לכודים במלכודת המלתוסיאנית

בשנה הבאה יהיה יותר טוב?

כיום צמיחה כלכלית היא תופעה מובנת מאליה. אלפי מכוני מחקר כלכליים של בנקים מרכזיים, ומוסדות פיננסיים ציבוריים ופרטיים מפרסמים מידי יום תחזיות צמיחה שונות עבור העולם כולו. בכל שנה אנו מצפים כי בשנה הבאה נהיה כולנו עשירים יותר, נחיה ברווחה גדולה יותר, ובאופן כללי שאורח חיינו ישתפר לטובה. הציפייה הזאת מבוססת על הצמיחה הכלכלית מהירה שהייתה במהלך שתי המאות האחרונות בהיסטוריה האנושית. החל משנת 1800 בערך, יכול היה כל ילד לצפות לחיות ברווחה גבוהה יותר מאשר אביו או סבו. צמיחה זו נתפסת בעינינו כאינטואיטיבית – מידי שנה הטכנולוגיה משתפרת, המצאות חדשות משפרות את חיי האדם ומאפשרות לו לחיות ברווחה גבוהה יותר, לעבוד פחות קשה או לייצר מוצרים טובים יותר, ולכן אך טבעי שככל שנתקדם עם השנים כן תשתפר איכות חיינו.

אבל אם נבחן את העושר האנושי במשך רוב שנות קיומנו על הכוכב הזה, נגלה שצמיחה כלכלית, המוגדרת כעלייה בהכנסה הפנויה לנפש (תוצר לנפש) היא תופעה חדשה מאוד. האדם הממוצע שחי לפני תחילת המאה ה-19 חי ברמת רווחה כלכלית דומה מאוד לזו של אבותיו מימים ימימה. תנודתיות מסוימת אולי הייתה קיימת, אולם היא פעלה בשני הכיוונים: היו דורות בהיסטוריה האנושית שחיו באיכות חיים נמוכה יותר מאשר דורות אחרים שקדמו להם במאות שנים.

כדי להסביר את התופעה ואת היפוכה, נתחיל עם הגרף הבא שמתאר את הסיפור הכלכלי של המין האנושי על רגל אחת (לחצו להגדלה):

תוצר לנפש לאורך ההיסטוריה האנושית - הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית

הגרף מציג את ההכנסה הפנויה לנפש, כלומר את חלקו של האדם הממוצע בעושר בעולמי, לאורך ההיסטוריה האנושית. הגרף הזה מופיע בספרו המצוין של הכלכלן גריגורי קלארק, “A Farewell To Alms”, ומבוסס בעיקר על פרויקט חייו של הכלכלן אנגוס מדיסון (Maddison) אשר אמד נתוני ההכנסה והצמיחה לאורך ההיסטוריה האנושית. ניתן לחלק את הנתונים בגרף ל-2 תקופות. התקופה הראשונה היא תקופה של סטגנציה, ללא שינוי, מתחילת ערכי הנתונים שלנו ועד לשנת 1800 בערך. התקופה השנייה מתחילה משנת 1800 ועד לימינו אנו, ומציגה זינוק חסר תקדים בעושרו של האדם הממוצע. מדוע אנחנו לא עדים לצמיחה לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית? ומה קרה בתחילת המאה ה-19 שטרף את הקלפים?

המלכודת של מלתוס

משחר האנושות ועד לתחילתה של המהפכה התעשייתית הייתה האנושות “כלואה” במלכודת טבעית המכונה “המלכודת המלתוסיאנית”. מקור השם מגיע מהכומר תומס רוברט מלתוס (Malthus), אשר כנראה לא היה האיש האופטימי ביותר עלי אדמות. מלתוס, כומר אנגלי שחי בתחילת המאה ה-19, פירסם ב-1798 את “מאמר אודות עקרון האוכלוסיה” (An Essay on the Principle of Population) אשר בחן את הקשר שבין גידול אוכלוסין לבין  בעיית העוני והמחסור. טענתו של מלתוס הייתה שהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר יותר מאשר יכולתה של האדמה לספק לאנושות מזון ומחיה, ומסיבה זו נידונה האנושות לחיים של עוני, רעב וסטגנציה. לצערו של מלתוס, ולמזלה של האנושות, מלתוס כתב דברים אלו בדיוק כאשר חלה תפנית בהיסטוריה האנושית וצמיחה חסרת תקדים החלה. מלתוס צדק לגבי רוב ההיסטוריה האנושית, הוא פשוט טעה לגבי 2 המאות האחרונות.

