מטבע הטריליון

אחד הדיונים הפיסקליים המעניינים ביותר מתקיים בימים אלו בארצות הברית, ולצערי, מלבד כמה פירורי מידע ואזכורים, הנושא לא נדון אצלנו. מסתבר שעקב פירצה בחוק באמריקאי משנת 1995, יכול נשיא ארה”ב להטביע מטבעות מפלטינה, ולא רק הבנק המרכזי. עצומה שעליה חתומים אזרחים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ואפילו הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן קוראת לנשיא ארה”ב להנפיק מידית מטבע פלטינה יחיד בשווי טריליון דולר.

מטבע של טריליון דולר

מטבע של טריליון דולר, לפי עיצוב של TalkingPointsMemo

המטרה של המטבע היא ניסיון יצירתי להתמודד עם משבר החוב של ממשלת ארצות הברית. הוגי הרעיון קוראים לנשיא להפקיד את המטבע החדש (שעלות יציקתו תהיה דולרים ספורים) בבנק המרכזי ולהשתמש בכסף כדי לרכוש את החוב האמריקאי ועל ידי כך לצמצמו. זה מה שאני אוהב ברעיונות מוניטארים/פיסקליים כלכליים: הם יכולים להישמע לפעמים מטורפים לחלוטין, אבל כאשר אתה נדרש להסביר מדוע, קצת קשה למצוא הסבר.

הצדדים השונים במערכת הפוליטית האמריקאית התייחסו להצעה, והתחלקו למחנות הבעד והנגד. נציין שממשל אובמה הודיע כי הוא דוחה את ההצעה. עצם העובדה שהממשל התייחס לכך ברצינות מעידה על רמת העניין והוויכוח שההצעה הזו גררה.

הטיעון המרכזי של מתנגדי הרעיון הוא שהרעיון אבסורדי מיסודו ויגרום למערכת המוניטרית האמריקאית להיראות כמו פארסה. יש להם פואנטה. כוחו של מטבע טמון במידת האמונה של הציבור בגוף שמנפיק את המטבע (וכך גם במטבעות שעשויים ממתכת יקרה כמו זהב. אלא אם כן אתם נוהגים לשאת ערכה כימית ומשקל נייד). אם המדינה שמנפיקה את המטבע שלי מחליטה ביום בהיר אחד לייצר מטבע ששווה טריליון דולר, למרות שעלות הכנתו היא דולרים בודדים, אני עלול לאבד את האמונה בכסף הזה, או ביכולת של הנהגת המדינה לפתור בעיות כלכליות או אתגרים אמיתיים ללא להטוטי קסמים (“וכעת, אני אשלוף טריליון דולר מהכובע שלי”).

הנה דברים שאמר הרפובליקני גרג וולדן (Walden) שמשקפים את הגישה הזו:

“My wife and I have owned and operated a small business since 1986. When it came time to pay the bills, we couldn’t just mint a coin to create more money out of thin air. We sat down and figured out how to balance the books. That’s what Washington needs to do as well. My bill will take the coin scheme off the table by disallowing the Treasury to mint platinum coins as a way to pay down the debt. We must reduce spending and get our fiscal house in order.

טיעון נוסף המתקשר לטיעון המרכזי היא האינפלציה. הגדל את בסיס הכסף ללא צמיחה וללא שינוי במהירות הכסף, ויצרת רמת מחירים גבוהה יותר. ככה לפחות מלמדים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה. אם רמת הפעילות הכלכלית במהלך השנה נותרת זהה, אבל כמות הכסף שבכלכלה גדלה – כל מוצר אמור לעלות יותר. זה טיעון כלכלי מעניין, אבל כפי שנראה בקרוב, קצת מנותק מהמציאות.

אז למה כן?

תומכי הרעיון טוענים שלא ניתן למצוא טיעון כלכלי כנגד השימוש במטבע כזה, אלא רק טיעונים “אתיים” או משפטיים. שימו לב לגרף שפול קרוגמן הפנה אליו (מתוך מחקר של הבנק המרכזי של סיינט לואיס):

בסיס הכסף לעומת האינפלציה

בסיס הכסף האמריקאי לעומת האינפלציה

הקו האדום מהווה את בסיס הכסף. שימו לב לזינוק מסוף 2009. זו מדיניות הדפסת הכסף של הבנק המרכזי האמריקאי (QE1/2/3) בפועלה. בסיס הכסף גדל בינתיים בערך פי 3. אבל מה עם האינפלציה? הקו הכחול מתרסק דווקא בזמן הדפסת הכסף הגדולה. הוא חוזר לעצמו אבל נמצא היום הרבה מתחת הממוצע הרב שנתי.

הסיבה היא (לפי קרוגמן) שאין לחצים אינפלציוניים במיתון מהסוג שלנו, קרי ירידה בביקושים. לאחר מכן, כאשר הכלכלה תתחיל להתאושש, סביר להניח שהקערה תתהפך והאינפלציה תתחיל לטפס למעלה. במקרה כזה הבנק המרכזי יצטרך להקטין במהירות את כמות הכסף שייצר, על ידי מכירת איגרות החוב שקנה וגריסה הכסף שיקבל. זה יעלה את הריביות לרמה יותר נורמלית.

בסופו של דבר, הכל קוריוז

בשעה שיש בלוגרים בחו”ל ובארץ שראו בהצעת מטבע הטריליון איזושהי הצעה קונקרטית לפתירת הבעיה, חשוב לי להדגיש שמדובר בקוריוז בלבד. אף אחד לא באמת רוצה לעשות מטבע פלטינה ששווה טריליון דולר. מעבר לכך שההצעה כנראה לא הייתה עוברת את בית המשפט, כל ההצעה הזאת היא לא יותר מאשר Reductio ad absurdum, דהיינו ניסיון להגחיך את העמדה הרפובליקנית, ולא הצעה קונקרטית אמיתית שדמוקרטים היו תומכים בה.

