הכנסה בסיסית: סקירת ניסויים

רעיונות כלכליים הם עניין של טרנד. כיתבו בלוג כלכלי ועקבו אחר הצעות לסדר כלכלי ציבורי חדש אשר עולות לסדר היום ותוכלו לזהות עד מהרה שאין הרבה חדש תחת השמש. מסיבה זו אינני מתרגש כאשר תכנית עתיקה כמו “הכנסה בסיסית אוניברסלית” עושה הופעות אורח בעיתונות הכלכלית ובשיח הציבורי. אמת, הרבה השתנה מאז שתומאס פיין, מאבותיה המייסדים של ארצות הברית, הציע בספרו “זכויות האדם” לשלם קיצבה במזומן לכל אזרח מעל גיל 50 ללא התניה סוציאלית, אך בסיסו של הרעיון הוסיף להתגלגל לאורך ההיסטוריה ולהופיע בנקודות שונות בזמן.

רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית מדבר על תשלום קיצבה אחידה על ידי המדינה לכל אדם בוגר בחברה באופן שאינו תלוי במידת עושרו, והוא זוכה לתמיכה משני הצדדים של המפה הפוליטית והכלכלית. התמיכה הזו, כפי שנראה בהמשך, היא שטחית בלבד, ונובעת מכך שכל צד מפרש את הרעיון בצורה שונה. אם נשים את כלל התומכים ברעיון סביב שולחן עגול יתגלו הפערים עד מהרה. סלע המחלוקת העיקרי בין הקבוצות הוא בגורלה של מערכת הרווחה הקיימת. מחד, כלכלנים מהצד הימני של המפה רואים את ההכנסה הבסיסית כמערכת שתחליף את כל תשלומי הרווחה שהמדינה מעניקה היום (קצבאות ילדים, נכות, זקנה, סעד ועוני) בסכום אחיד שמגיע לכולם. מאידך, תומכים מהעבר השמאלי סוציאלי עדיין מעוניינים במערכת קצבאות נוספת “המשלימה” את ההכנסה הבסיסית (ולחלוטין בלתי אפשרית מבחינה תקציבית, אבל מותר לחלום).

הכנסה בסיסית תייצר תמריצים חיוביים להקטנת האבטלה, כמו ביטול מלכודת האבטלה ומנגד תמריצים שליליים שיגדילו את האבטלה, כי מי רוצה ללכת לעבודה כל יום אם הצ’ק מהממשלה מגיע בדואר? מי מהתמריצים “ינצח”? האם ניתן לקיים מנגנון של הכנסה בסיסית ללא תנאים מבלי להפוך למדינה של פרזיטים? ובכן, שנת 2017 מתגלה כ”שנת הפיילוט” של הרעיון, עם לפחות שני ניסויים מרכזיים שמתקיימים כבר מתחילת השנה, ואשר נועדו לבחון את הפיזיביליות שלו. לפני שנבחן אותם, אני מציע מספר קריטריונים למדידת איכות.

הקריטריונים 

  1. הניסוי צריך להיות אקראי ככל הניתן

בחירת האנשים המשתתפים בניסוי אשר יקבלו קצבת הכנסה בסיסית צריכה להיות עיוורת כדי למנוע הטיית בחירה. אם נבחר מתמודדים רק מאזור גיאוגרפי מסוים, או משכבת גיל אחידה או “אנשים ששירתו בגולני” אזי נכניס עיוותים למדגם בצורה שלא ייצג בצורה אמינה את כלל האוכלוסייה. זה נשמע פשוט, אבל בניסויים בקנה מידה שכזה קשה לייצר אקראיות טובה, כפי שנראה מיד.

  1. המחקר צריך להתמקד הן ביחידים והן בקהילות

יש הבדל בין להיות האזרח היחידי שמקבל הכנסה בסיסית בעיר לבין לגור בישוב שבו כולם מקבלים הכנסה בסיסית. מחקר טוב צריך למדוד את שני המצבים. יתכן שישוב שרוב אוכלוסיותו מקבלת הכנסה בסיסית יראה ירידה מהותית בתעסוקה מכיוון שתושביו יעדיפו לקחת קורסים במתנ”ס ולישון עד מאוחר, אך קבוצה קטנה של מקבלי הכנסה בסיסית בתוך ישוב שרוב תושביו לא מקבלים ימנעו משינוי הרגלי התעסוקה שלהם מחשש לסטיגמה שלילית.

  1. המחקר צריך לבחון את ההשפעות על כל משק הבית

יתכן כי בן הזוג של מקבל הכנסה בסיסית במסגרת הניסוי יבחר להקטין שעות עבודה, מידע אשר ילך לאיבוד אם יבחנו את ההשפעה על מקבל ההכנסה בלבד.

  1. הימנעות מאפקט הות’ורן

כאשר הנבדקים מודעים לכך שהם נמצאים בניסוי, הם עשויים לשנות את ההתנהגות הנחקרת. האפקט הזה, המכונה (בין היתר) אפקט הות’ורן, הוא חלק ממה שעושה אותנו בני אדם, וקשה לייצר ניסוי (העומד בכללי האתיקה) אשר נמנע ממנו לחלוטין. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בניסוי פופולארי בנושא “חם” כמו הכנסה בסיסית. הנבדקים מודעים לכך שיכולות להיות השלכות חשובות על מנגנון הרווחה במדינתם כתוצאה מתוצאות המחקר בו הם משתתפים, וזה עתיד להשפיע על ההחלטות שלהם. כיצד ניתן בכל זאת לצמצם את ההשפעה על הניסוי? צריך לצמצם לאפס את ההתקשרות בין הנבדקים לחוקרים במשך כל תקופת הניסוי, ולא לספק שום מידע או פידבק לנבדקים.

הניסויים

כעת נבחן שלושה ניסויים שרצים כיום בעולם: הניסוי הממשלתי בפינלנד, שהוא הניסיון הרציני ביותר עד כה לבחינת ההכנסה בסיסית, הניסוי בקניה – שאמנם מתמקד יותר ביכולת של הכנסה בסיסית להוציא קהילות מעוני, אך צפוי להיות הניסוי המקיף ביותר מבחינת כמות הנבדקים, והניסוי הקטן באוגנדה, שלא באמת עומד בקריטריונים איכותיים של ניסוי וגם מתמקד בעיקר בנתונים אנתרופולוגים וסוציולוגים, לאו דווקא כלכליים.

פינלנד

הניסוי הפיני הוא ככל הנראה הניסוי הגדול והמשמעותי ביותר שמתבצע כיום. הניסוי מנוהל על ידי רשות הביטוח הלאומי הפינית החל מינואר 2017 ועתיד להימשך שנתיים. מטרתו היא לבחון את ההשפעה של הכנסה בסיסית על השתתפות בשוק העבודה. הרשות לא תפרסם ממצאים עד לאחר סיום תקופת הניסוי ולא תערוך ראיונות עם המשתתפים עד לסיום הניסוי.

לצורך הניסוי נבחרו 2,000 איש בין הגילאים 25-58 בצורה אקראית, מתוך מאגר של אזרחים מובטלים אשר קיבלו דמי אבטלה בנובמבר 2016 (מתוך סך הכל 175,000 איש, אשר ישמשו כקבוצת השוואה). ההשתתפות בתכנית הייתה מנדטורית מתוקף החוק. נשים לב שבחירת האוכלוסייה איננה אקראית באמת – יש להניח שהתפלגות המקצועות, הגילאים וסוגי האנשים אשר מקבלים דמי אבטלה שונה מהתפלגותם באוכלוסיה.

המשתתפים בניסוי מקבלים מידי חודש הכנסה בסיסית בלתי תלויה של 560 אירו (פטורים ממס).

מלבד השתתפות בשוק העבודה, מתכוונים החוקרים למדוד גם הוצאה על תרופות ובריאות, ושונות ההכנסה לאורך התקופה.

הניסוי הפיני הוא ככל הנראה הניסוי הטוב ביותר שמנוהל כיום כדי לבחון את ההשפעה של הכנסה בסיסית, ועם זאת, הוא לא חף מבעיות. ראשית, אוכלוסיית הניסוי לא אקראית אלא מורכבת מאנשים שדיווחו על אבטלה. כלומר, הניסוי לא בוחן את ההשפעה של קבלת הכנסה בסיסית על אדם מועסק. בנוסף הניסוי בודק את ההשפעה על יחידים בלבד, וזאת בניגוד לרצון המקורי של עורכי הניסוי, לבצע ניסוי מקביל על קהילות שלמות. המציאות התקציבית הכתיבה ניסוי מצומצם יותר, וחבל. לבסוף, אפקט הות’ורן. עורכי הניסוי בהחלט עושים כמיטב יכולתם כדי לצמצם את התקשורת עם הנבדקים ואף שומרים את פרטיהם בסתר, אבל זה לא מונע מחלק ממשתתפי הניסוי לגשת לעיתונות ולהתראיין בנושא. הניסוי הוא נושא חם מאוד בתקשורת במדינה ועורכי הניסוי כבר הזהירו כי תשומת הלב התקשורתית פוגעת להם בעריכת הניסוי.

קניה

הניסוי בקניה מתבצע על ידי עמותת צדקה אמריקאית בשם GiveDirectly. מטרת הניסוי היא להעניק הכנסה בסיסית לבערך 26,000 קנייתים תושבי כפרים באזורים הלא מפותחים. עורכי הניסוי מתכוונים להעניק את התשלום החודשי בסך של בערך 21$ בחודש (כחצי מההכנסה הממוצעת באזור) לכל התושבים של כ-200 כפרים שישתתפו בניסוי. נכון להיום, רק כפר אחד, בן 95 תושבים, משתתף בניסוי שיימשך 12 שנה, אך הארגון טוען שבקרוב יצטרפו כל שאר הנבדקים.

הכפרים בניסוי יחולקו ל-4 קבוצות, רק 3 מתוכן יקבלו הכנסה בסיסית: הקבוצה הראשונה תקבל הכנסה בסיסית חודשית מובטחת למשך 12 שנים, השנייה למשך שנתיים בלבד, והקבוצה השלישית תקבל סכום חד פעמי השווה ערך לכל התשלומים החודשיים למשך השנתיים. בצורה הזאת, רוצים מארגני הניסוי לראות את חשיבות הבטחת ההכנסה הבסיסית לטווח ארוך על החלטות הנבדקים, וכיצד קבלת הכסף כמענק גדול חד פעמי (בדומה לזכייה בלוטו) משנה את ההתנהגות של התושבים.

המידע נאסף בצורה שוטפת, וכולל ראיונות תכופים עם הנבדקים.

יש מספר בעיות מרכזיות עם הניסוי הקנייתי. בחירת הכפרים שישתתפו בניסוי בוצעה, לטענת עורכי המחקר, בצורה אקראית. אבל ההתמקדות בכפרים באזורים לא מפותחים מייצרת הטיית בחירה ברורה. מעבר לכך, לכפרים בקניה יש היסטוריה ארוכה של חשדנות כלפי ארגוני סיוע בינלאומיים וחוסר רצון להשתתף בתכניות כאלו. כן, יש אנשים שמסרבים לכסף בחינם. שיעור הדחייה בקרב נבדקים פוטנציאלים באזור הזה בקניה מגיע, בחלק מהמקרים, ל-40%. מכאן, לא מן הנמנע שהכפרים שכן ישתתפו בניסוי לא ייצגו נאמנה את האוכלוסייה. המעקב השוטף אחר האוכלוסייה והראיונות העיתיים גם צפויים להכניס הטיה בתוצאות המחקר: אם כל חודש-חודשיים החוקר שמשלם לי כסף ישאל אותי אם יש לי מחשבות לפתוח עסק משלי, אני אתחיל לחשוש שאם אני לא אקים איזה עסק קטן במהרה הוא עלול להתייאש ולהפסיק לתת לי כסף.

אני חייב להוסיף שאני גם לא אוהב את הפורמט של השאלות. החוקרים שואלים את הנבדקים מה הם עשו בכסף שהם קיבלו מההעברה, למרות ששאלה נכונה יותר תהיה מה הם בסך הכל עשו עם הכסף שלהם. לא מן הנמנע שהכסף שיתקבל מהכנסה בסיסית ישמש לרכישת מוצרים בסיסיים, וכסף אחר, מיגיעה אישית, יופנה לאלכוהול וסיגריות.

אוגנדה

לבסוף, הניסוי באוגנדה הוא ניסוי קטן ממדים המנוהל על ידי עמותת צדקה בלגית. תושבי כפר יחיד המונה 56 תושבים בוגרים ועוד כ-80 ילדים מקבלים קיצבה חודשית בלתי תלויה. כל בוגר מקבל 18.25$ (כשליש מההכנסה של משפחות מעוטות יכולת במדינה) וכל ילד מקבל מחצית מסכום זה. התשלומים ימשכו עד סוף 2018. מטרות המחקר הינן לבחון כיצד ההכנסה הבסיסית החודשית משפיעה על השכלת הבנות בכפר, על הגישה לשירותי רפואה, יזמות פרטית, והשתתפות במוסדות דמוקרטיים. המחקר לא משתמש בנתונים על כפר מקביל שלא נהנה מהכנסה בסיסית לצורך השוואה.

סיכום

קשה, בואך בלתי אפשרי, לערוך ניסוי במדעי החברה בתנאי מעבדה. מהסיבה הזו, תמיד יהיו בעיות במבנה של הניסוי שיפגעו באמינות התוצאות ובמסקנות הסופיות. זו האחריות של החוקרים, במידה והם מעוניינים להשתמש בתוצאות הניסוי כדי להשפיע על המדיניות הציבוריות, לצמצם את הפערים הללו למינימום. אני מאמין גדול שהסיפור החשוב והמעניין של הכנסה בסיסית איננו הראיונות התכופים עם עתידניים על כיצד רובוטים יגזלו לנו עבודה בעתיד או סוגיות “ערכיות” כאלו ואחרות, אלא נכונותם של חלק ממובילי הרעיון לבחון אותו בניסוי. אני תוהה כיצד הייתה נראית המדיניות הציבורית שלנו אם זו הייתה הנורמה בעולם.

רשומת אורח: המקורות הבאושים של חוק כלכלי בישראל

רשומת אורח מאת דרור גולדברג.