אז כיצד פועל המנגנון המלתוסיאני ומדוע הייתה האנושות “כלואה” בו במשך זמן כה רב? כל אדם יודע שהטכנולוגיה האנושית התפתחה בהדרגה לאורך הזמן (גם אם היו תקופות של נסיגה בידע). כל פיתוח טכנולוגי אמור לשפר את חיי האדם בכך שהוא מאפשר לו להשיג תפוקה גדולה יותר מאותם גורמי יצור. הבעיה היא שקצב הפיתוח הטכנולוגי לפני 1800 היה איטי בהשוואה לקצב הילודה, כך שכל התקדמות טכנולוגית (המצאת המחרשה, ספינות מהירות יותר, שיטות בנייה מתוחכמות יותר, בידוד חום וכו’) תורגמה באופן כמעט מיידי לעלייה בכמות האוכלוסיה. בסופו של דבר, סך העושר החדש שנצבר כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית חולק על מספר גדול יותר של בני אדם, עד שהגיע לרמה של “שיווי משקל” – רמת העוני המחפיר, שמתחתיה לא ניתן להתקיים. במילים אחרות, כשמשפחות הרגישו שהן נעשות עשירות יותר – הן מהר מאוד החלו להוליד יותר ילדים.

קשה לדמיין את מרבית ההיסטוריה האנושית כתקופה של עוני ומחסור כה גדולים. אם אבקש ממכם לדמיין את תקופת האימפריה הרומאית, סביר שתשוו לנגד עיניכם את אוגוסטוס או לכל הפחות את ההמון הרומאי בעיר; אם נדבר על מצרים הקדומה תחשבו על כנראה על תות ענח’ אמון, ומקדוניה שלפני הספירה גורמת לנו לחשוב על אלכסנדר הגדול. אבל אף אחת מהדוגמאות הנ”ל לא מתייחסת לאזרח הממוצע באוכלוסיה. מדובר בפרטים בודדים בלבד אשר עושרם ואופן חייהם לא מייצג בשום צורה את אורח החיים של מרבית המין האנושי באותה תקופה. האזרח הממוצע בשנת 200 לספירה לא התגורר ברומא, אלא סביר יותר שהיה עבד גאלי במטעים או במכרות המלח. בבואנו לבחון את העושר הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית עלינו להתנתק מהדוגמאות המעניינות שמספקים לנו סיפורי ההיסטוריה ולהתמקד ברוב הדומם שחי באותן תקופות. והרוב חי בעוני מזעזע.

כדי להוכיח את טענותיו, קלארק שולף מחקרים כלכליים ואנתרופולוגים שמטרתם להשוות את תנאי המחיה לאורך השנים. הנה, למשל, השוואה של התוצר לנפש באנגליה משנת 1200 עד לשנת 1800 (לחצו להגדלה):

תוצר לנפש אל מול אוכלוסיה באנגליה, מאה ה-13 עד המאה ה-19

תוצר לנפש אל מול אוכלוסיה באנגליה, מאה ה-13 עד המאה ה-19
מקור הנתונים: גריגורי קלארק

ניתן לראות קשר שלילי בין התוצר לנפש לבין האוכלוסייה, שנשבר אי שם בתחילת שנת 1700. משמעות הקשר הזה היא שככל שכמות האוכלוסייה עלתה, כך ירדה ההכנסה הפנויה של הפרט הממוצע באוכלוסיה. במילים אחרות, כל עוד פעל על האוכלוסייה המנגנון המלתוסיאני, חיו בני האדם בסביבה שדרך פעולתה מנוגדת לתפיסה האינטואיטיבית של אדם בן המאה ה-21: תופעות הרסניות כגון רעידות אדמה, רעב ומגיפות – היו משפרות את התוצר לנפש ומגדילות את הרווחה של בני האדם (ששרדו, על כל פנים). השכר הריאלי הממוצע במערב אירופה של 1450 (המגיפה השחורה) היה מהגבוהים שידע העולם המערבי עד למהפכה התעשייתית. מנגד, מדיניות של סניטציה ציבורית, היגיינה, פיתוחים רפואיים המצילים חיי ילדים או מאריכים חיי אדם – הובילו לירידה באיכות החיים של הפרטים שנותרו. מדיניות ממשלתית “טובה” המעניקה קצבאות ילדים, תמיכה רפואית באוכלוסיה ושירותי סניטציה איכותיים הייתה למעשה מדיניות שהובילה את אזרחיה לעוני גדול יותר. מעניין לראות שיפן באזור 1500, שהתאפיינה בגישה נקייה יותר לחיים מאשר אנגליה (צרכים היו נאספים ונקברים כחומר דישון לחקלאות, ולא מושלכים לרחוב. מקלחות היו עניין תרבותי, ואילו האנגלים העדיפו שלא להתקלח כדי “להימנע ממחלות”) אופיינה בצפיפות אוכלוסיה גבוהה יותר מאשר אנגליה, אבל ללא שום יתרון בהכנסה לנפש. ה”דיבידנד” הבריאותי של יפן תורגם לצפיפות גבוהה יותר, לא לשיפור באיכות החיים.

