דינר הזהב החדש-ישן של דאעש

רשומה זו פורסמה לראשונה לפני שלושה ימים כפוסט אורח בבלוג המצוין של דני אורבך, "הינשוף". היא מובאת כאן בשנית ובמלואה לקוראי הבלוג. ברצוני להודות לדני על פרסום הרשומה, וממליץ לקוראים שעדיין לא מכירים את "הינשוף" להתרשם מהתוכן שבאתר.

בנובמבר השנה (2014), הודיע ארגון המדינה האסלאמית (להלן: דאעש) על כוונתו לטבוע מטבעות משלו העשויים ממתכות יקרות (זהב, כסף ונחושת), בהם יעשה שימוש בשטחים שנמצאים תחת שליטתו. המטרה המוצהרת, כך לפי הודעת הארגון, היא "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי ששעבד ודרדר אותם לעוני". אני משוכנע שהמוסלמים המשועבדים ממתינים בכיליון עיניים.

התוכנית של דאעש, אם תמומש, תחזיר לחיים את דינר הזהב ודירהם הכסף של בית אומיה שהיו בשימוש החל מאמצע המאה השביעית לספירה. השם, דינר, הוא שיבוש של הדינריוס – מטבע הזהב של האימפריה הביזנטית, והטבעתו החלה בח'ליפות האסלאמית העתיקה מכיוון שהח'ליף לא אהב את העובדה שהכסף שנעשה בו שימוש באימפריה שלו מכיל התייחסויות לשילוש הקדוש הנוצרי (הוא כנראה גם לא התלהב מהפרצוף של הקיסר שעיטר חלק מהמטבעות). וכך נוצר דינר הזהב האסלאמי הראשון, שהוטבע, תוכנן ולקח את שמו מהמערכת המוניטארית המערבית כדי להילחם בהשפעה המערבית. זהו הדינר שעומד לעשות קאמבק, והוא נחוץ לדאעש היום בדיוק כפי שהוא היה נחוץ לשלטון בית אומיה במאה ה-7 לספירה.

ברשומה זו ננסה להבין את הרציונל של המהלך מבחינתו של הארגון, נדבר על השיח הפאן-איסלאמי החדש הנוגע לדינר הזהב, נעמוד על הבעיות הגדולות שבחזרה למטבע עשוי מתכת יקרה, ולבסוף, ננסה לעשות את מה שכלכלנים שונאים לעשות – לנחש (אנחנו קוראים לזה "לחזות", אבל בלי כדור בדולח ועין של לטאה זה מאבד מהקסם) את ההשפעה של המהלך, אם יתרחש, על תכניותיה ועל קיומה של דאעש.

ISIS gold dinar

בעל המאה הוא בעל הריבונות

טביעת מטבע היא פעולה ריבונית. ככל שנרחיק אחורה בזמן נגלה כי הסמכות הבלעדית לטביעת מטבעות שכנה אצל הריבון, וזה הגן עליה ככל יכולתו. כך, למשל, אסר המלך הבריטי בשלב מסוים על הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה לייצר כסף משלהן, על אף שהיה להן מחסור כבד במטבעות ועל אף התעקשותן על היות תושביהם נתינים נאמנים של מלכם (מי יותר, מי פחות).

כאשר ריבון חדש משתלט על שטח, אחת הדרכים לבסס את שלטונו היא באמצעות יצירת כסף משלו שיחליף את הכסף המקומי בו נעשה שימוש. למדינת ישראל הצעירה לקחו ארבע שנים כדי להחליף ב-1952 את המטבע המנדטורי ב"לירה הישראלית" (זכרה לברכה), אבל לא חייבים לחכות לריבונות מלאה כדי להכריז על כוונותיך. החשמונאים, למשל, טבעו מטבעות משלהם ("שקלי הכסף") עוד בימי המרד והפסיקו את השימוש במטבעות סורים שהיו נהוגים באותה התקופה.

המהלך של דאעש נראה, בקונטקסט זה, כפעולה הגיונית של גוף שמעוניין לבסס את ריבונותו על השטחים שכבש, ולהבהיר לתושבים המקומיים ולזרים כי הוא הריבון בשטח. חישבו על שלטון החמאס בעזה, אשר נאלץ לשלם משכורת לפקידיו, חייליו ונתיניו בכסף שהונפק על ידי ישות שהלגיטימיות שלה מוכחשת על ידי הארגון. בכל פעם שחמאסניק משלם עבור סחורה עם מטבע הנקוב בערך של עשרה שקלים חדשים, הוא משלם בכסף שמכריז: "לגאולת ציון!". כמה מביך עבורו. ברור לנו שדאעש יעדיפו מטבע משלהם, עם השהאדה מוטבעת עליו, על פני שטרות של ממשלת עיראק, או חמור מכך, עם דיוקנו של אסד.

"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"

"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"

זהב או נייר?

עדיין, אמורה לצרום לאוזננו השאלה: "מדוע זהב וכסף?". כתבות בעיתונות העולמית מגלות כי לוחמי הארגון רכשו מסוחרים בסוריה זהב בכמות גדולה ככל האפשר, ובמקומות אחרים הם מחרימים את כל המתכות היקרות שהם יכולים לשים עליהן את ידם במטרה לייצר דינר זהב ודירהם כסוף (ומטבעות נחושת בערכים נמוכים יותר). מדוע לא לייצר מטבע מנייר, כמו כל ממשלות העולם, ולחסוך את כאב הראש הזה?

קיימים שני הסברים לתופעה שיכולים לשפוך אור על התנהגות הארגון. הראשון, כלכלי. כוחו של מטבע נובע, בין היתר, מהאמון שמעניקים המשתמשים בו לסמכות שמנפיקה אותו. הסיבה שהנייר הצבעוני הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי מתקבל בארץ במסחר נובעת מהאמון של האזרחים בממשלת ישראל ובמוסדותיה המנפיקים את השטר. האמון הזה כולל, בין היתר, הנחה שממשלת ישראל לא הולכת לשום מקום ושגם מחר תהיה כאן מדינה עם מטבע השקל, ושאותה ממשלה לא תדפיס יותר מידי מהשטרות הצבעוניים הללו מכדי לפגוע בערכם. התושבים החיים בשטחים שנכבשו על ידי דאעש לא חולקים בהכרח את אותו אמון כלפי אדוניהם החדשים. גם אם יניחו תושבי המדינה האסלאמית כי דאעש לא ידפיס שטרות כאוות נפשו כדי לממן את מלחמתו במזרח התיכון, אין כל ערובה כי דאעש יהיה כאן מחר. מטבע העשוי ממתכת יקרה פותר חלק מהבעיה – גם אם הפרצוף שנמצא על המטבע לא יהיה כאן מחר, תמיד נוכל להתיך אותו ולמכור את הזהב שבתוכו עבור מטבע אחר (זוהי אנקדוטה בלבד, חל איסור על שימוש בדיוקנאות של אנשים או בעלי חיים על כסף אסלאמי).

למרות האינטואיטיביות של ההסבר הכלכלי, הוא איננו מושלם: ראשי דאעש יודעים שאף אחד לא מתכוון לסחור איתם, וכי הכסף שלהם ככל הנראה יוחרם על ידי מעצמות העולם. יהיה יותר משתלם לארגון לשמור את כל הזהב לעצמו, ולתת לתושבים להתנייד עם דינרים עיראקיים או לירות סוריות, ובכך לאפשר לעצמו לסחור בשוק השחור עם שווקים זרים כדי לרכוש יבוא הנחוץ לו.

זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי

זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי

התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את הסוגיה באמצעות ההסבר השני, הדתי. לאסלאם יש בעיה עם נייר.

נבהיר כי אין בכוונתנו או ביכולתנו לפתוח בדיון על הלכות הכסף במחשבה האסלאמית. לאסלאם הוגים רבים וזרמים שונים אשר יכולים לפרש את ההלכה בצורה שונה. חלק מאנשי הדת הסלפים, למשל, השואפים לחקות ככל הניתן את הנביא, גורסים כי הנביא מוחמד השתמש ודיבר על כסף אך ורק בצורתו כמטבעות ממתכת יקרה, ועל כן רק מטבעות כאלו יכולים לשמש ככסף אמיתי. אבל בעיה "מודרנית" יותר היא האינפלציה. מלווים חייבים לגבות ריבית על האשראי שהם מעניקים, בין היתר, כדי להגן על עצמם מפני השחיקה בערך הכסף, תופעה שמקושרת בתודעה לכסף מנייר. זוהי כמובן, טעות – אינפלציה היא תופעה שהופיעה בהיסטוריה האנושית הרבה לפני המצאתו של כסף הנייר. אבל עבור חלק מההוגים המוסלמים כסף שעשוי מזהב פותר את הבעיה. אם אני לוקח הלוואה בכסף שעשוי מזהב, לפי משקל מסוים, אני מחויב להחזיר את אותו כסף לפי שוויו כסחורה (אותו משקל של זהב). בכך החזרתי את ההלוואה במלואה ואין צורך לגבות ממני ריבית. גישה זו מתעלמת מכך ששווי הזהב יכול לצנוח לעומת סל מוצרים אחר בשוק, כלומר שמחירי המוצרים במונחי זהב יעלו כמו באינפלציה עם נייר.

במילים אחרות, קיומו של שוק כסף ואשראי המציית להלכות ריבא (ربا) האוסרות על לקיחת ריבית מחייבות, לדעת חלק מאנשי הדת, מטבע המשמש גם כסחורה. כסף נייר לא עומד בהגדרה הזאת, אבל מטבע מזהב דווקא כן. אם דאעש מתכוונים לבנות ח'ליפות מוסלמית הפועלת לפי חוקי השריעה בפרשנותם המחמירה, הם יצטרכו מטבעות מזהב.

דינר הזהב כמטבע כלל אסלאמי

הרעיון להחזיר את דינר הזהב נמצא בדיונים פוליטיים, דתיים ואקדמאיים בעולם המוסלמי כבר כמעט שני עשורים, כך שהודעת דאעש על כוונותיו לא נולדה בתוך וואקום. בשנים 1997-1998 התחולל בעולם המשבר הפיננסי האסייתי, במסגרתו כמעט והתמוטטו הכלכלות של מדינות כמו תאילנד ודרום קוריאה, אך גם מדינות אסיאתיות מוסלמיות כגון מלזיה ואינדונזיה נפגעו קשה מאוד. הכלכלות נפגעו משום ששמרו על משטר שער חליפין קבוע (שער קבוע של המטבע המקומי לדולר) כדי למשוך השקעות ומימון זר בדולרים אל המדינה, ובמקביל להגן על הייצוא של המדינות. כאשר הגירעון בחשבון השוטף הגיע לרמות מסוכנות, התקשו המדינות האסייתיות לשמר את שער החליפין, והמטבעות האסיאתיים החלו להתרסק. מכיוון שלממשלות, לחברות ולבנקים אסיאתיים היו הלוואות רבות שנקובות בדולרים, ושווי המטבע המקומי צנח, הוביל הדבר לפשיטות רגל ולמשבר אשראי במדינות הללו. קרן המטבע העולמית (עם המשנה ליושב הראש דאז, פרופ' סטנלי פישר. הו, כן) הסכימה להעניק סיוע למדינות אך ורק בתמורה לריסון פיסקלי מצדן, שהתקבל על ידי אזרחי המדינות האסייתיות בהבנה בדיוק כפי שביטול קצבאות מתקבל במדינתנו הקטנה בהבנה.

דרום קוריאה אמנם הגיבה באיפוק והגיון, ואזרחי המדינה עמדו בתור כדי לתרום את הזהב האישי שלהם (ויש שמועות שגורסות כי גם את שיני הזהב שלהם) כדי לסייע לחלץ את מדינתם מהמשבר, אבל אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. מרבית אזרחי המדינות האסייתיות, וביניהן המוסלמיות, הגיבו בצורה האנושית הצפויה והאשימו את הזרים בכל הבעיות שלהם. הנראטיב השולט הוא כי "ספקולנטים מערביים" תקפו את המטבעות האסיאתיים וריסקו אותם תמורת רווח. ספקולנטים אכן פעלו במשבר האסיאתי, אבל הם היו רק הסימפטום, לא הגורם לתופעה.

מאז המשבר, החל במלזיה (ובמידה פחותה יותר באינדונזיה) שיח פוליטי ואקדמי הנוגע לפיתוח אלטרנטיבה למטבע המלזי, הרינגיט (Ringgit), ועל האפשרות לעבור למטבע אוניברסלי שיסייע באיחוד המדינות המוסלמיות. התוכנית הייתה חזרה לדינר הזהב האסלאמי אשר ישמש לסחר בינלאומי בין המדינות ויתחרה בדולר על מעמדו כמטבע הסחר המרכזי. בשנת 2002 הציע ראש ממשלת מלזיה באופן רשמי את הטבעתו של דינר הזהב המוסלמי, כדרך להגן על העולם האסלאמי מהתקפות ספקולנטים מערביים, ומאז לא קרה הרבה, מלבד הטבעתם של מספר מטבעות על ידי הממשל המקומי, בעיקר למטרות יח"צ. מה מיוחד כל כך בדינר הזהב, ומדוע הוא יאחד את העולם המוסלמי?

נסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה

ניסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה

קריאה ביקורתית בקונטקסט הזה של הודעת ארגון דאעש, לפיה בכוונתם לטבוע את דינר הזהב כדי "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי", יכולה להתפרש כקריצה של הארגון אל עבר מוסלמים במדינות האסייתיות, שמשמעותה "ראו, בזמן שהמנהיג שלכם מדבר על הצורך, אנחנו מייצרים את המטבע האוניברסלי המוסלמי כאן, בלב הח'ליפות האסלאמית החדשה". לפי הפרשנות הזו, לא מדובר בצעד בונה אמון כלכלי, או בצעד מחייב הלכתית, אלא בניסיון לצבור אהדה ולאחד את העולם המוסלמי תחת הדגל של הארגון. נשמע מופרך? אולי היום. אבל אם דאעש יצליחו להקים מדינה מתפקדת עם הסכם הפסקת אש, המטבע שלהם יכול להוות את הבסיס המוניטרי החדש (ישן) של האומה המוסלמית.

לא כל הנוצץ זהב

יש בעיות רבות עם קיום משטר מוניטרי המבוסס על מטבעות זהב וכסף. כל כך הרבה בעיות, למעשה, שהאנושות זנחה את השימוש היום יומי במטבעות כאלה הרבה לפני שזנחה את הזהב עצמו כבסיס מוניטרי.

אחת הבעיות, עבור התושבים המשתמשים במטבע, היא נטייתו של המנהיג "לסחוט" הכנסה נוספת על ידי דילול המתכת היקרה ממנו (מהלך המכונה Debasement, פיחות). כך, מפרסם השלטון כי הדינר הוא מעתה מטבע עם כמות נמוכה יותר של זהב בתוכו (נניח, חצי מהכמות המקורית) וישלם משכורות ותשלומים אחרים במטבעות החדשים והפחותים. לציבור המחזיק במטבעות ישנים יש בחירה, לשלם באמצעות המטבעות הישנים שיתקבלו לפי השווי החדש ולספוג צניחה של 50% בשווי הכסף שלהם, או לרוץ למטבעה הממשלתית, להתיך את המטבעות הישנים ולבקש לייצר מהם מטבעות חדשים, ולשלם מס (שנע בימים הטובים ההם בין 1-15%) בגין הטבעת המטבעות החדשים. בתקופת מלחמת מאה השנים ביצעו מלכי צרפת את המהלך הזה מספר פעמים בשנה וסחטו כמעט כל גרגר זהב מכספם של אזרחיהם.

חכמי הדת המוסלמים אוסרים, אמנם, בתכלית האיסור על ביצוע פיחות למטבע, אבל לשליטים המוסלמים בח'ליפות, במיוחד לבית עבאס, לא הייתה בעיה מיוחדת לדלל את שווי המטבע שלהם כדי לסחוט הכנסות נוספות למימון המלחמות. מטבע הכסף של האימפריה העות'מנית המוסלמית, ה-Akce, עבר דילול כה חריף במהלך השנים עד שבעת החלפתו לא נותרה בו כמעט מתכת יקרה. בכלל, בבואנו לבחון את היסטוריה עלינו לשים לב שקיומם של חוקים האוסרים על משהו מעיד על כך שהוא נעשה. אין טעם לחוקק חוקים נגד הלוואה בריבית אם אין אנשים הרוצים ומנסים להלוות בריבית, כפי שאין טעם לציין במפורש כי אסור לפחת את המטבע, אלא אם כן השליטים נהגו לפחת אותו.

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".

בעיה נוספת עם מטבע מזהב היא שהמחירים של כל המוצרים בכלכלה זזים לפי מחיר הזהב העולמי. אם נסתכל על מחירי הזהב מתחילת 2010, למשל, נגלה תנודתיות מדאיגה: משנת 2010 עלה מחיר הזהב ביחס לדולר: 27% בשנת 2010, 10% ב-2011, ו-7% נוספים בשנת 2012. כל עליה בשווי הזהב משמעה ירידה במחיר של כל המוצרים (המיובאים, בכל אופן) כאשר הם נקובים במטבעות זהב. דמיינו לכם שבשנה האחרונה מחירי כל הרכבים ירדו ב-27%, נשמע לא רע. אבל מי הפראייר שיקנה מכונית היום אם בשנה הבאה דגם חדש של אותה מכונית מהיבואן יעלה לו כמעט שליש מחיר פחות? לא רבים. יהיו לא מעט אנשים שיעדיפו להימנע מצריכה, מה שיפריע לנהל סוכנות רכב רווחית. מה לגבי השכר של העובדים בסוכנות הרכב? אם אנו בעלי סוכנות רכב שמרוויחים השנה 27% פחות על אותה מכונית, איננו יכולים לשלם לעובדינו את אותו שכר. עליהם להסכים לקבל 27% פחות בשכר שלהם גם כן. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו מרבית בני האדם בשיחה עם הבוס שלהם שמסביר להם שהוא חותך שליש משכרם, אבל הם לא צריכים לדאוג כי שווי סל המוצרים הממוצע צנח גם הוא.

ובשנת 2013? שווי הזהב התרסק ב-28% ביחס לדולר. כל מחירי המוצרים מזנקים בשנה ב-28%. קשה מאוד להתנהל בכלכלה כזאת, וקשה מאוד לתכנן צעדים כלכליים או לחתום על חוזי שכר/רכש רגישים אם רמת המחירים שלנו רגישה כל כך. מה יקרה אם מחר תהיה שביתה במכרות הזהב בגאנה? מה יהיה אם ימצאו מכרה חדש ועשיר בוונצואלה? כל אירוע שכזה יכול להשפיע על רמת המחירים במשק שלי.

ומה לגבי חוסר אחידות במטבע? מטבע זהב שהוטבע לפני עשר שנים איננו זהה למטבע שהוטבע אתמול. במטבע הישן יש פחות זהב מכיוון שהוא נשחק מהשימוש במסחר היומיומי, ומשקלו יורד בהדרגה. לאנשים יש גם נטייה מעצבנת להוריד חתיכות קטנטנות של הזהב מהמטבע. האם מטבע מלפני עשור שווה בערכו למטבע חדש? האם יוכל כל תושב לסמוך על כך שמטבע הזהב שקיבל יתקבל במסחר בפעם הבאה? מה לגבי ביצוע רכישות גדולות, כמו רכישת בית או עסק? מה לגבי רכישת בית מלון? האם הקונה יביא שק של מטבעות זהב בבגאז' והם יבלו את יתרת היום בספירה וספירה חוזרת של המטבעות? לא סביר. הם יצטרכו מערכת בנקאית שתנפיק שטרות בנקאיים וצ'קים כדי לפשט את ההעברה, ואז הם יחזרו לסחור בנייר. מגובה בזהב, אולי. אבל נייר.

אז דינר הזהב, טוב למוסלמים?

התשובה תלויה במטרות הארגון מאחורי הנפקת המטבע, ומידת נכונותו לדבוק בתוכניתו לייצר ח'ליפות אסלאמית שדומה לזו שהתקיימה בתקופת הנביא. הארגון כבר "התפשר" על המצאות מודרניות שלא היו קיימות בימי הביניים, ביניהן חשבון הטוויטר של הארגון, כלי רכב, ונשק מתקדם. אין כל ערובה שהארגון לא ימציא "עוד כסף", פשוט, מנייר, לשימושים היום יומיים, שיעבוד במקביל למערכת דינר הזהב.

החיים בכלכלה שצמודה לזהב בעולם שאינו צמוד לזהב יהיו קשים לאזרח הפשוט (הם יהיו קשים אצל דאעש גם עם דולרים ודרכמות), ויסבלו משמעותית מאי-יציבות המחירים ומתנאים בעייתיים לקיום חוזים ולמסחר תקין. אבל, אם יש משהו שההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו, זה שתנאים כלכליים רעים, אינפלציה ושוד מוניטרי לא מובילים בהכרח לסילוקו של משטר שמשתמש בכוח מזוין כדי לשמר את כוחו. ברחבי העולם יש לא מעט עמים שחיים תחת שלטון רודני שגונב ככל הניתן, ואף מדפיס ככל שמתחשק לו מכסף הנייר שברשותו, ולמרות ההתרסקות הכלכלית של מדינות אלו, השלטון נותר יציב במשך שנים ארוכות.

דאעש לא יקרסו בגלל דינר הזהב. התושבים שלהם אולי כן.

אין כזה דבר כמו ארוחות חינם

נתחיל מהסיפור החשוב: לאסף צימרינג, דוקטור לכלכלה מטעם אוניברסיטת סטנפורד אשר בימים אלו עושה פוסט-דוק באן הארבור, יש בלוג חדש בעברית בנושא כלכלה, רוצו לבקמרק. רצתם? יופי. אפשר להמשיך.

ב-21 לספטמבר עלה צימרינג להתקפה עם רשומה בשם "מה יהיה עם הלימות ההון?", בה העביר ביקורת על המאמר הזה של סיון איזסקו בדה-מרקר. אסף מסמן את הקזוס בֶּלִי שלו כך:

שוב פדיחה של עיתונאים בנושא הלימות הון, והפעם דה מרקר, בכתבה על החלטות המפקח על הבנקים. תחת הכותרת האומללה ״המפקח שעלה לבנקים 20 מיליארד שקל״ מסבירה הכתבה שדרישות הלימות ההון החדשות של המפקח על הבנקים הביאו לכך שהבנקים הפנו רווחים בערך של 17 מיליארד שקל להגדלת ההון העצמי שלהם, במקום לחלק את הרווחים לבעלי המניות (והם יאלצו להוסיף עוד 2.7 מיליארד, לכן בסה"כ כעשרים מיליארד). לכן, לפי דה מרקר, לא רק שבעלי המניות מסכנים, המשק כולו נפגע, כי הגדלת ההון העצמי פוגעת איכשהו במתן אשראי. בגלל שחשוב לי פה לדייק, אני אנסח את הביקורת שלי בצורה מאד ניואנסית:

לא נכון!

שאר הביקורת, כהרגלו של אסף בקודש, מנוסחת בפשטות ומגובה בעובדות, ונשענת בעיקר על עבודתם של ענת אדמתי ומרטין הלויג בספרם עטור השבחים "בגדי הבנקאי החדשים". טענותיו של אסף מעניינות, אך לא מדויקות. תמצית טענותיו מופיעה בפסקת הסיום: "אין פה מחנק אשראי, אין פה הפסד לבעלי המניות. זה סתם רעיון טוב. יש כמה כאלה". מדבריו משתמע שדרישות הלימות ההון כיום אינן יעילות – אפשר להגדיל את דרישות הלימות ההון מבלי לפגוע בקריטריונים חשובים אחרים כגון האשראי לציבור או פגיעה בשווי אחזקות הציבור. אם זה המצב, תמוה שהבנקים מנסים תמיד למנוע "גזירות" מסוג זה. אם כולם מרוויחים, מדוע לא כולם מרוצים, וחשוב מכך – מדוע המערכת לא מעלה לעצמה את יחס הלימות ההון מטעמה? אם אין הפסד, כלום יזיק לבנקים להיות קצת יותר יציבים?

ברשומת תגובה זו אתפוס טרמפ על הנושא ואנסה לענות לאסף. בין היתר אטען שלשינויים רגולטוריים שמשפרים את יציבות המערכת הבנקאית יש מחיר, מחיר הנגבה הן מבעלי המניות של הבנקים והן מהמשק כולו. יודגש כי אין זה אומר שרפורמות אלו אינן דרושות או מבורכות, אך כפי שהטיב לנסח זאת רוברט היינליין: "אין כזה דבר כמו ארוחות חינם".

הלימות הון על קצה המזלג

קוראי הבלוג הותיקים כבר אמורים להבין כיצד הבנקים פועלים, אבל הנה קורס מזורז לרענון:

הבנקים המסחריים מעניקים הלוואות כמתווכים בעיקר. זאת אומרת שהם לוקחים כסף מפיקדונות שהופקדו אצלם (להלן – חוב), ונותנים אותם ללווים בריבית גבוהה יותר. כדי להבטיח את יציבות הבנק, מחייב הרגולטור את הבנקים להחזיק בכסף משלהם, כלומר כסף השייך לבעלי המניות ולא למפקידים או לנושים האחרים שלו. ניתן להגיד למעשה שכל הלוואה שניתנת בבנק היא שילוב של כספי המפקידים (מימון חוב) ומעט כסף ששייך לבעלי המניות (מימון הון). לצורך הדוגמא נבחן שני בנקים דימיוניים בעלי גישות שונות לסיכון אשראי: בנק "מבטחים" ובנק "תעוזה".

הבדלים בהלימות הון - הבנקים תעוזה ומבטחים

גם "מבטחים" וגם "תעוזה" מעניקים הלוואות ללקוחות בשווי של 100 מליון ש"ח, ההבדל הוא בתמהיל המימוני, או בדרך בה הבנקים הללו מממנים את ההלוואות. הבנקים מממנים את האשראי באמצעות שילוב של כספי נושי הבנק (הפיקדונות) וכספי בעלי המניות ("ההון" או הקפיטל). בנק "תעוזה" מממן כל שקל של אשראי שהוא מעניק על מ-80 אגורות של פיקדונות ו-20 אגורות של הון. בסך הכל, בעלי המניות דואגים להשאיר בחברה 20 מליון ש"ח הון ואוספים פיקדונות בשווי של 80 מליון ש"ח מהציבור הרחב. מנגד, בנק "מבטחים" מעדיף גישה סולידית ויציבה יותר, ומממן כל שקל של אשראי עם 40 אגורות הון עצמי, ו-60 אגורות מפיקדונות.

מדוע בנק "מבטחים" נחשב לבנק יציב יותר? מכיוון שהיררכיית הנושים קובעת שהפסד של הבנק נספג קודם כל על ידי בעלי המניות ("ההון" נמחק) ורק לאחר מכן על ידי הנושים שלו (במקרה שלנו, המפקידים). בואו נניח שמחר מסתבר ש-30% מכלל האשראי של שני הבנקים, כלומר 30 מליון ש"ח בכל בנק, מוכרזים כאשראי "פגום", אשראי שהלווים שלו מודיעים כי לא יוכלו להחזיר כלל. מה יקרה לבנקים הללו כעת וללקוחותיהם?

הלימות הון - בנקים מבטחים ותעוזה

ובכן בבנק "מבטחים" מלקקים בעלי המניות את פצעיהם. סך שווי האשראי ירד ל-70 מליון ש"ח בלבד, והם נאלצו לספוג את כל ההפסד. שווי הכסף ששייך להם, ההון העצמי, נחתך מ-40 מליון ש"ח ל-10 מליון ש"ח בלבד, בדיוק גודל הפגיעה באשראי. אבל מה עם לקוחות הבנק, מפקידיו? הם לא נפגעו כלל מהמשבר האיום וממשיכים לצבור ריבית על חסכונותיהם. שמרנותו של בנק "מבטחים" (בין אם מהחלטת ההנהלה ובין אם מהחלטת הרגולטור) שמרה על ערך כספם.

המצב פחות מזהיר בבנק "תעוזה". לאחר שבעלי המניות נמחקו כליל עומד הבנק בפני שוקת שבורה. המפקידים חושבים שיש להם 80 מליון ש"ח בפיקדונות, אך רואי החשבון של הבנק יודעים שכנגד ה-80 מליון הללו יש לבנק אשראי ונכסים בשווי 70 מליון בלבד. אם לא ימצא איזה מלווה לשעת חירום לבנק ומהר, תאלץ הנהלת הבנק להודיע למפקידים שכל אחד מהם עתיד לספוג "תספורת" בגובה של שמינית מסך כל הפיקדונות שלהם.

אנו אומרים ש"יחס הלימות ההון" של בנק "מבטחים", כלומר סך ההון עצמי לנכסי האשראי שלו, גבוה יותר, וזה טוב יותר למפקידים וטוב יותר ליציבות של מערכת הבנקאות. אבל האם זה טוב יותר לכולם?

טענה ראשונה: דרישות הלימות הון לא מגבילות את ייצור האשראי (?)

ראשית טוען אסף כי המשק אינו נפגע כלל, מכיוון שהעלאת יחס הלימות ההון לא באמת מגבילה את יכולת הבנקים להעניק אשראי נוסף. תשובתי לטענתו של אסף היא שהוא צודק טכנית אך טועה מהותית. כן, אין שום חסם פיזי שמונע מהבנקים מלהעניק אשראי נוסף, אך אף על פי זאת – האשראי למשק אכן יפגע.

אם ניקח את בנק "תעוזה" בדוגמא הקודמת ונכריח אותו להתנהג כמו בנק "מבטחים", כלומר לעמוד ביחס הלימות הון של 40%, תוכל לבחור הנהלת הבנק בשתי דרכי פעולה או שילוב של שתיהן. בדרך הראשונה יודיע הבנק כי אין בכוונתו לגייס הון נוסף, כלומר אין בכוונתו לפנות לבעלי המניות או למשקיעים חדשים ולבקש מהם להכניס יד לכיס ולהגדיל את ההון העצמי. במקום זאת, הבנק יבחר להקטין את האשראי שהוא מעניק. במקרה שלנו, בנק תעוזה יוכל להוריד את האשראי שהוא מעניק בחצי, ל-50 מליון ש"ח בלבד, ובכך לעמוד ביחס הלימות ההון (הניחו שהפיקדונות "העודפים" שיהיו עכשיו במאזנו של הבנק יושקעו באגרות חוב של המדינה אשר אינן נחשבות, לצרכי חישוב יחס ההלימות מכיוון שהן בטוחות לחלוטין, לפחות לדעתו של משרד האוצר). בחירה זו תקטין את האשראי הבנקאי למשק.

הדרך השנייה בה יכול לבחור הבנק, ואליה חותר אסף, היא גיוס של הון מניות נוסף. הבנק יוכל לגייס 20 מליון שקל נוספים ממשקיעים חדשים או קיימים ולהגיע ל-40 מליון ש"ח כדי לתמוך ברמת האשראי קיימת. אבל למה לעצור שם? לבנק יש כבר פיקדונות בסך 80 מליון שקל, ולכן יוכל לגייס הון בשווי 53.5 מליון ש"ח. כך יוכל להגדיל את האשראי שהוא מעניק ל-133.25 מליון ש"ח.

אז אכן, אסף צודק טכנית בדבר קיומה של האפשרות השנייה – לפחות תיאורטית. אבל אני טוען שהאפשרות הזאת לא נמצאת באמת על הפרק, ומערכת התמריצים הקיימת תוביל את הבנקים להימנע ככל הניתן מגיוס הון נוסף. לו גיוס ההון היה "חינמי" ולא היה משית עלות על אף שחקן, מדוע לחכות לשינוי ביחס הלימות ההון? מדוע הבנקים הקטנים לא מנפיקים כבר עכשיו הון כדי שיוכלו להעניק יותר אשראי ולהתחרות בגדולים? מדוע הנהלות בנקים בארץ ובכל העולם מנסות בכל כוחן למנוע הנפקות של הון נוסף?