בדמוקרטיה הרשות המחוקקת אמורה לחוקק את רצון העם. לפעמים נראה שמה שבאמת קובע הוא כוחן של קבוצות לחץ משחיתות וסחטניות. אבל למעשה, ספר החוקים עב הכרס של ישראל (כ-50 כרכים) כולל הרבה חוקים שלא משקפים את רצונו של אף אחד שחי היום, בין אם הוא אזרח פשוט ובין אם הוא לוביסט. זו שארית מדורות קודמים שהמחוקקים שלנו לא טורחים לבטל או להתאים למציאות אבל יש לה תוקף משפטי כאילו נחקקה היום. לפעמים אנחנו שומעים על “אגודה עותומנית” שמאפשרת לגופים כמו ההסתדרות להיות מושחתים כמו העותומנים (חוק מ-1909) או “פקודת האגודות השיתופיות” (1933) של המנדט הבריטי. אבל המצב חמור בהרבה, כי חוקים ישנים כאלה שעדיין בתוקף בדרך כלל לא הומצאו על ידי העותומנים והבריטים בשנים הנ”ל אלא הועתקו מחוקים עתיקים עוד יותר מארצות אחרות שלא תמיד נחקקו ממניעים ראויים. מאמר זה מביא כדוגמה עצובה את סיפורו של סעיף כלכלי אחד בספר החוקים שלנו ומקורותיו הבאושים.

סעיף 489 בחוק העונשין מכריז: “מטבע או שטר שהם הילך חוקי בישראל, כל המסרב לקבלם בשווים הנקוב, דינו – מאסר שלושה חודשים”. אם זה נראה לכם לגיטימי, ברור שלא גרתם בארה”ב או בבריטניה. הדבר הבסיסי ביותר בכלכלה חופשית הוא חופש המסחר. זה לא עניינה של מדינה נאורה להגיד לי באיזה מוצרים מותר לי לסחור עם עמיתי האנשים הפרטיים בשווקים (אולי למעט נשק וסמים). המדינה גם לא אמורה להכריח אותי לקבל במסחר חפץ שאני לא חפץ בו. האם יעלה על הדעת שהמדינה תחייב אותי כל יום לקנות דגל כהוכחה לפטריוטיות שלי? אז למה אני חייב לקבל שטרות שלה? אבל אולי תאמרו: האין זו משמעותו של “הילך חוקי” (legal tender), שכל אחד חייב לקבל אותו? ממש לא. הילך חוקי (בארצנו אלה השטרות והמטבעות של בנק ישראל) הוא בסך הכל החפץ בו ניתן לפרוע חובות כספיים בדרך שתזכה להכרת בית המשפט. אם אני חייב לך “מאה שקל” מתוקף חוזה, ואני מציע (tend) לך שטר של 100 שקל אז אתה אמור לקבל אותו. אם תסרב ותבקש מבית המשפט שיכריח אותי לשלם בצורה אחרת אז תיזרק מכל המדרגות. אין לך זכות משפטית להתעקש לקבל המחאה, דולרים בשווי 100 שקל, תפוחי אדמה בשווי 100 שקל, או פרור זהב בשווי כזה. זוהי משמעותו של “הילך חוקי” בכל מדינה: הקלה בפרעון חיובים כספיים כדי שלא יוטרדו בתי המשפט. זה שונה בתכלית ממצב שבו ירקן בשוק רוצה לקבל תשלום כאן ועכשיו תמורת הירקות שעל המדף דווקא בדולרים ולא בשקלים – ונזרק בשל כך לכלא על פי סעיף 489.

Legal Tender הילך חוקי

Legal Tender הילך חוקי

אגב, למה שירקן ירצה דולרים ולא שקלים? זה הגיוני אם השקל מאבד מערכו מהר, והעדפה כזו לדולר אכן קרתה הרבה בימי האינפלציה הגבוהה שלנו שהגיעה לשיא של 450% ב-1985. כשנתקלתי לראשונה בסעיף 489 חשבתי לתומי שהוא נחקק כדי להילחם בדולריזציה העממית ההיא. לאחר מחקר לא קצר (ותודה לכם משלמי המיסים על שאפשרתם לי לעשות זאת במסגרת עבודתי באקדמיה), הנה מה שגיליתי: אינפלציה גבוהה היא אכן הסיבה המקורית לסעיף הזה, אבל לא מדובר באינפלציה שלנו אלא באינפלציה שהשתוללה … בעת המהפכה הצרפתית. החוק הועבר משם ועד אלינו על ידי כמה דורות של דיקטטורים וסוציאליסטים קשוחים.

הסעיף נחקק במקור בגלל ההמון הפריזאי הפרוע של המהפכה הצרפתית, אבל לא כדי לרסנו אלא ביוזמתו. היה זה ב-1792, שלוש שנים לאחר תחילת המהפכה. צרפת הכריזה מלחמה על מלכי אירופה ויצאה להציל את נתיניהם המדוכאים. המלחמה מומנה בהדפסת כסף, כמו שעשו בהצלחה המהפכנים האמריקאים שנים ספורות קודם לכן. הדפסה הביאה לאינפלציה, אז מוכרים בשווקים סירבו לקבל שטרות ודרשו תשלום במטבעות זהב וכסף כמו פעם. ציבור הקונים הפריזאי פנה בתלונה לנציגיו הפופוליסטיים בעיריית פריז. אלה נקראו “חסרי מכנסי הברך [היקרים]” ו”הנזעמים”, והם עתידים היו לזכות בהערצתו של מרקס. העיריה דרשה מבית הנבחרים לרסן את חוצפתם של המוכרים. הנבחרים דנו בכך בפחד רק אחרי שהאספסוף פשט על בתי סוהר וטבח באלף אסירים פוליטיים. ב-1793 המצב החמיר. השטרות איבדו מחצית מערכם ומוכרים רבים לא רצו אותם. הצעת חוק חדשה כללה איסור על מוכרים לדחות את השטרות וכן איסור לדרוש תשלום גבוה יותר ממי שישלם בהם ולא במטבעות. ההצעה עברה בקולות מפלגת השמאל שראתה בכך שוחד פוליטי לאספסוף האלים, מתוך תקווה שזה יעיף את הימין בכוח מבית הנבחרים (מה שאכן קרה כעבור חודשיים). מצב השטרות המשיך להחמיר ואיתו גם החוק. העונשים הוחמרו בהדרגה: קנס, מאסר, הוצאה להורג. השיפוט נמסר לבתי דין מהפכניים זריזים. מלשינים על עבריינים קיבלו פרסים. נאסר לדבר בפומבי נגד השטרות. המוכרים המיואשים החלו לשאול קונים מראש איך הם צפויים לשלם. אם הקונים אמרו “שטרות”, נזכרו המוכרים שבעצם אין להם סחורה למכור. ב-1794 התרגיל הזה הוצא מחוץ לחוק. באותה שנה קרס שלטון ה”טרור” (כך נקרא רשמית) של הפסיכופט רובספייר, וגם ערכם של השטרות קרס. החוק הנ”ל, שדיבר על השטרות שכונו assignat ולא על “כסף” באופן כללי, פקע איתם.

הלך חוקי מהפכה צרפתית

בתמונה: רובספייר מאבד את הראש

החוק הוחזר לחיים על ידי משוגע אחר. נפוליאון ציווה על משפטניו להכין חוק עונשין חדש, וזה שיקף את ערכי המשטר, בהם דיכוי ברוטלי של כל התנגדות לקיסר המגלומן. אותם משפטנים היו מעורבים במהפכה וחוקיה, והכירו את החוק שאסר לדחות את כספו של השלטון. הם החיו את החוק הזה כדי לעודד צייתנות לשלטון החדש. מציעים לך כתשלום כסף של הקיסר? קבל אותו, נתין קטן, וסתום את הפה. הפעם לא הייתה מטרה להקל על מימון אינפלציוני של המלחמות כי נפוליאון לא רצה לשחזר את האסון הפיננסי של העשור הקודם. הוא מימן את מלחמותיו על ידי שוד הארצות שכבש. החוק בגירסתו החדשה, עם עונש קנס, נכנס לחוק העונשין של 1810.

גורש נפוליאון, ואחריו באו שלושה מלכים. באביב העמים (1848) מרדו עמי אירופה בדיקטטורים וניסו להקים דמוקרטיות (נשמע מוכר?). צרפת הקימה את הרפובליקה השניה והבוחרים הטפשים בחרו כנשיא את האדם הכי פחות מתאים (נשמע מוכר?). היה זה אחיינו של נפוליאון שבמהרה ביטל את הרפובליקה והפך לקיסר נפוליאון השלישי. הוא חיקה את מורשת דודו בכך שהתערב בארץ הקודש והסתכסך עם רוסיה. מטעמי יעילות, הוא שילב בין השניים. המלחמה שפרצה על רקע המקומות הקדושים ידועה כמלחמת קרים (נשמע מוכר?). לאחר שצרפת ובריטניה עזרו לעותומנים לנצח את רוסיה, הם דרשו מהעותומנים רפורמה חקיקתית כדי שהנוצרים בארץ ישראל יחיו תחת מערכת חוקים נאורה. העותומנים צייתו והעתיקו חוקים מהמערב ובעיקר מצרפת, כולל חוק העונשין. ההעתקה לא הייתה עיוורת ומוחלטת. כל סעיף נדון לגופו. סעיף הכסף הועתק כי אופי המשטר העותומני היה דומה לזה של הדיקטטורים הצרפתים. חוק העונשין (1858) הוחל בכל האימפריה, כולל ארץ ישראל, ומה שיותר חשוב לענייננו – גם בקפריסין.

בריטניה שלטה בקפריסין בפועל מ-1878 ורשמית מ-1914. לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו הבריטים לבסס את שלטונם במה שנהייתה עוד מושבה מני רבות. הוחלט להחליף את חוק העונשין העותומני בזה שהיה נהוג במושבות בריטיות באפריקה. החוק הבריטי-אפריקני התבסס על המשפט הבריטי, וכמובן שלא היה בו סעיף כסף כנ”ל, שהרי הבריטים היו אבירי החופש הכלכלי. רובו של חוק העונשין העותומני הושלך לפח בקפריסין, אבל מעט מאוד סעיפים שלו אומצו בחוק הפלילי הקפריסאי (1928), ובהם סעיף הכסף. למה? הבריטים לא התכוונו ליצור אינפלציה ולא הביאו אידיאולוגיה של התערבות במסחר. אבל הם רצו לבסס את שלטונם על אוכלוסיה בלתי לויאלית שברובה רצתה סיפוח ליוון והיו בה קומוניסטים שרצו לחבל בכלכלה. סעיף הכסף גוייס לצורך השלטת משמעת על האוכלוסיה הבעייתית, שעתידה הייתה להתפרע ולשרוף את בית המימשל ב-1931.

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד (לחצו להגדלה)

מהלך דומה של החלפת החקיקה העותומנית קרה גם במנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-1929 קיבל המשפטן הבכיר של המשטר, נורמן בנטוויץ’, הוראה לנסח חוק פלילי שיבוסס על החוק הקפריסאי הטרי. בטיוטה הראשונה שהכין, במאי 1929, בנטוויץ’ אימץ את סעיף הכסף, מסיבות דומות לאלה שבקפריסין. בהמשך השנה התרחשו הפוגרומים (“מאורעות”) שהיכו בהלם את המשטר. כדי לשדרג את סמכות האימפריה לאחר האנרכיה הקצרה, בנטוויץ’ הכין חקיקה נרחבת של לחימה בהסתה, עונשים קולקטיביים, ועוד מטעמים מסורתיים של האימפריה הבריטית הנאורה. הוא אפילו גייס למאבק את סעיף הכסף שהפך בטיוטה הבאה של החוק הפלילי מסתם סעיף בפרק “עבירות קלות” לחלק מסעיף “עבירות נגד סמכות המשטר” עם עונש מאסר. בנטוויץ’ היה יהודי ציוני וזה היה בעוכריו: אחרי שנורה ונפצע על ידי ערבי, הבריטים פיטרו אותו (והוא מונה למרצה באוניברסיטה העברית). כשנרגעו הרוחות, המחליף שלו החזיר את סעיף הכסף לממדיו הטבעיים, וכך נחקקה פקודת החוק הפלילי ב-1936.

עם הקמת מדינת ישראל לא היה זמן לחוקק חוק פלילי חדש, והכנסת ביטלה רק את העונשים הבריטיים הטראומטיים של מוות (למעט נאצים) ומלקות. הפקודה המנדטורית נשארה על כנה, ורק ב-1965 הוגשה הצעת חוק מטעם משרד המשפטים לרפורמה מקיפה בה. רק שלושה סעיפים ש”התיישנו” בוטלו, בהם ניסיון התאבדות והזמנה לדו-קרב (בחיי). הוצע גם שבכל העבירות הקלות יהיה עונש מאסר ולא קנס. ב-1966 התקבלה ההצעה ברובה כלשונה, וסעיף הכסף לא רק ששרד את הרפורמה אלא אפילו קיבל עונש משודרג של מאסר – לראשונה מאז הטרור הצרפתי.

ימי מפא"י העליזים - עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

ימי מפא”י – עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

מדוע לא בוטל הסעיף ב-1966? הוא נשמר על ידי רצף של דיקטטורים מאז נפוליאון, והרי כאן כבר הייתה מדינה דמוקרטית. אכן דמוקרטיה, אבל היו אלה ימי מפא”י. את הצעת החוק הגיש לכנסת שר המשפטים דב יוסף, הידוע לשמצה כ”שר הצנע” מראשית המדינה. בתפקידו הרשמי כשר האספקה והקיצוב (הראשון והאחרון) הוא הוכיח התלהבות קומוניסטית לפקח על כל עסקה ומחיר במשק ודחף את רוב הכלכלה לשוק השחור. לא היה זה אדם שחופש כלכלי יקר לליבו, וסעיף הכסף התאים לו כמו כפפה ליד המתערבת בגסות בכלכלה. שלטון מפא”י בז לחופש כלכלי בכלל ולחופש מונטרי בפרט. אסור היה להחזיק דולרים. נוסעים לחו”ל הורשו להוציא רק מעט דולרים, אפילו אם ברחו לצמיתות מגן העדן הסוציאליסטי, ורובם פנו לשוק השחור ליד סניף בנק ישראל בתל אביב. ככלל לא היה זה עידן ליברלי באף תחום, כמתבקש מ”גבולות אושוויץ”. ערביי ישראל היו עדיין תחת ממשל צבאי עד לסוף 1966.