ארצות הברית עומדת היום פעם נוספת בפני “תקרת החוב”, איזשהו מחסום חוקי שמונע את הגדלת החוב של המדינה מעבר לערך אבסולוטי מסוים. מכיוון שאם הערך לא יועלה, הנשיא יהיה מחויב להגדיל מיסים בצורה חדה כדי לממן את הגירעון, רואה הימין בארה”ב את תקרת החוב כאמצעי להפעלת לחץ על הנשיא. הרעיון של מטבע הטריליון הוא בסך הכל “נשק נגד” כדי לנסות ולצייר את העמדה הרפובליקנית כמגוחכת.

ולמרות הכל, הסיפור של מטבע הפלטינה ששווה טריליון דולר היה שווה רשומה. הצעות מהסוג הזה, שנראות מטורפות לפעמים, טומנות בחובן לעתים היגיון כלכלי מעניין.

לכודים במלכודת המלתוסיאנית

בשנה הבאה יהיה יותר טוב?

כיום צמיחה כלכלית היא תופעה מובנת מאליה. אלפי מכוני מחקר כלכליים של בנקים מרכזיים, ומוסדות פיננסיים ציבוריים ופרטיים מפרסמים מידי יום תחזיות צמיחה שונות עבור העולם כולו. בכל שנה אנו מצפים כי בשנה הבאה נהיה כולנו עשירים יותר, נחיה ברווחה גדולה יותר, ובאופן כללי שאורח חיינו ישתפר לטובה. הציפייה הזאת מבוססת על הצמיחה הכלכלית מהירה שהייתה במהלך שתי המאות האחרונות בהיסטוריה האנושית. החל משנת 1800 בערך, יכול היה כל ילד לצפות לחיות ברווחה גבוהה יותר מאשר אביו או סבו. צמיחה זו נתפסת בעינינו כאינטואיטיבית – מידי שנה הטכנולוגיה משתפרת, המצאות חדשות משפרות את חיי האדם ומאפשרות לו לחיות ברווחה גבוהה יותר, לעבוד פחות קשה או לייצר מוצרים טובים יותר, ולכן אך טבעי שככל שנתקדם עם השנים כן תשתפר איכות חיינו.

אבל אם נבחן את העושר האנושי במשך רוב שנות קיומנו על הכוכב הזה, נגלה שצמיחה כלכלית, המוגדרת כעלייה בהכנסה הפנויה לנפש (תוצר לנפש) היא תופעה חדשה מאוד. האדם הממוצע שחי לפני תחילת המאה ה-19 חי ברמת רווחה כלכלית דומה מאוד לזו של אבותיו מימים ימימה. תנודתיות מסוימת אולי הייתה קיימת, אולם היא פעלה בשני הכיוונים: היו דורות בהיסטוריה האנושית שחיו באיכות חיים נמוכה יותר מאשר דורות אחרים שקדמו להם במאות שנים.

כדי להסביר את התופעה ואת היפוכה, נתחיל עם הגרף הבא שמתאר את הסיפור הכלכלי של המין האנושי על רגל אחת (לחצו להגדלה):

תוצר לנפש לאורך ההיסטוריה האנושית - הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית

הגרף מציג את ההכנסה הפנויה לנפש, כלומר את חלקו של האדם הממוצע בעושר בעולמי, לאורך ההיסטוריה האנושית. הגרף הזה מופיע בספרו המצוין של הכלכלן גריגורי קלארק, “A Farewell To Alms”, ומבוסס בעיקר על פרויקט חייו של הכלכלן אנגוס מדיסון (Maddison) אשר אמד נתוני ההכנסה והצמיחה לאורך ההיסטוריה האנושית. ניתן לחלק את הנתונים בגרף ל-2 תקופות. התקופה הראשונה היא תקופה של סטגנציה, ללא שינוי, מתחילת ערכי הנתונים שלנו ועד לשנת 1800 בערך. התקופה השנייה מתחילה משנת 1800 ועד לימינו אנו, ומציגה זינוק חסר תקדים בעושרו של האדם הממוצע. מדוע אנחנו לא עדים לצמיחה לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית? ומה קרה בתחילת המאה ה-19 שטרף את הקלפים?

המלכודת של מלתוס

משחר האנושות ועד לתחילתה של המהפכה התעשייתית הייתה האנושות “כלואה” במלכודת טבעית המכונה “המלכודת המלתוסיאנית”. מקור השם מגיע מהכומר תומס רוברט מלתוס (Malthus), אשר כנראה לא היה האיש האופטימי ביותר עלי אדמות. מלתוס, כומר אנגלי שחי בתחילת המאה ה-19, פירסם ב-1798 את “מאמר אודות עקרון האוכלוסיה” (An Essay on the Principle of Population) אשר בחן את הקשר שבין גידול אוכלוסין לבין  בעיית העוני והמחסור. טענתו של מלתוס הייתה שהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר יותר מאשר יכולתה של האדמה לספק לאנושות מזון ומחיה, ומסיבה זו נידונה האנושות לחיים של עוני, רעב וסטגנציה. לצערו של מלתוס, ולמזלה של האנושות, מלתוס כתב דברים אלו בדיוק כאשר חלה תפנית בהיסטוריה האנושית וצמיחה חסרת תקדים החלה. מלתוס צדק לגבי רוב ההיסטוריה האנושית, הוא פשוט טעה לגבי 2 המאות האחרונות.

אז כיצד פועל המנגנון המלתוסיאני ומדוע הייתה האנושות “כלואה” בו במשך זמן כה רב? כל אדם יודע שהטכנולוגיה האנושית התפתחה בהדרגה לאורך הזמן (גם אם היו תקופות של נסיגה בידע). כל פיתוח טכנולוגי אמור לשפר את חיי האדם בכך שהוא מאפשר לו להשיג תפוקה גדולה יותר מאותם גורמי יצור. הבעיה היא שקצב הפיתוח הטכנולוגי לפני 1800 היה איטי בהשוואה לקצב הילודה, כך שכל התקדמות טכנולוגית (המצאת המחרשה, ספינות מהירות יותר, שיטות בנייה מתוחכמות יותר, בידוד חום וכו’) תורגמה באופן כמעט מיידי לעלייה בכמות האוכלוסיה. בסופו של דבר, סך העושר החדש שנצבר כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית חולק על מספר גדול יותר של בני אדם, עד שהגיע לרמה של “שיווי משקל” – רמת העוני המחפיר, שמתחתיה לא ניתן להתקיים. במילים אחרות, כשמשפחות הרגישו שהן נעשות עשירות יותר – הן מהר מאוד החלו להוליד יותר ילדים.