א. מבנה הבעלות על הבנקים. הבנקים בישראלים נשלטים ברובם על ידי גרעיני שליטה. מדיניותם המוצהרת של משרד האוצר ובנק ישראל הייתה למכור את הבנקים שהולאמו לקבוצת שליטה במקום לשלל משקיעים שונים. בפועל, החלטה זו מסרסת את יכולתם של הבנקים לגייס הון נוסף ממשקיעים. כל הנפקה של הון חדש תדרוש מבעלי השליטה להכניס את היד לכיס ולהשתתף בהנפקה לכל הפחות לפי חלקם היחסי בכדי לשמור על אחוז השליטה שלהם בחברה. אחרת – הם ידוללו ויאבדו מכוחם. מכיוון בעלי השליטה לא ששים לשים כסף נוסף על שולחן, ואולי אפילו אין להם כסף בצד כדי להכניס לבנק, יעדיפו הבנקים להקטין את האשראי שהם מעניקים ולא לגייס הון. האם התסריט נשמע למישהו דמיוני? זה בדיוק מה שקרה לבנק דיסקונט ב-2011, כאשר העדיף לצמצם את האשראי לציבור ב-2.2 מיליארד ש"ח על פני הנפקת מניות כדי לעמוד בדרישות הרגולטור.

ב. פגיעה בשווי המניות. גיוס הון מהציבור עלול לפגוע בערך המניות עבור ציבור המשקיעים, ועל כן יש לו פוטנציאל להיות החלטה שמשמידה ערך למשקיעים. ראשית, גיוס הון מהציבור איננו מהלך ללא עלויות עסקה – עלויות חיתום, הנפקה ועמלות שונות הופכות את גיוס ההון לדבר יקר. שנית, הנפקת הון בעולם עם מידע אסימטרי (עולם בו להנהלת החברה יש יותר ידע על שווי החברה מאשר לשאר ציבור המשקיעים) יכולה להתפרש כאיתות של הנהלת החברה לכך ששווי המניות גבוה מידי. לא נרחיב את הדיון בשאלה הזו, אך לקוראים מתקדמים אני ממליץ על המודל של Myers and Majluf 1984 שמתאר מדוע פירמות, לא רק בנקים, יעדיפו לא לגייס הון נוסף אלא לממן באמצעות חוב.

טענה שנייה: הפניית הרווחים להון העצמי לא פוגעת בבעלי המניות (?)

האמת היא שכן, היא פוגעת. יותר מכך – הגדלת דרישות הלימות ההון פוגעת בשווי הפירמה כולה, ועל כן מורידה את שווי המניות שבידי בעלי המניות, גם אם הבנקים נמנעים מגיוס הון. אסף מתייחס לכך ש-20 שקלים שלא חולקו בדיבידנד אלא נשארו בהונה העצמי של החברה הם עדיין 20 שקלים, ועל כן השווי לבעלי המניות נותר זהה. הוא צודק לחלוטין. אבל על ידי כך שהרגולטור דורש מהבנקים לשנות את תמהיל המימון שלהם לכזה שנשען יותר על הון ופחות על חוב ממקודם, הרגולטור פוגע בשווי האחזקות של כל בעלי המניות בחברה.

א. חוזרים לסיקסטיז: לצורך ההסבר נשלוף את המודל שמדיר שינה מעיני כל סטודנט לתואר MBA בעולם, מודל מוליאני ומילר (או M&M בקיצור). אי שם בשנות ה-60 העליזות פיצחו פרנקו מודליאני ומרטון מילר את הקשר בין מבנה המימון של החברה לבין השווי שלה, והסבירו מדוע חלק מהחברות אוהבות למנף את עצמן: בעולם המערבי הנאור מקבלות החברות הטבת מס בגין תשלומי החוב שלהן. משמעות העניין היא שאם אני בוחר לממן חלק מהחברה שלי באמצעות חוב (הנפקת אגרות חוב או, במקרה שלנו, לקיחת פיקדונות מהציבור) הממשלה נותנת לי מתנה יקרת ערך – אני יכול לחסר את ההוצאות של החזרי הריבית לנושים שלי מהרווח של החברה החייב במס (תשלום הריבית למפקידים הוא הוצאה מוכרת עבור הבנקים). התוצאה הישירה של המתנה הזו היא שככל שהנהלת החברה תבחר למנף את עצמה יותר בחוב מאשר בהון, כך היא תזכה ל"מגן מס", הטבה שמתרגמת לערך כספי אמיתי עבור בעלי המניות. כתוצאה מכך, העלות הכוללת הנקייה ממס של מימון חברה בעלת שיעורי חוב (פיקדונות) גבוהים זולה יותר מהאלטרנטיבה. כאשר הרגולטור מחייב את החברה לשנות את תמהיל המימון שלה, קרי, להפחית את מינוף החוב של החברה, הוא פוגע בשווי מגן המס הזה ומוריד באופן ישיר מערך החברה. פרנקו מודליאני זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 1985, בין היתר על עבודתו במודל זה. מרטון מילר היקר זכה בפרס בשנת 1990 ביחד עם הארי "החזית היעילה" מרקוביץ' וויליאם שארפ (כן כן, ההוא ממדד שארפ).

יהיו שיטענו שהפגיעה נוצרת עקב מדיניות מיסים מעוותת. אדרבא, אפשר לפתוח את זה לדיון. אך תחת תקנות המס הקיימות, דרישה להורדת מינוף הבנקים כתוצאה מהעלאת יחס הלימות ההון פוגעת בבעלי המניות, או חמור מכך, היא עלולה לגרום להנהלות הבנקים לחפש הזדמנויות אשראי מסוכנות יותר כדי לשמור על התשואה לבעלי המניות (ועל הבונוסים של המנהלים, ע"ע בעיית הסוכן).

ב. סובסידיות ממשלתיות: "פיקדונות הם בטוחים לחלוטין והממשלה לא תיתן למפקידים להיפגע". האם שמעתם את המשפט הזה פעם? ממשלת ישראל לא מספקת ערבות רשמית לפיקדונות בנקאיים, אך ההיסטוריה מוכיחה כי היא תמיד יצאה להגנת המפקידים. גם בקריסת הבנק למסחר המדינה הגנה על חצי מיליארד שקלים שהופקדו שם על ידי הלקוחות התמימים. הערבות הבנקאית לפיקדונות, גם אם איננה ניתנת בצורה מפורשת אלא כ"ערבות שבקריצה", מהווה סובסידיה משמעותית עבור הבנקים, מכיוון שעלות גיוס החוב בצורת הפיקדונות נמוכה משמעותית ממחיר השוק "ההוגן" (מנוטרל הסובסידיה) של מימון חוב זה. גם אם נתעלם ממודל M&M, הגדלת יחס הלימות ההון גורסת הפחתת התלות במימון מסובסד על ידי המדינה, ולכן פוגעת בהכרח בשווי הפירמה.

שוב, יהיו רבים שיטענו שאולי לא מגיעים לבנקים הסובסידיות הללו וטוב שהם נאלצים להסתמך יותר על עצמם ופחות על הטבות של המדינה. גם כאן, הדבר נתון לוויכוח. אבל מה שלא נתון לויכוח הוא שהחלטת המפקח פוגעת בבעלי המניות של הבנקים – הם מאבדים ערך, חד וחלק.

אז מה הפואנטה?

אם ליציבות הבנקים לא הייתה עלות, הבנקים היו יציבים ממזמן, ובנקים מסוכנים היו נעלמים כמו יונת הבר. קיים Meme שרץ בתקשורת הכלכלית שגורס כי העלאת דרישות הלימות ההון מהבנקים ישפרו את היציבות ללא כל עלות. זו טעות, או לכל הפחות טענה לא מבוססת. יש יסוד סביר להאמין כי העלאת הדרישות אכן תוביל לצמצום האשראי לציבור ולפגיעה בפנסיות של הציבור דרך השקעותיו בשוק המניות. אין הדבר אומר שרגולציה על הבנקים היא דבר רע או שיוזמת המפקח על הבנקים לא רצויה – אבל יש מחיר לשלם, וכולנו נשלם אותו בין אם נרגיש זאת ובין אם לא.

תגובה בקצרה:

לאחר ששלחתי לאסף את הרשומה לקריאה מקדימה, ביקש להוסיף את ההערות הבאות:

"קודם כל – סבבה.

אחרי שמורידים מהשולחן את השטויות האיומות שכל מיני אנשים אומרים בנושא (כמו למשל בכתבה המצוטטת מדה-מרקר), ואחרי שכולם מבינים מה זה ומי זה הון עצמי, אפשר להתחיל דיון רציני, ואני מאמין שזה נעשה כאן. דיון מלא בדיוק בטיעונים האלה אפשר למצוא אצל אדמתי והלוויג (כולל התייחסות מפורשת למכלוף ומאייר למשל, ואינפוסר התייחסויות ל M&M), אבל שתי נקודות בקיצור נמרץ:

1. נכון שיש דרכים חכמות יותר וחכמות פחות לעלות את הלימות ההון. הדרך שבה בחר המפקח על הבנקים, הפניית רווחים להון העצמי, היא חכמה יותר: אין לה כמעט עלויות (חיתום, הנפקה, וכו'), היא לא משנה את מבנה הבעלות, והיא לא דורשת שום צעד אקטיבי מצד בעלי המניות של הבנקים. הם פחות או יותר חייבים לבחור באפשרות של הגדלת ההון העצמי.

2. צמצום הסובסידיה שמגולמת בערבות הסמויה לחסכונות של הציבור בבנקים היא אכן אובדן ערך עבור בעלי המניות (כמו שכתבתי בפוסט שלי). לכן גם הם לא עושים את זה בהתנדבות. אבל חשוב לזכור שמבחינה כמותית מדובר בהשפעה מזערית. כל קורא כאן צריך לחשוב איזה ריבית הוא היה דורש מבנק לאומי אם הוא היה פחות בטוח שהממשלה תערוב לו במקרה שבנק לאומי יפשוט רגל. כל גרעפס של קרנית פלוג משפיע על הריבית יותר מזה. אבל, בעיקר – לכו לקרוא את אדמתי והולוויג. כל הדיון, בפרטי פרטים, נמצא שם. אם זה לא ממש ארוחת חינם, זה הכי קרוב לזה מכל שאלות המדיניות שאני מכיר."

ועדת לוקר ומותו של המזומן

בסוף חודש מאי פרסמה הועדה לבחינת צמצום המזומן במדינה, בראשותו של הראל לוקר, מתווה לצמצום השימוש במזומן בישראל [PDF]. בשורה התחתונה, ממליצה הועדה כי השימוש במזומן יוגבל לעסקאות בגובה של עד 5,000 ש"ח. עסקאות בין אנשים פרטיים יוגבלו ל-15,000 ש"ח בלבד. הועדה גם הגישה המלצות לצמצום השימוש בצ'קים, אך על כך לא נרחיב את הדיון. המתווה פורסם וזכה למספר איזכורים בתקשורת הישראלית אבל לא לתגובות של ממש. כאשר המתווה פורסם לפני כחודשיים ציפיתי שהוא יתפוס נתח משמעותי מסדר היום הציבורי, אבל לעת עתה מסתבר ששינוי רדיקלי של מבנה אמצעי התשלום בחברה הישראלית לא מעניין כל כך את האזרח המצוי. רשומה זו הינה הניסיון שלי לתת מענה לוועדת לוקר ועל הדרך להציף את סוגיית חיסולו של המזומן במחשבה הכלכלית.

הרעיון של כלכלה ללא מזומן (Cashless Economy) אינו חדש. ברשומת "מבוא לכסף" אשר בחנה את גילגולו של הכסף מימי הברטר ועד לכסף פיאט ניתן להבחין בתהליך של פישוט אמצעי התשלום. בעבר החליפו כבשים בתמורה לשקי חיטה, לאחר מכן עברו למתכות יקרות, מטבעות בגדלים שונים, אסימונים ושטרות כסף, ולבסוף לשטרות נייר צבעוניים ופשוטים. במקביל, מהפכת המיחשוב הפכה את העברת הכסף ואת ביצוע העסקאות לפשוטים כל כך עד שלא נדרש להחזיק עוד באסימון פיזי כדי לבצע רכישה. המידע על אמצעי התשלום שלנו מאוחסן במחשבים בבנקים, ואלה מתקשרים ביניהם ומאפשרים לנו לבצע עסקאות ללא צורך להכניס את היד לכיס. צופה מן הצד עלול לתהות מדוע מתעקשת החברה שלנו להחזיק בניירות ובחתיכות המתכת הללו בתוך הארנק, כאשר קיימים אמצעי תשלום נוחים יותר לשם כך.

ועדת לוקר לא ממליצה "ללכת עד הסוף" ולהיפטר ממזומן לחלוטין – היא מכירה בחשיבותו של המזומן כאמצעי תשלום עבור אזרחי המדינה. הסיבה לרצון הועדה לצמצם את השימוש נובע מתוך מטרתה להילחם בבעיה שמדירה שינה מעיניהן של ממשלות רבות ברחבי העולם: הכלכלה השחורה.

הכלכלה השחורה והעלמת מס

ממשלת ישראל, כמו מרבית ממשלות העולם, מנסה מזה שנים להילחם בתופעת הכלכלה השחורה. ועדת לוקר מגדירה את הכלכלה השחורה כך:

הביטוי "כלכלה שחורה" או "כלכלת צל" מציין את אותו נתח בפעילות הכלכלית שאינו מופיע בנתונים על התוצר המקומי הגולמי. מקובל להגדיר כלכלה שחורה כפעילות כלכלית המתבצעת מחוץ למסגרת החוקית של המדינה, וככזו, מרביתה אינה מדווחת לרשויות המס או רשויות אחרות. הכלכלה השחורה כוללת את הפעילויות ואת ההכנסות אשר באופן מכוון מוסתרים מהרשויות הציבוריות במטרה להימנע מקיום החובות המוטלות על כל אזרח ועסק. מקובל להתייחס לשני סוגים של פעילות כאשר מסווגים את מקור ההון השחור: לפעילות כלכלית חוקית ולפעילות כלכלית לא חוקית.

כמה מכם זוכרים את הפירסומת הזו?

זו הייתה יריית הפתיחה של קמפיין המלחמה בהון השחור. הממשלה ביקשה מאזרחיה להלשין האחד על השני כדי שתוכל לתפוס ולהעניש את "הפרזיטים" בחברה, את אותם אנשים ש"נהנים מכל מה שהמדינה נותנת" אבל לא משלמים את חלקם. שוב, ממשלת ישראל איננה היחידה: ממשלות בלגיה, איטליה וצרפת, לדוגמא, מפעילות קמפיינים דומים.

עתה הגיעה ועדת לוקר ומספקת לנו תרופת פלאים: פשוט הקטינו את השימוש במזומן והעלמת המס תרד. מאין הגיעו חברי ועדת לוקר למסקנה הזאת? קשה לדעת. בכל 65 העמודים של דו"ח הביניים לא מסבירה הועדה מדוע הטלת מגבלות על המזומן תקטין את היקף הכלכלה השחורה. קו ההגיון המנחה הנובע מעבודת הועדה מסיק כי הלבנת הון והתחמקות ממס זה רע, אלו מתבצעים באמצעות מזומן, אֶרְגוׁ – צמצום המזומן יוביל לצמצום הלבנת ההון והתחמקות ממס. הבה נדון בנושא וננסה להבין את הבעייתיות של הצעת הועדה.

ההמלצות לא ישנו דבר…

ועדת לוקר מעריכה את היקף הכלכלה השחורה בכ-22% מהתוצר המקומי הגולמי. הועדה מבססת הערכה זו על מחקר של הבנק העולמי משנת 2010 שניסה להעריך את היקף הכלכלה השחורה בכל מדינות העולם. גם עורכי המחקר וגם חברי ועדה מודים כי יש בעיה עם הערכות מסוג זה מכיוון שלא ידועים היחסים בין המשתנים השונים לבין המשתנה המוסבר – גודל הכלכלה השחורה. אנחנו נקל עם הועדה ונניח שהמספר הזה, 22%, הוא מספר קרוב מספיק להיקף ההון השחור האמיתי בכלכלה הישראלית. מה המספר הזה כולל בתוכו? מיהם אותם עברייני הון שחור?

הפעילות החוקית

כפי שציינה הועדה, חלק מההון השחור הוא פעילות כלכלית חוקית אשר איננה מדווחת (שזה לא חוקי). כאן נכנסת, למשל, הבייבייסיטר בת ה-17 שמטפלת בילדים שלכם כשאתם הולכים להצגה. כאן נכנס אותו מלצר, המשלשל את הטיפ לכיסו מבלי לדווח. זוהי הסטודנטית ששכרתם כמורה פרטית לפיזיקה עבור הילד שלא מצליח להבין מכניקת קוונטים. זהו גם האינסטלטור שנתן לכם מחיר טוב בלי לרשום בספרים וגם השיפוצניק שעובד אך ורק במזומן.

המלצות ועדת לוקר לא ישפיעו כלל על אוכלוסיה זו. ראשית, מגבלות סכומי המזומן בעסקאות המדוברות גבוהות דיין בכדי שלא יחייבו את מרבית העוסקים להימנע מביצוע עסקאות במזומן. שנית, גם עבור אותם מקרים בהם העסקאות תהיינה בסכומים גדולים העולים על המגבלה, יוכלו עדיין העוסקים לבצע את עסקאותיהם במזומן. מי בדיוק אמור לעצור אותם? מס הכנסה? הרי זהו אותו מס הכנסה שכבר היום לא מצליח לעצור אותם ולגבות מהם מס בגין הכנסותיהם. כיצד יצליח מס הכנסה לאכוף כעת גם את מגבלת המזומן? התשובה היא שאין למס הכנסה היום שום יכולת. המהלך הזה בסך הכל יהפוך חלק מעברייני המס לעבריינים נוספים – עברייני מזומן, אבל לא ישנה במאומה את גביית המיסים של מדינת ישראל או את היקף הכלכלה השחורה.

על הדרך יכלה ועדת לוקר להוסיף חוק נוסף: חוק האוסר על אזרחי המדינה מלעבור על חוקי המדינה. ברור לכולנו שחוק זה לא ישפיע במאומה על שיעור הציות לחוק, ולכן לא ברור מדוע ועדת לוקר סבורה שהפיכת עברייני מס לעברייני מזומן תתרום בצורה כלשהי להגדלת גביית המס מהציבור ולצמצום ההון שחור.

הפעילות הלא חוקית

תחת קטגוריה זו נכנסים כל העוסקים בפעילות לא חוקית, ואשר מסיבה זו חייבים לפעול במזומן. סוחרי סמים לא יכולים לגבות תשלום בעבור הסחורה שלהם בכרטיס אשראי משום שהם מוכרים מוצרים אסורים. בעלי בתי הימורים לא חוקיים, מעניקי שירותי זנות ושאר פעילויות לא חוקיות מסתמכים בעיקר על תשלום במזומן בעבור הסחורות והשירותים שהם מספקים, ולא יכולים לקפוץ לפקיד השומה הקרוב לביתם כדי לפתוח תיק במס הכנסה. הועדה לא מציינת מספרים (כי אין לה) אבל אני מעריך שמדובר בחלק הארי של הכלכלה השחורה בישראל. לא משנה כמה בייביסיטרים ומלצרים יש במדינה, סביר להניח שתעשיית ההימורים, הסמים והזנות מגלגלת הרבה יותר מזומן.

האם צמצום ההון השחור הנובע מפעילות לא חוקית יגדיל את גביית המס? לא. אין שום סיכוי. אי אפשר לגבות מס על מכירת קוקאין מכיוון שמכירת קוקאין איננה חוקית. אי אפשר לגבות מבעל קזינו בדירת מסתור מס חברות בגין הכנסות ההימורים שלו מכיוון שזה לא חוקי לנהל קזינו במדינה. לעבריינים הללו אין שום ברירה אחרת מלבד שימוש במזומן. כלכלנים היו מנסחים זאת כך: "העלות השולית של ביצוע עבירת מזומן עבור העבריינים היא נמוכה מאוד". העבריינים ממילא מבצעים פעילות כלכלית בלתי חוקית בעליל, העבירה הנוספת שהם כעת יבצעו, קרי, ביצוע עסקאות במזומן בסכומים אסורים, לא תהיה מה שירתיע אותם מביצוע העבירה. יתרה מכך, אין להם שום אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהם לא יכולים להתחיל לסלוק כרטיסי אשראי או לקבל העברות בנקאיות. רוצה לומר: חלק ניכר מההון השחור יישאר תמיד הון שחור.

יש דרך אחת לגבות מס מהון שחור לא חוקי – לגליזציה. אם סחר בסמים יהפוך מחר להיות חוקי, יהיה ניתן לפתוח חנויות לממכר סמים באבן גבירול ומס הכנסה ירוויח את המע"מ, מס החברות ומס ההכנסה מסוחרי הסמים. אם יהיה ניתן לפתוח בתי קזינו ו"מכוני בריאות" באופן חוקי, יהיה ניתן לגבות גם מאלה מס. נכון לסוף מאי גבתה הממשלה בקולורדו יותר מ-34 מליון דולר מיסים, רישיונות ואגרות בגין הסחר (החוקי) במריחואנה, זהו צמצום אמיתי בהון השחור, מכיוון שהצרכני המריחואנה רוכשים את הסמים שלהם באופן חוקי, ומשלמים על כך מס.

לועדת לוקר אין מנדט לדבר על לגליזציה, ואני משוכנע שחלק נכבדים מהקוראים יטענו, ובצדק, כי יש היבטים לא כלכליים כנגד לגליזציה מכל סוג. אני מסכים. אבל אם המטרה של הממשלה היא הקטנת ההון השחור, כדאי שתפסיק לדבר על פתרונות קסם בסגנון צמצום השימוש במזומן, ותתחיל לבדוק דרכים אמיתיות לטפל בבעיה.

…מלבד להגביל את האוכלוסייה שומרת החוק

אז נוכחנו לגלות שהמלצות ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן לא באמת יעזרו להקטין את היקף הכלכלה השחורה או למלא את קופת המדינה הריקה. ועדת לוקר מכירה בכך שמרבית המשתמשים במזומן הם אזרחים שומרי חוק, וכי יש צורך אמיתי להשתמש במזומן בקרב תושבי המדינה. מסיבה זו, נמנעת ועדת לוקר מ"ללכת על כל הקופה" ולהוביל למתווה שיעלים את המזומן לחלוטין מהכלכלה. גם אם המזומן היה נעלם לחלוטין, נדגיש, הדבר לא היה מגדיל את קופת המדינה באופן משמעותי. העבריינים לא יכולים לשלם מס גם אם ירצו, וסביר שיעברו לסוגי מזומן אחרים כתשלום (דולרים וביטקוין לצורך הדוגמא).

אמנם המלצות הועדה לא יועילו, אך יש להן פוטנציאל משמעותי להזיק:

ראשית, כל מגבלה על אמצעי התשלום בהכרח פוגעת בפעילות הכלכלית במדינה. אנשים שומרי חוק, שלא מעוניינים להפוך לעבריינים בגלל עבירת מזומן, ייאלצו לבצע עסקאות באמצעים אלקטרוניים אשר יקרים יותר מאשר השימוש במזומן. העברות כספיות בבנק, עמלות סליקת כרטיסי אשראי בחברות כרטיסי האשראי או בפייפאל, כל אלו מטילים עלויות עסקה נוספות על רכישות גדולות המהוות מס על האזרחים. ועדת לוקר אמנם מציעה לקדם ארנקים וירטואלים וכרטיסי דביט זולים יותר, אבל עדיין לא ראינו מדיום זול כמזומן לביצוע רכישות.

שנית, המגבלות על המזומן מהוות פגיעה בזכויות הקניין של אזרחי מדינת ישראל. המגבלות למעשה מונעות מאזרחי מדינת ישראל להשתמש ברכוש שלהם, במקרה זה המזומן, כרצונם. מדובר בהתערבות ממשלתית באשר לאופן השימוש באמצעי התשלום, התערבות מיותרת לחלוטין שכן היא לא תוביל לשום יתרון בעבור המדינה. מה תעשה הממשלה אם הציבור יתחיל לבצע עסקאות מזומן גדולות בדולרים במקום? האם היא תחזיר את הפיקוח על המט"ח שהיה לפני שנות ה-80 ותתחיל לחקור כל אזרח בנוגע לסיבה בגינה הוא מבקש להמיר מזומן? לא ניתן אפילו לנחש את כמות המגבלות הנוספות שתצטרך הממשלה להקים כדי לקיים את המלצות הועדה. תופעה נוספת ולא רצויה (מבחינת המדינה) שיכולה להתרחש היא קידומם של מטבעות אלטרנטיביים ואמצעים נוספים להתחמקות ממס שנמצאים כיום בשוליים. אני מדבר, בין היתר, על הביטקוין ועל מטבעות קריפטוגרפיים אנונימיים אחרים אשר יכולים להפוך את המתווה לחרב פיפיות עבור גביית המס הישראלי.

הרחבה: על הקשר בין מזומן לבין פשיעה

"המזומן הוא חלב האם של הפשע", טוען הקרימינולוג האמריקאי, ד"ר מרכוס פלסון, ואכן יש למזומן יתרונות רבים עבור העבריין – העיקרי שבהם הוא האנונימיות של השימוש בו. ועדת לוקר בחרה שלא להתייחס לאספקט מעניין של הקשר בין מזומן לבין פשיעה שמהותה ניסיון לגזול רכוש. למרות זאת החלטתי להתייחס לנושא ולהסביר מדוע למרות שניתן להוכיח קשר ישיר בין מזומן לבין פשיעה, הקטנת השימוש במזומן עדיין איננה יעד ראוי.

נסו לשים את עצמכם בנעליו של גנב או פורץ. אי שם, ברחובות השקטים והפחות מוארים נמצאות המטרות שלכם – אנשים ובתים. הפרס העיקרי שאתם רוצים לשים את ידיכם עליו הוא המזומן שברשותם. במזומן אתם יכולים להשתמש באופן מיידי, מבלי לחשוף את זהותכם, ומבלי שיוכלו לחבר בין שטר כסף שבידכם לבין שטר כסף שנגנב מאדם כלשהו (הכסף הינו בר-חליפין). כל שאר החפצים הגניבים הם בעלי תועלת נמוכה משמעותית עבורכם. כרטיסי אשראי יבוטלו במהירות לאחר ביצוע השוד, ובהיעדר הקוד המזהה תוכלו להשתמש בו ברכישות בלבד בפרק זמן קצר. חפצים אחרים בעלי ערך יצטרכו להיות מומרים למזומן בתמורה לערך נמוך משמעותית, ויוכלו לקשר אתכם לעבירה שבוצעה.

אין ספק שהתמריץ של העבריינים לביצוע עבירה כמו שוד, כיוס או פריצה לבתים הוא הימצאותו של מזומן. לאחרונה אף הצליחו כלכלנים לכמת את התמריץ של מזומן על פשיעה. במרץ 2014 פורסמה טיוטת מאמר ב-NBER של שישה כלכלנים (Wright et al) אשר חקרו "ניסוי טבעי" שהתרחש בארצות הברית החל משנות ה-90. במהלך שני העשורים האחרונים שונתה תוכנית תשלומי הרווחה בארצות הברית: עד שנות ה-90 קיבלו התושבים שחיו על קצבאות רווחה צ'קים עם תשלומי הקיצבה שלהם. לחלק ניכר מהתושבים הנזקקים לא היה חשבון בנק ולכן היו מחזיקים את עיקר הכסף שלהם במזומן. החל משנות ה-90 דרשה הממשלה הפדראלית לעבור לפורמט המכונה EBT, מה שהוביל להפסקת התשלום באמצעות צ'קים ולקבלת תשלום באמצעות כרטיס דביט נטען במקום (כמו תווי השי הנטענים בכרטיסי אשראי שאנו מכירים בחגים). החוקרים התמקדו במדינת מיזורי, וניצלו את העובדה שהמעבר התבצע בתהליך סדור, אזור אחר אזור, ולא בבת אחת, מה שאפשר להם לבחון את ההשפעה של המהלך על הפשיעה. בכל פעם שאזור מסוים החליף את תשלומי הרווחה מצ'קים ל-EBT, הבחינו החוקרים בירידה בפשיעה באזור זה, תופעה שהם קישרו לירידה בכמות המזומן שבידי הציבור ומכאן לירידה בתמריצים לפשיעה.

בסך הכל מדדו החוקרים שהמעבר ל-EBT הפחית את הפשיעה בכ-9.8%: פריצה לבתים פחתה ב-7.9%, תקיפה ב-12.5% וגניבה ב-9.6%. ההשפעה על שוד וגניבת רכבים לא הייתה מובהקת סטטיסטית. מעניין לציין שההשפעה על מקרי אונס גם הייתה אפסית, מכיוון שאונס איננו פשע שמונע מרצון להתעשר. האם מצאנו סיבה ראויה לצמצום השימוש במזומן?

מזומן ופשע

אז צמצום בכמות המזומן שבידי הציבור מוריד את רמת הפשיעה ברחוב. על אף שועדת לוקר לא התייחסה כלל לטיעון הזה, יכול הקורא להסיק שמדובר ביעד שראוי לשאוף אליו, גם אם עלינו לתת את הדעת על כך שהגבלות על עסקאות במזומן לא יובילו בהכרח לצמצום המזומן שבידי הציבור. אבל בבואנו לבחון את ההשפעות של צמצום המזומן על הפשיעה עלינו להסתכל על מגוון סוגי הפשיעה. פשיעת הסייבר, לדוגמא, נמצאת במגמת עלייה ברורה. ככל שאנשים משתמשים פחות במזומן ומסתמכים יותר על בנקאות אלקטרונית והעברת כספים דיגיטלית, כך עולה התמריץ עבור עבריינים לפעול במרחב הדיגיטלי.

עבריינות האינטרנט היא אמנם פחות אלימה, הרי אף אחד לא חודר באישון לילה לביתכם או מכייס אותכם בפינת הרחוב, אך היא הרסנית הרבה יותר. כייס או פורץ מוגבלים ביכולת שלהם לגנוב כסף – האקר מוצלח יכול, לאחר שהצליח לחדור את הגנות המערכת הממוחשבת של בנק מסוים, לרוקן כמויות כסף גדולות מחשבונות רבים. על ידי צמצום המזומן הקטנו את התמריץ לסוגים מסוימים של עבריינות רחוב, אבל הגדלנו משמעותית את התמריץ לעבריינות סייבר.

סוף דבר

ועדת לוקר קמה כדי לייצר מתווה להפחתת השימוש במזומן, מתוך המטרה הראשית של הגדלת בסיס המס הישראלי ומלחמה בהון השחור. המלצותיה של הועדה לא יובילו לעמידה בתכנית שלה. השקלים שיתווספו לקופת המדינה יהיו זניחים בהשוואה לנזק שהתכנית תייצר לתושבי המדינה. היא תהפוך מאות אם לא אלפי אזרחים נוספים לעבריינים או לחילופין תשית מס פיננסי על רכישות גדולות בידי תושבי ישראל. המלצותיה הן לא יותר מאשר שלילת החירות של אזרחי מדינת ישראל ופגיעה בחופש הקניין שלהם. אני מתנגד למתווה ועדת לוקר, מה איתכם?

בואו נגרום לאנשים לאהוב מיסים

Taxation is just a sophisticated way of demanding money with menaces.” – טרי פראצ'ט, השומר

יש לי וידוי: אני שונא לשלם מיסים.

השמועות מספרות שאני לא היחיד – אין דבר מרתיח יותר מאשר להתבונן בתלוש המשכורת שלכם ולראות כיצד השכר המשולם נחתך וקטן על ידי "מס הכנסה", "ביטוח לאומי", "מס בריאות" ושאר מרעין בישין. לפעמים אני תוהה אם לא היה עדיף לו היה כאב הלב נחסך ממני, ובתלוש היה מוצג הסכום נטו בלבד.

שנאת המיסים היא טרגדיה, מכיוון שהחברה שלנו כיום בנויה במידה לא מבוטלת על "תרומתם הכפויה" (כך המרצה שלי למאקרו כלכלה בתואר הראשון הגדירה את המיסוי…) של אזרחי המדינה ותושביה. הדיון נסוב היום בעיקר סביב הקטנת מיסים ורמת השירותים שהממשלה מעניקה. האזרח המצוי (כזה שאינו חולק אידיאולוגיה ליברטריאנית מסוימת) ירצה לקבל שורה של שירותים איכותיים מהממשלה, כגון בריאות, חינוך, תשתית, הגנה, משפט ועוד – ולשלם עליהם כמה שפחות.

הפרדוקס לפיו האזרחים רוצים להקטין מיסים ולהגדיל את ההוצאה הציבורית איננו חדש, ובלט במיוחד במחאת הקיץ העליזה של 2011. מצד אחד זעקו האזרחים כנגד יוקר המחיה, ומצד שני דרשו שירותים ציבוריים איכותיים ושורה של מענקים וסיועים מצד הממשלה שיחייבו העלאת מיסים. נפנופי ידיים וטיעונים בסגנון "זה לא גודל התקציב אלא חלוקת התקציב, צריך להוסיף לחינוך ולקחת מהחרדים/מתנחלים/ועדים/נמלים/וכו'" או "צריך להגדיל מיסים על העשירים, שיתרמו יותר" נשמעו גם כן.

מדוע אני ושאר המדינה שונאים לשלם מיסים?

אני טוען שמשלם המיסים סובל מכיוון שהוא מקבל את המקל, אך לא את הגזר – זה האחרון שמור אך ורק לפוליטיקאי. אף משלם מיסים לא הוזמן מעולם כדי לגזור סרט ולחנוך אגף חדש בבית חולים או כביש חדש שנסלל, ותמונתו של אף משלם מיסים לא התנוססה מעל דפי העיתון עם כותרת המכריזה כי בזכותו קשישים יקבלו עוד 36 ש"ח קיצבה בחודש. הכבוד הזה שמור אך ורק לאנשים שלוקחים מאיתנו את כספי המיסים.

היש אומלל ממשלם המיסים? למעשה כן: חייל חובה במדינת ישראל.

מיסים זה הכי אחי

חיילי החובה במדינת ישראל הם קבוצה של מבוגרים צעירים שרק לאחרונה ניתנה להם זכות הצבעה. הם מגויסים בכפיה למוסד לא דמוקרטי, חלק ניכר מחירויותיהם נגזל מהם, מצופה מהם לשרת תקופה של בין שנתיים לשלוש שנים בתנאים לא סימפטיים ואף לסכן את חייהם ואת שלמות גופם בשביל שאר האוכלוסייה. בתמורה הם מקבלים כמה מאות שקלים בחודש, נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, והנחה של שני שקלים על שווארמה בתחנה המרכזית החדשה. עסקה די גרועה, אתם חייבים להודות.

ולמרות הכל, אנשים מתגייסים. מרצונם! ומתחרים ביניהם על הזכות להגיע ליחידות בהן הסיכוי שיהרגו גדול יותר. וההורים שלהם גאים בהם על כך. מתי בפעם האחרונה אמא שלכם סיפרה בגאווה שהילד שלה שילם הרבה מיסים?

מדוע אנשים רוצים להתגייס לצבא? ובכן, אנחנו כחברה מעודדים אותם ומוקירים להם תודה על כך. חיילי החובה הם "הילדים שלנו", הם שומרים עלינו, בזכותם אנו חיים בביטחון. אנחנו מעריכים את ההקרבה שלהם ומייצרים עבורם סטטוס חברתי גבוה. חייל חובה שמתגייס יודע כי הוא עומד לתרום למדינה ולחבריו האזרחים כפי שאחרים עשו זאת לפניו, ו"משתמט" מהשירות זוכה לסטיגמה חברתית שלילית. השירות בצבא הוא "שליחות", ואפילו חלק "מהציונות".

אם אנחנו יכולים לגרום לחיילי חובה להתגאות בשירות הצבאי שלהם, מדוע שלא נוכל לגרום למשלמי המיסים להתגאות בתשלום המיסים שלהם? גם הם "הילדים שלנו" (וההורים שלנו, והסבים שלנו); גם הם משלמים מיסים למען המדינה ולמען ידידינו האזרחים (גם כאלה שאנחנו לא מחבבים יתר על המידה); גם הם לא נהנים יותר מידי מעצם התרומה וגם תשלום מיסים הוא ציונות – הוא מסייע בבניין הארץ ומוסדותיה, ובהגנה על הארץ מפני אויבים.

תחת ההנחה שמדינת ישראל לא תהפוך מחר למדינה קפיטליסטית טהורה בה הכבישים יסללו על ידי חברות פרטיות וקופות החולים יפורטו, ומכיוון שהדרישה של הציבור לשירותים ציבוריים רק הולכת וגדלה, אזי בהשאלה מתכנית הטלוויזיה הקומית "מצב האומה": בואו נגרום לאנשים לאהוב מיסים.

לאהוב את המס

אז קדימה לעבודה:

מידי שנה יישלח ל-100 בתי האב ששילמו את סכום המס הגבוה ביותר מכל ישוב מוניציפלי מכתב ברכה מראש הממשלה ומראש רשות המיסים. המכתב יודה למשלמים על תרומתם למען בניין הארץ ובטחון תושביה. "משלמי מיסים מצטיינים", אשר במשך שנים מקפידים על עלייה רצופה של סכום המס אותו הם משלמים יזכה לאות כבוד מיוחד מהנשיא. מעתה בכל חניכת אגף חדש בבית חולים, בכל גזירת סרט לכביש חדש, בכל מופע פתיחה באולם החדש של הבימה יופיע נציג משלם מיסים שנבחר באקראי שיגזור את הסרט וישא נאום.

את טבלאות שיאני השכר במשק המופיעות בטלוויזיה ובעיתונים נחליף בטבלאות שיאני משלמי המיסים. נעלה אותם לשידור באולפן שישי. אמנון אברמוביץ' ישאל אותם איך הם מרגישים להיות גיבורים ישראלים. רוני דניאל יסיים כל כתבה שמציגה טנק או מטוס חדש שצה"ל קנה ויתן קרדיט למשלמי המיסים שמימנו אותם. נפתח שירותרום למען המדינה בה אנו מעודדים את כל התושבים לתרום יותר מיסים מהנדרש על פי חוק. נינט תשיר. ביום העצמאות הבא בין מדליקי המשואות יהיו הגבר והאישה ששילמו הכי הרבה מיסים בשנת המס 2014. בערוץ הילדים יעשו משדר מיוחד על ילדים שתורמים מיסים מדמי הכיס שלהם.

נרשמתם ללימודים באוניברסיטה? מזל טוב. בהודעת הקבלה שלכם יירשם כי שכר הלימוד שתשלמו הינו מופחת ומסובסד בזכות כספי משלם המיסים, כמו למשל ישראל ישראלי (השם יוגרל רנדומלית). שילמתם אגרת רישוי על הרכב? תמונתו של מנכ"ל מע"צ תהיה שם, ותסביר לכם כמה הוא מודה לכם על שבזכותכם הם יוכלו לתקן ולהרחיב את תשתית הכבישים. נולד לכם ילד? בשעה טובה. קבלו מכתב ברכה מרשות המיסים שמברכת אתכם על הולדת היורש, ומסבירה לכם כי מענק הלידה וקצבאות הילדים שתקבלו ב-18 שנים הקרובות התאפשרו בזכות אנשים כמו גברת כהן מחדרה (תמונה).

Uncle Sam Wants Your Taxes

האם זה באמת יגרום לאנשים לאהוב לשלם מיסים? כנראה שלא. אבל אולי זה לכל הפחות ידאג שאת התודה יקבלו האנשים שמשלמים.

הפדרל ריזרב: כיצד נוצר "היצור" מהאי ג'קיל

רשומה זו היא חלק מסדרת רשומות העוסקת בנושאים בסיסיים הרלוונטיים להבנה כלכלית של העולם. הפוסט הראשון בסדרה היה “מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר” ועסק בכסף והגדרותיו. השני התמקד בבנקאות ברזרבה חלקית, ונקרא "איך למדתי להירגע, ולאהוב את הבנקאות ברזרבה חלקית". החלק השלישי והנוכחי יעסוק בהקמתו של הבנק המרכזי של ארצות הברית.

ב-23 בדצמבר 1913 החל עידן חדש בכלכלה האמריקאית. בתאריך זה עבר בהצלחה ה-Federal Reserve Act אשר סלל את הדרך להקמתו של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית. היום, כמאה שנים לאחר מכן, עומד הפדרל ריזרב כמוסד המוניטרי המשפיע ביותר בעולם הן מבחינת השפעתו הכלכלית הישירה, והן מבחינת מידת ההשפעה שיש לרעיונותיו ולתכניותיו המוניטריות על בנקים מרכזיים אחרים ברחבי העולם.

מאז פרוץ המשבר הכלכלי בשנת 2008 החלו לעלות טענות רבות כנגד התפקוד של הפדרל ריזרב, אחריותו ליצירת המשבר (לטענת חלק מהמאשימים) ובמקרים מסוימים כנגד עצם קיומו של מוסד מרכזי המשמש כסמכות מוניטרית מונופוליסטית. אין הרבה חדש בביקורות הללו: כלכלנים והוגים רבים התבטאו במהלך השנים כנגד הקונספט של בנקים מרכזיים ושל שליטה מרכזית בכסף. דוגמא בולטת לכך הוא הכלכלן-פילוסוף פרידריך האייק, יקיר הבלוג, אשר העדיף מערכת של "בנקאות חופשית" בה כל גורם יכול להנפיק כסף משלו, וכוחות השוק בלבד קובעים את הביקוש וההיצע לכסף ואת שער הריבית. רעיונות אלו מופיעים בספרו משנת 1977 "Denationalization of Money" [קובץ PDF] (התנגדות לבנקאות מרכזית הייתה גישתו של האייק בתקופה מאוחרת יחסית בחייו – בצעירותו קיווה שיבוא יום והוא יהיה הנגיד של הבנק המרכזי בוינה…). ככל שחלפו השנים גדלה השפעתו של הפדרל ריזרב וכן חשיבותו בכלכלה, ובמקביל נעשו הטיעונים כנגדו למגוונים במיוחד. טיעונים אלו נעים היום בין ביקורת אקדמאית המעדיפה מנגנונים של שוק חופשי, בין אם מהעדפות מוסריות או כלכליות, לבין תיאוריות קונספירציה אפויות למחצה שזוכות לא פעם לכותרות בעיתונים. מאמרו האחרון של איתי להט בכלכליסט בנושא תנועת ה-FedUp, לדוגמא, מכיל סילופים רבים שחיפוש פשוט בגוגל היה מונע את כתיבתן. ראו את מאמר הנגד החריף שפירסם ד"ר אסף צימרינג ב"עין השביעית" בנושא זה.

 ברשומה זו נבחן את הפדרל ריזרב. נחזור לסוף המאה ה-19 כדי לבחון את הסיבות להחלטה על הקמתו, את הכוחות ובעלי העניין השונים שניסו להשפיע על המבנה שלו ועל מטרותיו, וגם על חשיבותו כיום. בדרך, ננסה להתעמת עם לא מעט טענות כנגד הבנק ומטרותיו, חלקן ביקורת לגיטימית, וחלקן האחר מצוץ מן האצבע.

חלק I – ההיסטוריה

הרקע להקמת הפדרל ריזרב

ראשית, חשוב להדגיש כי בארצות הברית היו המון בנקים שונים (בעת הקמת הפדרל ריזרב היו בארצות הברית כ-30,000 בנקים שונים!) הסנטימנט האנטי-בנקאי באותם שנים הוביל ליצירה של חוקים מאוד משונים בנוגע לבנקאות. העיקרי שבהם: בנקים לא יכלו לפתוח סניפים בערים אחרות מלבד עיר ההתאגדות שלהם. החוק כנראה נוצר מכיוון שאנשים חששו שבנקים יתאגדו, יהפכו ריכוזיים, וישתלטו על אדמות החקלאים שהיו לובי חזק מאוד בימים ההם. קשה להאשים אותם: מאז בוטל האיסור החלו הבנקים לפתוח סניפים רבים ולקנות אחד את השני, והמערכת הבנקאית האמריקאים נהפכה לריכוזית הרבה יותר, עם קצת פחות מ-7,000 בנקים (וגם יעילה, יציבה וזולה הרבה יותר, ראוי לציין).

שנית, אפשר לראות את הקמתו של בנק מרכזי כיצירת מוסד שמטרתו לתת מענה לבעיה עיקרית אחת: בעיית היצע הכסף (באותם ימים הבעיה כונתה "The Currencey Problem"). ההלך החוקי באותם ימים היו מטבע הזהב ומטבע הכסף. קוראי הבלוג כבר יודעים שהמסחר והשימוש במטבעות העשויים ממתכת הינו בעייתי ומסורבל ולכן האוכלוסייה מעדיפה לשמור את הזהב שלה בבנק ולהשתמש בצ'קים או בקבלות (שלהם נקרא "שטרות כסף") במקום במתכת עצמה. אם נניח שאדם הגר בסן פרנסיסקו רוכש מוצר כלשהו בניו יורק ומשלם עליו בצ'ק המשוך על חשבונו בחוף המערבי, אותו צ'ק יוחזר על ידי הבנק הניו יורקי לבנק בסן פרננסיסקו וכנגדו ישלח הזהב בחזרה לבנק בניו יורק. זוהי מערכת מגושמת ופרימיטיבית מאוד שיצרה לבנקים עלויות משלוח, אבטחה וביטוח, וגם ארכה זמן רב. אבל אל חשש, השוק החופשי עובד שעות נוספות בניסיון למצוא דרכים יעילות יותר, ושני מנגנונים וולנטארים הוקמו במערכת הבנקאית על ידי הבנקים עצמם והפכו לדרך העיקרית בה נסלקו כספים בארצות הברית: המסלקה, ובנקאות קורנספונדנטים.

המסלקה (Clearing House) היא פתרון אלגנטי עבור סליקת צ'קים עירוניים. בכל עיר שמכבדת את עצמה הוקמה מסלקה שהייתה בבעלות הבנקים העירוניים. מידי יום, לאחר שעת סגירת הסניפים, היו מגיעים למסלקה שני עובדים מטעם כל בנק, עם סל גדול.

המסלקה של ניו יורק ב-1850

המסלקה של ניו-יורק ב-1850
כאשר המוזיקה נפסקת, הבנקאים רצים לתפוס מקום

עובד אחד ישב בכיסא והעובד השני התחיל להסתובב בין הכיסאות ולהעביר לנציג של כל בנק בעיר את הצ'קים שמשוכים על חשבונות שלו שהופקדו בבנק באותו היום. בסופו של הסיבוב, ידע כל בנק כמה כסף עליו לשלם לכל בנק, וכמה כסף עליו לקבל מכל בנק. כעת היו הבנקאים מקזזים סכומים אלו ומבצעים העברה יחידה של הסכום נטו.

את הכסף לא חייבים לשלם מיד. יכול להיות שבנק מסוים (נקרא לו בנק א') צריך להעביר סכומי כסף גדולים מכיוון שלקוח גדול שלו רשם צ'ק מאוד גדול לטובת בנק אחר, אבל לבנק א' אין כרגע את המזומנים כדי לשלם. אין הדבר אומר שאין לבנק א' נכסים פיננסיים מתאימים או שבנק א' גנב את כספי לקוחותיו. כפי שהסברנו ברשומות קודמות, בנק א' נוהג להלוות או להשקיע את כספי לקוחותיו כדי לייצר תשואה, ממנה חלק מגיע למפקיד בתור ריבית, והיתר נשאר כרווח לבנקאי. בנק א' חושש כי אם יאלץ למכור את נכסיו או לדרוש מהלווים שלו להחזיר מידית את ההלוואה שנתן כדי שיוכל לכבד את הצ'ק, הרי שייגרם לו נזק כלכלי משמעותי. הבנקים החברים במסלקה לא רוצים לכפות על בנק א' לשלם מיד, מכיוון  ש"היום זה הוא, מחר זה הם". לפיכך, המסלקה הפכה גם לסוג של מלווה כספים לעת חירום. הבנקים החברים במסלקה היו מעניקים הלוואות "איזון" לבנקים שנקלעו לקשיי נזילות. כדי לוודא שהם מלווים כסף לבנק שיוכל להחזיר את ההלוואה, כלומר לבנק שנכסיו הפיננסים איתנים והבעיה היחידה שלו היא בעיית נזילות, דרשו המסלקות מכל חבריהם דיווחיים עיתיים ושוטפים אודות מצבם. למעשה, כל הבנקים החברים במסלקה היו מחויבים לחשוף את הספרים שלהם ולהוכיח שהם במצב פיננסי תקין. בצורה זו נהפכו המסלקות העירוניות לגוף רגולטורי (וולונטרי) שבדק את איתנות הבנקים העירוניים. הם לא היו חייבים לעשות כך, לא היה חוק שחייב אותם – היה זה פתרון שהשוק מצא כדי לדאוג לסביבה עסקית יציבה ויעילה.

בתקופות של משבר היו המסלקות מנפיקות כסף משלהן (כן כן, "כסף מהאוויר"! זה היה קיים הרבה לפני הפדרל ריזרב) כדי להתגבר על משברי נזילות. הכסף הזה אולי לא היה הלך חוקי ולא יכולתם לשלם איתו מיסים או להעביר אותו ללקוחות שלכם, אבל בנקים החברים במסלקה קיבלו את השטרות החדשים הללו בעיתות משבר ככסף "חירום" זמני. כפי שנראה בהמשך, הפדרל ריזרב נבנה על בסיס מערכת המסלקות הללו.

Clearinghouse Currency

כסף חירום

אבל המסלקות הם פתרון טוב רק עבור ערים. מה לגבי בנקים שנמצאים באזורי הספר או במקומות מרוחקים יותר? הם לא יוכלו לשלוח נציג בכל יום למסלקה. כאן נדרש פתרון אחר, שמכונה עד היום בנקאות קורספונדנטים.

בנקאות קורספונדנטים (Correspondent Banking) היא למעשה בנקאות באמצעות שליח. כל הבנקים שלא היו נמצאים בתחומי העיר (נכנה אותם לצורך הדוגמא "בנקי ספר") החזיקו קורספודנט, כלומר פתחו חשבון עם קשר מיוחד עם בנק אחד באותה עיר, ואליו הם היו שולחים את כל הצ'קים שהיו מופקדים אצלם ומשוכים על בנקים אחרים מאותה עיר. מערכת היחסים הזו פעלה גם הפוך. בנקים עירוניים אחרים היו שולחים צ'קים שמשוכים על חשבון בנק הספר לקורספונדנט העירוני שלו. כך, אם בבנק ניו יורקי הופקד צ'ק המשוך על חשבון בנק כפרי קטן ואנונימי, היה הבנקאי מחפש בספרים מיהו הקורספונדנט של הבנק הכפרי בניו יורק, ושולח אליו את הצ'ק לצורך גביה.

תארו לעצמכם מערכת מסועפת של קשרים בין כל הבנקים בארצות הברית. לכל בנק עירוני יש חברות במסלקה שלו, ובין בנקים עירוניים יש קשרי קורספונדנט עם בנקים כפריים ובנקים עירוניים בערים אחרות.

כדי לייעל עוד יותר את התהליך, הבנקים לא העבירו כסף בכל הפקדה. במקום זאת, כל בנק החזיק בחשבון בנק אצל הקורספונדנט שלו. חשבון זה כונה "חשבון רזרבה" (Reserve Account). במקום לדרוש תשלום בזהב עבור כל הפקדת צ'ק, היה בנק הקורספונדנט מנכה או מזכה (בהתאם לאירוע) את חשבון הרזרבה של בנק הספר. בצורה הזו יכלו הבנקים לצמצם את ההעברות ביניהם ולהתנהל בצורה חשבונאית נוחה יותר, וכך נוצרה לנו מערכת בנקאית הדמויה לרשת בה לכל בנק יש כמה חשבונות בבנקים אחרים וההפך, וכל תשלום ביניהם מנוכה מחשבונות רזרבה שכל בנק מחזיק אצלו. כדי להבטיח תשלום, הבנקים היו מעבירים דוחות כספיים והתחייבויות לבנקים הקורספונדנטים שלהם וההפך, כדי להבטיח את איתנותם הפיננסית.

קשיחות היצע הכסף – שם מפוצץ לבעיה ישנה

לא הכל ורוד בעידן הבנקאות האמריקאית טרום הפד. הזכרנו קודם את העובדה שהמדינה התמודדה עם בעיה של היצע הכסף והיא שהובילה לבסוף להקמת הפדרל ריזרב.

הבעיה החלה ב-1863, בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית (טיפ לחוקרי היסטוריה כלכלית: רוצים להבין מדוע היה שינוי מהותי בכלכלה או בבנקאות? הסתכלו על מלחמות. מלחמות עולות כסף ומובילות ללא מעט שינויים במיסוי או במערכות כלכליות כדי לממן אותם). הממשל הפדרלי היה צריך לממן את המלחמה היקרה והעביר את ה-National Banking Act, חוק שאפשר הקמת סוג חדש של בנקים: בנקים לאומיים (National Banks) שהתאגדו תחת החוק הפדרלי, במקום הבנקים שהיו קיימים עד כה, State-Chartered Banks, שהתאגדו תחת חוקי המדינות (States).

Federal Debt during Civil War

הוצאות הממשל הפדראלי בזמן מלחמת האזרחים
91% מההוצאות היו לצרכי מלחמה
הממשל הפדראלי לא חזר לרמות חוב לתוצר כאלה עד למלחמת העולם הראשונה

לפני שעבר החוק, היו אלו המדינות שאישרו את הקמת הבנקים בשטחן, ואותם בנקים יכלו להנפיק שטרי כסף באופן חופשי כנגד הפקדות זהב אצלם. מכיוון שלא היה קיים שטר אמריקאי אחיד (כמו שטר הדולר הירוק שאנחנו מכירים היום), כל בנק המציא שטר משלו שהיה למעשה אמצעי תשלום כנגד הזהב שהופקד אצלו. ההבדל בין שטר כסף לצ'ק היה שכל אחד יכל לדרוש את הזהב כנגד הצגת שטר הכסף, ואילו צ'ק נחשב לבטוח יותר, כי רק האדם שאליו ממוען הצ'ק היה יכול לדרוש תשלום.

עם העברת החוק השתנו הכללים. ראשית, הוטל מס של 10% על כל השטרות של הבנקים שהוגדרו State Banks, וכך אסף הממשל הכנסה נאה למימון המלחמה, והוציא בהדרגה את השטרות הללו מהמחזור. שנית, בנקים החלו להתאגד כבנקים לאומיים, National Banks, שיכלו להנפיק שטרות "לאומיים" כנגד זהב שהופקד אצלם, החייב במס נמוך יותר של 1% (ולבסוף 0.5%). היה קאץ' אחד: על הכסף להיות מגובה בחוב פדרלי. במילים אחרות, אם הפקדתם את זהב שלכם בבנק שהתאגד תחת אשרת "בנק לאומי" (וכדאי לכם, אחרת תחטפו 10% מס על הכסף שלכם), הבנק יוכל להעביר לכם אמצעי תשלום, שטרות כסף, רק לאחר שירכוש עם הזהב שלכם אגרות חוב של הממשל הפדרלי. בכך הממשל "וידא" כי הבנקים לא מעלימים לכם זהב, והשיג ביקוש רב להנפקות החוב שלו לצורך מימון המלחמה. קצת נבזי, אבל מלחמה היא עניין נבזי.

התהליך עבד בערך כך: לקוח מפקיד זהב בבנק ומבקש לקבל שטרות כסף כדי להשתמש בהם. הבנק פונה לבנקים מסוימים או למרכזים פיננסיים מיוחדים ורוכש באמצעותם אגרות חוב של הממשל הפדרלי (ובכך מסייע לממן את המלחמה). כעת על רוכשי אגרות החוב להפקידן אצל משרד האוצר האמריקאי. רק לאחר מכן מתקבל אישור שמועבר למחלקת ההדפסה והחריטה (אני לא ממציא את זה…), כאשר הדפסת השטרות בוצעה באמצעות שבלונות הדפסה, שמוחזקות אך ורק על ידי משרד האוצר (לפני כן כל בנק יכל להדפיס אצלו איזה שטר שרצה). התהליך המורכב הזה גרם לכך שלקח לא מעט זמן "לייצר כסף". אם רצית לשמור על הכסף שלך בבנק ולקבל שטרות באמצעותם תוכל לבצע רכישות, כדאי מאוד שלבנק יהיו שטרות רזרביים בצד. אחרת, תצטרך לחכות זמן מה. כלכלנים קוראים לבעיה הזאת "קשיחות בהיצע", כלומר שבפרק זמן מסוים כמות הכסף הנתונה בכלכלה קבועה, מכיוון שלא ניתן להפקיד במהירות זהב בבנקים ולייצר אמצעי תשלום חדשים.

[החקיקה יצרה גם שינויים רבים אחרים: בנקים לאומיים נדרשו לשמור רזרבה אצל משרד האוצר, ושטרות כסף פיאט שנקראו "Greenback" נכנסו למחזור בתור הלך חוקי. מכיוון שאנחנו לא מנסים לכתוב פה ספר היסטוריה, אנו מתמקדים בשינויים המשמעותיים ביותר שהובילו להקמת הפדרל ריזרב בלבד].

הקשיחות בהיצע הכסף יצרה בעיה עונתית בכלכלת ארצות הברית, שכלכלתה הייתה עדיין מאוד חקלאית. הציבור האמריקאי יכול היה לבחור להחזיק את כספו בפיקדונות בבנק או בשטרות כסף. בדרך כלל, לציבור לא היה הרבה עניין בכסף (כי לא היה לו הרבה מה לקנות), ואז הציבור העדיף להחזיק את מירב כספו בפקדונות. עם זאת, בתקופות מסוימות הביקוש לכסף גבר, אנשים היו צריכים להשתמש בעושר שברשותם והעדיפו שטרות כסף כדי לבצע רכישות. הם ניגשו לבנקאי שלהם וביקשו ממנו לשלוף את כספם מהפיקדונות, ולתת להם שטרות כסף כנגדו כדי שיוכלו לצאת שופינג. מתי בדיוק? בשני מועדים עיקריים: בתקופת הקציר בסתיו, אז החקלאים האמריקאים היו צריכים כסף כדי לקצור את מרכולתם ולשנע אותה לשוק, ובסוף השנה, אז כלל הציבור רכש מתנות לחג המולד ולשנה החדשה.

דמיינו מאות אלפי אנשים הניגשים לבנקים שלהם בכל רחבי ארצות הברית באותה תקופה בשנה ומבקשים שטרות כסף, וזיכרו שתהליך הנפקת השטרות היה איטי ומסובך. הוסיפו לכך בעיה נוספת: במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 ממשלת ארצות הברית הקטינה בצורה דרסטית את היקף החוב שלה (היו אלו זמנים אחרים, בהם ממשלה חשבה שיותר מידי חוב זה לא בריא למדינה) וכתוצאה מכך קטנה כמות הכסף במדינה.

National Banknote

National Banknote
מגובה באגרות החוב של ממשלת ארצות הברית

הפניקה של 1907

עכשיו אפשר לחבר את הכל. הפניקה היא משבר בנקאי שנמשך שישה שבועות בין אוקטובר ונובמבר של 1907, והיא אחד מהמשברים החמורים ביותר שידעה המערכת הבנקאית של ארצות הברית אי פעם. הפניקה של 1907 לא הייתה המשבר הבנקאי הראשון בארצות הברית, אבל היא היתה משמעותית דיה בשביל להבהיר למחוקקים כי נדרש שינוי מהותי.

המשבר החל כתוצאה מניסיון כושל של מספר יזמים להשתלט על ספק נחושת מרכזי במדינה. הכישלון אולי היה הגפרור שהצית את האש, אבל את חביות חומר הנפץ סיפקה המערכת הבנקאית והמוניטארית. עקב שמועות וחששות על כישלונות צפויים של בנקים שאולי סיפקו אשראי ליזמים החלו מפקידים רבים לבצע "ריצה אל הבנק", תופעה לא סימפטית בה לקוחות הבנקים רצים אל הבנק ותובעים למשוך את כספם מחשש לקריסת הבנק. התופעה היא נבואה שמגשימה את עצמה מכיוון שפעמים רבות עצם הדרישות התכופות למשיכת הכספים הן שגורמות למשבר נזילות אצל הבנק ולקריסתו בסופו של דבר. המוסדות הראשונים שהושפעו היו חברות נאמנות (Trust Companies) שפעלו בצורה דומה לבנקים אך לא היו כפופות לרגולציה הבנקאית ולא היו יכולות להיות חברות במסלקות. בהמשך התפשטה הפניקה גם לבנקים בניו יורק ולבנקים אחרים במדינה.

מפקידים דרשו למשוך את פיקדונותיהם בצורה של שטרות כסף, אך לבנקים הייתה בעיה לספק להם את המזומנים במהירות מכיוון שהיצע הכסף היה קשיח מידי. בנקי ספר פנו לקורספונדנטים שלהם בדרישה שיעבירו אליהם מזומנים מחשבונות הרזרבה שלהם כדי לתת מענה לביקוש מצד לקוחותיהם אך במקרים מסוימים הקורספונדנטים סירבו להעביר את השטרות מחשש שהם לא יוכלו לעמוד בדרישות לקוחותיהם. מסלקות רבות עמדו בפני בעיות דומות כאשר בנקים רבים הודיעו כי לא יוכלו להעביר מזומנים לרשות בנקים אחרים החברים במסלקה עקב משבר נזילות. עדות לכך ניתן למצוא ברמת הריביות היומית. כאשר בנק לווה כסף מבנק אחר לצרכי נזילות, לרוב לתקופה מאוד קצרה של יום עד שבוע, הוא משלם ריבית מסוימת עבור השירות. הריבית בתחילת 1907 הייתה בערך 5% שנתית, אולם בשיא המשבר באוקטובר הריבית טיפסה ליותר מ-100%. עד כדי כך היו הבנקים נואשים לכסף, שהיו מוכנים לשלם ריביות שערורייתיות בשביל ללוות אותו למספר ימים.

נדגיש שנית, זהו משבר נזילות. אף אחד לא גנב כסף או הימר עליו. חסכונות הלקוחות היו מושקעים בנכסים (כמו מתן אשראי ללקוחות אחרים) כדי לייצר הכנסה למפקיד ולבנק. כאשר כמות גדולה של מפקידים דורשים את כספם חזרה יש לבנק בעיה להעביר כמות גדולה של מזומנים מכיוון שרוב הכסף מושקע בנכסים פיננסיים. כאשר הרבה בנקים נמצאים במצב דומה, נוצר משבר נזילות בכל הכלכלה. לכולם יש נכסים, אבל אין מספיק כסף.

The Panic of 1907

The Panic of 1907

מעניין לראות את הפתרונות שנמצאו כדי להציל חלק מהבנקים מהמשבר. חלק מהמסלקות, כאמור, התחילו להמציא כסף משלהן ולחייב את כל הבנקים החברים בהן להשתמש בו כמזומן בינם לבין עצמם. הכסף לא היה חוקי ולא היה מגובה בכלום, אבל הבנקים הסכימו להשתמש בו כדי להגיע להסדרים ביניהם.