תפקיד נוסף בהישרדות סעיף הכסף יש למשפטנים יוצאי גרמניה שעסקו בהצעת החוק. בין העולים מגרמניה היו הרבה משפטנים, והם שלטו ללא עוררין במערכת המשפט הישראלית בדור הראשון שלה. בתיקון פקודת החוק הפלילי עסקו מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים אורי ידין (נולד כרודולף היינסהיימר) ושופט בית המשפט העליון חיים הרמן כהן. פרופ’ יורם שחר, כיום במרכז הבינתחומי, הראה במחקריו שהם ניצלו את עמדותיהם הבכירות כדי להכניס בעורמה אידיאולוגיה משפטית גרמנית לחוקי ישראל. אידיאולוגיה זו כללה תיעוב של חופש המסחר ה”מופקר” שהביאו הבריטים לארץ. ככלל, ידין וכהן העדיפו משמעת וציות על פני חופש אישי. כהן, לפני שהמציא עצמו מחדש כאביר זכויות האזרח, היה אנטי-ליברלי להחריד כיועץ משפטי לממשלה לאורך כל שנות ה-50. פסקי דין מפורסמים שבהם הפסיד בבג”ץ כנציג הממשלה – ושאותם לומד היום כל סטודנט למשפטים – הבטיחו לכולנו את שלטון החוק, חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש העיתונות, וחופש ממאסר שרירותי, הרבה לפני שנחקקו חוקי יסוד נאורים. ידין כתב בטיוטת הכרזת העצמאות סעיף מדאיג הדורש מהאזרחים “משמעת”, והדברים שכתב בפרשת אלטלנה נשמעים טוב יותר בגרמנית. אוסיף, בזהירות פחדנית של תקינות פוליטית, שאולי (אולי!) יש קשר לכך שהאימרה הייקית המכוננת היא “סדר צריך להיות”. לידין וכהן, אם כן, לא הייתה שום בעיה עם סעיף שפוגע בחופש המסחר וכופה סדר בשווקים וצייתנות של המוכרים.

מאז 1966 לא השתנה שום דבר מהותי. ב-1977 הפכה פקודת החוק הפלילי המנדטורית לחוק העונשין, וסעיף הכסף קיבל את המספר 489. למחוקקים לא אכפת מהחוק העיקרי שבגללו או בזכותו אנשים נכנסים לכלא. מדי פעם יש תיקון פה ושם, אבל חקיקת חוק עונשין חדש לא מעניינת אף אחד.

מה החשיבות של הסיפור הזה? אודה שסעיף 489 לא ידוע כמעט לאף אחד, ולא ידוע לי אם ומתי מישהו הועמד לדין לפיו. אבל לקיומו של הסעיף יש חשיבות מעשית וסמלית. מבחינה מעשית, יכולה הממשלה מחר להחליט על אינפלציה של אלף אחוז (חוק בנק ישראל החדש לא ימנע זאת), ומשרד המשפטים יוכל להשתמש בסעיף זה כדי למנוע מאיתנו לברוח לדולר ולהעמיד את הממשלה הסוררת במקומה. מבחינה סמלית, יש בתוקף סעיף הזוי שמקומו לא יכירנו במדינה עם חופש כלכלי ופוליטי, ועוד בחוק העונשין עם עונש מאסר. זה מביך אותי כישראלי כי חוקים כאלה נפוצים כמעט רק בעולם השלישי. אלה סיבות מספיקות לביטול הסעיף, והדבר אפשרי, כפי שהוכיחה הקהילה ההומוסקסואלית שהביאה לביטול הסעיפים הנשכחים נגדה בחוק העונשין. ביטול הסעיף צריך להיות חלק קטן מחוק חופש כלכלי מקיף שצריכים ליזום הארגונים העוסקים בקידום העניין – המפלגה הליברלית, פורום קהלת, עומר מואב, ומכון ירושלים לחקר שווקים.

לא כל חוק ישן או זר הוא פסול בעיקרון. יכול להיות חוק נפלא מסין או מהתלמוד, אבל הסיכוי שחוק מתאים למציאות ולאידיאולוגיה שלנו פוחת עם השנים ועם המרחק התרבותי. הסעיף הנדון חוקק, אומץ, ושרד כדי לקדם מטרות שהיום נראות לרובנו פסולות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. הסעיף הזה צריך ללכת כי הוא לא ראוי כאן ועכשיו. תפקידה של ההיסטוריה המשפטית (מה שקראתם לעיל) הוא להוסיף למוטיבציה את מימד הבושה. ברמת המאקרו, זו אנקדוטה שמלמדת משהו מדאיג על ספר החוקים שלנו. עוד כמה שלדים עבשים כאלה מתחבאים בו ומשקפים את ההיסטוריה הדיקטטורית/סוציאליסטית של אירופה ושלנו? רבים מהם בוודאי כן משפיעים בפועל על הכלכלה.

מה שבטוח, לו היו יודעים מנהיגי הטרור הצרפתי של 1793 שמדינת יהודים נאורה תשמור את אחד מחוקיהם אחרי תשעה דורות, הם היו מתים מצחוק עוד לפני שהגיליוטינה הורידה להם את הראש.


דרור גולדברג הוא מרצה בכיר במחלקה לניהול ולכלכלה באוניברסיטה הפתוחה. לאתר האישי.

מאמר זה מבוסס על:

Goldberg, Dror. “Forced Money: Legal Development of a Criminal Economic Rule”. 

Comparative Legal History, vol. 4, issue 2, pages 162-180, 2016

בואו נגרום לאנשים לאהוב מיסים

Taxation is just a sophisticated way of demanding money with menaces.” – טרי פראצ’ט, השומר

יש לי וידוי: אני שונא לשלם מיסים.

השמועות מספרות שאני לא היחיד – אין דבר מרתיח יותר מאשר להתבונן בתלוש המשכורת שלכם ולראות כיצד השכר המשולם נחתך וקטן על ידי “מס הכנסה”, “ביטוח לאומי”, “מס בריאות” ושאר מרעין בישין. לפעמים אני תוהה אם לא היה עדיף לו היה כאב הלב נחסך ממני, ובתלוש היה מוצג הסכום נטו בלבד.

שנאת המיסים היא טרגדיה, מכיוון שהחברה שלנו כיום בנויה במידה לא מבוטלת על “תרומתם הכפויה” (כך המרצה שלי למאקרו כלכלה בתואר הראשון הגדירה את המיסוי…) של אזרחי המדינה ותושביה. הדיון נסוב היום בעיקר סביב הקטנת מיסים ורמת השירותים שהממשלה מעניקה. האזרח המצוי (כזה שאינו חולק אידיאולוגיה ליברטריאנית מסוימת) ירצה לקבל שורה של שירותים איכותיים מהממשלה, כגון בריאות, חינוך, תשתית, הגנה, משפט ועוד – ולשלם עליהם כמה שפחות.

הפרדוקס לפיו האזרחים רוצים להקטין מיסים ולהגדיל את ההוצאה הציבורית איננו חדש, ובלט במיוחד במחאת הקיץ העליזה של 2011. מצד אחד זעקו האזרחים כנגד יוקר המחיה, ומצד שני דרשו שירותים ציבוריים איכותיים ושורה של מענקים וסיועים מצד הממשלה שיחייבו העלאת מיסים. נפנופי ידיים וטיעונים בסגנון “זה לא גודל התקציב אלא חלוקת התקציב, צריך להוסיף לחינוך ולקחת מהחרדים/מתנחלים/ועדים/נמלים/וכו'” או “צריך להגדיל מיסים על העשירים, שיתרמו יותר” נשמעו גם כן.

מדוע אני ושאר המדינה שונאים לשלם מיסים?

אני טוען שמשלם המיסים סובל מכיוון שהוא מקבל את המקל, אך לא את הגזר – זה האחרון שמור אך ורק לפוליטיקאי. אף משלם מיסים לא הוזמן מעולם כדי לגזור סרט ולחנוך אגף חדש בבית חולים או כביש חדש שנסלל, ותמונתו של אף משלם מיסים לא התנוססה מעל דפי העיתון עם כותרת המכריזה כי בזכותו קשישים יקבלו עוד 36 ש”ח קיצבה בחודש. הכבוד הזה שמור אך ורק לאנשים שלוקחים מאיתנו את כספי המיסים.

היש אומלל ממשלם המיסים? למעשה כן: חייל חובה במדינת ישראל.

מיסים זה הכי אחי

חיילי החובה במדינת ישראל הם קבוצה של מבוגרים צעירים שרק לאחרונה ניתנה להם זכות הצבעה. הם מגויסים בכפיה למוסד לא דמוקרטי, חלק ניכר מחירויותיהם נגזל מהם, מצופה מהם לשרת תקופה של בין שנתיים לשלוש שנים בתנאים לא סימפטיים ואף לסכן את חייהם ואת שלמות גופם בשביל שאר האוכלוסייה. בתמורה הם מקבלים כמה מאות שקלים בחודש, נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, והנחה של שני שקלים על שווארמה בתחנה המרכזית החדשה. עסקה די גרועה, אתם חייבים להודות.

ולמרות הכל, אנשים מתגייסים. מרצונם! ומתחרים ביניהם על הזכות להגיע ליחידות בהן הסיכוי שיהרגו גדול יותר. וההורים שלהם גאים בהם על כך. מתי בפעם האחרונה אמא שלכם סיפרה בגאווה שהילד שלה שילם הרבה מיסים?

מדוע אנשים רוצים להתגייס לצבא? ובכן, אנחנו כחברה מעודדים אותם ומוקירים להם תודה על כך. חיילי החובה הם “הילדים שלנו”, הם שומרים עלינו, בזכותם אנו חיים בביטחון. אנחנו מעריכים את ההקרבה שלהם ומייצרים עבורם סטטוס חברתי גבוה. חייל חובה שמתגייס יודע כי הוא עומד לתרום למדינה ולחבריו האזרחים כפי שאחרים עשו זאת לפניו, ו”משתמט” מהשירות זוכה לסטיגמה חברתית שלילית. השירות בצבא הוא “שליחות”, ואפילו חלק “מהציונות”.

אם אנחנו יכולים לגרום לחיילי חובה להתגאות בשירות הצבאי שלהם, מדוע שלא נוכל לגרום למשלמי המיסים להתגאות בתשלום המיסים שלהם? גם הם “הילדים שלנו” (וההורים שלנו, והסבים שלנו); גם הם משלמים מיסים למען המדינה ולמען ידידינו האזרחים (גם כאלה שאנחנו לא מחבבים יתר על המידה); גם הם לא נהנים יותר מידי מעצם התרומה וגם תשלום מיסים הוא ציונות – הוא מסייע בבניין הארץ ומוסדותיה, ובהגנה על הארץ מפני אויבים.

תחת ההנחה שמדינת ישראל לא תהפוך מחר למדינה קפיטליסטית טהורה בה הכבישים יסללו על ידי חברות פרטיות וקופות החולים יפורטו, ומכיוון שהדרישה של הציבור לשירותים ציבוריים רק הולכת וגדלה, אזי בהשאלה מתכנית הטלוויזיה הקומית “מצב האומה“: בואו נגרום לאנשים לאהוב מיסים.

לאהוב את המס

אז קדימה לעבודה:

מידי שנה יישלח ל-100 בתי האב ששילמו את סכום המס הגבוה ביותר מכל ישוב מוניציפלי מכתב ברכה מראש הממשלה ומראש רשות המיסים. המכתב יודה למשלמים על תרומתם למען בניין הארץ ובטחון תושביה. “משלמי מיסים מצטיינים”, אשר במשך שנים מקפידים על עלייה רצופה של סכום המס אותו הם משלמים יזכה לאות כבוד מיוחד מהנשיא. מעתה בכל חניכת אגף חדש בבית חולים, בכל גזירת סרט לכביש חדש, בכל מופע פתיחה באולם החדש של הבימה יופיע נציג משלם מיסים שנבחר באקראי שיגזור את הסרט וישא נאום.

את טבלאות שיאני השכר במשק המופיעות בטלוויזיה ובעיתונים נחליף בטבלאות שיאני משלמי המיסים. נעלה אותם לשידור באולפן שישי. אמנון אברמוביץ’ ישאל אותם איך הם מרגישים להיות גיבורים ישראלים. רוני דניאל יסיים כל כתבה שמציגה טנק או מטוס חדש שצה”ל קנה ויתן קרדיט למשלמי המיסים שמימנו אותם. נפתח שירותרום למען המדינה בה אנו מעודדים את כל התושבים לתרום יותר מיסים מהנדרש על פי חוק. נינט תשיר. ביום העצמאות הבא בין מדליקי המשואות יהיו הגבר והאישה ששילמו הכי הרבה מיסים בשנת המס 2014. בערוץ הילדים יעשו משדר מיוחד על ילדים שתורמים מיסים מדמי הכיס שלהם.

נרשמתם ללימודים באוניברסיטה? מזל טוב. בהודעת הקבלה שלכם יירשם כי שכר הלימוד שתשלמו הינו מופחת ומסובסד בזכות כספי משלם המיסים, כמו למשל ישראל ישראלי (השם יוגרל רנדומלית). שילמתם אגרת רישוי על הרכב? תמונתו של מנכ”ל מע”צ תהיה שם, ותסביר לכם כמה הוא מודה לכם על שבזכותכם הם יוכלו לתקן ולהרחיב את תשתית הכבישים. נולד לכם ילד? בשעה טובה. קבלו מכתב ברכה מרשות המיסים שמברכת אתכם על הולדת היורש, ומסבירה לכם כי מענק הלידה וקצבאות הילדים שתקבלו ב-18 שנים הקרובות התאפשרו בזכות אנשים כמו גברת כהן מחדרה (תמונה).

Uncle Sam Wants Your Taxes

האם זה באמת יגרום לאנשים לאהוב לשלם מיסים? כנראה שלא. אבל אולי זה לכל הפחות ידאג שאת התודה יקבלו האנשים שמשלמים.

מטבע הטריליון

אחד הדיונים הפיסקליים המעניינים ביותר מתקיים בימים אלו בארצות הברית, ולצערי, מלבד כמה פירורי מידע ואזכורים, הנושא לא נדון אצלנו. מסתבר שעקב פירצה בחוק באמריקאי משנת 1995, יכול נשיא ארה”ב להטביע מטבעות מפלטינה, ולא רק הבנק המרכזי. עצומה שעליה חתומים אזרחים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ואפילו הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן קוראת לנשיא ארה”ב להנפיק מידית מטבע פלטינה יחיד בשווי טריליון דולר.