בטווח הארוך, נכנסה האנושות למעין מטוטלת שהתאזנה, במבט מאקרו, סביב איכות חיים מינימלית בלבד.

קשה יותר להרחיב את הדיון לתקופות לגביהן אין לנו נתונים מהימנים לגבי ההכנסה והתוצר, אבל קלארק מצליח להביא כמות מעניינת של מחקרים המשווים את כוח הקניין של העובד הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית במונחי חיטה ובמונחי קלוריות, ומצליח להראות שהיו תקופות עתיקות יותר בהן יכל פועל להניח יותר מזון על שולחן משפחתו מאשר כביכול בעידנים “מודרניים” יותר.

בורחים מהמלכודת

בסופו של דבר המנגנון נשבר. המהפכה התעשייתית הובילה לעלייה חסרת תקדים בתנאי המחיה של האנושות, ולבסוף גם גרמה לניתוק הקשר המלתוסיאני שבין צמיחה טכנולוגית לבין גידול אוכלוסין. המדינות המפותחות ביותר כיום הן המדינות בעלות הגידול הטבעי הנמוך ביותר באוכלוסין. הדיון בנושא כיצד יצאה האנושות ממנגנון טבעי שהשפיעה על תנאי המחיה שלה במשך רוב שהותנו על הכוכב הזה ארוך מכדי להיות מסוכם ברשומה אחת. אני מקווה להמשיך ברשומות עתידיות לדון במהפכה התעשייתית, בגורמים שהובילו אליה, בתוצאותיה הכלכליות והפוליטיות, ובשאלה שכלכלנים והיסטוריונים עדיין חלוקים לגביה – האם הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית הייתה מחויבת המציאות, או שהצמיחה האדירה שחווה המין האנושי בשתי המאות האחרונות היא תוצאה של סטייה אקראית בלבד מהסדר “הטבעי”.

22 thoughts on “לכודים במלכודת המלתוסיאנית

  1. כן, טוב, זה דומה לנושא הרשומה שאני כותב עכשיו על הספר ההוא שהזכרתי, אבל יקח לי עוד זמן לסיים אותו, אז אני מניח ששנינו נפרסם רשומות מקבילות בעתיד הקרוב.

    כמה הערות:
    1. גם כיום רעידות אדמה ואסונות טבע במקרים רבים מגדילים את התוצר לנפש ואת הצמיחה, מכיוון שהם מגדילים את הביקוש לשירותים רפואיים ואת הפעילות בשוק הנדל”ן וגורמים ל”הרס יצירתי”. ראה כאן:
    http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1465-7295.2007.00063.x/abstract;jsessionid=5177DDA22D8E8C71FFEBDF11E445AC81.d03t03?deniedAccessCustomisedMessage=&userIsAuthenticated=false

    2. אחד הדברים שמעצבנים אותי אצל עודד גלאור זה הדיבורים על “צמיחה קבועה”. מאיפה הוא יודע שהצמיחה הולכת להישאר קבועה? היא הייתה הרבה יותר גבוהה בתחילת המאה העשרים מאשר היום בארצות מערביות, למרות כל ההשקעות שיש היום בטכנולוגיה ומחקר ומוסדות השכלה גבוהה, השקעות שלא היו בעבר. האמת היא שהטכנולוגיה כיום כבר לא משתפרת כל שנה. ממציאים כל מני אייפונים וקשקושים שאינם משפרים את הפרודוקטיביות, ולכן אין צמיחה גדולה במערב. יש רק צמיחה בכל מני מדינות עולם שלישי מפגרות.

    3. לגבי השורות האחרונות – לדעתי זו הייתה סטייה נדירה שהתרחשה רק פעם אחת בתולדות האנושות (בניגוד להמצאת הכתב או החקלאות) – בבריטניה של המאה ה 18, אחרי המהפכה המהוללת, עקב מצב עניינים יוצא דופן: מצד אחד בריטניה הפכה למדינה שבה אין אליטה צרה ששולטת באופן אבסולוטי אלא פרלמנט המייצג יחסית חלק רחב מהאוכלוסיה, ומצד שני היא לא התפרקה לאנרכיה של ישויות זעירות הנלחמות אחת בשנייה.

    • אורי, כרגיל מצפה לקרוא את הפוסט שלך. לכשתפרסם אני אוסיף אליו קישור מהרשומה הזו או מרשומה אחרת (אני מתכנן כמה פוסטים בתחום).

      1. בהקשר לאסונות טבע היום, צריך להיזהר שלא להיקלע לכשל החלון השבור של באסטייה.

      2. אתה לוקח גישה שדומה לגורדון ולטיילר קוון, שמדברים על הסטגנציה הצפויה בצמיחה. יהיה מעניין לנתח את הגישות השונות. אגב, מוקיר טען שהייתה צמיחה מתחילת ההיסטוריה האנושית, ואנחנו בסך הכל רואים צמיחה בקצב מהיר יותר במאה ה-19, ולכן רואים אותה כתופעה “מיוחדת”.