אבל הסיפור המעניין מכל הוא של הבנקאי העשיר שכולם אוהבים לשנוא: ג'יי. פי. מורגן.

ג'יי פי מורגן, בן 70 בתקופת הפניקה של 1907, היה בנקאי אמריקאי שידו בכל. האימפריה שלו כללה בין היתר עסקי תעשיה, ברזל, ובנקאות. יש הטוענים כי האינטרסים של מורגן היו כה רבים, שניתן לטעון כי האינטרס שלו היה אינטרס השוק. בתקופת המשבר מנהיגותו של מורגן הייתה חשובה ביותר: הוא אירגן הלוואות חילוץ לבנקים רבים ו"שיכנע" את הקולגות הבנקאים האחרים להלוות גם כן בסדרה של הלוואות חירום למוסדות הפיננסיים בניו יורק. ישנה אפילו אגדה המספרת כי ביום השני של המשבר הוא כלא את כל הבנקאים של העיר בספריה שלו ולא שיחרר אותם עד אשר הם הצליחו להתחייב להלוואה כוללת של 25 מליון דולר למוסדות פיננסיים במצוקה.

אשראי החירום שמורגן אירגן הציל בנקים רבים, אבל לא את כולם. יש הטוענים שבנקים שמורגן לא חיבב או שהתנגשו עם עסקיו לא זכו להצלה מיוחלת. בכל מקרה, המשבר של 1907 גרם לציבור להבין שמוטב כי במשבר הבא יהיה מנגנון מסודר שיוכל לתמוך בבנקים המצויים במשבר נזילות, מבלי שיצטרכו לסמוך על טוב ליבו של בנקאי זקן זה או אחר.

J.P. Morgan

ג'י פי מורגן אוחז בסכין ומאיים על הצלם

קוריוז קטן לפני שממשיכים: התבוננו בפורטרייט למעלה של ג'יי פי מורגן. מדוע שבנקאי מכובד יצטלם בעודו מחזיק סכין בצורה מאיימת?

הסכין הוא לא יותר מאשר משענת הכסא עליה נשען מורגן. הצלם שצילם את התמונה (Edward Steichen) טען כי התוצאה מקרית לחלוטין, אך סירב למכור למורגן את התצלום הלא מחמיא, שהפך בינתיים למעין סמל כנגד "הברונים השודדים הקפיטליסטים" באמריקה של אותם שנים. מאז אותו תצלום מקפידים בנקאים להצטלם בעצמם בתנוחת סלפי בלבד.

בדרך לבנק מרכזי עוצרים באי ג'קיל

לאחר שהמשבר שכך, מינה הקונגרס האמריקאי ועדה מיוחדת שנקראה "הועדה המוניטארית הלאומית" שתפקידה לבחון את המערכת הבנקאית והמוניטארית האמריקאית ולהמליץ על דרכים בהן ניתן לתקן אותה. בראש הועדה עמד סנטור רפובליקני בשם נלסון אלדריץ' (Aldrich), אשר נסע ביחד עם שאר חברי הועדה לאירופה, שם הם בחנו אלטרנטיבות שונות למערכת בנקאית והשוו את היתרונות והחסרונות שלהן. בניגוד לדרך בה מוצגת לפעמים הקמתו של הפדרל ריזרב כפתאומית ומונעת מפניקה, היא הייתה דווקא תוצאה של דיון מעמיק ועבודת מטה מדוקדקת (וגם של מאבקי כוח פוליטיים רבים).

בנובמבר 1910 התקיימה במועדון הקאנטרי של האי ג'קיל פגישה סודית, בה נכחו הסנטור אלדריץ' והמזכיר שלו, אקדמאים מתחום הכלכלה, וראשי הבנקים החזקים ביותר בארצות הברית. פגישתם הייתה כה סודית עד שהם נמנעו משימוש בשם המשפחה שלהם כדי שאיש מהציבור לא יגלה שהם נמצאים באותו מקום יחדיו, והעיתונות בעקבותיו. התירוץ הרשמי לפגישה הייתה "ציד ברווזים" (פעם זה היה לגיטימי, אני מניח) אולם בפועל נפגשו הנוכחים כדי לשוחח על החומר שנלמד עד כה במסגרת הועדה, ולתכנן ביחד הצעה להקמת בנק מרכזי בארצות הברית.

לא קשה להבין מדוע הפגישה הייתה סודית ונחשפה לציבור רק שנים מאוחר יותר. אנו מדברים על תקופה של מאבקי כוח ושליטה בוול סטריט. לא רק שהפוליטיקאים הדמוקרטים לא חיבבו את הבנקים הגדולים בוול סטריט, האמת היא ששאר הבנקים חששו מהם באותה מידה. נוטים משום מה להציג את הבנקים של אותה תקופה תחת השם הקיבוצי "הבנקים", אך למעשה האינטרסים שלהם לא חפפו. מרבית הבנקים במדינה לא אהבו את "הבנקים הגדולים של המזרח" וחששו תמיד כי אלה ינסו להשתלט עליהם. ההערכה של אלדריץ' הייתה כי שאר הבנקים במערכת לא יסכימו לעולם להצעה שתוכננה על ידי הבנקים הגדולים של וול סטריט, ויש בכך מן הצדק.

הפגישה באי ג'קיל זכתה לפופולאריות מחודשת בזכות הספר של השחקן ויוצר הסרטים אדווארד גריפין, "היצור מהאי ג'קיל". הספר של גריפין מציג את הפגישה כניסיון של בנקאים תאבי שליטה ורודפי בצע להשתלט על הכלכלה האמריקאית על ידי שליטה במערכות המוניטריות שלה. ייתכן שזו בהחלט הייתה הכוונה שלהם, אבל ההיסטוריה, אפעס, קבעה אחרת – כפי שנראה בהמשך, חלקים משמעותיים מההצעה של מועדון האי ג'קיל נדחו. הספר של גריפין מהווה היום יצירת מדע בדיוני חביבה בהחלט, אולם מנותקת מההיסטוריה ומהמציאות הכלכלית. אם מישהו באמת מעוניין לדעת את ההיסטוריה של הפדרל ריזרב, אני ממליץ על שלושת הכרכים של ההיסטוריה של הפד על ידי ההיסטוריון הכלכלי פרופסור אלן מלצר.

מאבקי כוח – ופשרה

הרבה בעלי עניין רצו להשפיע על צורת הבנק המרכזי. בפינה קיצונית אחת ניתן למצוא את האנשים שרצו בנק מרכזי אחד ויחיד שנמצא בבעלות הבנקים ומנוהל על ידם. אלו הם החברים מהאי ג'קיל, שהסתכלו על הבנק המרכזי של אנגליה בתור מודל לחיקוי. הבנק המרכזי של אנגליה היה באותם שנים בנק פרטי (היום הוא כבר ישות ציבורית) שהצליח באותן שנים למנוע משברים בנקאיים בצורה מעוררת השראה. קבוצה זו רצתה שהבנק המרכזי יטפל בבעיית הכסף וימנע את הבעייתיות העונתית של עונת הקציר, וכן שיספק הלוואות חירום בעת צרה לבנקים במצוקת נזילות. הם רצו לנתק את הקשר בין היצע הכסף לבין החוב הממשלתי ולהפוך את היצע הכסף לנזיל יותר.

בפינה הקיצונית השנייה נוכל למצוא אנשים שלא רצו בנק מרכזי בכלל. מדובר במתנגדי מונופולים שראו בבנק המרכזי מונופול. הם חששו שהבנקאים של ניו-יורק ישתלטו על ניהולו ויצליחו להכפיף את השליטה שלהם על השוק הפיננסי.

ההצעה המרכזית שעל הפרק הייתה תוכנית אלדריץ', שנכתבה (כך אנו יודעים היום) בסיוע חברי מועדון האי ג'קיל. המבנה של הבנק המרכזי נבנה בהשראת המסלקות הקיימות: יוקם בנק שישמש כבנק רזרבה (Reserve Bank). הרזרבות של כל הבנקים יופקדו בו במקום להיות מופקדים בבנקים עירוניים גדולים כפי שהיה נהוג עד כה בשיטת הבנקאות הקורספונדטית. כמו המסלקות בעיתות משבר, גם בנק הרזרבה יוכל להנפיק כסף ולהלוות אותו לחשבונות של הבנקים החברים בו כדי למנוע מצוקת נזילות. ההבדל הוא שהכסף שבנק הרזרבה הזה ייצור יהיה הלך חוקי, והוא לא יהיה כפוף לחוקי יצירת הכסף הקיימים. כלומר, בנק הרזרבה לא יצטרך לקנות אגרות חוב אמריקאיות ולעבור את כל התהליך הבירוקרטי – תהיה לו את הסמכות להנפיק שטרות בצורה מהירה וגמישה. בדומה למסלקות, בבנק הרזרבה יהיו חברים כל הבנקים, הם יבחרו את ההנהגה שלו וינהלו אותו בפועל, רווחיו יהיו רווחיהם, וכן הלאה.

התוכנית הזו הייתה לא מקובלת על ידי הדמוקרטים, והם התנגדו לה במצע שלהם לבחירות ב-1912. הם לא היו היחידים. אנשים רבים לא אהבו את הרעיון שבנקים מוול סטריט ישלטו וינהלו מוסד מרכזי כ"כ. הנה דוגמא לקריקטורה המתנגדת לתוכנית אלדריץ' שעיטרה ספר בשם "U. S. money vs. corporation currency" היוצא נגד שליטה פרטית בבנק מרכזי:

תוכנית אלדריץ' כתמנון המשתלט על הכלכלה האמריקאית ועל וושינגטון

תוכנית אלדריץ' כתמנון המשתלט על הכלכלה האמריקאית, על הבנקים ועל וושינגטון

בחירות 1912 נתנו לדמוקרטים את היתרון. עיקר ההתנגדות של הדמוקרטים הייתה למידת הריכוזיות של הבנק המרכזי ולמידת השליטה של הבנקים בו.  הנשיא וודרו וילסון הציע מערכת של תריסר בנקי רזרבה שיכונו Federal Reserve Banks, כל אחד מהם ינהל "המסלקה" של אזור גיאוגרפי אחר במדינה. בצורה הזאת הריכוזיות בוזרה והבנקים במדינה קיבלו את התוכנית ביותר אהדה. בנוסף, בהצעתו לקונגרס ב-23 ביוני דרש הנשיא כי בנקי הרזרבה הללו יוכפפו לסוכנות ממשלתית, במטרה לייצר מעין גוף כלאיים המאחד ניהול של הבנקים העצמאיים, ופיקוח ושליטה של הממשלה. אם לצטט מדבריו של וודרו עצמו (ההדגשה שלי):

"[Control] must be public, not private, must be vested in the government itself, so that the banks may be the instruments, not the masters, of business and of individual enterprise and initiative."

וכך אכן היה. הצעתו של וילסון הייתה זו שהתקבלה לבסוף וקבעה את מבנה הפדרל ריזרב. וילסון השתמש כבסיס בהצעת אדריץ' מכיוון שהיא הייתה נכונה טכנית, ותוצר של ניתוח בן שנים. השינויים שהכניס היה כאלו שביזרו את הסמכויות של הבנק המרכזי כך שכל בעלי העניין יוכלו להיות בטוחים שהבנק לא יהיה כלי לשימוש וול סטריט, ושליטה מלמעלה של הממשלה כדי להבטיח שהשליטה בהיצע הכסף תהיה כפופה לסמכות הפוליטית.

מבנה הפדרל ריזרב היום

מועצת המנהלים של הפדרל ריזרב (The Board of Governors), המורכבת מ-7 חברים, נבחרת על ידי נשיא ארצות הברית ומאושררת על ידי הסנאט. רק נציג אחד ממהמועצה יכול להיות חבר באחד מ-12 בנקי הרזרבה. שני נציגים מתוך המועצה ממונים על ידי נשיא ארצות הברית לתפקיד יו"ר הבנק המרכזי (כיום, ג'נט ילן) וסגן היו"ר. הבחירה היא פוליטית לחלוטין, והנשיא יכול לבחור באיזה מועמד שירצה (ובלבד שהסנאט מאשר). מועצת המנהלים אחראית על ישום המדיניות המוניטארית במדינה ומחויבת לדווח בדיווח שנתי לסנאט על תמצית הפעולות שלה.

כל 7 החברים גם חברים אוטומטית בועדה מיוחדת, Federal Open Market Committee (FOMC) אשר קובעת את הפעולות בשוק הפתוח (הזרקה או ספיגה של כסף), את שיעור הריבית, ואת יחס הרזרבה. בועדה 12 חברים, כך שהועדה הממונה על ידי הנשיא מהווה תמיד את הרוב. חמשת החברים האחרים הם נשיא בנק הרזרבה של ניו-יורק, וארבעה נשיאים מבנקי רזרבה אחרים על בסיס רוטציה.

מתחת לכל אלו יושבים 12 בנקי הרזרבה, אשר נשלטים על ידי הבנקים עצמם. הסמכות שלהם מצומצמת, הם לא יכולים לקבוע את הריבית למשל או להדפיס כסף כפי שמתחשק להם, אלא תפקידם לבצע את המדיניות של מועצת המנהלים ולנהל את סליקת הכספים והטיפול השוטף של הבנקים שנמצאים תחת אזור הפעילות שלהם. כל הבנקים בארצות הברית חברים בבנק הרזרבה הרלוונטי אליהם על פי חוק.

ומה לגבי הרווח? ובכן, הפדרל ריזרב איננו גוף למטרת רווח, כפי שבנק ישראל איננו גוף למטרת רווח. המטרה של בנק מרכזי היא לנהל את היצע הכסף של המדינה, לפקח על הבנקים שלה ולמנוע משברי נזילות (ומטרות נוספות שהתווספו לבנקים המרכזיים עם הזמן, כמו שליטה ברמת המחירים). כאשר הפדרל ריזרב מייצר רווח, 6% ממנו על פי חוק מועבר לכל הבנקים החברים בו, שזו טיפה זעירה בים. 94% האחרים מהרווח עוברים למשרד האוצר האמריקאי אשר עושה בהם שימוש וכך הפעילות של הפד משמשת את כלל אזרחי ארצות הברית.

חלק II – ביקורת ודיון

לאחר שסקרנו את ההיסטוריה שהובילה להקמת הפד, הגיע הזמן (לנסות) להתמודד עם חלק מהביקורות והטענות שעולות כנגד המוסד.

בנקאות מרכזית היא המצאה חדשה, העולם הסתדר במשך רוב ההיסטוריה בלי בנק מרכזי

העולם גם הסתדר במשך רוב ההיסטוריה בלי פניצילין, אבל איש לא מעלה על דעתו לוותר עליו. כפי שתיארתי בקצרה ברשומה העוסקת בכסף, ממשלות ומלכים תמרנו את היצע הכסף בעצמם ללא בנקים מרכזיים במשך מאות ואלפי שנים ("תמרנו", כלומר שחקו את ערך הכסף כדי לממן את המלחמות שלהם). הבנק המרכזי הוא בסופו של דבר מוסד מתקדם יותר המבצע את אותן פעולות בכלכלה המודרנית. העולם הפיננסי השתנה ללא היכר ב-100 השנים האחרונות: עליית חשיבותם של השווקים הפיננסים, הבורסות, המערכת הבנקאית וקיצור מחזור העסקים דורשים מנגנונים ומוסדות חדשים כדי להתמודד עם אותן בעיות ישנות. הבנק המרכזי הוא מוסד מודרני שנועד לתת את הכלים הללו לממשל.

אם אימוץ וחיקוי הם הוכחה ליעילות, הרי שהקמתם של בנקים מרכזיים בכל המדינות בעלות כלכלות מפותחות בתוך זמן קצר יחסית הינה עדות לחשיבותו ולהצלחתו של הבנק המרכזי.

הקמתם של בנקים מרכזיים

הקמתם של בנקים מרכזיים

מדוע הבנק המרכזי מעודד אינפלציה?

הטענה היא כי בנקים מרכזיים ברחבי העולם מחזיקים ביעד אינפלציה של כ-2% ועל ידי כך מעודדים אינפלציה, במקום להחזיק ביעד של 0%. הטענה הזו נכונה, אבל חשוב להבין את הסיבות לה (ואת ההתנגדויות האקדמאיות אליה). חלק זה עלול להיות טכני מידי עבור חלק מהקוראים.

כמו מוסדות רבים שקיימים במשך תקופה ממושכת, מטרתם של הפדרל ריזרב ושל הבנקים המרכזיים השתנתה עם השנים. אם בזמן ההקמה של הפדרל ריזרב קבעו המחוקקים כי הוא ישמש לשליטה בכמות הכסף וייצובו, וכן יפקח על יציבות הבנקים, הרי שמטרות נוספות הוצמדו לבנק בימי חייו, ביניהן שמירה על רמת אבטלה נמוכה, והחשוב מכל: שמירה על יציבות מחירים.

האינפלציה הגבוהה של שנות ה-70 הובילה את הפדרל ריזרב לאמץ מדיניות של שמירה אגרסיבית על יעדי האינפלציה. אבל באיזה יעד אינפלציוני נבחר? 0% נשמע כמו יעד הגיוני. אם אנחנו מעוניינים ביציבות מחירים, מה יותר הגיוני מאשר לתת יעד לפיו על המחירים להיות ללא שינוי מידי שנה? ובכן, מרבית הכלכלנים חושבים שיש בעיה עם יעד של 0%, והיא נקראת חסם תחתון אפס (Zero Lower Bound, ZLB). הבעיה, כך טוענת התיאוריה, היא שריביות נומינליות יכולות לקבל רק ערכים לא שליליים, כלומר ערך הריבית הנומינלית הנמוך ביותר שיכול להיקבע לאגרת חוב או להלוואה הוא 0 (לווית 100 – החזר 100, ללא ריבית). אבל, בתקופות של מיתון חריף או משברים כלכליים, הבנק המרכזי רוצה לשמור על היכולת שלו להמריץ את הכלכלה. נניח שהבנק המרכזי מגדיל את היצע הכסף על ידי כך שהוא מוריד את הריבית בהדרגה לאפס: ככל שהריבית יורדת נוצר תמריץ גבוה יותר ללוות ונמוך יותר לחסוך. כתוצאה מכך אנשים מעדיפים כסף מאשר נכסים פיננסיים והכלכלה מוצפת בנזילות. אבל ברגע שהגענו לריבית אפס הבנק המרכזי למעשה מאבד את "כלי הנשק העיקרי שלו", ולא יכול לנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה בצורה יעילה.

כאן אינפלציה חיובית משחקת תפקיד חשוב: אם נניח שהאינפלציה במדינה היא 2% בשנה, והבנק המרכזי מוריד את הריבית ל-1% כדי לסייע במיתון, אזי הריבית הריאלית היא למעשה שלילית. משמעות העניין היא, שאם נפקיד 100 ש"ח בבנק לחיסכון, נקבל שקל אחד בסוף השנה כריבית, אך השווי של סך הכסף שלנו במונחים ריאלים יהיה פחות מאשר כשהתחלנו, בערך 99 ש"ח במונחים של תחילת השנה. הסיטואציה המוזרה הזו גורמת לכך שיש לנו תמריץ מאוד חזק שלא לשמור על הכסף בבנק אלא להשקיע אותו או לצרוך איתו, ובכך להציף את השוק בנזילות.

ישנן, כמובן, סיבות נוספות ליעד אינפלציה חיובית (שכר נומינלי קשיח, למשל) אבל ה-ZLB נותרת הסיבה המרכזית לרדיפה אחר יעד אינפלציה חיובי קטן.

אבל אין הדבר אומר שקיים קונצנזוס בנושא זה. כלכלנים רבים בעולם (החשוב מביניהם היה מילטון פרידמן, הזוטר ביותר הוא כותב שורות אלו) טוענים כי ה-ZLB אינו מהווה בעיה כלל, וכי ניתן לקיים מדיניות מוניטרית גם אם אין אינפלציה והריבית הנומינלית מגיעה לאפס. בשנות ה-90 טען מילטון פרידמן שיפן, שהייתה מצויה אז (וגם היום…) בסיטואציה דומה של 0 ריבית ו-0 אינפלציה, יכולה היתה להמשיך ולנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה על ידי רכישת איגרות חוב ממשלתיות על ידי הבנק המרכזי. כן כן, מילטון הקשיש חשב על ההקלה הכמותית הרבה לפני שזה היה מגניב. גם היום מנהל הפדרל ריזרב הקלה כמותית ומצליח לנהל מדיניות מוניטרית גם כאשר הריבית הנומינלית היא קרובה מאוד לאפס. יש כלכלנים הטוענים כי הדבר מהווה הוכחה כי ה-ZLB איננו בעיה קשה כפי שחשבו בעבר וכי ניתן לקבוע יעדי אינפלציה אפסיים. ההקלה הכמותית היא עדיין כלי "חדש" יחסית והשלכותיה יילמדו ונלמדות מקרוב החל מתחילת ביצועה על ידי הפד, אבל בהחלט ייתכן כי נזכה לראות בשנים הקרובות יעדי אינפלציה נמוכים יותר ואף אפסיים אם יתברר כי ה-ZLB לא מהווה מגבלה אמיתית.

מעבר לכך, גם המצב הנוכחי הוא עדיף לאין שיעור מהמצב לפני הקמתם של בנקים מרכזיים. אני, וכל אדם רציונלי, נעדיף לקבל אינפלציה של 2-3% שאנו יכולים לצפות מאשר אינפלציה לא צפויה. אם יש לי מוסד ששולט בהיצע הכסף במדינה והוא אומר לי שבכוונתו לעשות הכל כדי שהאינפלציה תהיה בערך 2% השנה אני יכול לתכנן את כל החוזים העסקיים שלי לפי הצפי הזה. אני יכול לדרוש בבנק ריבית שתהיה גבוהה מ-2% כדי לפצות אותי על שחיקת הכסף, אני יכול לדרוש בחוזה השכר שלי הצמדה לאינפלציה או העלאה של 2% לפחות בסוף השנה כדי להגן עלי ריאלית, ואני יכול לדאוג שבחוזים שאני חותם (למשל, אם אני משכיר דירה שבבעלותי) הסכומים הכספיים יתחשבו באינפלציה הצפויה. אבל אם אין לי מוסד שמספק לי יעד אינפלציוני, אני אובד עצות. יכול להיות שמחר תהיה אינפלציה של 10% או דיפלציה של 5%, ומכיוון שאני לא יכול להתכונן לכך, אי הוודאות שלי תדרוש פרמיית סיכון גבוהה מאוד עבור כל התקשרות עסקית עתידית.

באמצעות הבנק המרכזי מפיקים הבנקים רווחי שיא על עשיית הכסף

מבחינת רווחים, עדיין קיימים טיעונים לפיהם היות והבנקים הם חברים בבנקי הרזרבה של הפד, הרי שהרווחים שמפיק הבנק המרכזי הם רווחי הבנק. כפי שהצגנו בחלק I, מדובר בהבלים. כמעט כל רווחי הבנק המרכזי הולכים למדינה, או במילים אחרות, לאזרחים. על פי חוק, כל רווחי הפדרל ריזרב מועברים בסוף שנה למשרד האוצר האמריקאי למעט 6% המחולקים כדיבידנד בין אלפי הבנקים החברים בו. מדובר בסכום זניח כל כך עד שהוא איננו מופיע כדיווח בסעיף מיוחד בדוחותיהם הכספיים של הבנקים. גם בנק ישראל אמור לחלק את יתרת הרווח שלו למדינה, אבל אצלנו המצב מיוחד: בנק ישראל צבר הפסדים כבדים בשנות ה-90, ולכן עד שלא יחזיר באמצעות רווחיו את הגירעון בהון שלו, לא יוכל לחלק את יתרת הרווח למדינה. היתרה בינתיים נצברת כדי לכסות את הגירעון (בשנת 2013 נרשם הפסד נוסף).

ראיתי סרטון באינטרנט שאמר שוודרו וילסון התחרט על הקמת הפד

אם ניסיתם ללמוד על הרקע להקמת הפדרל ריזרב מאתרים קונספירטיביים באינטרנט או מסרטוני יו-טיוב מצוירים הרי שנתקלתם, במוקדם או במאוחר, בציטוט הבא של הנשיא האמריקני וודרו וילסון:

I am a most unhappy man. I have unwittingly ruined my country. A great industrial nation is controlled by its system of credit. Our system of credit is concentrated. The growth of the nation, therefore, and all our activities are in the hands of a few men. We have come to be one of the worst ruled, one of the most completely controlled and dominated Governments in the civilized world no longer a Government by free opinion, no longer a Government by conviction and the vote of the majority, but a Government by the opinion and duress of a small group of dominant men.

קוראים יקרים: אין פוליטיקאי בעולם שיודה כי נכשל, ובטח לבטח לא וודרו ווילסון, שהקמת הפדרל ריזרב הייתה המפעל בו התגאה יותר מכל. הוא רץ לבחירות לנשיאות כנגד מתחרה שהודיע כי יטיל וטו על ההצעה להקמת בנק מרכזי, ועמל במשך שנים וקידם ועדות בדיקה בלתי תלויות כדי שיכשירו את הקרקע להקמת הפד. לא צריך להתאמץ יותר מידי כדי להוכיח שאין לוילסון אחות: חלק מהמשפט הוא כנראה ציטוט אמיתי של וילסון, בו הוא טוען כי המדינה נפלה קורבן למזימות של אנשי עסקים השואפים להשתלט עליה. אמירה זו כנראה נאמרה במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-1911 (שנתיים לפני הקמת הפד), ולא הכילה שום חרטה אישית או רפרנס להקמתו של הבנק המרכזי. זה ציטוט קלאסי ממסע בחירות של דמוקרט בארצות הברית, שמועמדים היום יכולים להשתמש בו באותה מידה.

Woodrow Wilson

וודרו וילסון Je Ne Regrette Rien

סוף דבר והערות אחרונות

הפדרל ריזרב חוגג 100 שנים ולכל אחד יש משהו להגיד. זה בסדר, מוסדות ציבוריים צריכים להיות פתוחים לביקורת של הציבור ושל האקדמיה. כמו כל המוסדות, גם הפדרל ריזרב והבנקים המרכזיים בכל העולם הם דינמיים. מטרותיהם, דרכי פעולתם והאידיאולוגיה המנחה אותם השתנו במהלך השנים כדי להתאים את עצמן למשברים חדשים ולהתפתחות המתמדת של הכלכלה הפיננסית והריאלית.

תוכלו למצוא ברשת, באתרים קונספירטיביים ואפילו בנאומי פוליטיקאים זוטרים, תיאוריות לפיהן הבנק המרכזי הוא כלי בידי הבנקים ואנשי ההון במטרה להשתלט על הכלכלה. בדרך כלל לא תמצאו סימוכין כלל לתיאוריות האפויות למחצה שלהם. ההתעניינות הגוברת של הציבור בכלכלה היא דבר מצוין, אבל חשוב שהיא תוכוון ללמידה נכונה של החומר מאנשי מקצוע, ולא מסרטונים מצוירים.

חשוב לי להדגיש כי הרשומה הזו אינה שיר הלל לבנקים מרכזיים: בשעה שרובם המוחלט של הכלכלנים תומכים בהמשך קיומם של בנקים מרכזיים כמוסדות חשובים בכלכלה, קיימים לא מעט כלכלנים חכמים אשר מאתגרים את החשיבה הקיימת ומייצרים מודלים משלהם של בנקאות "חופשית" בה הבנקים והכסף נמצאים מחוץ לשליטת המדינה והרגולציה. אולי המפורסמים בהם פרופ' לארי ווייט ופרופ' ג'ורג' סלג'ין (את האחרון ציטטתי בעבר בבלוג). הסברים מפורטים על ההצעות שלהם והמודלים שלהם תוכלו למצוא באתר freebanking.org. שימו לב שגם הם טוענים שאם נסגור את הבנקים המרכזיים ונעבור למודל של בנקאות חופשית וכסף חופשי, עדיין תתקיים בנקאות ברזרבה חלקית, מכיוון שהיא פתרון יעיל של השוק החופשי, ואין כל קשר בינה לבין בנקאות מרכזית.

ולבסוף, הערה חשובה לקוראי הבלוג. הבלוג "תועלת שולית" אינו מתעדכן על בסיס תדיר. הרשומה האחרונה פורסמה בינואר, לפני כארבעה חודשים. אינני מחזיק דף פייסבוק ושאר מרעין בישין ועל כן הדרך הטובה ביותר לעקוב אחרי הבלוג היא להירשם לעדכונים באמצעות תיבת הדואר האלקטרוני שלכם.

 [wysija_form id="1"]

לא מספיק לכם? לקריאה נוספת

המקור מספר אחת להיסטוריה של הפדרל ריזרב הוא סדרת הספרים של אלן מצלר העוסקת בהיסטוריה המלאה של המוסד. ספר נוסף שהוא חובה לכל מתעניין בהיסטוריה הכלכלית ובמדיניות מוניטרית הוא ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית שנכתב בידי מילטון פרידמן ואנה שוורץ.

למי שמעדיף גירסאות מקוצרות, אפשר לקרוא את הנאום הזה של בן ברננקי [PDF] לרגל 100 שנה ליסוד הפדרל ריזרב, בו הוא סוקר את פועלו של הארגון (וגם את טעויותיו) לאורך השנים, וגם את ההרצאה של ג'פרי לאקר מהפדרל ריזרב של ריצ'מונד בה הוא סוקר את המסלקות, הקורספונדנטים, ואת הקמת הפדרל ריזרב.

חומר על המשבר של 1907 אפשר למצוא במאמר הזה של קרולה פרידמן, הילט וזאו. ההסבר המשכנע ביותר על ה-ZLB ויעד האינפלציה החיובי נמצא במסמך הסבר שכתוב בשפה פשוטה על ידי הבנק המרכזי של קנדה [PDF].

מחשבות על צמיחה וכלכלה ירוקה

אפתח בהתנצלות על העיכוב בפרסום הרשומה הבאה בסדרת הרשומות על כסף, בנקאות ואשראי. אילוצי לו"ז, דחיינות חסרת בושה וביקורת עצמית קשוחה הובילו לכך שהרשומה הבאה עדיין אינה מוכנה לשביעות רצוני. אך אל נא תיפול רוחכם, היא בדרך. אני רוצה להודות למגיבים ולנרשמים הרבים לבלוג בתקופה האחרונה, גם אלו שתפיסת עולמם איננה תואמת את תוכן הדברים.

ברשומה זו אני עומד להתייחס לטיעוני קיימות (Sustainability), המתנגשים, לכאורה, עם מודלים כלכליים קלאסיים. בעשורים האחרונים הולכים וגוברים הקולות מצד כלכלנים מסוימים וגם מצד חוקרים מתחום מדעי החיים, כי הנחות היסוד של המודלים הכלכליים המתייחסים לצמיחה מנוגדות לחוקי טבע בסיסיים. לכן, הצמיחה הכלכלית שלנו (כפי שהיא מוגדרת כיום) עתידה להיבלם. לפי טיעונים אלה, מכיוון שעיקרי נורמות ההתנהלות הכלכלית והחברתית שלנו מוכתבים מתוך ציפייה לצמיחה "תמידית", הרי שהכרה במגבלות הטבע מחייבת שינוי מקיף בהתנהלות של מדינות ואנשים בחברה. במקום לתכנן כיצד לפעול בכלכלה צומחת, עלינו להבין כיצד לפעול בכלכלה "קבועה", שבה סך הפעילות הכלכלית הנה קבועה לאורך זמן.

הטיעון הולך בערך כך: יצירה של צמיחה, כלומר גידול בתוצר הגולמי המקומי, דורשת שימוש בחומרי גלם והפיכתם למוצרים חדשים. התוצר איננו מחשב פעילות כלכלית של מוצרים "יד שנייה", ולכן מכירה של מכונית יד שנייה איננה נחשבת לפעילות כלכלית הנספרת לצורך חישוב התוצר, בעוד שמכירה של מכונית חדשה דווקא כן. בתהליך הזה של הגדלת היצור והעבודה נעשה שימוש באנרגיה, מה שמוביל אותנו לסתירה לכאורה עם המודלים הכלכליים, שכן לא ניתן לקיים צמיחה תמידית בעולם של משאבים ואנרגיה סופיים. מכיוון שגידול בתוצר מחייב גידול של יחידה מסוימת של אנרגיה, הרי שבסופו של דבר נגיע לאיזשהו מחסום שיחייב אותנו "לשנות גישה" ולהכיר בכך שהצמיחה כפי שאנו מכירים אותה הגיעה לסיום.

גם אם נקים ספירת דייסון סביב השמש, יש גבול לכמות האנרגיה שנוכל לנצל בכוכב הלכת שלנו לפני שנאדה אותו. וכך, חוקי הפיזיקה התנגשו עם המודלים הכלכליים והפכו את האחרונים לבעיתיים בלשון המעטה.

גוש פחם

בתמונה: החשוד המרכזי לצמיחה הכלכלית הגלובלית של המאה ה-19

בשנת 1894 פרסם ה-Times of London מאמר הדן בבעיית התחבורה הקשה של הערים הגדולות – צואת סוסים. מרבית התחבורה בעיר נעשתה באמצעות כרכרות הרתומות לסוסים, אשר "מייצרים", כל אחד, בין 7 ל-13 ק"ג צואה מידי יום. הכפילו את זה בכ-150,000 סוסים בעיר ניו יורק ותקבלו בעיה תברואתית מסריחה במיוחד. המאמר חזה כי רחובות לונדון יהיו מכוסים עד שנת 1950 בצואת סוסים בגובה 9 רגל. נביא חורבן אחר טען כי עד 1930 גללי סוסים יגיעו לחלונות הקומה השלישית בניו יורק. התחזיות התבססו על מה שהחוזים הכירו היטב – כלכלה עירונית הולכת וצומחת, חשיבות הולך וגוברת לתחבורה מהירה, וגידול מהיר בכמות הכרכרות והסוסים בהם נעשה שימוש במרכזי ערים. בראשון באוקטובר 1908 נכנסה ליצור "מודל ה-T" של הנרי פורד והצילה אותנו, תושבי הערים, מעתיד מסריח במיוחד.

וויליאם ג'בונס (Jevons) היה כלכלן בריטי חשוב שחי במאה ה-19 ונחשב לאבי השיטות המתמטיות בכלכלה. בין חיבוריו המפורסמים אפשר למצוא גם את "שאלת הפחם" שחיבר ב-1865. במאמרו הזה מציין ג'בונס, ובצדק, כי חלק ניכר מהמהפכה התעשייתית שהפכה את בריטניה לכוח כלכלי שאין שני לו באותה תקופה נובעת משימוש בפחם כמקור האנרגיה המרכזי. מכיוון שג'בונס הכיר בכך שהפחם הוא מקור אנרגיה בעל כמות סופית, הוא הטיל ספק ביכולתה של בריטניה להמשיך ולהגדיל את כלכלתה מעבר לאיזשהו רף אותו תוכל "לתחזק" לאורך זמן. ג'בונס הכיר בקיומו של הנפט, אך יכולת ההפקה שלו הייתה נמוכה ב-1865 וג'בונס המעיט בחשיבותו האנרגטית. אם בוחנים את הפקת הפחם מאז חיבורו, ניתן לראות שג'בונס צדק בנושא אחד: הפקת הפחם הגיעה לשיא בתחילת המאה ה-20 ונמצאת בירידה מאז. עם זאת, הצמיחה רק המשיכה לזנק, וצרכי האנרגיה שלנו נפתרים גם באמצעות נפט ואנרגיה גרעינית, אותה לא העלה ג'בונס על דעתו.

דוגמאות אלו ואחרות מצוטטות בדרך כלל כתגובה לנבואות זעם כגון Peak Oil והידלדלות מאגרי אנרגיה עולמיים. כפי שג'בונס לא חזה את מהפכת הנפט ואנשים בסוף המאה ה-19 לא חזו את מהפכת המכונית הפרטית בחיינו, כך גם אנשי "הקיימות" לא מסוגלים להעריך את השיפורים הטכנולוגיים העתידיים שישפרו את חיינו. יש בעיה עם הגישה הזו שאמורה להיות ברורה מאליה: היא מסתמכת על חדשנות טכנולוגית שאולי לא תגיע. התעלמות מתמרורי אזהרה מתוך ציפייה ש"המדע יציל אותנו" אולי סייעה לנו ב-250 השנים האחרונות, אבל כפי שציינתי בפוסט קודם, במשך מרבית ההיסטוריה האנושית היו בני האדם כלואים במלכודת מלתוזיאנית, מנגנון אשר דחף את האדם הממוצע לחיים של עוני והסתפקות במועט. מציאות של חיים עם צמיחה כמעט אפסית ועוני הייתה נחלתם של הרוב המוחלט של בני האדם שחיו על הפלנטה שלנו.

אבל האם הטענה הזו, שהצמיחה שלנו מוגבלת על ידי האנרגיה אותה אנו צורכים, מהווה איום אמיתי על המודלים הכלכליים המקובלים? אני לא בטוח. החלטתי לשתף אתכם בבדיקות שערכתי ובתיאוריות שלי לגבי המצב.

שני פנים לצמיחה

נגדיר לצורך הדיון שלנו שתי דרכים באמצעותן אנחנו יכולים להגדיל את התוצר הכלכלי:

הדרך הראשונה היא באמצעות יצור תפוקות רבות יותר על ידי שימוש בחומרי גלם נוספים. זוהי הצמיחה מהסוג אליו התייחסתי בתיאור למעלה, הצמיחה שאנשי הקיימות רואים. אם נבחר לייצר עוד יחידה ממוצר מסוים, המכונה תעבוד עוד יחידת זמן שתגזול אנרגיה, ותשתמש בחומרי גלם נוספים שהכנתם צורכת אנרגיה גם כן. אם אין לנו אנרגיה נוספת, לא נוכל לייצר יותר – והצמיחה "תיחסם".

אבל יש דרך שנייה לייצר צמיחה: באמצעות הגדלת פיריון העבודה. כתבתי בעבר בעקיפין על פריון העבודה כשהתייחסתי לפרדוקס של סולו. הגדלת הפריון נעשית על ידי שיכלול טכנולוגי שמאפשר לנו לעשות יותר עם פחות. חישבו לדוגמא על מנוע הקיטור הראשון שמסמל עבור רבים את תחילתה של המהפכה התעשייתית. מנוע הקיטור של וואט הוא המצאה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיי האנושות, אך יעילותו של המנוע, דהיינו כמות האנרגיה שמנוצלת לעבודה מתוך סך האנרגיה שנשרפת, נמוכה למדי. עם השנים נבנו דגמים משוכללים יותר של המנועים ששיפרו את היעילות – כלומר, בעבור אותה מסה של פחם בוער הצלחנו לרתום יותר יחידות אנרגיה לצורך ביצוע העבודה. הצמיחה הזו היא "חינמית" במונחי אנרגיה, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לייצר יותר על ידי שימוש באותה אנרגיה בה נעזרנו עד כה (אלא אם כן חומרי הגלם שאנחנו שורפים להפקת האנרגיה נגמרים). שיפור במנוע הוא דוגמא אחת, אבל כל שיפור ברמת המפעל שמאפשר לנו לייצר יותר עם פחות הוא למעשה שיפור בפיריון העבודה אשר יעלה את הצמיחה.

אני טוען שככל שהזמן מתקדם, אנחנו נהנים יותר מצמיחה מהסוג השני מאשר צמיחה מהסוג הראשון. העולם העסקי היום בנוי במידה רבה על התייעלות וצמצומים של תשומות ובמקביל מיקסום תפוקות. לצורך הבדיקה שלפתי את נתוני הצמיחה של ארצות הברית מהבנק העולמי, והשוויתי אותם לסך צריכת האנרגיה בארצות הברית (מפחם, נפט, אנרגיה גרעינית ומקורות מתחדשים) על פי נתונים של ה-EIA. מצ"ב הנתונים מנורמלים (לחצו להגדלה):

צמיחה לעומת צריכת אנרגיה בארצות הברית

צמיחה לעומת צריכת אנרגיה בארצות הברית

הקו האדום מייצג את הצמיחה בתוצר, ואילו הקו הכחול את הגידול בצריכת האנרגיה של ארצות הברית. עד לשנות ה-80 היה קייס לטענות הקיימות, אבל הנתונים מראים כי התרחש תהליך של היפרדות (Decoupling) בין הצמיחה לבין האנרגיה. מעניין לראות שההיפרדות מתחילה באזור 1973, ימי החרם הערבי. כמו כן שימו לב שצריכת האנרגיה בארצות הברית הגיעה לשיא מסוים ואף ירדה ממנו מעט. זה מנחם, למרות שכמובן אין זה מבטיח דבר.

מעודד, הצגתי את הממצאים בפני חברים וספגתי תגובה צוננת: הגלובליזציה גרמה לאמריקאים להעביר את המפעלים עתירי האנרגיה שלהם למדינות העולם השני והשלישי. האמריקאים מנצלים הרבה יותר אנרגיה – אך זו איננה נכנסת לסטטיסטיקה מכיוון שהיא נצרכת במדינות אחרות. יש בהסבר הזה היגיון, מליוני מקומות עבודה עברו בעשור האחרון מארצות הברית לסין ולמדינות אסיה והפסיפיק יחד עם מפעלים ובתי חרושת. הצמיחה לעומת צריכת האנרגיה העולמית נראית בערך כך:

צמיחה עולמית מול צריכת אנרגיה עולמית

צמיחה עולמית מול צריכת אנרגיה עולמית

גם כאן לקחתי את הנתונים מהבנק העולמי ומה-EIA. צריך לזכור שהנתונים בעייתיים יותר כאשר לוקחים אותם בקנה מידה גלובלי. לא בטוח כי נתוני הצמיחה של כל המדינות מדויקים, וכך גם נתוני ניצול האנרגיה.

ובכן, גם הפעם אנו רואים היפרדות, אם כי איטית יותר. גם כאשר סופרים את המפעלים הבזבזניים שמזהמים נהרות בקמבודיה, אנחנו רואים שהעולם מצליח להפיק יותר צמיחה עם פחות אנרגיה. אנחנו עדיין במגמת עלייה וצורכים יותר ויותר אנרגיה, אבל הצמיחה איננה תוצאה אך ורק של הגידול בכמות האנרגיה שאנחנו מנצלים, אלא של גורם אחר. גם בעולם של כמות אנרגיה קבועה, אנחנו מסוגלים לייצר צמיחה.

כלכלת שירותים, לא מוצרים

מקובל לחשוב על תוצר כעל פעילות כלכלית שמטרתה יצור עוד מוצרים. תפיסה זו אמנם הייתה נכונה ב-1937, כאשר סיימון קוזנץ הציע לראשונה שיטה למדידת פעילות כלכלית ומושג התמ"ג הומצא לראשונה. אבל עיקר הפעילות הכלכלית בעולם ובעיקר במדינות המפותחות נובעת מסקטור השירותים. רובנו לא מייצרים מוצרים אלא מעניקים שירותים: שירותי המלונאות (כן, המלון הוא מוצר. אבל בונים אותו פעם אחת. עיקר הצמיחה ממלונאות היא מתן שירותי לינה), שירותים פיננסיים (מתי ראיתם בנקאי בונה משהו?) ושירותים מקצועיים נוספים רבים.

ננסה להמחיש זאת בדוגמא: אנחנו יכולים להגדיל את התוצר על ידי תדלוק הרכב שלנו באוקטן, או על ידי תשלום שכר טרחה לעורך דין בעבור שעת עבודה. בשני המקרים נגדיל את התוצר בסכום דומה, אך במקרה הראשון אנחנו נצרוך אנרגיה שוות ערך לכ-40 ליטר דלק, ובמקרה השני צריכת האנרגיה תהיה נמוכה בהרבה. אלא אם כן מוחו של עורך הדין בוער בטמפרטורות גבוהות בעודו חושב, לא סביר כי בשביל אותה פעילות כלכלית נצרוך כמות כה גדולה של אנרגיה.

וכך הגענו לנקודה השנייה: התוצר מודד פעילות כלכלית. זוהי צמיחה, אנשים אשר צורכים מוצרים ושירותים, לא רק חומרי גלם המומרים למוצרים סופיים.

הנה חלקו של סקטור השירותים מתוך סך התוצר בארצות הברית, סין, האיחוד האירופאי, אמריקה הלטינית וסך העולם (מקור הנתונים: הבנק העולמי).

סקטור השירותים מתוך סך התוצר במדינה

סקטור השירותים מתוך סך התוצר במדינה

הקו השחור מראה את היחס בכל העולם. בהדרגה סקטור השירותים מהווה את רוב התוצר הכלכלי שלנו, לא רק בעולם המפותח, אלא גם במדינות מתפתחות. סקטור השירותים צורך אנרגיה, ללא ספק, אבל התרומה הכלכלית שלו איננה תלויה בכמות האנרגיה אותה הוא צורך, אלא בטיב השירות שהוא מעניק. זה לא משנה אם רואה החשבון שלכם משתמש בהרבה חשמל, מה שמשנה זו רמת העבודה החשבונאית שהוא מבצע עבורכם.

האתגר – צמיחה בעולם השלישי

הבדיקה האחרונה שרציתי לבצע היא מדידה של ניצול אנרגיה לנפש. שוב, הנתונים הם של ה-EIA ומודדים את סך צריכת האנרגיה במדינה חלקי כמות האוכלוסיה. הטרנד בעשור האחרון הוא ברור:

צריכת אנרגיה לנפש בארצות הברית

צריכת אנרגיה לנפש בארצות הברית

אלו חדשות מאוד מנחמות. ארצות הברית היא כנראה המדינה המפותחת ביותר בעולם. עבור מדינות מפותחות פועלים אם כן שני כוחות אשר מרסנים את המשך הגידול בצריכת האנרגיה העולמית. הראשון – ירידה בצריכת אנרגיה לנפש (שלהערכתי נובעת מאורבניות ומטרנדים "ירוקים") והשני – ירידה בגידול אוכלוסין. מרבית המדינות המפותחות הגיעו למדד פוריות (Fertility Rate) השווה או נמוך מיחס ההחלפה (2.1). משמעות הדבר היא שאישה במדינה מפותחת יכולה לצפות לכך שבממוצע היא תלד 2.1 ילדים או פחות, וכך כמות האוכלוסייה במדינות אלו נותרת שווה או אף יורדת בטווח הארוך. הטרנד כבר מגיע למדינות מתפתחות, ויש לא מעט מדינות אשר טרם הגיעו לשלב המפותח של מדינות המערב – אך קצב הריבוי הטבעי שם יורד בהדרגה (בגדול, תוצאה של אפשרויות תעסוקה והשכלה גדולות יותר שנפתחות בפני נשים וגמול חברתי וכלכלי גבוה יותר לאישה משכילה בחברה).

אבל עדיין, אני רואה בעיה. הנתונים בגרף מעל מראים כי צריכת האנרגיה לנפש בארצות הברית ב-2011 הייתה בערך 315 מליון BTU לנפש. צריכת האנרגיה לנפש בעולם הייתה 74 מליון BTU לנפש בלבד. עלינו להניח כי מדינות העולם ימשיכו להתפתח וכי רמת צריכת האנרגיה לנפש שם תגיע לפחות לרמתה של ארצות הברית כיום. אם העולם כולו היה צורך אנרגיה ברמה של ארצות הברית לנפש, הייתה סך צריכת האנרגיה הגלובלית גדולה פי 4.3. זה המון אנרגיה. ולכן סביר שנראה בעתיד גידול משמעותי בצריכת האנרגיה העולמית. האם זה יגביל את הצמיחה? בכלל לא בטוח, כפי שהראיתי למעלה. אבל עלייה של מחירי אנרגיה אף פעם לא עשתה לכלכלה טוב.

סיכום והרהורים אחרונים

גידול בצריכת האנרגיה וצמיחה קשורים זה לזה, על כך אין עוררין. עם זאת, תיתכן צמיחה ללא גידול בצריכת האנרגיה כפי שייתכן גידול באנרגיה ללא צמיחה. גם אם החדשנות הטכנולוגית שנדרשת לשיפור בפיריון העבודה לא תגיע, השנים האחרונות מוכיחות כי כלכלת העולם קשורה יותר ויותר בשירותים מקצועיים ולא בחומרי גלם הנכרים ממעמקי האדמה.

זו טעות, לדעתי, להשיב לטענות על מגבלות צמיחה עם תחזיות כי "יש עוד הרבה נפט וגז לשנים רבות". אנחנו לא יכולים להיות בטוחים ברזרבות הקיימות והקונספט של אנרגיה חינמית אינסופית שמור בינתיים לספרי המדע בדיוני בלבד. חשוב להיזהר מטיעוני קש הקושרים צמיחה כלכלית עם שריפת פחם ונפט, אך גם להכיר בכך שמחירי האנרגיה (פונקציה של היצע וביקוש) ישפיעו רבות על איכות חיינו וההזדמנויות הכלכליות העתידיות שלנו.

כחומר העשרה אני מפנה לפרויקט אקו-ויקי שמהווה מצבור אדיר של מידע בנוגע לקיימות וכלכלה. אמת, עם חלקים רבים אני מוצא עצמי לא מסכים, ורשומה זו מתנגשת עם לא מעט מהרשום שם, אך יש יתרון בהכרת הטענות של הצד השני ולמידת העובדות.

איך למדתי להירגע, ולאהוב את הבנקאות ברזרבה חלקית

רשומה זו היא חלק מסדרת רשומות העוסקת בנושאים בסיסיים הרלוונטיים להבנה כלכלית של העולם. הפוסט הקודם והראשון בסדרה, "מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר" פורסם בשבוע שעבר. ברשומה זו נפשיל שרוולים ונתמודד עם השיטה הבנקאית הידועה בשם "בנקאות ברזרבה חלקית".

המון מידע נכתב בזמן האחרון בבלוגוספירה ובעיתונות בנוגע לבנקאות ברזרבה-חלקית. כלכלנים זוקפים גבה כנגד ההאשמות שסופגת השיטה מהמדיה, כך שקשה להפריד בין מציאות לבדיה. ברשומה זו ננסה לזכות מאשמה את ממציאי השיטה, להבין מדוע אנחנו בכלל צריכים בנקים, נלמד כיצד היצע הכסף משתנה כתוצאה מפעילות בנקאית (ולמה זה בסדר) וננסה להתמודד עם תיאוריות לא מבוססות שנשמעות לאחרונה.

מיתוס צורפי הזהב (או: מי צריך הוכחות כשיש סיפור מעניין)

בנקים תמיד נחשדו כמוסדות בהם מתרחשים דברים לא סימפתיים. חיוניותו של הבנק לכלכלה, התעסקותו הרבה עם הכסף ומעמדו הבעייתי בתור נותן האשראי המרכזי במדינה (החל מהמאה ה-16, בכל אופן) הובילו לשורה של חשדות והאשמות כנגד בנקאים. גם כלכלנים הביעו בעבר עמדות סקפטיות לגבי פעילות הבנקים. הראשון שבהם הוא ככל הנראה קרל מרקס, שהקדיש ב"קפיטל" פיסקה לצורה שבה בנקים משתמשים בכסף שאינו שייך להם, אך לא טרח מעולם להסביר או להדגים למה כוונתו. באופן פרדוקסלי, מי שהוביל את הקו כנגד הבנקאות ברזרבה-חלקית כמעשה מרמה היה דווקא כלכלן מהאסכולה האוסטרית, מוריי רות'ברד (Murray Rothbard), בספרו משנת 1983, The Mystery of Banking.

הבסיס לבנקאות ברזרבה-חלקית הם צורפי הזהב בלונדון של המאה ה-17. התיאוריה ה"אלטרנטיבית" להיווסדות השיטה מספרת על מעשה הונאה בהיקף עצום שהתרחש באותם ימים בלונדון. הסיפור של צורף הזהב מופיע בצורות שונות במקורות שונים (וכבר כאן אמור הקורא להרהר באמינות הטקסט). הנה דוגמא לסיפור כפי שהוא מובא כיום תחת ערך "בנקאות ברזרבה-חלקית" ב"אקו-ויקי":

מקורה של שיטת הרזרבה החלקית היא בצורפים וסוחרי זהב של ימי הביניים. הצורפים הסכימו לשמור בכספות שלהם זהב ומתכות יקרות עבור סוחרים אחרים, בתמורה לעמלה (על שירותי השמירה). בתמורה לזהב, הצורפים נתנו קבלות או שטרי ערבות או כתב התחייבות על פי סך כמות הזהב שהופקדה.

קבלות אלה הפכו במהרה לאמצעי חליפין משום שהן היו קלות יותר ובטוחות יותר לשימוש במסחר יחסית לזהב. כך סוחר היה יכול להפקיד זהב אצל צורף אחד, ובמקום לשלם בזהב לסוחר אחר, הוא היה נותן לו את שטר הערבות שלו.

חלק מהצורפים עבדו במקביל גם במתן הלוואות בתמורה לריבית. עם התרחבות הנוהג לסחור בשטרי החוב למתכת, במקום במתכת עצמה, הצורף יכל להלוות כנגד הזהב שהופקד עצמו, בנוסף להלוואה כנגד הזהב שלו עצמו. כל עוד לא ביקשו כולם את הזהב באותו זמן, מערכת זו המשיכה לתפקד לעיתים ללא ידיעת המלווים.

הצורפים בעלי הכספות גילו שהם יכולים לבצע מעשה תרמית ולהדפיס קבלות ללא כיסוי של זהב אמיתי. כך ששצורף שמחזיק 5 ק"ג של זהב, לא היה צריך להנפיק קבלות שוות ערך ל-5 ק"ג זהב, אלא יכל להנפיק קבלות בשווי 10 ק"ג זהב. כל עוד לא כל המפקידים שלו באו לדרוש את הזהב שלהם באותו זמן, איש לא הבחין בתרמית. במקביל, הצורף יכול להלוות את הקבלות שהוא ייצר תמורת ריבית, וליצור לעצמו ענף הכנסה נוסף. דבר זה מהווה למעשה מס אינפלציה על שאר החברה. כאשר מספר גדול מספיק של מלווים דורשים את הכסף בחזרה, נקרא מצב זה בשם "בהלה לבנק" ובמצב זה ה"בלוף" של הבנקים מתגלה, והבנק מתמוטט.

כאשר נתגלו הרמאויות של צורפים, המלווים לא דרשו את כספם בחזרה. הדבר נבע מכך שהצורפים הפכו כבר לגופים רבי עוצמה המקושרים לשלטון. דוגמה לכך היא משפחת דה-מדיצ'י האיטלקית. זו היתה תחילת מערכת הבנקאות.

זו אינה דוגמא יחידה. סיפור דומה מופיע גם בבלוג של פרופ' אושי קראוס: "מה עושה הצורף? הוא עושה מעשה יוצא דופן, מעשה שהוא אחד המעשים הכי משפיעים על הכלכלה המודרנית. הוא מלווה, את הזהב שלנו, בלי שאנחנו יודעים, לאיש חדש שבא לכפר…"

קבלה על הפקדת זהב אצל צורף מהמאה ה-17 מקור:  Mish's Global Economic Trend

קבלה על הפקדת זהב אצל צורף מהמאה ה-17 מקור: Mish's Global Economic Trend

כדי להיות הוגן, אציין כי לא רק בלוגרים מספרים את סיפור צורפי הזהב. נתקלתי בו גם בספר לימוד למיקרו כלכלה בו משתמשים בחלק מהאוניברסיטאות בארצות הברית, וכן בכמה מאמרים – הערת שוליים.

רחמיי על צורפי הזהב של לונדון. האם הם זכאים למוניטין הנוראי שלהם? כנראה שלא. המטרה של הסיפור היא לייצר אצל הקורא תחושה כי המערכת הקיימת נולדה בחטא, והייתה לא חוקית. אם הבנקאות ברזרבה חלקית הומצאה כמעשה מרמה, אזי נוצרת אצל הקורא תחושה כי כל המערכת הקיימת היום מושחתת. המיתוס הזה, בצורותיו השונות, הופיע כל כך הרבה פעמים עד שבשנת 2010 פורסם מאמר [PDF] של הכלכלן-ההיסטוריון ג'ורג' סלג'ין (Selgin) שמטרתו לנקות את שמם של צורפי הזהב מכל אשמה.

לפני שנתייחס למיתוס, נגדיר לנו מושג חשוב: בנק כספות.
בנק כספות הוא שיטת הבנקים העתיקה ביותר, ומטרתו לשמור ללקוחות על כספם. יש לכם כסף או מטילי זהב? רוצים לשמור עליהם? גשו לבנק הכספות הקרוב ומסרו לו כספכם. בנק הכספות יפקיד את ממונכם בתוך (ניחשתם) כספת גדולה, יציב שומרים בכניסתה, ישא באחריות משפטית אם חלילה יפרצו לתוכה ויקחו את כספכם, והכי חשוב – יגבה ממכם עמלה בגין השירות. אף אחד לא מעוניין לשמור לכם על הכסף מנדיבות ליבו, הרי בעבור שמירה צריך לשלם. גם בימים אלו אתם מוזמנים לסור לבנק שלכם ולבקש לפתוח כספת. תמורת סכום של כ-1,000 ש"ח בשנה תקבלו תיבה מפלדה עם שומר בכניסה בה תוכלו להפקיד כל העולה על רוחכם (למעט כלי נשק או חומרים אסורים), וכספכם יהיה שמור על ידי הבנק. הבנק לא יוכל להשתמש בכסף, לא יוכל להלוות אותו, ואם הבנק קורס חלילה – תכולת הכספת עדיין שייכת לכם ונושיו של הבנק לא רשאים על פי חוק לפתוח אותה. כל אותם אנשים אשר מתנגדים לשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית מוזמנים לגשת עוד היום לבנק ולהעביר את כל כספם לכספת, ולשלם בעבור זה דמי שמירה.

בנקים מסחריים מודרניים שונים בתכלית מהגדרתו של בנק כספות. כאשר אנו מפקידים כסף כפיקדון אצל הבנק, איננו עושים זאת כדי לשמור על הכסף שלנו, אלא משקיעים את כספנו – מלווים אותו, אם תרצו, לבנק. ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה – בעבור פיקדון בנקאי אף אחד לא משלם דמי שמירה לבנק – הבנק הוא זה שמשלם לכם בעבור הזכות להפקיד את כספכם. במילים אחרות, פיקדון בנקאי הוא סוג של הלוואה שאנו מעניקים לבנק. הבנק לוקח את הפיקדון שלנו, ומלווה אותו לאנשים אחרים בתמורה לריבית גבוהה יותר. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמורה לכספנו, ואילו הבנק מרוויח בעבור "התיווך".

אילוסטרציה - בבנק כספות אין רזרבות, ולא ניתן להלוות את הכסף שלכם למישהו אחר. מצד שני, תצטרכו לשלם על שירותי השמירה

אילוסטרציה – בבנק כספות אין רזרבות, ולא ניתן להלוות את הכסף שלכם למישהו אחר. מצד שני, תצטרכו לשלם על שירותי השמירה
Jason Saul / flickr

וכך היה עבור צורפי הזהב. התחילו להיווצר שני סוגים של בנקים בלונדון (ולאחר מכן גם באמסטרדם ומשם בהדרגה בכל אירופה): הבנקים המסורתיים שהציעו לאנשים לשמור את כספם ולשלם בעבור זה כסף, והבנקים שהציעו לאנשים להשקיע את כספם ושילמו להם ריבית בתמורה להפקדותיהם. קיימות שורות של עדויות היסטוריות לרבות טבלאות ריביות שהעניקו צורפי זהב בעבור פיקדונות כספיים אשר תומכים בכך כי לא היה פה שום מעשה מרמה – אנשים הלוו את כספם לצורפי הזהב, והם בתורם הלוו את הכסף הלאה לאנשים הזקוקים להלוואות. ניתן לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, שהאדם הפשוט לא בדיוק הבין את הסיכון לכספו במקרה וההשקעה לא תצלח – עדות לכך היא הפניקה כאשר בנקים קורסים מעודף הלוואות פגומות – אך מבחינה חוקית לא היה כאן שום מעשה מרמה, אלא מודל עסקי חדש ומוצלח.

גם אין ברישומי המשפט תביעות, תלונות או מאסרים של צורפי זהב סוררים אשר לקחו את כספם של מפקידים תמימים והלוו אותם ללא ידיעתם, וזאת למרות שכבר בתקופה זו היה קורפוס שלם של חוקים ותקנות בנוגע לשימוש בכסף ולאשראי. מקורות מסוימים של התיאוריה ה"אלטרנטיבית" טוענים שעד שגילו את דבר המרמה, כבר היו הבנקאים החדשים עשירים ובעלי השפעה. על סמך מה הם קובעים את זה? תצטרכו לשאול אותם.

יותר מכך, יש לא מעט עדויות של אזרחים ושל פקידים אשר תובעים מהבנקים אשראי נוסף. טענות בסגנון "הבנקים מחזיקים בכסף ולא מוכנים להלוות אותו לאנשים לצורכי מסחר!" היו מאוד נפוצות בתקופה ההיא. ביקוש לאשראי ללא ספק היה קיים, מדוע שהבנקים לא יזייפו עוד כמה קבלות אם הם תאבי בצע כל כך?

אין אף עדות התומכת במיתוס צורפי הזהב. ההפך הוא הנכון – יש שלל עדויות, ביניהן מתן ריביות על פיקדונות, המצביעות על כך שאנשים שהפקידו את כספם אצל צורפי הזהב ידעו והתכוונו לכך שהצורפים ילוו אותו הלאה. זהו לא ויכוח תיאורטי, זהו דיון היסטורי – וכל טענה צריכה להיות מגובה בראיות היסטוריות.

אז האם בנקים מסחריים מייצרים כסף?

התשובה המדויקת ביותר היא "כן, אבל תלוי לאיזה כסף אתם מתכוונים". קיימות בכלכלה כמה הגדרות שונות ל"היצע הכסף" שנועדו להפריד בין סוגי הכסף השונים.

בראש ההיררכיה עומד בנק ישראל (או הבנק המרכזי במדינה הרלוונטית) אשר שולט על בסיס הכסף (או MB). בסיס הכסף הוא כל השטרות והמטבעות הקיימים בכלכלה (מחזור המטבע) והרזרבות שמחזיקים הבנקים המסחריים בחשבונותיהם בבנק המרכזי. זוהי ההגדרה המצומצמת ביותר לכסף. הכמות הזאת של הכסף יכולה להשתנות אך ורק על ידי פעולות של הבנק המרכזי. כלומר, רק לבנק המרכזי יש סמכות להדפיס כסף בצורה שתרחיב את בסיס הכסף – בנקים מסחריים לא משפיעים על בסיס הכסף!

מה שהבנקים המסחריים עושים זה משמשים כמתווכים בין מפקידים (אנשים עם כסף) לבין לווים (אנשים שרוצים את הכסף הזה). הפעולה הבנקאית בצורתה הפשוטה ביותר היא לקחת פיקדון מלקוח ולתת לו עליו ריבית של 2%, ולהלוות אותו הלאה ללווה בריבית של 5%. ההפרש בין הריביות מהווה מקור הרווח העיקרי עבור הבנק המסחרי. אם הבנקים הם בסך הכל מתווכים, רבים שואלים – מדוע אנחנו בכלל צריכים אותם?

א. התאמת זמן החיסכון עם מועד האשראי – בקצרה, אנשים מעדיפים להלוות כסף לתקופה קצרה ומעדיפים ללוות כסף לתקופה ארוכה. ההלוואות הנפוצות ביותר במשק הן הלוואות משכנתא לפרק זמן של 15 עד 30 שנה, וזו תקופה ארוכה מידי עבור רוב האנשים, שמעדיפים השקעות קצרות הרבה יותר, בעיקר עד שנה. באמצעות הבנקים, נוטלים הבנקים על עצמם את סיכון הנזילות.

ב. היעדר ידע מקצועי ויכולת לגבות חוב – לאנשים אשר מתעסקים באשראי שנים יש כלים ומיומנויות שביכולתם להקטין את סיכון האשראי וגם לגבות אותו במקרה חירום (עורכי דין המתמחים בתחום או בריונים עם אלות).

ג. הגנה (מסוימת) מפני חדלות פירעון של הלווה – מצבכם יהיה רע ומר אם הלווה שנתתם לו את כספכם לא יחזיר אותו בזמן. אבל כאשר אתם מפקידים את הכסף בבנק, לא באמת איכפת לכם אם כל הלווים של הבנק מחזירים את כספם לבנק או לא. מי שמחויב כלפיכם הוא הבנק עצמו, אשר חייב להעביר לכם את כספיכם לפני שהוא משלם לעצמו רווחים, ובמידת הצורך עלול למצוא את עצמו גם נותן מהונו העצמי.

אורי כץ הרחיב על שאלת "למה אנחנו צריכים בנקים?" ברשומה בבלוג הישן שלו, שעדיין זמינה כאן.

כדי להסביר איזה כסף הבנקים המסחריים כן מייצרים, וכיצד, נשתמש בסיפור לדוגמא:

מבוא לבנקאות ברזרבה-חלקית

נניח שהאזרח א', נקרא לו אהרון, מעוניין להפקיד שטרות של עשרים אלף שקלים חדשים בבנק. הכסף שבידיו הוא כסף חדש שיצא זה עתה ממכונת הדפוס של בנק ישראל, ומהווה חלק מבסיס הכסף. אהרון נכנס לבנק השכונתי, מוסר את השטרות מגולגלים בגומייה אל הפקיד אשר מפקיד את הכסף בחשבונו. בתדפיס הבנק שמקבל לידיו של אהרון רשום כי יש לו פיקדון נושא ריבית, עם קרן בגובה 20,000 ש"ח.

אבל כפי שציינו מקודם, הבנק איננו בנק כספות אלא בנק מסחרי. הבנק לא יגבה מאהרון דמי שמירה על כספו, מכיוון שאהרון מעוניין להרוויח ריבית על כספו. לשם כך ישמש הבנק כמתווך אשראי, הוא ילווה חלק מכספו של אהרון לאנשים אחרים בריבית גבוהה יותר משיתן לאהרון, וירוויח בעצמו את ההפרש.

הבנק היה רוצה לתת את הכסף שזה עתה קיבל מאהרון כהלוואה לאזרחית ב', נקרא לה בתיה, אשר מעוניינת לרכוש רכב חדש. אך גם הבנק וגם הרגולטור יודעים שאהרון יכול לשוב בכל רגע, מחר או בשנה הבאה ולדרוש את כספו בחזרה. אם כל הכסף שמופקד אצל הבנק יימסר כהלוואה, לא יוכל הבנק להשיב את כספי הפיקדונות ללקוחותיו. הפתרון הוא יחס הרזרבה, יחס רגולטורי אשר נתון לשליטתו של נגיד הבנק המרכזי. היחס הזה קובע כמה מכספי הפיקדונות על הבנק להשאיר אצלו בצורה נזילה (לדוגמא, להחזיק במזומן), ואת היתר מותר לו להלוות. ההנחה היא שלבנק יש לקוחות רבים, ולא כולם ירצו לשלוף בבת אחת את פיקדונותיהם בחזרה. בצורה הזו תמיד תהיה לבנק רזרבת מזומן בצד כדי להחזיר ללקוחות אשר מעוניינים לשלוף את כספם בחזרה.

בינתיים נניח לצורך הדוגמא שלנו כי יחס הרזרבה הנהוג במדינה הוא 10%. משמעות הדבר היא שמתוך הפיקדון בסך 20,000 שקלים שהפקיד אהרון, על הבנק לשים בצד 10% מכך, 2,000 שקלים, כרזרבה בבנק המרכזי. את יתר 18,000 השקלים מלווה הבנק לבתיה לצורך רכישת רכב חדש. בתיה תשלם בגין הלוואה זאת ריבית, אשר חלק ממנה ילך לתשלום עבור הפיקדון של אהרון, ומחלק ממנה יהנה הבנק.

בנקאות ברזרבה חלקית - שלב א

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב א

התרשים לעיל מציג את הרישום החשבונאי של הכסף במאזניו של הבנק. לבנק ישנה התחייבות בגודל הפיקדון – זוהי התחייבות של הבנק לשלם כסף לבעל הפיקדון, אהרון. כנגד התחייבות זו, יש לבנק נכסים: רזרבות בשווי 2,000 ש"ח, והלוואה שהעניק לבתיה בשווי 18,000 ש"ח. ההלוואה היא גם נכס וגם התחייבות. היא נכס עבור הנושה, כלומר עבור נותן ההלוואה, והיא התחייבות עבור הלווה, כלומר עבור האדם שקיבל אותה.

האם נוצר כאן כסף? זה תלוי בהגדרה שלנו עבור היצע הכסף. בסיס הכסף לא השתנה. בכלכלה יש מזומן בסך 18,000 ש"ח (שניתן לבתיה כהלוואה) ורזרבות בבנק המרכזי בשווי 2,000 ש"ח. סך בסיס הכסף נותר ללא שינוי, על 20,000 ש"ח. סך חשבונות הבנק והמזומן בכלכלה מעידים שיש לנו כיום 38,000 שקלים לפי רישומם החשבונאי.

בשנות ה-80 נקבעו הגדרות ל"מצרפים מוניטריים" או "מצרפי הכסף", המוכרים בשמות M1, M2 ו-M3. מצרפים מוניטריים אלו מגלמים את היצע הכסף לפי ההגדרה המבוקשת. ההגדרות אינן זהות בכל המדינות. להלן ההגדרות לפי בנק ישראל:

מצרף הכסף M1 (מכונה גם "אמצעי התשלום") – כולל את כל מחזור המטבע, כלומר את כל המטבעות ושטרות הכסף שהונפקו, וכן את כל הכסף שנמצא בחשבונות העובר השב בבנקים. בסוף שנת 2012 עמד היצע הכסף M1 של בנק ישראל על 126.6 מיליארד ש"ח.

מצרף הכסף M2 (מכונה גם "מצרף הכסף הרחב") – כולל את M1, בתוספת פיקדונות בנקאים לא צמודים לזמן קצוב, כלומר שמועד פירעונם הוא עד שנה. בסוף שנת 2012 עמד היצע הכסף M2 של בנק ישראל על 508.4 מיליארד ש"ח.

מצרף הכסף M3 (מכונה גם "מצרף האשראי הבנקאי הכולל") – כולל את M2, בתוספת פיקדונות צמודי מדד, פיקדונות במטבע חוץ וצמודי מט"ח עד שנה. בסוף שנת 2012 עמד היצע הכסף M3 של בנק ישראל על 641.6 מיליארד ש"ח.

ניקח את הדוגמא שלנו שלב נוסף: בתיה לוקחת את 18,000 השקלים שלוותה ורוכשת מהאזרח ג', גדי, את הרכב שלו. גדי בוחר להפקיד את הכסף שקיבל מבתיה בבנק השכונתי שלו, שבאופן נוח למדי עבור הדוגמא שלנו נפתח אתמול בערב ומאזנו ריק לחלוטין. הפקיד ממהר להפקיד את כספו של גדי בבנק. 10% מפיקדונו של גדי נשמר כרזרבה בבנק על פי יחס הרזרבה, ואילו היתרה, 16,200 ש"ח, ניתנים כהלוואה לאזרח ד', דניאל.

בנקאות ברזרבה חלקית - שלב ב

בנקאות ברזרבה חלקית – שלב ב
לחצו להגדלה

שוב: בסיס הכסף נותר ללא שינוי! הוא עדיין עומד על 20,000 שקלים (2,000 המוחזקים כרזרבה ע"י הבנק של אהרון, 1,800 המוחזקים כרזרבה ע"י בנק של גדי, ו-16,200 ש"ח בידיו של דני, הלווה השני). ועם זאת, כאשר נבחן מה קורה עם מצרף הכסף הבנקאי הוסיף לגדול. האם יש גבול לגידול זה? בוודאי.

כלכלנים מכנים את שיעור הגידול בהיצע הכסף הכולל כתוצאה מפעילות המערכת הבנקאית בשם "מכפיל הכסף", אבל לא מדובר בשום המצאה כלכלית. מכפיל הכסף הוא בסך הכל סכום של סדרה הנדסית מתכנסת – כלומר, כל כסף שיועבר מהבנק המרכזי לכלכלה יגדל, באמצעות המערכת בנקאית, עד פי אחד-חלקי-יחס-הרזרבה. במקרה של הדוגמא שלנו, מכפיל הכסף הוא 10 (1/10%), ולכן 20,000 השקלים המקוריים שלנו יתורגמו, בסופו של דבר, ל-200,000 שקלים באמצעות המערכת הבנקאית. קצב הגידול יראה כך (לחצו להגדלה):

קצב הגידול של הכסף במערכת בנקאית

ננסה לסכם את מה שלמדנו עד כה: הבנק המרכזי שולט על בסיס הכסף, ובתהליך יצירת האשראי מצרפי הכסף גדלים, וזאת מכיוון שאנחנו מחשיבים גם אשראי שזורם במערכת בתור סוג של כסף.

אבל האם זה אומר שכל כסף שנוצר במערכת הבנקאית הוא חוב? לא.

ראשית, בסיס הכסף לא נוצר בצורת אשראי. הוא נוצר בעיקר על ידי פעולות בשוק הפתוח (נרחיב על כך מיד), שנית, הבנקים לא יכולים להגדיל את מצרף הכסף ללא ביקוש לאשראי. אם אתם לא רוצים אשראי, הבנק לא יעניק לכם הלוואה. מכפיל הכסף מבטא את הגידול המקסימלי של מצרף הכסף לעומת בסיס הכסף, אך סך מצרף הכסף מגיע לעיתים רחוקות למלוא הפוטנציאל שלו. בשלב מסוים, אנשים מוצאים דברים אחרים שהם רוצים לעשות עם הכסף שלהם (להחזיק אותו במזומן, למשל). אם בנק ישראל רואה שצריך להגדיל את כמות הכסף בכלכלה עקב גידול בפעילות, ואנשים לא מעוניינים באשראי, הוא יבחר להגדיל את בסיס הכסף במקום.

איך הבנק המרכזי מתמרן את בסיס הכסף?

הכלי המרכזי ליצירת כסף על ידי הבנק המרכזי נקרא פעילות בשוק הפתוח (Open Market Operations), ובאמצעותו הבנק מגדיל או מקטין את כמות הכסף בכלכלה על ידי רכישת או מכירת נכסים בשוק ההון הפתוח. נניח שבנק ישראל מעוניין להגדיל את בסיס הכסף ב-100,000 ש"ח (מתוך ציפייה שסך מצרף הכסף יגדל ביותר, כמובן, על פי מכפיל הכסף). בכדי לבצע את ההגדלה – בנק ישראל מדפיס לעצמו כסף, ניגש לשוק ההון ורוכש אגרות חוב של ממשלת ישראל בשווי 100,000 ש"ח.

רגע לפני הרכישה, היה בכלכלה בסיס כסף קבוע ומסוים. כעת, משבוצעה הרכישה, הגיעו 100,000 שקל נוספים ממקור חיצוני, הבנק המרכזי, שלא היו קיימים לפני כן. הכספים הללו ימצאו את דרכם לחשבון הבנק של מוכר אגרת החוב, ומשם יתגלגלו לידיים שונות שיפקידו אותם כפיקדונות בבנקים, ומשם ימשיך להתגלגל התהליך כפי שתיארנו לעיל.

ומה אם הבנק המרכזי מעוניין דווקא להקטין את כמות הכסף M1? במקרה כזה הוא יבחר למכור את אגרות החוב הממשלתיות שברשותו לציבור במחיר שוק. כאשר משתתף כלשהו בשוק ההון ירכוש אותם מהבנק המרכזי (מבלי לדעת בהכרח), הכסף שיעביר בתמורה לרכישה "ייספג" על ידי בנק ישראל, ולמעשה ייעלם מהכלכלה שלנו.

יש לבנק ישראל כלים נוספים כדי לשלוט בכמות הכסף בטווח הזמן הקצר, לדוגמא הנפקת מלווה-קצר-מועד (מק"מ) ומכרזי פיקדונות והלוואות, אך לא נרחיב על כך ברשומה זו. מה שחשוב להדגיש זה שבתהליך יצירת בסיס הכסף בנק ישראל לא הלווה את כספו לאיש, אלא המיר כסף תמורת עושר פיננסי (במקרה הזה, אגרת חוב ממשלתית).

ציינו בתחילת הרשומה שסך מצרף האשראי הכולל בישראל עומד על כ-640 מיליארד ש"ח. זהו פחות או יותר השווי של סך הנכסים הפנסיונים בישראל, וזה עוד לפני שדיברנו על שווי מניות ואג"ח שלא מהוות חלק מהפנסיה, שווי כל הנדל"ן במדינת ישראל (המוערך גם הוא בכ-600 מיליארד ש"ח), וכל שאר הרכוש של כל אזרחי ישראל.  כאשר נגר לוקח כמה קרשים ומייצר מהם כסא, הוא מייצר עושר מסוים, וזאת מבלי שבנק ישראל הדפיס ולו שטר אחד כדי לייצג אותו. במילים אחרות, יש הרבה יותר עושר בישראל מאשר שקלים. אנחנו צריכים שקלים רק כאשר אנחנו צריכים אמצעי חליפין כדי לסחור בין סוגי הסחורות והשירותים המרכיבים את עושרנו.

הבנקים שמייצרים כסף יש-מאין

אחת הטענות הפופולריות ביותר היא שהבנקים המסחריים מייצרים כסף יש-מאין, כפי שיכול לעשות הבנק המרכזי. בדוגמא שהצגתי בתחילת הרשומה הראיתי כיצד בנק מעביר כסף שניתן לו על ידי מפקיד ללווה, ועל ידי כך מתפקד כמתווך. אולם רבים טוענים כי המנגנון שונה, וכי הבנקים למעשה ממציאים כסף מהאוויר ישר לחשבונו של הלווה. הסיבות לטעות הזאת הן כנראה העובדות הבאות:

א. כאשר אנחנו מבקשים למשוך את פיקדונותינו הבנק לעולם לא אומר "מצטער, הלוויתי את הכסף למישהו אחר".

הבנק מנהל מערכת מתוחכמת של זמני פירעון. אם הלקוח מפקיד את כספו בפיקדון שנתי, הבנק מניח שהוא יכול להשתמש בכסף (במגבלות יחס הרזבה) כך שהוא יהיה זמין עבור הלקוח בעוד שנה. על סמך ההנחות של הבנק וניסיונו בנושא משיכת פיקדונות הוא דואג כי תמיד יהיו לו מספיק נכסים נזילים כדי להחזיר לבעלי פיקדונות שמעוניינים למשוך את כספם. אבל מה קורה אם אנחנו מנסים למשוך את הפיקדון שלנו לפני המועד המוסכם?

נניח שהפקדתם כסף בפיקדון למשך שנתיים, וכעבור שבועיים אתם חוזרים לפקיד ואומרים שהתחרטתם, ומבקשים את הכסף בחזרה. התשובה של הפקיד תהיה תלויה במדרג הסמכויות של הבנק ובמצב הנזילות של הבנק, אבל באופן כללי נדגיש כי לבנק יש זכות לסרב להעביר לכם את כספכם. בדרך כלל, הפקיד יגיש בקשה למחלקה מיוחדת אשר מטפלת בנזילות של הבנק, אשר תיבחן אם יש ביכולתה לבצע "שבירה". ייתכן שכ"קנס" ייאלץ הלקוח אף להיפרד מהריבית שניצברה לו בגין הפיקדון עד לאותו רגע. כאשר אתם מפקידים פיקדון אתם למעשה חותמים על סוג של חוזה הלוואה מול הבנק: אנחנו, המפקידים, מלווים לבנק את כספנו לתקופה של X, ונקבל כפיצוי ריבית של Y%. אם נדרוש את כספנו לפני הזמן, הבנק יכול לסרב.

ב. במשך כל התקופה של הפיקדון רשום לנו בחשבון הבנק שלנו סכום הפיקדון על שמנו.

זהו נושא טכני. הכסף שהפקדנו בבנק הוא, כאמור, סוג של הלוואה שנתנו לבנק. ההלוואה היא נכס מבחינתנו לכל דבר, ועל כן היא רשומה בשווי ההוגן שלה. אבל אנחנו לא יכולים בהכרח להשתמש בה כמו כסף מזומן בכל עת, מבלי להשיג את אישורו של הבנק (כלומר, לקבל בחזרה את כספי ההלוואה).

תמיד היה מוזר בעיני שההסבר הזה על איך בנקים מייצרים כסף "חדש" תפס. תחת ההסבר הזה, בנקים לא יכולים לקרוס לעולם. אם כל שקל שהבנק מלווה ללווים שלו הוא כסף שנוצר יש-מאין, אז כאשר הלווים לא מצליחים להחזיר את ההלוואה, או בורחים לאורוגוואי עם הכסף, לא נפגע כספו של אף מפקיד. יותר מזה, תמוה שתחת השיטה הזאת הבנקים צריכים פיקדונות בכלל. אם הם יכולים להדפיס כסף מהאוויר, לשם מה הם צריכים אותנו, המפקידים?

בואו נסתכל לדוגמא על המאזן הפיננסי של בנק לאומי נכון ליום ה-31 למרץ 2013, לפי התרשים האיכותי שציירתי ברוב עמל (לחצו להגדלה):

תמצית מאזן בנק לאומי ליום 31 למרץ 2013 במליוני שקלים

תמצית מאזן בנק לאומי ליום 31 למרץ 2013 במליוני שקלים

בצד שמאל מתוארות התחייבויותיו של בנק לאומי. בשם אחר, ניתן לקרוא להן "מקורות המימון" של הבנק. ניתן לראות שהמקור הגדול ביותר למימון אצל בנק לאומי הוא פיקדונות לקוחותיו, אנשים פרטיים כמו קוראי הבלוג הזה, אך גם תאגידים גדולים, קרנות פנסיה, "טייקונים" למינהם וגם אזרחים זרים אשר שמו את כספם בפיקדון אצל הבנק. בנוסף, לבנק יש עוד 2 מקורות מימון עיקריים אליהם נתייחס. הראשון הוא החוב המונפק (כ-27 מיליארד ש"ח) שמהווה למעשה איגרות חוב של בנק לאומי אשר נסחרות בבורסה. מנהלי הבנק רצו לגייס כסף נוסף אשר יוכלו להשקיע במתן הלוואות או רכישת ניירות ערך, ובחרו לקחת מהציבור הלוואה (באופן כללי מימון בצורת אג"ח הוא לתקופה ארוכה יותר מפיקדון, אבל יש סיבות אחרות להנפקת חוב. לא נתעכב עליהן, כי זה לא קורס במימון). המקור האחרון ששווה לדבר עליו הוא ההון העצמי של הבנק. זהו הכסף ששייך לבעלי המניות של הבנק. בנק לאומי לא רק משתמש בכספי מפקידיו ומלוויו כדי לממן את פעילותו, הוא משתמש גם בכספו שלו עצמו.

ומה עושה הבנק עם הכסף? התשובה בצד ימין, תחת "נכסים" (או בשמם האחר, ה"שימושים" של "מקורות המימון"). בצורה לא מפתיעה, עיקר השימוש של הכסף אותו לווה בנק לאומי ממפקידיו ומבעלי איגרות החוב שלו (ושלו עצמו!) משמש כדי להעניק אשראי ללקוחותיו.  אך על בנק לאומי להיות זהיר. הוא מחזיק בפיקדונות של לקוחות בשווי 286 מיליארד ש"ח, ומלווה אשראי בגובה 239 מיליארד ש"ח בלבד. ומה עם כל הכסף מאגרות החוב ומהונו העצמי?

כדי לשמור על נזילות (ולעמוד ביחס הרזרבה, מן הסתם) בנק לאומי שומר כ-53 מיליארד ש"ח מכל מקורות המימון שלו במזומן. זאת אומרת שאם ביום ה-31 למרץ היו ניגשים חלק גדול ממפקידיו של בנק לאומי ודורשים לפדות פיקדונות בסך 50 מיליארד ש"ח, היה בידו של הבנק המזומן להעביר להם (בתיאוריה, כמובן. במקרה ש-50 מיליארד שקל היו נפדים ביום אחד בנק ישראל היה מתערב, אבל זה עניין לרשומה אחרת). מעבר לכך, אנחנו רואים שבנק לאומי בוחר להחזיק 54 מיליארד ש"ח מהכסף שהוא לווה מלקוחותיו בצורה של ניירות ערך. אלו הן בחלקן מניות ואגרות חוב של חברות, אך ברובן אגרות חוב ממשלתיות של מדינת ישראל. בצורה הזאת בנק לאומי מרוויח גם על הכסף הזה "קצת" ריבית, כדי שישאר לו לרווח וכדי לשלם ריביות למפקידים. אם מפקידים רבים היו דורשים את כספם, בנק לאומי היה מוכר במהירות את אגרות החוב האיכותיות ביותר בשוק ההון, ומשתמש בכסף המתקבל כדי להחזיר את כספם של מפקידיו.

ראוי לציין שהמאזן הזה לא נכתב על ידי בנק לאומי במרתף חשוך. על פי חוק, כל הדוחות הכספיים של כל החברות הציבוריות, ובכלל זה גם בנקים, מבוקרים על ידי פירמת רואי חשבון חיצונית, אשר מתפקידה לוודא שהפירמה אינה בודה מספרים מליבה.

אז הנה לנו מאזן של בנק במדינת בישראל. אין כסף שמומצא מהאוויר. יש אשראי.

תם ולא נשלם

ברשומה זו עסקנו במספר נושאים הקשורים לשיטת הבנקאות ברזרבה-חלקית: עמדנו על ההבדל בין בנק כספות לבין בנק מסחרי, הגדרנו את פיקדונות הבנק כהלוואה אשר אנחנו מעניקים לבנק המסחרי, ואת תפקידו של הבנק כמתווך אשראי בין מפקידים לבין לווים. למדנו על בסיס הכסף שנוצר על ידי הבנק המרכזי (וכיצד הוא נוצר) וכיצד גדל מצרף הכסף (M1-M3) כתוצאה מפעילות הענקת האשראי של הבנקים המסחריים. הדגשנו כי הבנקים המסחריים לא יוצרים כסף חדש יש-מאין, אלא תלויים בכספי לקוחותיהם ובביקוש לאשראי.

נושא הבנקים ימשיך להעסיק אותנו. מפאת מקום וקוצר זמן העדפתי שלא להרחיב יתר על המידה בנושא ברשומה זו, אבל סדרת הרשומות לא הסתיימה:

הרשומה הבאה תוקדש לבנק מרכזי. מאין הוא צץ, מדוע אנחנו נותנים לו את המונופול על שליטה בבסיס הכסף שלנו, האם הוא גוף ממשלתי או פרטי, ומדוע "היצור מהאי ג'קיל" אינו נורא כפי שאחרים היו רוצים שתחשבו. חבל לפספס, הירשמו לעדכונים אוטומטיים בדואר האלקטרוני כאן:

[wysija_form id="1"]

ביבליוגרפיה וחומר לעיון נוסף

כלים מוניטריים – בנק ישראל

Modern Money Mechanics / Federal Reserve Bank of Chicago

Those Dishonest Goldsmiths / George Selgin

מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר

אורי כץ, הכותב את בלוג הכלכלה המומלץ "דעת מיעוט", הזכיר בהערת אגב באחת מרשומותיו האחרונות את אחד הנושאים הבעייתיים ביותר מבחינתי בנוגע לשיח הכלכלי בבלוגספירה הישראלית:

מעניין להבחין כיצד כאשר מדובר בנושאים כגון ההתחממות הגלובאלית מרבית הציבור מקבל את זה שהמיינסטרים המדעי צודק והשוליים שצועקים את ההפך טועים, אך בכל הנוגע לכלכלה אנשים רבים, משמאל ומימין, סוציאליסטים וליברטיאנים ושלל אחרים, מעדיפים להאמין שהמיינסטרים הכולל את מרבית החוקרים בעולם טועה לחלוטין ודווקא השוליים הם הצודקים.

כץ מתייחס לשלל הדיונים, הרשומות, ולאחרונה גם לפרסומים בעיתונות הכתובה העוסקים בשיטה הכלכלית, המוניטארית או הבנקאית, וכל זאת מנקודת מבט של מבקרים אשר ברובם הגדול אינם כלכלנים בהכשרתם. המידע נשאב, על פי רוב, מבלוגים זרים, סרטוני יו-טיוב והרצאות של אנשים שדעותיהם לא יושבות בקונצנזוס של השיח הכלכלי האקדמי.

אחת הבעיות היא שכמעט ולא קיימים מקורות מידע פתוחים באינטרנט (הן בשפה העברית והן באנגלית) העוסקים בתיאוריה מוניטרית, בשאלות "מהו כסף" וכיצד מודדים אותו, או בשיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. מסיבה זו החלטתי להרים את הכפפה ולצאת בסדרת רשומות שיסקרו את הכסף ואת השיטה הכלכלית מנקודת מבט מרכזית. בדרך, אני אנסה להתעמת עם חלק מהטענות שמופנות כנגד "השיטה" על ידי אותם בלוגים, מתוך תקווה להעניק ללימודי הכלכלה והתיאוריה המוניטרית אלטרנטיבה לתיאוריות השוליים שנהנות היום מנוכחות מרכזית בבלוגספירה ובתוצאות החיפוש.

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות השבועיות, שתעסוק בבסיס: מה זה כסף, ולמה הכסף שלנו היום נראה כפי שהוא נראה, ולא אחרת? הרשומה יצאה מאוד ארוכה (כ-4,000 מילה), ואני צופה שרשומות נוספות בסדרה זו יגיעו לממדים דומים. 

תוכן עניינים 

מה זה כסף?

כסף קומודיטי (Commodity Money)

כסף אמון (Fiduciary  Money)

כסף פיאט (Fiat Money)

בונוס: הרחבה על סניוראז'

גירסת TL;DR

מה זה כסף?

השאלה "מה זה כסף?" היא מסובכת במיוחד מכיוון שלמילה כסף משמעויות שונות בשפה העברית. כאשר אנחנו אומרים כסף אנחנו יכולים להתכוון לדברים הללו:

מטבעות ושטרי כסף

כלומר, למטבעות או לשטרי כסף (באנגלית, Currency). אבל זוהי רק הגדרה אחת, צרה מאוד, לכסף.

רוב הכסף במדינת ישראל אינו מיוצג כלל על ידי שטרות ועל ידי מטבעות: סך מחזור המטבע הישראלי הסתכם ב-49 מיליארד ש"ח בשנת 2011 [PDF] ורובו היה בכלל בכספות הבנקים, וזאת לעומת סך מצרף הכסף (M3) של 589 מיליארד ש"ח לשנה זו [XLS] (יותר על "מצרף הכסף", ברשומה הבאה). רוב הכסף שלנו נמצא בפקדונות הבנק שלנו, ומיוצג על ידי מספר באתר האינטרנט של הבנק, או בתדפיס האלקטרוני שאנחנו מוציאים בסניף. אם כולנו היינו עוברים מחר למזומן, בנק ישראל היה צריך לעבוד כל הלילה כדי להדפיס מספיק שטרות עבור כולנו.

כדי להגדיר מהו כסף, הכלכלנים מאפיינים אותו על ידי 3 תכונות מרכזיות. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כאל "מבחן קבלה" – כסף טוב הוא כסף ש:

א. משמש כאמצעי חליפין (Medium of Exchange) – במילים אחרות, משמש לרכישת מוצרים ושירותים מהציבור. נניח לרגע שאתם מגדלים בוסתן תפוחים וכואבת לכם השן. אתם ניגשים לרופא השיניים, מצביעים על השן ומבקשים ממנו טיפול שורש, אך הרופא אומר שהוא אמנם מוכן לטפל לכם בשן, אבל הוא ממש לא אוהב תפוחים. אם תביאו לו סטייקים כתשלום, הוא ישמח לטפל בכם. כעת אתם יוצאים ממשרדו של רופא השיניים עם שק תפוחים על גבכם וכאב שיניים בטוחנת השמאלית, ותרים אחר הקצב, שאומר לכם שיש לו אנטריקוט מיושנים מעולים, אבל מה שהוא באמת רוצה בתור תשלום זה שמישהו יתקן לו את הסתימה באמבטיה. לבסוף אתם מאתרים את האינסטלטור שמוכן לקבל תשלום בתפוחים, שמתקן עבור הקצב את הסתימה, שמעביר לידכם את האנטריקוטים, שעוברים לידיו של רופא השיניים, שנאות להתחיל בטיפול השורש המובטח. הפעם הצלחתם לקבל את מבוקשכם. אבל כפי שהדוגמא התיאטרלית הזו המחישה עבורכם, אף אחד מהמוצרים והשירותים שהוזכרו לא מהווים כסף במשמעותו הגלובלית. התפוחים היו כסף עבור העסקה עם האינסטלטור, אבל לא עבור כל אחד מבעלי המלאכה או המוכרים האחרים. כסף מודרני, כמו לדוגמא שקלים, דולרים או מטבעות מוכרים אחרים פותר עבורנו את הבעיה מכיוון שהוא משמש כאמצעי חליפין מוכר. ניתן לחלק את הדולרים והשקלים למנות קטנות יותר (חצי שקל, 10 אגורות, וכו'), הם מקובלים בקרב קבוצה גדולה של קונים ומוכרים וכמו כן הם עמידים יחסית.

ב. מאפשר לאגור ערך (Store of Value) – אנחנו עדיין בבוסתן שלנו. סיימנו את קטיף התפוחים העונתי, ומכיוון שאין לנו רכישות דחופות אנחנו שמים אותם במחסן. כעבור חודש, בבואנו לרכוש מכשיר DVD חדש, אנחנו שולפים שק תפוחים מהמחסן ורואים שחלקם כבר הספיקו להרקיב. כעבור חודשיים שלושה התפוחים שלנו אינם שווים דבר. התפוחים לא הצליחו לשמור על ערכם למשך זמן, ולכן לא מהווים כסף טוב במיוחד. אנחנו רוצים שנוכל להשתמש בכסף שלנו בעתיד מבלי לספוג "קנסות" על ערכו. כסף מודרני איננו ערובה לשמירה על ערך – הכסף שלנו יכול לסבול מאינפלציה (עליית מחירים, שהיא למעשה שחיקה בערך המטבע), ולכן השקל של היום לא בהכרח קונה מה שקנה השקל לפני שנה. ככל שמטבע סובל יותר מאינפלציה, כך ערכו בתור "כסף" הולך ויורד. מטבעות אשר הגיעו לשלב של היפר-אינפלציה, דהיינו עליית מחירים דו ספרתית ומעלה בתקופות קצרות, נעלמו מהר מאוד מהמחזור.