מטבע של טריליון דולר

מטבע של טריליון דולר, לפי עיצוב של TalkingPointsMemo

המטרה של המטבע היא ניסיון יצירתי להתמודד עם משבר החוב של ממשלת ארצות הברית. הוגי הרעיון קוראים לנשיא להפקיד את המטבע החדש (שעלות יציקתו תהיה דולרים ספורים) בבנק המרכזי ולהשתמש בכסף כדי לרכוש את החוב האמריקאי ועל ידי כך לצמצמו. זה מה שאני אוהב ברעיונות מוניטארים/פיסקליים כלכליים: הם יכולים להישמע לפעמים מטורפים לחלוטין, אבל כאשר אתה נדרש להסביר מדוע, קצת קשה למצוא הסבר.

הצדדים השונים במערכת הפוליטית האמריקאית התייחסו להצעה, והתחלקו למחנות הבעד והנגד. נציין שממשל אובמה הודיע כי הוא דוחה את ההצעה. עצם העובדה שהממשל התייחס לכך ברצינות מעידה על רמת העניין והוויכוח שההצעה הזו גררה.

הטיעון המרכזי של מתנגדי הרעיון הוא שהרעיון אבסורדי מיסודו ויגרום למערכת המוניטרית האמריקאית להיראות כמו פארסה. יש להם פואנטה. כוחו של מטבע טמון במידת האמונה של הציבור בגוף שמנפיק את המטבע (וכך גם במטבעות שעשויים ממתכת יקרה כמו זהב. אלא אם כן אתם נוהגים לשאת ערכה כימית ומשקל נייד). אם המדינה שמנפיקה את המטבע שלי מחליטה ביום בהיר אחד לייצר מטבע ששווה טריליון דולר, למרות שעלות הכנתו היא דולרים בודדים, אני עלול לאבד את האמונה בכסף הזה, או ביכולת של הנהגת המדינה לפתור בעיות כלכליות או אתגרים אמיתיים ללא להטוטי קסמים (“וכעת, אני אשלוף טריליון דולר מהכובע שלי”).

הנה דברים שאמר הרפובליקני גרג וולדן (Walden) שמשקפים את הגישה הזו:

“My wife and I have owned and operated a small business since 1986. When it came time to pay the bills, we couldn’t just mint a coin to create more money out of thin air. We sat down and figured out how to balance the books. That’s what Washington needs to do as well. My bill will take the coin scheme off the table by disallowing the Treasury to mint platinum coins as a way to pay down the debt. We must reduce spending and get our fiscal house in order.

טיעון נוסף המתקשר לטיעון המרכזי היא האינפלציה. הגדל את בסיס הכסף ללא צמיחה וללא שינוי במהירות הכסף, ויצרת רמת מחירים גבוהה יותר. ככה לפחות מלמדים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה. אם רמת הפעילות הכלכלית במהלך השנה נותרת זהה, אבל כמות הכסף שבכלכלה גדלה – כל מוצר אמור לעלות יותר. זה טיעון כלכלי מעניין, אבל כפי שנראה בקרוב, קצת מנותק מהמציאות.

אז למה כן?

תומכי הרעיון טוענים שלא ניתן למצוא טיעון כלכלי כנגד השימוש במטבע כזה, אלא רק טיעונים “אתיים” או משפטיים. שימו לב לגרף שפול קרוגמן הפנה אליו (מתוך מחקר של הבנק המרכזי של סיינט לואיס):

בסיס הכסף לעומת האינפלציה

בסיס הכסף האמריקאי לעומת האינפלציה

הקו האדום מהווה את בסיס הכסף. שימו לב לזינוק מסוף 2009. זו מדיניות הדפסת הכסף של הבנק המרכזי האמריקאי (QE1/2/3) בפועלה. בסיס הכסף גדל בינתיים בערך פי 3. אבל מה עם האינפלציה? הקו הכחול מתרסק דווקא בזמן הדפסת הכסף הגדולה. הוא חוזר לעצמו אבל נמצא היום הרבה מתחת הממוצע הרב שנתי.

הסיבה היא (לפי קרוגמן) שאין לחצים אינפלציוניים במיתון מהסוג שלנו, קרי ירידה בביקושים. לאחר מכן, כאשר הכלכלה תתחיל להתאושש, סביר להניח שהקערה תתהפך והאינפלציה תתחיל לטפס למעלה. במקרה כזה הבנק המרכזי יצטרך להקטין במהירות את כמות הכסף שייצר, על ידי מכירת איגרות החוב שקנה וגריסה הכסף שיקבל. זה יעלה את הריביות לרמה יותר נורמלית.

בסופו של דבר, הכל קוריוז

בשעה שיש בלוגרים בחו”ל ובארץ שראו בהצעת מטבע הטריליון איזושהי הצעה קונקרטית לפתירת הבעיה, חשוב לי להדגיש שמדובר בקוריוז בלבד. אף אחד לא באמת רוצה לעשות מטבע פלטינה ששווה טריליון דולר. מעבר לכך שההצעה כנראה לא הייתה עוברת את בית המשפט, כל ההצעה הזאת היא לא יותר מאשר Reductio ad absurdum, דהיינו ניסיון להגחיך את העמדה הרפובליקנית, ולא הצעה קונקרטית אמיתית שדמוקרטים היו תומכים בה.

ארצות הברית עומדת היום פעם נוספת בפני “תקרת החוב”, איזשהו מחסום חוקי שמונע את הגדלת החוב של המדינה מעבר לערך אבסולוטי מסוים. מכיוון שאם הערך לא יועלה, הנשיא יהיה מחויב להגדיל מיסים בצורה חדה כדי לממן את הגירעון, רואה הימין בארה”ב את תקרת החוב כאמצעי להפעלת לחץ על הנשיא. הרעיון של מטבע הטריליון הוא בסך הכל “נשק נגד” כדי לנסות ולצייר את העמדה הרפובליקנית כמגוחכת.

ולמרות הכל, הסיפור של מטבע הפלטינה ששווה טריליון דולר היה שווה רשומה. הצעות מהסוג הזה, שנראות מטורפות לפעמים, טומנות בחובן לעתים היגיון כלכלי מעניין.

הטעויות של מרקס

There are more things in heaven and earth, Horatio,
Than are dreamt of in your philosophy. – Hamlet (Act 1, Scene 5)

קרל מרקס, הכלכלן הקלאסי הנחשב לאבי הסוציאליזם המדעי, הוא האיש שהקפיטליסטים אוהבים לשנוא. לא פלא, הוא המציא להם את השם. הקפיטליסט הוא כינוי גנאי שנתן מרקס לאותם בורגנים חובשי מגבעת המנצלים את הפרולטריון באמצעות שליטתם על אמצעי היצור, ודנים אותם לחיים של “עבדי-שכר”, המשתכרים מספיק כדי לחיות על סף רעב אבל לא למות, כדי שיוכלו להמשיך ולייצר. המחאה החברתית של הקיץ האחרון החזירה את מרקס לבמה בתקשורת הישראלית, כפי שקורה בכל מקום בעולם אשר חווה משבר כלכלי. מרקס נהפך לדגל בו מנופפים פעילי צדק חברתי היוצאים כנגד השיטה הכלכלית הקיימת.

הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד

הקפליטליסט המרושע גונב סוכריה מילד
 2012 שער מגזין ניו יורקר, ה-8 לאוקטובר

למרות האמור, אף כלכלן שקרא את מרקס לא לוקח את התורה הכלכלית שלו ברצינות. מרקס האמין שהוא מגלה חוקי טבע אוניברסליים על זמניים, אך בפועל הגיע למסקנות מופרכות. כיום, להבנתי, עיקר התיאוריה הכלכלית של מרקס איננה נלמדת, לא על ידי יריביו המרים “הקפיטליסטים”, ולא על ידי התומכים בסוציאליזם. עיקר התרומה של מרקס שנותרה רלוונטית לאקדמיה הם הצדדים הפילוסופים, סוציולוגיים, היסטוריים ופוליטיים שכתב. מטרת פוסט זה להציג מספר טעויות כלכליות מרכזיות בהן נתקל הקורא ב”קפיטל” וכתבים נוספים של הכלכלן. אינני נכנס לנושאים אחרים שאינם כלכליים עליהם דיבר מרקס ושקיימת עליהם מחלוקת, כמו למשל זלזולו בקונספט של לאומיות ומדינת הלאום. הבלוג הזה הוא כלכלי, ונשאיר את הנושא הדיון כלכלי. אני מאמין שהכרת הטיעונים הכלכליים, גם אם הם אינם נלמדים היום, היא חשובה עבור כל חוקר של תיאוריה כלכלית – לא ניתן ליישם פילוסופיית עולם המשפיעה על הכלכלה מבלי לבחון את השפעתה על הכלכלה. אבל לפני שנצלול פנימה, נסקור בקצרה את הרקע לתפיסה הכלכלית של מרקס – המהפכה התעשייתית במלוא עוצמתה.

ההוויה מעצבת את התודעה

קרל מרקס

“Workers of the world unite; you have nothing to lose but your chains.”

מרקס פרסם את “הקפיטל” (Das Kapital) בשנת 1867, כאשר המהפכה התעשייתית נכנסה בבריטניה להילוך גבוה. היום מסתכלים הכלכלנים על המהפכה התעשייתית כעל נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית בה שוחרר האדם מהמלכודת המאלתוסיאנית, מאותה מערכת איזונים טבעית שהותירה את אבותינו על סף רעב ועוני במשך מרבית חייהם, והגיעה בסופה לצמיחה אדירה ועלייה חסרת תקדים באיכות החיים. אבל החוויה שחוו אותם אנשים שחיו במהלך המהפכה התעשייתית הייתה לעיתים קרובות חוויה מפחידה של שבירת מוסכמות, נורמות וערכים שעוצבו במהלך מאות ואלפי שנים. המהפכה התעשייתית אופיינה תחילה בשינויים מהותיים בחלוקת העבודה, עלייתה של “ההתמחות”, סילוקם ההדרגתי של עובדי האדמה ועובדים יצרניים והחלפתם בבעלי חיים, בבעלי מלאכה שעבדו עם מכונות, ולבסוף במכונות אוטומטיות שדרשו מספר עובדים מצומצם ועבדו ביעילות גבוהה יותר. חיי המשפחה השתנו כאשר נשים החלו לצאת לשוק העבודה שנפתח עבורם (סביבת העבודה במפעלים ובתי החרושת הראשונים אולי תוגדר על ידי אנשים בני זמננו כ”לא אנושית”, אבל היא פתחה בפני נשים אפשרויות השתכרות שלא היו קיימים בפניהן בעידן החקלאות), ילדים החלו גם הם להיות מועסקים במפעלים (והוריהם קיבלו סטיגמה של נצלני ילדים), התנאים הסניטריים במפעלים היו נמוכים מאוד ושעות העבודה התארכו בקלות מעבר ל-12 שעות ביממה.

קרל מרקס ראה לנגד עיניו מערכת כלכלית אשר מטיבה עם חתך אוכלוסיה קטן מאוד אותם כינה “הקפיטליסטים”, האנשים שבבעלותם המפעלים ואמצעי הייצור, ופוגעת ברוב הציבור אשר מוצא את עצמו עובד עבורם. מחקריו של מרקס והפילוסופיה הכלכלית שפיתח נועדו לפתור את אי הצדק שראה. כמו כל הדרכים לגיהנום, גם דרכו של מרקס הייתה רצופה בכוונות טובות.

תיאורית הערך של העבודה

“Capital is dead labor, which, vampire-like, lives only by sucking living labor, and lives the more, the more labor it sucks.”

הטיעון הבעייתי ביותר של “הקפיטל” מתייחס לתיאורית הערך של העבודה אותה הוא מאמץ מהכלכלן הקלאסי דיוויד ריקארדו (Ricardo). ריקארדו טען שהמחיר של כל סחורה משקף את סך העבודה שהושקע בלייצר אותה. מרקס מרחיב את התאוריה הזו וטוען שהקפיטליסטים מעסיקים את העובדים ומשלמים להם בעד עבודתם שכר. התוצר הסופי של העבודה שייך לקפיטליסטים אשר מוכרים אותו בשוק בתמורה לערך-עודף: מכיוון שמחיר המוצר שנמכר משקף לפי תיאורית הערך את סך העבודה שהושקע בלייצר אותו (עבודתו של השכיר), ומכיוון שבסופו של יום הקפיטליסט יוצא עם רווח לאחר ששילם לשכיר את משכורתו, לא ניתן אלא להסיק כי הקפיטליסט מנצל את השכיר על ידי כך שהוא משלם לו פחות מהערך שיוצר עבורו השכיר. במילים של מרקס (פרק 18):

Capital, therefore, it not only, as Adam Smith says, the command over labor. It is essentially the command over unpaid labor. All surplus-value, whatever particular form (profit, interest, or rent), it may subsequently crystallize into, is in substance the materialization of unpaid labor. The secret of the self-expansion of capital resolves itself into having the disposal of a definite quantity of other people’s unpaid labor.

אני משער שיהיו קוראים שתמיד חשבו שיש אמת בדברים אלו. כל שכיר יודע שהוא שווה לבעל העסק שלו יותר מכפי שזה האחרון משלם לו מידי חודש. אם התפוקה של העובד הייתה נמוכה מהמשכורת המשולמת לו, הוא היה מוצא את עצמו בלשכת העבודה. אם התפוקה הייתה זהה לחלוטין לשכר, בעל העסק לא היה מוציא כל רווח מהעסק. אבל תפיסה זו מוטעית מכיוון שמרקס מאמין כי ערכם של המוצרים (המחיר בו הם נמכרו) משקף את סך העבודה שהושקעה בהם. הדבר היה נכון אולי בעולם בראשיתי, אבל לחלוטין מוטעה כאשר האדם החל לייצר באמצעות הון. במפעל, יש לעבודה של אדם שותף חשוב ביצירה של כל מוצר – ההון העומד לרשותו. כאן אין הכוונה לכסף, אלא לאמצעי ייצור. כאשר חרש מתכת מייצרת כלי ברזל, הכבשן, חומרי הגלם וכלי העבודה שותפים בתהליך הייצור. אם היינו נותנים לעובד לנסות לחשל חישוק ברזל באמבטיה, על אף מקצועיותו רבת השנים – הוא היה נכשל במלאכה.

אם כן ערכו של מוצר נקבע לא רק על ידי סך העבודה שהושקעה בו אלא גם על ידי סך ההון שהיה שותף בייצורו. הדבר יהיה ברור יותר אם נסתכל על מפעל מודרני אוטומטי (על מפעל כזה נאמר שהוא “עתיר הון”) המעסיק עובדים מעטים אשר אחראים בעיקר לבקרה ולתפעול שוטף של מכונות ענקיות המייצרות מוצרי אלקטרוניקה במהירות רבה מכפי שיכול כל עובד לייצר בעצמו. בסופו של כל יום עבודה מייצר המפעל סחורה בשווי של כמה מליוני שקלים. האם יוכלו העובדים הבודדים במפעל האוטומטי הזה לטעון כי כל המוצרים שיצאו מהמפעל הם פרי עבודתם בלבד וכי שכרם צריך להיות שווה מליונים כדי לשקף את הערך שהביאו ביצירתם? כך שברור שיש פה כשל לוגי.