      • 1. מה זה?

        2. די קל להראות שהייתה רגרסיה באירופה שאחרי נפילת האימפריה הרומית, ויש אזורים בעולם כגון אוסטרליה שדי ברור שלא צמחו בכלל במהלך ההיסטוריה, אז נראה לי קצת מוזר לדבר על צמיחה עקבית בכל העולם.

        כמובן, הבעיה עם כל הדיבורים על סטגנציה צפויה היא שאף אחד לא יכול לנחש את העתיד, וגם בתחילת המאה ה 20 היו כל מני חברה שטענו שנגמרו ההמצאות הגדולות וצריך לסגור את משרד הפטנטים וכו’.
        אני אוהב את ההשקפה הזו בעיקר בגלל שהיא סותרת את התפיסה המקובלת שאומרת שהצמיחה תמשיך לנצח, תפיסה שלא מבוססת על שום דבר ונובעת מחוסר הבנה של מגבלות המוח האנושי והאקראיות העומדת בראשיתן של המצאות חשובות.

  2. ציטוט מהערך על רוברט סולו בויקיפדיה- “בין התוצאות החשובות של עבודתו הייתה ההכרה כי את חלק הארי של הצמיחה בפועל אין לייחס לעלייה בכמות ההון במשק או לשיעור הגידול של האוכלוסייה, אלא לשיפורים טכנולוגיים המאפשרים לעובד נתון לייצר יותר באמצעות כמות הון נתונה. לפני פרסום מאמריו של סולו בנושא, מקובל היה להתייחס רק לגידול בהון ועבודה כגורמים לצמיחה. סולו הראה שהגורם השלישי, הנקרא מאז “השארית של סולו” הוא העיקרי. את השארית הסביר על ידי שינויים טכנולוגיים אקסוגניים.”

    • כן, זו הייתה התרומה של סולו.
      העניין הוא שסולו מעולם לא נתן הגדרה למהי טכנולוגיה.
      האם יצירת בתי משפט ומערכת חוקים שוויונית היא שיפור טכנולוגי או שיפור “אקסוגני” שנובע מחיידק שוויוני של המאה ה-18? מה לגבי מערכת הפטנטים? האם היא מהווה שיפור טכנולוגי בפני עצמה?
      סולו מעולם לא התמודד עם השאלות הללו, והחוקרים היום מנסים לבוא ולמצוא את הסיבה העיקרית שהובילה לצמיחה הגבוהה – האם היו אלו גילויים מדעיים, רוח יזמית, סביבת עבודה פרו עסקית של בריטניה, או סתם מקריות.

      • אתה צריך להסתכל מה בא קודם. הסביבה באה לפני הגילויים המדעיים והרוח היזמית. בספר של אסימוגלו ורובינזון הם מתארים שלל מקרים של יזמים שהגיעו לכל מני קיסרים ומלכים, מרומא העתיקה דרך סין ובריטניה של המאה ה 15 וספרד וכו’, והקיסרים והמלכים דחו אותם בבוז. גם אחרי המהפכה התעשייתית מלכים רבים מנעו באופן אקטיבי תיעוש, למשל באימפריה האוסטרו-הונגרית וברוסיה של הצארים האחרונים. בכל מקום בעולם יש יזמים ומדענים פוטנציאלים, אבל בריטניה של המאה ה 18 הייתה המקום הראשון שבו נתנו להם יד חופשית יחסית.

      • הגדרה אחת של הטכנולוגיה היא כזו – המשך של המרוץ האבולוציוני באמצעים פיזייים מחוץ לגוף.

        בכל מקרה השאלה מה הם בתי משפט או מערכת פטנטים קיבלה כבר תשובה מזמן. אלו הם מוסדות חברתיים שנבדלים מטכנולוגיה במספר דרכים
        או שניתן להתייחס לכך
        כאל “טכנולוגיה חברתית” אם תרצו
        כך או כך הדבר נידון בהרחבה בזרם של הכלכלה המוסדית שלמרבה הצער אינו נלמד במיוחד בבתי הספר לכלכלה בישראל

  3. פוסט יפה.
    מעניין שהמלכודת של מלתוס יושבת בבסיס של התפיסה שצריך להפחית את השימוש במשאבי הטבע או אפילו להגביל ילודה כדי לשמור על רמת החיים.
    למרות 200 שנה של הוכחות שמלתוס טעה (לפחות בהנחה שלו שזהו מצב קבוע ולא יכול להיות אחרת) ועדיין, אם תשאל את האדם הממוצע בעולם המערבי, הוא יגיד לך שאין מקום בעולם הזה ל-8 מיליארד אנשים ושאם נמשיך לחיות ברמה כ”F גבוהה, ייגמרו לנו המשאבים.

