתי הקולנוע. משה גרדינגר, מנכ”ל רשת רב-חן ויס פלאנט התייחס לכך בישיבת ועדת הכלכלה בשנה שעברה (קובץ RTF) ואמר שהרווח הגולמי של בתי הקולנוע על מוצר כמו פופקורן הוא בסביבות 80%. זהו מרווח גבוה משמעותית מזה שמקבלים בתי הקולנוע על מחירי הכרטיס, למשל. גרדינגר טען את הדברים הבאים (שמשום מה לא זכו להתייחסות הועדה באותו פרוטוקול):

“צריך לזכור שבמחירי כרטיסים, חצי ממחיר הכרטיס הולך לחברת הסרטים […] 37 שקלים, אחרי שאתה מוריד את המע”מ, מוריד 2.5% של עידוד הסרט הישראלי, מוריד חצי אחוז לאקו”ם, מוריד אלף ואחד דברים מסביב, אתה משלם עוד חצי בערך לבעל זכויות הסרטים, שזה הסטודיואים האמריקאים, מפיקי הסרטים הישראלים…”

גרדינגר גם ציין שבכל מבצעי כרטיסי האשראי, כמו מבצעי ה-1+1 למיניהם, הסיבסוד נעשה כמעט כולו על ידי בתי הקולנוע עצמם.

המודל העסקי של בתי הקולנוע הוא מודל מעניין בפני עצמו, מכיוון שהוא מהווה מעין אבולוציה של מודל מחיר הכניסה החינמי ועלויות שימוש גבוהות (Freebie Marketing). מודל זה נפוץ עבור מוצרים כגון מדפסות דיו וסכיני גילוח. המוצר עצמו, דהיינו מדפסת הזרקת הדיו או הסטיק של סכין הגילוח, נמכרים במחירים זולים מאוד, כאשר המטרה היא לקדם את השימוש במוצר. לאחר שהמוצר נקנה, והלקוח נהפך ללקוח “שבוי”, הוא רוכש בעלות גבוהה את מחסניות הדיו או הסכינים עצמם. אני טוען “אבולוציה” מכיוון שבניגוד למדפסות או סכיני גילוח, הלקוח לא צריך לקנות פופקורן או קולה כדי לראות את הסרט. מדובר במוצר נלווה שנמכר בנפרד. בתי הקולנוע סומכים על “חוויית הקולנוע” כדי לשכנע את הלקוחות לרכוש מזון ושתייה במחירים גבוהים למרות שאין להם בהכרח צורך בכך כדי לצפות בסרט.

בעיני ועדת הכלכלה מודל עסקי זה הוא “סבסוד צולב”, כלומר מצב בו מכירות לאוכלוסיה מסוימת במחיר גבוה ממחיר העלות מסבסדות מחירי הפסד המוענקים לאוכלוסיה אחרת. סבסוד צולב היא, מסתבר, תופעה שלילית. שאמה-הכהן תקף בועדה כך:

אין בעיה, תתמחר את זה בכרטיס. יש גם חלק מבתי הקולנוע שטוענים שמחיר הכרטיס מסובסד על ידי מחיר הפופקורן. אני לא אוהב את הבלבול והערבוב – זו הטעיה של הצרכן. יקר לך? יש לך עלויות שאתה לא יכול להתחמק מהן? תמחר את הכל בכרטיס הכניסה. כל מוצר, תתמחר אותו באופן הוגן. סבסוד צולב כזה הוא מטעה, הוא פוגע בצרכן. אם אתה אומר שמקום מסוים פתוח חודש בשנה, ויש לו עלויות על התקופה שבה הוא לא פועל, אז שכרטיס הכניסה יהיה יותר יקר.

הבעיה עם סבסוד צולב היא ששיטה זו נהוגה בעיקר על ידי הממשלה. כל מערכת השירותים הממשלתיים בנויה על עיקרון הסבסוד הצולב. תחבורה ציבורית במקומות מרוחקים בארץ, לדוגמא. בחלק מהמקומות לא קיימת שום הצדקה כלכלית להפעלת הקו, ולכן הוא מסובסד על ידי הקווים העמוסים של האזורים המפותחים יותר. אני בספק אם יהיה חבר כנסת אחד שיעז להציע שמחיר הנסיעה באוטובוס ברמת הגולן יהיה גבוה יותר מכיוון שרוב הזמן הוא איננו רווחי.

