רשומת אורח: המקורות הבאושים של חוק כלכלי בישראל

רשומת אורח מאת דרור גולדברג.

בדמוקרטיה הרשות המחוקקת אמורה לחוקק את רצון העם. לפעמים נראה שמה שבאמת קובע הוא כוחן של קבוצות לחץ משחיתות וסחטניות. אבל למעשה, ספר החוקים עב הכרס של ישראל (כ-50 כרכים) כולל הרבה חוקים שלא משקפים את רצונו של אף אחד שחי היום, בין אם הוא אזרח פשוט ובין אם הוא לוביסט. זו שארית מדורות קודמים שהמחוקקים שלנו לא טורחים לבטל או להתאים למציאות אבל יש לה תוקף משפטי כאילו נחקקה היום. לפעמים אנחנו שומעים על “אגודה עותומנית” שמאפשרת לגופים כמו ההסתדרות להיות מושחתים כמו העותומנים (חוק מ-1909) או “פקודת האגודות השיתופיות” (1933) של המנדט הבריטי. אבל המצב חמור בהרבה, כי חוקים ישנים כאלה שעדיין בתוקף בדרך כלל לא הומצאו על ידי העותומנים והבריטים בשנים הנ”ל אלא הועתקו מחוקים עתיקים עוד יותר מארצות אחרות שלא תמיד נחקקו ממניעים ראויים. מאמר זה מביא כדוגמה עצובה את סיפורו של סעיף כלכלי אחד בספר החוקים שלנו ומקורותיו הבאושים.

סעיף 489 בחוק העונשין מכריז: “מטבע או שטר שהם הילך חוקי בישראל, כל המסרב לקבלם בשווים הנקוב, דינו – מאסר שלושה חודשים”. אם זה נראה לכם לגיטימי, ברור שלא גרתם בארה”ב או בבריטניה. הדבר הבסיסי ביותר בכלכלה חופשית הוא חופש המסחר. זה לא עניינה של מדינה נאורה להגיד לי באיזה מוצרים מותר לי לסחור עם עמיתי האנשים הפרטיים בשווקים (אולי למעט נשק וסמים). המדינה גם לא אמורה להכריח אותי לקבל במסחר חפץ שאני לא חפץ בו. האם יעלה על הדעת שהמדינה תחייב אותי כל יום לקנות דגל כהוכחה לפטריוטיות שלי? אז למה אני חייב לקבל שטרות שלה? אבל אולי תאמרו: האין זו משמעותו של “הילך חוקי” (legal tender), שכל אחד חייב לקבל אותו? ממש לא. הילך חוקי (בארצנו אלה השטרות והמטבעות של בנק ישראל) הוא בסך הכל החפץ בו ניתן לפרוע חובות כספיים בדרך שתזכה להכרת בית המשפט. אם אני חייב לך “מאה שקל” מתוקף חוזה, ואני מציע (tend) לך שטר של 100 שקל אז אתה אמור לקבל אותו. אם תסרב ותבקש מבית המשפט שיכריח אותי לשלם בצורה אחרת אז תיזרק מכל המדרגות. אין לך זכות משפטית להתעקש לקבל המחאה, דולרים בשווי 100 שקל, תפוחי אדמה בשווי 100 שקל, או פרור זהב בשווי כזה. זוהי משמעותו של “הילך חוקי” בכל מדינה: הקלה בפרעון חיובים כספיים כדי שלא יוטרדו בתי המשפט. זה שונה בתכלית ממצב שבו ירקן בשוק רוצה לקבל תשלום כאן ועכשיו תמורת הירקות שעל המדף דווקא בדולרים ולא בשקלים – ונזרק בשל כך לכלא על פי סעיף 489.

Legal Tender הילך חוקי

Legal Tender הילך חוקי

אגב, למה שירקן ירצה דולרים ולא שקלים? זה הגיוני אם השקל מאבד מערכו מהר, והעדפה כזו לדולר אכן קרתה הרבה בימי האינפלציה הגבוהה שלנו שהגיעה לשיא של 450% ב-1985. כשנתקלתי לראשונה בסעיף 489 חשבתי לתומי שהוא נחקק כדי להילחם בדולריזציה העממית ההיא. לאחר מחקר לא קצר (ותודה לכם משלמי המיסים על שאפשרתם לי לעשות זאת במסגרת עבודתי באקדמיה), הנה מה שגיליתי: אינפלציה גבוהה היא אכן הסיבה המקורית לסעיף הזה, אבל לא מדובר באינפלציה שלנו אלא באינפלציה שהשתוללה … בעת המהפכה הצרפתית. החוק הועבר משם ועד אלינו על ידי כמה דורות של דיקטטורים וסוציאליסטים קשוחים.

הסעיף נחקק במקור בגלל ההמון הפריזאי הפרוע של המהפכה הצרפתית, אבל לא כדי לרסנו אלא ביוזמתו. היה זה ב-1792, שלוש שנים לאחר תחילת המהפכה. צרפת הכריזה מלחמה על מלכי אירופה ויצאה להציל את נתיניהם המדוכאים. המלחמה מומנה בהדפסת כסף, כמו שעשו בהצלחה המהפכנים האמריקאים שנים ספורות קודם לכן. הדפסה הביאה לאינפלציה, אז מוכרים בשווקים סירבו לקבל שטרות ודרשו תשלום במטבעות זהב וכסף כמו פעם. ציבור הקונים הפריזאי פנה בתלונה לנציגיו הפופוליסטיים בעיריית פריז. אלה נקראו “חסרי מכנסי הברך [היקרים]” ו”הנזעמים”, והם עתידים היו לזכות בהערצתו של מרקס. העיריה דרשה מבית הנבחרים לרסן את חוצפתם של המוכרים. הנבחרים דנו בכך בפחד רק אחרי שהאספסוף פשט על בתי סוהר וטבח באלף אסירים פוליטיים. ב-1793 המצב החמיר. השטרות איבדו מחצית מערכם ומוכרים רבים לא רצו אותם. הצעת חוק חדשה כללה איסור על מוכרים לדחות את השטרות וכן איסור לדרוש תשלום גבוה יותר ממי שישלם בהם ולא במטבעות. ההצעה עברה בקולות מפלגת השמאל שראתה בכך שוחד פוליטי לאספסוף האלים, מתוך תקווה שזה יעיף את הימין בכוח מבית הנבחרים (מה שאכן קרה כעבור חודשיים). מצב השטרות המשיך להחמיר ואיתו גם החוק. העונשים הוחמרו בהדרגה: קנס, מאסר, הוצאה להורג. השיפוט נמסר לבתי דין מהפכניים זריזים. מלשינים על עבריינים קיבלו פרסים. נאסר לדבר בפומבי נגד השטרות. המוכרים המיואשים החלו לשאול קונים מראש איך הם צפויים לשלם. אם הקונים אמרו “שטרות”, נזכרו המוכרים שבעצם אין להם סחורה למכור. ב-1794 התרגיל הזה הוצא מחוץ לחוק. באותה שנה קרס שלטון ה”טרור” (כך נקרא רשמית) של הפסיכופט רובספייר, וגם ערכם של השטרות קרס. החוק הנ”ל, שדיבר על השטרות שכונו assignat ולא על “כסף” באופן כללי, פקע איתם.

הלך חוקי מהפכה צרפתית

בתמונה: רובספייר מאבד את הראש

החוק הוחזר לחיים על ידי משוגע אחר. נפוליאון ציווה על משפטניו להכין חוק עונשין חדש, וזה שיקף את ערכי המשטר, בהם דיכוי ברוטלי של כל התנגדות לקיסר המגלומן. אותם משפטנים היו מעורבים במהפכה וחוקיה, והכירו את החוק שאסר לדחות את כספו של השלטון. הם החיו את החוק הזה כדי לעודד צייתנות לשלטון החדש. מציעים לך כתשלום כסף של הקיסר? קבל אותו, נתין קטן, וסתום את הפה. הפעם לא הייתה מטרה להקל על מימון אינפלציוני של המלחמות כי נפוליאון לא רצה לשחזר את האסון הפיננסי של העשור הקודם. הוא מימן את מלחמותיו על ידי שוד הארצות שכבש. החוק בגירסתו החדשה, עם עונש קנס, נכנס לחוק העונשין של 1810.