  4. מלתוס לא טעה. לא במובן הרחב של ההגדרה. ברור שבאופן מקומי הוא טעה. אבל ללא שום שינוי אחר, אין דרך טובה יותר לייצר עוני, מאשר להגדיל במהירות את האוכלוסיה.

    הכלכלנים כל כך נבהלו ממלתוס, שהם הלכו מאד רחוק וניסו לצייר כלכלה שבה לא רק שמלתוס הצר טעה (גידול האכולוסיה יובל לרעב) , אלא לציירת תמונה שבה לגודל האוכלוסיה אין שום קשר על הכלכלה. אם מסתכלים על הכלכלה האנושית כעל מקרה מיוחד של כלכלה של יצורים חיים, ברור שזו הנחת יסוד בעייתית מאד, שמנתקת בין הכלכלה לבין כל המחקר האקולוגי.

    כדי לראות אם באמת יצאנו מהמלכודת של מלתוס (או בעצם מתוך האבולוציה) די לחשוב מה יקרא אם נמשיך את זה קדימה. בגידול של 1.1 אחוז של האוכלוסיה מגיעים תוך 11,000 שנה למאסת היקום . זה אולי נראה הרבה במונחים של טכנולוגיה או חיים של בני אדם, אבל במונחים של אבולוציה זה לא הרבה זמן.

    כעת אפשר להגיד “אבל אנחנו לא יודעים מה הטכנולוגיה שתהיה עוד 11,000 שנה ”
    ולזה אפשר להשיב – למיטב ידעתנו הטכנלוגיה גם עוד 11 אלף שנים תהיה כפופה עדיין לחוקי המדע, ואלא אם אלו ישתנו בצורה קיצונית (דבר שבינתיים לא ראינו שמרתחש – אנחנו יודעים יותר, אבל חוקי המדע לא מהווים הפרה גמורה של מערכת החוקים הקודמת) לא סביר שנצליח לעבור את מהירות האור (כדי לאכלס את כל הייקום) או לעבור את מגבלת מסת היקום.

    המשפט “המדינות המפותחות ביותר כיום הן המדינות בעלות הגידול הטבעי הנמוך ביותר באוכלוסין” לא מדוייק. מדינות אירופה וארה”ב קולטות הגירה.

    אפשר להגיד שאנחנו עוברים מאסטרטגיית ריבוי R (הרבה ילדים מעט שורדים) לאסטרטגיה K (מעט ילדים עם הרבה השקעה בכל אחד מהם ואחוזי שרידה גבוהים), אבל מי שחושב שאנחו יצאנו או נצא איכשהו מתוך האבולוציה טועה טעות מרה.

    מה שכן קרה הוא שרתמנו באופן זמני יותר ויותר אנרגיה לנפש. וזה איפשר להגדיל את כמות המזון בצורה מדהימה. אבל בדיוק כמו שאר בעלי החיים, וכמו במהפכה החקלאית הראשונה, זה לא מנוצל רק כדי להעלות את רמת החיים, כי בסופו של דבר בני אדם הם רק כלי שרת של הגן האנוכי. האבולוציה אינה מתעניינת במיוחד באושרם של הפנוטפים שנושאים את הגנים (לדגומה דגי סלמון, או גמל שלמה מסוג זכר). אם יש יותר מזון התוצאה היא אוכלוסיה שגדלה. כל עוד יש שפע של משאבים אין כאן בעיה, אבל גם המשאבים אינם מתעניינים במיוחד באושרם של בני האדם.

    • דרור,

      תודה על התגובה המושקעת.
      הדיון של מה יהיה עוד כמה מאות שנים הוא מעניין אבל לא מדיר שינה מעיני. ציינת בקצרה בתגובתך לגבי השינוי באסטרטגיות הילדים באוכלוסיה. זה פועל יותר מהר מהצפוי. באיראן הבנתי שקצב הריבוי הטבעי נפל תוך 2 דורות מ-6 ילדים בממוצע לפחות מ-2, וזה בחברה דתית אדוקה. אני חושב שהמין האנושי יגיע בסופו של דבר לאיזושהי כמות אוכלוסיה מקסימלית שאותה הוא לא יהיה מעוניין לחצות. סטיגמות נגד גידול ילדים, צפיפות, נזק אקולוגי, ועלות גידול ילדים ישפיעו על האוכלוסיה ויאזנו את קצב הריבוי הטבעי. אני כבר רואה איך בני הדור שלי נעשים פחות ופחות מתעניינים בגידול ילדים “והקמת משפחה”.

      אני פוסל את הפסקה האחרונה של תגובתך. חיות הן כלי שרת של הגן האנוכי, בני אדם מתנתקים לאט ובזהירות מתכתביו ולומדים לשנות אותו לתועלתם. ולכן דעתי היא שאנחנו מחוץ למלכודת, ולא נחזור אליה בתקופה הקרובה.