ג. משמש כיחידת מידה (Unit of Account) – זוהי טכניקה שהופכת את הכסף לשימושי במיוחד בכלכלה מפותחת. בכלכלת ברטר (סחר חליפין) אנו נדרשים לזכור את מחירי הסחורה כנגד כל הסחורות האחרות שקיימות בעולם. מכנסי ג'ינס חדשים שווים ארגז של קילו תפוחים, או 2 עיזים, או מטיל זהב, או שעת עבודה של רואה חשבון, וכן הלאה. ברור לנו שככל שיש יותר מוצרים בעולם, כך גדל הצורך באמצעי מתווך אשר ישמש כיחידת מידה. הכסף פותר עבורנו את הבעיה. אנחנו צריכים לדעת רק את מחירו של הג'ינס בשקלים ולא כנגד פורטפוליו ארוך של סחורות ושירותים. האם תפוחים יכולים להיות כסף שישמש כיחידת מידה? אולי. אבל הם לא יהיו טובים כמו שקלים או דולרים. גשו לירקן וגלו כי לא כל התפוחים נוצרו שווים. יש גדולים, יש קטנים, יש טעימים, ויש פחות. גם אם נקבע את יחידת המידה כ"משקל התפוחים", ברור לנו שיש קילו תפוחים ששווה יותר מקילו תפוחים אחר, תלוי בתנאי הגידול שלו וכן הלאה.

אז לסיכום, התפוחים הם כסף גרוע במיוחד. שקלים הם כסף לא רע, כל עוד הם יצליחו לשמור עבורנו על ערכם. בעבר השתמשו בסוגי כסף רבים ושונים, החל מסחורות חקלאיות שונות, מתכות (אלקטרום, זהב, כסף, נחושת, ברזל), שרשראות חרוזים, שקי מלח ואפילו סיגריות שימשו ככסף במחנות שבויים במהלך מלחמת העולם השנייה. החל מהמאה ה-7 לפני הספירה החל השימוש במטבעות אשר הונפקו על ידי סמכות פוליטית ושטרות כסף היו בשימוש לראשונה בסין במאה ה-11 לספירה. מהפכת המחשוב הובילה לכסף וירטואלי, כך שמרבית הכסף שלנו היום איננו מוחשי אלא נשמר כרצף של ביטים במחשב, ולבסוף, צצים לאחרונה גם מטבעות וירטואליים אשר מנותקים מסמכות מוניטארית, כמו ביטקוין, אשר עליו ועל הסקפטיות שלי הרחבתי ברשומה קודמת (למרות שגם הביטקוין ממלא באדיקות אחר שלושת מאפייני הכסף).

בתמונה - Wampum, מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים.

Wampum
מחרוזות אשר שימשו ככסף במסחר בין האינדיאנים לבין הקולוניאליסטים המערביים

ההיסטוריה של הכסף

כדי להבין איך הגענו לשיטה הנוכחית, חשוב להכיר את ההיסטוריה של הכסף. מכיוון שכסף על צורותיו השונות ליווה את האנושות כנראה מתחילתה, עלינו להגדיר נקודת התחלה קרובה לזמננו בכדי למנוע מהדיון להתפזר. הכסף המוקדם ביותר המעניין אותנו הוא כסף הקומודיטי (Commodity Money), כסף שעשוי ברובו ממתכות יקרות (נתעלם מסחורות אחרות ששימשו ככסף בעבר), הבעיות שהיו בשיטה זו והמעבר למטבעות אמון ושטרות כסף (Fiduciary Money) ולבסוף, מעבר לכסף פיאט (Fiat Money), שהוא הכסף בו אנו משתמשים היום.

כסף קומודיטי

אלו הם המטבעות הראשונים בעולם. גוש מתכת לפי משקל סטנדרטי (בהתאם לרמה הטכנולוגית באותה תקופה). המטבעות הראשונים שיוצרו היו כנראה עשויים מאלקטרום (לידייה, המאה ה-7 לפני הספירה), ומרבית המטבעות בעולם היו עשויים מכסף, נחושת וזהב. על גבי המטבעות היו טובעים את סמלי המשטר, לעתים קרובות התנוסס עליהם דיוקנו של השליט, וכן היו משתמשים במטבעות כדי לפרסם אירועים חשובים שהיו קשורים לשלטון (כיבושים, בעיקר, אבל גם אירועים פוליטיים מרכזיים כאמצעי פרופגנדה). הממשל היה טובע את המטבעות במיטבעות (Mints) שהיה מקים או על ידי מתן צ'רטר למיטבעות פרטיות. לצרפת במאה ה-14, למשל, היו 24 מיטבעות מלכותיות שהיו אחראיות על יצור הכסף. סוחרים פרטיים היו יכולים לגשת למטבעה ולמסור לה מתכת, והמטבעה בתורה הייתה מחליפה את המתכת במטבעות רשמיים העשויים ממנה. המטבעות עצמם היו מכילים קצת פחות מהמתכת היקרה מאשר ערכן הנקוב, וההפרש הזה היה הרווח עבור המטבעה ועבור הממשל.

נסביר את המכניזם של יצירת כסף קומודיטי בדוגמא אמיתית מאנגליה בתחילת המאה ה-17 (1615). יחידת המידה היא הפאונד שטרלינג, השווה ערך ל-20 שילינג. המטבע הקיים הוא היוניט (Unite) אשר עשוי מ-91.67% זהב וערכו הנקוב הוא פאונד שטרלינג אחד, או 20 שילינג. משקלו של היוניט הוא כ-32% ממשקל אונקיה, מה שמשקף ערך של 74.4 שילינג לאונקיית זהב אחת. אך המחיר הרישמי של המיטבעות באנגליה באותה תקופה הוא 72 שילינג לאונקיית זהב. במילים אחרות, הסוחרים היו מביאים למטבעה אונקיית זהב ומקבלים תמורתה מטבעות בערך של 72 שילינג, על אף שכמות הזהב שסיפקו הייתה מספיקה כדי לטבוע מטבעות בערך של 74.4 שילינג. ההפרש הזה, 2.4 שילינג, נקרא "סניוראז'", והוא הרווח של מנפיק המטבע – הממשלה – על פעולת הנפקת הכסף (עוד על הסניוראז' בהמשך).
Gold Unite - Wikimedia

Gold Unite – Wikimedia

קיימת בבלוגוספירה רומנטיזציה רבה סביב מטבעות קומודיטי כ"כסף אמיתי". אחרי הכל, מדובר בכסף שהממשלה לא יכולה להדפיס מתי שהיא רק רוצה כדי להוציא את עצמה מחובות. בשביל להנפיק עוד מטבעות, צריך לרכוש את המתכות היקרות שמהן מורכבות המטבעות. וגם אם חלילה קורס השלטון שהנפיק את המטבע כתוצאה ממשבר כלכלי או מלחמה, הרי שתמיד נוכל להתיך את המטבעות למטילי מתכת ולהמיר אותם למטבעות חדשים אצל סמכות מוניטרית אחרת. מעבר לכך, נתקלתי במספר מקורות מידע "אלטרנטיביים" אשר טוענים כי תחת מערכת מוניטרית המבוססת על קומודיטי, אינפלציה איננה אפשרית. תיאור זה הינו פשטני מאוד, שגוי היסטורית וגם מאוד תמים. אם היה כל כך טוב עם מטבעות הכסף, הנחושת והזהב, מדוע ויתרנו עליהם?

מטבעות הקומודיטי הם כסף מאוד בעייתי, בעיקר מהסיבות הבאות:

א. אין עודף – לצופה התמים זו עלולה להיראות כמו בעיה שולית, אך מדובר בכשל טכני מהותי שפוגע בכסף קומודיטי בכל צורותיו. הכלכלן זוכה פרס הנובל Thomas Sargent אף הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change (הוצאת פרינסטון). הבעיה עם מתכות יקרות היא שהן, ובכן, יקרות, ומכיוון שכסף הקומודיטי עשוי מהן, ערכו המינימלי מוגבל לפי שווי המתכת. נניח שכולנו מסתובבים עם מטבעות זהב, כסף ונחושת בארנק שלנו, וביום קיץ חם מעוניינים לרכוש ארטיק בשקל. בבואנו לשלם למוכר נגלה כי אין לנו שום מטבע שיכול לשלם על העסקה הזאת. המטבע הקטן ביותר שלנו (נניח, מטבע נחושת קטנטן), שווה ערך ל-20 ארטיקים לכל הפחות. וגם אם נשלם איתו, אזי בפני המוכר תעמוד בעיה זהה, אין לו אפשרות להעניק לנו עודף. במילים אחרות, עלינו לבחור בין לרכוש 20 ארטיקים, לבין להתבשל בחום. קשה לקיים כלכלה בצורה הזו.

מהמאה ה-13 עד למאה ה-19 ההיסטוריונים הכלכליים מזהים תהליך של ניסוי וטעייה מצד השלטונות האירופאים והים-תיכוניים שמטרתו פתירת בעיות המחסור של הכסף הקטן על ידי ניסויים מוניטריים. הבעיה החמירה לקראת המהפכה התעשייתית. בידי התעשיינים הבריטים לא היו מספיק מטבעות בעלי ערך קטן מספיק כדי לשלם משכורות לעובדים שלהם. קשה לשלם מידי יום או מידי שבוע משכורות במתכות יקרות, במיוחד כשרמת השכר לא גבוהה במיוחד. הפתרון של תעשיינים מבירמינגהם, למשל, היה לייצר מטבע משלם שאיננו עשוי ממתכת יקרה אלא מייצג אותה בלבד ומבטיח המרה למתכת זו. מטבע זה, שלא הוכר על ידי הממשלה הבריטית הפך, בתחילת המאה ה-19, למטבע הפופולרי ביותר למשכורות ורכישות קמעונאיות במדינה. השוק החופשי אמר, למעשה, כי הוא איננו מעוניין במטבעות העשויים ממתכות יקרות (מטבעות פרטיים, מפח למשל, היו קיימים אפילו לפני כן). לעיון נוסף אני מפנה לספר Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821.

בעיית הכסף הקטן נפתרה, טכנית, עם המעבר לצורות כסף מודרניות יותר, אבל מעניין לראות מקרים מודרניים בהם כתוצאה מתקלה טכנית או בעיה נקודתית, מגיעה מדינה למצב בו אין לאזרחיה כסף קטן. המקרה האחרון היה בקפריסין במרץ 2013, שם כתוצאה מסגירת הבנקים בצו ממשלתי כחלק מתכנית ההצלה שלהם (או השוד הציבורי, תלוי בנקודת ההתייחסות של הצופה) חל מחסור חמור בעודף קטן. כתבת של ה-Financial Times סיקרה את הנושא וסיפרה כי נהגי המוניות שינו את מודל תימחור הנסיעה שלהם ממונה למחיר קבוע ועגול הניתן לתשלום בשטרות של 5 ו-10 אירו. ידיעות אחרות סיפרו על מוכרים רבים אשר דיווחו על ירידה בפידיון היומי מכיוון שאין להם עודף להחזיר ללקוחות. כסף קטן – אך השפעתו וחשיבותו למסחר היום יומי גדולה.

ב. פיחות ואינפלציה – אחד מחיצי הביקורת שמופנים כלפי כסף פיאט מודרני בו אנחנו משתמשים כיום הוא שהמערכת המוניטרית לא מבוססת על דבר, מלבד אמון. אך המציאות היא שכל מערכת מוניטרית עם רשות מרכזית שולטת מבוססת לבסוף על אמון. אמון, שבמהלך ההיסטוריה הכתובה והידועה לנו הופר פעם אחר פעם, עבור כסף ממתכת כמו עבור כסף מנייר.

פיחות (Debasement) היא דרך פשוטה ואלגנטית של מנפיק המטבע, כלומר הרוזן, נסיך, מלך או הממשלה לנער את כיסי הציבור ולגבות ממנו מס על ידי פגיעה בערך הכסף שבידם. פגיעה זו מתורגמת לאינפלציה, שחיקה בערכו של הכסף ועליית מחירים. הממשל מודיע כי החל מהיום, המטבע המוכר הולך לעבור שינוי. ערכו הנומינלי יישאר זהה, ואילו כמות המתכת היקרה שבתוכו תקטן. בצורה הזו יוצר הממשל תמריץ להטבעתן של מטבעות חדשות והתכתן של המטבעות הישנות.

נדגים את הבעייתיות של הפיחות עם הדוגמה התאורטית הבאה: נניח שקיים במדינה מטבע אחד בשם שקל אשר עשוי מחצי אונקיית זהב. מחירה של אונקיית הזהב קבוע, אם כן, בערך של שני שקלים. לפתע מכריז ראש הממשלה כי החל מרגע זה, כל מטבע שקל יכיל רבע אונקיית זהב בלבד ומשקלו יפחת, אך ערכו הנומינלי, "1 שקל", יישאר קבוע. מרגע ההכרזה, הופך למעשה מחירה של אונקיית הזהב לארבעה שקלים במקום שני שקלים. מחזיקי המטבעות הישנים ("הטובים") יבחרו להתיך את המטבעות שלהם ולטבוע אותם למטבעות חדשים ("רעים"). המתכת של מטבע שקל ישן וטוב יכולה לייצר שני מטבעות חדשים ורעים. כתוצאה מכך ממהר הציבור לטבוע מטבעות חדשים, והממשל נהנה מרווחי סניוראז' בגין ההנפקות החדשות. כלכלנים קוראים לתופעה הזאת בשם "חוק גרשם", והוא מהווה את אחד מחוקי הכלכלה הישנים ביותר.

הפיחות מוביל ללחץ אינפלציוני. לא רק מחיר המתכת היקרה עולה כתוצאה מהפיחות, אלא מחיריהם של כל המוצרים הבסיסיים. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאינפלציה כרונית בתקופה של כסף קומודיטי הנובעת ממניפולציה של בסיס הכסף על ידי הממשל. בתקופת מלחמת "מאה השנים" למשל, הייתה צריכה צרפת כסף למימון המשך הלחימה. פיחות המטבע הוכיח את עצמו ככלי מיסוי מעולה עבור הכתר הצרפתי, מכיוון שבמקום לשלוח את גובי המיסים לערים ולכפרים הם יכלו פשוט לפחת את הליבר הטורי (livre tournois) ולהביא את האזרחים והסוחרים עצמם לרוץ למטבעות לצורך התכה והטבעה מחדש של הכספים. מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, הכלכלן פרופ' נתן זוסמן, ופרופ' יוסף זעירא חקרו ומצאו כי כי בין השנים 1337-1360 ביצע הממשל הצרפתי 85 פיחותים במטבע (!) 51 מהם תוך 6 שנים. הפיחותים הובילו את כלכלת צרפת למצב של היפר אינפלציה ולאחר מכן תקופת רגיעה זמנית, עד לתחילת המאה ה-15 בה שורה של פיחותים הובילה להיפר אינפלציה חמורה יותר ולעלייה במחיר הכסף של כ-3,500%. מחיר החיטה שהייתה מקור המזון העיקרי של החקלאים זינק פי 4 מ-1418 עד 1422. היפר אינפלציה איננה, אם כן, תופעה של כסף מנייר בלבד, אלא תופעה של ממשל לא אחראי ללא קשר לשיטה המוניטרית.

ג. שחיקה טבעית (ולא טבעית) במטבע – כסף ממתכת יקרה לא עמיד במיוחד.  מטבעות העשויים מזהב ומכסף נשחקים משימוש. כלכלנים הם לא מטאלורגים, אבל הקונצנזוס מדבר על שחיקה ממוצעת של 1% בשנה בשווי המתכת היקרה במטבעות. משמעות הדבר היא שבכל רגע נתון מסתובבים בכלכלת קומודיטי מטבעות עם ערכים שווים אך משקל שונה. תארו לעצמכם שאתם מעוניינים למכור סחורה בחמישה שקלים, וכל מטבע של שקל עשוי מכסף. התשלום בעבור הסחורה שתקבלו יהיה חמישה מטבעות של "שקל", אך תכולת המתכת היקרה בכל אחד מהשקלים תהיה שונה. יהיו שקלים שיהיו שווים "יותר" מאשר שקלים אחרים. בפועל, אנשים יעדיפו לשמור את המטבעות "הטובים", כלומר המטבעות שמשקלם מלא, בביתם, וישתמשו לצרכי מסחר ותשלום חובות במטבעות "רעים", כלומר מטבעות שעקב השחיקה משקלם נמוך יותר. זהו מקרה נוסף של חוק גרשם בפעולה.

בעיה זו הייתה נפוצה בעבר. ונוספה לה בעיית ה-Clippers. אנשים לא סימפטיים אשר היו חותכים חתיכות מאוד קטנות מהמטבעות ובכך "גונבים" לעצמם שאריות מתכת יקרה, אולם שיפורים טכנולוגיים בטביעת המטבעות צימצמו את הפעילות הזו בהדרגה.

ד. לחצים אינפלציוניים ודיפלציוניים כתוצאה משינוי במחיר הסחורה – כאשר המטבע שלכם עשוי ממתכת מסוימת, שינוי בהיצע או בביקוש של המתכת, גם אם אינו קשר לביקוש ולהיצע של כסף, מביא ללחצים אינפלציוניים או דיפלציוניים. בואו נניח, לשם המחשה, שמחר יתגלה הר ענק של זהב אי שם במקסיקו, או ששיפור טכנולוגי יאפשר כרייה של כמות כפולה של זהב בפרק זמן זהה. משמעות הדבר היא שהיצע הזהב יגדל משמעותית, ומכאן שמחירו של הזהב ירד.

לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו תקופה אינפלציונית בה המחירים עלו בהדרגה, ועל פי חלק מהמקורות הכפילו את עצמם פי 6 במשך מאה וחצי. אחת הסיבות לאינפלציה הייתה יבוא הזהב מהעולם החדש לספרד ולמדינות מערב אירופאיות אחרות. הגידול בהיצע הזהב הוביל לירידה במחיר הזהב. ומכיוון שהזהב היה הכסף בחלק ממדינות מערב אירופה, ירידה במחיר הזהב היא ירידה בשווי הכסף – או במילים אחרות – אינפלציה.

דוגמא מודרנית יותר היא הבהלה לזהב בקליפורניה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1849 כריית הזהב בקליפורניה עקפה את כל כריית הזהב השנתית בארה"ב כולה. העלייה הזו בהיצע הזהב הובילה לעלייה של 30% במחירים הקמעונאיים בין השנים 1850-1855.

כאשר הכסף שלכם הוא למעשה סחורה אשר ההיצע שלה נקבע על ידי כוחות השוק, יש לשורה של גורמים שליטה על רמות המחירים. ואכן, התנודתיות ברמת המחירים בעידן כסף הקומודיטי הייתה גדולה לעין שיעור מאשר התנודתיות ברמת המחירים בעולם המערבי בימינו אנו, וזאת גם אם נשקלל פנימה את האינפלציה של שנות ה-70. תנודתיות המחירים תחת סטנדרט הזהב, למשל, נמדדה כגדולה פי 13 מאשר בכסף פיאט מודרני (Coefficient of variation – עפ"י מחקר של William Gavin, מ-St. Louis Fed).

כסף אמון (Fiduciary Money)

החסרונות הרבים של כסף קומודיטי פיזי הובילו לפתרון טכני יעיל עם שמות רבים, בין היתר Token Money, Fiduciary  Money ו-Subsidiary Coinage. אבל כל אותם מושגים מתייחסים לקונספט פשוט. בסיס הכסף נותר קומודיטי, כלומר יחידת המידה הראשית של הכסף היא עדיין סוג של מתכת יקרה, אך המטבעות (ועכשיו גם שטרי הכסף) אשר בהם משתמשים במסחר היום יומי הם מטבעות העשויים ממתכת זולה או שטרי כסף העשויים נייר. כדי לשמור על הקישור לבסיס הכסף, נבנה מנגנון המאפשר לכל אחד להמיר את המטבעות או שטרי הכסף שבידו בכל עת לאותה מתכת יקרה לפי שער המרה קבוע.

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה"ב, בשווי 50 דולר. סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

שטר של 50 דולר, המקנה למחזיק בו את הזכות להמיר אותו במטבעות זהב הלך חוקי של ארה"ב, בשווי 50 דולר.
סדרת השטרות של 1928, ארצות הברית

הפתרון של כסף אמון הוכיח את עצמו כמוצלח מאוד והתפשט בכל רחבי העולם. ראשית, הוא פתר את בעיית העודף. בסיס הכסף יוכל להמשיך להיות מטבעות ומטילי זהב המוחזקים אי שם בכספת בנק, ואילו הממשלה תוכל לייצר שטר קטן ככל רצונה או מטבעות עם ערכים מאוד קטנים מחומרים זולים, אשר יהיו שווים חלק זעום מבסיס הכסף. כסף אמון גם טיפל, בצורה חלקית, בתופעת שחיקת הכסף מכיוון שהשימוש של המתכות היקרות פיזית במחזור ירד משמעותית. תופעת הזיופים דווקא גדלה עם הכנסתם של שטרי כסף מכיוון שנייר קל לזייף, ומאז החלה מלחמה טכנולוגית בין המדינה שמנפיקה את השטרות לבין הזייפנים שמנסים לזייף אותם.

אבל המעבר לכסף אמון לא פתר את בעיות היסוד של כסף קומודיטי. מכיוון שבסיס הכסף הוא עדיין מתכת יקרה, שינויים בביקוש ובהיצע למתכת זו עדיין השפיעו על רמת המחירים היום יומית. מעבר לכך, כפי שנציג עוד מעט, שמירה על קשר לזהב לא מבטיחה יציבות מחירים או צמיחה כלכלית.

סטנדרט הזהב

סטנדרט הזהב (או תקן הזהב) הנו שיטה מוניטרית לפיה מדינות הצמידו את הכסף שלהם לשווי הזהב. על ידי הדפסת שטרי כסף הניתנים להמרה לזהב לפי יחס המרה קבוע המדינה שמרה על היצע הכסף יציב יחסית. כל מדינת החזיקה במלאי זהב שהיווה את הבסיס להיצע הכסף שלה. בשביל להדפיס שטרות נוספות, נדרשה המדינה להחזיק זהב נוסף. ארצות הברית, למשל, קיבעה את המחיר של הזהב בשנת 1834 לפי שער של 20.67$ לאונקייה. משמעות הדבר היא שעבור כל אונקייה שממשלת ארצות הברית מחזיקה בכספותיה, היא יכולה ליצור כסף בשיעור 20.67$ אשר ניתן להמרה לפי דרישה. ממשלת בריטניה קיבעה את מחיר הזהב לפי 4.2478£ לאונקיית זהב. משמעות הדבר היא ששער החליפין של הדולר-פאונד עומד על 4.867£/1$, כפי שנגזר מהמחירים הקבועים לזהב.

תקן הזהב היה אמור להיות מנגנון אשר יוביל ליציבות מחירים עולמית עקב הצמדתו לזהב. נניח שארצות הברית חווה צמיחה כלכלית מהירה. מכיוון שהיצע הזהב שבידי הממשלה הוא מוגבל בטווח הקצר, אמור להיות מופעל לחץ לירידת מחירים בארה"ב, מה שיגדיל את היצוא האמריקאי לבריטניה, ובצד השני יגדיל את היבוא הבריטי עבור מוצרים זולים יותר מארצות הברית. בצורה הזאת זהב עובר, למעשה, מבריטניה לארצות הברית (פאונדים עוברים לארצות הברית, אשר מומרים לזהב), מה שמגדיל את היצע הכסף האמריקאי ומעלה מחירים, ומקטין את היצע הכסף הבריטי ומוריד מחירים. בצורה הזאת נשמרת (בטווח הארוך) יציבות המחירים בין מדינות העולם. 

אבל תקן זהב איננו ערובה ליציבות מחירים, כפי שהדגמנו מקודם עם בהלת הזהב של קליפורניה, אשר אירעה בזמן שארה"ב הייתה תחת תקן זהב דה פקטו. מעבר לכך, כפי שהדגשתי לאורך כל הרשומה עד כה, זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מה הנציגים שלך בממשל עושים איתו. תקן הזהב היה אמור לשמור על יציבות מחירים לאורך זמן והיה אמור לשמור על רמת המחירים זהה בין המעצמות השונות. אבל כפי שכל ילד בגן יודע:

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

דג האמור, ממשפחת הקרפיונים

תקופת תקן הזהב התאפיינה בתקופת דיפלציוניות ומידי פעם גם קפיצות אינפלציוניות. מדינות שלא יישרו קו עם כללי התקן ספגו חלק ניכר מהזהב שקיבלו מבלי להגדיל את בסיס הכסף (ראו Sterilization), במיוחד צרפת ובלגיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה גם ארצות הברית. הבריטים היו, ככל הנראה, הצדיקים היחידים בסדום. תקן הזהב נחשב עד היום לסיבה העיקרית לשפל הגדול של שנות ה-30 (אליבא דמילטון פרידמן, בכל אופן).

כסף פיאט (Fiat Money)

בכל מקום בעולם כיום משתמשים בכסף פיאט, כלומר בכסף שאיננו קשור לאף סחורה ואיננו מגובה באמצעות מגנון המרה לאף מתכת יקרה. יותר מ-2,000 שנים לאחר שהמטבע הראשון הוטבע בלידייה, במאה ה-7 לפנה"ס, עברה האנושות לשיטה מוניטרית בה הכסף עומד בפני עצמו, ואיננו תלוי באף מתכת או סחורה אחרת. המחשבה על "כסף מנייר" ללא שווי אינטרינזי יוצרת אצל אנשים רבים אי נוחות מסוימת, אבל קשה להם להסביר מדוע.

וורן באפט תהה פעם מהי התועלת הכלכלית שבכריית זהב במעמקי האדמה באפריקה ובאמריקה הלטינית, התכתו למטילים, ולאחר מכן כריית בור נוסף בארצות הברית והכנסת הזהב לשם תחת שמירה קפדנית. הנקודה היא שאין שום דבר מיוחד בזהב או בכל מתכת אחרת כבסיס עבור מערכת מוניטרית. כאשר אנחנו מקבלים משכורת בצ'ק ורצים להוציא אותה על קניות במכולת או על רכב חדש אין כל משמעות לכך שמטילי זהב יועברו לכספת ממשלתית שנחצבה אי שם בהרי ירושלים למשמרת. להפך, העלות של שמירה של תקינת זהב (או כל מתכת אחרת) מוערכת בכ-2.5% מסך התוצר הלאומי (עפ"י פרידמן) – הון עתק!

מתנגדי כסף פיאט מעלים כמה טענות שראוי להתייחס אליהן כנגד קיומו של כסף זה:

1. קל לממשלה להדפיס כמויות עצומות של הכסף ולייצר אינפלציה – ובכן, זה נכון. וממשלות אכן מדפיסות לעתים כמויות גדולות מאוד של כסף ומייצרות באמצעותו אינפלציה. זה מה שממשלות עושות, הן מתמרנות את בסיס הכסף כדי להוציא כספים מהציבור בצורה של מס אינפלציוני. וזה לא חדש. כפי שהראיתי ברשומה זו, ממשלות בכל תקופה ועידן היו מתמרנות את בסיס הכסף ופוגעות באזרחים שלהם. הזהב, הכסף, הנחושת והאלקטרום לא יצילו אותנו מפני עליות מחירים ולא יסייעו לנו לשמור על כוח הקנייה שלנו. הדבר היחידי שיכול לעשות את זה הם נבחרי ציבור אמינים ושקיפות מלאה. זו, אגב, אחת הסיבות בגינה יש לנו בנק מרכזי אשר איננו כפוף בצורה מלאה לממשלה. זהו אחד ממנגנוני הבלמים והאיזונים שאנו מפעילים כדי למנוע מנבחרי הציבור מלהשתלט על היצע הכסף ולהדפיס אותו כרצונם (עוד על הבנק המרכזי ותפקידיו, ברשומות הבאות).

2. בשעת צרה או קריסה טוטלית של המשטר תמיד אפשר להתיך את הזהב ולהשתמש בו ככסף במקום אחר, מה שלא אפשרי בכסף פיאט שנהפך לנייר חסר ערך – זה נכון אך ורק לכסף קומודיטי פיזי, דהיינו כסף שעשוי פיזית ממתכת יקרה. אם הכסף שלכם הם שטרות נייר המגובים בזהב ששוכב באיזה בנק, אתם יכולים לשכוח מלהגיע אליו בזמן של קריסה כלכלית (פשוט תשאלו את אזרחי קפריסין). שיטת הקומודיטי הפיזית מכילה כל כך הרבה חסרונות (שפורטו לעיל) שעצם המחשבה על לשוב אליה איננה הגיונית.

3. הזהב הוא המגן הטוב ביותר מפני אינפלציה! – זו פשוט שטות מוחלטת. אין כמעט שום קורלציה ראויה בין אינפלציה לבין מחיר הזהב (למעשה, מחיר החיטה מהווה גידור טוב יותר מפני אינפלציה עבור אנשים עניים. חוששים מאינפלציה? התחילו לאגור שקי חיטה…), לאורך תקופות זמן הגיוניות. גם אין לו שום סיבה להיות גידור טוב של אינפלציה: השימוש בזהב ביצור הוא זניח בהשוואה לחומרים אחרים שמחירם משפיע הרבה יותר על הוצאותינו היום יומיות (לדוגמא: נפט, גז, חיטה, תירס, כותנה – עליה במחירים של מוצרים אלו משפיעה הרבה יותר על האינפלציה מאשר עליה במחיר הזהב).

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

ואי אפשר לעשות רשומה על כסף בלי תמונה שמציגה כסף פיאט בתור נייר טואלט

בונוס: סניוראז' הלכה למעשה

כפי שציינו בדוגמא של כסף הקומודיטי, סניוראז' הוא למעשה מס שגובה הממשלה עבור הנפקת הכסף. בעידן כסף הקומודיטי, הסניוראז' נוצר על ידי ההפרש בין עלויות היצור והתוכן של המטבע לבין כמות המתכת היקרה שהובאה בפועל למטבעה. הסניוראז' בתקופת ימי הביניים השתנה בהתאם לצורכי המונארך ונע בין 1-2% לבין 40% במקרים קיצוניים.

לצערי, קיימת אי הבנה בבלוגוספירה לגבי כיצד עובד הסניוראז' בעידן של כסף פיאט. הגישה בה נתקלתי עד כה אומרת שמכיוון ששטר של 100 שקל שווה 100 שקל, אבל עלות הייצור שלו היא בערך שקל בודד אחד, אזי הסניוראז', כלומר הרווח של בנק ישראל מכל הדפסת שטר שווה ערך ל-99 ש"ח. "דעה" זו גם מופיעה תחת הערך "סניוראז'" בויקיפדיה העברית (אולי מישהו באמת ירים את הכפפה ויתקן את הערך?). אם שיעור הסניוראז' באמת היה גבוה כל כך, אז בנק ישראל היה מדווח על רווחים אדירים מידי שנה, ובעיות התקציב של מדינת ישראל היו נפתרות (ועל הדרך, היו נוספות לנו בעיות חדשות, כמו היפר אינפלציה כרונית).

אנשים שטוענים שתחת כסף פיאט ערך הסניוראז' הוא רוב רובו של הערך הנקוב על השטר מתעלמים מעובדה פשוטה – בנק ישראל לא רק מנפיק את שטרות הכסף, אלא גם מחויב לרכוש אותם בחזרה במחיר מלא. כלומר בנק ישראל מתחייב לקבל כל שטר במצב תקין של 100 שקלים, ולזכות את חשבונכם ב-100 שקלים. כיצד מרוויח בנק ישראל סניוראז' בכלל במצב כזה?