קשה לדמיין את מרבית ההיסטוריה האנושית כתקופה של עוני ומחסור כה גדולים. אם אבקש ממכם לדמיין את תקופת האימפריה הרומאית, סביר שתשוו לנגד עיניכם את אוגוסטוס או לכל הפחות את ההמון הרומאי בעיר; אם נדבר על מצרים הקדומה תחשבו על כנראה על תות ענח’ אמון, ומקדוניה שלפני הספירה גורמת לנו לחשוב על אלכסנדר הגדול. אבל אף אחת מהדוגמאות הנ”ל לא מתייחסת לאזרח הממוצע באוכלוסיה. מדובר בפרטים בודדים בלבד אשר עושרם ואופן חייהם לא מייצג בשום צורה את אורח החיים של מרבית המין האנושי באותה תקופה. האזרח הממוצע בשנת 200 לספירה לא התגורר ברומא, אלא סביר יותר שהיה עבד גאלי במטעים או במכרות המלח. בבואנו לבחון את העושר הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית עלינו להתנתק מהדוגמאות המעניינות שמספקים לנו סיפורי ההיסטוריה ולהתמקד ברוב הדומם שחי באותן תקופות. והרוב חי בעוני מזעזע.

כדי להוכיח את טענותיו, קלארק שולף מחקרים כלכליים ואנתרופולוגים שמטרתם להשוות את תנאי המחיה לאורך השנים. הנה, למשל, השוואה של התוצר לנפש באנגליה משנת 1200 עד לשנת 1800 (לחצו להגדלה):

תוצר לנפש אל מול אוכלוסיה באנגליה, מאה ה-13 עד המאה ה-19

תוצר לנפש אל מול אוכלוסיה באנגליה, מאה ה-13 עד המאה ה-19
מקור הנתונים: גריגורי קלארק

ניתן לראות קשר שלילי בין התוצר לנפש לבין האוכלוסייה, שנשבר אי שם בתחילת שנת 1700. משמעות הקשר הזה היא שככל שכמות האוכלוסייה עלתה, כך ירדה ההכנסה הפנויה של הפרט הממוצע באוכלוסיה. במילים אחרות, כל עוד פעל על האוכלוסייה המנגנון המלתוסיאני, חיו בני האדם בסביבה שדרך פעולתה מנוגדת לתפיסה האינטואיטיבית של אדם בן המאה ה-21: תופעות הרסניות כגון רעידות אדמה, רעב ומגיפות – היו משפרות את התוצר לנפש ומגדילות את הרווחה של בני האדם (ששרדו, על כל פנים). השכר הריאלי הממוצע במערב אירופה של 1450 (המגיפה השחורה) היה מהגבוהים שידע העולם המערבי עד למהפכה התעשייתית. מנגד, מדיניות של סניטציה ציבורית, היגיינה, פיתוחים רפואיים המצילים חיי ילדים או מאריכים חיי אדם – הובילו לירידה באיכות החיים של הפרטים שנותרו. מדיניות ממשלתית “טובה” המעניקה קצבאות ילדים, תמיכה רפואית באוכלוסיה ושירותי סניטציה איכותיים הייתה למעשה מדיניות שהובילה את אזרחיה לעוני גדול יותר. מעניין לראות שיפן באזור 1500, שהתאפיינה בגישה נקייה יותר לחיים מאשר אנגליה (צרכים היו נאספים ונקברים כחומר דישון לחקלאות, ולא מושלכים לרחוב. מקלחות היו עניין תרבותי, ואילו האנגלים העדיפו שלא להתקלח כדי “להימנע ממחלות”) אופיינה בצפיפות אוכלוסיה גבוהה יותר מאשר אנגליה, אבל ללא שום יתרון בהכנסה לנפש. ה”דיבידנד” הבריאותי של יפן תורגם לצפיפות גבוהה יותר, לא לשיפור באיכות החיים.

בטווח הארוך, נכנסה האנושות למעין מטוטלת שהתאזנה, במבט מאקרו, סביב איכות חיים מינימלית בלבד.

קשה יותר להרחיב את הדיון לתקופות לגביהן אין לנו נתונים מהימנים לגבי ההכנסה והתוצר, אבל קלארק מצליח להביא כמות מעניינת של מחקרים המשווים את כוח הקניין של העובד הממוצע לאורך ההיסטוריה האנושית במונחי חיטה ובמונחי קלוריות, ומצליח להראות שהיו תקופות עתיקות יותר בהן יכל פועל להניח יותר מזון על שולחן משפחתו מאשר כביכול בעידנים “מודרניים” יותר.

בורחים מהמלכודת

בסופו של דבר המנגנון נשבר. המהפכה התעשייתית הובילה לעלייה חסרת תקדים בתנאי המחיה של האנושות, ולבסוף גם גרמה לניתוק הקשר המלתוסיאני שבין צמיחה טכנולוגית לבין גידול אוכלוסין. המדינות המפותחות ביותר כיום הן המדינות בעלות הגידול הטבעי הנמוך ביותר באוכלוסין. הדיון בנושא כיצד יצאה האנושות ממנגנון טבעי שהשפיעה על תנאי המחיה שלה במשך רוב שהותנו על הכוכב הזה ארוך מכדי להיות מסוכם ברשומה אחת. אני מקווה להמשיך ברשומות עתידיות לדון במהפכה התעשייתית, בגורמים שהובילו אליה, בתוצאותיה הכלכליות והפוליטיות, ובשאלה שכלכלנים והיסטוריונים עדיין חלוקים לגביה – האם הבריחה מהמלכודת המלתוסיאנית הייתה מחויבת המציאות, או שהצמיחה האדירה שחווה המין האנושי בשתי המאות האחרונות היא תוצאה של סטייה אקראית בלבד מהסדר “הטבעי”.

כשאנשים שילמו עבור הזכות לשלם

הוציאו לרגע שטר מהארנק שלכם והסתכלו עליו היטב.