      • השינוי שאתה מדבר עליו הוא מעבר דמוגרפי – פריון נמוך יותר לנשים, זה מתרחש בכל העולם (רק במדינה אחת קטנה הפריון נשאר קבוע בעשור האחרון, נחשו איזו)

        העניין הוא שהאוכלוסיה גדלה והפריון יורד, מכפילים אחד בשני והתוצאה היא שעוד לא רואים התייצבות. לאו”ם היו תחזיות של התייצבות על 9 מילאירד אנשים, אבל כיום הם לא בטוחים שלשם זה ילך.

        אתה מבין כמה זה מביך? אתה מדבר על אחד המנגנונים החשובים ביותר בכלכלה שמשפיע על עוני אי שוויון, חינוך, עלויות של דיור, מזון , פנסיה ועוד , אבל כלכלנים לא לומדים כמעט שום דבר בנושא. למה זה ככה לדעתך?

        ראשית תראה, אם המין האנושי יתאזן איכשהו מבחינת אוכלוסיה, זה אומר שהמודלים הכלכליים מבוססי הצמיחה יצטרכו שינוי כלשהו. אתה יכול לראות את הדיבור הכלכלי על משבר הפנסיות.

        שנית, אתה מתאר עולם אידאלי שבו, יש איזה אופטימום ואנחנו מתכנסים אליו בצורה חלקה ויפה. אבל איפה האופטימום הזה נמצא? מה אם אותה כמות אוכלוסיה אופטימלית היא נניח עשירית ממה שיש היום? האם במילה “נזק אקולוגי” אתה מתאר מצב כמו באיי הפסחא או בהתיישבות הנורדים בגרילנד? או סתם איזו אי נוחות זמנית, מין פצעון כזה שאפשר לגרד ולעבור הלאה?

        כאשר האוכלוסיה גדולה מידי , תגובת יתר יכולה להוריד את כמות האכלוסיה הרבה מתחת ליכולת הנשיאה, עד כדי הכחדה מוחלטת.

        שלישית, שם המשחק הוא קצב. ניתוח דינמי שגם בו הכלכלה הנאו קלאסית מפגרת ברובה הגדול.

        בוא נניח שהאוכלוסיה צריכה לרדת רק ב10% , השאלה היא מה הקצב שבו הירידה הזאת מתרחשת. אם יש מספיק משאבים ותכנון ארוך טווח, זה יכול להעשות על ידי מעבר דמוגרפי נניח בתוך 70 שנה, (כי באוכלוסין יש מומנטום, אם משנים את המדיניות היום, התוצאה מורגשת עוד 40 שנה). אם המשאבים לא מספיקים לשינוי איטי, התוצאה היא לדוגמה רואנדה 1994 (זהו דוגמה עדינה לחברה כזו, אי מונגרנאווה הן דוגמה הרבה פחות סימפטית).

        • זה נכון, אבל אנחנו רואים שלבסוף אנחנו מגיעים לפיריון שלילי, ולכן אמורה לבסוף להיות בלימה (שוב, אם לא יהיה שינוי כלשהו בטרנד שאני לא יכול לחשוב עליו). אז לא נעצור ב-9 מיליארד, אלא ב-11 או 20 מיליארד. הנקודה היא שנעצור, וככל שכמות האוכלוסיה גדלה כך הלחצים לעצור יהיו גדולים יותר.

          המשפט הזה שלך, “כאשר האוכלוסיה גדולה מידי , תגובת יתר יכולה להוריד את כמות האכלוסיה הרבה מתחת ליכולת הנשיאה, עד כדי הכחדה מוחלטת.” אומר דרשני. אני מבקש הוכחה.

          והכלכלנים לא מבינים מספיק בנושא הזה מכיוון שהם התחילו לחקור אותו ברצינות רק לאחרונה. כנ”ל לגבי מחזור החיים הפיננסי, שהוא נושא חדש שצמח לאחר ש”גילו” שלבנקים ולמוסדות פיננסים השפעה גדולה על הכלכלה שלא מבוטאת במודלים הישנים של הכלכלה הניאו קלאסית. אבל לא הייתי מכנה את זה “מביך”. כלכלה היא מדע חברתי. אף אחד לא מאשים סוציולוגים שרק עכשיו הם חוקרים את ההשפעות של התרבות הטכנולוגית על התא המשפחתי למשל. זו פשוט תופעה שהנחיצות לחקור אותה התחילה עכשיו. כנ”ל משברים דמוגרפים וכו’.

          • 1. על הנושא של גידול אוכלוסין ומשאבים יש עבודות משנות ה-60 וה-70. הכלכלנים לא עידכנו את המודלים הבסיסיים בנושא.

            2.תגובת יתר היא נושא שנחקר בתורת הבקרה בהנדסה. זה אומר שאם אתה רוצה ללכת להגיע למטרה מסויימת יכולה להיות החטאה שלה.