גורש נפוליאון, ואחריו באו שלושה מלכים. באביב העמים (1848) מרדו עמי אירופה בדיקטטורים וניסו להקים דמוקרטיות (נשמע מוכר?). צרפת הקימה את הרפובליקה השניה והבוחרים הטפשים בחרו כנשיא את האדם הכי פחות מתאים (נשמע מוכר?). היה זה אחיינו של נפוליאון שבמהרה ביטל את הרפובליקה והפך לקיסר נפוליאון השלישי. הוא חיקה את מורשת דודו בכך שהתערב בארץ הקודש והסתכסך עם רוסיה. מטעמי יעילות, הוא שילב בין השניים. המלחמה שפרצה על רקע המקומות הקדושים ידועה כמלחמת קרים (נשמע מוכר?). לאחר שצרפת ובריטניה עזרו לעותומנים לנצח את רוסיה, הם דרשו מהעותומנים רפורמה חקיקתית כדי שהנוצרים בארץ ישראל יחיו תחת מערכת חוקים נאורה. העותומנים צייתו והעתיקו חוקים מהמערב ובעיקר מצרפת, כולל חוק העונשין. ההעתקה לא הייתה עיוורת ומוחלטת. כל סעיף נדון לגופו. סעיף הכסף הועתק כי אופי המשטר העותומני היה דומה לזה של הדיקטטורים הצרפתים. חוק העונשין (1858) הוחל בכל האימפריה, כולל ארץ ישראל, ומה שיותר חשוב לענייננו – גם בקפריסין.

בריטניה שלטה בקפריסין בפועל מ-1878 ורשמית מ-1914. לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו הבריטים לבסס את שלטונם במה שנהייתה עוד מושבה מני רבות. הוחלט להחליף את חוק העונשין העותומני בזה שהיה נהוג במושבות בריטיות באפריקה. החוק הבריטי-אפריקני התבסס על המשפט הבריטי, וכמובן שלא היה בו סעיף כסף כנ”ל, שהרי הבריטים היו אבירי החופש הכלכלי. רובו של חוק העונשין העותומני הושלך לפח בקפריסין, אבל מעט מאוד סעיפים שלו אומצו בחוק הפלילי הקפריסאי (1928), ובהם סעיף הכסף. למה? הבריטים לא התכוונו ליצור אינפלציה ולא הביאו אידיאולוגיה של התערבות במסחר. אבל הם רצו לבסס את שלטונם על אוכלוסיה בלתי לויאלית שברובה רצתה סיפוח ליוון והיו בה קומוניסטים שרצו לחבל בכלכלה. סעיף הכסף גוייס לצורך השלטת משמעת על האוכלוסיה הבעייתית, שעתידה הייתה להתפרע ולשרוף את בית המימשל ב-1931.

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד (לחצו להגדלה)

מהלך דומה של החלפת החקיקה העותומנית קרה גם במנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-1929 קיבל המשפטן הבכיר של המשטר, נורמן בנטוויץ’, הוראה לנסח חוק פלילי שיבוסס על החוק הקפריסאי הטרי. בטיוטה הראשונה שהכין, במאי 1929, בנטוויץ’ אימץ את סעיף הכסף, מסיבות דומות לאלה שבקפריסין. בהמשך השנה התרחשו הפוגרומים (“מאורעות”) שהיכו בהלם את המשטר. כדי לשדרג את סמכות האימפריה לאחר האנרכיה הקצרה, בנטוויץ’ הכין חקיקה נרחבת של לחימה בהסתה, עונשים קולקטיביים, ועוד מטעמים מסורתיים של האימפריה הבריטית הנאורה. הוא אפילו גייס למאבק את סעיף הכסף שהפך בטיוטה הבאה של החוק הפלילי מסתם סעיף בפרק “עבירות קלות” לחלק מסעיף “עבירות נגד סמכות המשטר” עם עונש מאסר. בנטוויץ’ היה יהודי ציוני וזה היה בעוכריו: אחרי שנורה ונפצע על ידי ערבי, הבריטים פיטרו אותו (והוא מונה למרצה באוניברסיטה העברית). כשנרגעו הרוחות, המחליף שלו החזיר את סעיף הכסף לממדיו הטבעיים, וכך נחקקה פקודת החוק הפלילי ב-1936.

עם הקמת מדינת ישראל לא היה זמן לחוקק חוק פלילי חדש, והכנסת ביטלה רק את העונשים הבריטיים הטראומטיים של מוות (למעט נאצים) ומלקות. הפקודה המנדטורית נשארה על כנה, ורק ב-1965 הוגשה הצעת חוק מטעם משרד המשפטים לרפורמה מקיפה בה. רק שלושה סעיפים ש”התיישנו” בוטלו, בהם ניסיון התאבדות והזמנה לדו-קרב (בחיי). הוצע גם שבכל העבירות הקלות יהיה עונש מאסר ולא קנס. ב-1966 התקבלה ההצעה ברובה כלשונה, וסעיף הכסף לא רק ששרד את הרפורמה אלא אפילו קיבל עונש משודרג של מאסר – לראשונה מאז הטרור הצרפתי.

ימי מפא"י העליזים - עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

ימי מפא”י – עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

מדוע לא בוטל הסעיף ב-1966? הוא נשמר על ידי רצף של דיקטטורים מאז נפוליאון, והרי כאן כבר הייתה מדינה דמוקרטית. אכן דמוקרטיה, אבל היו אלה ימי מפא”י. את הצעת החוק הגיש לכנסת שר המשפטים דב יוסף, הידוע לשמצה כ”שר הצנע” מראשית המדינה. בתפקידו הרשמי כשר האספקה והקיצוב (הראשון והאחרון) הוא הוכיח התלהבות קומוניסטית לפקח על כל עסקה ומחיר במשק ודחף את רוב הכלכלה לשוק השחור. לא היה זה אדם שחופש כלכלי יקר לליבו, וסעיף הכסף התאים לו כמו כפפה ליד המתערבת בגסות בכלכלה. שלטון מפא”י בז לחופש כלכלי בכלל ולחופש מונטרי בפרט. אסור היה להחזיק דולרים. נוסעים לחו”ל הורשו להוציא רק מעט דולרים, אפילו אם ברחו לצמיתות מגן העדן הסוציאליסטי, ורובם פנו לשוק השחור ליד סניף בנק ישראל בתל אביב. ככלל לא היה זה עידן ליברלי באף תחום, כמתבקש מ”גבולות אושוויץ”. ערביי ישראל היו עדיין תחת ממשל צבאי עד לסוף 1966.

תפקיד נוסף בהישרדות סעיף הכסף יש למשפטנים יוצאי גרמניה שעסקו בהצעת החוק. בין העולים מגרמניה היו הרבה משפטנים, והם שלטו ללא עוררין במערכת המשפט הישראלית בדור הראשון שלה. בתיקון פקודת החוק הפלילי עסקו מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים אורי ידין (נולד כרודולף היינסהיימר) ושופט בית המשפט העליון חיים הרמן כהן. פרופ’ יורם שחר, כיום במרכז הבינתחומי, הראה במחקריו שהם ניצלו את עמדותיהם הבכירות כדי להכניס בעורמה אידיאולוגיה משפטית גרמנית לחוקי ישראל. אידיאולוגיה זו כללה תיעוב של חופש המסחר ה”מופקר” שהביאו הבריטים לארץ. ככלל, ידין וכהן העדיפו משמעת וציות על פני חופש אישי. כהן, לפני שהמציא עצמו מחדש כאביר זכויות האזרח, היה אנטי-ליברלי להחריד כיועץ משפטי לממשלה לאורך כל שנות ה-50. פסקי דין מפורסמים שבהם הפסיד בבג”ץ כנציג הממשלה – ושאותם לומד היום כל סטודנט למשפטים – הבטיחו לכולנו את שלטון החוק, חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש העיתונות, וחופש ממאסר שרירותי, הרבה לפני שנחקקו חוקי יסוד נאורים. ידין כתב בטיוטת הכרזת העצמאות סעיף מדאיג הדורש מהאזרחים “משמעת”, והדברים שכתב בפרשת אלטלנה נשמעים טוב יותר בגרמנית. אוסיף, בזהירות פחדנית של תקינות פוליטית, שאולי (אולי!) יש קשר לכך שהאימרה הייקית המכוננת היא “סדר צריך להיות”. לידין וכהן, אם כן, לא הייתה שום בעיה עם סעיף שפוגע בחופש המסחר וכופה סדר בשווקים וצייתנות של המוכרים.

מאז 1966 לא השתנה שום דבר מהותי. ב-1977 הפכה פקודת החוק הפלילי המנדטורית לחוק העונשין, וסעיף הכסף קיבל את המספר 489. למחוקקים לא אכפת מהחוק העיקרי שבגללו או בזכותו אנשים נכנסים לכלא. מדי פעם יש תיקון פה ושם, אבל חקיקת חוק עונשין חדש לא מעניינת אף אחד.

מה החשיבות של הסיפור הזה? אודה שסעיף 489 לא ידוע כמעט לאף אחד, ולא ידוע לי אם ומתי מישהו הועמד לדין לפיו. אבל לקיומו של הסעיף יש חשיבות מעשית וסמלית. מבחינה מעשית, יכולה הממשלה מחר להחליט על אינפלציה של אלף אחוז (חוק בנק ישראל החדש לא ימנע זאת), ומשרד המשפטים יוכל להשתמש בסעיף זה כדי למנוע מאיתנו לברוח לדולר ולהעמיד את הממשלה הסוררת במקומה. מבחינה סמלית, יש בתוקף סעיף הזוי שמקומו לא יכירנו במדינה עם חופש כלכלי ופוליטי, ועוד בחוק העונשין עם עונש מאסר. זה מביך אותי כישראלי כי חוקים כאלה נפוצים כמעט רק בעולם השלישי. אלה סיבות מספיקות לביטול הסעיף, והדבר אפשרי, כפי שהוכיחה הקהילה ההומוסקסואלית שהביאה לביטול הסעיפים הנשכחים נגדה בחוק העונשין. ביטול הסעיף צריך להיות חלק קטן מחוק חופש כלכלי מקיף שצריכים ליזום הארגונים העוסקים בקידום העניין – המפלגה הליברלית, פורום קהלת, עומר מואב, ומכון ירושלים לחקר שווקים.