כמה זמן הוא אצלכם בכיס? שעה? יום? שבוע? מתי אתם מתכוונים לבזבז אותו? בשעה הקרובה? עד סוף היום? רוב הסיכויים ששטר הכסף יישאר בארנק שלכם עד לרגע שבו תמצאו סיבה טובה להוציא אותו. אבל לא סביר שתעשו הכל כדי לבזבז אותו וכמה שיותר מהר. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לשמר את העושר שלנו באמצעות הכסף שלנו. כל עוד הוא בארנק, העושר שלנו נשמר. ללכת ולהוציא את הכסף מהר ככל הניתן נחשב לבזבזנות וצרכנות לקויה. הוצא את הכסף על מה שאתה באמת צריך – ככה תמיד חינכו את כולנו.

וכעת נסו לחשוב שאם לא תבזבזו את הכסף הזה עד מחר, יישאר לכם ממנו פחות. במקום חמישים שקלים, הוא יהיה שווה עשרים וחמישה. במקום עשרים שקלים, עד מחר ערכו יהיה עשרה שקלים בלבד. כיצד תתנהגו במקרה כזה? ההיסטוריה האנושית מכילה דוגמאות מעטות בלבד לניסויים שבוצעו בכלכלה וניסו לשנות את התפיסה שלנו לגבי כסף. היו כלכלנים ששאלו את עצמם מה היה קורה אם הכסף היה מעין “תפוח אדמה לוהט”, נטל שכל מי שמקבל אותו מנסה להיפטר ממנו וכמה שיותר מהר. כיצד הייתה נראית הכלכלה שלנו במצב כזה?

מהירות הכסף והמנטליות של משבר כלכלי

הרשומה הזאת עוסקת בניסיונות של כלכלנים ופוליטיקאים במהלך השפל הכלכלי הגדול להוביל חזרה לצמיחה באמצעות הגברת מהירות הכסף. הזכרנו בקצרה את מהירות הכסף ברשומה הקודמת העוסקת באינפלציה ובמיתוסים, והדרך הטובה ביותר להסביר מהי מהירות הכסף היא באמצעות משחק מחשבה קטן:

דמיינו עולם בו קיימים רק שני אנשים, חקלאי ושיפוצניק. לחקלאי יש את כל הכסף שקיים בעולם המיניאטורי שלנו – שטר של מאה שקלים. נניח שהחקלאי רוצה לתקן את הגג של הלול שלו, ומציע לשיפוצניק שיבצע את העבודה בתמורה לשטר של מאה שקלים. לאחר סיום העבודה, נגלה שיש לנו בעולם בסיס כסף של 100 שקלים (סה”כ כל הכסף בעולם) ותוצר כלכלי בשווי 100 שקלים (רכישת “תיקוני גג” בתמורה ל-100 שקלים). כעת נוכל להגדיר את “מהירות הכסף” שלנו, תוצאה החלוקה המתקבלת מחלוקת התוצר הכלכלי בהיצע הכסף. במקרה כזה מהירות הכסף היא “1” לתקופה.

אבל בואו נדמיין עולם מקביל, שבו מיד לאחר קבלת הכסף שואל השיפוצניק אם יש משהו לאכול, ורוכש אחר כבוד תרנגולת צלויה מהחקלאי בתמורה לאותו שטר של 100 שקלים. בעולם המקביל הזה בסיס הכסף נשאר אותו דבר. עדיין קיים בעולם רק שטר אחד של 100 שקלים. אך שטר זה הוביל לפעילות כלכלית (לתוצר נומינלי) של 200 שקלים: תיקון גג ללול בשווי של 100 שקלים, וארוחה דשנה לשיפוצניק בשווי 100 שקלים. מהירות הכסף בעולם המקביל הזה קפצה ל-“2” לתקופה, והתוצר של העולם הכפיל את עצמו.

שימו לב: אף נגיד בנק מרכזי לא הדפיס כסף, אף ממשלה לא לוותה אגרות חוב והשקיעה בכלכלה. השינוי היחיד היה גידול במהירות הכסף. אותו כסף מחליף ידיים יותר פעמים וכך מייצר פעילות כלכלית גדולה יותר. אם כלכלן יגיע לעולם המיניאטורי שלנו הוא עלול לחשוב, במידה מסוימת של צדק, כי הדרך הטובה ביותר לשפר את הכלכלה העולמית היא להגביר את מהירות הכסף כמה שיותר. אם היינו יכולים לשכנע את החקלאי ואת השיפוצניק להיפטר מהכסף שלהם כמה שיותר מהר (נניח, היינו אומרים להם שהוא רדיואקטיבי…), הייתה הפעילות הכלכלית גדלה עשרות מונים, ושני הפרטים באוכלוסיה היו חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר. אותו כסף היה מחליף ידיים, אבל יותר פעמים – ובתמורה ליותר מוצרים ושירותים.

הבעיה היא שבשעה שהעולם נמצא במשבר כלכלי, מהירות הכסף נוטה לרדת. אנשים לא חשים בנוח לבזבז כסף במשבר, וחושבים שעדיף להם לחסוך אותו למקרה שהמשבר יגיע גם אליהם. התנהגות כזאת היא אולי נבונה עבור הפרט, אבל בהסתכלות מאקרו-כלכלית עלולה להוביל להחרפת המשבר עבור כלל האוכלוסייה. במהלך 80 השנים האחרונות היו כלכלנים רבים שניסו למצוא פיתרון לבעיה. ג’ון מיינארד קיינס הציע שהממשלה תפעל במקום האזרח הפשוט, תלווה כספים ותבזבז אותם במקומו; כלכלנים מוניטארים מסוימים הציע שהבנק המרכזי ידפיס כסף נוסף ויזרים אותו לכלכלה ופרדריך האייק אמר שאסור לעשות כלום, וצריך לתת לשוק לעשות את שלו. הכלכלן הגרמני סילביו גזל (Gesell) לעומת זאת, ולאחריו הכלכלן זוכה פרס הנובל אירווינג פישר (Irving Fisher)  הציעו להגדיל את מהירות הכסף על ידי כך שהם יגרמו לאנשים לשלם כסף בשביל להשתמש בכסף שלהם. הרעיון לא היה מטורף כפי שהוא אולי נשמע כעת.