מרקס עושה שמיניות באוויר כדי להתחמק מהנושא הזה. בשום מקום ב”קפיטל” הוא לא מנסה להוכיח את תיאורית הערך הזו (לפחות אני לא נתקלתי בניסיון). בסופו  של דבר הוא מודה כי ערכם של מכשירי הון בייצור עולה בהדרגה, אך טוען כי המכונה עובדת “ללא כל סיבה”, ומכיוון שאין לה כוונה אין לה תוספת בערך (ראו פרק 15, חלק 2, הערה 24), כלומר בסופו של דבר המכונה עובדת כמו השמש או כוחות הטבע, היא “חינמית” ומסייעת לייצור אבל מכיוון שהיא דומה במהותה לכוחות הטבע אין היא תורמת לערך המסחר. זוהי טענה כה מגוחכת עד שמרקס אפילו לא טורח לנסות להגן עליה. אם להון (לקפיטל) אין שום יכולת לייצר ערך ללא העבודה, אזי הקפיטליסטים היו שבויים של הפרולטריון, ולא ההפך.

תחזיות עתידיות

“The theory of Communism may be summed up in one sentence: Abolish all private property.” – Karl Marx

קרל מרקס מעניק כמה תחזיות המבוססות על התיאוריה הכלכלית שלו. תחזית לדוגמא מתייחסת לעתיד הקפיטליסטי. הקפיטליסטים יגדלו בעושרם אך יקטנו במספרם, ומנגד מעמד הפועלים יצמח בגודלו אך גם בהיקף העוני, העבדות והניצול שהוא חווה. תחת המערכת הקפיטליסטים רוב האזרחים יימחצו ויאבדו מאיכות חייהם. אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, המנוצלים ינצלו את יתרונם המספרי הרב וישברו את שלשלאות הדיכוי.

“While there is a progressive diminution in the number of the capitalist magnates, there occurs a corresponding increase in the mass of poverty, oppression, en­slavement, degeneration, and ex­ploitation. But at the same time there is a steady intensification of the wrath of the working class—a class which grows ever more nu­merous, and is disciplined, uni­fied, and organized by the very mechanism of the capitalist meth­od of production. Capitalism be­comes a fetter upon the method of production which has flourished with it and under it. The central­ization of the means of produc­tion and the socialization of labor reach a point where they prove in­compatible with their capitalist husk. This bursts asunder. The knell of capitalist private property sounds. The expropriators are ex­propriated.”

להגיד שמרקס פספס בתחזית שלו תהיה האנדרסטייטמנט של השנה, אבל חשוב להבין מדוע. המהפכה התעשייתית הגדילה את התוצר בצורה שטרם נחוותה בהיסטוריה האנושית. לאחר שנים מועטות בתפקיד, היה יכול כל עובד לדרוש העלאה או לאיים לעזוב את מקום עבודתו לטובת מפעל מתחרה שיעשה שימוש בניסיון שצבר. העובדות ההיסטוריות מלמדות אותנו שמבין שלוש הקבוצות החברתיות העיקריות שהתקיימו ערב המהפכה התעשייתית: העובדים הפשוטים, בעלי ההון, ובעלי האדמה – היה הזינוק באיכות חייהם של הראשונים הגדול ביותר. לצורך המחשה נסתכל על גרף מספרו של גריגורי קלארק (Farewell to Alms) המומלץ, כפי שמופיע בעמוד 276:

שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2005

שכר שעתי ריאלי לעובדי בניין באנגליה, 1220-2000
Farewell to Alms / Gregory Clark

חייו של הפרולטריון מעולם לא היו טובים יותר. הלא משוכנעים יכולים לקרוא גם את המחקר הזה של Voth (זהירות PDF) שמציג את הצניחה הדרמטית במספר שעות העבודה השנתיות באנגליה. מ-3,000 שעות בשנה ב-1850, ועד לכ-1,500 כיום.

בהתבסס על התחזית הראשונה, מרקס מבין כי המדינות הראשונות בהן הסוציאליזם יכה שורש יהיו מדינות אשר פיתחו את כל אמצעי הייצור האפשריים תחת הסדר הכלכלי הקיים. המדינות המתועשות ביותר הן המדינות “הבשלות” ביותר לסוציאליזם. ההיסטוריה תוכיח כמובן אחרת. מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה הן הרחוקות ביותר מסוציאליזם, בעוד שדווקא מדינות נחשלות טכנולוגית אימצו את הסוציאליזם (והקומוניזם) במהירות.

מרקס גם טען שתחת שלטון סוציאליסטי המדינה בסופו של דבר “תיעלם”. הסיבה לכך היא שהשיוויון בין כל האזרחים יהיה מוחלט ולא יהיה שוב צורך במנגנון כפייה כגון המדינה. המנגנונים המדיניים יפורקו ויחולקו בצורה שווה בין האזרחים. זו פנטזיה מעניינת, בעיקר מכיוון שכל חברה שאימצה את הסוציאליזם מצאה את עצמה עם מנגנונים ביורוקרטיים קשים יותר וממשלה גדולה יותר.

חלוקת העושר השוויונית

“From each according to his ability, to each according to his need” – Karl Marx, Critique of the Gotha Program

הפילוסופית איין ראנד עשתה מטעמים מהאמירה הזו בספריה.

מרקס ראה את שלב כינון הסוציאליזם כמרד של הפרולטריון כנגד מעבידיו. הפרולטריון יתפוס את השלטון, ילאים את אמצעי הייצור וכל ההון ויבטל את מושג הרכוש הפרטי. בשלב הזה יעבוד כל עובד על פי יכולתי ויקבל על פי צרכיו, בהרמוניה מוחלטת וללא קונפליקטים, מכיוון שאין יותר רכוש ששייך לאדם אחד אך לא לשני. הרכוש כולו נמצא בבעלות כולם.

סוציאליזם - שוויון בעוני

בפועל, כל ניסיון לכונן חברה שוויונית על פי עקרונות אלו הובילו למנגנון פוליטי דיקטטורי אשר מנצל את עבודת הרוב לצרכיו שלו. מעבר לכך, ראנד הראתה באופן ציני בספרה “מרד הנפילים” כיצד תחת תפיסה זו נהפך מותו של אדם זקן לאירוע משמח (כפנסיונר הנתמך על ידי החברה ושאיננו תורם, מותו מסמל חלוקה גדולה יותר עבור שאר העובדים) ולידתו של תינוק אירוע קטסטרופלי, שגורע מהכנסת הכל לטובת התינוק שהאם החליטה באופן אנוכי ללדת.

השפעותיו של מרקס

“The rich will do anything for the poor but get off their backs. ” – Karl Marx

בביקורת על מרקס בעיתון “הארץ” רושם שלמה אבינרי, בין היתר, את הדברים הבאים:

הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 כבר לא היה הקפיטליזם הפראי והבלתי-מרוסן אותו תיאר מארקס. זאת, בסופו של דבר, הסיבה שבגללה לא התרחשה מהפכה סוציאליסטית במערב אירופה, בניגוד למה שקיוו המהפכנים וחששו השמרנים.

כתוצאה מכך, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שתחילתו ב-1929 ושהביא, בין השאר, לעליית הנאציזם מצד אחד ולחיזוק כוחה של התנועה הקומוניסטית מצד שני, פותחה במערב – והפעם זה כלל גם את ארצות הברית – מערכת מפותחת של מדינת רווחה: תורתו של ג’ון מיינרד קיינס שימשה כהשראה לקפיטליזם מתגונן זה, שהבין כי כדי למנוע מהפכה הדרך אינה לדכא את הפועלים, אלא לאפשר להם, באמצעות התערבות המדינה בכלכלה, ליהנות מן הצמיחה הקפיטליסטית. מתברר כי מי שקראו את מארקס היו גם הקפיטליסטים וכדי למנוע את התממשות תחזיתו הם תרמו לשינוי המודל הקפיטליסטי הלא-מרוסן והחליפו אותו בקונסנסוס של מדינת הרווחה או – כפי שמודל זה קרוי בגרמניה – “כלכלת השוק החברתית”.

מעניין לחשוב על מדינת הרווחה המודרנית כעל תוצר שהושפע ממרקס. במבט ראשון אין הרבה במשותף בין העולם הסוציאליסטי שראה מרקס לנגד רוחו לבין מדינות רווחה מתקדמות היום כגון שבדיה או נורווגיה. קורפוס שלם של הוגים סוציאליסטים וכלכלנים קפיטליסטים אחראים במידה זו אחרת למדינת הרווחה, מרקס הוא ללא ספק אחד מהם.

ג’ון מיינארד קיינס טען במכתבו לברנרד שאו כי מרקס הופך ללא רלוונטי עם פירסום התיאוריה הכללית של קיינס, מכיוון שהיא שומטת את הקרקע תחת הבסיס עליו נשען מרקס – התיאוריה הריקארדיאנית. אולי הבוז שחש קיינס כלפי מרקס הוביל במידה מסוימת לניסיון שלו “לתקן” את הקפיטליזם על ידי תכנון ממשלתי. על המרקסיזם אמר קיינס בזמנו: “How a doctorine so illogical and so dull can have exercised so powerful and enduring an influence over the minds of men”, ולבסוף פטר את הסוציאליזם המדיני במילים: “little better than a dusty survival of a plan to meet the problems of fifty years ago, based on the misunderstanding of what someone said a hundred years ago”.

מרקס יוסיף להיות דמות היסטורית מעניינת וסביר שפילוסופים, סוציולוגים וחוקרים פוליטיים ימצאו השראה בכתביו. למרות זאת אני סבור כי בתחום הכלכלי הוא כיום לא רלוונטי.

הערה: ערוץ ה-BBC יצא לאחרונה במיני סדרה בשם The Masters of Money המתארת שלושה כלכלנים ששינו את ההיסטוריה הכלכלית, לדבריהם. הראשון הוא ג’ון מיינארד קיינס, השני הוא פרדריך האייק, והשלישי הוא קרל מרקס. מי שמחפש כמה מילים טובות על מרקס יכול לצפות בפרק עליו בקישור הבא:

 

לקריאה נוספת:

“Das Kapital” by Karl Marx (לינק)

“Karl Marx: The Almost Capitalist” by Louis Kelso

“a Farewell To Arms” by Gregory Clark

תודה מיוחדת לי' שנאלץ, במהלך הכנת הרשומה, לשמש כפרקליטו של מרקס

על האינפלציה

חבר הסב את תשומת ליבי היום לרשומה בשם “6 מיתוסים על אינפלציה” בבלוג “הכלכלה האמיתית”, אשר לפי הכתוב בו “שם לעצמו למטרה להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים ובנוסף להכין את כולנו לקראת הקריסה הבלתי נמנעת של השיטה המוניטרית הנוכחית המבוססת על חוב בארץ ובכל העולם כבר במהלך השנים הקרובות.” לדעתי, להתייחס לקריסה כאל בלתי נמנעת זה לא כל כך אובייקטיבי, אבל לא לשם כך התכנסנו היום. הרשומה מסודרת כך שמוצגים שישה מיתוסים, ומיד לאחר מכן האיפכא מסתברא. התלבטתי אם להגיב לרשומה בעצמי אבל החלטתי שיש לי מספיק דברים להגיד כדי לפרסם אותם ברשומה משלי.

על המיתוס הראשון אין טעם להתעכב, משום שמדובר בויכוח על הגדרות. כותב הרשומה טוען שאינפלציה אין פירושה עליית מחירים אלא שחיקה בערך המטבע. מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, ואם נוח להתייחס לאינפלציה דווקא כשחיקת כוח הקנייה של הצרכן אז ניחא. בכל אופן, לא מדובר במיתוס.

המיתוס השני

 המיתוס השני שמוצג ברשומה הוא ש”אינפלציה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית לאורך כל ההיסטוריה”, בין היתר, נטענת הטענה הבאה:

“באופן תאורטי אם הייתם מרויחים כסף בתחילת המאה 13 או בתחילת המאה ה17, שומרים אותו מתחת לבלטות לצורך רכישת דירה מסוימת והנינים של הנינים שלכם היו מוצאים אותו כעבור 300 שנים, הם היו יכולים לרכוש בעזרתו את אותה הדירה מבלי להוסיף פרוטה”

אינני מסכים עם טענה זו. כדוגמא נגדית ניקח את האינפלציה הספרדית הנוראית של המאה ה-16. הספרדים הביאו מה”עולם החדש” (שם קוד לעבדים אינדיאנים) ערימות ענקיות של זהב מהיבשת החדשה שהתגלתה. על פניו זה נשמע אולי כמו חדשות טובות, אבל לא כאשר המטבע שלך מבוסס על זהב. זו אחת הבעיות עם כסף שמבוסס על סחורות שאנשים נוטים לשכוח. שינוי בהיצע הסחורה, שבמידה רבה איננו תלוי כלל בממשלה או בסמכות המוניטארית, מוביל לשינוי באספקת הכסף וכתוצאה מכך לשינוי ברמת מחירים (או ב”ערך המטבע”). כתוצאה מכך הפך הזהב הרב שנשפך ממפרו וממקסיקו לספרד להזרקת כסף ישירות לתוך הכלכלה האירופאית. מעין QE ספרדי עתיק. רמת המחירים זינקה בהתאם. ב-150 השנים שעברו משנת 1505 לשנת 1650 זינקו המחירים בספרד פי 3.5 (אינפלציה של 250%). ערך המטבע היקר, שהיה צמוד לזהב “היציב”, נשחק מדור לדור. אם הייתם חיים אז והייתם שמים את הכסף מתחת לבלטות, לנינים שלכם היה כסף לארטיק ועודף. (עוד על האינפלציה במאה ה-16, בסיפרו של המילטון American Treasure and the Price Revolution in Spain, 1501-1650″ בהוצאת הארוורד).

 דוגמא נוספת נמצאת במאה ה-12 באנגליה. האינפלציה האנגלית נבעה מגידול באספקת הכסף (המתכת) שנבע מכריית יתר במכרות חדשות שנתגלו באנגליה. הדבר הזריק לכלכלה האנגלית כסף בהיקף של בערך פי 4 משהיה קיים לפני כן, והתוצאה הייתה כמובן אינפלציה די חמורה. לאחר מכן, בשנת 1285, פרץ מרד איכרים באנגליה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה שם, שנגרמה (לדעת חלק מהחוקרים) כתוצאה מגידול באוכלוסיה על שטח רנטה קטן יחסית. זוהי נקודה נוספת למחשבה בנוגע לאינפלציה –  לא צריך התערבות מוניטארית כדי להוביל לעליית מחירים. מספיק שיש יותר מידי אנשים שיושבים על שטח מסוים (יש פה מישהו מתל אביב?) כדי שמחירי הדיור יזנקו פלאים. זה לא קשור לזהב, לכסף מנייר, להדפסות או להקלה כמותית. אלו החוקים הבסיסיים של היצע וביקוש. את עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות ניתן לייחס לדוגמא לגידול העצום בביקוש למתכת מצד סין והכלכלות הצומחות האחרות.

הגרף שמצורף לרשומה לאחר מכן מציג לדעתי סתירה לדברים הקודמים, שכן ניתן לראות בו שאכן היו קפיצות אינפלציוניות משמעותיות לפני שנת 1913. ההסבר שנרשם איננו מקובל עלי: “רואים בגרף כי מהמאה ה13 עד תחילת המאה ה-20 היו תקופות של אינפלציה (בפי התקשורת: עליות מחירים) ודיפלציה (ירידות מחירים) אבל בסה”כ אם נמדוד לאורך זמן, התקופות איזנו אחת את השניה ויציבות המחירים נשמרה”. הטענה היא, אם כן, שזה בסדר גמור אם דור אחד סובל מאינפלציה נוראית כל עוד הדור שבא אחריו סובל מדיפלציה חמורה אך שווה. מסופקני אם האנשים שחיו בתקופות אלו יסכימו עם טענות אלו.

הנקודה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס היא שמאז 1930 לא נרשמה אפילו שנה אחת שבה המחירים ירדו באופן כלל עולמי. טוב, זה נכון. בהרבה מובנים 80 השנים האחרונות הן שונות מכל תקופה אחרת בכלכלה האנושית. זוהי התקופה שבה ההמצאות הכלכליות הגדולות ביותר (לפי הגדרתו של גורדון שהופיע ברשומה הקודמת) נכנסו לייצור המוני והאנושות עברה לעידן חסר תקדים של שגשוג, צרכנות, שפע וקידמה טכנולוגית. מעולם לא הייתה תקופה מקבילה בהיסטוריה האנושית בה חייו של הנכד היו שונים בצורה כה מהותית מחייו של הסבא. התקופה הזאת, בה ברחה האנושות מהמלכודת המאלתוסיאנית, היא תקופה עם מאפיינים שונים – ביניהם אינפלציה קבועה. אבל היא לא נובעת בהכרח ממדיניות מוניטארית, אלא גם משינוי בכללי המשחק. אם היינו חוזרים לסטגנציה שאפיינה את האנושות ב-100,000 השנים האחרונות למעט משנת 1800 הלאה, כנראה שהיינו חווים דיפלציה כלל עולמית לעיתים. מצד שני, גם לא היה לנו למה לצפות בעתיד. מעבר לכך, חשוב לזכור כי אמנם העולם כולו לא נגע בקו הדיפלציה, אבל מדינות מערביות דווקא כן. ישראל חוותה למיטב ידיעתי שנתיים של דיפלציה (לא רצופות) משנת הקמתה, וכך גם מדינות אחרות. מנגד, העלייה והשיפור ברמת החיים של מדינות מתפתחות רבות הובילה לאינפלציה גבוהה שם, נתון שהעלה את הממוצע העולמי (כאשר הונג קונגי מתחיל לקבל 100$ בחודש במקום 5$ בחודש, המחירים שם נוטים להתחיל לעלות).

המיתוס השלישי

המיתוס השלישי הוא ש”תפקידו של הבנק ישראל היא שמירה על יציבות מחירים”.

לדעתי מדובר כאן בעיקר באי הסכמה סביב ההגדרה של יציבות מחירים. לפי הלינק המופיע ברשומה (הנה הלינק) ניתן לקרוא את ההגדרה בה משתמש בנק ישראל, ולהיווכח כי הוא אכן ממלא את תפקידו:

מהי יציבות מחירים
הממשלה, בהתייעצות עם הנגיד, קובעת יעד ליציבות המחירים – שיעור העלייה השנתי של מדד המחירים לצרכן, המוגדר כיום כתחום של 1 עד 3 אחוזי אינפלציה, והבנק מחויב לחתור להשגתו. חלק ממחירי הסחורות והשירותים יעלו בקצב מהיר יותר, חלקם יעלו לאט יותר, אולם המטרה היא שמחירי הסחורות והשירותים המרכיבים את מדד המחירים לצרכן יעלו בממוצע בקצב שנקבע כיעד. המטרה אינה להשיג את האינפלציה הנמוכה ביותר האפשרית, וההתייחסות לחריגות מהיעד כלפי מטה וכלפי מעלה היא סימטרית.

במילים אחרות, תפקידו של בנק ישראל הוא אכן שמירה של יציבות המחירים, המוגדרת, על ידי הממשלה והבנק המרכזי כיעד אינפלציוני שנקבע על ידי הממשלה.

אפשר לריב על ההגדרה, אני בהחלט מקדם ויכוח כזה. גם לדעתי 3% אינפלציה בשנה אינם “יציבות” בשום פנים ואופן. 3% אינפלציה בשנה במשך 5 שנים הם עלייה של מעל 15% ברמת המחירים. אפשר וראוי שבנק ישראל יקבל יעד חדש של יציבות מחירים, המוגדר כדיפלציה של חצי אחוז עד אינפלציה של חצי אחוז, אבל לבנתיים נדגיש כי הויכוח הוא בסך הכל על ההגדרה של יציבות מחירים.

המיתוס הרביעי

המיתוס הרביעי הוא ש”אינפלציה הכרחית על מנת לקיים צמיחה”.

פה כדאי שאעצור לרגע ואסביר כי אף אחד לא יודע את התשובה הנכונה. יש כמה אסכולות כלכליות שונות שטוענות דברים מנוגדים. אני לא רואה את הטענה כמיתוס אלא בסך הכל כדעה אחרת. אינני יודע מי הגה לראשונה את המחשבה שאינפלציה חשובה לתמרוץ הצמיחה, אבל ג’ון מיינארד קיינס (Keynes) הוא אולי הכלכלן החשוב ביותר שהחזיק בגישה הזו. לשיטתו של קיינס, יעד של אינפלציה קטנה הוא חשוב מכיוון שהוא הופך את הצריכה לעדיפה על פני חיסכון. קיינס התנגד לרמת החיסכון הגבוהה של האוכלוסיה של בריטניה בשנות ה-30 וטען כי מדיניות החיסכון הזו היא הגורם למשבר הכלכלי. הוא קרא ברדיו לנשות בריטניה ” To Spend, Spend, Spend”. ניתן להסביר זאת על ידי פרדוקס החיסכון – אם כל האוכלוסיה תרצה לחסוך יותר כסף, משמעות הדבר היא שפחות כסף ישמש לצריכת מוצרים. כתוצאה מכך המוכרים יתקעו עם סחורה, יפסיקו להזמין סחורה חדשה ממפעלים ויפטרו עובדים. בכך תגדל האבטלה, המשבר יעמיק, ההכנסה הפנויה לנפש תרד (מכיוון שיש אבטלה, אז אם לא תסכים לעבוד בשכר נמוך יותר אתה מוזמן ללכת הביתה), וכולנו נתקע גם עם פחות חסכונות (כי הכנסתנו הצטמקה) וגם עם משבר גדול יותר. אם מצד שני נעודד יותר צריכה במקום חיסכון, על ידי קצת אינפלציה (כלומר – אם תחסוך, דע לך שערך הכסף שלך נשחק מידי שנה. עדיף לך להוציא את כספי החיסכון שלך ולקנות אוטו חדש במקום), העסקים ירוויחו יותר, מעסיקים ישכרו יותר אנשים, האבטלה תצטמצם- והמשכורות יעלו.

עכשיו, כפי שהדגשתי, זוהי רק דעה אחת. פרדריך פון האייק, אולי הכלכלן-פילוסוף המשפיע ביותר במאה ה-20 התנגד לרעיון הזה מעל כל בימת הרצאות בלונדון (ומאוחר יותר בשיקאגו). האייק (Hayek) שחווה היפר אינפלציה עם משפחתו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראה כיצד כל חסכונות המשפחה נמחקו תוך מספר חודשים עקב האינפלציה האכזרית, התנגד לכל פיתרון שהייתה מעורבת בו אינפלציה. האייק טען, ובצדק, שאינפלציה היא למעשה מס שנכפה על האזרחים מבלי ידיעתם וללא הסכמתם. מעבר לכך, האייק טען שהמפתח לצמיחה דווקא נמצא בחיסכון. אם הציבור יחסוך יותר, ערך הריבית ירד ויהיה פשוט יותר ליזמים ללוות כסף בשביל מיזמים עסקיים חדשים.

אני גם לא מסכים עם הטענה הבאה:

צמיחה נמדדת בין השאר על ידי מדידת העליה בכמות הסחורות והמוצרים המיוצרים בשנה. אם כמות הכסף תגדל מהר יותר מקצב ייצור המוצרים ערך הכסף ירד ואז תיווצר אינפלציה. אם קצב ייצור המוצרים יעלה על קצב ייצור כמות הכסף, הכסף יהיה מבוקש יותר, ערכו יעלה ואז תיווצר דיפלציה. אם נתאים את קצב הגדילה בכמות הכסף לקצב הגדילה בכמות המוצרים תהיה צמיחה בעולם ללא אינפלציה או דיפלציה, כמה פשוט.

ההתנגדות שלי נובעת מ-2 סיבות.

הראשונה היא שלא מדובר בתהליך פשוט בכלל. אין היום אף גורם בארץ שיודע לנבא בוודאות את הצמיחה הצפויה לנו עד סוף השנה. משרד האוצר ובנק ישראל מחזיקים בתחזיות משלהם (שאינן שוות) ומתקנים אותן כל הזמן. אם בנק ישראל מנבא צמיחה של 4%, ומגדיל את מלאי הכסף ב-4% בהתאם, אך הוא פספס באחוז, הרי שהוא יצר אינפלציה.

הטענה השנייה היא מורכבת יותר. הטענה שהצגתי במסגרת למעלה מתייחסת ל”תיאורית כמות הכסף” שתוקנה על ידי פישר והוצאה מהנפטלין על ידי מילטון פרידמן כמענה לקיינסיאניזם. באופן כללי התיאוריה אומרת ש-MV=PQ. לפי התיאוריה (מימין לשמאל), Q היא הצמיחה, P היא השינוי במחירים (אינפלציה), V היא מהירות הכסף ו-M היא השינוי בכסף. אם נרצה לשמור על אינפלציה אפס, נצטרך לדאוג ש-P תהיה ללא שינוי. עכשיו, אם נניח שמהירות הכסף “V” היא משתנה קבוע, אז מספיק שנשנה את כמות הכסף M בדיוק לפי גובה הצמיחה Q וכך האינפלציה P תישאר ללא שינוי. פשוט.

אליה וקוץ בה, מחקרים שבוצעו מגלים ש-V, מהירות הכסף, כלל איננה קבועה אלא משתנה, ולכן כל התיאוריה לפיה שינוי בהיצע הכסף לפי היקף הצמיחה תשמור על אינפלציה ניטרלית קרסה אל תהום הנשייה. הדרך היחידה להחיות אותה תהיה אם נצליח לעלות על דרך לחזות את מהירות הכסף. זה עדיין לא קרה.

Velocity of M2

מהירות (Velocity) הכסף. עוד ערך קבוע כזה ואבדנו

 

 

המיתוסים החמישי והשישי מתייחסים לשליטת פוליטיקאים על אספקת הכסף. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנכתב ברשומה זו. הוכחתי כבר שמטבע שמבוסס על סחורה או מתכת יקרה איננו חסין לאינפלציה. מעבר לכך, הוא איננו חסין לתימרון על ידי הממשלה. המונארך הצרפתי היה מדלל את שווי הזהב מהמטבעות שלו מידי פעם ובכך גורם לפיחות מלאכותי במטבע. אין אף צורת כסף שחסינה להיפר אינפלציה או לתימרון. הדרך היחידה היא להשיג פוליטיקאים ישרים ושומרי חוק.

הויכוח בין האסכולות הכלכליות מזכיר לי בהרבה מובנים מלחמות דת, שנסבות סביב “למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר”. תפקידנו ככותבים, בין אם כתבים עיתונאים או בלוגרים הוא להזכיר כי אין “כלכלה אמיתית” או אמת יחידה שמהווה את הפיתרון היחיד למצבנו. כל ניסיון למצוא אמת מוחלטת במדעי החברה יוביל לכישלון. גישה נכונה יותר תהיה להכיר את כל הגישות, לבחון אותן בכל פעם אחת כנגד השנייה, ולהבין מהי הגישה הנכונה ביותר עבורנו ברגע הזמן הנוכחי, תוך הבנה שמחר אולי נצטרך תיאוריה חדשה. זה בדיוק מה שעושים הכלכלנים בכל העולם כיום. כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות הודיעו חד וחלק שהם יפטרו את ברננקי בשנייה שהם ייכנסו לבית הלבן. מצד שני כלכלנים דמוקרטים כמו קרוגמן מצפים לראות בנוסף להרחבות המוניטאריות שהוא עושה גם הרחבות פיסקאליות ותמריצים ממשלתיים  – ושואלים איפה לעזאזל האינפלציה שהשמרנים הבטיחו להם שהם הולכים לחטוף אחרי QE1 ו-QE2. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

Made in China

ארה”ב סערה בשבוע האחרון עקב שערוריית המדים של הנבחרת האולימפית האמריקאית. התקשורת חשפה כי ראלף לורן, שנבחר על ידי הועד האמריקאי האולימפי לעצב את מדי האולימפיאדה של הנבחרת, העביר את המדים לייצור בסין. מדיה של הנבחרת האולימפית המייצגת את האומה האמריקאית נתפרו על ידי מי שעולה והופכת למתחרה הגדולה ביותר של ארצות הברית בעולם. פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, רפובליקנים ודמוקרטים, התבטאו בחריפות כנגד המעשה. אבל האמת העצובה היא שאירוע זה הוא בסך הכל מקרה מייצג, תקשורתי מאוד, של תהליך הגלובליזציה שעובר על שוק התעסוקה העולמי מזה למעלה משני עשורים. אפשר להתווכח בלי סוף סביב השאלה האם ראוי כי מדים של נבחרת אולימפית ייתפרו בתחומי המדינה או מחוצה לה, אבל זהו לא העיקר. תעשיית הטקסטיל וההלבשה האמריקאית העבירה כבר מזמן כמעט את כל מפעליה למדינות המזרח. בארצות הברית הגדולה יש כיום פחות מ-90,000 עובדים המועסקים כעובדים יצרניים בתעשיית ההלבשה. בתחילת שנות ה-90 היו קצת פחות ממליון.