            ספציפית אפשר להגיע לזה שהאוכלוסיה גדולה מידי, ומשתמשת במשאבים מתכלים, אבל היות ואוכלוסיה גדלה מהר אבל יורדת לאט קשה להתאים חזרה את גודל האוכלוסיה למימדים בני קיימא. הנושא הזה נחקר לדגומה בספר “גבולות לצמיחה” שמביא מספר מנגונים שדרכם זה מתרחש (גמר משאבים, זיהום ועוד).

            רוצה הוכחה – קרא על התיישבות הנורדים בגרינלנד לדוגמה.

      • 1. בני אדם הם סוג של בעל חיים, גם היום, לכן בינתיים הם כמו כל יצור חי שבויים של הגן האנוכי.

        2. בכל צורת חיים אחרת שנחשוב עליה, עדיין יש צורך בניצול של משאבים, כולל השתלה שלנו בתוך מחשבים. זה לא חזון קרוב ל-100 השנים הקרובות
        בכל פתרון על כדור הארץ , ואולי גם מחוצה לו צורת החיים שלך תצטרך להתחשב באבולוציה או לנסות להתמודד עם יצירי אבולוציה, בכל מקרה כאשר האבולוציה לא תהיה רלוונטית לגבינו, גם הכלכלה הנאו קלאסית לא תהיה רלוונטית לגבינו

        3. לבני האדם יש היסטוריה ארוכה שבה הם מניחים שהם היוצאים מהכלל ובכלל לא דומים לזברות, יתושים או אמבות, ועד עכשיו סוג כזה של חשיבה לא הוכיח את עצמו ויצר המון צרות (דתות מונותאיסטיות, כלכלה קווית), ואילו סוג חשיבה הפוך הביא תוצאות מדהימות (דארווין, ביולוגיה, קיצור תולדות האנושות, אקולוגיה, המחקר הגנטי, מחקרים על תפקוד המוח ועוד). אני מציע חשיבה מעט יותר זהירה – אנחנו כמו כל היצורים האחרים, כל עוד לא הוכח אחרת.

        4. כל עוד אנשים תקועים עם האבולוציה, אין להם דרך אמיתית שבה הם יכולים לשנות את הגנים שלהם כדי לשפר את מצבם. גם הנדסה גנטית לא משנה כלום. חוק שימור האומללות. הגנים שלך חייבים מידה מסויימת של אומללות כדי להניע אותך לפעול. מי שנמצא בנירוונה לא מתרבה.

        • 1. אז למה אני לא עושה ילדים? ולמה חברים שלי לא עושים ילדים?
          2. יש עוד אופציה: נשתלט על האבולוציה. כבר היום אנחנו יכולים להזמין ילדים בלונדיניים עם עיניים כחולות וארנבות זוהרות בחושך. כבר היום אנחנו מתחילים לדבר ברצינות על תכנון אקלימי. כבר היום אנחנו נמצאים ברמה טכנולוגית שמאפשרת לנו ליישב מקומות שהם בלתי ניתנים ליישוב על ידי המגבלות הפיזיות שלנו. אתה ממעיט ביכולתנו כגזע.
          3. אנחנו בעל החיים היחידי שיצא מהפלנטה הזאת, וחזר אליה. זה הופך אותנו לדי מיוחדים.
          4. ומדוע שלא נייצר נירוונה?

          • 1. אבולוציה היא לא רק גנים, אלא גם ממים. בכל מקרה אתם לא חייבים לעשות ילדים, אבל אל תצפה שהאבולוציה תתפעל מכם. גם דג סלמון יכול להחליט שהוא נשאר בים, אנחנו רואים את צאצאי דגי הסלמון שלא בחרו כך.

            2. להזמין ילדים עם עיניים כחולות זה לא להשתלט על האבולוציה, זה לשחק עם הגנים שלך (ולקבל תכונה שלא מסייעת הרבה בארצות עם שמש חזקה) . את האבולוציה זה לא עוצר. חיידקים משחקים עם הגנים שלהם כל הזמן (העברה אופקית) וגם בני אדם (בוחרים בת זוג), מצאת עוד שיטה – אבל לא יצאת מתוך האבולוציה.

            2.ב. . בני אדם יכולים לדבר הרבה על הרבה דברים. (כי הדיבורים הם בחינם) תכנון אקלימי הוא אחד מהם. אין שום בעיה לדבר על חיי נצח, על שלום עולמי וכו’. בינתיים הנסיון הכי רציני להכין פלנטה בזעיר אנפין – ביוספרה 2, נכשל. אבל בוא נניח שתשקיע מספיק אנרגיה ומאמץ ותצליח, בנסיון כזה הכלכלה שלך תצטרך לא רק לדאוג לכלכלה האנושית, אלא גם לכל הזרמים האחרים במערכת – כלומר תצטרך לשמור על כלכלת מצב יציב (אין גידול בתוצר החומרי, אין גידול באוכלוסיה) – הגעת לאותו פתרון רק דרך הרבה יותר מאמץ.