לא כל חוק ישן או זר הוא פסול בעיקרון. יכול להיות חוק נפלא מסין או מהתלמוד, אבל הסיכוי שחוק מתאים למציאות ולאידיאולוגיה שלנו פוחת עם השנים ועם המרחק התרבותי. הסעיף הנדון חוקק, אומץ, ושרד כדי לקדם מטרות שהיום נראות לרובנו פסולות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. הסעיף הזה צריך ללכת כי הוא לא ראוי כאן ועכשיו. תפקידה של ההיסטוריה המשפטית (מה שקראתם לעיל) הוא להוסיף למוטיבציה את מימד הבושה. ברמת המאקרו, זו אנקדוטה שמלמדת משהו מדאיג על ספר החוקים שלנו. עוד כמה שלדים עבשים כאלה מתחבאים בו ומשקפים את ההיסטוריה הדיקטטורית/סוציאליסטית של אירופה ושלנו? רבים מהם בוודאי כן משפיעים בפועל על הכלכלה.

מה שבטוח, לו היו יודעים מנהיגי הטרור הצרפתי של 1793 שמדינת יהודים נאורה תשמור את אחד מחוקיהם אחרי תשעה דורות, הם היו מתים מצחוק עוד לפני שהגיליוטינה הורידה להם את הראש.


דרור גולדברג הוא מרצה בכיר במחלקה לניהול ולכלכלה באוניברסיטה הפתוחה. לאתר האישי.

מאמר זה מבוסס על:

Goldberg, Dror. “Forced Money: Legal Development of a Criminal Economic Rule”. 

Comparative Legal History, vol. 4, issue 2, pages 162-180, 2016

כמה מילים על הרפורמה בבנקים

ביום חמישי דווח כי נתניהו, כחלון ופלוג סיכמו ביניהם עקרונית על רפורמת הבנקים שתכלול 5 סעיפים עיקריים, במטרה להגביר את התחרות במגזר הבנקאי. חלק מההצעות טובות ואפילו טובות מאוד, אחרות מיותרות ופופוליסטיות. ננסה לעשות סדר ברפורמות המוצעות כפי שדווחו בעיתונות הכלכלית:

1. ביטוח פיקדונות

זו כנראה ההצעה הזניחה ביותר ברפורמה ולא אתפלא אם היא תסתיים בלא כלום.

הרעיון של ביטוח פיקדונות נולד כתוצאה מתופעת ה”ריצה אל הבנקים”: מישהו מפיץ שמועה, נכונה או שגויה, שבנק פלוני נמצא בצרות ואיננו יציב, הציבור “רץ” אל הבנק במטרה לפדות את פיקדונותיו ובכך מגשים את הנבואה – לבנק אין מספיק נכסים נזילים כדי לכסות את כל תביעות הפיקדונות והוא נאלץ לסגור את שעריו. הטיעון בעד ביטוח הפיקדונות הולך כך: אם ידע הציבור שכספו מבוטח, הוא לא ירוץ לבנק כדי למשוך את כספו, הרי במקרה הכי גרוע יש לו ביטוח וכספו יוחזר לו על ידי המדינה. ביטוח הפיקדונות נתפס כמרכיב חשוב בהגברת התחרותיות בענף הבנקאי מכיוון שהתיאוריה היא שאנשים לא יעברו לבנקים קטנים מכיוון שהם ייתפסו בעיניהם כלא בטוחים.

אבל ביטוח פיקדונות איננו בהכרח ערובה לציבור רגוע ושקול. בשנת 2008 הציבור הבריטי הפיל את הבנק Northern Rock כאשר זה דיווח על בעיות נזילות וביקש עזרה מהבנק המרכזי. הצהובונים הבריטים הזהירו את הציבור למשוך את כספו והבריטים עשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לעמוד בתור מסודר בכניסה לדלפק. הריצה אל הבנק הבריטי התרחשה למרות שבבריטניה יש ביטוח פיקדונות ממשלתי (היום בהיקף של 50,000 ליש”ט, בתקופת הקריסה בהיקף של 35,000 ליש”ט, הרבה יותר מאשר גודל הפיקדונות הממוצע של לקוח הבנק). הקריסה של Northern Rock הייתה הריצה אל הבנק הראשונה בבריטניה במאה האחרונה, והיא הייתה די משעשעת לצופה מן הצד: הבריטים עמדו בתור בנימוס, עובדי בנק יצאו החוצה וחילקו תה ועוגיות לאנשים שמחכים למשוך את כספם ולמוטט את הבנק, ולאחר שהכסף נמשך, הוא הופקד על ידי הלקוחות בבנקים בריטים אחרים אשר השתמשו בכסף כדי לתת הלוואות חירום ל-Northern Rock כדי לתמוך בהמשך פעילותו. ב-22 בפברואר הבנק הולאם על ידי ממשלת הוד מעלתה כדי למנוע את קריסתו.

ריצה אל הבנק

בלונדון, גם הריצה אל הבנק הפכה נוחה יותר

חשוב להדגיש שביטוח פיקדונות הוא לא “חינמי”. הבנק משלם “פרמיה” לסוכנות הביטוח הממשלתית עבור כל פיקדון מבוטח. הפרמיה הזאת היא עלות אשר מופחתת מהריבית שניתנת ללקוחות בתמורה לפיקדון. במילים אחרות, ביטוח פיקדונות מפחית מהתשואה (הנמוכה ממילא) לציבור המפקידים. מעבר לכך, הביטוח הוא בדרך כלל לא מטעם המדינה אלא מטעם סוכנות ממשלתית. מדובר בסוגיה משפטית חשובה – אם יש משבר כלל בנקאי במדינה סביר שלסוכנות לא יהיה די כסף מהפרמיות שנאספו כדי לשלם למבוטחים, והמדינה איננה מחויבת לתמוך בסוכנות. כלומר, במקרה של כישלון רבתי במערכת הבנקאית הישראלית הממשלה תצטרך ממילא לקבל החלטה אם להציל את המפקידים או לא.

אבל הטיעון המרכזי שלי נגד ביטוח פיקדונות הוא שכבר יש ביטוח פיקדונות סמוי במדינת ישראל. ממשלת ישראל הצילה דה-פקטו את הלקוחות של כל הבנקים שפשטו רגל, במיוחד בגל פשיטות הרגל של שנות ה-70-80. בשנת 2002 התמוטט הבנק למסחר עקב מעילתה של אתי אלון, וממשלת ישראל, אף על פי שלא הייתה מחויבת לכך, חילצה את לקוחות הבנק. הבנק למסחר היה בנק פיצפון במונחים ישראלים, ועדיין לקוחותיו ניצלו בזכות המדינה. ברגע שהמדינה תבנה ביטוח פיקדונות “רישמי”, אזי הוא יהיה מוגבל עד סכום מסוים ותחת תנאים מובנים אשר למעשה יקטינו את רמת הביטחון של המפקיד בבנק ישראלי לעומת הביטוח הלא רישמי שקיים דה פקטו היום.

כבר בשנת 1997 התפרסם בבנק ישראל נייר עמדה של ריקי אליאס ובנצי שרייבר הקורא להקמת ביטוח פיקדונות בישראל. בשנת 2002 הודיע המפקח על הבנקים יצחק טל שבכוונתו “לקדם את המהלך”. הרפורמה הופסקה מכיוון שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר התנגד לה וטען שמדובר ברפורמה מיותרת במערכת בנקאית עם מספר מצומצם של בנקים ועם ערבות דה פקטו של ממשלת ישראל. אני נוטה להסכים.

הטיעון החשוב ביותר בעד ביטוח פיקדונות רישמי הוא שביטוח הפיקדונות הלא רישמי שקיים היום מתבסס על כספי משלם המיסים, וכאשר בנק קורס אזי העלות על חילוצו מוטלת על כל אוכלוסיית ישראל, בעוד שביטוח בנקים ימומן מפרמיות שישולמו מראש על ידי המפקידים עצמם. יש היגיון כלכלי בכך, אבל ביטוח הפיקדונות איננו הגורם שמונע כניסה של בנקים קטנים למערכת – הציבור הישראלי כבר למד על בשרו שגם מפקידים בבנקים קטנים כמו הבנק למסחר מוגנים תחת חסותה של המדינה.