גם בישראל המצב דומה. בעשור האחרון עקרו מארצנו מפעלי טקסטיל והלבשה רבים, ואלפי עובדים איבדו את מקום עבודתם לטובת עבודה זולה יותר בארצות הנכר. הציבור הישראלי חזה במפעלים שנסגרו ובעובדים שהסתגרו בתוכם. טענות רבות נשמעו ועודן נשמעות על הסיבות לכך. בין רדיפת הבצע של היצרנים שמוכנים להשמיד את התעשייה המקומית בשביל לייצר בזול יותר בחו”ל, להבנה כי העולם השתנה ופירמה שלא תעבור לייצר גלובלית פשוט לא תשרוד. פוסט זה הוא מעין כתב הגנה המנסה להציג את הצד השני של המטבע: לבחון את הסיבות לעזיבת המשרות, להסביר מדוע כלכלית אין דרך אחרת ומדוע אני מאמין שהפרוטקציוניזם לא יעזור, מה אנחנו מרוויחים ממעבר היצור כחברה ומהי ההשפעה החיובית של תהליך זה על האנשים העניים ביותר בעולם. נפתח בהסבר קצר על מדוע כל זה קורה.

מבנה העלויות קובע את מיקום היצור

תעשיית ההלבשה (קרי, יצור פרטי הלבוש) היא מוטית עבודה (Labor-Intensive). משמעות הדבר היא שמרבית הפעולות הקשורות לתהליך הייצור של הבגדים תלויות בעבודה אנושית, ולא במכונות ייצור. אם הייתה התעשייה מוטית-הון (Capital-Intensive), דהיינו רוב פעילות הייצור בה הייתה מתבצעת על ידי מכונות ואמצעים אחרים, אז לצורך הגדלת הייצור היה צריך לקנות מכונות נוספות או מכונות משוכללות יותר. אך כאשר התעשיה מוטית-עבודה, כדי לייצר יותר, צריך בעיקר לשכור יותר ידיים עובדות. זוהי הסיבה ששכרם של העובדים היצרניים בתעשיית ההלבשה הוא מרכיב עיקרי במבנה העלויות של הפירמות, ומכאן נובע היתרון של חברות ההלבשה המייצרות במדינות בהן השכר הממוצע נמוך מאוד.

מעבר לכך, הידע המקצועי והתשתית הטכנולוגית הנדרשים לצורך הקמת עסק לייצור בגדים הם יחסית פשוטים וזולים, כך שעסק לייצור בגדים נקלט בקלות גם במדינות עם תעשייה בעלת רמה טכנולוגית נמוכה. לא צריך להיות מדען טילים כדי לייצר ג’ינס, והלוואה נמוכה להקמת עסק יכולה לממן את הציוד הראשוני הנדרש.

מנגד, תעשיית הטקסטיל (קרי, יצירת האריגים וחומרי הגלם) היא תעשייה מוטית-הון. מרבית האמצעים הנדרשים ליצור טקסטיל הם מכונות, ולא אנשים. תעשיית הטקסטיל נדדה בהדרגה מהמדינות המפותחות אל המדינות הצומחות בעקבות תעשיית ההלבשה. יצרני הבגדים שמייצרים כעת בסין, בנגלדש, סרי לנקה וויאטנאם צריכים חומרי גלם כדי לעבוד, ותעשיות שמייצרות את חומרי הגלם קרוב אליהם זוכות לספק אותם. עלויות ההובלה הימית של מוצרי הטקסטיל מהמדינות המפותחות ליצרני הבגדים במדינות הצומחות, ומשם בחזרה למדינות המפותחות, הן שהכריעו את הכף לטובת העברת יצור הטקסטיל גם הוא מזרחה.

חשוב להדגיש כי מאז ומתמיד (או לפחות, ב-200 השנים האחרונות) עבדו בתחום היצרני של תעשיית ההלבשה אנשים המשתייכים לשכבות החלשות והעניות באוכלוסיה. בתחילת המאה הקודמת היו מרבית הבגדים מיוצרים בבתי האנשים. עם התיעוש הועבר הייצור למתפרות ולמפעלים יעילים יותר. מפעלים אלו היו באופן מסורתי ממוקמים באזור החלשים יותר של המדינה. בארה”ב לדוגמא, עיקר הייצור של תעשיית ההלבשה והטקסטיל התמקד בדרום-מזרח המדינה, הנחשב לעני יותר. נדידת העבודה לעבר שווקים זולים יותר היא בסך הכל צעד נוסף באותו כיוון בו צועדת התעשייה מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית.

 העתקת המפעלים – חזירות או חוסר ברירה

הטענה שעולה בתקשורת בכל פעם שמפעל נסגר עקב מעבר ליצור בארץ זרה היא שהבעלים של המפעל עשה בחירה אנוכית של סגירת העסק, פיטור העובדים והפקרת משפחותיהם בעבור בצע כסף. מחזיקים בגישה זו מכירים בהבדלים הניכרים שבין עלות העסקה של פועל במדינה צומחת כמו סין או בנגלדש לבין עלות העסקה של פועל ישראלי, אך להערכתם הבחירה לייצר בחו”ל איננה הכרחית אלא נועדה להגדיל את רווחי בעלי המפעלים. לדידם, המפעלים יכולים להתקיים גם עם עבודה ישראלית, אך במתח רווחים נמוך יותר. כדי לבחון את הגישה הזו, די שנסתכל על מה שקרה לכל אותם בעלי מפעלים “ציוניים” ופטריוטים, שבחרו להשאיר את היצור על אדמת ישראל. דוגמא מייצגת היא חברת דלתא גליל, ודוחות קיץ 2005 (שלפחות בתחילת הדרך, ניסתה להשאיר את הייצור בגבולות הארץ).

דלתא היא מחברות הטקסטיל המובילות בישראל. יו”ר החברה ובעל השליטה בה בשנת 2005, מר דב לאוטמן, היה טיפוס שניתן להגדירו בקלות כפטריוט. הוא הרבה לדבר על רצונו להפוך את דלתא ל”טבע של הטקסטיל”, כלומר לחברה ישראלית גדולה ומצליחה התורמת למשק הישראלי. מסיבה זו דלתא לא מיהרה להעביר את מרבית הייצור שלה לסין ולשווקים מתפתחים אחרים כמו חברות ההלבשה האחרות. במחצית 2005 דיווחה דלתא על הפסדים של כמעט 6 מליון דולר. המסר הובהר, ודב לאוטמן התחיל בתוכנית התייעלות כואבת הכוללת פיטורין של 550 עובדים ישראלים. הכתבה ב-NRG מתארת את הסיבות להפסדי החברה:

כנראה היא טעתה כשהתעקשה תקופה ארוכה מדי להחזיק מפעלי ייצור במדינות יקרות כמו קנדה, ישראל ואפילו הונדורס, שם אמנם זול להעסיק עובדים, אבל לעומת סין – שבה ניתן לייצר מוצר מוגמר במהירות, כי כל המוצרים הנלווים לבד ולתפירה נמצאים בקרבת המפעל – להונדורס צריך לייבא את סרטי הגומי או את הכפתורים, דבר שמייקר בסופו של דבר את הייצור.

[…]

בישראל, שבה כל פועל ייצור עולה לה 1,000-800 דולר בחודש – לעומת 100 דולר בסין – היא מפטרת, כאמור, כ-550 עובדים . בענף הטקסטיל אומרים שדלתא איחרה בתגובתה, והחזיקה זמן רב מדי במפעלים יקרים ובמרכז לוגיסטי בהונגריה – שאותו היא סגרה לאחרונה ואשר היה טעות מבחינתה, כפי שמודה אפילו טיברג.

 את שנת 2005 סיימה דלתא עם הפסדים של 38 מליוני דולרים והוכיחה שגם חברה צומחת ומותג מנצח שלא עוברים לייצור זול, פשוט לא מצליחים לייצר רווחים. הציבור הישראלי לא עודד את התעשייה הישראלית על ידי כך שהסכים לרכוש בגדים תוצרת הארץ במחירים יקרים יותר, כדי לתמוך בתעשייה. כך דיבר הציבור, כפי שהוא מדבר פעמים רבות, ב-2 קולות: האחד דורש שמירה על תנאי העובדים הישראלים, והשני מסרב  לשלם את המחיר הדרוש לכך.

השפעת הגלובליזציה על העובדים במדינות הצומחות

טענה נוספת שנשמעת על ידי מתנגדים, בדרך כלל מהצד הפוליטי השני של המתרס, נוגעת בתנאים ובשכר הנמוכים המוענקים לעובדים באותן מדינות מתפתחות בעבור עבודתם. אותם אנשים יודעים להצביע על השכר הנמוך משמעותית של העובד הויאטנאמי יחסית לעובד האמריקאי או הישראלי, לשעות העבודה הרבות יותר, ולכך שלעובד בקמבודיה אין מזגן במפעל אלא מאוורר תעשייתי גדול בתקרה, במקרה הטוב. דוגמא לרטוריקה מסוג זה נוכל למצוא בדבריה של ח”כ שלי יחימוביץ’ אשר בראיון להראל פלג ברדיו “קול הכינרת” אמרה, בין היתר, “בסין יותר זול. כי בסין מעסיקים עבדים לא עובדים והפועלת הסינית מרוויחה דולר ליום“.

נקודות אלו, בעודן נכונות, הן לא יותר מאשר תוצר של ראייה סובייקטיבית המתעקשת לחפש קרבנות. כדי לענות על השאלה “האם הגלובליזציה דנה את העובדים במדינות הצומחות לחיי עבדות ועוני”, עלינו קודם כל לשאול את עצמנו מה היה קורה אם משרות הטקסטיל לא היו עוברות אל אותן מדינות. התוצאות אליהן נגיע עלולות להפתיע גם את ח”כ יחימוביץ’.

תעשיית הטקסטיל וההלבשה מהווה חלק ניכר ומרכזי בתוצר של מדינות צומחות רבות. נתונים לשנת 2008 מעידות כי תעשייה זו מהווה 5% מסך התוצר בסרי לנקה, אבל 12% מהתוצר הקמבודי ו-15% מהתוצר הפקיסטני. עבור כלכלות אלו, וכן עבור הכלכלה הבנגלדשית, מהווה התעשייה את המקור העיקרי ליצוא (מעל 50% מסך היצוא השנתי). בכך התעשייה למעשה מהווה את המקור החשוב ביותר למטבע זר במדינה, שמשמש לרכישת מוצרי יסוד רבים בשווקי העולם עבור תושביהן. השכר הנמוך ביותר במדינות מתפתחות נמצא באופן כללי בתעשיית החקלאות. בתעשייה זו עבדו מרבית אזרחי העולם העני עד לאחרונה. הסיפור של סין ושל כלכלות צומחות רבות אחרות הוא המעבר מהחקלאות לייצור. בממוצע, העבודה היצרנית במפעלים ובבתי החרושת מעניקה לעובדים במדינות אלו שכר של בערך פי 2 מהשכר של עובדי האדמה במדינה. עבודה בתעשיית ההלבשה והטקסטיל מעניקה לרוב שכר גבוה יותר מהממוצע בתעשיית הייצור – כך שאם חברות האופנה והטקסטיל היו מחזירות את המפעלים הביתה ומפסיקות להעסיק את המקומיים בתנאים הנמוכים, שכרם היה יורד עוד יותר ומצבם מידרדר חזרה. החברות לא ישקלו להשוות את תנאי השכר של העובדים הסיניים עם העובדים הישראלים – לא מיוזמתם. אחרת, לא היו מפסיקים את היצור בארץ מלכתחילה.

כדי להמחיש את ההשפעה החיובית של הגלובליזציה על אותם “עבדים” מודרניים, ראו את התפלגות השכר השנתי בקמבודיה. הנתונים לצערי נכונים לשנת 2000 עקב בעיית זמינות נתונים:

שכר שנתי לעובד בקמבודיה (בדולרים, שנת 2000)

תועלת שולית - Annual Wage in Cambodiaמקור נתונים: UNIDO. מקור הגרף: דוח מחקר IDO המצוטט בסוף הפוסט.

תעשיית הטקסטיל העלתה בשנת 2000 את השכר במדינה ואפשרה לעובדים לשדרג עצמם ולשפר את חייהם. השוואת השכר של העובדים במדינות אלו לשכרם של עובדים במדינות המפותחות הנה מוטעית מכיוון שהיא איננה לוקחת בחשבון את עלות המחיה הנמוכה של המדינות הצומחות. אין איש אשר יטען כי העובדים בתעשיית ההלבשה בקמבודית שורקים בכל בוקר בדרכם לעבודה, אך העבודה ב”מפעל היזע” מהווה שיפור לתנאי ההעסקה שעמדו בפני הוריהם, ונותנת להם את האפשרות להעניק חיים טובים יותר לילדיהם.

אבל נתון חשוב לא פחות היא ההשפעה החברתית של הגלובליזציה ונדידת עבודות הייצור על האוכלוסיות המוחלשות במדינות אלו. אני מדבר על הנשים. במדינות הללו מצבן הכלכלי, החברתי והפוליטי של הנשים הינו בכי רע. מרבית התעסוקה של הנשים התמקדה עד לעידן הגלובליזציה בשני תחומים. הסקטור הביתי – כלומר ניקיון הבית או עבודה במשק הבית של משפחה אחרת, והסקטור ה”לא פורמלי”. זה שאין לגביו יותר מידי סטטיסטיקות ממשלתיות. ודי לחכימא ברמיזה. נדידת העבודות היצרניות בתחום ההלבשה למדינות אלו הוציאה את הנשים מהבית לעבודה ותרמה לכוחן של הנשים ולהעצמתן. נשים, צעירות ברובן, נכנסו לעבודה בייצור הלבשה בגיל צעיר, וחלקן באוכלוסיה העובדת בסקטור זה גבוה במיוחד. נתונים לשנת 2004 לדוגמא (מקור: UNCTAD, דו”ח IDO המצוטט בסוף) מראים כי 90% מהעובדים בסקטור הטקסטיל וההלבשה בבנגלדש ובקמבודיה הן למעשה עובדות. הן מהוות גם 87% מהעובדים בתחום בסרי לנקה, 72% בהפיליפינים, 62% בסרי לנקה, 80% בבוצוואנה, ו-67% במאוריטניה. במדינות אלו, עד לפני עשורים מעטים, כלל לא היו אפשרויות תעסוקה לנשים. לא ניסחף, שכרן של הנשים עדיין נמוך יותר ב-30% משכרם של הגברים המחזיקים במשרה זהה. בעיה זו קיימת גם בעולם המפותח והמערבי. אבל יצירת המפעלים “הנצלניים” במדינות אלו נותנת לנשים סיכוי לשפר את חייהן ולחזק את מעמדן בחברה.