שטרות מבוילים (Stamp Scrips) – הכסף שעולה כסף

הרעיון של שטרות מבוילים הוא מאוד פשוט. הממשלה מנפיקה שטר כסף, שנראה פחות או יותר כך:

Stamp Scrip - שטר מבוילשטר מבויל של Worgl

השטר שבתמונה שווה ערך לשילינג אחד. בצידו הימני יש מקום ל-12 בולים, המייצגים 12 חודשים. בשלב הראשון הממשלה משלמת לעובדים שלה משכורת באמצעות השטרות החדשים. נניח ששכרו של עובד ממשלה הוא 10 שילינג, והוא מקבל עשרה שטרות כאלה. אבל אליה וקוץ בה, לא ניתן להשתמש בשטרות הללו סתם כך. כדי שהכסף יהיה חוקי לשימוש במהלך החודש הקרוב, על העובד לרכוש בדואר בול השווה ערך לסנט אחד (מאית משווי השטר), להדביק אותו במקום הנכון, ולאחר מכן להשתמש בו. במילים אחרות, השווי של השטר לעובד הוא לא באמת שילינג יחיד, אלא 99 סנט. עדיין, זה עדיף מכלום.

העובד משתמש בכל שטרות ורוכש מצרכים אצל בעל המכולת השכונתי. עכשיו בידיו של בעל המכולת שטרות בשווי 10 שילינג – אבל לא לאורך זמן. אם החנווני “ישב על הכסף”, כלומר ישים אותו בצד ולא ישתמש בו עד החודש הבא, הוא יאלץ לרכוש בחודש הבא בולים כדי לשמור על ערכו את השטר. במילים אחרות, אם החנווני לא ישתמש בכסף במהירות – הכסף יהיה שווה פחות. אותו חוק פועל עבור כל בעל עסק שימכור לחנווני מוצרים ויקבל את השטרות הללו (מעין “חבילה עוברת” פיננסית) כתשלום עבור השירותים או המוצרים שיספק. מי ש”יתקע” בסוף החודש עם השטרות ייאלץ לרכוש את הבולים.

הכוונה שמאחורי הצורה שבה מתוכנן השטר המבויל היא יצירת אמצעי להגדלת את מהירות הכסף. כפי שהתמונה רומזת, לא מדובר בתיאוריה בלבד. השטרות המבוילים נוסו מספר פעמים בהיסטוריה במהלך שנות ה-30.

ניסוי וורגל (Worgl)

הכירו את וורגל, עיירה אוסטרית ציורית בחבל הטירול:

וורגל (Worgl)

למרות הנוף היפה והאוויר הצלול, החיים של 4,300 תושבי העיירה האוסטרית היו קשים למדי בתחילת שנות ה-30. 1,500 מתושבי העיירה היו מובטלים, והעירייה הייתה על סף פשיטת רגל. ראש עיריית וורגל החליט לבצע ניסוי מוניטארי בעיירה, ולשלם לעובדי העירייה חלק משכרם בשטרות מבוילים חדשים שהעירייה תנפיק. עלות הבולים החודשית הייתה שווה ל-1% משווי השטר מידי חודש, כלומר מידי חודש ערכו של הכסף נחלש בכ-1%. הכסף גובה ברזרבות של שילינג אוסטרי “אמיתי” שהופקדו על ידי העירייה – מחזיק בשטר המבויל יכל להמיר אותו בכל רגע לשילינג אוסטרי רגיל תמורת עמלה של 2% משוויו.

ב-1 באוגוסט, 1932, הונפקו שטרות וורגל מבוילים בשווי 32,000 שילינג (בערך 4,500 דולר במונחים של אז). בפועל, רק שליש מהם הוכנסו למחזור, מחשש ללחץ אינפלציוני. מחקרים מעריכים שהשטרות המבוילים של וורגל החליפו ידיים בתקופת הניסוי 463 פעמים, לעומת 21 פעמים בממוצע לשילינג הרגיל. המחזור הכלכלי הוכפל פי 20, תקבולי העירייה ממיסים (מדד טוב למדידת פעילות כלכלית) גדלו משמעותית וכמות המיסים ששולמו מראש הכפילה את עצמה. כבישים חדשים נסללו, דרכים ישנות תוקנו, אזרחים התחילו לנטוע עצים במטרה למכור אותם לכשיגדלו (השקעה) והעיירה אף בנתה מתקן סקי חדש ומאגר מים עבור יחידת כיבוי האש העירונית.

ניסוי וורגל מצוטט פעמים רבות על ידי אנשים המצדדים בכלכלה “חברתית”. לצערי הרב, כאשר ביצעתי את התחקיר לפוסט הזה, נתקלתי בלא מעט טענות מצד בלוגרים הנוגעות לתוצאות ניסוי וורגל שאינן מגובות בעובדות, המשמעותית שבהן היא הטענה שוורגל הגיעה לתעסוקה מלאה (אפס אבטלה). לטעון שתוך מספר חודשים 1,500 איש בעיירה קטנה באמצע שום מקום מצאו עבודה מצריך הוכחות, ואין אף מאמר שמגבה את הטענה הזאת. פישר היה מוכן לציין שבערך 50 איש קיבלו עבודה בעירייה, אבל טען שעצם העובדה שהאבטלה לא גדלה היא כבר הישג ” and permanent jobs were given to from 30 to 50 of the 1500 unemployed; but probably a powerful influence has been exerted to prevent any increase of unemployment, by keeping business active”, תעסוקה מלאה זה לא. ד”ר Margit Kennedy טענה שהאבטלה ירדה מ-25% ל-10% בלבד, אבל לא סיפקה מעולם שום נתון אמפירי לקביעה (חוץ מזה היא דוקטור לארכיטקטורה ותכנון עירוני, והמחקר שלה לא עומד באותו קנה מידה של מחקר כלכלי אמפירי).