            2.ג. בוא תנסה להתמודד קודם עם שינויי האקלים או הוריקן סנדי.

            2.ד. לא משנה מה היא הרמה הטכנולוגית שלנו, אנחנו יכולים ליישב מקומות יישוב רק במקומות שבהם זה אפשרי על ידי המגבלות הפיזקליות. הטכנולוגיה תמיד כפופה למדע, ולא להפך. אתה יכול לשנות את הפרמטרים הפיזיקלים והביולוגים של כוכב כלשהו, נניח, אבל זה רק במסגרת המגבלות הפיזקליות (לא תצליח לייצר שם פרפרטום מובילה).

            3. נכון , אנחנו יצור חי שונה בכמה בחינות, אבל זה לא אומר שהגיוני להניח שאנחנו שונים מהאחרים בכל דבר. בינתיים אנחנו די דומים בהרבה מאד דברים, גם בדברים שנדמה לנו שבהם אנחנו שונים.

            4. אתה יכול לייצר נירוונה כבר היום, בודהה לימד את זה לפני 2500 שנה. אתה מתכוון לייצר נירוונה באמצעות טכנולוגיה +מוסדות חברתיים, אבל אלו בסך הכל המשכים של הפנוטיף. לאורך זמן אם אתה ממשיך את זה אתה תתרגל כי ככה הגוף שלך בנוי, ולאורך דורות תהיה התרגלות מסדר שני, כי אבולוציה צריכה שתפעל כדי להעביר הלאה את הגנים \ ממים.

            אם אתה בנירוונה אין סיבה להתרבות (או לאכול) (או להעביר הלאה ממים אחרים). דוגמה לזה – ראש תיל של לארי ניבן. אנשים ובעלי חיים מתרבים, שומרים על עצמם ואוכלים כי זה נעים, נותן הרגשה טובה וכו’, זה נעים נותן הרגשה טובה וכו’ בגלל שזה משרת את האינטרס של הגנים (או ממים) שתעביר אותם הלאה. אתה יכול “להתמרד”, אבל כך אתה מוציא את עצמך מהמרוץ. האופציה השניה (סוג של אלמוות), לא מוליכה לכיוון אחר.

  5. המלכודת של מלתוס לא נשברה. אפשר לרתום עוד אנרגיה, לגדל עוד מזון, אבל המלכודת בעולם סופי נשארת. הגבול הסופי ביותר שלה הוא הגעה למסת היקום תוך 11,000 שנה (מצב בו כלל המסה האנושית = מסת היקום בגידול של 1.1 % בשנה).

    גם היום, הדרך המהירה ביותר ליצור עוני ואומללות בקנה מידה רחב הוא להגדיל עוד ועוד את האוכלוסיה.

    • למען האמת 11,000 שנים הוא גבול עליון לקצב הריבוי הנוכחי. יש גבולות קרובים יותר כמו 1300 שנה שאז מכסים את כדור הארץ, וכמובן שתוך 11 אלף שנה אנחנו לא יכולים למלות את מסת היקום כי אנחנו לא יכולים להגיע לרוב היקום בפרק הזמן הזה , אלא אם נגלה שאפשר להתקדם מהר יותר ממהירות האור.

      אבל נניח שאפשר להעתיק את המוח שלנו לתוך מחשב. אזי
      1. או שהכלכלה משתנית לחלוטין, כי תוכנות מחשב לא דורשות משאבים בכלל, וכולם חיים בתוך המחשב עם צריכה של אינסוף משאבים שמשותפים לכולם.
      2. או שלא, תוכנות מחשב דורשות משאבים כמו אנרגיה, מקום, חומרי גלם, מסה. כל זה אפשרי כל עוד אין צמיחה – בגודל של התוכנות או בגודל של מספר התוכנות – זה אומר שאנחנו בכלכלת מצב יציב
      3. או שלא – ממשיכים בגידול
      ואז חזרנו בדיוק לאותה נקודה, אם נניח שכל אדם תופס מסה של 7 גר במקום מסה של 70 ק”ג זה בסך הכל נותן עוד כמה שנים – 70 ק”ג לחלק ל7 גר זה 10,000. כך שיש מקום לפי 10,000 בני אדם בתרחיש הזה, אבל זה נגמר תוך חמש עשרה מחזורי הכפלה,
      בקצב גידול של 1.1 אחוז בשנה, זה אומר 750 שנה בסך הכל.

  6. Pingback: מדוע אומות נכשלות? « דעת מיעוט

  7. Pingback: ההיסטוריה של היצירתיות הטכנולוגית | דעת מיעוט

  8. Pingback: החברה המודרנית ושונאיה | דעת מיעוט

Leave a Reply to זוהר Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *