הכנסה בסיסית: סקירת ניסויים

רעיונות כלכליים הם עניין של טרנד. כיתבו בלוג כלכלי ועקבו אחר הצעות לסדר כלכלי ציבורי חדש אשר עולות לסדר היום ותוכלו לזהות עד מהרה שאין הרבה חדש תחת השמש. מסיבה זו אינני מתרגש כאשר תכנית עתיקה כמו “הכנסה בסיסית אוניברסלית” עושה הופעות אורח בעיתונות הכלכלית ובשיח הציבורי. אמת, הרבה השתנה מאז שתומאס פיין, מאבותיה המייסדים של ארצות הברית, הציע בספרו “זכויות האדם” לשלם קיצבה במזומן לכל אזרח מעל גיל 50 ללא התניה סוציאלית, אך בסיסו של הרעיון הוסיף להתגלגל לאורך ההיסטוריה ולהופיע בנקודות שונות בזמן.

רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית מדבר על תשלום קיצבה אחידה על ידי המדינה לכל אדם בוגר בחברה באופן שאינו תלוי במידת עושרו, והוא זוכה לתמיכה משני הצדדים של המפה הפוליטית והכלכלית. התמיכה הזו, כפי שנראה בהמשך, היא שטחית בלבד, ונובעת מכך שכל צד מפרש את הרעיון בצורה שונה. אם נשים את כלל התומכים ברעיון סביב שולחן עגול יתגלו הפערים עד מהרה. סלע המחלוקת העיקרי בין הקבוצות הוא בגורלה של מערכת הרווחה הקיימת. מחד, כלכלנים מהצד הימני של המפה רואים את ההכנסה הבסיסית כמערכת שתחליף את כל תשלומי הרווחה שהמדינה מעניקה היום (קצבאות ילדים, נכות, זקנה, סעד ועוני) בסכום אחיד שמגיע לכולם. מאידך, תומכים מהעבר השמאלי סוציאלי עדיין מעוניינים במערכת קצבאות נוספת “המשלימה” את ההכנסה הבסיסית (ולחלוטין בלתי אפשרית מבחינה תקציבית, אבל מותר לחלום).

הכנסה בסיסית תייצר תמריצים חיוביים להקטנת האבטלה, כמו ביטול מלכודת האבטלה ומנגד תמריצים שליליים שיגדילו את האבטלה, כי מי רוצה ללכת לעבודה כל יום אם הצ’ק מהממשלה מגיע בדואר? מי מהתמריצים “ינצח”? האם ניתן לקיים מנגנון של הכנסה בסיסית ללא תנאים מבלי להפוך למדינה של פרזיטים? ובכן, שנת 2017 מתגלה כ”שנת הפיילוט” של הרעיון, עם לפחות שני ניסויים מרכזיים שמתקיימים כבר מתחילת השנה, ואשר נועדו לבחון את הפיזיביליות שלו. לפני שנבחן אותם, אני מציע מספר קריטריונים למדידת איכות.

הקריטריונים 

  1. הניסוי צריך להיות אקראי ככל הניתן

בחירת האנשים המשתתפים בניסוי אשר יקבלו קצבת הכנסה בסיסית צריכה להיות עיוורת כדי למנוע הטיית בחירה. אם נבחר מתמודדים רק מאזור גיאוגרפי מסוים, או משכבת גיל אחידה או “אנשים ששירתו בגולני” אזי נכניס עיוותים למדגם בצורה שלא ייצג בצורה אמינה את כלל האוכלוסייה. זה נשמע פשוט, אבל בניסויים בקנה מידה שכזה קשה לייצר אקראיות טובה, כפי שנראה מיד.

  1. המחקר צריך להתמקד הן ביחידים והן בקהילות

יש הבדל בין להיות האזרח היחידי שמקבל הכנסה בסיסית בעיר לבין לגור בישוב שבו כולם מקבלים הכנסה בסיסית. מחקר טוב צריך למדוד את שני המצבים. יתכן שישוב שרוב אוכלוסיותו מקבלת הכנסה בסיסית יראה ירידה מהותית בתעסוקה מכיוון שתושביו יעדיפו לקחת קורסים במתנ”ס ולישון עד מאוחר, אך קבוצה קטנה של מקבלי הכנסה בסיסית בתוך ישוב שרוב תושביו לא מקבלים ימנעו משינוי הרגלי התעסוקה שלהם מחשש לסטיגמה שלילית.

  1. המחקר צריך לבחון את ההשפעות על כל משק הבית

יתכן כי בן הזוג של מקבל הכנסה בסיסית במסגרת הניסוי יבחר להקטין שעות עבודה, מידע אשר ילך לאיבוד אם יבחנו את ההשפעה על מקבל ההכנסה בלבד.

  1. הימנעות מאפקט הות’ורן

כאשר הנבדקים מודעים לכך שהם נמצאים בניסוי, הם עשויים לשנות את ההתנהגות הנחקרת. האפקט הזה, המכונה (בין היתר) אפקט הות’ורן, הוא חלק ממה שעושה אותנו בני אדם, וקשה לייצר ניסוי (העומד בכללי האתיקה) אשר נמנע ממנו לחלוטין. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בניסוי פופולארי בנושא “חם” כמו הכנסה בסיסית. הנבדקים מודעים לכך שיכולות להיות השלכות חשובות על מנגנון הרווחה במדינתם כתוצאה מתוצאות המחקר בו הם משתתפים, וזה עתיד להשפיע על ההחלטות שלהם. כיצד ניתן בכל זאת לצמצם את ההשפעה על הניסוי? צריך לצמצם לאפס את ההתקשרות בין הנבדקים לחוקרים במשך כל תקופת הניסוי, ולא לספק שום מידע או פידבק לנבדקים.

הניסויים

כעת נבחן שלושה ניסויים שרצים כיום בעולם: הניסוי הממשלתי בפינלנד, שהוא הניסיון הרציני ביותר עד כה לבחינת ההכנסה בסיסית, הניסוי בקניה – שאמנם מתמקד יותר ביכולת של הכנסה בסיסית להוציא קהילות מעוני, אך צפוי להיות הניסוי המקיף ביותר מבחינת כמות הנבדקים, והניסוי הקטן באוגנדה, שלא באמת עומד בקריטריונים איכותיים של ניסוי וגם מתמקד בעיקר בנתונים אנתרופולוגים וסוציולוגים, לאו דווקא כלכליים.

פינלנד

הניסוי הפיני הוא ככל הנראה הניסוי הגדול והמשמעותי ביותר שמתבצע כיום. הניסוי מנוהל על ידי רשות הביטוח הלאומי הפינית החל מינואר 2017 ועתיד להימשך שנתיים. מטרתו היא לבחון את ההשפעה של הכנסה בסיסית על השתתפות בשוק העבודה. הרשות לא תפרסם ממצאים עד לאחר סיום תקופת הניסוי ולא תערוך ראיונות עם המשתתפים עד לסיום הניסוי.

לצורך הניסוי נבחרו 2,000 איש בין הגילאים 25-58 בצורה אקראית, מתוך מאגר של אזרחים מובטלים אשר קיבלו דמי אבטלה בנובמבר 2016 (מתוך סך הכל 175,000 איש, אשר ישמשו כקבוצת השוואה). ההשתתפות בתכנית הייתה מנדטורית מתוקף החוק. נשים לב שבחירת האוכלוסייה איננה אקראית באמת – יש להניח שהתפלגות המקצועות, הגילאים וסוגי האנשים אשר מקבלים דמי אבטלה שונה מהתפלגותם באוכלוסיה.

המשתתפים בניסוי מקבלים מידי חודש הכנסה בסיסית בלתי תלויה של 560 אירו (פטורים ממס).

מלבד השתתפות בשוק העבודה, מתכוונים החוקרים למדוד גם הוצאה על תרופות ובריאות, ושונות ההכנסה לאורך התקופה.

הניסוי הפיני הוא ככל הנראה הניסוי הטוב ביותר שמנוהל כיום כדי לבחון את ההשפעה של הכנסה בסיסית, ועם זאת, הוא לא חף מבעיות. ראשית, אוכלוסיית הניסוי לא אקראית אלא מורכבת מאנשים שדיווחו על אבטלה. כלומר, הניסוי לא בוחן את ההשפעה של קבלת הכנסה בסיסית על אדם מועסק. בנוסף הניסוי בודק את ההשפעה על יחידים בלבד, וזאת בניגוד לרצון המקורי של עורכי הניסוי, לבצע ניסוי מקביל על קהילות שלמות. המציאות התקציבית הכתיבה ניסוי מצומצם יותר, וחבל. לבסוף, אפקט הות’ורן. עורכי הניסוי בהחלט עושים כמיטב יכולתם כדי לצמצם את התקשורת עם הנבדקים ואף שומרים את פרטיהם בסתר, אבל זה לא מונע מחלק ממשתתפי הניסוי לגשת לעיתונות ולהתראיין בנושא. הניסוי הוא נושא חם מאוד בתקשורת במדינה ועורכי הניסוי כבר הזהירו כי תשומת הלב התקשורתית פוגעת להם בעריכת הניסוי.

קניה

הניסוי בקניה מתבצע על ידי עמותת צדקה אמריקאית בשם GiveDirectly. מטרת הניסוי היא להעניק הכנסה בסיסית לבערך 26,000 קנייתים תושבי כפרים באזורים הלא מפותחים. עורכי הניסוי מתכוונים להעניק את התשלום החודשי בסך של בערך 21$ בחודש (כחצי מההכנסה הממוצעת באזור) לכל התושבים של כ-200 כפרים שישתתפו בניסוי. נכון להיום, רק כפר אחד, בן 95 תושבים, משתתף בניסוי שיימשך 12 שנה, אך הארגון טוען שבקרוב יצטרפו כל שאר הנבדקים.

הכפרים בניסוי יחולקו ל-4 קבוצות, רק 3 מתוכן יקבלו הכנסה בסיסית: הקבוצה הראשונה תקבל הכנסה בסיסית חודשית מובטחת למשך 12 שנים, השנייה למשך שנתיים בלבד, והקבוצה השלישית תקבל סכום חד פעמי השווה ערך לכל התשלומים החודשיים למשך השנתיים. בצורה הזאת, רוצים מארגני הניסוי לראות את חשיבות הבטחת ההכנסה הבסיסית לטווח ארוך על החלטות הנבדקים, וכיצד קבלת הכסף כמענק גדול חד פעמי (בדומה לזכייה בלוטו) משנה את ההתנהגות של התושבים.

המידע נאסף בצורה שוטפת, וכולל ראיונות תכופים עם הנבדקים.

יש מספר בעיות מרכזיות עם הניסוי הקנייתי. בחירת הכפרים שישתתפו בניסוי בוצעה, לטענת עורכי המחקר, בצורה אקראית. אבל ההתמקדות בכפרים באזורים לא מפותחים מייצרת הטיית בחירה ברורה. מעבר לכך, לכפרים בקניה יש היסטוריה ארוכה של חשדנות כלפי ארגוני סיוע בינלאומיים וחוסר רצון להשתתף בתכניות כאלו. כן, יש אנשים שמסרבים לכסף בחינם. שיעור הדחייה בקרב נבדקים פוטנציאלים באזור הזה בקניה מגיע, בחלק מהמקרים, ל-40%. מכאן, לא מן הנמנע שהכפרים שכן ישתתפו בניסוי לא ייצגו נאמנה את האוכלוסייה. המעקב השוטף אחר האוכלוסייה והראיונות העיתיים גם צפויים להכניס הטיה בתוצאות המחקר: אם כל חודש-חודשיים החוקר שמשלם לי כסף ישאל אותי אם יש לי מחשבות לפתוח עסק משלי, אני אתחיל לחשוש שאם אני לא אקים איזה עסק קטן במהרה הוא עלול להתייאש ולהפסיק לתת לי כסף.

אני חייב להוסיף שאני גם לא אוהב את הפורמט של השאלות. החוקרים שואלים את הנבדקים מה הם עשו בכסף שהם קיבלו מההעברה, למרות ששאלה נכונה יותר תהיה מה הם בסך הכל עשו עם הכסף שלהם. לא מן הנמנע שהכסף שיתקבל מהכנסה בסיסית ישמש לרכישת מוצרים בסיסיים, וכסף אחר, מיגיעה אישית, יופנה לאלכוהול וסיגריות.

אוגנדה

לבסוף, הניסוי באוגנדה הוא ניסוי קטן ממדים המנוהל על ידי עמותת צדקה בלגית. תושבי כפר יחיד המונה 56 תושבים בוגרים ועוד כ-80 ילדים מקבלים קיצבה חודשית בלתי תלויה. כל בוגר מקבל 18.25$ (כשליש מההכנסה של משפחות מעוטות יכולת במדינה) וכל ילד מקבל מחצית מסכום זה. התשלומים ימשכו עד סוף 2018. מטרות המחקר הינן לבחון כיצד ההכנסה הבסיסית החודשית משפיעה על השכלת הבנות בכפר, על הגישה לשירותי רפואה, יזמות פרטית, והשתתפות במוסדות דמוקרטיים. המחקר לא משתמש בנתונים על כפר מקביל שלא נהנה מהכנסה בסיסית לצורך השוואה.

סיכום

קשה, בואך בלתי אפשרי, לערוך ניסוי במדעי החברה בתנאי מעבדה. מהסיבה הזו, תמיד יהיו בעיות במבנה של הניסוי שיפגעו באמינות התוצאות ובמסקנות הסופיות. זו האחריות של החוקרים, במידה והם מעוניינים להשתמש בתוצאות הניסוי כדי להשפיע על המדיניות הציבוריות, לצמצם את הפערים הללו למינימום. אני מאמין גדול שהסיפור החשוב והמעניין של הכנסה בסיסית איננו הראיונות התכופים עם עתידניים על כיצד רובוטים יגזלו לנו עבודה בעתיד או סוגיות “ערכיות” כאלו ואחרות, אלא נכונותם של חלק ממובילי הרעיון לבחון אותו בניסוי. אני תוהה כיצד הייתה נראית המדיניות הציבורית שלנו אם זו הייתה הנורמה בעולם.

רשומת אורח: המקורות הבאושים של חוק כלכלי בישראל

רשומת אורח מאת דרור גולדברג.

בדמוקרטיה הרשות המחוקקת אמורה לחוקק את רצון העם. לפעמים נראה שמה שבאמת קובע הוא כוחן של קבוצות לחץ משחיתות וסחטניות. אבל למעשה, ספר החוקים עב הכרס של ישראל (כ-50 כרכים) כולל הרבה חוקים שלא משקפים את רצונו של אף אחד שחי היום, בין אם הוא אזרח פשוט ובין אם הוא לוביסט. זו שארית מדורות קודמים שהמחוקקים שלנו לא טורחים לבטל או להתאים למציאות אבל יש לה תוקף משפטי כאילו נחקקה היום. לפעמים אנחנו שומעים על “אגודה עותומנית” שמאפשרת לגופים כמו ההסתדרות להיות מושחתים כמו העותומנים (חוק מ-1909) או “פקודת האגודות השיתופיות” (1933) של המנדט הבריטי. אבל המצב חמור בהרבה, כי חוקים ישנים כאלה שעדיין בתוקף בדרך כלל לא הומצאו על ידי העותומנים והבריטים בשנים הנ”ל אלא הועתקו מחוקים עתיקים עוד יותר מארצות אחרות שלא תמיד נחקקו ממניעים ראויים. מאמר זה מביא כדוגמה עצובה את סיפורו של סעיף כלכלי אחד בספר החוקים שלנו ומקורותיו הבאושים.

סעיף 489 בחוק העונשין מכריז: “מטבע או שטר שהם הילך חוקי בישראל, כל המסרב לקבלם בשווים הנקוב, דינו – מאסר שלושה חודשים”. אם זה נראה לכם לגיטימי, ברור שלא גרתם בארה”ב או בבריטניה. הדבר הבסיסי ביותר בכלכלה חופשית הוא חופש המסחר. זה לא עניינה של מדינה נאורה להגיד לי באיזה מוצרים מותר לי לסחור עם עמיתי האנשים הפרטיים בשווקים (אולי למעט נשק וסמים). המדינה גם לא אמורה להכריח אותי לקבל במסחר חפץ שאני לא חפץ בו. האם יעלה על הדעת שהמדינה תחייב אותי כל יום לקנות דגל כהוכחה לפטריוטיות שלי? אז למה אני חייב לקבל שטרות שלה? אבל אולי תאמרו: האין זו משמעותו של “הילך חוקי” (legal tender), שכל אחד חייב לקבל אותו? ממש לא. הילך חוקי (בארצנו אלה השטרות והמטבעות של בנק ישראל) הוא בסך הכל החפץ בו ניתן לפרוע חובות כספיים בדרך שתזכה להכרת בית המשפט. אם אני חייב לך “מאה שקל” מתוקף חוזה, ואני מציע (tend) לך שטר של 100 שקל אז אתה אמור לקבל אותו. אם תסרב ותבקש מבית המשפט שיכריח אותי לשלם בצורה אחרת אז תיזרק מכל המדרגות. אין לך זכות משפטית להתעקש לקבל המחאה, דולרים בשווי 100 שקל, תפוחי אדמה בשווי 100 שקל, או פרור זהב בשווי כזה. זוהי משמעותו של “הילך חוקי” בכל מדינה: הקלה בפרעון חיובים כספיים כדי שלא יוטרדו בתי המשפט. זה שונה בתכלית ממצב שבו ירקן בשוק רוצה לקבל תשלום כאן ועכשיו תמורת הירקות שעל המדף דווקא בדולרים ולא בשקלים – ונזרק בשל כך לכלא על פי סעיף 489.

Legal Tender הילך חוקי

Legal Tender הילך חוקי

אגב, למה שירקן ירצה דולרים ולא שקלים? זה הגיוני אם השקל מאבד מערכו מהר, והעדפה כזו לדולר אכן קרתה הרבה בימי האינפלציה הגבוהה שלנו שהגיעה לשיא של 450% ב-1985. כשנתקלתי לראשונה בסעיף 489 חשבתי לתומי שהוא נחקק כדי להילחם בדולריזציה העממית ההיא. לאחר מחקר לא קצר (ותודה לכם משלמי המיסים על שאפשרתם לי לעשות זאת במסגרת עבודתי באקדמיה), הנה מה שגיליתי: אינפלציה גבוהה היא אכן הסיבה המקורית לסעיף הזה, אבל לא מדובר באינפלציה שלנו אלא באינפלציה שהשתוללה … בעת המהפכה הצרפתית. החוק הועבר משם ועד אלינו על ידי כמה דורות של דיקטטורים וסוציאליסטים קשוחים.

הסעיף נחקק במקור בגלל ההמון הפריזאי הפרוע של המהפכה הצרפתית, אבל לא כדי לרסנו אלא ביוזמתו. היה זה ב-1792, שלוש שנים לאחר תחילת המהפכה. צרפת הכריזה מלחמה על מלכי אירופה ויצאה להציל את נתיניהם המדוכאים. המלחמה מומנה בהדפסת כסף, כמו שעשו בהצלחה המהפכנים האמריקאים שנים ספורות קודם לכן. הדפסה הביאה לאינפלציה, אז מוכרים בשווקים סירבו לקבל שטרות ודרשו תשלום במטבעות זהב וכסף כמו פעם. ציבור הקונים הפריזאי פנה בתלונה לנציגיו הפופוליסטיים בעיריית פריז. אלה נקראו “חסרי מכנסי הברך [היקרים]” ו”הנזעמים”, והם עתידים היו לזכות בהערצתו של מרקס. העיריה דרשה מבית הנבחרים לרסן את חוצפתם של המוכרים. הנבחרים דנו בכך בפחד רק אחרי שהאספסוף פשט על בתי סוהר וטבח באלף אסירים פוליטיים. ב-1793 המצב החמיר. השטרות איבדו מחצית מערכם ומוכרים רבים לא רצו אותם. הצעת חוק חדשה כללה איסור על מוכרים לדחות את השטרות וכן איסור לדרוש תשלום גבוה יותר ממי שישלם בהם ולא במטבעות. ההצעה עברה בקולות מפלגת השמאל שראתה בכך שוחד פוליטי לאספסוף האלים, מתוך תקווה שזה יעיף את הימין בכוח מבית הנבחרים (מה שאכן קרה כעבור חודשיים). מצב השטרות המשיך להחמיר ואיתו גם החוק. העונשים הוחמרו בהדרגה: קנס, מאסר, הוצאה להורג. השיפוט נמסר לבתי דין מהפכניים זריזים. מלשינים על עבריינים קיבלו פרסים. נאסר לדבר בפומבי נגד השטרות. המוכרים המיואשים החלו לשאול קונים מראש איך הם צפויים לשלם. אם הקונים אמרו “שטרות”, נזכרו המוכרים שבעצם אין להם סחורה למכור. ב-1794 התרגיל הזה הוצא מחוץ לחוק. באותה שנה קרס שלטון ה”טרור” (כך נקרא רשמית) של הפסיכופט רובספייר, וגם ערכם של השטרות קרס. החוק הנ”ל, שדיבר על השטרות שכונו assignat ולא על “כסף” באופן כללי, פקע איתם.

הלך חוקי מהפכה צרפתית

בתמונה: רובספייר מאבד את הראש

החוק הוחזר לחיים על ידי משוגע אחר. נפוליאון ציווה על משפטניו להכין חוק עונשין חדש, וזה שיקף את ערכי המשטר, בהם דיכוי ברוטלי של כל התנגדות לקיסר המגלומן. אותם משפטנים היו מעורבים במהפכה וחוקיה, והכירו את החוק שאסר לדחות את כספו של השלטון. הם החיו את החוק הזה כדי לעודד צייתנות לשלטון החדש. מציעים לך כתשלום כסף של הקיסר? קבל אותו, נתין קטן, וסתום את הפה. הפעם לא הייתה מטרה להקל על מימון אינפלציוני של המלחמות כי נפוליאון לא רצה לשחזר את האסון הפיננסי של העשור הקודם. הוא מימן את מלחמותיו על ידי שוד הארצות שכבש. החוק בגירסתו החדשה, עם עונש קנס, נכנס לחוק העונשין של 1810.

גורש נפוליאון, ואחריו באו שלושה מלכים. באביב העמים (1848) מרדו עמי אירופה בדיקטטורים וניסו להקים דמוקרטיות (נשמע מוכר?). צרפת הקימה את הרפובליקה השניה והבוחרים הטפשים בחרו כנשיא את האדם הכי פחות מתאים (נשמע מוכר?). היה זה אחיינו של נפוליאון שבמהרה ביטל את הרפובליקה והפך לקיסר נפוליאון השלישי. הוא חיקה את מורשת דודו בכך שהתערב בארץ הקודש והסתכסך עם רוסיה. מטעמי יעילות, הוא שילב בין השניים. המלחמה שפרצה על רקע המקומות הקדושים ידועה כמלחמת קרים (נשמע מוכר?). לאחר שצרפת ובריטניה עזרו לעותומנים לנצח את רוסיה, הם דרשו מהעותומנים רפורמה חקיקתית כדי שהנוצרים בארץ ישראל יחיו תחת מערכת חוקים נאורה. העותומנים צייתו והעתיקו חוקים מהמערב ובעיקר מצרפת, כולל חוק העונשין. ההעתקה לא הייתה עיוורת ומוחלטת. כל סעיף נדון לגופו. סעיף הכסף הועתק כי אופי המשטר העותומני היה דומה לזה של הדיקטטורים הצרפתים. חוק העונשין (1858) הוחל בכל האימפריה, כולל ארץ ישראל, ומה שיותר חשוב לענייננו – גם בקפריסין.