Run on the bank

2. הפרדת חברות האשראי מהבנקים

בישראל 3 חברות אשראי מרכזיות: ישראכרט (בבעלות בנק הפועלים), כאל (בבעלות דיסקונט והבינלאומי), ולאומי קארד (בבעלות בנק לאומי והחזקות מיעוט של קב’ עזריאלי). במילים אחרות, חברות האשראי מוחזקות על ידי הבנקים. בעולם המערבי מהווה שוק כרטיסי האשראי ספק חשוב של אשראי חוץ-בנקאי המתחרה מול הבנקים. אם חברות האשראי יוצאו מידי הבנקים, מקווה כחלון, שוק האשראי החוץ-בנקאי יתפתח עוד יותר והתחרות תוביל להוזלת מחירי האשראי. על הנייר, זה נראה הגיוני.

אבל הניסיון הישראלי בהפרדה של חברות פיננסיות מהבנקים כדי להגדיל את התחרות הוא די עגום. רפורמת בכר, למשל, הכריחה את הבנקים הישראלים למכור את קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלהן לחברות ביטוח במהלך שהוביל להעלאת דמי הניהול עבור כל הלקוחות. את התחרות בשוק הפנסיוני אנחנו רואים היום בעיקר בפירסומות בטלוויזיה, לא בדמי הניהול שאנחנו משלמים. מעבר לכך, אילנית מדמוני, האחראית על תחום כרטיסי האשראי בבנק ישראל, הביעה לאחרונה ספק אם המהלך יגביר את התחרות, כך שמדובר ברפורמה נוספת שאני בספק אם תגיע לקו הסיום.

3. חוק נתוני האשראי

מדובר ברפורמה חשובה שתאפשר לחברות נתוני אשראי להנפיק לכל לקוח במערכת הבנקאית “דירוג אשראי אישי”, כפי שנהוג היום בחלק ניכר ממדינות המערב (המפורסם בהם הוא ציון ה-FICO האמריקאי). הרעיון הוא שהיסטוריית האשראי הטובה והרעה של הלקוחות יכולה לשמש לבניית “תעודה אישית” המעניקה ציונים גבוהים ללקוחות טובים שמחזירים את האשראי בזמן ומתנהלים בתבונה, וציונים פחות טובים ללקוחות שלא מחזירים הלוואות בזמן. מדובר במהלך שתומך בהגדלת התחרות בשוק האשראי מכיוון שספקי אשראי חדשים וחוץ-בנקאיים יוכלו להסתמך על דירוג האשראי האישי של הלקוח בהחלטות הענקת אשראי ולהקטין את רמת אי-הוודאות שלהם.

אני מעריך שהרפורמה הזאת תצא לבסוף לפועל והיא תהיה בעלת השפעה חיובית על התחרות במגזר הבנקאי. חשוב להדגיש שיש חסרון לדירוג אשראי אישי, והוא הנטייה להסתמך רק עליו. כפי שישראלים רבים שעוברים לחו”ל מגלים, בחלק מהמדינות המערביות קשה מאוד להוציא כרטיס אשראי פשוט או לחתום על חוזה על דירה ללא היסטוריית אשראי. מעבר לכך, מודל האשראי ניתן לתמרון ולא חסרים אתרים, ספרים וקורסים שמלמדים את לקוחותיהם כיצד לשפר את דירוג האשראי שלהם בפרק זמן קצר על ידי נקיטת מספר פעולות שלא בהכרח מטיבות עם איכות הלווה שלהם, אבל משפיעות על המודלים לחיוב.

4. איחוד תשתיות

זו הרפורמה החשובה והמשמעותית ביותר. אם תאושר, היא תעשה למערכת הבנקאית את מה שמשרד התקשורת עשה לשוק הסלולר. חשבון הבנק יהיה שייך ללקוחות והבנקים יספקו את התשתיות לניהול החשבון. מעבר בין חשבונות יהפוך לעניין פשוט הרבה יותר, כמו ניוד סלולרי היום.

היום, לקוח שעובר בנק צריך להחליף את כרטיסי האשראי, את מספר החשבון שלו ואת השיקים שהוא חילק. זו פעולה מסובכת ומתישה שמונעת מרבים מלבצע את המעבר. אבל אם לא יהיה צורך בכך מכיוון שחשבון הבנק לא ישתנה, אלא רק הבנק המנהל – התחרות הבנקאית תיגבר משמעותית.

זו אמנם הרפורמה החשובה והחיובית ביותר אבל היא תהיה הקשה ביותר ליישום. הבנקים הישראלים משתמשים במערכות מיחשוב שונות, והובלת סטנדרטיזציה בתחום היא מהלך שיגזול זמן רב ומשאבים כספיים רבים מהבנקים. הבנקים ידרשו ויקבלו הארכות והנחות. גם אם כחלון יתחיל ברפורמה עם יומו הראשון בתפקיד, קשה לי לראות אותו מסיים את הקדנציה עם יותר מאשר ניצני התקדמות בתהליך בלבד, ועל כן הוא יצטרך בני ברית במערך הבירוקרטי (הפיקוח על הבנקים ובנק ישראל) שיהיו מחויבים לתהליך גם בעוד 4 שנים.

איחוד תשתיות בנקאיות

כדי להתחיל באיחוד התשתיות, מיינו את הכבלים מהכהה לבהיר

5. “חלוקת אשראי”

זהו הסעיף המוזר ביותר וקשה לדעת איך לאכול אותו. כחלון אמר: “עסקים קטנים מעסיקים שליש מהעובדים במשק, אבל מקבלים 3% מהאשראי. זה לא הגיוני. הגיע הזמן לאשראי צודק יותר.” למה התכוון עם המשפט הזה? לכחלון פתרונים.

חלוקת האשראי ניתנת על פי היצע וביקוש. מצד הביקוש, לעסקים קטנים אין דרישות אשראי גדולות כמו לעסקים גדולים יותר, בלי כל קשר לכמות העובדים שהם מעסיקים. בכלל, מצבת כוח האדם של חברה איננה מדד לדרישות האשראי שלה. לאפל העולמית יש יותר מ-98,000 עובדים ועד ללפני שנתיים כמעט ולא היה לה אשראי על המאזן. מצד ההיצע, הבנקים לא ששים לתת אשראי לעסקים קטנים מכיוון שהם נוטים להיות פחות יציבים ועם הון חוזר בעייתי. לעסק קטן יש פחות כושר מיקוח מול הלקוחות שלו ומול הספקים, לדוגמא, לכן הוא נוטה לשלם לספקים מוקדם עבור הסחורה ולקבל תשלום מהלקוחות שלו באיחור (שוטף + חפש אותי בסיבוב). מבחינת אשראי התנהלות כזאת היא בעייתית.

קשה גם לחשוב על דרך פעולה שתשנה את אופן “חלוקת האשראי” כפי שכחלון מעוניין. הממשלה לא יכולה לחייב בנקים לתת הלוואות לעסקים בעייתיים שכן בנק ישראל לעולם לא יסכים לכך. יותר סביר שהממשלה תעניק ערבויות ממשלתיות לאשראי לעסקים קטנים, מה שאומר שכולנו נסבסד את האשראי עבורם. לא בטוח שזהו האינטרס של אזרחי מדינת ישראל כיום.

ועדת לוקר ומותו של המזומן

בסוף חודש מאי פרסמה הועדה לבחינת צמצום המזומן במדינה, בראשותו של הראל לוקר, מתווה לצמצום השימוש במזומן בישראל [PDF]. בשורה התחתונה, ממליצה הועדה כי השימוש במזומן יוגבל לעסקאות בגובה של עד 5,000 ש”ח. עסקאות בין אנשים פרטיים יוגבלו ל-15,000 ש”ח בלבד. הועדה גם הגישה המלצות לצמצום השימוש בצ’קים, אך על כך לא נרחיב את הדיון. המתווה פורסם וזכה למספר איזכורים בתקשורת הישראלית אבל לא לתגובות של ממש. כאשר המתווה פורסם לפני כחודשיים ציפיתי שהוא יתפוס נתח משמעותי מסדר היום הציבורי, אבל לעת עתה מסתבר ששינוי רדיקלי של מבנה אמצעי התשלום בחברה הישראלית לא מעניין כל כך את האזרח המצוי. רשומה זו הינה הניסיון שלי לתת מענה לוועדת לוקר ועל הדרך להציף את סוגיית חיסולו של המזומן במחשבה הכלכלית.

הרעיון של כלכלה ללא מזומן (Cashless Economy) אינו חדש. ברשומת “מבוא לכסף” אשר בחנה את גילגולו של הכסף מימי הברטר ועד לכסף פיאט ניתן להבחין בתהליך של פישוט אמצעי התשלום. בעבר החליפו כבשים בתמורה לשקי חיטה, לאחר מכן עברו למתכות יקרות, מטבעות בגדלים שונים, אסימונים ושטרות כסף, ולבסוף לשטרות נייר צבעוניים ופשוטים. במקביל, מהפכת המיחשוב הפכה את העברת הכסף ואת ביצוע העסקאות לפשוטים כל כך עד שלא נדרש להחזיק עוד באסימון פיזי כדי לבצע רכישה. המידע על אמצעי התשלום שלנו מאוחסן במחשבים בבנקים, ואלה מתקשרים ביניהם ומאפשרים לנו לבצע עסקאות ללא צורך להכניס את היד לכיס. צופה מן הצד עלול לתהות מדוע מתעקשת החברה שלנו להחזיק בניירות ובחתיכות המתכת הללו בתוך הארנק, כאשר קיימים אמצעי תשלום נוחים יותר לשם כך.

ועדת לוקר לא ממליצה “ללכת עד הסוף” ולהיפטר ממזומן לחלוטין – היא מכירה בחשיבותו של המזומן כאמצעי תשלום עבור אזרחי המדינה. הסיבה לרצון הועדה לצמצם את השימוש נובע מתוך מטרתה להילחם בבעיה שמדירה שינה מעיניהן של ממשלות רבות ברחבי העולם: הכלכלה השחורה.

הכלכלה השחורה והעלמת מס

ממשלת ישראל, כמו מרבית ממשלות העולם, מנסה מזה שנים להילחם בתופעת הכלכלה השחורה. ועדת לוקר מגדירה את הכלכלה השחורה כך:

הביטוי “כלכלה שחורה” או “כלכלת צל” מציין את אותו נתח בפעילות הכלכלית שאינו מופיע בנתונים על התוצר המקומי הגולמי. מקובל להגדיר כלכלה שחורה כפעילות כלכלית המתבצעת מחוץ למסגרת החוקית של המדינה, וככזו, מרביתה אינה מדווחת לרשויות המס או רשויות אחרות. הכלכלה השחורה כוללת את הפעילויות ואת ההכנסות אשר באופן מכוון מוסתרים מהרשויות הציבוריות במטרה להימנע מקיום החובות המוטלות על כל אזרח ועסק. מקובל להתייחס לשני סוגים של פעילות כאשר מסווגים את מקור ההון השחור: לפעילות כלכלית חוקית ולפעילות כלכלית לא חוקית.

כמה מכם זוכרים את הפירסומת הזו?

זו הייתה יריית הפתיחה של קמפיין המלחמה בהון השחור. הממשלה ביקשה מאזרחיה להלשין האחד על השני כדי שתוכל לתפוס ולהעניש את “הפרזיטים” בחברה, את אותם אנשים ש”נהנים מכל מה שהמדינה נותנת” אבל לא משלמים את חלקם. שוב, ממשלת ישראל איננה היחידה: ממשלות בלגיה, איטליה וצרפת, לדוגמא, מפעילות קמפיינים דומים.

עתה הגיעה ועדת לוקר ומספקת לנו תרופת פלאים: פשוט הקטינו את השימוש במזומן והעלמת המס תרד. מאין הגיעו חברי ועדת לוקר למסקנה הזאת? קשה לדעת. בכל 65 העמודים של דו”ח הביניים לא מסבירה הועדה מדוע הטלת מגבלות על המזומן תקטין את היקף הכלכלה השחורה. קו ההגיון המנחה הנובע מעבודת הועדה מסיק כי הלבנת הון והתחמקות ממס זה רע, אלו מתבצעים באמצעות מזומן, אֶרְגוׁ – צמצום המזומן יוביל לצמצום הלבנת ההון והתחמקות ממס. הבה נדון בנושא וננסה להבין את הבעייתיות של הצעת הועדה.

ההמלצות לא ישנו דבר…

ועדת לוקר מעריכה את היקף הכלכלה השחורה בכ-22% מהתוצר המקומי הגולמי. הועדה מבססת הערכה זו על מחקר של הבנק העולמי משנת 2010 שניסה להעריך את היקף הכלכלה השחורה בכל מדינות העולם. גם עורכי המחקר וגם חברי ועדה מודים כי יש בעיה עם הערכות מסוג זה מכיוון שלא ידועים היחסים בין המשתנים השונים לבין המשתנה המוסבר – גודל הכלכלה השחורה. אנחנו נקל עם הועדה ונניח שהמספר הזה, 22%, הוא מספר קרוב מספיק להיקף ההון השחור האמיתי בכלכלה הישראלית. מה המספר הזה כולל בתוכו? מיהם אותם עברייני הון שחור?

הפעילות החוקית

כפי שציינה הועדה, חלק מההון השחור הוא פעילות כלכלית חוקית אשר איננה מדווחת (שזה לא חוקי). כאן נכנסת, למשל, הבייבייסיטר בת ה-17 שמטפלת בילדים שלכם כשאתם הולכים להצגה. כאן נכנס אותו מלצר, המשלשל את הטיפ לכיסו מבלי לדווח. זוהי הסטודנטית ששכרתם כמורה פרטית לפיזיקה עבור הילד שלא מצליח להבין מכניקת קוונטים. זהו גם האינסטלטור שנתן לכם מחיר טוב בלי לרשום בספרים וגם השיפוצניק שעובד אך ורק במזומן.

המלצות ועדת לוקר לא ישפיעו כלל על אוכלוסיה זו. ראשית, מגבלות סכומי המזומן בעסקאות המדוברות גבוהות דיין בכדי שלא יחייבו את מרבית העוסקים להימנע מביצוע עסקאות במזומן. שנית, גם עבור אותם מקרים בהם העסקאות תהיינה בסכומים גדולים העולים על המגבלה, יוכלו עדיין העוסקים לבצע את עסקאותיהם במזומן. מי בדיוק אמור לעצור אותם? מס הכנסה? הרי זהו אותו מס הכנסה שכבר היום לא מצליח לעצור אותם ולגבות מהם מס בגין הכנסותיהם. כיצד יצליח מס הכנסה לאכוף כעת גם את מגבלת המזומן? התשובה היא שאין למס הכנסה היום שום יכולת. המהלך הזה בסך הכל יהפוך חלק מעברייני המס לעבריינים נוספים – עברייני מזומן, אבל לא ישנה במאומה את גביית המיסים של מדינת ישראל או את היקף הכלכלה השחורה.

על הדרך יכלה ועדת לוקר להוסיף חוק נוסף: חוק האוסר על אזרחי המדינה מלעבור על חוקי המדינה. ברור לכולנו שחוק זה לא ישפיע במאומה על שיעור הציות לחוק, ולכן לא ברור מדוע ועדת לוקר סבורה שהפיכת עברייני מס לעברייני מזומן תתרום בצורה כלשהי להגדלת גביית המס מהציבור ולצמצום ההון שחור.

הפעילות הלא חוקית

תחת קטגוריה זו נכנסים כל העוסקים בפעילות לא חוקית, ואשר מסיבה זו חייבים לפעול במזומן. סוחרי סמים לא יכולים לגבות תשלום בעבור הסחורה שלהם בכרטיס אשראי משום שהם מוכרים מוצרים אסורים. בעלי בתי הימורים לא חוקיים, מעניקי שירותי זנות ושאר פעילויות לא חוקיות מסתמכים בעיקר על תשלום במזומן בעבור הסחורות והשירותים שהם מספקים, ולא יכולים לקפוץ לפקיד השומה הקרוב לביתם כדי לפתוח תיק במס הכנסה. הועדה לא מציינת מספרים (כי אין לה) אבל אני מעריך שמדובר בחלק הארי של הכלכלה השחורה בישראל. לא משנה כמה בייביסיטרים ומלצרים יש במדינה, סביר להניח שתעשיית ההימורים, הסמים והזנות מגלגלת הרבה יותר מזומן.

האם צמצום ההון השחור הנובע מפעילות לא חוקית יגדיל את גביית המס? לא. אין שום סיכוי. אי אפשר לגבות מס על מכירת קוקאין מכיוון שמכירת קוקאין איננה חוקית. אי אפשר לגבות מבעל קזינו בדירת מסתור מס חברות בגין הכנסות ההימורים שלו מכיוון שזה לא חוקי לנהל קזינו במדינה. לעבריינים הללו אין שום ברירה אחרת מלבד שימוש במזומן. כלכלנים היו מנסחים זאת כך: “העלות השולית של ביצוע עבירת מזומן עבור העבריינים היא נמוכה מאוד”. העבריינים ממילא מבצעים פעילות כלכלית בלתי חוקית בעליל, העבירה הנוספת שהם כעת יבצעו, קרי, ביצוע עסקאות במזומן בסכומים אסורים, לא תהיה מה שירתיע אותם מביצוע העבירה. יתרה מכך, אין להם שום אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהם לא יכולים להתחיל לסלוק כרטיסי אשראי או לקבל העברות בנקאיות. רוצה לומר: חלק ניכר מההון השחור יישאר תמיד הון שחור.

יש דרך אחת לגבות מס מהון שחור לא חוקי – לגליזציה. אם סחר בסמים יהפוך מחר להיות חוקי, יהיה ניתן לפתוח חנויות לממכר סמים באבן גבירול ומס הכנסה ירוויח את המע”מ, מס החברות ומס ההכנסה מסוחרי הסמים. אם יהיה ניתן לפתוח בתי קזינו ו”מכוני בריאות” באופן חוקי, יהיה ניתן לגבות גם מאלה מס. נכון לסוף מאי גבתה הממשלה בקולורדו יותר מ-34 מליון דולר מיסים, רישיונות ואגרות בגין הסחר (החוקי) במריחואנה, זהו צמצום אמיתי בהון השחור, מכיוון שהצרכני המריחואנה רוכשים את הסמים שלהם באופן חוקי, ומשלמים על כך מס.

לועדת לוקר אין מנדט לדבר על לגליזציה, ואני משוכנע שחלק נכבדים מהקוראים יטענו, ובצדק, כי יש היבטים לא כלכליים כנגד לגליזציה מכל סוג. אני מסכים. אבל אם המטרה של הממשלה היא הקטנת ההון השחור, כדאי שתפסיק לדבר על פתרונות קסם בסגנון צמצום השימוש במזומן, ותתחיל לבדוק דרכים אמיתיות לטפל בבעיה.

…מלבד להגביל את האוכלוסייה שומרת החוק

אז נוכחנו לגלות שהמלצות ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן לא באמת יעזרו להקטין את היקף הכלכלה השחורה או למלא את קופת המדינה הריקה. ועדת לוקר מכירה בכך שמרבית המשתמשים במזומן הם אזרחים שומרי חוק, וכי יש צורך אמיתי להשתמש במזומן בקרב תושבי המדינה. מסיבה זו, נמנעת ועדת לוקר מ”ללכת על כל הקופה” ולהוביל למתווה שיעלים את המזומן לחלוטין מהכלכלה. גם אם המזומן היה נעלם לחלוטין, נדגיש, הדבר לא היה מגדיל את קופת המדינה באופן משמעותי. העבריינים לא יכולים לשלם מס גם אם ירצו, וסביר שיעברו לסוגי מזומן אחרים כתשלום (דולרים וביטקוין לצורך הדוגמא).

אמנם המלצות הועדה לא יועילו, אך יש להן פוטנציאל משמעותי להזיק:

ראשית, כל מגבלה על אמצעי התשלום בהכרח פוגעת בפעילות הכלכלית במדינה. אנשים שומרי חוק, שלא מעוניינים להפוך לעבריינים בגלל עבירת מזומן, ייאלצו לבצע עסקאות באמצעים אלקטרוניים אשר יקרים יותר מאשר השימוש במזומן. העברות כספיות בבנק, עמלות סליקת כרטיסי אשראי בחברות כרטיסי האשראי או בפייפאל, כל אלו מטילים עלויות עסקה נוספות על רכישות גדולות המהוות מס על האזרחים. ועדת לוקר אמנם מציעה לקדם ארנקים וירטואלים וכרטיסי דביט זולים יותר, אבל עדיין לא ראינו מדיום זול כמזומן לביצוע רכישות.

שנית, המגבלות על המזומן מהוות פגיעה בזכויות הקניין של אזרחי מדינת ישראל. המגבלות למעשה מונעות מאזרחי מדינת ישראל להשתמש ברכוש שלהם, במקרה זה המזומן, כרצונם. מדובר בהתערבות ממשלתית באשר לאופן השימוש באמצעי התשלום, התערבות מיותרת לחלוטין שכן היא לא תוביל לשום יתרון בעבור המדינה. מה תעשה הממשלה אם הציבור יתחיל לבצע עסקאות מזומן גדולות בדולרים במקום? האם היא תחזיר את הפיקוח על המט”ח שהיה לפני שנות ה-80 ותתחיל לחקור כל אזרח בנוגע לסיבה בגינה הוא מבקש להמיר מזומן? לא ניתן אפילו לנחש את כמות המגבלות הנוספות שתצטרך הממשלה להקים כדי לקיים את המלצות הועדה. תופעה נוספת ולא רצויה (מבחינת המדינה) שיכולה להתרחש היא קידומם של מטבעות אלטרנטיביים ואמצעים נוספים להתחמקות ממס שנמצאים כיום בשוליים. אני מדבר, בין היתר, על הביטקוין ועל מטבעות קריפטוגרפיים אנונימיים אחרים אשר יכולים להפוך את המתווה לחרב פיפיות עבור גביית המס הישראלי.

הרחבה: על הקשר בין מזומן לבין פשיעה

“המזומן הוא חלב האם של הפשע”, טוען הקרימינולוג האמריקאי, ד”ר מרכוס פלסון, ואכן יש למזומן יתרונות רבים עבור העבריין – העיקרי שבהם הוא האנונימיות של השימוש בו. ועדת לוקר בחרה שלא להתייחס לאספקט מעניין של הקשר בין מזומן לבין פשיעה שמהותה ניסיון לגזול רכוש. למרות זאת החלטתי להתייחס לנושא ולהסביר מדוע למרות שניתן להוכיח קשר ישיר בין מזומן לבין פשיעה, הקטנת השימוש במזומן עדיין איננה יעד ראוי.

נסו לשים את עצמכם בנעליו של גנב או פורץ. אי שם, ברחובות השקטים והפחות מוארים נמצאות המטרות שלכם – אנשים ובתים. הפרס העיקרי שאתם רוצים לשים את ידיכם עליו הוא המזומן שברשותם. במזומן אתם יכולים להשתמש באופן מיידי, מבלי לחשוף את זהותכם, ומבלי שיוכלו לחבר בין שטר כסף שבידכם לבין שטר כסף שנגנב מאדם כלשהו (הכסף הינו בר-חליפין). כל שאר החפצים הגניבים הם בעלי תועלת נמוכה משמעותית עבורכם. כרטיסי אשראי יבוטלו במהירות לאחר ביצוע השוד, ובהיעדר הקוד המזהה תוכלו להשתמש בו ברכישות בלבד בפרק זמן קצר. חפצים אחרים בעלי ערך יצטרכו להיות מומרים למזומן בתמורה לערך נמוך משמעותית, ויוכלו לקשר אתכם לעבירה שבוצעה.

אין ספק שהתמריץ של העבריינים לביצוע עבירה כמו שוד, כיוס או פריצה לבתים הוא הימצאותו של מזומן. לאחרונה אף הצליחו כלכלנים לכמת את התמריץ של מזומן על פשיעה. במרץ 2014 פורסמה טיוטת מאמר ב-NBER של שישה כלכלנים (Wright et al) אשר חקרו “ניסוי טבעי” שהתרחש בארצות הברית החל משנות ה-90. במהלך שני העשורים האחרונים שונתה תוכנית תשלומי הרווחה בארצות הברית: עד שנות ה-90 קיבלו התושבים שחיו על קצבאות רווחה צ’קים עם תשלומי הקיצבה שלהם. לחלק ניכר מהתושבים הנזקקים לא היה חשבון בנק ולכן היו מחזיקים את עיקר הכסף שלהם במזומן. החל משנות ה-90 דרשה הממשלה הפדראלית לעבור לפורמט המכונה EBT, מה שהוביל להפסקת התשלום באמצעות צ’קים ולקבלת תשלום באמצעות כרטיס דביט נטען במקום (כמו תווי השי הנטענים בכרטיסי אשראי שאנו מכירים בחגים). החוקרים התמקדו במדינת מיזורי, וניצלו את העובדה שהמעבר התבצע בתהליך סדור, אזור אחר אזור, ולא בבת אחת, מה שאפשר להם לבחון את ההשפעה של המהלך על הפשיעה. בכל פעם שאזור מסוים החליף את תשלומי הרווחה מצ’קים ל-EBT, הבחינו החוקרים בירידה בפשיעה באזור זה, תופעה שהם קישרו לירידה בכמות המזומן שבידי הציבור ומכאן לירידה בתמריצים לפשיעה.

בסך הכל מדדו החוקרים שהמעבר ל-EBT הפחית את הפשיעה בכ-9.8%: פריצה לבתים פחתה ב-7.9%, תקיפה ב-12.5% וגניבה ב-9.6%. ההשפעה על שוד וגניבת רכבים לא הייתה מובהקת סטטיסטית. מעניין לציין שההשפעה על מקרי אונס גם הייתה אפסית, מכיוון שאונס איננו פשע שמונע מרצון להתעשר. האם מצאנו סיבה ראויה לצמצום השימוש במזומן?

מזומן ופשע

אז צמצום בכמות המזומן שבידי הציבור מוריד את רמת הפשיעה ברחוב. על אף שועדת לוקר לא התייחסה כלל לטיעון הזה, יכול הקורא להסיק שמדובר ביעד שראוי לשאוף אליו, גם אם עלינו לתת את הדעת על כך שהגבלות על עסקאות במזומן לא יובילו בהכרח לצמצום המזומן שבידי הציבור. אבל בבואנו לבחון את ההשפעות של צמצום המזומן על הפשיעה עלינו להסתכל על מגוון סוגי הפשיעה. פשיעת הסייבר, לדוגמא, נמצאת במגמת עלייה ברורה. ככל שאנשים משתמשים פחות במזומן ומסתמכים יותר על בנקאות אלקטרונית והעברת כספים דיגיטלית, כך עולה התמריץ עבור עבריינים לפעול במרחב הדיגיטלי.

עבריינות האינטרנט היא אמנם פחות אלימה, הרי אף אחד לא חודר באישון לילה לביתכם או מכייס אותכם בפינת הרחוב, אך היא הרסנית הרבה יותר. כייס או פורץ מוגבלים ביכולת שלהם לגנוב כסף – האקר מוצלח יכול, לאחר שהצליח לחדור את הגנות המערכת הממוחשבת של בנק מסוים, לרוקן כמויות כסף גדולות מחשבונות רבים. על ידי צמצום המזומן הקטנו את התמריץ לסוגים מסוימים של עבריינות רחוב, אבל הגדלנו משמעותית את התמריץ לעבריינות סייבר.

סוף דבר

ועדת לוקר קמה כדי לייצר מתווה להפחתת השימוש במזומן, מתוך המטרה הראשית של הגדלת בסיס המס הישראלי ומלחמה בהון השחור. המלצותיה של הועדה לא יובילו לעמידה בתכנית שלה. השקלים שיתווספו לקופת המדינה יהיו זניחים בהשוואה לנזק שהתכנית תייצר לתושבי המדינה. היא תהפוך מאות אם לא אלפי אזרחים נוספים לעבריינים או לחילופין תשית מס פיננסי על רכישות גדולות בידי תושבי ישראל. המלצותיה הן לא יותר מאשר שלילת החירות של אזרחי מדינת ישראל ופגיעה בחופש הקניין שלהם. אני מתנגד למתווה ועדת לוקר, מה איתכם?

שלמה מעוז, יוקר המחיה ואגדות אורבניות

הפוליטיקאי שלמה מעוז התראיין היום למגזין גלובס. בניגוד לכלכלן שלמה מעוז, בוגר האונ’ העברית בירושלים ששימש כדירקטור בחברות ציבוריות רבות במדינה, דומה שהפוליטיקאי מעוז שכח את שלמד. אני מתכוון בעיקר לפסקה הבאה מתוך הראיון, שמופיעה מייד לאחר שמעוז טוען כי יוקר המחיה “זה יותר אגדות אורבניות”:

אני כלכלן – איש של נתונים. מדד המחירים לצרכן עלה בשנה האחרונה ב-2.1%. עובדה. העניין הוא שאנשים מרגישים תמיד מה שעולה, כמו מוצרי המזון שעלו בקיץ, וזה נורא מכאיב. אבל במקביל, כמה זמן וכמה כסף לוקח עכשיו לרכוש מכונת כביסה? טלוויזיה? מכונית? מחשב? טלפון סלולרי? הרבה-הרבה פחות ממה שהיה.

נתחיל מההתחלה – מדד המחירים לצרכן מבטא (במידה מסוימת) את יוקר המחיה במדינה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס), שמפרסמת מידי חודש את המדד, עורכת מידי חודש סקרי מחירים כדי למדוד את השינוי במחירי מוצרים ושירותים המרכיבים את סל הקניות של הצרכן הישראלי. המחירים הללו משוקללים למדד לפי תוצאות “סקר הוצאות משק הבית” השנתי שמבצע הלמ”ס, שמטרתו לקבוע כיצד מתחלקות הוצאותיו של משק הבית הישראלי הממוצע.

הביטו בדו”ח הזה של הלמ”ס (PDF), המפרט את תרומתם של כל מרכיבי המדד השונים וכן את שיקלולם בסל ההוצאות של הצרכן הישראלי. מוצרי המזון אכן עלו, ומשקלם של מוצרי המזון (לרבות פירות וירקות) בסך המדד מגיע לכדי 16.8%. מחירי הדיור הרקיעו שחקים בשנים האחרונות, וסעיף הדיור (לא כולל אחזקת הדירה) אחראי על 24.4% מהשינוי במדד.

ומה לגבי המחשב של מעוז? הטלוויזיה? מכונת הכביסה? סך הציוד החשמלי לבית מסתכם ב-1.2% בלבד תרומה למדד. מכונת כביסה קונים פעם ב-5 שנים, לא כל חודש. כאשר מחלקים את העלות על פני השנים, מסתבר שתרומתה של המכונה לסך הוצאות משק הבית זניחה, בטח ובטח בהשוואה למזון או לשכ”ד החודשי. שימו לב שמתחילת השנה עלה המחיר של סעיף הציוד החשמלי לבית ב-0.6%. פחות מהעליה של המדד, אבל עדיין – התייקרות, לא הוזלה. רכב פרטי ואחזקתו? 11.9%. סעיף משמעותי יותר. אבל הלמ”ס משקלל בחוכמה לא רק את מחיר המכונית, אלא כמה עולה להחזיק בה. אחוז השינוי של סעיף זה עלה ב-2.2% שנתי, מעל לעליה הממוצעת של המדד.

אבל אפילו הנתונים הללו מוטים ומטעים. אי השיוויון במדינת ישראל מעוות כל נתון ממוצע של הוצאות והכנסות – השונות פשוט גדולה מידי. ראו, למשל, את ההודעה הזו (PDF) של הלמ”ס. החמישון התחתון, כלומר, משקי הבית העניים ביותר, מוציאים 47.2% מהכנסתם על מוצרי מזון ועל דיור. איזו נחמה הם אמורים לשאוב מדבריו של מעוז?

כדי להיות הוגן, חשוב להדגיש כי אם רצה מעוז להגן על נתניהו, כל שהיה צריך להגיד היא שהעליה במדד מושפעת בעיקר מ-2 סעיפים מרכזיים, מחירי המזון ומחירי הדיור. מחירי המזון עלו בכל העולם כחלק מתהליכים מאקרו כלכליים גלובליים (הסינים החליטו שבא להם לאכול בשר, האמריקאים החליטו לחייב בחוק שריפה של תירס) ומחירי הדיור בעולם הם תולדה של סביבת ריבית נמוכה (הנגיד, ובעקיפין הכלכלה העולמית. פישר לא יכל להשאיר את הריבית גבוהה כאשר כל העולם מוריד אתה לאפס) והיעדר היצע קרקעות, אחריות שמגולגלת לפיתחן של ממשלות ישראל לפחות עשר שנים אחורה.

בקיצור, ביבי אשם או לא אשם, יש יוקר המחיה. לקרוא לסבל של אנשים “אגדה אורבנית” לא יעזור למועמד הטרי. בהצלחה בפוליטיקה.

בעבור חופן פופקורן

אתמול דווח כי ועדת הכלכלה, בראשות כרמל שאמה-הכהן, אישרה להצבעה תיקון חקיקה שיאסור על בתי קולנוע, אולמות מופעים ומגרשי ספורט למנוע מלקוחותיהם להכניס מזון ושתייה. הידיעה ב-Ynet דיווחה, בין היתר, כי:

“ביטול האיסור נכלל בין יתר סעיפי החוק החדשים שיעלו להצבעה סופית במליאת הכנסת בימים הקרובים, ויהוו את “כיפת הברזל שתגן על הצרכנים, ותעניק תרופה מיידית לכל עוולה צרכנית”, כדברי יו”ר הוועדה ח”כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד). החוק מרחיב את סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן במשרד התמ”ת, ומאפשר לה להטיל על עוסקים עבריינים קנסות מנהליים עד 50 אלף שקל […] אפרים ליפשיץ, סמנכ”ל השיווק של רשת בתי הקולנוע גלובוס-מקס, אמר כי הם מתפרנסים ממכירת מזון ושתייה ולא מתביישים בזה, שכן זו ההצדקה היחידה לקיומם. “האיסור הזה יפגע פגיעה אנושה שלא תהייה לה תקומה ברמה העסקית”…

קשה לי להחליט אם מדובר בפופוליזם או בניסיון אמיתי להגן על הצרכנים, אבל בכל מקרה, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, וזוהי הצעת חוק שעלולה לגרום לכולנו להפסיד. מדובר בעוד ניסיון אידיאולוגי של חלק מהמחוקקים “להגן על הצרכן” ויהי מה. אני מניח שרובנו מתעצבנים כאשר אנחנו משלמים מחיר גבוה על כוס תרכיז קולה ומים בבתי הקולנוע, ולא יכולים להכניס בקבוק זול בהרבה שנרכש בפיצוציה ממול, אבל מבחינת חברי ועדת הכלכלה מדובר באיום קיומי על הצרכנים. אחרת – מדוע צריך “כיפת ברזל”, כדברי שאמה-הכהן?

מחירי פופקורן בבתי קולנוע

כיפת ברזל?
ginnerobot (flickr) – CC

הכלכלה של בתי הקולנוע

מכירות המזון והמשקה מהוות חלק משמעותי מתמהיל ההכנסות של בתי הקולנוע. משה גרדינגר, מנכ”ל רשת רב-חן ויס פלאנט התייחס לכך בישיבת ועדת הכלכלה בשנה שעברה (קובץ RTF) ואמר שהרווח הגולמי של בתי הקולנוע על מוצר כמו פופקורן הוא בסביבות 80%. זהו מרווח גבוה משמעותית מזה שמקבלים בתי הקולנוע על מחירי הכרטיס, למשל. גרדינגר טען את הדברים הבאים (שמשום מה לא זכו להתייחסות הועדה באותו פרוטוקול):

“צריך לזכור שבמחירי כרטיסים, חצי ממחיר הכרטיס הולך לחברת הסרטים […] 37 שקלים, אחרי שאתה מוריד את המע”מ, מוריד 2.5% של עידוד הסרט הישראלי, מוריד חצי אחוז לאקו”ם, מוריד אלף ואחד דברים מסביב, אתה משלם עוד חצי בערך לבעל זכויות הסרטים, שזה הסטודיואים האמריקאים, מפיקי הסרטים הישראלים…”

גרדינגר גם ציין שבכל מבצעי כרטיסי האשראי, כמו מבצעי ה-1+1 למיניהם, הסיבסוד נעשה כמעט כולו על ידי בתי הקולנוע עצמם.

המודל העסקי של בתי הקולנוע הוא מודל מעניין בפני עצמו, מכיוון שהוא מהווה מעין אבולוציה של מודל מחיר הכניסה החינמי ועלויות שימוש גבוהות (Freebie Marketing). מודל זה נפוץ עבור מוצרים כגון מדפסות דיו וסכיני גילוח. המוצר עצמו, דהיינו מדפסת הזרקת הדיו או הסטיק של סכין הגילוח, נמכרים במחירים זולים מאוד, כאשר המטרה היא לקדם את השימוש במוצר. לאחר שהמוצר נקנה, והלקוח נהפך ללקוח “שבוי”, הוא רוכש בעלות גבוהה את מחסניות הדיו או הסכינים עצמם. אני טוען “אבולוציה” מכיוון שבניגוד למדפסות או סכיני גילוח, הלקוח לא צריך לקנות פופקורן או קולה כדי לראות את הסרט. מדובר במוצר נלווה שנמכר בנפרד. בתי הקולנוע סומכים על “חוויית הקולנוע” כדי לשכנע את הלקוחות לרכוש מזון ושתייה במחירים גבוהים למרות שאין להם בהכרח צורך בכך כדי לצפות בסרט.

בעיני ועדת הכלכלה מודל עסקי זה הוא “סבסוד צולב”, כלומר מצב בו מכירות לאוכלוסיה מסוימת במחיר גבוה ממחיר העלות מסבסדות מחירי הפסד המוענקים לאוכלוסיה אחרת. סבסוד צולב היא, מסתבר, תופעה שלילית. שאמה-הכהן תקף בועדה כך:

אין בעיה, תתמחר את זה בכרטיס. יש גם חלק מבתי הקולנוע שטוענים שמחיר הכרטיס מסובסד על ידי מחיר הפופקורן. אני לא אוהב את הבלבול והערבוב – זו הטעיה של הצרכן. יקר לך? יש לך עלויות שאתה לא יכול להתחמק מהן? תמחר את הכל בכרטיס הכניסה. כל מוצר, תתמחר אותו באופן הוגן. סבסוד צולב כזה הוא מטעה, הוא פוגע בצרכן. אם אתה אומר שמקום מסוים פתוח חודש בשנה, ויש לו עלויות על התקופה שבה הוא לא פועל, אז שכרטיס הכניסה יהיה יותר יקר.

הבעיה עם סבסוד צולב היא ששיטה זו נהוגה בעיקר על ידי הממשלה. כל מערכת השירותים הממשלתיים בנויה על עיקרון הסבסוד הצולב. תחבורה ציבורית במקומות מרוחקים בארץ, לדוגמא. בחלק מהמקומות לא קיימת שום הצדקה כלכלית להפעלת הקו, ולכן הוא מסובסד על ידי הקווים העמוסים של האזורים המפותחים יותר. אני בספק אם יהיה חבר כנסת אחד שיעז להציע שמחיר הנסיעה באוטובוס ברמת הגולן יהיה גבוה יותר מכיוון שרוב הזמן הוא איננו רווחי.

מקרה לדוגמא – Regal Entertainment

אבל אני מעדיף להתמקד בכלכלה של בתי הקולנוע, ולכן פשפשתי בדוחות הכספיים של חברת Regal Entertainment. מדובר ברשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, ונכון לזמן כתיבות שורות אלו, היא מציגה ב-519 בתי קולנוע ב-37 מדינות בארצות הברית. בשנה האחרונה פקדו את בתי הקולנוע של החברה כ-211 מליון לקוחות. למזלנו, RE היא גם חברה ציבורית, כך שהיא מחויבת לדווח על תוצאותיה לציבור. ראו לדוגמא את הגרף הזה, המציג את חלוקת הכנסות החברה בשלוש השנים האחרונות בין מכירות כרטיסים, מזון ומשקה ושונות (במיליוני דולרים):

התפלגות הכנסות (ברוטו) של Regal Entertainment

מקור נתונים: דוחות שנתי מבוקר Regal Entertainment K-10

ניתן לראות כי ההכנסות ממזון ומשקה מהוות כ-26% מתמהיל ההכנסות של העסק. מספרים דומים סיפק גרדינגר בדבריו לוועדה. אבל חשיבות מכירות המזון והמשקה לבתי הקולנוע מובנת רק כאשר מסתכלים על הרווחיות נטו של Regal Entertainment. לצורך כך עלינו לחסר מהכנסות הכרטיסים את עלות המכירה שלהם, הנובעת מהתשלום למפיצים ופרסום הסרט, ומהווה על פי דוחות החברה כ-51% מסך ההכנסות בתחום. במקביל, נוריד את עלויות המכירה של המזון והמשקה, אשר מהווים בסך הכל כ-14% מההכנסות. התמונה שמתגלה היא שהרווחים נטו הנובעים ממכירת מזון ומשקה מהווים כשליש מסך רווחי החברה. זה כבר סכום שקשה להתעלם ממנו. עכשיו, Regal Entertainment הם רשת בתי הקולנוע הגדולה ביותר בארצות הברית, וסביר שיש להם כוח מיקוח רב מול הוליווד. אינני יודע מה יכולת המיקוח של בתי הקולנוע הישראלים לעומתם, אבל יש להניח שמתח הרווחים הישראלי ממכירת כרטיסים נמוך יותר.

וזו בדיוק הסיבה למחירי המזון הגבוהים (או “המופקעים”, לדברי הועדה). הסרט נועד למשוך את הלקוחות למתחם. מתוך כל שקל שנגבה במחיר הכניסה, פחות מ-50 אגורות נכנסות לכיס בית הקולנוע. אבל כאשר נכנסנו לסרט והחלטנו לקנות פופקורן וקולה, בערך 80 אגורות מכל שקל תמצאנה את דרכן לכיס הבעלים. מכיוון שבתי הקולנוע יכולים למכור את המזון והשתייה רק בפרקי זמן קצרים (רוב האנשים מגיעים לאולם כ-10 דקות לפני תחילת הסרט) בתי הקולנוע נאלצו למצוא דרכים יצירתיות כדי להגדיל את הזמן העומד לרשות לקוחותיו ברכישת מזון. זו הסיבה שהיום מעודדים אותנו להזמין באינטרנט ולכרטס במקום או להדפיס את הכרטיסים בבית, וזו גם הסיבה לכך שיש בערך רבע שעה של פרסומות בתחילת הסרט.

אחרית דבר

יהיה מעניין לראות אם הצעת החוק תאושר בסופו של דבר. אם היא תעבור, בתי הקולנוע יצטרכו לעשות חושבים – האם להוריד את מחירי המזון והשתייה או להשאיר אותם ברמתם הנוכחית. סביר שרוב הלקוחות עדיין יעדיפו לרכוש בדוכני בתי הקולנוע. שיעור מכירות המזון והמשקה בבתי קולנוע אשר מאפשרים ללקוחותיהם להכניס מזון ומשקאות, ושל בתי קולנוע האוסרים זאת על הלקוחות, הוא יחסית זהה. מרבית בתי הקולנוע ממוקמים בקניונים או במתחמים שבבעלות בתי הקולנוע (כגון הסינמה-סיטי), ולכן הם יכולים למנוע ממתחרים להציע מזון או שתייה זהים מרחק מטרים ספורים מבתי הקולנוע. במידה ותרחיש אחר יתממש, הציבור יצטרך להתחיל להתרגל למחירי כרטיס גבוהים יותר, כדי שהתמחור יהיה “צודק יותר”. אותי יותר מטרידה המחשבה על הניחוח שיעטוף אותי בעת שאנשים שיושבים לידי בקולנוע ינגסו בסביח עם עמבה או בסנדוויץ’ טונה עסיסי מהקיוסק ממול.

לעיון נוסף: 

The Role and Determinants of Concession Sales in Movie Theaters: Evidence from the Spanish Exhibition Industry (Gil et Hartmann) (2007) [PDF]