היעדר נתונים מהימנים מונעת מהאקדמיה מלחקור ברצינות את ניסוי וורגל. רוב הנתונים מגיעים משיחות שבוצעו עם ראש העירייה ועם סוחרים ואזרחי המקום, לא ממאגרי נתונים מסודרים. הכלכלנים Baudin ב-1947 ולפניו von Murlay ב-1934 העריכו, בהסתמך על עדויות מהמקום, כי לעיירה הגיעו מבקרים רבים מרחבי אוסטריה, גרמניה ושוויץ כדי לחזות בניסוי ולראות את השטרות המבוילים. העיירה הפכה למעין מקום עלייה לרגל ומוקד משיכה לתיירים רבים. הגידול המשמעותי הזה בתיירות לעיירה יכול להסביר חלק נכבד מהעלייה במחזור ובהכנסה של תושבי וורגל.

סופו של ניסוי וורגל, 11 חודשים לאחר שהחל, הגיע כאשר הבנק המרכזי באוסטריה אסר על וורגל להמשיך להנפיק שטרות מבוילים. הנפקת כסף במדינה היא מונופול שמוענק לרשות המוניטרית, היינו לבנק המרכזי, ולגופים אחרים אין סמכות להנפיק כסף משלהם. במקרה הזה הבנק המרכזי חשש ש-170 העיירות האוסטריות שרצו ליישם את תכנית וורגל יובילו לאינפלציה והפסיק בחוק את הניסוי.

ניסויים נוספים בשטרות מבוילים

המעורבות של פישר הובילה לשורה של ניסויים נוספים בקהילות קטנות בארצות והברית ובקנדה. הצורה של הנפקת השטרות השתנתה בחלק מהמקומות. באלברטה, קנדה, למשל, השטרות לא היו מגובים ברזרבות של מטבע מקומי. במקום זאת, על השטרות היו 52 מקומות להדבקת בולים, ומידי שבוע היה נדרש מחזיק השטר לרכוש בול השווה ערך ל-2% מערך השטר. בצורה זו ציפו באלברטה לעלייה חדה יותר במהירות הכסף, ובנוסף, בכסף שעצם פעילותו מייצרת עבורו את הרזרבה: במהלך שנה ינפיקו תשלומי הבולים עמלות בשווי 104% מערכו של כל שטר, והרווח הזה ישמש כרזרבה עבור השטרות החדשים.

לא רק רשויות מקומיות הנפיקו שטרות מבוילים, גם עסקים וארגונים מקצועיים ניסו את ידם בהנפקת שטרות משלהם. התוצאות של מרבית הניסויים בארה”ב כמו גם באלברטה היו ברובן לא מעניינות: אף ניסוי לא נשאר פעיל יותר ממספר חודשים בודדים (ניסוי אלברטה הגיע לשנה והופסק), במרבית המקרים רוב בעלי העסקים המקומיים סירבו לקבל את השטרות החדשים ועובדים רבים סירבו לקבל תשלום באמצעותם. אין תוצאות אמפיריות המוכיחות כי הקפיצה המובטחת במהירות הכסף אכן התרחשה כתוצאה מהכנסת שטרות מבוילים לקהילות אלו בארצות הברית. כמו באוסטריה, גם בארה”ב אסר הבנק המרכזי בסופו של דבר את הנפקתו של כסף שאיננו פדרלי.

הסיבות לכשלון השטרות המבוילים הינן רבות – היו מקומות בהם התלוננו כי הנייר ממנו נעשה השטר לא היה איכותי מספיק ולא עמיד דיו. זיופים נוצרו במקרים רבים, ולעיתים עיצובו של שטר מבויל שונה מספר פעמים במהלך ימי חייו הקצרים כדי להילחם בזיופים. אבל הסיבה העיקרית הייתה אמון. לסוחרים ולאזרחים פשוט לא היה מספיק אמון בשטרות החדשים, שהיו עשויים מנייר בדיוק כמו הדולר הפדרלי בו הם שמו את מבטחם. הדבר מדגיש לדעתי יותר מכל את חשיבותו של האמון בכל מערכת מוניטארית.

דיון – האם שטרות מבוילים יכולים לעבוד

ניתן להבין את ההתלהבות שאוחזת בארגונים חברתיים מסוימים סביב הרעיון של שינוי צורת הכסף. גם אנשי המחאה החברתית בישראל העלו את ניסוי וורגל כדוגמה למערכת כלכלית חלופית. הבעיה עם שטרות מבוילים היא שמעולם לא נערך ניסוי בקנה מידה גדול (לאומי או אזורי) ולאורך זמן ממושך מספיק כדי לבחון את ההשלכות שלו על המערכת הכלכלית. תוצאות הניסויים הקצרים, למעט וורגל אשר חסר נתונים מהימנים, מעידים על אי הצלחה לחולל שינוי אמיתי.

אחת הבעיות המרכזיות שעולות משימוש בשטרות מבוילים היא האינפלציה. כסף מהיר הוא מתכון לאינפלציה מתקתקת, ובמידה מסוימת הכנסת מנגנון שמגביר את מהירות הכסף זהה להזרקת כסף למערכת. תארו לעצמכם שטרות מבוילים שמידי חודש מחייבים את המחזיק בהם לרכוש בול השווה ל-2% מערכם. זהו היום האחרון של החודש ואתם רוצים להיפטר מהשטרות שלכם ובאים אל בעל חנות מסוימת. בעל החנות מפתיע אותכם – אין לו בעיה שתקנו בחנות שלו, אבל המחירים עלו באחוז אחד. מדוע? מכיוון שהמוכר יודע שאם תשאירו את הכסף אצלכם (תחסכו אותו) הוא יאבד מחר שני אחוזים מערכו. אתם כבר ביצעתם בחירה לא לספוג את ירידת הערך אלא להשתמש בשטרות כדי לצרוך. לכן תעדיפו לקנות את המוצרים, אפילו בשחיקה של אחוז אחד מידי חודש, מאשר לספוג שחיקה של 2%. שחיקה של אחוז בחודש בשווי המטבע שווה ערך לאינפלציה שנתית של מעל ל-12%.