בריטניה שלטה בקפריסין בפועל מ-1878 ורשמית מ-1914. לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו הבריטים לבסס את שלטונם במה שנהייתה עוד מושבה מני רבות. הוחלט להחליף את חוק העונשין העותומני בזה שהיה נהוג במושבות בריטיות באפריקה. החוק הבריטי-אפריקני התבסס על המשפט הבריטי, וכמובן שלא היה בו סעיף כסף כנ”ל, שהרי הבריטים היו אבירי החופש הכלכלי. רובו של חוק העונשין העותומני הושלך לפח בקפריסין, אבל מעט מאוד סעיפים שלו אומצו בחוק הפלילי הקפריסאי (1928), ובהם סעיף הכסף. למה? הבריטים לא התכוונו ליצור אינפלציה ולא הביאו אידיאולוגיה של התערבות במסחר. אבל הם רצו לבסס את שלטונם על אוכלוסיה בלתי לויאלית שברובה רצתה סיפוח ליוון והיו בה קומוניסטים שרצו לחבל בכלכלה. סעיף הכסף גוייס לצורך השלטת משמעת על האוכלוסיה הבעייתית, שעתידה הייתה להתפרע ולשרוף את בית המימשל ב-1931.

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד

לשון החוק מ-1936. פעם העונש הסתכם בקנס כספי בלבד (לחצו להגדלה)

מהלך דומה של החלפת החקיקה העותומנית קרה גם במנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-1929 קיבל המשפטן הבכיר של המשטר, נורמן בנטוויץ’, הוראה לנסח חוק פלילי שיבוסס על החוק הקפריסאי הטרי. בטיוטה הראשונה שהכין, במאי 1929, בנטוויץ’ אימץ את סעיף הכסף, מסיבות דומות לאלה שבקפריסין. בהמשך השנה התרחשו הפוגרומים (“מאורעות”) שהיכו בהלם את המשטר. כדי לשדרג את סמכות האימפריה לאחר האנרכיה הקצרה, בנטוויץ’ הכין חקיקה נרחבת של לחימה בהסתה, עונשים קולקטיביים, ועוד מטעמים מסורתיים של האימפריה הבריטית הנאורה. הוא אפילו גייס למאבק את סעיף הכסף שהפך בטיוטה הבאה של החוק הפלילי מסתם סעיף בפרק “עבירות קלות” לחלק מסעיף “עבירות נגד סמכות המשטר” עם עונש מאסר. בנטוויץ’ היה יהודי ציוני וזה היה בעוכריו: אחרי שנורה ונפצע על ידי ערבי, הבריטים פיטרו אותו (והוא מונה למרצה באוניברסיטה העברית). כשנרגעו הרוחות, המחליף שלו החזיר את סעיף הכסף לממדיו הטבעיים, וכך נחקקה פקודת החוק הפלילי ב-1936.

עם הקמת מדינת ישראל לא היה זמן לחוקק חוק פלילי חדש, והכנסת ביטלה רק את העונשים הבריטיים הטראומטיים של מוות (למעט נאצים) ומלקות. הפקודה המנדטורית נשארה על כנה, ורק ב-1965 הוגשה הצעת חוק מטעם משרד המשפטים לרפורמה מקיפה בה. רק שלושה סעיפים ש”התיישנו” בוטלו, בהם ניסיון התאבדות והזמנה לדו-קרב (בחיי). הוצע גם שבכל העבירות הקלות יהיה עונש מאסר ולא קנס. ב-1966 התקבלה ההצעה ברובה כלשונה, וסעיף הכסף לא רק ששרד את הרפורמה אלא אפילו קיבל עונש משודרג של מאסר – לראשונה מאז הטרור הצרפתי.

ימי מפא"י העליזים - עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

ימי מפא”י – עונש מאסר על סירוב לקבל הילך חוקי

מדוע לא בוטל הסעיף ב-1966? הוא נשמר על ידי רצף של דיקטטורים מאז נפוליאון, והרי כאן כבר הייתה מדינה דמוקרטית. אכן דמוקרטיה, אבל היו אלה ימי מפא”י. את הצעת החוק הגיש לכנסת שר המשפטים דב יוסף, הידוע לשמצה כ”שר הצנע” מראשית המדינה. בתפקידו הרשמי כשר האספקה והקיצוב (הראשון והאחרון) הוא הוכיח התלהבות קומוניסטית לפקח על כל עסקה ומחיר במשק ודחף את רוב הכלכלה לשוק השחור. לא היה זה אדם שחופש כלכלי יקר לליבו, וסעיף הכסף התאים לו כמו כפפה ליד המתערבת בגסות בכלכלה. שלטון מפא”י בז לחופש כלכלי בכלל ולחופש מונטרי בפרט. אסור היה להחזיק דולרים. נוסעים לחו”ל הורשו להוציא רק מעט דולרים, אפילו אם ברחו לצמיתות מגן העדן הסוציאליסטי, ורובם פנו לשוק השחור ליד סניף בנק ישראל בתל אביב. ככלל לא היה זה עידן ליברלי באף תחום, כמתבקש מ”גבולות אושוויץ”. ערביי ישראל היו עדיין תחת ממשל צבאי עד לסוף 1966.

תפקיד נוסף בהישרדות סעיף הכסף יש למשפטנים יוצאי גרמניה שעסקו בהצעת החוק. בין העולים מגרמניה היו הרבה משפטנים, והם שלטו ללא עוררין במערכת המשפט הישראלית בדור הראשון שלה. בתיקון פקודת החוק הפלילי עסקו מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים אורי ידין (נולד כרודולף היינסהיימר) ושופט בית המשפט העליון חיים הרמן כהן. פרופ’ יורם שחר, כיום במרכז הבינתחומי, הראה במחקריו שהם ניצלו את עמדותיהם הבכירות כדי להכניס בעורמה אידיאולוגיה משפטית גרמנית לחוקי ישראל. אידיאולוגיה זו כללה תיעוב של חופש המסחר ה”מופקר” שהביאו הבריטים לארץ. ככלל, ידין וכהן העדיפו משמעת וציות על פני חופש אישי. כהן, לפני שהמציא עצמו מחדש כאביר זכויות האזרח, היה אנטי-ליברלי להחריד כיועץ משפטי לממשלה לאורך כל שנות ה-50. פסקי דין מפורסמים שבהם הפסיד בבג”ץ כנציג הממשלה – ושאותם לומד היום כל סטודנט למשפטים – הבטיחו לכולנו את שלטון החוק, חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש העיתונות, וחופש ממאסר שרירותי, הרבה לפני שנחקקו חוקי יסוד נאורים. ידין כתב בטיוטת הכרזת העצמאות סעיף מדאיג הדורש מהאזרחים “משמעת”, והדברים שכתב בפרשת אלטלנה נשמעים טוב יותר בגרמנית. אוסיף, בזהירות פחדנית של תקינות פוליטית, שאולי (אולי!) יש קשר לכך שהאימרה הייקית המכוננת היא “סדר צריך להיות”. לידין וכהן, אם כן, לא הייתה שום בעיה עם סעיף שפוגע בחופש המסחר וכופה סדר בשווקים וצייתנות של המוכרים.

מאז 1966 לא השתנה שום דבר מהותי. ב-1977 הפכה פקודת החוק הפלילי המנדטורית לחוק העונשין, וסעיף הכסף קיבל את המספר 489. למחוקקים לא אכפת מהחוק העיקרי שבגללו או בזכותו אנשים נכנסים לכלא. מדי פעם יש תיקון פה ושם, אבל חקיקת חוק עונשין חדש לא מעניינת אף אחד.

מה החשיבות של הסיפור הזה? אודה שסעיף 489 לא ידוע כמעט לאף אחד, ולא ידוע לי אם ומתי מישהו הועמד לדין לפיו. אבל לקיומו של הסעיף יש חשיבות מעשית וסמלית. מבחינה מעשית, יכולה הממשלה מחר להחליט על אינפלציה של אלף אחוז (חוק בנק ישראל החדש לא ימנע זאת), ומשרד המשפטים יוכל להשתמש בסעיף זה כדי למנוע מאיתנו לברוח לדולר ולהעמיד את הממשלה הסוררת במקומה. מבחינה סמלית, יש בתוקף סעיף הזוי שמקומו לא יכירנו במדינה עם חופש כלכלי ופוליטי, ועוד בחוק העונשין עם עונש מאסר. זה מביך אותי כישראלי כי חוקים כאלה נפוצים כמעט רק בעולם השלישי. אלה סיבות מספיקות לביטול הסעיף, והדבר אפשרי, כפי שהוכיחה הקהילה ההומוסקסואלית שהביאה לביטול הסעיפים הנשכחים נגדה בחוק העונשין. ביטול הסעיף צריך להיות חלק קטן מחוק חופש כלכלי מקיף שצריכים ליזום הארגונים העוסקים בקידום העניין – המפלגה הליברלית, פורום קהלת, עומר מואב, ומכון ירושלים לחקר שווקים.

לא כל חוק ישן או זר הוא פסול בעיקרון. יכול להיות חוק נפלא מסין או מהתלמוד, אבל הסיכוי שחוק מתאים למציאות ולאידיאולוגיה שלנו פוחת עם השנים ועם המרחק התרבותי. הסעיף הנדון חוקק, אומץ, ושרד כדי לקדם מטרות שהיום נראות לרובנו פסולות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. הסעיף הזה צריך ללכת כי הוא לא ראוי כאן ועכשיו. תפקידה של ההיסטוריה המשפטית (מה שקראתם לעיל) הוא להוסיף למוטיבציה את מימד הבושה. ברמת המאקרו, זו אנקדוטה שמלמדת משהו מדאיג על ספר החוקים שלנו. עוד כמה שלדים עבשים כאלה מתחבאים בו ומשקפים את ההיסטוריה הדיקטטורית/סוציאליסטית של אירופה ושלנו? רבים מהם בוודאי כן משפיעים בפועל על הכלכלה.

מה שבטוח, לו היו יודעים מנהיגי הטרור הצרפתי של 1793 שמדינת יהודים נאורה תשמור את אחד מחוקיהם אחרי תשעה דורות, הם היו מתים מצחוק עוד לפני שהגיליוטינה הורידה להם את הראש.


דרור גולדברג הוא מרצה בכיר במחלקה לניהול ולכלכלה באוניברסיטה הפתוחה. לאתר האישי.

מאמר זה מבוסס על:

Goldberg, Dror. “Forced Money: Legal Development of a Criminal Economic Rule”. 

Comparative Legal History, vol. 4, issue 2, pages 162-180, 2016

מחפשים את הקייס הכלכלי לכיבוש מאדים

מה יהיה עם מאדים? כבר עשרות שנים שהמין האנושי חולם על כיבוש החלל, על מסע בין כוכבים ועל יישוב כוכבי לכת אחרים. מאדים, שכננו הקרוב והדומה אלינו ביותר אמור להיות הצעד המשמעותי הראשון של האנושות אל מחוץ לחיבוקו הלוחץ של כדור הארץ. אך למרות החלומות הגרנדיוזיים, המבקרים היחידים בכוכב האדום היו עד כה גשושיות ורובוטים.

בשנתיים האחרונות חזר מאדים לכותרות העיתונים ולחלומות בהקיץ של כולנו, בעיקר בשל הצלחת הסרט “להציל את מארק וואטני” בכיכובו של מאט דיימון ובשל נאומו העתידני והמלהיב של אילון מאסק, מייסד חברות SpaceX ו-Tesla, על הצורך של האנושות לכבוש את מאדים ועל היכולת שלה לבצע זאת.

מנקודת מבט הישרדותית, החיוניות של התיישבות אנושית בכוכב לכת אחר אמורה להיות ברורה מאליה. כיום המין האנושי מניח את כל הביצים בסל אחד – כדור הארץ. התנגשות אסטרואידים או שואה גרעינית עשויים להכחיד את המין האנושי במכה, ולכן עדיף לפזר את הסיכונים ולהתיישב בכוכבי לכת נוספים, ובהמשך גם במערכות שמש ובגלקסיות אחרות, ובכך להבטיח את המשכיות הגזע האנושי ואת התקווה שפיירפליי יקבלו מתישהו ריבוט.

קדימה לכיבוש המאדים

הבעיה הגדולה ביותר עם הצעד הראשוני, יישוב אנושי במאדים, איננה טכנולוגית אלא דווקא כלכלית. למעשה מדובר באחת הבעיות הכלכליות הוותיקות ביותר – בעיית המוצר הציבורי. הכלכלן פול סמואלסון כתב עוד בשנות ה-50 שמוצר ציבורי הוא מוצר שכולם יכולים לצרוך אותו מבלי לגרוע מההנאה של אחרים (עיקרון המכונה “אי יריבות”). בנוסף לכך, אנו יודעים כי מוצר ציבורי הוא מוצר שלא ניתן למנוע אחרים מלצרוך אותו (עיקרון “אי ההדרה”). צבא הוא דוגמא טובה למוצר ציבורי. ביטוח הישרדותו של המין האנושי הוא דוגמא נוספת. שניהם “מוצרים” שמהם כולם נהנים בין אם הם משלמים עליהם ובין אם לא, ולכן קשה לממן אותם.

ברשומה זאת נחפש את ה”קייס הכלכלי” ליישוב המאדים. נכיר מקרוב את הבעיות שבהשקעה פרטית ומדוע (לדעתי) עתיד ההתיישבות האנושית בכוכב האדום לא יוכרע על ידי חברות, וננסה למצוא דרך לעקוף את האתגר של לשלוח חבורה של אנשים משכילים, מיומנים ומאוזנים נפשית לבלות את שארית חייהם במדבר אדום קפוא וצחיח תוך כדי נשימת אוויר ממוחזר.

מאדים

כן, כן, לא התאפקתי עם רפרנסים מתרבות הפופ (CC: Futurama)

השקעה פרטית במאדים

דרך אחת לשרטט את הקייס הכלכלי לישוב מאדים היא באמצעות בחינת התמריצים הכלכליים של חברות ויחידים להשקיע במאדים. במילים אחרות, לחפש את הרווח. מאסק, למשל, מתכנן להרוויח על תחבורה בין כדור הארץ לבין מאדים באמצעות חברת SpaceX. אבל מה לגבי המוצרים והשירותים שניתן לייצר במאדים ושיזדקקו לשירותי השינוע של מאסק?

ובכן, העלות של שליחת מאסה חזרה ממאדים לכדור הארץ היא פשוט יקרה מידי, בטח ובטח בטכנולוגיה הנוכחית. סופרי מדע בדיוני נאלצים “לנופף בידם” כאשר הם מתארים מסחר בין כוכבים או לכל הפחות להמציא טכנולוגיה מתקדמת מאוד (קים סטנלי רובינסון, למשל, הכניס לטרילוגיית ספרי מאדים שלו את מעלית החלל כדי לאפשר מסחר – טכנולוגיה הרחוקה מאוד מאיתנו וספק אם תהיה בטוחה לשימוש). הערכות אופטימיות אחרונות מדברות על עלות של כ-200-500 אלף דולר לכל טון של סחורה שנרצה לשלוח ממאדים לכדור הארץ. קשה לדמיין עסק שיכול לייצר רווח ולהתחרות בהצלחה בשוק הארצי עם עלויות כאלו, במיוחד לאור הצניחה במחיר של הסחורות שתתרחש ברגע שההיצע המאדימי ייכנס לשוק הארצי. בנוסף לכך, נכון להיום איננו יודעים בדיוק אילו מרבצים של מינרלים נמצאים בשפע במאדים, מה שמקשה על תכנון השקעה. אילון מאסק סיכם את הנקודה הזאת בדרכו המיוחדת בראיון שהעניק: גם אם נמצא שקיות קראק מסודרות על קרקע המאדים, אין תועלת כלכלית במכירתן לכדור הארץ.

אם כן, השקעה במאדים במטרה למכור את המינרלים שלו לכדור הארץ אינה פיזיבילית, ואפילו מאסק לא בונה עליה. מה לגבי קניין רוחני? כמעט כל הכותבים אשר מתייחסים לאפשרויות הכלכליות של ישוב מאדים מציעים שאנשי המאדים יוכלו למכור טכנולוגיה שיפתחו חזרה לכדור הארץ ולהרוויח מקניינם הרוחני בצורה של פטנטים ותמלוגים. ההנחה של אותם כותבים היא שהמתיישבים הראשונים על המאדים יהיו מדענים ומהנדסים מובילים בתחומם. האינטלקט האנושי המיובא אל חיים חדשים בסביבה קשה ומאתגרת צפוי להוביל, לדעת הכותבים, לשורה של פתרונות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים שישמשו את אנשי המאדים, בדומה לפיתוחים הטכנולוגיים ונגזריהם שפותחו בעקבות “תוכנית אפולו”, למשל.

קיימות שתי בעיות מרכזיות עם התפיסה הזו: הראשונה, לא משנה כמה אנשים מבריקים יהגרו למאדים כדי לעסוק במחקר ובפיתוח שם, בכדור הארץ תמיד יהיו הרבה יותר מהם. קשה לראות כיצד האינטלקט המאדימי יצליח לפתח יתרון על פני המדענים הארציים אשר נהנים מאטמוספירה לא רעילה ומהאפשרות לצאת מביתם מבלי לקפוא למוות. הבעיה השנייה נעוצה בתפיסה המובילה את הכותבים המצדדים ברעיון זה, אשר מסוכמת בפתגם האלמותי: “הצורך הוא אבי ההמצאה”. אם צורך גדול מוליד הובלה בחדשנות טכנולוגית, שימו את הז’יטונים שלכם על אפריקה (לקריאה נוספת בנושא אני ממליץ על ספרו של פרופ’ יואל מוקיר “The Lever of Riches”, אשר חוקר את המנגנונים שמאחורי חדשנות טכנולוגית וקידמה כלכלית. מוקיר מסביר כי עקב האופי האנושי אין גבול לצורכי האדם. יש גבול רק ליכולת שלו. משפט נכון יותר יהיה “ההמצאה היא אם הצורך”). קשה לבנות תכנית עסקית עבור מוסד מחקר ממשלתי או פרטי שיעלה רבבות מונים יותר מכיוון שצריך לבנות אותו במאדים, להתפשר על איכות החוקרים מכיוון שצריך למצוא כאלה שיסכימו לעבור לעבוד משם, וכל זאת בעקבות הציפייה הלא מוכחת שמחקר על המאדים יצליח לפתח טכנולוגיה בצורה טובה יותר מהמקבילה הארצית.

מדען מאדים

בתמונה: מדען מאדימי עילאי ומתנשא (CC: MST3K)

האפשרות השלישית שראוי לשקול היא הארצה (Terraforming) מסחרית. הרעיון הכלכלי הוא בערך כזה: תאגידי ענק יוכלו לרכוש שטח על קרקע המאדים בזיל הזול, ולהשקיע בהפיכת התנאים במאדים לדומים לאלה של כדור הארץ: אוויר הניתן לנשימה, טמפרטורה ואקלים נוחים יותר, מערכת אקולוגית ארצית – כל אלה ישביחו משמעותית את שווי ההשקעות של התאגידים בנדל”ן המאדימי. התאגידים ישלטו בכוכב וכמו בפנטזיה ליברטריאנית הוליוודית יטפחו אותו וישמשו כ”בעלי הבית” שלו.

עד כמה פרויקט הפיכת מאדים לכוכב לכת דמוי כדור הארץ הינו ישים מבחינת יכולתם של תאגידי כדור הארץ לממן ולהשקיע בו? רוברט זוברין, מחבר “The Case for Mars” ומקים אגודת מאדים העריך בזמנו את משך הפרויקט בכ-1000 שנות עבודה. זוברין היה מהאופטימיים. כריס מק’קיי, מדען בכיר בנאס”א, העריך בראיון בשנה שעברה את משך הפרויקט בכ-100,000 שנים. ועוד לא דיברנו על העלויות הכספיות הגבוהות אשר נאמדות בטריליוני דולרים – בחלק מההערכות יותר מהתוצר העולמי השנתי. קשה לשרטט תזרים מזומנים חזוי לאלפי שנים, להוון אותו בריבית המגלמת את הסיכון הגבוה של הפרויקט, ולקבל ערך נוכחי נקי חיובי. הארצת מאדים היא פרויקט חשוב, אבל הוא לא יובל על ידי תאגידי כדור הארץ.

לבסוף, ישנה הצעה לפיה מאדים ישמש לייצור של חומרים שהליך היצור שלהם פשוט מזהם מידי. ההצעה, שתמיד מגיעה בשילוב רגולציה פלנטרית אשר מגבילה משמעותית את תקנות הזיהום (בהצלחה עם זה), גורסת כי ייצור של מוצרים מזהמים מאוד (למשל טריטיום) תיאסר בכדור הארץ ותותר רק בכוכבים אחרים. במקרה כזה ניתן לייצר מוצרים במאדים ולייצא אותם לכדור הארץ למרות העלות הכבדה, עקב המונופול דה פקטו שיינתן למאדים.

אבל הפיכת מאדים לפח האשפה הרדיואקטיבי של האנושות נוגדת את המטרה המקורית של יישוב הכוכב כביתו השני של המין האנושי. לא נבטח את עצמנו מכיליון על ידי כך שהבית השני שלנו יהיה מזבלה מסרטנת. מעבר לכך, מדוע להעביר תעשיות מזהמות דווקא למאדים, ולא, למשל, לירח? הוא הרבה יותר קרוב והרבה פחות חשוב. אפשר גם לייצר מוצרים במפעלים חלליים אשר נמצאים במסלול סביב כדור הארץ – מהלך שיכול להיות משתלם יותר כלכלית ליצרן.

המסקנה העגומה שהגענו אליה היא שאין תמריץ כלכלי אמיתי עבור חברות ואנשים פרטיים להשקיע במאדים, לפחות עד שהרמה הטכנולוגית תתפתח משמעותית. אבל אל חשש, צוערי החלל! החדשות הטובות הן שכל הניתוח שביצענו עד כה היה מיותר לחלוטין.

אל תזהם את המאדים

שמור על המאדים נקי למען תושביו (CC: Mars Attacks)

השקעה ציבורית תשתיתית במאדים

עד כה כיוון החשיבה שלנו היה חיפוש קייס כלכלי שיאפשר מסחר בין מאדים לבין כדור הארץ. ניסינו למצוא נכסים, מוחשיים ובלתי מוחשיים, שניתן לייצא מהכוכב האדום לכוכב הכחול כדי לאפשר קיום כלכלי. אבל הסוד השמור לגבי כוכבי לכת הוא שהם יכולים להתקיים כמשק סגור לכל דבר, ולצמוח כלכלית גם מבלי שיקיימו יחסי מסחר עם אף כוכב לכת אחר. לא מאמינים לי? עובדה, אתם בעצמכם מתגוררים בכוכב לכת כזה. התורה הכלכלית מלמדת אותנו שמשק יכול לשפר את אפשרויות הצריכה שלו על ידי סחר בינלאומי, אבל היעדר יבוא ויצוא לא מונע צמיחה כלכלית, פשוט מגביל אותה. מאדים לא צריך לסחור עם כדור הארץ, מאדים פשוט צריך להיות.

אם ממשלות העולם תבצענה את השקעת ההון הראשונית הנדרשת עבור שליחת מתיישבים למאדים ועבור סיפוק הכלים והמכשירים להם הם זקוקים, אותו גרעין אנושי יוכל לייצר מושבות על מאדים ולפתח כלכלה מאדימית משגשגת. לכאורה, הפתרון לכיבוש מאדים הוא אותו פתרון שתמיד מוצע עבור מוצר ציבורי: תנו לממשלה לממן אותו מהמסים שכולנו חייבים לשלם. רק שהפעם, הסיפור מורכב מעט יותר. ידיד הבלוג אורי כץ, אשר כותב ב”דעת מיעוט”, שפך מים צוננים על הסיכוי שנראה מושבות אנושיות במאדים בעתיד הקרוב. כך כתב כץ בספטמבר השנה:

גם אני אוהב סרטי מדע בדיוני, אבל בואו נהיה רציניים לרגע: בני אדם לא מתפשטים באופן אקראי למקומות רחוקים בשביל הכיף. הם עושים את זה כאשר זה משתלם כלכלית. יש סיבה לכך שהוויקינגים, שהגיעו לצפון אמריקה לפני קולומבוס, לא נשארו שם. יש סיבה לכך שהסינים, שערכו מסעות ימיים להודו ולאפריקה מאה שנים לפני קולומבוס, לא נשארו שם. הם היו הרפתקנים אמיצים מאוד, והיה להם מימון למסעות ויכולת טכנולוגית למסעות, אבל לא הייתה סיבה כלכלית. כשקולומבוס הגיע לאמריקה היו לו תמריצים כלכליים חזקים. כשקבוצה קדומה של פולינזים עזבה את האי הצפוף שעליו היא חיה כדי לחפש אי אחר היו לה תמריצים כלכליים חזקים. תמריצים כלכליים זה מה שחשוב.

כל הדיבורים האלו על כך ש”המין האנושי צריך לצאת מכדור הארץ” וכו’ זה סתם קשקוש, כן? זה טוב בשביל למכור ספרים וסרטים הוליוודים, אבל זה לא משהו שמניע בני אדם במאסות רציניות. בני אדם מונעים על ידי מה שטוב להם באופן אישי, לא על ידי מה שטוב “למין האנושי”. לכל היותר זה ימשוך לשם כמה הרפתקנים שיצטערו מאוד מהר על בחירתם השגויה לחיות בכוכב מכוער וחסר חיים ויעלו על המעבורת הראשונה ארצה. עד שיהיה אפשר לבצע במאדים הארצה בקנה מידה גדול, כל מושבה שם תהיה תלויה בכדור הארץ לאספקת שלל מוצרי בסיס, כך שהיא לא באמת תגן על האנושות מהשמדה או משהו כזה.

מצטער שהרסתי לכם ולאילון מאסק את הפנטזיה. תודיעו לי ברגע שתמצאו ניתוח כלכלי רציני של משהו שמשתלם לכרות במאדים ולהעביר לכדור הארץ ולא ניתן לעשות את זה בזול עם רובוטים. עד שזה יקרה, וסביר שגם מאות שנים לאחר מכן, האנושות תישאר תלויה בפלנטה יחידה.

אורי ואני חלוקים בנוגע לתלות המושבה במאדים במשלוחים מכדור הארץ. האמת היא שזו שאלה ששנינו נתקשה להכריע בה: נאס”א, למשל, מתכננים הקמת מושבה קבועה המספקת את צרכיה על המאדים עד שנת 2030 כדי לתמוך במשימות מחקר. המושבה/תחנה תהיה עצמאית, אך הצוותים יתחלפו כל מספר שנים. מובן שעבור פרויקט שאפתני כמו שלנו אנחנו זקוקים לגרעין הון גדול הרבה יותר, הכולל יכולת יצירת כלים חדשים וחקלאות מאדימית רחבת היקף, אבל הבא נצא מנקודת הנחה שעבור השקעה מספיק גדולה תוכל לייצר מושבה Self-Sustaining על מאדים.

לדעתי, הנקודה החשובה יותר שמעלה כץ בסגנונו המבאס והייחודי גם היא כלכלית, ועוסקת בתמריצים. כיצד משכנעים מליון איש לעזוב את כדור הארץ החמים והבטוח לטובת חיים במדבר האדום הקפוא? ולאחר מכן, כיצד משכנעים אותם להישאר בו? התשובה היא: קודם כל, בחנו את ההיסטוריה.

הצליינים באים

במאה ה-17 היו אנשים שנטשו את הציביליזציה המערבית כדי להתיישב בארצות חדשות ולא מוכרות עם אוכלוסיה ילידית עוינת ברובה בצפון אמריקה. ד”ר דרור גולדברג מהאוניברסיטה הפתוחה מספר שההתחלה הייתה קשה בכל מושבה, ובוירג’יניה היה הכי גרוע: “גם כי הייתה ראשונה וגם כי היו בשכנותם הרבה אינדיאנים. מידי שנה מתו כ-50% מהתושבים, וזאת במשך 25 שנים. גם הצליינים של פלימות’, בחורף שלפני חג ההודיה שהמציאו, איבדו חצי מהאוכלוסיה” (הדגשה שלי). אמת, התנאים בבריטניה של סוף המאה ה-17 לא דומים לנוחות של המאה ה-21, אולם הנקודה שחשוב להתמקד בה היא שאנשים היו מוכנים לרדת משמעותית באיכות החיים שלהם (ובאורכם) למען מטרה שהאמינו בה.

למרות הקשיים, המושבות נשארו, ומהגרים החלו להגיע בהמוניהם.  הסיבה לכך היא שהשוואת התמריצים להגר לעולם החדש חייבת להתבצע על בסיס אישי, לא קבוצתי. לאדם הממוצע בכדור הארץ יש תועלת גבוהה יותר בלהישאר פה מאשר לצאת להרפתקה בחלל. אבל בהחלט ישנם אנשים שעבורם התחלה מחדש בפלנטה אחרת תהווה שיפור על פני הישארות בכדור הארץ. כמו בהתיישבות המקורית בצפון אמריקה: אידיאליסטים, מיעוטים נרדפים והרפתקנים יכולים למצוא תועלת גבוהה יותר בחיים במאדים, גם אם במחיר מקלחות במים ממוחזרים ונשימת אוויר עם טעם מתכתי.

הקייס ליישוב המאדים מתבסס דווקא על אנשים פשוטים יותר, לא מדענים מהשורה הראשונה, אשר מוכנים לגלגל את הקוביה ולעבוד קשה כדי לבנות בית חדש ומשגשג עבורם. מיליון המתיישבים שמאסק מחפש ליישוב מאדים לא חייבים להיות אקדמאים ברובם, וניתן להסתפק בהכשרה לשימוש במכשירים ובמכונות שחייהם יהיו תלויים בהם במאדים. אני מאמין שניתן למצוא קבוצות של אנשים שעבורם חיים חדשים רחוק מיתר האנושות יכולים להיות שיפור (ליברטריאנים, אני מסתכל עליכם). אם נבחן את התנאים הצפויים למתיישבים החדשים במאדים, נוכל לכלול בהם בוודאות שטח אדמה פרטי גדול ומספיק אוכל, מים נקיים וחימום לכל ימי חייהם. יש לא מעט אנשים בכדור הארץ שזה יהיה שיפור משמעותי עבורם. גם סופר המד”ב הסיני המהולל Liu Cixin הבין זאת כשכתב את הסיפור הקצר Sun of China, בו סוכנות החלל הסינית שולחת מנקי חלונות של גורדי שחקים לחלל כדי לבצע עבודות תחזוקה פשוטות, במקום להעסיק דוקטורים.

 בסרטון: מייג’ור טים פייק עושה ספונג’ה בתחנת החלל הבינלאומית

הדור הבא של אנשי המאדים

עם המאדימים האמיתיים, אותם ילדים שיוולדו במאדים, המצב יהיה קל בהרבה. מעבר לכך שאנשים נוטים להרגיש שייכות למקום שבו הם גדלו ללא קשר לתנאים הפיזיים או הכלכליים שם, ישנן עדויות לכך שבני מאדים ייראו מעט שונים מאיתנו.

אסטרונאוטים בחלל גובהים כתוצאה מהחיים ללא כבידה, ונאס”א אף דואגת לכך בתכנון חליפות החלל שלהם. ישנן השערות לפיהן ילדים אשר יוולדו ויגדלו במאדים, היכן שכוח הכבידה הינו שליש מזה שבכדור הארץ, יגדלו להיות גבוהים יותר מהממוצע, ואף עשויים להיות בעלי מבנה עצם פחות דחוס משלנו. כתוצאה מכך, החיים בכדור הארץ עשויים להיות “כבדים מידי” למאדימים.

אם תרחיש זה אכן יתממש, הרי שמערכת התמריצים תתהפך על פיה, ובתוך דור אחד בלבד ישכנו במאדים מתיישבים שעבורם החיים במאדים טובים יותר מאשר החיים בכדור הארץ, והמוטיביציה לפתח וליישב את ביתם רק תלך ותגדל.

גר בארץ נכרייה

לוולנטיין סמית’ החזרה לכדור הארץ דווקא הייתה קלה (CC: Stranger In A Strange Land)

לסיכום, עתיד ההתיישבות האנושית במאדים לא נמצא, לדעתי, בידם של תאגידי כדור הארץ אלא בידיהם של אותם חלוצי חלל שיקימו את ההתיישבות האנושית בכוכב האדום. השקעה ציבורית בפרויקט ההתיישבות והשקעה הונית כדי לייצר את הכלים, המכונות וההכשרה להם יזדקקו המתיישבים הראשונים הינן קריטיות להצלחת הפרויקט, במיוחד מכיוון שבמשך התקופה הראשונית, שיכולה להגיע אף למאות שנים, לא יתבססו קשרים כלכליים משמעותיים בין כוכבי הלכת, והם יתפקדו בעיקר כמשקים סגורים עקב עלויות ההובלה הגבוהות.

על אף הקשיים, קבוצות בהיסטוריה האנושית הוכיחו כי הן מוכנות לסבול תנאים קשים ומסוכנים בשביל ההזדמנות לחיות כרצונן ולשפר את חייהן. אני מאמין שאפילו היום, במאה ה-21, נוכל למצוא די אנשים שעבורם המסע לכוכב הקפוא עשוי להוות שיפור לחייהם, או הזדמנות לייצר לעצמם ערך שלא יקבלו בשום מקום אחר בכדור הארץ. אותם אנשים, אשר רובם לא יהיו מדענים או מהנדסים, יהוו את היסודות עליהם יקום ביתו השני של המין האנושי.

 

התחרות שלא הייתה בין הבנקים והלוואות העמיתים

אנו שומעים הרבה בשנתיים האחרונות על הלוואות עמיתים (P2P Lending) – שילוב של זירת מסחר אלקטרונית עם שוק אשראי שמאפשר לאנשים מן המניין לממן הלוואות של אנשים אחרים, ללא מתווכים או בנקים שגוזרים את מרבית הקופון. במקום לשים את הכסף בפיקדון בבנק בריבית נמוכה או לקחת הלוואה מהבנק בריבית גבוהה, אפשר להפגיש מממנים ונוטלי אשראי ישירות ולהביא לתוצאות טובות יותר עבור שני הצדדים. או לפחות, ככה הולך הטיעון. קל לתקשורת להתאהב בסיפור טוב, והעלילה שמלווה לא מעט מהכתבות העוסקות בהלוואות עמיתים מתייחסת אליהן כטכנולוגיה “מזעזעת” (Disruptive), אשר משנה את כללי המשחק ומאיימת על מעמדם של הבנקים בתור מעניקי האשראי המרכזיים במשק.

לא קשה לנחש מדוע העיתונות התאהבה בקו העלילה הזה. מאז המשבר הפיננסי, מעמדם של הבנקים כמעניקי אשראי וההשפעות של החלטות האשראי שלהם על המשק נמצאים במוקד תשומת הלב התקשורתית, בארץ ובחו”ל. גם היזמים שמאחורי החברות הבינו את הטריק לראיונות פיקנטים, ומשווקים את עצמם כאלטרנטיבה לבנקים. לשמחתנו, לבלוג הזה מעולם לא נשקפה סכנה להיות פופולארי, ולכן אני מרגיש בנוח להציע סיפור עלילה חלופי, אחד שמגובה בעובדות, לעלייתן של זירות הלוואות העמיתים: לא תחרות, כי אם סינרגיה. אתרי הלוואות העמיתים לא מתחרים בבנקים, הם משלימים אותם, ותורמים להרחבת היצע האשראי במשק.

לקינוח, ותחת אזהרת “אתם יודעים מה שוות תחזיות של כלכלנים“, אני אתן מדריך קצרצר שתוכלו לשלוח אליו כל אחד ששואל אתכם האם כדאי לו “להיכנס לזה”. הוא לא ייתן לכם תשובה מוחלטת, כי זו משתנה מאדם לאדם, אבל בתקווה יעניק לכם כלים לענות על השאלה בעצמכם. יאללה מתחילים.

הלוואות עמיתים

תמיד מייצגים הלוואות כלחיצת ידיים

המקורות

נכון לסוף יוני השנה היו במערכת הבנקאית בישראל פיקדונות כספיים בשווי של קצת יותר מטריליון שקלים (ראו לוח ה’-1 בנתוני הפיקוח על הבנקים החודשי). הכספים הללו שוכבים, חלקם בעו”ש (כ-218 מיליארד ש”ח) וחלקם האחר בפיקדונות לטווחים ארוכים יותר, ולא מרוויחים יותר מידי. לכאורה, שוק אדיר של כספים שפשוט מחכים לתשואות טובות יותר. ניקח לדוגמא את הכתבה הזו שהתפרסמה השבוע בדה-מרקר המתארת את מכירתה של בילגארד הישראלית, אגרגטור נתונים פיננסים אשר מספק התראות למשתמשים, ל-Prosper האמריקאית, אחת מחברות הלוואות העמיתים הגדולות בעולם. בראיון שכותרתו “הסטארט-אפ הישראלי שמפחיד את הבנקים” מתאר היזם-שותף רפאל אוזן את האטרקטיביות של הבעלים החדשים שלו כך:

“[אוזן]… מוסיף כי פרוספר יצרה שוק להלוואות, “וזוהי השקעה טובה למי שנותן את הכסף, ומקור להלוואות זולות יותר ללווים עצמם. פרוספר עושה את החיבור החכם ביניהם. כך, במקום שהכסף שלך יחנה בחשבון חיסכון שלא יניב שום דבר – את יכולה לקבל 8%“.

אבל האם ההשוואה של אוזן נכונה? סטודנטים למימון מהנהנים ברגעים אלו לשלילה. למה לעצור בהלוואות לעמיתים? במקום לשים את הכסף בפיקדון הם גם יכולים לקנות מניות ולקבל יותר מפיקדון. הם יכולים לקנות אגרות חוב קונצרניות ולקבל יותר מפיקדון. הם יכולים להשתמש בכסף כדי לייסד עסק ולקבל יותר מפיקדון. הם יכולים לקנות דירה, להשכיר אותה, ולקבל יותר מפיקדון.

היחס בין סיכון לתשואה נראה כך בשוק משוכלל:

גרף סיכון - תשואה בשוק משוכלל

גרף סיכון – תשואה בשוק משוכלל

אפשרות לתשואה גבוהה יותר קיימת, אבל במחיר של עלייה בסיכון. פיקדונות בנקים, במיוחד בבנקים מערביים, נחשבים לבטוחים במיוחד. בארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה ובמדינות אחרות נהנים המפקידים מביטוח פיקדונות המגן עליהם מפני קריסת הבנק. בישראל יש הגנה דה-פאקטו: אמנם הממשלה מעולם לא הבטיחה הגנה למפקידים באופן רשמי, אך תמיד הגנה עליהם בפועל. הסיכון של הפקדת כסף בפיקדון הוא מאוד קרוב לנכס חסר סיכון. מסיבה זו, התשואה בגין הפקדת הכספים קרובה מאוד לשער הריבית הרשמי במדינה – כיום, כמעט כלום. אם נרצה לטפס למעלה ולהרוויח תשואה גבוהה יותר, יהיה עלינו לקחת סיכון גדול יותר, סיכון שחלק מהכסף שלנו לא יחזור. נוכל לרכוש בו מניות, להלוות כסף לחברות במשק, או להשתתף בהלוואות עמיתים.

הפואנטה ברורה – אתרי הלוואות העמיתים לא מתחרים בבנקים על ציבור המפקידים שלהם – מי שמפקיד כסף בבנק לא רוצה סיכון. התחרות שלהם היא מול המשקיעים בבורסה, ובעיקר המשקיעים באגרות חוב של חברות, והאטרקטיביות של ההשקעה עבורם היא לא כזאת מושכת. אגרת חוב אפשר למכור תמיד. הלוואה? לא בהכרח. מהסיבה הזאת מצאו זירות המסחר של הלוואות עמיתים מממנים אחרים, שאינם אותם משקי בית שמופיעים בתמונות הסטוק באתרים שלהם – אני מדבר כמובן על הבנקים.

במאמר מיוני השנה עם הכותרת הציניקנית “המלווים של המהפכה נראים מוכר” מציינים בפיננשייל טיימס כי מהפכת הלוואות העמיתים מצליחה בעיקר כי המלווים אינם “עמיתים” כלל אלא חברות פיננסיות: בנקי השקעות וקרנות גידור. בין 80% ל-90% ממקורות האשראי של Prosper שהוזכר לעיל ו-Lending Club, שתי זירות הלוואות העמיתים הגדולות בעולם, מגיעים מבנקי השקעות כמו גולדמן זאקס ומורגן סטנלי, או מבנקים קמעונאים רגילים שמחפשים לגוון את מקורות האשראי שלהם. מי שמלווה כסף באמצעות הפלטפורמות החדשות הם אותם גופים שמלווים כסף ממילא. מוזר שדה מרקר פיספסו את זה. כך לא נראית תחרות, ככה נראה שיתוף פעולה. הפלטפורמה של הלוואות עמיתים מאפשרת לבנקים להרחיב את מתן האשראי שלהם על ידי חיסכון בעלויות חיתום אשראי, זה כמו לעשות אאוט-סורסינג למתן הלוואות.

הזירות האמריקאיות הן לא היחידות. גם Zopa ו-Funding Circle הבריטיות עשו לאחרונה סיבוב פרסה ומאפשרות למשקיעים מוסדיים להשתתף במימון האשראי, ולא רק לבתי אב ולמשקיעים קמעונאיים. הבנק הבריטי Santander UK הודיע בשנה שעברה על שיתוף פעולה עם Funding Circle במסגרתו הבנק יפנה לקוחות ועסקים קטנים שמעוניינים באשראי שהוא לא יכול לספק אל הפלטפורמה להלוואת עמיתים, ובתחילת השנה הודיע הבנק הבריטי הענקי RBS על שיתוף פעולה דומהככה לא מתנהגים מתחרים. רמי לוי לא מפנה לקוחות שלו אל שופרסל. אם אתם מאמינים בכך אז יש לי גשר בברוקלין למכור לכם.

גשר ברוקלין

הזדמנות השקעה

נוטלי אשראי

אני אמנם סבור שניתוח מקורות האשראי בהלוואות עמיתים אמור לשכנע את הקורא הנבון שהסיפור הוא לא בנקים מול הלוואות עמיתים, אבל בשביל הספורט, בואו נסתכל על צד השימושיים של האשראי.

בעיה אחת של אתרי הלוואות עמיתים היא שהפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. ראו למשל את הכתבה הזאת במגזין Quartz ממרץ השנה המתארת כי היצע האשראי כתוצאה מהכסף הרב הזורם פנימה מחברות פיננסיות לא מצליח למצוא ביקושים לאשראי דרך הפלטפורמות. כ-50% מכל ההלוואות החדשות ב-Prosper, למשל, ממומנות בתוך פחות מ-10 שניות. המצב כ”כ בעייתי עד שזירות להלוואות המונים מנסות לשכנע אנשים לקחת הלוואות דרכם על ידי הצעת נקודות / מיילים במועדוני הנוסע המתמיד. בנקים מתמודדים עם עודף ביקוש אשראי ומואשמים בכך שהם לא מלווים מספיק – וזירות הלוואות ההמונים, שלמרות ההייפ הגדול מהוות אחוז זניח מסך האשראי במשק, מתקשות למצוא אנשים שרוצים הלוואה (ברבעון הראשון של 2014 שידכו ב-Lending Club הלוואות בשווי של 791 מיליון דולר; ג’י פי מורגן, בנק אמריקאי גדול יחיד, העניק בפרק הזמן הזה אשראי בהיקף של 47 מיליארד דולר).

ובכן, הבעיה עם הלוואות עמיתים היא שהן מאוד מוגבלות מבחינת יצירתיות האשראי שהן יכולות לספק. הן מתאימות לסוגים מאוד ספיציפים של הלוואות (בדרך כלל משנה עד 5 שנים ובסכומים קטנים יחסית לכל לווה). הן לא מתאימות, למשל, למשכנתאות. סך האשראי הבנקאי לפרטיים בישראל עמד ביוני השנה על 548 מיליארד שקל, כשני שליש מתוכם הלוואות דיור שדורשות רישום בטאבו של הנכס, פרוצדורה שמסובכת מידי (כיום) לפלטפורמות הלוואות העמיתים שמתמקדות ביעילות ובקיצוץ עלויות, ולא במנגנונים משפטיים מורכבים. וחוץ מזה, כמה מכם מוכנים לסגור את הכסף שלכם ל-20 שנה? דוגמא אחרת היא מסגרות אשראי, שמהוות חלק גדול מהאשראי הצרכני היום. הרבה מהאשראי שבתי אב צורכים הוא ה”מינוס” בעו”ש שלהם, כלומר הלוואה שלא מוגבלת בזמן – לא מוצר שמתאים להלוואות עמיתים.

ושוב אנחנו רואים שהלוואות העמיתים לא מתחרות בבנקים. יש סוגי אשראי שבנקים מתמחים בהם, ויש סוגים אחרים שהפלטפורמות הטכנולוגיות של הלוואות העמיתים יעילות בהם יותר. השניים משלימים זה את זה.

עזוב שטויות, כדאי לי להשקיע?!

השאלה הזאת תמיד צצה. התשובה היא תמיד אותה תשובה: זה תלוי במטרות ההשקעה האינדיבידואליות שלכם, ביכולת שלכם לספוג סיכון ובהרכב התיק הנוכחי שלכם. אין לי יכולת לתת לכם תשובה. אבל כדי לא להוציא אתכם בידיים ריקות וכדי שיהיה לכם לינק לשלוח אליו את החברים שלכם כשהם שואלים אתכם על זה, הנה מדריך קצר שיעזור לכם לנתח את השאלה:

כנגד שני טיפוסים ששואלים האם כדאי להם להשקיע בהלוואות עמיתים דיברה הבלוגוספירה (שניהם זכרים כי פטריארכיה):

זה שאינו משקיע.

אם אתם לא משקיעים היום כלל, וכל כספכם נמצא בפק”מים, בעו”ש, מתחת לבלטות או באג”ח מדינה/מק”מ, או לחלופין משקיעים מעט ובאגרות חוב בדירוג גבוה מאוד בלבד (שרובם הן אג”ח בנקים, דרך אגב), אזי השאלה שלכם איננה האם כדאי לכם להשקיע בהלוואות עמיתים, אלא האם כדאי לכם להשקיע כלל. אם אין לכם “בטן” להפסדים, אתם חושבים ששוק ההון הוא רולטה ולא הייתם ישנים בלילה אם הייתם מלווים לחברה ישראלית כסף, מדוע אתם חושבים שהסיטואציה תהיה שונה בהלוואות עמיתים? מדובר בהשקעה נושאת סיכון.

מעבר לכך, אם כבר החלטתם סוף סוף להשקיע את כספכם בהשקעות עם אלמנט סיכון, מדוע אתם מתחילים דווקא מסוג ההשקעה הכי פחות נזיל כיום, זה שנועל את כספכם לתקופות ארוכות?

זה שכן משקיע, אבל נרדם בשיעור תורת ההשקעות.

אם יש לכם כבר תיק השקעות, כיצד עליכם לבחון הוספת סוג נכס מסוכן חדש לתיק? הארי מרקוביץ’, יהודי טוב, נתן לנו מתודה עוד בשנות ה-50. התוספת של סוג נכס חדש לתיק צריכה להיבחן על ידי אפקט הפיזור (Diversification) שהוא מוסיף לתיק. מרקוביץ’ הראה כיצד תיק של נכסים מסוכנים מסוגים שונים יכול להפוך לנכס המעניק תשואה דומה אך מסוכן פחות מכל אחד מהנכסים הללו לבד, וזאת על ידי פיזור הסיכון בין הנכסים השונים. ה”טריק” הוא למצוא נכסים בעלי קורלציות נמוכות ביניהם, כך שכאשר אחד מהם מתרסק, השני לא נופל ביחד איתו. שווה נובל, לא?

אם כך, כדי לבחון האם כדאי לכם להשקיע גם בהלוואות עמיתים, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לבדוק את הקורלציות של הלוואות עמיתים עם הנכסים המסוכנים שכבר נמצאים בתיק שלכם ולגלות איזה שיעור מהתיק (אם בכלל) כדאי להקצות לנושא. כאן אנחנו נתקלים בבעיה… הלוואות עמיתים נמצאות איתנו זמן קצר בלבד, בערך 5 שנים עבור ההלוואות הראשונות של Lending Club, וזה לא מספיק זמן כדי לגבש סטטיסטיקות ראויות לגבי הקורלציות בין סוגי הנכסים. בחיפוש באינטרנט מצאתי את המחקר הזה של “Lending Robot” שמציע (“הפתעה”) לשלב הלוואות עמיתים בהיקף של כ-13% מסך התיק שלכם. הבעיה היא במתודולוגיה של המחקר, שכדי לעקוף את בעיית מיעוט הנתונים, הרחיב את התצפיות לעשור שלם על ידי ביצוע אקסטרפולציה לנתונים. זה לא המקום לחפור על חיזוי וסטטיסטיקה, אבל נסתפק באמירה הבאה: לאקסטרפולציה של הנתונים יש נטייה משעשעת להביא לתוצאות שעורך המחקר מקווה להן.

אז התשובה היא שאין לנו מספיק נתונים כדי להעריך עד כמה ישתלם להוסיף הלוואות עמיתים לתיק ההשקעות שלנו, במיוחד מכיוון שהלוואות עמיתים עדיין לא עברו את “טבילת האש” של משבר פיננסי רציני. זה לא אומר שלא כדאי להשקיע, זה רק אומר שאין לנו כלים פיננסיים כדי להעריך בצורה חכמה את ההשקעה הרצויה. מסיבה זו, כל החלטה להוסיף הלוואות עמיתים לתיק ההשקעות שלכם צריכה להתבצע בזהירות.

מעבר לכך, קחו בחשבון שלהלוואות עמיתים בארצות הברית ובבריטניה יש לפחות היסטוריה שמאפשרת לכם להבין את משמעות דירוגי האשראי של כל הלוואה, בעוד שלהלוואות עמיתים ישראליות אין עדיין את המידע הזה. הפלטפורמות נותנות דירוגים לכל הלוואה על פי מתודולוגיה פנימית שלהן, אבל לא מספקות לכם סטטיסטיקות של שיעור האשראי הפגום שלו אתם יכולים לצפות מכל סוג דירוג. גם אם הן היו מספקות סטטיסטיקות, כמות ההלוואות שהן העניקו היא קטנה מידי ממילא מכדי להפוך אותן לשימושיות.

אמ;לק

עיתונאים ואחרים טוענים שהלוואות עמיתים (P2P Lending) מתחרים בבנקים. אני טוען שהם לא, ומציג ראיות לכך שהבנקים והלוואות העמיתים חולקים מיטה, לא פחות. הלוואות העמיתים מהוות ספק אשראי משלים אשר מסייע להגדיל את היצע האשראי ולייעל את תהליך מתן האשראי הקמעונאי. המימון להלוואות עמיתים מתחרה עם מוצרי השקעה אחרים, לא עם פיקדונות שהם נכסים חסרי סיכון בעיני הציבור. השקעה בהלוואות עמיתים היא בעייתית כיום מכיוון שקשה להעריך את ההשפעה שלה על תיק ההשקעות של המשקיע.

אל תפספסו את הפוסטים השנונים והקצרים יותר שאני מפרסם בפייסבוק. כל הילדים המגניבים מהמושב האחורי כבר עשו לייק.

אזהרה: התכנים באתר בכלל והרשומה הזו בפרט אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולות השקעה מכל סוג, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל משקיע. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אינני בעל רישיון ייעוץ השקעות.

כמה מילים על הרפורמה בבנקים

ביום חמישי דווח כי נתניהו, כחלון ופלוג סיכמו ביניהם עקרונית על רפורמת הבנקים שתכלול 5 סעיפים עיקריים, במטרה להגביר את התחרות במגזר הבנקאי. חלק מההצעות טובות ואפילו טובות מאוד, אחרות מיותרות ופופוליסטיות. ננסה לעשות סדר ברפורמות המוצעות כפי שדווחו בעיתונות הכלכלית:

1. ביטוח פיקדונות

זו כנראה ההצעה הזניחה ביותר ברפורמה ולא אתפלא אם היא תסתיים בלא כלום.

הרעיון של ביטוח פיקדונות נולד כתוצאה מתופעת ה”ריצה אל הבנקים”: מישהו מפיץ שמועה, נכונה או שגויה, שבנק פלוני נמצא בצרות ואיננו יציב, הציבור “רץ” אל הבנק במטרה לפדות את פיקדונותיו ובכך מגשים את הנבואה – לבנק אין מספיק נכסים נזילים כדי לכסות את כל תביעות הפיקדונות והוא נאלץ לסגור את שעריו. הטיעון בעד ביטוח הפיקדונות הולך כך: אם ידע הציבור שכספו מבוטח, הוא לא ירוץ לבנק כדי למשוך את כספו, הרי במקרה הכי גרוע יש לו ביטוח וכספו יוחזר לו על ידי המדינה. ביטוח הפיקדונות נתפס כמרכיב חשוב בהגברת התחרותיות בענף הבנקאי מכיוון שהתיאוריה היא שאנשים לא יעברו לבנקים קטנים מכיוון שהם ייתפסו בעיניהם כלא בטוחים.

אבל ביטוח פיקדונות איננו בהכרח ערובה לציבור רגוע ושקול. בשנת 2008 הציבור הבריטי הפיל את הבנק Northern Rock כאשר זה דיווח על בעיות נזילות וביקש עזרה מהבנק המרכזי. הצהובונים הבריטים הזהירו את הציבור למשוך את כספו והבריטים עשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לעמוד בתור מסודר בכניסה לדלפק. הריצה אל הבנק הבריטי התרחשה למרות שבבריטניה יש ביטוח פיקדונות ממשלתי (היום בהיקף של 50,000 ליש”ט, בתקופת הקריסה בהיקף של 35,000 ליש”ט, הרבה יותר מאשר גודל הפיקדונות הממוצע של לקוח הבנק). הקריסה של Northern Rock הייתה הריצה אל הבנק הראשונה בבריטניה במאה האחרונה, והיא הייתה די משעשעת לצופה מן הצד: הבריטים עמדו בתור בנימוס, עובדי בנק יצאו החוצה וחילקו תה ועוגיות לאנשים שמחכים למשוך את כספם ולמוטט את הבנק, ולאחר שהכסף נמשך, הוא הופקד על ידי הלקוחות בבנקים בריטים אחרים אשר השתמשו בכסף כדי לתת הלוואות חירום ל-Northern Rock כדי לתמוך בהמשך פעילותו. ב-22 בפברואר הבנק הולאם על ידי ממשלת הוד מעלתה כדי למנוע את קריסתו.

ריצה אל הבנק

בלונדון, גם הריצה אל הבנק הפכה נוחה יותר

חשוב להדגיש שביטוח פיקדונות הוא לא “חינמי”. הבנק משלם “פרמיה” לסוכנות הביטוח הממשלתית עבור כל פיקדון מבוטח. הפרמיה הזאת היא עלות אשר מופחתת מהריבית שניתנת ללקוחות בתמורה לפיקדון. במילים אחרות, ביטוח פיקדונות מפחית מהתשואה (הנמוכה ממילא) לציבור המפקידים. מעבר לכך, הביטוח הוא בדרך כלל לא מטעם המדינה אלא מטעם סוכנות ממשלתית. מדובר בסוגיה משפטית חשובה – אם יש משבר כלל בנקאי במדינה סביר שלסוכנות לא יהיה די כסף מהפרמיות שנאספו כדי לשלם למבוטחים, והמדינה איננה מחויבת לתמוך בסוכנות. כלומר, במקרה של כישלון רבתי במערכת הבנקאית הישראלית הממשלה תצטרך ממילא לקבל החלטה אם להציל את המפקידים או לא.

אבל הטיעון המרכזי שלי נגד ביטוח פיקדונות הוא שכבר יש ביטוח פיקדונות סמוי במדינת ישראל. ממשלת ישראל הצילה דה-פקטו את הלקוחות של כל הבנקים שפשטו רגל, במיוחד בגל פשיטות הרגל של שנות ה-70-80. בשנת 2002 התמוטט הבנק למסחר עקב מעילתה של אתי אלון, וממשלת ישראל, אף על פי שלא הייתה מחויבת לכך, חילצה את לקוחות הבנק. הבנק למסחר היה בנק פיצפון במונחים ישראלים, ועדיין לקוחותיו ניצלו בזכות המדינה. ברגע שהמדינה תבנה ביטוח פיקדונות “רישמי”, אזי הוא יהיה מוגבל עד סכום מסוים ותחת תנאים מובנים אשר למעשה יקטינו את רמת הביטחון של המפקיד בבנק ישראלי לעומת הביטוח הלא רישמי שקיים דה פקטו היום.

כבר בשנת 1997 התפרסם בבנק ישראל נייר עמדה של ריקי אליאס ובנצי שרייבר הקורא להקמת ביטוח פיקדונות בישראל. בשנת 2002 הודיע המפקח על הבנקים יצחק טל שבכוונתו “לקדם את המהלך”. הרפורמה הופסקה מכיוון שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר התנגד לה וטען שמדובר ברפורמה מיותרת במערכת בנקאית עם מספר מצומצם של בנקים ועם ערבות דה פקטו של ממשלת ישראל. אני נוטה להסכים.

הטיעון החשוב ביותר בעד ביטוח פיקדונות רישמי הוא שביטוח הפיקדונות הלא רישמי שקיים היום מתבסס על כספי משלם המיסים, וכאשר בנק קורס אזי העלות על חילוצו מוטלת על כל אוכלוסיית ישראל, בעוד שביטוח בנקים ימומן מפרמיות שישולמו מראש על ידי המפקידים עצמם. יש היגיון כלכלי בכך, אבל ביטוח הפיקדונות איננו הגורם שמונע כניסה של בנקים קטנים למערכת – הציבור הישראלי כבר למד על בשרו שגם מפקידים בבנקים קטנים כמו הבנק למסחר מוגנים תחת חסותה של המדינה.

Run on the bank

2. הפרדת חברות האשראי מהבנקים

בישראל 3 חברות אשראי מרכזיות: ישראכרט (בבעלות בנק הפועלים), כאל (בבעלות דיסקונט והבינלאומי), ולאומי קארד (בבעלות בנק לאומי והחזקות מיעוט של קב’ עזריאלי). במילים אחרות, חברות האשראי מוחזקות על ידי הבנקים. בעולם המערבי מהווה שוק כרטיסי האשראי ספק חשוב של אשראי חוץ-בנקאי המתחרה מול הבנקים. אם חברות האשראי יוצאו מידי הבנקים, מקווה כחלון, שוק האשראי החוץ-בנקאי יתפתח עוד יותר והתחרות תוביל להוזלת מחירי האשראי. על הנייר, זה נראה הגיוני.

אבל הניסיון הישראלי בהפרדה של חברות פיננסיות מהבנקים כדי להגדיל את התחרות הוא די עגום. רפורמת בכר, למשל, הכריחה את הבנקים הישראלים למכור את קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלהן לחברות ביטוח במהלך שהוביל להעלאת דמי הניהול עבור כל הלקוחות. את התחרות בשוק הפנסיוני אנחנו רואים היום בעיקר בפירסומות בטלוויזיה, לא בדמי הניהול שאנחנו משלמים. מעבר לכך, אילנית מדמוני, האחראית על תחום כרטיסי האשראי בבנק ישראל, הביעה לאחרונה ספק אם המהלך יגביר את התחרות, כך שמדובר ברפורמה נוספת שאני בספק אם תגיע לקו הסיום.

3. חוק נתוני האשראי

מדובר ברפורמה חשובה שתאפשר לחברות נתוני אשראי להנפיק לכל לקוח במערכת הבנקאית “דירוג אשראי אישי”, כפי שנהוג היום בחלק ניכר ממדינות המערב (המפורסם בהם הוא ציון ה-FICO האמריקאי). הרעיון הוא שהיסטוריית האשראי הטובה והרעה של הלקוחות יכולה לשמש לבניית “תעודה אישית” המעניקה ציונים גבוהים ללקוחות טובים שמחזירים את האשראי בזמן ומתנהלים בתבונה, וציונים פחות טובים ללקוחות שלא מחזירים הלוואות בזמן. מדובר במהלך שתומך בהגדלת התחרות בשוק האשראי מכיוון שספקי אשראי חדשים וחוץ-בנקאיים יוכלו להסתמך על דירוג האשראי האישי של הלקוח בהחלטות הענקת אשראי ולהקטין את רמת אי-הוודאות שלהם.

אני מעריך שהרפורמה הזאת תצא לבסוף לפועל והיא תהיה בעלת השפעה חיובית על התחרות במגזר הבנקאי. חשוב להדגיש שיש חסרון לדירוג אשראי אישי, והוא הנטייה להסתמך רק עליו. כפי שישראלים רבים שעוברים לחו”ל מגלים, בחלק מהמדינות המערביות קשה מאוד להוציא כרטיס אשראי פשוט או לחתום על חוזה על דירה ללא היסטוריית אשראי. מעבר לכך, מודל האשראי ניתן לתמרון ולא חסרים אתרים, ספרים וקורסים שמלמדים את לקוחותיהם כיצד לשפר את דירוג האשראי שלהם בפרק זמן קצר על ידי נקיטת מספר פעולות שלא בהכרח מטיבות עם איכות הלווה שלהם, אבל משפיעות על המודלים לחיוב.

4. איחוד תשתיות

זו הרפורמה החשובה והמשמעותית ביותר. אם תאושר, היא תעשה למערכת הבנקאית את מה שמשרד התקשורת עשה לשוק הסלולר. חשבון הבנק יהיה שייך ללקוחות והבנקים יספקו את התשתיות לניהול החשבון. מעבר בין חשבונות יהפוך לעניין פשוט הרבה יותר, כמו ניוד סלולרי היום.

היום, לקוח שעובר בנק צריך להחליף את כרטיסי האשראי, את מספר החשבון שלו ואת השיקים שהוא חילק. זו פעולה מסובכת ומתישה שמונעת מרבים מלבצע את המעבר. אבל אם לא יהיה צורך בכך מכיוון שחשבון הבנק לא ישתנה, אלא רק הבנק המנהל – התחרות הבנקאית תיגבר משמעותית.

זו אמנם הרפורמה החשובה והחיובית ביותר אבל היא תהיה הקשה ביותר ליישום. הבנקים הישראלים משתמשים במערכות מיחשוב שונות, והובלת סטנדרטיזציה בתחום היא מהלך שיגזול זמן רב ומשאבים כספיים רבים מהבנקים. הבנקים ידרשו ויקבלו הארכות והנחות. גם אם כחלון יתחיל ברפורמה עם יומו הראשון בתפקיד, קשה לי לראות אותו מסיים את הקדנציה עם יותר מאשר ניצני התקדמות בתהליך בלבד, ועל כן הוא יצטרך בני ברית במערך הבירוקרטי (הפיקוח על הבנקים ובנק ישראל) שיהיו מחויבים לתהליך גם בעוד 4 שנים.

איחוד תשתיות בנקאיות

כדי להתחיל באיחוד התשתיות, מיינו את הכבלים מהכהה לבהיר

5. “חלוקת אשראי”

זהו הסעיף המוזר ביותר וקשה לדעת איך לאכול אותו. כחלון אמר: “עסקים קטנים מעסיקים שליש מהעובדים במשק, אבל מקבלים 3% מהאשראי. זה לא הגיוני. הגיע הזמן לאשראי צודק יותר.” למה התכוון עם המשפט הזה? לכחלון פתרונים.

חלוקת האשראי ניתנת על פי היצע וביקוש. מצד הביקוש, לעסקים קטנים אין דרישות אשראי גדולות כמו לעסקים גדולים יותר, בלי כל קשר לכמות העובדים שהם מעסיקים. בכלל, מצבת כוח האדם של חברה איננה מדד לדרישות האשראי שלה. לאפל העולמית יש יותר מ-98,000 עובדים ועד ללפני שנתיים כמעט ולא היה לה אשראי על המאזן. מצד ההיצע, הבנקים לא ששים לתת אשראי לעסקים קטנים מכיוון שהם נוטים להיות פחות יציבים ועם הון חוזר בעייתי. לעסק קטן יש פחות כושר מיקוח מול הלקוחות שלו ומול הספקים, לדוגמא, לכן הוא נוטה לשלם לספקים מוקדם עבור הסחורה ולקבל תשלום מהלקוחות שלו באיחור (שוטף + חפש אותי בסיבוב). מבחינת אשראי התנהלות כזאת היא בעייתית.

קשה גם לחשוב על דרך פעולה שתשנה את אופן “חלוקת האשראי” כפי שכחלון מעוניין. הממשלה לא יכולה לחייב בנקים לתת הלוואות לעסקים בעייתיים שכן בנק ישראל לעולם לא יסכים לכך. יותר סביר שהממשלה תעניק ערבויות ממשלתיות לאשראי לעסקים קטנים, מה שאומר שכולנו נסבסד את האשראי עבורם. לא בטוח שזהו האינטרס של אזרחי מדינת ישראל כיום.

הפריבילגיות של הדולר

אנשים רבים שאלו אותי לאחרונה מתי המטבע הסיני יחליף את הדולר. או שאולי שזה היה איש אחד ששאל הרבה פעמים, יש לי בעיה עם פרצופים. הבעיה עם שאלות מהסוג הזה היא שהן לרוב מפספסות את העיקר: השימוש במטבע חוץ איננו תוצאה של תחרות יופי בין מעצמות העולם, אלא הוא בונוס, מתנה השווה כסף למדינה ולאזרחיה שהמטבע שלהם הוא המטבע הגלובלי העיקרי.

בשנות השישים העיר שר האוצר הצרפתי דאז, ואלרי ז’יסקאר דסטאן (Valéry Giscard d’Estaing), כי ארצות הברית נהנית מפריבילגיה מופקעת (Exorbitant Privilege) כתוצאה ממעמדו של הדולר כמטבע הרזרבה הגלובלי. מרמור צרפתי כנגד היאנקים לא היה דבר חדש גם בשנות השישים, אבל למה התכוון דסטאן בדבריו? מהי אותה פריבילגיה אמריקאית הנובעת ממעמדו של הדולר וכיצד היא מיתרגמת לכוח כלכלי ופוליטי נרחב? ברשומה זו נסקור את מעמדו הגלובלי של הדולר כמטבע רזרבה, נציג את “הפריבילגיות” של הציבור האמריקאי כתוצאה ממעמדו של הדולר, נברר איך הדולר הגיע למעמד זה, ונבדוק אם יש לו מתחרים אמיתיים המסוגלים לערער על מעמדו.

הדולר נחשב למטבע הרזרבה המשמעותי בעולם – מטבע שמשמש כעוגן מרכזי ברזרבות מטבע החוץ של ממשלות ובנקים מרכזיים בכל מדינות תבל, לרבות יריבותיה הגדולות ביותר של ארצות הברית (קצת יותר מ-60% מכל רזרבות המט”ח של ממשלות העולם מוחזקות בדולר). הדולר נחשב למטבע ברירת המחדל בעסקאות סחר חוץ, וכ-85% מכל העסקאות ברחבי העולם נקובות במטבע זה. יתרה מכך, מחירי כל הסחורות החשובות: הנפט, הגז, המתכות ומוצרי המזון הבסיסיים – נקובים בדולרים.

אז מהן הפריבילגיות? ובכן, חלק מהן ברורות מאליהן: חברות אמריקאיות לא צריכות להמיר את כספן בעת ביצוע עסקאות יבוא-יצוא, מה שחוסך להן עלויות פיננסיות משמעותיות בניגוד לספקים וליבואנים ממדינות אחרות. התיירים האמריקאים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שתמיד ימצאו מישהו שימיר את המטבע בשער טוב או שיסכים לקבל דולרים כתשלום. הכלכלן בארי אייכנגרין (Eichengreen) מברקלי כתב בהקדמה לספרו העוסק בדולר ובמעמדו, Exorbitant Privilege, כי עלות ייצור שטר חדש של 100$ היא סנטים בודדים עבור ממשלת ארצות הברית, בעוד מדינות אחרות צריכות לספק מוצרים ושירותים בשווי 100$ כדי לרכוש את השטר.

מטבע הרזרבה הגלובלי

מטבע הרזרבה הגלובלי

נחבוש לרגע את כובעי הכלכלנים שלנו ונבנה מודל פשוט של סחר בינלאומי: שתי מדינות שונות, “ישראל” ו”יוון”, בעלות מטבעות שונים, “שקל” ו”דרכמה”. ביוון מייצרים שמן זית איכותי ובישראל (זהירות, קלישאה) מגדלים תפוזים מובחרים. אם יבואן יווני יחשוק יום אחד במיץ תפוזים טרי ישראלי איכותי, הוא יצטרך לייבא תפוזים מיצואן ישראלי. היצואן הישראלי משלם משכורות ומיסים בשקלים, ולכן מחיר התפוזים שהוא מוכר נקוב בשקלים. ליווני, אפעס, יש רק דרכמות. כדי שיוכל לבצע את הרכישה הוא יצטרך להמיר את הדרכמות שברשותו בשקלים, לפי שער שיוסכם בינו לבין הצד הנגדי. מכיוון שאין אף ישראלי שסתם מעוניין להחזיק בדרכמות במרתף, הוא יצטרך למצוא ישראלי שמעוניין לרכוש שמן זית ולכן זקוק לדרכמות, או בישראלי שמעוניין להשקיע בעסק/נדל”ן/שוק המניות היווני ולכן זקוק למטבע היווני. וכך הסחר הבינלאומי פועל ודואג שסחורה יוונית מוחלפת בסחורה ישראלית. אף ישראלי לא מעוניין בדרכמות ואף יווני לא מעוניין בשקלים, ולכן כנגד תנועה של סחורה בכיוון אחד של הים תיכון נמצאת תנועה בכיוון השני.

אבל המודל שלנו יתקשה להתמודד עם הדולר האמריקאי. אנחנו עלולים לגלות שישראלים רבים דווקא ישמחו מאוד להחזיק בדולרים. יצואני תפוזים ישראלים יסכימו לקבל דולרים בתמורה לתפוזים שלהם, ואם ימירו אותם לשקלים הם ימצאו שהבנקים הישראלים ובראשם הבנק המרכזי ישמחו להמיר עבורם את המטבע ולשמור אותו אצלם ברזרבות (תיאורטית, כן? במציאות נוכל למצוא תקופות בהן בנק ישראל סירב לרכוש דולרים). אותם דולרים ששילמו היבואנים האמריקאים יישארו ברובם בישראל ולא יומרו במוצרים ושירותים מהשוק האמריקאי, ובמבט מאקרו נוכל לראות זרם של תפוזים המגיע מהנמלים הישראלים למסחטות התפוזים האמריקאיות, וכנגדו זרם של נייר ירוק עם תמונות של נשיאים מתים שזורם מהמרתפים של הבנקים האמריקאים למרתפים של הבנקים הישראלים. חייזר שיתבונן במתרחש יחשוב שהאמריקאים עובדים על כולנו.

תפוזים ישראלים

הו, הקלישאה

כאן לא מסתיימות הפריבילגיות. הבנקים המרכזיים לא בדיוק מחזיקים בדולרים קשורים בגומייה כאחרון האוליגרכים. הם משקיעים אותם בנכסים פיננסיים הנקובים בדולרים – אגרות החוב של ממשלת ארצות הברית וסוכנויותיה. כתוצאה מכך, בכל רגע נתון יש ביקוש עצום לחוב ממשלתי אמריקאי (כ-5 טריליון דולר עפ”י אייכנגרין), המסייע להפחית את שיעור הריבית שנאלצת ארצות הברית לשלם כדי לממן את הגירעון שלה. למעשה, אזרחי כל העולם מסבסדים את ההוצאות הממשלתיות של הציבור האמריקאי.

כך, ארצות הברית מסוגלת לצרוך יותר מכפי שהיא מייצרת, לייבא מוצרים מרחבי העולם בהיקף גדול יותר מהיצוא שלה, וכל זאת מבלי שתצטרך לשלם את המחיר או להגדיל את חובה כנגד שאר מדינות העולם. הנייר הירוק שנשלח מעבר לים לא חוזר חזרה, ונכונות אזרחי העולם להחזיק את הדולר כסחורה בפני עצמה מאפשרת לאזרחי ארצות הברית לאכול את העוגה – ולהשאירה שלמה.

פלא שהצרפתים ממורמרים?

כיצד הגיע הדולר למעמדו?

עד להקמת הפדרל ריזרב מעמדו של הדולר היה על כרעי תרנגולת. הציבור האמריקאי תמיד היה פרנואיד בנוגע לבנקים, פחד שהוביל לחקיקות מאוד משונות כנגד הבנקים בעידן טרום הבנק המרכזי. נאסר על בנקים אמריקאים, למשל, להקים סניפים בערים אחרות מלבד בעיר ההתאגדות שלהם, וכן נאסר עליהם להקים סניפים בחו”ל. כך הייתה לכל עיר ולכל עיירה לפחות בנק אחד משלהן, והאזרח האמריקאי יכול היה לישון בביטחה בידיעה שהבנקים לא מנסים להשתלט לו על המדינה. היעדר הנוכחות הגלובלית של הבנקים האמריקאים, והעובדה שכולם נותרו קטנים ופרטיים, יצרו שורה של בעיות עם היצע הכסף האמריקאי, שחלקן תואר ברשומה קודמת שלי העוסקת בהקמת הפדרל ריזרב.

הקמת הפדרל ריזרב סייעה לבסס את מעמדו של הדולר, אבל נדרשה מלחמת עולם ב-1914 כדי להקפיץ את מעמדה של ארצות הברית בעולם. אמריקה נהפכה למחסן התבואה ולבית החרושת של העולם המערבי, וארצות הברית הפכה ליצואן מרכזי. המלחמה יצרה מחסור בהון באירופה, ובנקים בריטים וגרמנים פנו לבנקים בניו יורק כדי לקבל אשראי יבוא עבור לקוחותיהם בעסקאות מאמריקה הלטינית ומאסיה. האשראי שהגיע מהבנקים בניו יורק היה נקוב בדולרים, ומימון דולרי נהפך לחלק משמעותי מתמהיל המטבעות המשמשים בעסקאות בינלאומיות.

התחזקותו של הדולר הייתה תנאי הכרחי אך לא מספיק לאימוצו כמטבע רזרבי. התנאי הנוסף היה ערעור ביציבותם של מטבעות הרזרבה הקודמים. הלירה הבריטית חוותה תנודתיות עזה לאחר מלחמת העולם הראשונה ומעמדה כמטבע יציב למסחר התערער. הסדר החובות הבריטי ב-1932 (שיש הטוענים שלא היה הסדר חוב, להעשרה) סתם את הגולל על העליונות הבריטית, והדולר אומץ על ידי סוחרים מכל העולם. את מלחמת העולם השנייה סיימה ארצות הברית כאשר התוצר המקומי הגולמי שלה מוערך בכמחצית מהתוצר המקומי הגולמי של העולם כולו, והסכמי ברטון וודס (Bretton Woods) ב-1944 סימנו סופית את ניצחונו של הדולר, כאשר כל המדינות המערביות הצמידו את שערי המטבעות שלהן לדולר האמריקאי. החלה הגמוניית הדולר בעולם.

ברטון וודס ועלייתו של הדולר

ברטון וודס ועלייתו של הדולר

האם יש יורש לדולר?

בשנים האחרונות ניתן לשמוע קולות היוצאים נגד מעמדו של הדולר וקוראים להחליפו. איראן וונצואלה מנהלות כבר שנים מאבק באופ”ק כדי להוביל לשינוי התמחור של הנפט מדולרים למטבעות אחרים, ונתקלות בהתנגדות סעודית קשוחה. הבנק המרכזי הרוסי נוהג לפרסם “הודעות חשובות לעיתונות” בכל פעם שהבנק המרכזי שלו מפחית באחוז או שניים את יתרת המט”ח הדולרית שלו בתמורה לסל של מטבעות אחרים.

אבל ביקורת נשמעת גם מהעולם המערבי: ב-2009 נשמעה ביקורת מכיוונו של לא אחר מנשיא הבנק העולמי, וב-2013, כאשר הרפובליקנים מנעו את העלאת תקרת החוב האמריקנית, הותקף מעמדו של הדולר על ידי בכירים בבנק האירופאי המרכזי.

האם יש יורש לדולר? האם יש בנמצא מטבע אחר שמסוגל לערער על ההגמוניה האמריקאית? מטבע רזרבה גלובלי צריך להיות: מטבע השייך למעצמה (מה שפוסל את מרבית המטבעות בעולם), יציב יחסית בערכו ומונפק על ידי בנק מרכזי בעל אמינות (Credibility) בעיני העולם, וחשוב לא פחות: צריכים להיות הרבה מוצרי חוב באיכות גבוהה הנקובים במטבע שלו. הסיבה האחרונה פוסלת, למשל, את הפרנק השוויצרי או הלירה שטרלינג מלחזור למעמדם היוקרתי בשוק המטבעות העולמי. גם אם נרצה להחזיק את רוב הרזרבות הממשלתיות במטבע השוויצרי, נגלה כי אין מספיק אגרות חוב ממשלתיות במטבע הזה כדי שיספיקו לכולם. זהו יתרון מוזר שיש לאמריקאים: יש להם המון חוב, מספיק בשביל כולנו.

המועמד הראשון שניתן לשקול ברצינות הוא מטבע האירו. היצוא של מדינות איחוד האירו גבוה ב-50% מסך היצוא של ארצות הברית, וגרמניה היא יצואנית מרכזית למזרח אסיה. עסקאות סחר חוץ רבות בתוך האיחוד נקובות באירו מכיוון שזהו מטבע המשותף ליבואנים וליצואנים, וכן מדינות אירופאיות שאינן באיחוד מוכנות לקבל את המטבע הזה במסחר ולהכליל סכומים ניכרים ממנו ביתרות המט”ח שלהן. כמו כן, למדינות האיחוד כולן יש ביחד מספיק חוב הנקוב באירו כדי שיהיה ניתן לרכוש מוצרים פיננסים הנקובים באירו עבור הרזרבות של הממשלות השונות.

למעשה, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי לשעבר, אלן גרינספן, התבטא בשנת 2007 ואמר שהאירו הוא מועמד מוביל להחליף את הדולר כמטבע הרזרבה העולמי. לא שזה צריך להרשים מישהו, 8 שנים לאחר מכן גרינספן יטען שהאיחוד האירופאי אבוד. כלכלנים…

האירו

האירו

אבל האירו לא מושלם. משבר החובות של מדינות האיחוד פגע בזוהר של האיחוד המוניטרי ושל המטבע שלו. בנוסף לכך, בשנים האחרונות מדברים ברצינות על האפשרות שמדינות (יוון, בעיקר) יוכלו לעזוב את האיחוד האירופאי. אם יוון תעזוב את האיחוד האירופאי, הרי שכל האירו שמוחזק על ידי אזרחיה בבנקים יצטרך לעבור המרה כפויה למטבע החדש של יוון (“הדראכמה החדשה”?). אין זו סביבת הוודאות שהיינו מעוניינים בה בבואנו לבחור מטבע רזרבה, ולכן אני חולק על האטרקטיביות של האירו, בניגוד לאייכנגרין שעדיין רואה בו מועמד מוביל.

המועמד השני הוא הרנמינבי (Renminbi), המטבע של ממשלת סין, אבל לפני שנציג את הקייס שלו אני חייב לעצור ולהתעכב על אנקדוטה איזוטרית. המטבע הסיני הוא הרנמינבי. יחידת הספירה של המטבע הסיני היא ה”יואן” (yuan). כלומר, יכול להיות לנו שטר של 200 יואן במטבע הרנמינבי. תקשורת מערבית נוטה להתבלבל ולקרוא למטבע הסיני בשם יחידת המידה – היואן, אבל זוהי טעות (קטנה וחסרת חשיבות, אלא אם כן ה-OCD שלכם מתפוצץ כמו אצלי).

ובכן סין היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם, אבל אתם כבר יודעים את זה כי את הטלפון הסלולרי/נעליים/מכשירים חשמליים/כל דבר אחר שלכם קניתם ב-AliExpress. אמנם אין יותר מידי חוב שנקוב ברנמינבי אבל זה משתנה במהירות ומידי שנה גדל חלקו של החוב הסיני בשווקי החוב העולמיים. עלייתם של השווקים המתפתחים באסיה וחשיבותה של סין בשוק זה גורמים לרבים להאמין שהנה, אוטוטו, סין תגנוב לאמריקה את הבכורה. לכולנו יש את הדוד הזקן שהמליץ לנו, חצי בצחוק חצי ברצינות, להתחיל ללמוד סינית.

אבל הסינים לא ממהרים להחליף את הדולר. הבעיה המרכזית של הסינים היא שיציבותם הפיננסית קשורה בחבל הטבור לדולר האמריקאי. כ-2.5 טריליון דולר של רזרבות יושבות על מאזני הבנק המרכזי הסיני, רובן המוחלט (בין 60-65% על פי ההערכות, הסינים שומרים על עמימות) הן נכסים הנקובים בדולר, בעיקר אג”ח ממשלת ארצות הברית. אם הסינים ירצו להקטין את אחזקות הדולרים שברשותם הם ייצרו לחץ שלילי משמעותי שיפחית את ערכן בשוק, ויסב הפסדים משמעותיים לסינים.

חמור מכך, הסטה של נכסים מדולרים למטבעות אחרים בקנה מידה סיני תוביל לפיחות בשווי הדולר, מה שיוביל לירידה ביבוא האמריקאי ולפגיעה ביצוא הסיני – מנוע הצמיחה המרכזי של המדינה האסייתית. ההסתמכות על דולר מובילה לכך שהסינים מנסים, לאט ובזהירות ומבלי לצאת בהצהרות בומבסטיות, להקטין בהדרגה את היקף הדולרים מסך הרזרבות שלהם.

במקביל, הסינים מנסים להשיג הכרה ברנמינבי כמטבע בינלאומי. בקרוב תיאלץ ועדת קרן המטבע העולמית לפסוק אם הרנמינבי יוכר כמטבע רזרבה בינלאומי, אבל כדי להסביר את התהליך ואת הפוליטיקה שמאחוריו, נצטרך להציג את האלטרנטיבה השלישית, ה-SDR.

ראש בראש: הרנמינבי מול הדולר

ראש בראש: הרנמינבי מול הדולר

בשנת 1969 המציאה קרן המטבע הבינלאומית את ה-SDR, ראשי תיבות של “זכויות משיכה מיוחדות” (Special Drawing Rights). הדרך הטובה ביותר לתאר את ה-SDR היא כפסאודו-מטבע, מעין יחידת מדידה כמותית פיננסית שאין לה משמעות מחוץ למאזני הבנקים המרכזיים ולקרן המטבע הבינלאומית. קרן המטבע חילקה לכל המדינות, בהתאם לחלקן היחסי בכלכלת העולם, כ-200 מיליארד יחידות SDR אשר מוסכמות על ידי כל המדינות החברות כרזרבות מטבע חוץ לגיטימיות, בדיוק כמו הדולר והאירו.

בנקים מרכזיים יכולים לסחור ביניהם ב-SDR לפי שער הנקבע על פי ממוצע משוקלל של הדולר, הלירה שטרלינג, האירו והיין היפני, ובכך להשלים חוסרי רזרבות ביניהן. אין ל-SDR ערך מחוץ לעולם הזה של רזרבות מט”ח בין ממשלות העולם. אחת לחמש שנים מתכנסת ועדה שתכליתה לקבוע את המטבעות שיקבעו את ערך ה-SDR. השנה מתכוונת סין להשתמש בכל השפעתה הפוליטית כדי להכניס את הרנמינבי כמטבע החמישי המשמש לקביעת ערך ה-SDR ובכך לחזק את מעמדו של הרנמינבי בתור מטבע בינלאומי משמעותי. הרנמינבי לא בדיוק עונה על הדרישות המחמירות של קרן המטבע העולמית – על המטבעות שמרכיבים את ה-SDR להיסחר בצורה חופשית, והרנמינבי כפוף לרצועות ניוד ולמגבלות של הבנק המרכזי. כמו כן, נדרש רוב של 85% בהצבעה שהכוח האלקטורלי שלה הוא פרופורציונלי לגודל הכלכלה – ולארצות הברית יש כוח הצבעה בשיעור של 17% (כלומר, יכולת דה פקטו להטיל וטו). אבל הסינים אופטימיים.

מעניין יותר לבחון את ההצעות להפוך את ה-SDR למועמד השלישי ברשומה שלנו:

סין, רוסיה וברזיל הביעו בעבר רצון לראות תפקיד נרחב יותר ל-SDR כמעין מטבע גלובלי חלופי שיכול לשמש לסחר בינלאומי. ג’וזף סטיגליץ, הכלכלן זוכה פרס הנובל לכלכלה, טען במאמר דעה משנת 2011 כי ה-SDR יכול להגשים את חזונו של ג’ון מיינארד קיינס ולשמש כמטבע בינלאומי שלא כפוף לאף ממשלה ספיציפית (קיינס כינה את המטבע הזה בזמנו בשם “Bancor“).

גם אם ההצעה תמצא חן בעיני רוב ממשלות העולם, עדיין רחוק היום בו ה-SDR יוכל למלא תפקיד משמעותי. אין נכסים פיננסיים הנקובים ב-SDR בשוקי ההון ולכן אין דרך להחזיק בנכסים אלו מחוץ למאזני קרן המטבע הבינלאומית. כמו כן, לא ברור בסמכות מי ניתן יהיה להגדיל את היצע ה-SDR בעתיד ומהי מידת האמינות שהשווקים הפיננסים יעניקו לו. כיום ה-SDR מהווה פחות מ-5% מסך הרזרבות הבינלאומיות, ולכן רחוק היום בו נראה את ה-SDR מחזיק בתפקיד מרכזי בסחר הבינלאומי.

התחזית?

קיטון גודלה היחסי של ארצות הברית בשוק היצוא וחלקה בכלכלה העולמית כתוצאה מהתחזקות סין והשווקים המתעוררים לא יגרור החלפה של הדולר כמטבע הרזרבה המרכזי בעולם. העולם מורגל להצמיד מחירים לדולר (Incumbancy) ולכן גם קיטון בכוחו הכלכלי לא צפוי להוביל לשינוי דרמטי במעמדו זה. השינויים מתחילים עם זעזועים אשר פוגעים במידת האמינות והיציבות של מטבע הרזרבה.

הדולר היה צריך שתי מלחמות עולם כדי להגיע למעמדו, וסביר להניח שנצטרך זעזוע עוצמתי לא פחות כדי להניע את הכלכלה הגלובלית לאמץ לה מלך חדש. כל עוד נמשיך להשתמש בדולר כמטבע העוגן, תמשיך ארצות הברית ליהנות מפריבליגיות ומסבסוד. יש רק לקוות שהאמריקאים יצדיקו את האמון הניתן בהם, ויפנימו כי מעמדו של הדולר איננו מובן מאליו – ועלינו להזכיר להם זאת.

מתעניינים בתחום? אני ממליץ בחום על ספרו של בארי אייכנגרין, Exorbitant Privilege, עליו מבוסס חלק ניכר מהרשומה הנוכחית. כמו כן, אני ממליץ להירשם לעדכונים בדואר האלקטרוני (כאן, משמאל), וזה כי כנחתום אני שמח להעיד על עיסתי.

מלחמת מחירים: על צניחת מחירי הנפט

סיפור צניחת מחירו של הזהב השחור הוא סיפור מעניין המשלב בתוכו כלכלה, גיאו-פוליטיקה וטכנולוגיה. זהו סיפור גלובלי בהשתתפות שחקנים רבים מרחבי העולם, אשר עלילתו משפיעה על כל אחת ואחד מאיתנו. הוא גם, ואולי בעיקר, סיפור שלא פשוט לספר. חשיבותו של הנפט הופכת את הפקתו ואת הסחר בו לכוחות אשר שולטים בגורלות ממשלות, חברות ויחידים, כאשר חלק מהשחקנים מעוניינים להשפיע על זרימת הנפט כדי לקדם אג’נדות משלהם.

במרץ 2014, לדוגמא, הציע המיליארדר ג’ורג’ סורוס לממשלת ארצות הברית למכור כמות נכבדת ממאגרי החירום של עתודות הנפט של המדינה במטרה ללחוץ את מחיר הנפט כלפי מטה ובכך להעניש את רוסיה על ההשתלטות על חצי האי קרים. מחיר חבית הנפט באותה שעה היה באזור ה-100$ לחבית ומחירה כיום עומד על פחות מ50$ לחבית. אך נפילת מחיר הנפט לא נגרמה עקב עצתו של סורוס, אשר נדחתה על ידי ממשלת ארצות הברית. הנפט צנח מסיבות אחרות לחלוטין.

מחירו של הנפט נקבע באותה צורה בה נקבע מחירו של כל מוצר או שירות שאינו נתון לפיקוח מחירים: על ידי ההיצע והביקוש. מערכת המחירים פועלת כדי לאזן בין רצונם של הקונים לרכוש את הכמות הרצויה להם במחיר הנמוך ביותר ובין רצונם של המוכרים למכור ככל הניתן במחיר הגבוה ביותר. התוצאה היא “מחיר השוק”, ומחיר השוק של הנפט התנהג בצורה משונה בעשור האחרון.

ברשומה זו נספר את סיפורו של מחיר הנפט, ונראה כיצד התפתחויות גלובליות ואסטרטגיות פוליטיות של השחקנים המרכזיים בשוק זה משפיעות, באמצעות מערכת המחירים, על החיים של כולנו.

מסדרים את הלוח

מחיר הנפט ב-10 השנים האחרונות

מחיר הנפט ב-10 השנים האחרונות

אתר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מאגד מידע מפורט בנוגע להיצע ולביקוש של הנפט בדו”ח שוק הנפט שלו.  ניתן לראות בגרף שצירפתי למטה ואשר נלקח מהדו”ח את היחסים בין ההיצע (בירוק) והביקוש (בצהוב) של הנפט. מתחילת שנת 2010 זינק הביקוש לנפט בצורה חדה לעומת ההיצע, בעיקר עקב ביקוש יתר מסין. יצרניות הנפט לא יכלו לעמוד בדרישות, ומחיר הנפט זינק בהתאם.

היצע וביקוש הנפט הגלובלי

היצע וביקוש הנפט הגלובלי

להימצאות הנפט ברמת מחיר גבוהה של 100$ במשך שנים יש השפעה על התמריצים של השחקנים השונים בכלכלה. אחת ההשפעות של מחירי אנרגיה גבוהים היא תמריץ להשקיע בטכנולוגיות ליצור אנרגיה חלופית: ככל שמחיר הנפט גבוה יותר, כך אנשי עסקים ויזמים מתומרצים להשקיע יותר בפרויקטים שיחליפו את הנפט ויאפשרו להם לקחת נתח בשוק האנרגיה. בזמן שהנפט נסחר בלמעלה מ-100$ לחבית, שוק האנרגיה הסולארית ואנרגיית הרוח זינק למעלה ופרוייקטים חדשים מומנו ברחבי העולם. צניחת מחיר הנפט הפילה יחד איתה גם מדדי מניות של חברות העוסקות בפיתוח אנרגיה מתחדשת.

השפעה אחרת היא בתמריצים שיש למחירי הנפט הגבוהים עבור יזמים לפתח מקורות נפט שנחשבו עד עכשיו כיקרים מידי לפיתוח. בצפון דקוטה בארצות הברית, למשל, החלו בשנת 2008 להפיק אנרגיה מפצלי שמן בתהליך שהינו קשה ויקר יותר מאשר קידוחי בארות הנפט המסורתיים. המחירים הגבוהים של הנפט המריצו את המשקיעים לקחת את הסיכון ולממן את הפרויקטים הללו.

בצד ההיצע, הגדילה ארה”ב את תפוקת חביות הנפט שלה ביום ב-4 מליון חביות נוספות החל משנת 2008, תוספת משמעותית של כ-4-5% מסך התפוקה העולמית. עליה זו קוזזה על ידי הירידה בתפוקה של לוב (שנמצאה במלחמת אזרחים) ושל עיראק, כך שהמחיר נשאר ללא שינוי בהתחלה. באוגוסט השנה התבשרנו כי המורדים בלוב הצליחו לחדש את יצוא הנפט מנמל אסידר שלא פעל במשך כשנה, מה שתרם להיצע העולמי, ובנובמבר הצליחה גם עיראק לפתוח ערוץ יצוא חדש לנפט דרך טורקיה ולהתקרב לקצב היצוא שהיה למדינה בימי סדאם חוסיין. התוצאה של כל האירועים הללו היא התחזקות היצע הנפט הגלובלי, תופעה אשר פועלת כדי ללחוץ את המחירים כלפי מטה.

כפי שניתן לראות בגרף ההיצע והביקוש למעלה, אין זה מספיק שהיצע הנפט גדל בשנים האחרונות בצורה חדה. החל מסוף שנת 2010 החלה האטה בקצב הביקוש לנפט, בעיקר תודות להאטה בצמיחה הסינית. סין הייתה גורם משמעותי בדחיפת הביקוש לנפט בשני העשורים האחרונים, נפט אשר היה דרוש כדי להאכיל את הצמיחה החזקה. כעת, משהכלכלה הסינית הצטננה מעט, יורדת עמה הדרישה הסינית לחביות נפט. גורם משמעותי נוסף שתורם לירידה בביקוש לנפט היא מדיניות הפחתת הסובסידיות לנפט ברחבי העולם: מדינות רבות מסבסדות עבור אזרחיהן ועבור חברות יצרניות הפועלות בשטחן את מחירי האנרגיה בהיקפים של מעל ל-500 מיליארד דולר מידי שנה. הסובסידיות הללו גורמות לביקוש להיות גבוה יותר מאשר במצב ללא הסובסידיות, מכיוון שהצרכן רואה מחיר נמוך יותר ממחיר השוק, ורוצה לרכוש יותר. בשנים האחרונות נאלצות מדינות עניות רבות לחתוך את הסבסוד לאנרגיה שהן מעניקות, ביניהן מלזיה, תאילנד, ניגריה, אינדונזיה וונצואלה (לשם המחשה, מחיר כוס קפה בקראקס היה יקר יותר פי 100 מליטר בנזין בשנה שעברה). גם במדינות המערב מתנהל ויכוח סביב הקטנת הסובסידיות הנדרשות, והסנאט האמריקאי הפיל הצעה של הנשיא אובמה לפני שנתיים לחתוך את הסובסידיות הללו. צמצום הסובסידיות בחלק מהמדינות תורם לקיטון הביקוש לנפט.

כוחות השוק הללו, של היצע גבוה יותר וביקוש נמוך יותר הובילו לירידה במחירי הנפט, עד שבנובמבר 2014 הגיע מחירה של חבית נפט לאזור ה-80$. בשלב זה נישאו העיניים לועידת אופ”ק בוינה בסוף נובמבר ולהחלטה שתתקבל בסיומה.

הפקת נפט

הקרטל

בשנת 1960 הוקם בבגדד “איגוד יצואניות הנפט” שמטרתו המוצהרת היא לתאם את פעילות ההפקה ויצוא הנפט העולמי בין המדינות השונות. אבל השוק לא צריך אירגון שיתאם הפקה או יצוא של אף מוצר, יש לו מערכת מחירים בשביל זה. מטרתו האמיתית של הארגון, המכונה אופ”ק, היא לשמור על האינטרסים של המדינות החברות בו ולדאוג להכנסותיהן מיצוא הנפט. בארגון אופ”ק חברות מדינות האחראיות על כ-40% מתפוקת הנפט העולמית. הגדולה מביניהן היא יצרנית הנפט השנייה בגודלה בעולם, ערב הסעודית (בהפרש לא ניכר מרוסיה המובילה), ויחד איתה איראן (מקום 4), עיראק (מקום 7), איחוד האמירויות (מקום 8), כווית (מקום 10), ונצואלה (מקום 11), ניגריה, לוב, אלג’יריה, אנגולה, קטאר, ואקוודור. היום מתכנס הארגון במקום מושבו בוינה הקרירה.

אופ”ק מתאם את פעילות הפקת הנפט על ידי הקצאת מכסות הפקה לכל מדינה שחברה בקרטל. כך, אם הקרטל צופה שהביקוש לנפט עומד לרדת, הוא יכול לתאם שכל מדינה תקטין במעט את היצור שלה כדי להוריד את ההיצע ועל ידי כך לשמור על רמת המחיר. על ידי שליטה (חלקית) בהיצע הנפט הגלובלי העתידי, פועל הארגון כדי להניע את מחיר הנפט למקום האופטימלי מבחינת המדינות החברות בו. החלטות אופ”ק אמנם מתקבלות בהסכמה מלאה, אבל לעיתים קרובות סוטות המדינות החברות בו מן היעדים שנקבעו להן. לכן מקובל להסתכל על החלטות אופ”ק כאל אינדיקטור בלבד לכיוון הכללי אליו ינוע היצע הנפט.

ירידת הנפט לאזור ה-80$ הובילה שחקנים רבים בשוק האנרגיה לצפות כי אופ”ק יודיע על הקטנת מכסות היצור כדי “להגן” על מחיר הנפט. אבל לרוב המדינות המייצאות נפט יש בעיה – תזרים הדולרים שנכנס אליהן כתוצאה מיצוא הנפט הוביל להגדלת הוצאות הממשלה מחד ושמירה על בסיס מס נמוך מאידך. חלק מהמדינות הללו נעשו תלויות בהכנסות הממשלה המתקבלות מתקבולי מכירת הנפט, וירידה במחיר או בכמויות הנמכרות עלולה להוביל לגירעונות עצומים בתקציב ואף לפשיטת רגל. הנה גרף המבוסס על ניתוח של ה-Wall Street Journal המתאר עבור חלק מהמדינות את מחיר ה-Breakeven של חבית הנפט ביחס לתקציב שלהן, כלומר, בהינתן כמות יצוא חביות הנפט הנוכחית, מהו מחיר חבית נפט שיאזן את תקציבי המדינות:

Oil Breakeven Price Per Country

Oil Breakeven Price Per Country

המצב לא נראה מזהיר עבור מדינות ערב, אשר מצאו עצמן בגירעונות תקציביים כבר כאשר מחיר הנפט נגע ב-80$. גם אם החברות באופ”ק יקטינו את מכסות היצור כדי להעלות את המחיר בחזרה לאזור ה-100$, הן עדיין ימכרו פחות חביות נפט בשל הקטנת המכסות, ושוב ימצאו את עצמן בגירעון תקציבי. “ההתמכרות” הערבית (והונצואלינית) למחירי נפט גבוהים פגעה בגמישות התקציבית שלהן. למרות הכל, ביקשו חלק מהמדינות החברות באופ”ק, בהנהגת ונצואלה ואיראן, להקטין את מכסות היצור כדי לשמור על מחיר הנפט. מכיוון שערב הסעודית היא היצרן הגדול ביותר באופ”ק, וגדולה באופן משמעותי מכל יצרן אחר, הרי שחלק ניכר מהירידה ביצור תיפול על כתפיה. ערב הסעודית מצידה סירבה להקטנת המכסות והודיעה שהאיום הגדול ביותר על מדינות אופ”ק כיום… הוא ארצות הברית.

איך זה קרה? ובכן, ערב הסעודית מסתכלת בחשש על העליה בהפקת הנפט האמריקאי בצפון דקוטה מפצלי שמן ומחזרתה של ארצות הברית לעצמאות אנרגטית. ארצות הברית מסוגלת כיום, לראשונה מזה עשרות שנים, לספק בעצמה את כל צרכי הנפט והגז שלה, מה שאומר האינטרסים שלה במדינות המזרח התיכון חשובים פחות, וכך גם מידת השליטה של מדינות אלו, ובראשן ערב הסעודית, בפוליטיקה האמריקאית. הפרויקטים החדשים של הפקת הנפט באמריקה הם, כפי שציינו קודם, יקרים יותר מקידוחי הנפט המסורתיים, ולכן הם רווחיים יותר רק ברמה גבוהה יחסית של מחירי הנפט. ערב הסעודית הכריזה למעשה על “מלחמת מחירים” עם היצרנים בארצות הברית כדי להוציא אותם מהשוק.

לשם המחשה צירפתי כאן גרף שמקורו בדוח של הבנק הקנדי ScotiaBank שצוטט במגזין VOX אשר מציג את מחיר ה-Breakeven של פרויקטים מרכזיים של הפקה מפצלי שמן בארצות הברית (לחצו להגדלה):

Shale Oil Breakeven Price

אלו הם המחירים לחבית שיובילו לכך שההפקה מפרויקטים אלו תהיה רווחית, בנטרול ההוצאות השקועות של הקמת הפרויקטים. לשם השוואה, ערב הסעודית צריכה מחיר של 25$ בלבד לחבית כדי שהבארות שלה ייצרו רווח אחרי הוצאות ההפקה.

בצורה זו רוצה ערב הסעודית לגרום להפסקת חלק מהיצור האמריקאי החדש כדי לשמר את כוחה. לאחר מכן תוכל להקטין את המכסות ולהעלות את המחיר, והיזמים האמריקאים שנכוו בסיבוב הנוכחי ילמדו, בתקווה, כי ערב הסעודית מוכנה להיכנס למלחמת מחירים קשוחה כדי להשאיר אותם מחוץ למשחק.

אי הנכונות של אופ”ק, בהנהגת ערב הסעודית, להקטין את מכסות ההפקה של הנפט הובילה להמשך ירידת המחיר, שהגיע רק לאחרונה ל-48$ בלבד לחבית. היצרנים האמריקאים ינסו להתייעל ולהחזיק את הראש מעל למים מכיוון שיש גבול למשך הזמן שאופ”ק יוכלו להמשיך במלחמה הזאת. ערב הסעודית אמנם נכנסה למלחמת המחירים עם המערב עם עתודות, אבל בנות בריתה מאופ”ק לא ישרדו זמן רב אם המחיר יישאר נמוך כל כך.

יצואניות הנפט מתייבשות

נפט מהווה 90% מהכנסות הממלכה הסעודית, ולכן אין ספק שהירידה במחיר הולכת לפגוע משמעותית בכלכלת המדינה. שוק המניות הסעודי (שסגור בינתיים למשקיעים מחוץ למדינה) כבר הספיק לרדת בכרבע מערכו. בשנת 2008, בעקבות מהומות “האביב הערבי”, התחייבה הממשלה בריאד להגדיל משמעותית את התקציבים החברתיים במדינה ולייצר מקומות עבודה לדור הצעיר (שיעור האבטלה בערב הסעודית עומד כיום על כ-12%) וכתוצאה מכך גדל התקציב בכ-60% ב-6 השנים האחרונות. במהלך הימים האחרונים הודיעה הממשלה כי היא נערכת לקיצוץ משמעותי בהוצאות הממשלתיות בעקבות נפילת מחירי הנפט, ויש המעריכים כי התקציב הסעודי ייחתך ב-18% בשנת 2015. מה תהיה ההשפעה של המהלך הזה על הצעירים? נגלה בעתיד הקרוב. לסעודים יש רזרבות בשווי מוערך של 736 מיליארד דולר. זה יקנה להם מרווח נשימה ארוך יותר מאשר חלק מחבריהם באופ”ק, אבל המדינה תהיה חייבת להכניס רפורמות כלכליות במהירות ולהגדיל את בסיס המס אם מחיר הנפט לא יעלה בשנה הקרובה.

ההשפעה של נפילת המחירים על רוסיה הייתה מורגשת יותר בעיתונות העולמית, אשר דיווחה על התרסקות הרובל והפגיעה ביציבות הכלכלית של הבנקים ברוסיה עם שאדנפרוידה גלויה. ההכנסות מנפט מהוות כ-45% מתקציב הממשלה הרוסית, ויחד עם הגז מהוות כ-65% מסך התקציב, וצניחת מחירי הנפט תפגע בכלכלת רוסיה בצורה משמעותית. הבנק המרכזי הרוסי העלה את הריבית ל-10.5% במאמץ למנוע את המשך הידרדרות המטבע, ועל ידי כך הקריב למעשה את הצמיחה במדינה לטובת הגנה על השער של המטבע. המטבע הנמוך אולי יעזור לרוסיה לצמוח בעתיד, אך בינתיים כלכלתה צפויה להתכווץ בכ-5% בשנה הקרובה.

הניתוח המעניין ביותר על רוסיה מגיע בימים האחרונות מעיתון ה-Economist, אשר מציג את הקורלציה בין הפוליטיקה הרוסית לבין מחירי הנפט. הנה הגרף הלקוח מהמאמר (לחצו להגדלה):

מחירי הנפט והפוליטיקה הרוסית

מחירי הנפט והפוליטיקה הרוסית
מגזין האקונומיסט

המאמר טוען שרוסיה הסובייטית והמודרנית הפגינו אגרסיביות גדולה יותר כלפי ארצות הברית ואירופה כאשר מחיר הנפט היה בשיא, והיו נכונות לויתורים והתקרבות למערב כאשר הנפט היה בשפל. ניתוח האסטרטגיה הפוליטית על בסיס מחירו של הנפט נשמע פשטני, וברור שיש גורמים נוספים המשפיעים על ההנחיות היוצאות ממוסקבה, אך המאמר שווה קריאה.

המדינה שצריכה להיות הכי מוטרדת ממחיר הנפט היא כנראה ונצואלה.

מאז המהפכה מנוהלת ונצואלה בצורה די גרועה. מגבלות על המסחר במט”ח הובילו למחסור במוצרים מיובאים רבים במדינה (לדוגמא, שמפו וחיתולים) ותורים ארוכים לסופרמרקט הם תופעה שכיחה למדי. המדינה סובלת ממחסור חמור בתרופות מצילות חיים, כתוצאה מאי היכולת של הממשלה לשלם את חובותיה (המוערכים בכ-3.5 מיליארד דולר) לחברות הפארמה הזרות. נפילת מחיר הנפט היא הצרה האחרונה בשרשרת עבור קומדיית הטעויות ששמה ונצואלה. בדצמבר השנה ירדו מחירי אגרות החוב של המדינה ל-43 סנט לדולר, ושוק ביטוחי החוב מצטט מחירים המשקפים הסתברות של 93% לפשיטת רגל של המדינה. מה יהיה על המהפכה הסוציאליסטית הגדולה כאשר היא לא תוכל להמשיך לממן את המעט שהיא נותנת לאזרחיה מהלוואות זרות, וכאשר השקעותיה הזרות ויתרות המט”ח שלה יוחרמו על ידי בתי המשפט כדי לשלם ללווים? הוגו צ’אבז מתהפך בקיברו.

שעתן של יבואניות הנפט?

שאלה שנשאלת הרבה לאחרונה היא האם מחירי הנפט הנמוכים יובילו לצמיחה חדה עבור המדינות שמייבאות נפט ואנרגיה?

התשובה הקלאסית של הכלכלנים היא: “כן ולא”.

כן – כי מחירי אנרגיה נמוכים יותר משמעותם עלויות נמוכות יותר עבור כל הסקטורים, מחירים זולים יותר ורווחים גדולים יותר. בסביבה של מחירי אנרגיה נמוכים יש תמריץ גבוה יותר להשקיע מכיוון שנשאר יותר בכיס של כל אחד מאיתנו לאחר תשלום החשבונות. אבל….

לא – צריך לזכור שמערכת המחירים היא בראש ובראשונה התוצאה. בתחילת הרשומה הזכרנו שמחירו של הנפט, כמו של כל מוצר, הוא תוצאה של שינויים בביקוש ובהיצע לו. אם הביקוש לנפט היה ממשיך לגדול, אך ההיצע היה גדל יותר ומוביל לירידה במחיר, היה קייס טוב לצפות לצמיחה גבוהה במדינות מיצאות הנפט. אך, נזכיר, הירידה במחיר הנפט מוסברת בין היתר גם בשל ירידה בביקוש לנפט… המחיר של הנפט נמוך יותר גם מכיוון שפחות אנשים רוצים לרכוש אותו, וזה מלמד דווקא על האטה. סין היא הגורם המשמעותי ביותר לירידה בביקוש, אך ביקוש חלש יותר נרשם גם בגרמניה ובבריטניה. לא מן הנמנע שהעולם יתחלק למדינות אשר נהנות מ”דיבידנד המחיר של הנפט”, ומדינות שיצמחו פחות עקב גורמים פנימיים אחרים בכלכלותיהם.

Oil Barrel

ימים יגידו אם מחירי נפט נמוכים הם ה”נורמל החדש” או רעש שיתוקן במהירות. שיפורים טכנולוגים שהובילו לקידוחים חדשים בארצות הברית, ירידה בביקוש העולמי לנפט, ומלחמת מחירים שהכריזו הסעודים על בני בריתם הנגררים משפיעים על חיי כולנו. אנחנו יכולים רק לדמיין את ההשפעה של קיצוץ במדיניות הרווחה של איראן או ונצואלה על השקט ברחובותיהן, או את השינוי באיכות חייו של האזרח הרוסי הממוצע שנהיה בתוך חודש עני יותר בכ-40% לפי שווי דולרי. מחירי הנפט הנמוכים ישפיעו גם עלינו, על חשבון הדלק שלנו ועל מחירי המוצרים שאנו רוכשים בסופר, וגם על תגליות הגז שבים התיכון, על השווי שלהן, ועל ההשפעה האפשרית שלהן על עתידנו הכלכלי.

דבר אחד בטוח. אם נחווה צמיחה כלכלית גדולה יותר כתוצאה ממחירי הנפט הנמוכים, יקום הפוליטיקאי שידאג לקחת על זה קרדיט.

דינר הזהב החדש-ישן של דאעש

רשומה זו פורסמה לראשונה לפני שלושה ימים כפוסט אורח בבלוג המצוין של דני אורבך, “הינשוף“. היא מובאת כאן בשנית ובמלואה לקוראי הבלוג. ברצוני להודות לדני על פרסום הרשומה, וממליץ לקוראים שעדיין לא מכירים את “הינשוף” להתרשם מהתוכן שבאתר.

בנובמבר השנה (2014), הודיע ארגון המדינה האסלאמית (להלן: דאעש) על כוונתו לטבוע מטבעות משלו העשויים ממתכות יקרות (זהב, כסף ונחושת), בהם יעשה שימוש בשטחים שנמצאים תחת שליטתו. המטרה המוצהרת, כך לפי הודעת הארגון, היא “לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי ששעבד ודרדר אותם לעוני”. אני משוכנע שהמוסלמים המשועבדים ממתינים בכיליון עיניים.

התוכנית של דאעש, אם תמומש, תחזיר לחיים את דינר הזהב ודירהם הכסף של בית אומיה שהיו בשימוש החל מאמצע המאה השביעית לספירה. השם, דינר, הוא שיבוש של הדינריוס – מטבע הזהב של האימפריה הביזנטית, והטבעתו החלה בח’ליפות האסלאמית העתיקה מכיוון שהח’ליף לא אהב את העובדה שהכסף שנעשה בו שימוש באימפריה שלו מכיל התייחסויות לשילוש הקדוש הנוצרי (הוא כנראה גם לא התלהב מהפרצוף של הקיסר שעיטר חלק מהמטבעות). וכך נוצר דינר הזהב האסלאמי הראשון, שהוטבע, תוכנן ולקח את שמו מהמערכת המוניטארית המערבית כדי להילחם בהשפעה המערבית. זהו הדינר שעומד לעשות קאמבק, והוא נחוץ לדאעש היום בדיוק כפי שהוא היה נחוץ לשלטון בית אומיה במאה ה-7 לספירה.

ברשומה זו ננסה להבין את הרציונל של המהלך מבחינתו של הארגון, נדבר על השיח הפאן-איסלאמי החדש הנוגע לדינר הזהב, נעמוד על הבעיות הגדולות שבחזרה למטבע עשוי מתכת יקרה, ולבסוף, ננסה לעשות את מה שכלכלנים שונאים לעשות – לנחש (אנחנו קוראים לזה “לחזות”, אבל בלי כדור בדולח ועין של לטאה זה מאבד מהקסם) את ההשפעה של המהלך, אם יתרחש, על תכניותיה ועל קיומה של דאעש.

ISIS gold dinar

בעל המאה הוא בעל הריבונות

טביעת מטבע היא פעולה ריבונית. ככל שנרחיק אחורה בזמן נגלה כי הסמכות הבלעדית לטביעת מטבעות שכנה אצל הריבון, וזה הגן עליה ככל יכולתו. כך, למשל, אסר המלך הבריטי בשלב מסוים על הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה לייצר כסף משלהן, על אף שהיה להן מחסור כבד במטבעות ועל אף התעקשותן על היות תושביהם נתינים נאמנים של מלכם (מי יותר, מי פחות).

כאשר ריבון חדש משתלט על שטח, אחת הדרכים לבסס את שלטונו היא באמצעות יצירת כסף משלו שיחליף את הכסף המקומי בו נעשה שימוש. למדינת ישראל הצעירה לקחו ארבע שנים כדי להחליף ב-1952 את המטבע המנדטורי ב”לירה הישראלית” (זכרה לברכה), אבל לא חייבים לחכות לריבונות מלאה כדי להכריז על כוונותיך. החשמונאים, למשל, טבעו מטבעות משלהם (“שקלי הכסף”) עוד בימי המרד והפסיקו את השימוש במטבעות סורים שהיו נהוגים באותה התקופה.

המהלך של דאעש נראה, בקונטקסט זה, כפעולה הגיונית של גוף שמעוניין לבסס את ריבונותו על השטחים שכבש, ולהבהיר לתושבים המקומיים ולזרים כי הוא הריבון בשטח. חישבו על שלטון החמאס בעזה, אשר נאלץ לשלם משכורת לפקידיו, חייליו ונתיניו בכסף שהונפק על ידי ישות שהלגיטימיות שלה מוכחשת על ידי הארגון. בכל פעם שחמאסניק משלם עבור סחורה עם מטבע הנקוב בערך של עשרה שקלים חדשים, הוא משלם בכסף שמכריז: “לגאולת ציון!”. כמה מביך עבורו. ברור לנו שדאעש יעדיפו מטבע משלהם, עם השהאדה מוטבעת עליו, על פני שטרות של ממשלת עיראק, או חמור מכך, עם דיוקנו של אסד.

"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"

“לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים”

זהב או נייר?

עדיין, אמורה לצרום לאוזננו השאלה: “מדוע זהב וכסף?”. כתבות בעיתונות העולמית מגלות כי לוחמי הארגון רכשו מסוחרים בסוריה זהב בכמות גדולה ככל האפשר, ובמקומות אחרים הם מחרימים את כל המתכות היקרות שהם יכולים לשים עליהן את ידם במטרה לייצר דינר זהב ודירהם כסוף (ומטבעות נחושת בערכים נמוכים יותר). מדוע לא לייצר מטבע מנייר, כמו כל ממשלות העולם, ולחסוך את כאב הראש הזה?

קיימים שני הסברים לתופעה שיכולים לשפוך אור על התנהגות הארגון. הראשון, כלכלי. כוחו של מטבע נובע, בין היתר, מהאמון שמעניקים המשתמשים בו לסמכות שמנפיקה אותו. הסיבה שהנייר הצבעוני הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי מתקבל בארץ במסחר נובעת מהאמון של האזרחים בממשלת ישראל ובמוסדותיה המנפיקים את השטר. האמון הזה כולל, בין היתר, הנחה שממשלת ישראל לא הולכת לשום מקום ושגם מחר תהיה כאן מדינה עם מטבע השקל, ושאותה ממשלה לא תדפיס יותר מידי מהשטרות הצבעוניים הללו מכדי לפגוע בערכם. התושבים החיים בשטחים שנכבשו על ידי דאעש לא חולקים בהכרח את אותו אמון כלפי אדוניהם החדשים. גם אם יניחו תושבי המדינה האסלאמית כי דאעש לא ידפיס שטרות כאוות נפשו כדי לממן את מלחמתו במזרח התיכון, אין כל ערובה כי דאעש יהיה כאן מחר. מטבע העשוי ממתכת יקרה פותר חלק מהבעיה – גם אם הפרצוף שנמצא על המטבע לא יהיה כאן מחר, תמיד נוכל להתיך אותו ולמכור את הזהב שבתוכו עבור מטבע אחר (זוהי אנקדוטה בלבד, חל איסור על שימוש בדיוקנאות של אנשים או בעלי חיים על כסף אסלאמי).

למרות האינטואיטיביות של ההסבר הכלכלי, הוא איננו מושלם: ראשי דאעש יודעים שאף אחד לא מתכוון לסחור איתם, וכי הכסף שלהם ככל הנראה יוחרם על ידי מעצמות העולם. יהיה יותר משתלם לארגון לשמור את כל הזהב לעצמו, ולתת לתושבים להתנייד עם דינרים עיראקיים או לירות סוריות, ובכך לאפשר לעצמו לסחור בשוק השחור עם שווקים זרים כדי לרכוש יבוא הנחוץ לו.

זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי

זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי

התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את הסוגיה באמצעות ההסבר השני, הדתי. לאסלאם יש בעיה עם נייר.

נבהיר כי אין בכוונתנו או ביכולתנו לפתוח בדיון על הלכות הכסף במחשבה האסלאמית. לאסלאם הוגים רבים וזרמים שונים אשר יכולים לפרש את ההלכה בצורה שונה. חלק מאנשי הדת הסלפים, למשל, השואפים לחקות ככל הניתן את הנביא, גורסים כי הנביא מוחמד השתמש ודיבר על כסף אך ורק בצורתו כמטבעות ממתכת יקרה, ועל כן רק מטבעות כאלו יכולים לשמש ככסף אמיתי. אבל בעיה “מודרנית” יותר היא האינפלציה. מלווים חייבים לגבות ריבית על האשראי שהם מעניקים, בין היתר, כדי להגן על עצמם מפני השחיקה בערך הכסף, תופעה שמקושרת בתודעה לכסף מנייר. זוהי כמובן, טעות – אינפלציה היא תופעה שהופיעה בהיסטוריה האנושית הרבה לפני המצאתו של כסף הנייר. אבל עבור חלק מההוגים המוסלמים כסף שעשוי מזהב פותר את הבעיה. אם אני לוקח הלוואה בכסף שעשוי מזהב, לפי משקל מסוים, אני מחויב להחזיר את אותו כסף לפי שוויו כסחורה (אותו משקל של זהב). בכך החזרתי את ההלוואה במלואה ואין צורך לגבות ממני ריבית. גישה זו מתעלמת מכך ששווי הזהב יכול לצנוח לעומת סל מוצרים אחר בשוק, כלומר שמחירי המוצרים במונחי זהב יעלו כמו באינפלציה עם נייר.

במילים אחרות, קיומו של שוק כסף ואשראי המציית להלכות ריבא (ربا) האוסרות על לקיחת ריבית מחייבות, לדעת חלק מאנשי הדת, מטבע המשמש גם כסחורה. כסף נייר לא עומד בהגדרה הזאת, אבל מטבע מזהב דווקא כן. אם דאעש מתכוונים לבנות ח’ליפות מוסלמית הפועלת לפי חוקי השריעה בפרשנותם המחמירה, הם יצטרכו מטבעות מזהב.

דינר הזהב כמטבע כלל אסלאמי

הרעיון להחזיר את דינר הזהב נמצא בדיונים פוליטיים, דתיים ואקדמאיים בעולם המוסלמי כבר כמעט שני עשורים, כך שהודעת דאעש על כוונותיו לא נולדה בתוך וואקום. בשנים 1997-1998 התחולל בעולם המשבר הפיננסי האסייתי, במסגרתו כמעט והתמוטטו הכלכלות של מדינות כמו תאילנד ודרום קוריאה, אך גם מדינות אסיאתיות מוסלמיות כגון מלזיה ואינדונזיה נפגעו קשה מאוד. הכלכלות נפגעו משום ששמרו על משטר שער חליפין קבוע (שער קבוע של המטבע המקומי לדולר) כדי למשוך השקעות ומימון זר בדולרים אל המדינה, ובמקביל להגן על הייצוא של המדינות. כאשר הגירעון בחשבון השוטף הגיע לרמות מסוכנות, התקשו המדינות האסייתיות לשמר את שער החליפין, והמטבעות האסיאתיים החלו להתרסק. מכיוון שלממשלות, לחברות ולבנקים אסיאתיים היו הלוואות רבות שנקובות בדולרים, ושווי המטבע המקומי צנח, הוביל הדבר לפשיטות רגל ולמשבר אשראי במדינות הללו. קרן המטבע העולמית (עם המשנה ליושב הראש דאז, פרופ’ סטנלי פישר. הו, כן) הסכימה להעניק סיוע למדינות אך ורק בתמורה לריסון פיסקלי מצדן, שהתקבל על ידי אזרחי המדינות האסייתיות בהבנה בדיוק כפי שביטול קצבאות מתקבל במדינתנו הקטנה בהבנה.

דרום קוריאה אמנם הגיבה באיפוק והגיון, ואזרחי המדינה עמדו בתור כדי לתרום את הזהב האישי שלהם (ויש שמועות שגורסות כי גם את שיני הזהב שלהם) כדי לסייע לחלץ את מדינתם מהמשבר, אבל אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. מרבית אזרחי המדינות האסייתיות, וביניהן המוסלמיות, הגיבו בצורה האנושית הצפויה והאשימו את הזרים בכל הבעיות שלהם. הנראטיב השולט הוא כי “ספקולנטים מערביים” תקפו את המטבעות האסיאתיים וריסקו אותם תמורת רווח. ספקולנטים אכן פעלו במשבר האסיאתי, אבל הם היו רק הסימפטום, לא הגורם לתופעה.

מאז המשבר, החל במלזיה (ובמידה פחותה יותר באינדונזיה) שיח פוליטי ואקדמי הנוגע לפיתוח אלטרנטיבה למטבע המלזי, הרינגיט (Ringgit), ועל האפשרות לעבור למטבע אוניברסלי שיסייע באיחוד המדינות המוסלמיות. התוכנית הייתה חזרה לדינר הזהב האסלאמי אשר ישמש לסחר בינלאומי בין המדינות ויתחרה בדולר על מעמדו כמטבע הסחר המרכזי. בשנת 2002 הציע ראש ממשלת מלזיה באופן רשמי את הטבעתו של דינר הזהב המוסלמי, כדרך להגן על העולם האסלאמי מהתקפות ספקולנטים מערביים, ומאז לא קרה הרבה, מלבד הטבעתם של מספר מטבעות על ידי הממשל המקומי, בעיקר למטרות יח”צ. מה מיוחד כל כך בדינר הזהב, ומדוע הוא יאחד את העולם המוסלמי?

נסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה

ניסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה

קריאה ביקורתית בקונטקסט הזה של הודעת ארגון דאעש, לפיה בכוונתם לטבוע את דינר הזהב כדי “לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי”, יכולה להתפרש כקריצה של הארגון אל עבר מוסלמים במדינות האסייתיות, שמשמעותה “ראו, בזמן שהמנהיג שלכם מדבר על הצורך, אנחנו מייצרים את המטבע האוניברסלי המוסלמי כאן, בלב הח’ליפות האסלאמית החדשה”. לפי הפרשנות הזו, לא מדובר בצעד בונה אמון כלכלי, או בצעד מחייב הלכתית, אלא בניסיון לצבור אהדה ולאחד את העולם המוסלמי תחת הדגל של הארגון. נשמע מופרך? אולי היום. אבל אם דאעש יצליחו להקים מדינה מתפקדת עם הסכם הפסקת אש, המטבע שלהם יכול להוות את הבסיס המוניטרי החדש (ישן) של האומה המוסלמית.

לא כל הנוצץ זהב

יש בעיות רבות עם קיום משטר מוניטרי המבוסס על מטבעות זהב וכסף. כל כך הרבה בעיות, למעשה, שהאנושות זנחה את השימוש היום יומי במטבעות כאלה הרבה לפני שזנחה את הזהב עצמו כבסיס מוניטרי.

אחת הבעיות, עבור התושבים המשתמשים במטבע, היא נטייתו של המנהיג “לסחוט” הכנסה נוספת על ידי דילול המתכת היקרה ממנו (מהלך המכונה Debasement, פיחות). כך, מפרסם השלטון כי הדינר הוא מעתה מטבע עם כמות נמוכה יותר של זהב בתוכו (נניח, חצי מהכמות המקורית) וישלם משכורות ותשלומים אחרים במטבעות החדשים והפחותים. לציבור המחזיק במטבעות ישנים יש בחירה, לשלם באמצעות המטבעות הישנים שיתקבלו לפי השווי החדש ולספוג צניחה של 50% בשווי הכסף שלהם, או לרוץ למטבעה הממשלתית, להתיך את המטבעות הישנים ולבקש לייצר מהם מטבעות חדשים, ולשלם מס (שנע בימים הטובים ההם בין 1-15%) בגין הטבעת המטבעות החדשים. בתקופת מלחמת מאה השנים ביצעו מלכי צרפת את המהלך הזה מספר פעמים בשנה וסחטו כמעט כל גרגר זהב מכספם של אזרחיהם.

חכמי הדת המוסלמים אוסרים, אמנם, בתכלית האיסור על ביצוע פיחות למטבע, אבל לשליטים המוסלמים בח’ליפות, במיוחד לבית עבאס, לא הייתה בעיה מיוחדת לדלל את שווי המטבע שלהם כדי לסחוט הכנסות נוספות למימון המלחמות. מטבע הכסף של האימפריה העות’מנית המוסלמית, ה-Akce, עבר דילול כה חריף במהלך השנים עד שבעת החלפתו לא נותרה בו כמעט מתכת יקרה. בכלל, בבואנו לבחון את היסטוריה עלינו לשים לב שקיומם של חוקים האוסרים על משהו מעיד על כך שהוא נעשה. אין טעם לחוקק חוקים נגד הלוואה בריבית אם אין אנשים הרוצים ומנסים להלוות בריבית, כפי שאין טעם לציין במפורש כי אסור לפחת את המטבע, אלא אם כן השליטים נהגו לפחת אותו.

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: “מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים”.

בעיה נוספת עם מטבע מזהב היא שהמחירים של כל המוצרים בכלכלה זזים לפי מחיר הזהב העולמי. אם נסתכל על מחירי הזהב מתחילת 2010, למשל, נגלה תנודתיות מדאיגה: משנת 2010 עלה מחיר הזהב ביחס לדולר: 27% בשנת 2010, 10% ב-2011, ו-7% נוספים בשנת 2012. כל עליה בשווי הזהב משמעה ירידה במחיר של כל המוצרים (המיובאים, בכל אופן) כאשר הם נקובים במטבעות זהב. דמיינו לכם שבשנה האחרונה מחירי כל הרכבים ירדו ב-27%, נשמע לא רע. אבל מי הפראייר שיקנה מכונית היום אם בשנה הבאה דגם חדש של אותה מכונית מהיבואן יעלה לו כמעט שליש מחיר פחות? לא רבים. יהיו לא מעט אנשים שיעדיפו להימנע מצריכה, מה שיפריע לנהל סוכנות רכב רווחית. מה לגבי השכר של העובדים בסוכנות הרכב? אם אנו בעלי סוכנות רכב שמרוויחים השנה 27% פחות על אותה מכונית, איננו יכולים לשלם לעובדינו את אותו שכר. עליהם להסכים לקבל 27% פחות בשכר שלהם גם כן. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו מרבית בני האדם בשיחה עם הבוס שלהם שמסביר להם שהוא חותך שליש משכרם, אבל הם לא צריכים לדאוג כי שווי סל המוצרים הממוצע צנח גם הוא.

ובשנת 2013? שווי הזהב התרסק ב-28% ביחס לדולר. כל מחירי המוצרים מזנקים בשנה ב-28%. קשה מאוד להתנהל בכלכלה כזאת, וקשה מאוד לתכנן צעדים כלכליים או לחתום על חוזי שכר/רכש רגישים אם רמת המחירים שלנו רגישה כל כך. מה יקרה אם מחר תהיה שביתה במכרות הזהב בגאנה? מה יהיה אם ימצאו מכרה חדש ועשיר בוונצואלה? כל אירוע שכזה יכול להשפיע על רמת המחירים במשק שלי.

ומה לגבי חוסר אחידות במטבע? מטבע זהב שהוטבע לפני עשר שנים איננו זהה למטבע שהוטבע אתמול. במטבע הישן יש פחות זהב מכיוון שהוא נשחק מהשימוש במסחר היומיומי, ומשקלו יורד בהדרגה. לאנשים יש גם נטייה מעצבנת להוריד חתיכות קטנטנות של הזהב מהמטבע. האם מטבע מלפני עשור שווה בערכו למטבע חדש? האם יוכל כל תושב לסמוך על כך שמטבע הזהב שקיבל יתקבל במסחר בפעם הבאה? מה לגבי ביצוע רכישות גדולות, כמו רכישת בית או עסק? מה לגבי רכישת בית מלון? האם הקונה יביא שק של מטבעות זהב בבגאז’ והם יבלו את יתרת היום בספירה וספירה חוזרת של המטבעות? לא סביר. הם יצטרכו מערכת בנקאית שתנפיק שטרות בנקאיים וצ’קים כדי לפשט את ההעברה, ואז הם יחזרו לסחור בנייר. מגובה בזהב, אולי. אבל נייר.

אז דינר הזהב, טוב למוסלמים?

התשובה תלויה במטרות הארגון מאחורי הנפקת המטבע, ומידת נכונותו לדבוק בתוכניתו לייצר ח’ליפות אסלאמית שדומה לזו שהתקיימה בתקופת הנביא. הארגון כבר “התפשר” על המצאות מודרניות שלא היו קיימות בימי הביניים, ביניהן חשבון הטוויטר של הארגון, כלי רכב, ונשק מתקדם. אין כל ערובה שהארגון לא ימציא “עוד כסף”, פשוט, מנייר, לשימושים היום יומיים, שיעבוד במקביל למערכת דינר הזהב.

החיים בכלכלה שצמודה לזהב בעולם שאינו צמוד לזהב יהיו קשים לאזרח הפשוט (הם יהיו קשים אצל דאעש גם עם דולרים ודרכמות), ויסבלו משמעותית מאי-יציבות המחירים ומתנאים בעייתיים לקיום חוזים ולמסחר תקין. אבל, אם יש משהו שההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו, זה שתנאים כלכליים רעים, אינפלציה ושוד מוניטרי לא מובילים בהכרח לסילוקו של משטר שמשתמש בכוח מזוין כדי לשמר את כוחו. ברחבי העולם יש לא מעט עמים שחיים תחת שלטון רודני שגונב ככל הניתן, ואף מדפיס ככל שמתחשק לו מכסף הנייר שברשותו, ולמרות ההתרסקות הכלכלית של מדינות אלו, השלטון נותר יציב במשך שנים ארוכות.

דאעש לא יקרסו בגלל דינר הזהב. התושבים שלהם אולי כן.

אין כזה דבר כמו ארוחות חינם

נתחיל מהסיפור החשוב: לאסף צימרינג, דוקטור לכלכלה מטעם אוניברסיטת סטנפורד אשר בימים אלו עושה פוסט-דוק באן הארבור, יש בלוג חדש בעברית בנושא כלכלה, רוצו לבקמרק. רצתם? יופי. אפשר להמשיך.

ב-21 לספטמבר עלה צימרינג להתקפה עם רשומה בשם “מה יהיה עם הלימות ההון?“, בה העביר ביקורת על המאמר הזה של סיון איזסקו בדה-מרקר. אסף מסמן את הקזוס בֶּלִי שלו כך:

שוב פדיחה של עיתונאים בנושא הלימות הון, והפעם דה מרקר, בכתבה על החלטות המפקח על הבנקים. תחת הכותרת האומללה ״המפקח שעלה לבנקים 20 מיליארד שקל״ מסבירה הכתבה שדרישות הלימות ההון החדשות של המפקח על הבנקים הביאו לכך שהבנקים הפנו רווחים בערך של 17 מיליארד שקל להגדלת ההון העצמי שלהם, במקום לחלק את הרווחים לבעלי המניות (והם יאלצו להוסיף עוד 2.7 מיליארד, לכן בסה”כ כעשרים מיליארד). לכן, לפי דה מרקר, לא רק שבעלי המניות מסכנים, המשק כולו נפגע, כי הגדלת ההון העצמי פוגעת איכשהו במתן אשראי. בגלל שחשוב לי פה לדייק, אני אנסח את הביקורת שלי בצורה מאד ניואנסית:

לא נכון!

שאר הביקורת, כהרגלו של אסף בקודש, מנוסחת בפשטות ומגובה בעובדות, ונשענת בעיקר על עבודתם של ענת אדמתי ומרטין הלויג בספרם עטור השבחים “בגדי הבנקאי החדשים“. טענותיו של אסף מעניינות, אך לא מדויקות. תמצית טענותיו מופיעה בפסקת הסיום: “אין פה מחנק אשראי, אין פה הפסד לבעלי המניות. זה סתם רעיון טוב. יש כמה כאלה”. מדבריו משתמע שדרישות הלימות ההון כיום אינן יעילות – אפשר להגדיל את דרישות הלימות ההון מבלי לפגוע בקריטריונים חשובים אחרים כגון האשראי לציבור או פגיעה בשווי אחזקות הציבור. אם זה המצב, תמוה שהבנקים מנסים תמיד למנוע “גזירות” מסוג זה. אם כולם מרוויחים, מדוע לא כולם מרוצים, וחשוב מכך – מדוע המערכת לא מעלה לעצמה את יחס הלימות ההון מטעמה? אם אין הפסד, כלום יזיק לבנקים להיות קצת יותר יציבים?

ברשומת תגובה זו אתפוס טרמפ על הנושא ואנסה לענות לאסף. בין היתר אטען שלשינויים רגולטוריים שמשפרים את יציבות המערכת הבנקאית יש מחיר, מחיר הנגבה הן מבעלי המניות של הבנקים והן מהמשק כולו. יודגש כי אין זה אומר שרפורמות אלו אינן דרושות או מבורכות, אך כפי שהטיב לנסח זאת רוברט היינליין: “אין כזה דבר כמו ארוחות חינם”.

הלימות הון על קצה המזלג

קוראי הבלוג הותיקים כבר אמורים להבין כיצד הבנקים פועלים, אבל הנה קורס מזורז לרענון:

הבנקים המסחריים מעניקים הלוואות כמתווכים בעיקר. זאת אומרת שהם לוקחים כסף מפיקדונות שהופקדו אצלם (להלן – חוב), ונותנים אותם ללווים בריבית גבוהה יותר. כדי להבטיח את יציבות הבנק, מחייב הרגולטור את הבנקים להחזיק בכסף משלהם, כלומר כסף השייך לבעלי המניות ולא למפקידים או לנושים האחרים שלו. ניתן להגיד למעשה שכל הלוואה שניתנת בבנק היא שילוב של כספי המפקידים (מימון חוב) ומעט כסף ששייך לבעלי המניות (מימון הון). לצורך הדוגמא נבחן שני בנקים דימיוניים בעלי גישות שונות לסיכון אשראי: בנק “מבטחים” ובנק “תעוזה”.

הבדלים בהלימות הון - הבנקים תעוזה ומבטחים

גם “מבטחים” וגם “תעוזה” מעניקים הלוואות ללקוחות בשווי של 100 מליון ש”ח, ההבדל הוא בתמהיל המימוני, או בדרך בה הבנקים הללו מממנים את ההלוואות. הבנקים מממנים את האשראי באמצעות שילוב של כספי נושי הבנק (הפיקדונות) וכספי בעלי המניות (“ההון” או הקפיטל). בנק “תעוזה” מממן כל שקל של אשראי שהוא מעניק על מ-80 אגורות של פיקדונות ו-20 אגורות של הון. בסך הכל, בעלי המניות דואגים להשאיר בחברה 20 מליון ש”ח הון ואוספים פיקדונות בשווי של 80 מליון ש”ח מהציבור הרחב. מנגד, בנק “מבטחים” מעדיף גישה סולידית ויציבה יותר, ומממן כל שקל של אשראי עם 40 אגורות הון עצמי, ו-60 אגורות מפיקדונות.

מדוע בנק “מבטחים” נחשב לבנק יציב יותר? מכיוון שהיררכיית הנושים קובעת שהפסד של הבנק נספג קודם כל על ידי בעלי המניות (“ההון” נמחק) ורק לאחר מכן על ידי הנושים שלו (במקרה שלנו, המפקידים). בואו נניח שמחר מסתבר ש-30% מכלל האשראי של שני הבנקים, כלומר 30 מליון ש”ח בכל בנק, מוכרזים כאשראי “פגום”, אשראי שהלווים שלו מודיעים כי לא יוכלו להחזיר כלל. מה יקרה לבנקים הללו כעת וללקוחותיהם?

הלימות הון - בנקים מבטחים ותעוזה

ובכן בבנק “מבטחים” מלקקים בעלי המניות את פצעיהם. סך שווי האשראי ירד ל-70 מליון ש”ח בלבד, והם נאלצו לספוג את כל ההפסד. שווי הכסף ששייך להם, ההון העצמי, נחתך מ-40 מליון ש”ח ל-10 מליון ש”ח בלבד, בדיוק גודל הפגיעה באשראי. אבל מה עם לקוחות הבנק, מפקידיו? הם לא נפגעו כלל מהמשבר האיום וממשיכים לצבור ריבית על חסכונותיהם. שמרנותו של בנק “מבטחים” (בין אם מהחלטת ההנהלה ובין אם מהחלטת הרגולטור) שמרה על ערך כספם.

המצב פחות מזהיר בבנק “תעוזה”. לאחר שבעלי המניות נמחקו כליל עומד הבנק בפני שוקת שבורה. המפקידים חושבים שיש להם 80 מליון ש”ח בפיקדונות, אך רואי החשבון של הבנק יודעים שכנגד ה-80 מליון הללו יש לבנק אשראי ונכסים בשווי 70 מליון בלבד. אם לא ימצא איזה מלווה לשעת חירום לבנק ומהר, תאלץ הנהלת הבנק להודיע למפקידים שכל אחד מהם עתיד לספוג “תספורת” בגובה של שמינית מסך כל הפיקדונות שלהם.

אנו אומרים ש”יחס הלימות ההון” של בנק “מבטחים”, כלומר סך ההון עצמי לנכסי האשראי שלו, גבוה יותר, וזה טוב יותר למפקידים וטוב יותר ליציבות של מערכת הבנקאות. אבל האם זה טוב יותר לכולם?

טענה ראשונה: דרישות הלימות הון לא מגבילות את ייצור האשראי (?)

ראשית טוען אסף כי המשק אינו נפגע כלל, מכיוון שהעלאת יחס הלימות ההון לא באמת מגבילה את יכולת הבנקים להעניק אשראי נוסף. תשובתי לטענתו של אסף היא שהוא צודק טכנית אך טועה מהותית. כן, אין שום חסם פיזי שמונע מהבנקים מלהעניק אשראי נוסף, אך אף על פי זאת – האשראי למשק אכן יפגע.

אם ניקח את בנק “תעוזה” בדוגמא הקודמת ונכריח אותו להתנהג כמו בנק “מבטחים”, כלומר לעמוד ביחס הלימות הון של 40%, תוכל לבחור הנהלת הבנק בשתי דרכי פעולה או שילוב של שתיהן. בדרך הראשונה יודיע הבנק כי אין בכוונתו לגייס הון נוסף, כלומר אין בכוונתו לפנות לבעלי המניות או למשקיעים חדשים ולבקש מהם להכניס יד לכיס ולהגדיל את ההון העצמי. במקום זאת, הבנק יבחר להקטין את האשראי שהוא מעניק. במקרה שלנו, בנק תעוזה יוכל להוריד את האשראי שהוא מעניק בחצי, ל-50 מליון ש”ח בלבד, ובכך לעמוד ביחס הלימות ההון (הניחו שהפיקדונות “העודפים” שיהיו עכשיו במאזנו של הבנק יושקעו באגרות חוב של המדינה אשר אינן נחשבות, לצרכי חישוב יחס ההלימות מכיוון שהן בטוחות לחלוטין, לפחות לדעתו של משרד האוצר). בחירה זו תקטין את האשראי הבנקאי למשק.

הדרך השנייה בה יכול לבחור הבנק, ואליה חותר אסף, היא גיוס של הון מניות נוסף. הבנק יוכל לגייס 20 מליון שקל נוספים ממשקיעים חדשים או קיימים ולהגיע ל-40 מליון ש”ח כדי לתמוך ברמת האשראי קיימת. אבל למה לעצור שם? לבנק יש כבר פיקדונות בסך 80 מליון שקל, ולכן יוכל לגייס הון בשווי 53.5 מליון ש”ח. כך יוכל להגדיל את האשראי שהוא מעניק ל-133.25 מליון ש”ח.