קשה אולי לאדם המערבי לזכור זאת, אבל בתחילת המאה ה-20 היו סדנאות יזע ותנאי עבודה נצלניים דווקא בעולם המערבי שרק התחיל לצמוח כלכלית. ניו-יורק הייתה מלאה בסדנאות לייצור בגדים בשכר נמוך, ובחלק מהמקרים היו העובדים מחויבים לשלם מראש בעבור הכסא שלהם ועבור החשמל שבו השתמשו (!). העובדים בחרו לעבוד שם לא מכיוון שהם אהבו את העבודה, אלא מכיוון שהיא הייתה טובה מהאלטרנטיבה. כך שיפרו את חייהם והבטיחו עתיד טוב יותר לילדיהם.

עבודת המחוקק – חוזרים לפרוטקציוניזם

חלק מהמחוקקים הנמרצים העבירו חוקים שיגנו לכל הפחות על רכש טקסטיל ציבורי. ההיגיון הוא שרכישות של ציוד טקסטיל והלבשה על ידי מוסדות המדינה, הממומן בכספי מיסים של אזרחי המדינה, צריך להיות מושקע בתעשיה המקומית. כך למשל צמח לו “חוק הטקסטיל הבטחוני” שהציעה שלי יחימוביץ. עיקרי החוק, כפי שמצוין באתר האינטרנט של ח”כ יחימוביץ’:

חוק הטקסטיל הביטחוני, המובא כתיקון בחוק חובת המכרזים, יחייב את צה”ל, המשטרה והשב”ס להעדיף מוצרי טקסטיל שיוצרו בארץ. החוק קובע כי מפעלים ישראליים יוכלו לזכות במכרזים של טקסטיל עבור כוחות הביטחון גם אם הצעותיהם יהיו יקרות ב-50% מההצעה הזולה ביותר של מתחרים מחו”ל.
משמעות הצעת החוק היא תוספת של אלפי עובדים ישראלים מאזור הפריפריה לתעשיית הטקסטיל. מדובר בעשרות מתפרות של מפעלי “המשקם”, ובמפעלים ומתפרות בקריית שמונה, חורפיש, בית ג’אן, שדרות, אשקלון, ירכא, דימונה ועוד.

יחימוביץ’ לא המציאה את החוק. הוא היה קיים עוד לפניה. אבל בעבר ההגבלה נגעה להעדפת תוצרת מקומית אלא אם כן מחירה היה יקר ב-15% לפחות מהאלטרנטיבה. כפי שניתן להבין, התוצרת מחו”ל זולה משמעותית יותר מתוצרת הארץ. יחימוביץ’ גם לא התייחסה בדבריה להשלכות התקציביות של המהלך – אפליה זו, צודקת ככל שתהיה מנקודת מבט פטריוטית לאומית, תגדיל את הוצאות משרד הביטחון.

חוק דומה שהוצע, גם הוא בחסות ח”כ יחימוביץ’, הוא חוק הדגל, המחייב את המדינה ואת הרשויות המקומיות לקנות דגלים מתוצרת הארץ. חוק זה, כמו חוק הטקסטיל הביטחוני והעליהום האמריקאי סביב סוגיית המדים של הנבחרת האולימפית, מייצג סוג של הפרדה מנטלית עבורנו כצרכנים מערביים: זה בסדר לקנות בגדים שמיוצרים בסין ופוגעים במשרות בארץ, אבל כשמדובר בדברים סמליים “ערכיים” כמו מדים או דגל – אז חייבים לקנות כחול לבן, או אדום כחול לבן. ייאמר לזכותה של ח”כ יחימוביץ’ כי היא פועלת בתחום אחריותה. בראייתה כמחוקקת, עבודות אשר נסגרות בארץ כדי לחסוך למדינה כסף ברכישת מדים ודגלים בחו”ל מובילות להוצאות גדולות יותר, בתשלומי אבטלה והעברות סוציאליות. בנקודה זו, אגב, יחימוביץ’ כנראה צודקת, ואתייחס אליה בסוף הפוסט.

הבעיה עם פרוטקציוניזם, הגישה הכלכלית לפיה על מדינה להגן על היצור שלה בכל מחיר באמצעות חומות מכס וחקיקה מונעת יבוא, היא שבסופו של דבר, היא גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. “יבוא” הייתה במאה ה-18 מילת גנאי מכיוון שהיא ביטאה בדיוק את מה שהמרקנטליסטים חששו מפניו, הוצאה של מטבע מהמדינה שלנו אל מדינה אחרת. גם היום, סטודנטים אשר לומדים בשיעורי כלכלה הראשונים כי היבוא מוריד את התוצר, מפתחים תיאוריות לפיהן על מדינה לדאוג לייצוא רב ככל האפשר ולבלום את היבוא ככל הניתן. החתיכה החסרה בפאזל היא היכולת של החשובה של היבוא להוריד את רמת המחירים בארץ. אם משתלם ליבואן להביא מוצר מארץ זרה, ולשלם את ההובלה הימית או האווירית ואת המכסים, סימן שהמוצר זול יותר בהרבה במדינה אחרת. ואמנם אנחנו משלמים בכך שייצור עובר למדינה אחרת, אבל אנחנו מרוויחים בתמורה מוצרים זולים יותר, ורמת חיים גבוהה יותר. נשמע כמו תיאוריה כלכלית תלושה? פשוט הסתכלו על מחירי ההלבשה בארץ:

תמורות במדד מחירי ההלבשה וההנעלה בישראל – נתוני סוף שנה

יולי 2000 = 100. מקור: הלמ”ס

מדד מחירים ההלבשה וההנעלה בארץ

בשנה שעברה יצאו אנשים רבים לזעוק על יוקר המחיה בארץ. דיברו על קוטג’, על פסק זמן, על ארנונה ועל הדיור, אבל אף אחד לא התלונן על מחירי הגרביים. במדינה שבה המדד הכללי מתייקר בכ-2-3% מידי שנה, החלק של הביגוד נעשה זול בכ-30% בעשור האחרון. ותודה לסינים.

גם במערב צומחת תעשיית ההלבשה – אבל אחרת

תעשיות ההלבשה והטקסטיל לא מתו במערב. תחומים מסויימים בתעשיות אלו, בהם יש למערב יתרון, דווקא נמצאים בצמיחה בקרב המדינות המפותחות. מדובר על עיצוב, מחקר ופיתוח. תחום תעשיית האופנה העילית משלם שכר גבוה מאי פעם למעצבים ולאנשי שיווק. תעשיית ביגוד הספורט משקיעה הון במחקר ופיתוח כדי לייצר בגדים מחומרים עמידים ו”נושמים” יותר, או נעליים נוחות יותר להליכה. כמות המשרות של מחקר, פיתוח שיווק ופירסום קטנה ביחס לכמות הכוללת של עובדי הייצור, אין ספק. אבל משרות אלו נשארות במדינות המפותחות.

מגזין בלומברג צדק כאשר ציין כי המשרות אולי נדדו מזרחה, אבל החברות האמריקאיות מובילות את שוק הלבוש העולמי. בעשור האחרון חברות האופנה וההלבשה הגדולות בארה”ב יותר מהכפילו את שוויין, ויצרו עשרות אלפי מקומות עבודה חדשים. אמת, הן פיטרו מאות אלפים פועלים לא מיומנים שהסינים החליפו, אבל העסיקו עשרות אלפי עובדים מיומנים הנהנים משכר גבוה יותר ותנאי העסקה טובים. המגזין עוד מציין כי:

These companies are winning globally by out-designing, out-innovating, and out-marketing the competition. Nike, for example, is unveiling a new TurboSpeed running suit at the London Olympic Games that it claims can reduce 100-meter sprint times by .023 seconds. Nike’s gear will be used by teams from many countries, including Russia, China, and of course, the U.S.

Nike and Ralph Lauren don’t do is make their own products, in the U.S. or elsewhere—and this has become their competitive advantage.

לא הכל ורוד, אבל גלובליזציה איננה האויב

לא רציתי לייפות את המציאות בפוסט הזה. האשמתי את תוקפי הגלובליזציה והיצור בחו”ל בכך שהם אינם מסתכלים על התמונה הגדולה ולכן מוטלת עלי האחריות שלא ליפול למלכודת זו מצידה השני. התייחסתי למספר נושאים החשובים להגנה על יצור הטקסטיל ותעשיית ההלבשה במדינות הצומחות, ובהם: ההיגיון הכלכלי והכורח שבמעבר לייצור כזה עבור היצרן הנמצא בתחרות, משום שציונות או פטריוטיזם לבדם לא יצליחו למנוע את שורת ההפסד בדוחות הפיננסיים; ומבנה תעשיית ההלבשה מימיה הראשונים, כולל נדידת הייצור לעבר אוכלוסיות חלשות ועניות. במענה לטיעוני העבדות והניצול הצגתי את היתרונות והשיפור בחייהם של העובדים העניים ביותר בעולם היום כתוצאה מהגלובליזציה, וציינתי שיש בעיה בהסתכלות על המצב כיום מבלי לבחון את האלטרנטיבה שהייתה אך לפני מספר עשורים. כתבתי על ניסיונות המחוקק בארץ להגן על התעשייה, ועל היתרונות שאנו, העולם המערבי, נזכה להם כתוצאה ממעבר שכזה, כגון הפחתת עלויות המחיה. סיכמתי בכך שהתעשיה לא אבודה, אלא פשוט בחרנו להתמקד בתחום אחר בה – רווחי יותר.

בכל הדיון הזה נמנעתי מלדבר על הקרבנות המשלמים את המחיר. אני מדבר כמובן על עובדי היצור המערביים שאיבדו את עבודתם. פרופיל העובד בתעשיית הלבוש והטקסטיל המערבי שמאבד את עבודתו הוא בדרך כלל אחיד. גברים ונשים בגילאים מתקדמים, לא אקדמאים, אשר עבדו במקום העבודה או בתעשיה הזאת שנים רבות. ממחקר שערך משרד העבודה האמריקאי עולה כי מרבית העובדים היצרנים בתעשיית ההלבשה והטקסטיל שאיבדו את עבודתם לא מצאו את דרכם חזרה לשוק העבודה. לא מצאתי מחקר ישראלי מקביל, אך יש סיבות טובות להאמין שהמצב בארץ זהה, ולא קשה להבין מדוע. לעובדים המפוטרים סט כישורים שאיננו נחוץ עוד בעולם המערבי, ומפאת גילם סביר שלא יקבלו אותם להכשרה במקומות עבודה אחרים. אלו הם האנשים שנופלים מהמודלים הכלכליים – שמתאזנים “בטווח הארוך” – כלומר כשהם יצאו לפנסיה.

אבל למרות הרצון הטוב והשאיפה ל”צדק”, ברור לכולנו שלהשארת מקומות העבודה בארצות המערב, ותשלום של יותר מפי עשרה עבור חלק הארי של עלות יצור הבגדים – היינו עלות השכר – יש מחיר גם עבורנו. המחיר יהיה, כפי שלמדנו עד כה, הפסדים והתרסקויות של חברות הלבשה וטקסטיל שידרשו תמיכות וסובסידיות כדי להמשיך ולהעסיק; מכסי מגן שישמרו על היצור המקומי היקר מפני הייבוא, מסים שייקרו עוד יותר את כל מה שיקר ממילא במדינה הזאת; ומעגל קסמים שלא נוכל לשבור אותו, כי תמיד יהיו עובדים חדשים בתעשיית הטקסטיל המערבית ש”עלולים להיפגע”. פתרונות חקיקה מהסוג שכבר הוזכר, אשר יחייבו רכש ציבורי בתחומים אלו להתבצע בארץ, יהוו ככל הנראה את הפתרון הטוב ביותר. הם יאפשרו לחלק מהעובדים הבלתי מיומנים להמשיך לעבוד בארץ תוך צמצום הדרגתי של התעשייה, גם אם העלות תגולגל לבסוף למשלם המיסים הישראלי. תשלום דמי אבטלה וביטוח לאומי יעלה לנו כנראה יותר מאשר מדים יקרים יותר.

אחרית דבר

כלכלה היא נושא מרתק. הכלכלן פול סמואלסון, זוכה פרס הנובל בכלכלה לשנת 1970, התפעל בספר הלימוד למיקרו כלכלה שכתב מכך שאין אדם שיבנה כסא מעץ ויחשיב עצמו לנגר, אך כל אדם שהתנסה מעט בכלכלה עלול לתפוס מעצמו מומחה בתחום. בבואנו לבחון מדיניות כלכלית חברתית, עלינו לבחון “את מה שאנו רואים ואת מה שאנו איננו רואים”, כדברי פרדריק בסטייה. סביר להניח שמרבית אזרחים בעולם המערבי ימשיכו להזעיף פנים כאשר ידווחו בחדשות על מפעל נוסף שנסגר במדינה ושפעילותו עוברת לגואטמלה. הטלוויזיה מראה את האנשים השובתים הדורשים “לחם עבודה”, אבל שוכחת להזכיר את הירידה במחירים בשנה שלאחר מכן, או את המשרות החדשות שנפתחו לאחר מכן עם צמיחת החברה. אין ספק שלמתנגדי הגלובליזציה יש את ה-Moral High ground בתקשורת, אבל אין זה אומר שהאמת שלהם היא היחידה שנכונה.


לעיון נוסף (מחקרים וביבליוגרפיה):

The Cost of EU Trade Protection in Textiles and Clothing, Joseph Francois [PDF]

The Global Textile and Clothing Industry post the Agreement on Textiles and Clothing, Nordas [PDF]

The Role of Textile and Clothing Industries in Growth and Development Strategies, Keane et Velde [PDF]

U.S. Textile and Apparel Industries and Rural America, US Dept. of Agriculture [Link]