נראה שכוחם של השטרות המבוילים, אם הם אכן יחזרו בניסויים דומים בעתיד, יישאר בקהילות קטנות ולטווח הזמן הקצר. הגדלת מהירות הכסף באמצעים מלאכותיים בהחלט יכולה להוביל לגידול בתוצר הכלכלי כפי שהתיאוריה מרמזת – אבל בסופו של יום אם האדם לא יוכל לחסוך את כספו ולשמור על ערכו, אנו נמצא את עצמנו במצב של אינפלציה קשה, וזה עוד לפני שעסקנו בהשלכות של אי חיסכון על הפנסיה של כולנו.

חומר לעיון נוסף וביבליוגרפיה:

“Free Money for Social Progress: Theory and Practice of Gesell’s Accelerated Money” by Jerome Blanc (American Journal of Economics and Sociology, vol. 57, No.4)

“Dated Stamp Scrip in Alberta” by V. F. Coe (The Canadian Journal of Economics and Political Science, Vol. 4, No. 1)

“Private Production of Scrip-Money in the Isolated Community” by Richard H. Timberlake (Journal of Money, Credit and Banking, Vol. 19, No. 4)

“Stamp Scrip – Money People Paid To Use” by Bruce Chapman (Economic Commentary, Federal Reserve of Cleveland, April 2008 Edition)

“Stamp Scrip” by Irving Fisher (1933)

על האינפלציה

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם “6 מיתוסים על אינפלציה” בבלוג “הכלכלה האמיתית”, אשר לפי הכתוב בו “שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות.” לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש”אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה”, בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

“באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה”

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה”עולם החדש” (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב”ערך המטבע”). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב “היציב”, נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650″ בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: “רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה”כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה”. הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש”תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים”.

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם “יציבות” בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש”אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה”.

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג’ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה ” To Spend, Spend, Spend”. ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל”תיאורית כמות הכסף” שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף “V” היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

Velocity of M2

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

 

 

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב “למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר”. תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין “כלכלה אמיתית” או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

הפרדוקס של סולו

מה היינו עושים בלי המחשבים שלנו? מעבר לצ’אטים, תיוגי התמונות וסרטוני חתולים המנגנים על אורגן, המחשבים שינו ביסודיות את האופן בו רובנו עובדים. פעולות חישוב מורכבות נפתרות היום בשניות, ארונות תיוק ענקיים פינו את מקומם למחשבים זריזים ויעילים שמחפשים ומוצאים במהירות את המסמכים המבוקשים, תורים לתשלום אגרות וחשבונות נעלמו תודות לתשלום האלקטרוני באינטרנט, הכספומטים שחררו אותנו מפקיד הבנק האפרורי והתור הארוך המוביל אליו. המחשבים ייעלו את העבודה שלנו, כל אחד מבין את זה. עובד יחיד עם לפטופ היום יכול להספיק עבודה שהעסיקה מחלקת עובדים עם חדר תיקיות וספריית אנציקלופדיות צמודה. ואולי התחושה הזאת, של הנסיקה בפריון (פרודוקטיביות) העבודה, הובילה את הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט סולו (Solow) להעיר בציניות בסוף שנות ה-80: “אפשר לראות את עידן המחשבים בכל מקום, מלבד בנתוני הפיריון”.

רוברט סולורוברט סולו – איפה הפריון?

פריון הוא נושא רציני בכלכלת עבודה. את הצמיחה האנושית הגדולה של 200 השנים האחרונות אנחנו חבים בעיקר לשיפור העצום בפריון העבודה. שיפורים טכנולוגיים שנעשו עם השנים הובילו לקיצור הזמן והמאמץ שהיו נדרשים לביצוע פעולות שונות והכרחיות עבור המין האנושי, והובילו לעלייה ברמת החיים. ניקח לדוגמא את המצאת הרכב הממונע. עלות האחזקה השנתית של סוס לפני עידן הרכב הייתה זהה למחירו. כלומר אדם שהחזיק סוס אחד כאילו קנה מידי שנה סוס חדש. הדבר הוביל לכך שמרבית האוכלוסיה החלשה בעולם המערבי הייתה “תקועה” במקום. העניים שחיו באזורים כפריים מרוחקים לא היו יכולים לקפוץ להתרעננות בעיר הסמוכה, לראות הצגה, או אפילו ללכת לבית ספר טוב. הדרך היחידה הייתה לתפוס טרמפ עם כרכרה שבמקרה עברה באזור. החלפת הסוסים במכונות בעלות מנוע בעירה הובילה לשיפור ניכר בפריון, שכן עלות האחזקה של רכב היא אחוז קטן מעלותו, ולראיה עד 1926 היה רכב בבעלות יותר מ-90% מהחקלאים באזור איווה. התחבורה כבר לא הייתה מנת חלקה של אליטה בלבד.

המצאת הרכב והרכבות גם טיפלה בבעיות אחרות ושיפרה את איכות החיים: היא הגדילה מהירות הנסיעה של אנשים וסחורות (בשנים הראשונות פי 5 בערך) ושיפרה רבות את הסניטציה בערים… סוס ממוצע “מייצר” מידי יום בין 10 ל-20 ק”ג גללים, וכך מידי יום היו מאות אנשים ברחבי העיר עסוקים בפינוי אלפי טונות של גללי סוסים מהרחובות.

דוגמה נוספת, חשובה יותר בעיניי, לשיפור בפריון העבודה היא המצאת הצנרת הביתית. במאה ה-19 הייתה כל טיפה של מים שנדרשה לצרכי כביסה, בישול ושטיפה נסחבת על ידי עקרת הבית אל תוך הבית, ולאחר מכן מפונה על ידיה מחוצה לו. אנחנו יודעים שבשנת 1885, למשל, הייתה עקרת הבית הממוצעת בצפון קרוליינה הולכת 240 ק”מ בשנה וסוחבת 35 טון מים. הצנרת הביתית יכולה, אם כן, להתחרות בקלות על תואר ההמצאה ששחררה את האישה מהבית.