מקרה לדוגמא – Regal Entertainment

אבל אני מעדיף להתמקד בכלכלה של בתי הקולנוע, ולכן פשפשתי בדוחות הכספיים של חברת Regal Entertainment. מדובר ברשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, ונכון לזמן כתיבות שורות אלו, היא מציגה ב-519 בתי קולנוע ב-37 מדינות בארצות הברית. בשנה האחרונה פקדו את בתי הקולנוע של החברה כ-211 מליון לקוחות. למזלנו, RE היא גם חברה ציבורית, כך שהיא מחויבת לדווח על תוצאותיה לציבור. ראו לדוגמא את הגרף הזה, המציג את חלוקת הכנסות החברה בשלוש השנים האחרונות בין מכירות כרטיסים, מזון ומשקה ושונות (במיליוני דולרים):

התפלגות הכנסות (ברוטו) של Regal Entertainment

מקור נתונים: דוחות שנתי מבוקר Regal Entertainment K-10

ניתן לראות כי ההכנסות ממזון ומשקה מהוות כ-26% מתמהיל ההכנסות של העסק. מספרים דומים סיפק גרדינגר בדבריו לוועדה. אבל חשיבות מכירות המזון והמשקה לבתי הקולנוע מובנת רק כאשר מסתכלים על הרווחיות נטו של Regal Entertainment. לצורך כך עלינו לחסר מהכנסות הכרטיסים את עלות המכירה שלהם, הנובעת מהתשלום למפיצים ופרסום הסרט, ומהווה על פי דוחות החברה כ-51% מסך ההכנסות בתחום. במקביל, נוריד את עלויות המכירה של המזון והמשקה, אשר מהווים בסך הכל כ-14% מההכנסות. התמונה שמתגלה היא שהרווחים נטו הנובעים ממכירת מזון ומשקה מהווים כשליש מסך רווחי החברה. זה כבר סכום שקשה להתעלם ממנו. עכשיו, Regal Entertainment הם רשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, וסביר שיש להם כוח מיקוח רב מול הוליווד. אינני יודע מה יכולת המיקוח של בתי הקולנוע הישראלים לעומתם, אבל יש להניח שמתח הרווחים הישראלי ממכירת כרטיסים נמוך יותר.

וזו בדיוק הסיבה למחירי המזון הגבוהים (או “המופקעים”, לדברי הועדה). הסרט נועד למשוך את הלקוחות למתחם. מתוך כל שקל שנגבה במחיר הכניסה, פחות מ-50 אגורות נכנסות לכיס בית הקולנוע. אבל כאשר נכנסנו לסרט והחלטנו לקנות פופקורן וקולה, בערך 80 אגורות מכל שקל תמצאנה את דרכן לכיס הבעלים. מכיוון שבתי הקולנוע יכולים למכור את המזון והשתייה רק בפרקי זמן קצרים (רוב האנשים מגיעים לאולם כ-10 דקות לפני תחילת הסרט) בתי הקולנוע נאלצו למצוא דרכים יצירתיות כדי להגדיל את הזמן העומד לרשות לקוחותיו ברכישת מזון. זו הסיבה שהיום מעודדים אותנו להזמין באינטרנט ולכרטס במקום או להדפיס את הכרטיסים בבית, וזו גם הסיבה לכך שיש בערך רבע שעה של פרסומות בתחילת הסרט.

אחרית דבר

יהיה מעניין לראות אם הצעת החוק תאושר בסופו של דבר. אם היא תעבור, בתי הקולנוע יצטרכו לעשות חושבים – האם להוריד את מחירי המזון והשתייה או להשאיר אותם ברמתם הנוכחית. סביר שרוב הלקוחות עדיין יעדיפו לרכוש בדוכני בתי הקולנוע. שיעור מכירות המזון והמשקה בבתי קולנוע אשר מאפשרים ללקוחותיהם להכניס מזון ומשקאות, ושל בתי קולנוע האוסרים זאת על הלקוחות, הוא יחסית זהה. מרבית בתי הקולנוע ממוקמים בקניונים או במתחמים שבבעלות בתי הקולנוע (כגון הסינמה-סיטי), ולכן הם יכולים למנוע ממתחרים להציע מזון או שתייה זהים מרחק מטרים ספורים מבתי הקולנוע. במידה ותרחיש אחר יתממש, הציבור יצטרך להתחיל להתרגל למחירי כרטיס גבוהים יותר, כדי שהתמחור יהיה “צודק יותר”. אותי יותר מטרידה המחשבה על הניחוח שיעטוף אותי בעת שאנשים שיושבים לידי בקולנוע ינגסו בסביח עם עמבה או בסנדוויץ’ טונה עסיסי מהקיוסק ממול.

לעיון נוסף: 

The Role and Determinants of Concession Sales in Movie Theaters: Evidence from the Spanish Exhibition Industry (Gil et Hartmann) (2007) [PDF]