התשובה היא מרוויח, אבל לא הרבה. הרבה פחות מאשר בעידן הכסף קומודיטי, בכל אופן. בנק ישראל מנפיק שטר חדש של 100 ש"ח בעלות ייצור של, נניח, שקל אחד בלבד לשטר. כלומר, בנק ישראל רושם הכנסה מידית של 99 שקלים. לא רע, אבל אם מישהו היה מחזיר לו מידית את השטר, והוא היה נאלץ לזכות את חשבון הבנק שלו ב-100 שקלים, הייתה יוצאת פעולת הדפסת הכסף לפעולה שמפסידה כסף עבור הבנק המרכזי. למזלו של בנק ישראל לכל שטר יש אורך חיים, ולוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במכונת הגריסה של בנק ישראל. נניח לצורך הדוגמא של אורך החיים הממוצע של שטר של 100 שקל הוא 5 שנים. כלומר, בממוצע שטרות של 100 שקלים ימצאו את עצמם במחזור במשך 5 שנים לפני שיימסרו חזרה לבנק ישראל, ככל הנראה עקב בלאי מתקדם.

אז בנק ישראל מחליף את השטר בתמורה ל-100 שקלים ומשקיע אותם באג"ח ממשלתי, אשר נושא תשואה של כ-2% בשנה. כלומר מידי שנה מרוויח הבנק 2 שקלים. אמרנו שעלות היצור של השטר היא שקל, או 20 אגורות בממוצע לשנה (בהינתן מחזור של 5 שנים). נתעלם מעלויות העברה וגריסה, ונגלה כי עבור כל שטר של 100 ש"ח שמייצר בנק ישראל, הוא מרוויח מידי שנה 1.8 שקלים מידי שנה (2 ש"ח רווח – 20 אגורות עלויות יצור). זהו רווח הסניוראז' של בנק ישראל. סכום נאה, אבל רחוק שנות אור מ-99 ש"ח על כל שטר…

יש סייג אחד להסבר שלי – חלק מהכסף לא חוזר לעולם לבנק ישראל. שטרות שהושחתו או כסף שאבד מהווים, למעשה, אובדן של כסף שמתורגם מידית לרווח עבור בנק ישראל. כמובן שניתן להכיר ברווח רק לאחר שסוג הכסף הספיציפי הזה נעלם מהמחזור לחלוטין, מכיוון שלבנק ישראל אין שום מושג לגבי כמה כסף הלך לאיבוד בסוף שנה. בדוחותיו הכספיים לשנת 2010 דיווח בנק ישראל כי כתוצאה מהפסקת השימוש במטבע של 5 אגורות, רשם בנק ישראל רווח של 220 מליון שקל בגין מטבעות של 5 אגורות שמעולם לא הוחזרו לבנק. דין פרוטה כדין מאה.

סיכום, וגרסת TL;DR

לא היה לכם זמן לעבור הכל? רוצים את השורה התחתונה? המסרים המרכזיים של רשומה זו:

זה לא משנה ממה עשוי הכסף שלך, אלא מיהם האנשים שמנהלים אותו. זהב, כסף, נחושת, או נייר  – החלטות של המלך, הדוכס או נגיד הבנק המרכזי הן שמשפיעות בראש ובראשונה על רמת המחירים. כסף פיאט אפשר להדפיס, כסף זהב אפשר לשערך מחדש. בסופו של דבר התוצאה זהה – לכם יש פחות עושר.

– תמיד הייתה אינפלציה. אינפלציה היא לא המצאה של עידן כסף הפיאט. יש לנו עדויות לאינפלציה לאורך ההיסטוריה האנושית הכתובה, ואפילו להיפר אינפלציה.

– העולם עבר, בצורה הדרגתית, לכסף פיאט. וזאת כי לאנשים לא אכפת כמה זהב יש בכספת שכוחת אל בבעלות הממשלה אלא מהי הדרך הקלה והפשוטה ביותר שלהם להמיר את העבודה שלהם במצרכים ובשירותים.

ברשומה הבאה

נדבר על מערכת הבנקים ברזרבה חלקית, כיצד התפתחה, כיצד היא עובדת, האם כסף הוא חוב ולמה זה בסדר גמור שלבנק אין את כל הכסף שלנו בכל רגע נתון.

נהניתם? תרם לכם? סקרן אותכם? עצבן אותכם ואתם מתים לפרוק את התסכול שלכם בתיבת התגובות למטה? אל תישכחו להירשם לעדכונים אוטומטיים בדוא"ל, כדי שלא תחמיצו את הרשומה הבאה בסדרה, בשבוע הבא.

[wysija_form id="1"]

 

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

Good Money: Birmingham Button Makers, the Royal Mint, and the Beginnings of Modern Coinage, 1775-1821 / G. Slegin

The Big Problem of Small Change / T. J. Sargent & F. R. Velde

The Evolution of Small Change [PDF] / T. J. Sargent & F. R. Velde

Commodity money inflation: theory and evidence from France in 1350–1436 / N. Sussman & J. Zeira

Macroeconomics (7th Edition) / S. L. Slavin

Bimetallism / Angela Redish

The Gold Bug Variations / Paul Krugman
The Golden Dillema / Erb & Harvey

Seniorage / Bank of Canada

הביטקוין לא יציל אותנו

 אם אתם עוקבים אחר נושאים הקשורים לתיאוריה מוניטרית בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, סביר שכבר שמעתם על הביטקוין (Bitcoin), המטבע הווירטואלי המוצפן. השאלות על המטבע והדיונים סביבו התחזקו לאחרונה כתוצאה מהד תקשורתי לו הוא זוכה בעיתונות הממוסדת. איתי להט מכלכליסט  אף העניק לו את התואר "המטבע הווירטואלי שמאיים על הסדר המוניטרי בעולם". ברשומה זו אני מקווה להיות הרבה פחות דרמטי. הביטקוין הוא משחק מעניין של תיאוריה מוניטרית, אבל לא מועמד להחליף אף מטבע ממשלתי. יש שורה של גורמים שמנסים לפמפם את השימוש במטבע כתחליף ריאלי לסל המטבעות הקיים, אבל בשורה התחתונה, הביטקוין לא יציל אותנו.

אני חושב שניתן לסווג בהערכה גסה את  משתמשי הביטקוין לשלושה טיפוסים שונים:

הראשון הוא הקונספירטור הפראנואיד. טיפוס זה משוכנע שהממשלה היא האויב שלו, ושהמיסים שהוא משלם הם מזימה לגזול את עמל האנושות ולהעבירו לידי המעטים ששולטים בכיפה. טיפוס זה רואה בביטקוין יתרון גדול בביצוע עסקאות בצורה אנונימית, לא שקופה, שתגן עליו מרדיפה ממשלתית או מתשלום מיסים חלילה. תוכלו לזהות את הטיפוס דרך תמונתו של פרדריק בסטייה המתנוססת בפרופיל הפייסבוק שלו. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח על תיאוריות קונספירציה, אבל הביטקוין הוא לא הפתרון הרצוי עבור טיפוס מהסוג הראשון, וברשומה זו אנסה להסביר מדוע.

השני הוא האידיאליסט שרוצה לשנות את השיטה המוניטרית העולמית מכיוון שהיא תוביל את האנושות לאבדון. לדעתו, הביטקוין הוא פתרון טוב מכיוון שהוא מפקיע מידי הממשלה את היכולת להדפיס כסף או לשלוט בהיצע הכסף. שוב, לא נתווכח כאן על תיאוריות מוניטריות, אבל הביטקוין הוא פתרון גרוע גם עבור המהפכנים המוניטאריים.

השלישי הוא התמים, שצפה בכמה סירטוני יו טיוב וקרא מספר הודעות שיווקיות, לא בדיוק מבין איך העסק עובד אבל השתכנע שהשקעה בביטקוין תהפוך אותו לאיל הנפט הבא.

ביטקוין

אז מהן הבעיות בביטקוין?

א. אין סמכות.

מאחורי הביטקוין לא עומד כלום. המטבע לא מגובה בדבר, מלבד ביכולת (המוטלת בספק) של המחזיק במטבע להמיר אותו לדולר או למטבע אחר בכל עת. כוחו של המטבע היום נגזר מהעובדה שיש עוד אנשים שיהיו מוכנים לתת לכם שטרות של כסף אחר בתמורה לביטקוין שלכם. אמת, יש מספר זניח של עסקים שיסכימו לקבל ביטקוין בתור צורה של תשלום, אבל גם הם מתבססים על היכולת שלהם להמיר, בסופו של דבר, את הביטקוין שיקבלו ממכם לדולרים.

יש שטוענים שגם מטבעות ממשלתיים מתקיימים רק בזכות "האמון המדומיין" של אזרחי המדינה והעולם שמוכנים לקבל אותם כתשלום, אבל למעשה, הדולר, השקל, האירו וכל מטבע אחר שמונפק על ידי סוכנות ממשלתית מגובה באמון וביכולת האשראי של הגוף המנפיק אותו (The full faith and credit…). מדוע זה חשוב? ובכן, ניקח לדוגמא את ממשלת ארצות הברית אשר מכירה בדולר שלה בתור הלך חוקי (Legal Tender) ומאפשרת לאזרחיה לשלם את המיסים שלהם באמצעות המטבע הזה. מכיוון שלא תוכלו לשלם את המיסים שלכם בביטקוין (או בשקי חיטה, לצורך העניין), ומכיוון שתהיו חייבים לשלם מיסים, בסיס הכסף תמיד יהיה המטבע הממשלתי.

בואו נחשוב על בעל חנות מכולת ישראלי שהסכים לקבל תשלומים בביטקוין. ראשית, הוא יצטרך למצוא ספקים שמוכנים לקבל תשלום בעבור הביטקוין ועובדים שמוכנים לקבל את משכורתם במטבע זה. גם אם נניח שהצליח להתגבר על הבעיה הזו, הוא יהיה חייב להעביר לממשלה על כל מכירה את שיעור המע"מ בגין העסקה. אם רכשתם כיכר לחם בביטקוין השווה ערך ל-100 שקלים, הממשלה דורשת לקבל 17 שקלים, והיא לא מוכנה לקבל תשלום בביטקוין. מכיוון שידידנו, מוכר המכולת האידיאליסט, לא מעוניין לשבת בכלא בגין העלמת מס, הוא יאלץ להמיר את הביטקוין שברשותו לשקלים כדי שיוכל לשלם את המס. כלומר, הדרך היחידה בה הוא יהיה מוכן מלכתחילה לקבל ביטקוין היא אם יבטיחו לו שיוכל להמיר את הביטקוין לשקלים בכל זמן. אם הוא ממילא מסתמך על יכולת ההמרה לשקל, נשאלת השאלה מדוע שירצה לקבל תשלומים בביטקוין מלכתחילה?

ניסוי מחשבתי זה פוסל כל מטבע אשר איננו מוכר על ידי סמכות ממשלתית כהלך חוקי מלהפוך אי פעם למטבע מרכזי. בעלי חנויות, בעלי עסקים, נותני שירותים, יצרני סחורות ושאר בעלי מלאכה לא יכולים להתחמק מתשלום המיסים, ולכן יאלצו תמיד להסתמך על הדולרים, או על השקלים בתור בסיס המטבע שלהם. כמות האנשים שיוכלו לייצר מוצרים או שירותים "בסתר" תמיד תהיה מוגבלת לאחוז שולי מהאוכלוסייה, וכך גם השימוש במטבע המחתרתי שלהם. להרחבה על נושא המיסוי והילך חוקי, אני מפנה למאמרו המצוין של ד"ר דרור גולדברג בנושא [PDF].

הילך חוקי

ב. זה לא בדיוק אנונימי

יש הטוענים כי כוחו של המטבע טמון ביכולת לבצע בעזרתו תשלומים אנונימיים. גם לשקל וגם לדולר יש יכולת דומה. קוראים לה מזומן. אם יש גורם שדורש ממכם להזדהות בעת ביצוע עסקה ומסרב לקבל מזומן, הוא ידרוש ממכם להזדהות גם בעת ביצוע עסקה בביטקוין.

אבל למזומן יש יתרון נוסף כגורם אנונימי. אם נעצרתם על ידי המדינה בחשד לעבירה פלילית (כמו, לדוגמא, חשד להלבנת הון), היא תוכל לדרוש ממכם להעביר את מפתחות ההצפנה שברשותכם. חוקים כאלה קיימים בבריטניה, בארה"ב, באוסטרליה ובדרום אפריקה. הדין בארץ מעורפל יותר (ראו כאן דיון מעניין בנושא), אבל הנקודה היא שהמחשב שלכם מכיל את כל היסטוריית העסקאות שאי פעם ביצעתם בביטקוין, והיא מגובה במחשבים של עשרות אלפי אנשים אחרים. ברגע שמסרתם לממשלה את מפתחות ההצפנה שלכם, הממשלה יודעת על כל עסקה שביצעתם. לא כך הדין בביצוע עסקה במזומן.

ואם כבר בנושא אנונימיות, מחקר מעניין של מרטין האריגן כבר הציג כיצד רובן המוחלט של עסקאות הביטקוין אינן אנונימיות, וכיצד למסלקות ביטקוין מרכזיות יש גישה למידע רב יותר על המשתמשים שלהם.

ג. Money For Nothing ומנגנון שמזכיר פירמידה

היתרון הגדול, כביכול, של הביטקוין הוא ניתוקו מסמכות מוניטרית. תומכי הביטקוין מפנים אצבע מאשימה לעבר נגידי בנקים מרכזיים ברחבי העולם שבלחיצת כפתור יכולים להדפיס כמה כסף שרק ירצו, להשמיד את ערכו, או לחלק אותו לקבוצות לחץ כאוות נפשם. אבל מה שחשוב להבין זה שבנק מרכזי לא מדפיס כסף ומשליך אותו על אנשים ממסוקים. בנק מרכזי בדרך כלל מזריק כסף למערכת דרך רכישה של נכסים בשוק החופשי (איגרות חוב ממשלתיות לרוב, כמו בתוכנית ה-QE של ארצות הברית) או על ידי מתן הלוואות לבנקים שמלווים את הכסף הלאה. במילים אחרות, הכסף ניתן כנגד נכסים פיננסים.

לא כך עם הביטקוין. נושא יצירת הכסף בביטקוין מזכיר יותר תכנית פירמידה מאשר מערכת מוניטרית. הביטקוין נוצר על ידי "כרייה" שלו, על ידי הסיכוי של המשתמשים שמשקיעים כוח חישוב ברשת הביטקוין לפתור פאזל מתמטי. אלו שמצליחים מקבלים 50 ביטקוין שמופיעים בחשבונם. כנגד מה ניתן הכסף החדש הזה שהוזרק למערכת? התשובה הקצרה היא שכנגד כלום. אף אחד לא עבד, ייצר או העניק שירות שיצר ערך כלכלי אמיתי לאף אדם אחר. מעבר לכך, מכיוון שקצב הגידול היורד בבסיס הכסף של הביטקוין, נוצר מצב שמשתמשים ראשוניים במערכת הרוויחו הרבה יותר ביטקוינים "חינמיים" מאשר משתמשים אחרים בשיטת הקודם זוכה. כדי להגיע היום ל"כרייה" מוצלחת נדרשת עבודה מורכבת יותר פי 1,000,000 (לא הגזמה, נתון אמיתי) מאשר בתחילת הפרויקט. האם זה נשמע למישהו כמו בסיס איתן לבנות עליו מערכת מוניטרית? האם מישהו היה רוצה להצטרף מרצון למערכת שבה לקודמים לפניו יש יתרון משמעותי על פניו?

בשיטת הביטקוין, שורה של אנשים שלא תורמים דבר לכלכלה העולמית מקבלים כסף מאוויר במשך שנים. לאחר מכן, לא יווצרו עוד מטבעות. המשתמשים הראשונים בביטקוין (ה-Early Adopters, שמנסים לשכנע משתמשים חדשים לעבור לביטקוין) בסה"כ מנסים להעביר אנשים נוספים לשיטה פיננסית שבה יש להם יתרון מובהק על החדשים. אני מאמין שיש לא מעט אידיאליסטים שמקדמים את הביטקוין מתוך אמונה ביתרונותיו (יהיו אשר יהיו), אבל אין ספק שיש לא מעט ספקולנטים שירוויחו לא מעט מהגדלת הביקוש לביטקוין, ממנו יש להם כמות נכבדה כיום.

ד. בעיית נזילות

פרופ' עדי שמיר, פרופסור ישראלי חתן פרס טורינג ופרס ישראל, שעל שמו רשומות לפחות שתי המצאות ששינו את פני אבטחת המידע המודרנית (קריפטאנליזה דיפרנציאלית ואלגוריתם RSA), הוא מבין המומחים הגדולים בעולם לתיאוריה של הצפנה ואבטחת מידע. באוקטובר 2012 פירסם שמיר ביחד עם דורית רון מאמר שמבוסס על מחקר התנודות של הכסף ברשת הביטקוין. תוצאותיו הובילו לאחד הדיונים הסוערים ביותר בפורומי הביטקוין, אבל בפועל הם רק איששו את מה שמתנגדי ביטקוין מסוימים טענו במשך זמן ממושך.

אחת המסקנות של שמיר מהמאמר היא ש-78% ממטבעות הביטקוין הם פאסיביים, כלומר לא משתתפים במסחר שוטף. מתוך 3.12 מיליון כתובות ביטקוין, השייכות לבערך מיליון וחצי משתמשים, יש 609 אלף כתובות שרק צוברות מטבעות, אבל לעולם לא משלמות בהם. מדובר ביותר מ-7 מליון מטבעות ביטקוין (כרגע יש קצת יותר מ-9 מיליון מטבעות ביטקוין בעולם). מרבית המטבעות "שנחסכים" הם מטבעות "ישנים", כלומר כאלה שנוצרו לפני יותר מ-3 חודשים. ממצא זה מתחבר לטענה שהעליתי קודם לגבי היתרון לראשונים (ולמפעילי המחשבים בעלי כוח חישוב מהיר).

אבל הנקודה המעניינת ביותר לגבי הנזילות של הביטקוין מגיעה דווקא מהממצא השני של שמיר ורון, שגילו שכמעט כל העברות הביטקוין הגדולות (מעל 50,000 BTC) קשורות לעסקה אחת גדולה שבוצעה בשנת 2010. הכספים מועברים בסירקולציה בין כתובות שונות, כנראה מתוך מטרה להסוות את צורת העברת הכספים. הנה הציטוט מתוך המאמר:

"We discovered that almost all these large transactions were the descendants of a single large transaction involving 90,000 Bitcoins which took place on November 8th 2010, and that the subgraph of these transactions contains many strange looking chains and fork-merge structures, in which a large balance is either transferred within a few hours through hundreds of temporary intermediate accounts, or split into many small amounts which are sent to different accounts only in order to be recombined shortly afterwards into essentially the same amount in a new account."

במילים אחרות, אין באמת נזילות ברשת הביטקוין. למרות המספרים המרשימים שרשת הביטקוין מנסה להציג, רוב הכסף שוכב "מת" באיזה חשבון ולא משמש לדבר, וההעברות הגדולות בכסף שכן נמצא בשימוש לא משמשים כנראה לרכישות אלא רק העברה מכיס לכיס. המסחר בביטקוין הוא הרבה פחות נפוץ משמנסים למכור לכם.

ה. אין החזרות

העברתם למישהו כסף בטעות? רכשתם סחורה ולאחר מכן התחרטתם? לא קיבלתם את השירות שציפיתם לו ואתם רוצים לבטל את התשלום? חבל. בביטקוין הכסף כבר יצא מחשבונכם. בעל החשבון האנונימי אליו העברתם את הכסף יכול היה כבר לפתוח 20 חשבונות חדשים ולנתב את הכספים ביניהם. אין למי להתקשר כדי להתלונן.

ו. היפר דיפלציה

הבעיה המרכזית עם הביטקוין היא שהוא מתכנס לכמות סופית של מטבעות. האלגוריתם בנוי כך שבסופו של דבר לא יווצרו יותר מ-21 מליון מטבעות ביטקוין, נקודה. תומכי הביטקוין מנסים להצביע על העובדה שניתן לחלק ביטקוין לעד 8 ספרות אחרי הנקודה, כך שבפועל קיימים יותר מטריליון מטבעות, אבל זוהי לא הנקודה. הכמות האבסולוטית של הכסף לא משנה. מה שמשנה הוא קצב הגידול של הכסף. עבור הביטקוין, קצב הגידול נראה משהו כזה:

קצב הצמיחה של הביטקוין

קצב הצמיחה של הביטקוין
בסופו של דבר יתייצב על 21 מליון מטבעות

הבעיה היא שהאנושות צומחת ואיתה הכלכלה. כאשר הכלכלה צומחת בקצב מהיר יותר מקצב גידול המטבע, התוצאה היא לחץ דיפלציוני. יש שלוש בעיות מרכזיות עם דיפלציה: הראשונה היא, כשאנשים מצפים לדיפלציה, הם מעדיפים לצמצם צריכה ולא ללוות. תחשבו על זה ככה: אתם רוצים לקנות אוטו חדש ב-100,000 שקל, אבל אתם יודעים שאם תחכו שבוע, תוכלו לקנות אותו ב-90,000 שקל. סביר להניח שתעדיפו לדחות את הצריכה. הבעיה היא שכעבור שבוע תעמדו בפני החלטה בעייתית לא פחות. האם לקנות את הרכב ב-90,000 ש"ח, או לחכות עוד שבוע ואז לקנות אותו ב-81,000 ש"ח. כאשר תחזרו שבוע לאחר מכן, תמצאו שבעל הסוכנות למכירת רכבים פשט רגל, כי אף אחד לא קנה אצלו. וזה בדיוק העניין עם דיפלציה, "לשבת על הכסף" היא אופציה כל כך מפתה.

הבעיה השניה נובעת מכך שאם המחירים נופלים, על המשכורות ליפול באותה רמה. אם אני בתור בעל עסק צריך להוריד את מחירי המוצרים שלי ב-10% מידי שנה, עלי להוריד גם את המשכורת הנומינלית של עובדיי ב-10% מידי שנה (או לספוג את ההפסד בעצמי). עכשיו, אני מאחל לכם בהצלחה לשכנע אנשים לקצץ ממשכורותיהם עם גרפים של דיפלציה וטיעונים בנושא "שכר ריאלי". יש סיבה בגינה כלכלנים מניחים כי המשכורות "קשיחות" כלפי מעלה.

ולבסוף, הבעיה השלישית והכי פחות אינטואיטיבית היא שבעלי החוב (יש לכם מינוס? זה אתם) נמצאים במצב גרוע יותר תחת דיפלציה. הם לווים 100 שקל היום, ומחר צריכים להחזיר את 100 שקלים בתוספת ריבית, אבל ה-100 שקלים הללו "שווים" הרבה יותר מ-100 השקלים אותם לוו – כוח הקניה שלהם גדול יותר. עכשיו, צופה מהצד יגיד שזה לא משנה הרבה. בעלי החוב "מפסידים", אבל האנשים שמלווים להם את הכסף (הנושים) "מרוויחים", ולכלכלה בסופו של דבר זה לא משנה. העניין הוא שכאשר מצבם של בעלי חוב נעשה רע יותר, הם נוטים לצמצם את צריכתם. כלומר בעל חוב בסביבה דיפלציונית מצמצם את צריכתו הרבה יותר מאשר בסביבה רגילה. ואילו נושה בסביבה דיפלציונית לא נוטה להגדיל את צריכתו בצורה שמכסה על כך – לא מדובר במשחק סכום אפס (למי שרוצה הרחבה, הנה מאמר בנושא של אירווינג פישר [PDF]).

הבעיה עם הרבה מהתיאוריות החדשות שצצות ומנסות להחליף את השיטה המוניטרית היא שהאינפלציה הפכה אצלן למילת גנאי, והדיפלציה נתפסת כתופעה חיובית. האמת היא שמה שאנחנו באמת צריכים הוא יציבות מחירים. לא אינפלציה, ולא דיפלציה. בשיטה הקיימת אנחנו יכולים לדרוש מנציגינו להגיע ליציבות מחירים או לפטר אותם אם הם לא עומדים ביעדים. בשיטת הביטקוין, לא נוכל לעשות כלום חוץ מלצפות בכלכלה נעצרת.

ז. תנודתיות המטבע

שער החליפין של המטבע (המקובל לפי מסלקת Mt. Gox) לעומת הדולר סובל מתנודתיות ממוצעת של בערך 8%-9%. זו תנודתיות שגבוהה בערך פי 3 מזו של סל מניות בבורסה. ז"א ש"השקעה" בביטקוין היא תנודתית יותר (ומכאן מסוכנת יותר) מאשר רכישה של תעודת סל בבורסה. אנשים לא אוהבים לקבל משכורות במטבעות תנודתיים, הם לא אוהבים להנפיק חוב במטבעות תנודתיים, הם לא אוהבים לחתום על חוזי יבוא/יצוא עם מטבעות תנודתיים, והם לא אוהבים שחייבים להם כסף במטבעות תנודתיים. רק ספקולנטים של מטבעות אוהבים מטבעות תנודתיים.

לסיכום

הביטקוין הוא לא הפתרון אותו מבקשים שלושת הטיפוסים שציינתי לעיל. הוא לא יגן על המשתמש, בטווח הארוך, מחיטוטיה של הממשלה. הוא לא יאפשר לאידיאליסט לשנות את השיטה המוניטרית העולמית, על כל פנים – לא לשיטה טובה יותר, והוא אולי יקנה רווחים מהירים ספקולנט האמיץ, אבל באותה מידה יכול לרושש אותו במהירות. אם אתם רוצים לשחק עם הביטקוין, תהנו. אבל אל תשרפו את שטרות הנייר שלכם עדיין.

מטבע הטריליון

אחד הדיונים הפיסקליים המעניינים ביותר מתקיים בימים אלו בארצות הברית, ולצערי, מלבד כמה פירורי מידע ואזכורים, הנושא לא נדון אצלנו. מסתבר שעקב פירצה בחוק באמריקאי משנת 1995, יכול נשיא ארה"ב להטביע מטבעות מפלטינה, ולא רק הבנק המרכזי. עצומה שעליה חתומים אזרחים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ואפילו הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן קוראת לנשיא ארה"ב להנפיק מידית מטבע פלטינה יחיד בשווי טריליון דולר.

מטבע של טריליון דולר

מטבע של טריליון דולר, לפי עיצוב של TalkingPointsMemo

המטרה של המטבע היא ניסיון יצירתי להתמודד עם משבר החוב של ממשלת ארצות הברית. הוגי הרעיון קוראים לנשיא להפקיד את המטבע החדש (שעלות יציקתו תהיה דולרים ספורים) בבנק המרכזי ולהשתמש בכסף כדי לרכוש את החוב האמריקאי ועל ידי כך לצמצמו. זה מה שאני אוהב ברעיונות מוניטארים/פיסקליים כלכליים: הם יכולים להישמע לפעמים מטורפים לחלוטין, אבל כאשר אתה נדרש להסביר מדוע, קצת קשה למצוא הסבר.

הצדדים השונים במערכת הפוליטית האמריקאית התייחסו להצעה, והתחלקו למחנות הבעד והנגד. נציין שממשל אובמה הודיע כי הוא דוחה את ההצעה. עצם העובדה שהממשל התייחס לכך ברצינות מעידה על רמת העניין והוויכוח שההצעה הזו גררה.

הטיעון המרכזי של מתנגדי הרעיון הוא שהרעיון אבסורדי מיסודו ויגרום למערכת המוניטרית האמריקאית להיראות כמו פארסה. יש להם פואנטה. כוחו של מטבע טמון במידת האמונה של הציבור בגוף שמנפיק את המטבע (וכך גם במטבעות שעשויים ממתכת יקרה כמו זהב. אלא אם כן אתם נוהגים לשאת ערכה כימית ומשקל נייד). אם המדינה שמנפיקה את המטבע שלי מחליטה ביום בהיר אחד לייצר מטבע ששווה טריליון דולר, למרות שעלות הכנתו היא דולרים בודדים, אני עלול לאבד את האמונה בכסף הזה, או ביכולת של הנהגת המדינה לפתור בעיות כלכליות או אתגרים אמיתיים ללא להטוטי קסמים ("וכעת, אני אשלוף טריליון דולר מהכובע שלי").

הנה דברים שאמר הרפובליקני גרג וולדן (Walden) שמשקפים את הגישה הזו:

“My wife and I have owned and operated a small business since 1986. When it came time to pay the bills, we couldn’t just mint a coin to create more money out of thin air. We sat down and figured out how to balance the books. That’s what Washington needs to do as well. My bill will take the coin scheme off the table by disallowing the Treasury to mint platinum coins as a way to pay down the debt. We must reduce spending and get our fiscal house in order.

טיעון נוסף המתקשר לטיעון המרכזי היא האינפלציה. הגדל את בסיס הכסף ללא צמיחה וללא שינוי במהירות הכסף, ויצרת רמת מחירים גבוהה יותר. ככה לפחות מלמדים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה. אם רמת הפעילות הכלכלית במהלך השנה נותרת זהה, אבל כמות הכסף שבכלכלה גדלה – כל מוצר אמור לעלות יותר. זה טיעון כלכלי מעניין, אבל כפי שנראה בקרוב, קצת מנותק מהמציאות.

אז למה כן?

תומכי הרעיון טוענים שלא ניתן למצוא טיעון כלכלי כנגד השימוש במטבע כזה, אלא רק טיעונים "אתיים" או משפטיים. שימו לב לגרף שפול קרוגמן הפנה אליו (מתוך מחקר של הבנק המרכזי של סיינט לואיס):

בסיס הכסף לעומת האינפלציה

בסיס הכסף האמריקאי לעומת האינפלציה

הקו האדום מהווה את בסיס הכסף. שימו לב לזינוק מסוף 2009. זו מדיניות הדפסת הכסף של הבנק המרכזי האמריקאי (QE1/2/3) בפועלה. בסיס הכסף גדל בינתיים בערך פי 3. אבל מה עם האינפלציה? הקו הכחול מתרסק דווקא בזמן הדפסת הכסף הגדולה. הוא חוזר לעצמו אבל נמצא היום הרבה מתחת הממוצע הרב שנתי.

הסיבה היא (לפי קרוגמן) שאין לחצים אינפלציוניים במיתון מהסוג שלנו, קרי ירידה בביקושים. לאחר מכן, כאשר הכלכלה תתחיל להתאושש, סביר להניח שהקערה תתהפך והאינפלציה תתחיל לטפס למעלה. במקרה כזה הבנק המרכזי יצטרך להקטין במהירות את כמות הכסף שייצר, על ידי מכירת איגרות החוב שקנה וגריסה הכסף שיקבל. זה יעלה את הריביות לרמה יותר נורמלית.

בסופו של דבר, הכל קוריוז

בשעה שיש בלוגרים בחו"ל ובארץ שראו בהצעת מטבע הטריליון איזושהי הצעה קונקרטית לפתירת הבעיה, חשוב לי להדגיש שמדובר בקוריוז בלבד. אף אחד לא באמת רוצה לעשות מטבע פלטינה ששווה טריליון דולר. מעבר לכך שההצעה כנראה לא הייתה עוברת את בית המשפט, כל ההצעה הזאת היא לא יותר מאשר Reductio ad absurdum, דהיינו ניסיון להגחיך את העמדה הרפובליקנית, ולא הצעה קונקרטית אמיתית שדמוקרטים היו תומכים בה.

ארצות הברית עומדת היום פעם נוספת בפני "תקרת החוב", איזשהו מחסום חוקי שמונע את הגדלת החוב של המדינה מעבר לערך אבסולוטי מסוים. מכיוון שאם הערך לא יועלה, הנשיא יהיה מחויב להגדיל מיסים בצורה חדה כדי לממן את הגירעון, רואה הימין בארה"ב את תקרת החוב כאמצעי להפעלת לחץ על הנשיא. הרעיון של מטבע הטריליון הוא בסך הכל "נשק נגד" כדי לנסות ולצייר את העמדה הרפובליקנית כמגוחכת.

ולמרות הכל, הסיפור של מטבע הפלטינה ששווה טריליון דולר היה שווה רשומה. הצעות מהסוג הזה, שנראות מטורפות לפעמים, טומנות בחובן לעתים היגיון כלכלי מעניין.