ולכן תמוה בעיני הכלכלנים שכניסת המחשב וטכנולוגיות המידע (IT) בשנות ה-60 לא הובילו לקפיצה הגדולה והמבטיחה לפריון כפי שהיה נדמה לנו. אינטואיטיבית, המחשב הוא מכונה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיינו. אמפירית, המספרים פשוט לא היו שם. קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי בין השנים 1891-1972 היה 2.33%. אלו הן השנים שבהן נכנסו הצנרת והרכב לשימוש נרחב, והמצאות חשובות אחרות: רשת החשמל, מנוע הבעירה הפנימי, חימום מרכזי, פלסטיקה, רפואה מודרנית ועוד. לעומת זאת, בתקופה בה העיר סולו את הערתו וטבע את הפרדוקס, בעת כניסתם של המחשבים לכל תחום בחיינו ובעבודתנו, היה קצב הגידול בפריון 1.38% בלבד. מחירי הנפט הגבוהים יכלו להסביר חלק מהתופעה, אבל נראה היה באותה תקופה שבניגוד להבטחות הגדולות, המחשבים לא הובילו אותנו לעידן היעילות הבא, הם לא הקפיצו אותנו כמו הצנרת הביתית. לקריקטוריסטים היה דווקא הסבר משכנע לתופעה:

פרדוקס הפריון

לחצו להגדלה

ואז, בשנת 1995, משהו קרה. פריון העבודה החל לטפס למחוזות חדשים. בין השנים 1996 ל-2004 היה קצב הגידול הממוצע בפריון העבודה האמריקאי 2.46%. תרומתם של המחשבים סוף סוף הגיעה. ההסבר המקובל היה שנדרש זמן עד שהעובד הסתגל לטכנולוגיה והצליח להפיק ממנה את המיטב. דור חדש של עובדים שנכנס למעגל העבודה וגדל עם מחשב בחדר השינה מגיע לתפוקות חדשות וגבוהות יותר סוף סוף. האם אפשר לסמן וי על הפרדוקס של סולו?

עדיין נותרו כמה סקפטים. המפורסם שבהם הוא הכלכלן רוברט גורדון שטען במאמר משנת 2000 שהפרדוקס של סולו עדיין חי וקיים, וכי השיפור בפריון מתייחס בעיקר לתעשיית הייצור (בעיקר מחשבים וחלקים). ברוב המקומות בהם נכנסו המחשבים וטכנולוגיית המידע (סקטור השירותים למשל – שם אמור להיות השיפור הגדול ביותר לכאורה) לא רואים שום גידול ממשי. גורדון כנראה צדק. משנת 2004 ועד היום ירד בחזרה קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי ל-1.33% בלבד. מהפכת המחשוב והמידע אולי תרמה קצת לפרודוקטיביות של כולנו, אבל בשיעור נמוך בהרבה מההמצאות הקודמות של תחילת המאה. משקפי הקריאה היו כנראה חשובים יותר מאשר וורד 2003.

דיון על הפרדוקס

כלל חשוב במחקר הכלכלי אומר שאם התוצאות לא תומכות בהנחה שלך, יכול להיות שהתוצאות פשוט לא נכונות. אחת הסיבות האפשריות לקיומו של הפרדוקס היא שאנחנו פשוט לא מודדים נכון את פריון העבודה. אמרנו שעיקר השיפור בפריון אמור להימצא דווקא בסקטור השירותים (רואי חשבון, לדוגמא, אמורים להיות הרבה יותר פרודוקטיביים עם המצאת גיליון העבודה). ובכן, השיפורים בתוצרי תעשיית השירותים, קרי השיפור באיכות המוצר, שיווק ופירסום אפקטיביים יותר, שירות לקוחות יעיל יותר, מהירות תגובה – כל אלו הם תחומים שקשה יותר למדוד מאשר כמות המכונות שיוצרה בשעה במפעל אוטומטי. דוגמה שחוזרת הרבה היא הכספומט שעובד 24 שעות ביממה. חישבו על הנוחות והיעילות שמכונה ממוחשבת כזאת הביאה לעולם. לא צריך לחכות לשעות פתיחת הבנק כדי להוציא כסף מזומן, לא צריך לעמוד זמן רב בתור, וטעויות ספירה נעשו נדירות יותר. אבל כיצד נתון כזה ימדד בהצלחה בנתוני פריון העבודה?

אבל קיימים גם הסברים אחרים, ציניים הרבה יותר. גורדון טוען שבמהלך העשור האחרון האנושות התמקדה בחדשנות שלא באמת חסכה עבודה אלא בסה”כ החליפה את צורות הבידור והתקשורת שהיו קיימות – באריזות קטנות וחכמות יותר. לטענתו, החלפת נגן הדיסקים ב-iPod או החלפת הסלולארי ה”טיפש” בסמארטפון שמחובר תמיד לאינטרנט לא ייעלה את העבודה של האדם כמו שהיא היוותה פלטפורמה צרכנית שמאפשרת לנו לרכוש עוד מוצרים, עכשיו גם בזמן העבודה. ההסבר הזה מקומם מכיוון שגורדון מתעלם מהמכונית ללא נהג של גוגל, מההתקדמות בפיצוח הגנום האנושי והשפעתה על אורך החיים הצפוי לנו בעתיד, ומהיוזמות האחרונות לניצול משאבים מחוץ לכדור הארץ. כולן נעשו אפשריות בזכות כניסתה של טכנולוגיית המידע לחיינו.

אולי בעתיד נקבל תשובה חד משמעית שתפתור את הפרדוקס של סולו, או לפחות תשפר את הצורה בה אנו מודדים את השפעתן של טכנולוגיות והמצאות חדשות על חיינו. לבינתיים, בידקו את עצמכם – האם המחשב שעל שולחנכם משפר את הפרודוקטיביות שלכם בעבודה, או שמא אתם עסוקים מידי בירי בועות צבעוניות?


לקריאה נוספת (הרשומה מבוססת על המאמרים הבאים):

“Does The “New Economy” Measure Up To The Great Inventions Of The Past?” (2000) – Robert J. Gordon [PDF]

“Is US Economic Growth Over? Faltering Innovation Confronts The Six Headwings” (2012) – Robert J. Gordon [PDF]

“The Productivity Paradox of Information Technology: Review and Assessment” (1992) – Erik Brynjolfsson [PDF]