אז אכן, אסף צודק טכנית בדבר קיומה של האפשרות השנייה – לפחות תיאורטית. אבל אני טוען שהאפשרות הזאת לא נמצאת באמת על הפרק, ומערכת התמריצים הקיימת תוביל את הבנקים להימנע ככל הניתן מגיוס הון נוסף. לו גיוס ההון היה “חינמי” ולא היה משית עלות על אף שחקן, מדוע לחכות לשינוי ביחס הלימות ההון? מדוע הבנקים הקטנים לא מנפיקים כבר עכשיו הון כדי שיוכלו להעניק יותר אשראי ולהתחרות בגדולים? מדוע הנהלות בנקים בארץ ובכל העולם מנסות בכל כוחן למנוע הנפקות של הון נוסף?

א. מבנה הבעלות על הבנקים. הבנקים בישראלים נשלטים ברובם על ידי גרעיני שליטה. מדיניותם המוצהרת של משרד האוצר ובנק ישראל הייתה למכור את הבנקים שהולאמו לקבוצת שליטה במקום לשלל משקיעים שונים. בפועל, החלטה זו מסרסת את יכולתם של הבנקים לגייס הון נוסף ממשקיעים. כל הנפקה של הון חדש תדרוש מבעלי השליטה להכניס את היד לכיס ולהשתתף בהנפקה לכל הפחות לפי חלקם היחסי בכדי לשמור על אחוז השליטה שלהם בחברה. אחרת – הם ידוללו ויאבדו מכוחם. מכיוון בעלי השליטה לא ששים לשים כסף נוסף על שולחן, ואולי אפילו אין להם כסף בצד כדי להכניס לבנק, יעדיפו הבנקים להקטין את האשראי שהם מעניקים ולא לגייס הון. האם התסריט נשמע למישהו דמיוני? זה בדיוק מה שקרה לבנק דיסקונט ב-2011, כאשר העדיף לצמצם את האשראי לציבור ב-2.2 מיליארד ש”ח על פני הנפקת מניות כדי לעמוד בדרישות הרגולטור.

ב. פגיעה בשווי המניות. גיוס הון מהציבור עלול לפגוע בערך המניות עבור ציבור המשקיעים, ועל כן יש לו פוטנציאל להיות החלטה שמשמידה ערך למשקיעים. ראשית, גיוס הון מהציבור איננו מהלך ללא עלויות עסקה – עלויות חיתום, הנפקה ועמלות שונות הופכות את גיוס ההון לדבר יקר. שנית, הנפקת הון בעולם עם מידע אסימטרי (עולם בו להנהלת החברה יש יותר ידע על שווי החברה מאשר לשאר ציבור המשקיעים) יכולה להתפרש כאיתות של הנהלת החברה לכך ששווי המניות גבוה מידי. לא נרחיב את הדיון בשאלה הזו, אך לקוראים מתקדמים אני ממליץ על המודל של Myers and Majluf 1984 שמתאר מדוע פירמות, לא רק בנקים, יעדיפו לא לגייס הון נוסף אלא לממן באמצעות חוב.

טענה שנייה: הפניית הרווחים להון העצמי לא פוגעת בבעלי המניות (?)

האמת היא שכן, היא פוגעת. יותר מכך – הגדלת דרישות הלימות ההון פוגעת בשווי הפירמה כולה, ועל כן מורידה את שווי המניות שבידי בעלי המניות, גם אם הבנקים נמנעים מגיוס הון. אסף מתייחס לכך ש-20 שקלים שלא חולקו בדיבידנד אלא נשארו בהונה העצמי של החברה הם עדיין 20 שקלים, ועל כן השווי לבעלי המניות נותר זהה. הוא צודק לחלוטין. אבל על ידי כך שהרגולטור דורש מהבנקים לשנות את תמהיל המימון שלהם לכזה שנשען יותר על הון ופחות על חוב ממקודם, הרגולטור פוגע בשווי האחזקות של כל בעלי המניות בחברה.

א. חוזרים לסיקסטיז: לצורך ההסבר נשלוף את המודל שמדיר שינה מעיני כל סטודנט לתואר MBA בעולם, מודל מוליאני ומילר (או M&M בקיצור). אי שם בשנות ה-60 העליזות פיצחו פרנקו מודליאני ומרטון מילר את הקשר בין מבנה המימון של החברה לבין השווי שלה, והסבירו מדוע חלק מהחברות אוהבות למנף את עצמן: בעולם המערבי הנאור מקבלות החברות הטבת מס בגין תשלומי החוב שלהן. משמעות העניין היא שאם אני בוחר לממן חלק מהחברה שלי באמצעות חוב (הנפקת אגרות חוב או, במקרה שלנו, לקיחת פיקדונות מהציבור) הממשלה נותנת לי מתנה יקרת ערך – אני יכול לחסר את ההוצאות של החזרי הריבית לנושים שלי מהרווח של החברה החייב במס (תשלום הריבית למפקידים הוא הוצאה מוכרת עבור הבנקים). התוצאה הישירה של המתנה הזו היא שככל שהנהלת החברה תבחר למנף את עצמה יותר בחוב מאשר בהון, כך היא תזכה ל”מגן מס”, הטבה שמתרגמת לערך כספי אמיתי עבור בעלי המניות. כתוצאה מכך, העלות הכוללת הנקייה ממס של מימון חברה בעלת שיעורי חוב (פיקדונות) גבוהים זולה יותר מהאלטרנטיבה. כאשר הרגולטור מחייב את החברה לשנות את תמהיל המימון שלה, קרי, להפחית את מינוף החוב של החברה, הוא פוגע בשווי מגן המס הזה ומוריד באופן ישיר מערך החברה. פרנקו מודליאני זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 1985, בין היתר על עבודתו במודל זה. מרטון מילר היקר זכה בפרס בשנת 1990 ביחד עם הארי “החזית היעילה” מרקוביץ’ וויליאם שארפ (כן כן, ההוא ממדד שארפ).

יהיו שיטענו שהפגיעה נוצרת עקב מדיניות מיסים מעוותת. אדרבא, אפשר לפתוח את זה לדיון. אך תחת תקנות המס הקיימות, דרישה להורדת מינוף הבנקים כתוצאה מהעלאת יחס הלימות ההון פוגעת בבעלי המניות, או חמור מכך, היא עלולה לגרום להנהלות הבנקים לחפש הזדמנויות אשראי מסוכנות יותר כדי לשמור על התשואה לבעלי המניות (ועל הבונוסים של המנהלים, ע”ע בעיית הסוכן).

ב. סובסידיות ממשלתיות: “פיקדונות הם בטוחים לחלוטין והממשלה לא תיתן למפקידים להיפגע”. האם שמעתם את המשפט הזה פעם? ממשלת ישראל לא מספקת ערבות רשמית לפיקדונות בנקאיים, אך ההיסטוריה מוכיחה כי היא תמיד יצאה להגנת המפקידים. גם בקריסת הבנק למסחר המדינה הגנה על חצי מיליארד שקלים שהופקדו שם על ידי הלקוחות התמימים. הערבות הבנקאית לפיקדונות, גם אם איננה ניתנת בצורה מפורשת אלא כ”ערבות שבקריצה”, מהווה סובסידיה משמעותית עבור הבנקים, מכיוון שעלות גיוס החוב בצורת הפיקדונות נמוכה משמעותית ממחיר השוק “ההוגן” (מנוטרל הסובסידיה) של מימון חוב זה. גם אם נתעלם ממודל M&M, הגדלת יחס הלימות ההון גורסת הפחתת התלות במימון מסובסד על ידי המדינה, ולכן פוגעת בהכרח בשווי הפירמה.

שוב, יהיו רבים שיטענו שאולי לא מגיעים לבנקים הסובסידיות הללו וטוב שהם נאלצים להסתמך יותר על עצמם ופחות על הטבות של המדינה. גם כאן, הדבר נתון לוויכוח. אבל מה שלא נתון לויכוח הוא שהחלטת המפקח פוגעת בבעלי המניות של הבנקים – הם מאבדים ערך, חד וחלק.

אז מה הפואנטה?

אם ליציבות הבנקים לא הייתה עלות, הבנקים היו יציבים ממזמן, ובנקים מסוכנים היו נעלמים כמו יונת הבר. קיים Meme שרץ בתקשורת הכלכלית שגורס כי העלאת דרישות הלימות ההון מהבנקים ישפרו את היציבות ללא כל עלות. זו טעות, או לכל הפחות טענה לא מבוססת. יש יסוד סביר להאמין כי העלאת הדרישות אכן תוביל לצמצום האשראי לציבור ולפגיעה בפנסיות של הציבור דרך השקעותיו בשוק המניות. אין הדבר אומר שרגולציה על הבנקים היא דבר רע או שיוזמת המפקח על הבנקים לא רצויה – אבל יש מחיר לשלם, וכולנו נשלם אותו בין אם נרגיש זאת ובין אם לא.

תגובה בקצרה:

לאחר ששלחתי לאסף את הרשומה לקריאה מקדימה, ביקש להוסיף את ההערות הבאות:

“קודם כל – סבבה.

אחרי שמורידים מהשולחן את השטויות האיומות שכל מיני אנשים אומרים בנושא (כמו למשל בכתבה המצוטטת מדה-מרקר), ואחרי שכולם מבינים מה זה ומי זה הון עצמי, אפשר להתחיל דיון רציני, ואני מאמין שזה נעשה כאן. דיון מלא בדיוק בטיעונים האלה אפשר למצוא אצל אדמתי והלוויג (כולל התייחסות מפורשת למכלוף ומאייר למשל, ואינפוסר התייחסויות ל M&M), אבל שתי נקודות בקיצור נמרץ:

1. נכון שיש דרכים חכמות יותר וחכמות פחות לעלות את הלימות ההון. הדרך שבה בחר המפקח על הבנקים, הפניית רווחים להון העצמי, היא חכמה יותר: אין לה כמעט עלויות (חיתום, הנפקה, וכו’), היא לא משנה את מבנה הבעלות, והיא לא דורשת שום צעד אקטיבי מצד בעלי המניות של הבנקים. הם פחות או יותר חייבים לבחור באפשרות של הגדלת ההון העצמי.

2. צמצום הסובסידיה שמגולמת בערבות הסמויה לחסכונות של הציבור בבנקים היא אכן אובדן ערך עבור בעלי המניות (כמו שכתבתי בפוסט שלי). לכן גם הם לא עושים את זה בהתנדבות. אבל חשוב לזכור שמבחינה כמותית מדובר בהשפעה מזערית. כל קורא כאן צריך לחשוב איזה ריבית הוא היה דורש מבנק לאומי אם הוא היה פחות בטוח שהממשלה תערוב לו במקרה שבנק לאומי יפשוט רגל. כל גרעפס של קרנית פלוג משפיע על הריבית יותר מזה. אבל, בעיקר – לכו לקרוא את אדמתי והולוויג. כל הדיון, בפרטי פרטים, נמצא שם. אם זה לא ממש ארוחת חינם, זה הכי קרוב לזה מכל שאלות המדיניות שאני מכיר.”

ועדת לוקר ומותו של המזומן

בסוף חודש מאי פרסמה הועדה לבחינת צמצום המזומן במדינה, בראשותו של הראל לוקר, מתווה לצמצום השימוש במזומן בישראל [PDF]. בשורה התחתונה, ממליצה הועדה כי השימוש במזומן יוגבל לעסקאות בגובה של עד 5,000 ש”ח. עסקאות בין אנשים פרטיים יוגבלו ל-15,000 ש”ח בלבד. הועדה גם הגישה המלצות לצמצום השימוש בצ’קים, אך על כך לא נרחיב את הדיון. המתווה פורסם וזכה למספר איזכורים בתקשורת הישראלית אבל לא לתגובות של ממש. כאשר המתווה פורסם לפני כחודשיים ציפיתי שהוא יתפוס נתח משמעותי מסדר היום הציבורי, אבל לעת עתה מסתבר ששינוי רדיקלי של מבנה אמצעי התשלום בחברה הישראלית לא מעניין כל כך את האזרח המצוי. רשומה זו הינה הניסיון שלי לתת מענה לוועדת לוקר ועל הדרך להציף את סוגיית חיסולו של המזומן במחשבה הכלכלית.

הרעיון של כלכלה ללא מזומן (Cashless Economy) אינו חדש. ברשומת “מבוא לכסף” אשר בחנה את גילגולו של הכסף מימי הברטר ועד לכסף פיאט ניתן להבחין בתהליך של פישוט אמצעי התשלום. בעבר החליפו כבשים בתמורה לשקי חיטה, לאחר מכן עברו למתכות יקרות, מטבעות בגדלים שונים, אסימונים ושטרות כסף, ולבסוף לשטרות נייר צבעוניים ופשוטים. במקביל, מהפכת המיחשוב הפכה את העברת הכסף ואת ביצוע העסקאות לפשוטים כל כך עד שלא נדרש להחזיק עוד באסימון פיזי כדי לבצע רכישה. המידע על אמצעי התשלום שלנו מאוחסן במחשבים בבנקים, ואלה מתקשרים ביניהם ומאפשרים לנו לבצע עסקאות ללא צורך להכניס את היד לכיס. צופה מן הצד עלול לתהות מדוע מתעקשת החברה שלנו להחזיק בניירות ובחתיכות המתכת הללו בתוך הארנק, כאשר קיימים אמצעי תשלום נוחים יותר לשם כך.

ועדת לוקר לא ממליצה “ללכת עד הסוף” ולהיפטר ממזומן לחלוטין – היא מכירה בחשיבותו של המזומן כאמצעי תשלום עבור אזרחי המדינה. הסיבה לרצון הועדה לצמצם את השימוש נובע מתוך מטרתה להילחם בבעיה שמדירה שינה מעיניהן של ממשלות רבות ברחבי העולם: הכלכלה השחורה.

הכלכלה השחורה והעלמת מס

ממשלת ישראל, כמו מרבית ממשלות העולם, מנסה מזה שנים להילחם בתופעת הכלכלה השחורה. ועדת לוקר מגדירה את הכלכלה השחורה כך:

הביטוי “כלכלה שחורה” או “כלכלת צל” מציין את אותו נתח בפעילות הכלכלית שאינו מופיע בנתונים על התוצר המקומי הגולמי. מקובל להגדיר כלכלה שחורה כפעילות כלכלית המתבצעת מחוץ למסגרת החוקית של המדינה, וככזו, מרביתה אינה מדווחת לרשויות המס או רשויות אחרות. הכלכלה השחורה כוללת את הפעילויות ואת ההכנסות אשר באופן מכוון מוסתרים מהרשויות הציבוריות במטרה להימנע מקיום החובות המוטלות על כל אזרח ועסק. מקובל להתייחס לשני סוגים של פעילות כאשר מסווגים את מקור ההון השחור: לפעילות כלכלית חוקית ולפעילות כלכלית לא חוקית.

כמה מכם זוכרים את הפירסומת הזו?

זו הייתה יריית הפתיחה של קמפיין המלחמה בהון השחור. הממשלה ביקשה מאזרחיה להלשין האחד על השני כדי שתוכל לתפוס ולהעניש את “הפרזיטים” בחברה, את אותם אנשים ש”נהנים מכל מה שהמדינה נותנת” אבל לא משלמים את חלקם. שוב, ממשלת ישראל איננה היחידה: ממשלות בלגיה, איטליה וצרפת, לדוגמא, מפעילות קמפיינים דומים.

עתה הגיעה ועדת לוקר ומספקת לנו תרופת פלאים: פשוט הקטינו את השימוש במזומן והעלמת המס תרד. מאין הגיעו חברי ועדת לוקר למסקנה הזאת? קשה לדעת. בכל 65 העמודים של דו”ח הביניים לא מסבירה הועדה מדוע הטלת מגבלות על המזומן תקטין את היקף הכלכלה השחורה. קו ההגיון המנחה הנובע מעבודת הועדה מסיק כי הלבנת הון והתחמקות ממס זה רע, אלו מתבצעים באמצעות מזומן, אֶרְגוׁ – צמצום המזומן יוביל לצמצום הלבנת ההון והתחמקות ממס. הבה נדון בנושא וננסה להבין את הבעייתיות של הצעת הועדה.

ההמלצות לא ישנו דבר…

ועדת לוקר מעריכה את היקף הכלכלה השחורה בכ-22% מהתוצר המקומי הגולמי. הועדה מבססת הערכה זו על מחקר של הבנק העולמי משנת 2010 שניסה להעריך את היקף הכלכלה השחורה בכל מדינות העולם. גם עורכי המחקר וגם חברי ועדה מודים כי יש בעיה עם הערכות מסוג זה מכיוון שלא ידועים היחסים בין המשתנים השונים לבין המשתנה המוסבר – גודל הכלכלה השחורה. אנחנו נקל עם הועדה ונניח שהמספר הזה, 22%, הוא מספר קרוב מספיק להיקף ההון השחור האמיתי בכלכלה הישראלית. מה המספר הזה כולל בתוכו? מיהם אותם עברייני הון שחור?

הפעילות החוקית

כפי שציינה הועדה, חלק מההון השחור הוא פעילות כלכלית חוקית אשר איננה מדווחת (שזה לא חוקי). כאן נכנסת, למשל, הבייבייסיטר בת ה-17 שמטפלת בילדים שלכם כשאתם הולכים להצגה. כאן נכנס אותו מלצר, המשלשל את הטיפ לכיסו מבלי לדווח. זוהי הסטודנטית ששכרתם כמורה פרטית לפיזיקה עבור הילד שלא מצליח להבין מכניקת קוונטים. זהו גם האינסטלטור שנתן לכם מחיר טוב בלי לרשום בספרים וגם השיפוצניק שעובד אך ורק במזומן.

המלצות ועדת לוקר לא ישפיעו כלל על אוכלוסיה זו. ראשית, מגבלות סכומי המזומן בעסקאות המדוברות גבוהות דיין בכדי שלא יחייבו את מרבית העוסקים להימנע מביצוע עסקאות במזומן. שנית, גם עבור אותם מקרים בהם העסקאות תהיינה בסכומים גדולים העולים על המגבלה, יוכלו עדיין העוסקים לבצע את עסקאותיהם במזומן. מי בדיוק אמור לעצור אותם? מס הכנסה? הרי זהו אותו מס הכנסה שכבר היום לא מצליח לעצור אותם ולגבות מהם מס בגין הכנסותיהם. כיצד יצליח מס הכנסה לאכוף כעת גם את מגבלת המזומן? התשובה היא שאין למס הכנסה היום שום יכולת. המהלך הזה בסך הכל יהפוך חלק מעברייני המס לעבריינים נוספים – עברייני מזומן, אבל לא ישנה במאומה את גביית המיסים של מדינת ישראל או את היקף הכלכלה השחורה.

על הדרך יכלה ועדת לוקר להוסיף חוק נוסף: חוק האוסר על אזרחי המדינה מלעבור על חוקי המדינה. ברור לכולנו שחוק זה לא ישפיע במאומה על שיעור הציות לחוק, ולכן לא ברור מדוע ועדת לוקר סבורה שהפיכת עברייני מס לעברייני מזומן תתרום בצורה כלשהי להגדלת גביית המס מהציבור ולצמצום ההון שחור.

הפעילות הלא חוקית

תחת קטגוריה זו נכנסים כל העוסקים בפעילות לא חוקית, ואשר מסיבה זו חייבים לפעול במזומן. סוחרי סמים לא יכולים לגבות תשלום בעבור הסחורה שלהם בכרטיס אשראי משום שהם מוכרים מוצרים אסורים. בעלי בתי הימורים לא חוקיים, מעניקי שירותי זנות ושאר פעילויות לא חוקיות מסתמכים בעיקר על תשלום במזומן בעבור הסחורות והשירותים שהם מספקים, ולא יכולים לקפוץ לפקיד השומה הקרוב לביתם כדי לפתוח תיק במס הכנסה. הועדה לא מציינת מספרים (כי אין לה) אבל אני מעריך שמדובר בחלק הארי של הכלכלה השחורה בישראל. לא משנה כמה בייביסיטרים ומלצרים יש במדינה, סביר להניח שתעשיית ההימורים, הסמים והזנות מגלגלת הרבה יותר מזומן.

האם צמצום ההון השחור הנובע מפעילות לא חוקית יגדיל את גביית המס? לא. אין שום סיכוי. אי אפשר לגבות מס על מכירת קוקאין מכיוון שמכירת קוקאין איננה חוקית. אי אפשר לגבות מבעל קזינו בדירת מסתור מס חברות בגין הכנסות ההימורים שלו מכיוון שזה לא חוקי לנהל קזינו במדינה. לעבריינים הללו אין שום ברירה אחרת מלבד שימוש במזומן. כלכלנים היו מנסחים זאת כך: “העלות השולית של ביצוע עבירת מזומן עבור העבריינים היא נמוכה מאוד”. העבריינים ממילא מבצעים פעילות כלכלית בלתי חוקית בעליל, העבירה הנוספת שהם כעת יבצעו, קרי, ביצוע עסקאות במזומן בסכומים אסורים, לא תהיה מה שירתיע אותם מביצוע העבירה. יתרה מכך, אין להם שום אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהם לא יכולים להתחיל לסלוק כרטיסי אשראי או לקבל העברות בנקאיות. רוצה לומר: חלק ניכר מההון השחור יישאר תמיד הון שחור.

יש דרך אחת לגבות מס מהון שחור לא חוקי – לגליזציה. אם סחר בסמים יהפוך מחר להיות חוקי, יהיה ניתן לפתוח חנויות לממכר סמים באבן גבירול ומס הכנסה ירוויח את המע”מ, מס החברות ומס ההכנסה מסוחרי הסמים. אם יהיה ניתן לפתוח בתי קזינו ו”מכוני בריאות” באופן חוקי, יהיה ניתן לגבות גם מאלה מס. נכון לסוף מאי גבתה הממשלה בקולורדו יותר מ-34 מליון דולר מיסים, רישיונות ואגרות בגין הסחר (החוקי) במריחואנה, זהו צמצום אמיתי בהון השחור, מכיוון שהצרכני המריחואנה רוכשים את הסמים שלהם באופן חוקי, ומשלמים על כך מס.

לועדת לוקר אין מנדט לדבר על לגליזציה, ואני משוכנע שחלק נכבדים מהקוראים יטענו, ובצדק, כי יש היבטים לא כלכליים כנגד לגליזציה מכל סוג. אני מסכים. אבל אם המטרה של הממשלה היא הקטנת ההון השחור, כדאי שתפסיק לדבר על פתרונות קסם בסגנון צמצום השימוש במזומן, ותתחיל לבדוק דרכים אמיתיות לטפל בבעיה.

…מלבד להגביל את האוכלוסייה שומרת החוק

אז נוכחנו לגלות שהמלצות ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן לא באמת יעזרו להקטין את היקף הכלכלה השחורה או למלא את קופת המדינה הריקה. ועדת לוקר מכירה בכך שמרבית המשתמשים במזומן הם אזרחים שומרי חוק, וכי יש צורך אמיתי להשתמש במזומן בקרב תושבי המדינה. מסיבה זו, נמנעת ועדת לוקר מ”ללכת על כל הקופה” ולהוביל למתווה שיעלים את המזומן לחלוטין מהכלכלה. גם אם המזומן היה נעלם לחלוטין, נדגיש, הדבר לא היה מגדיל את קופת המדינה באופן משמעותי. העבריינים לא יכולים לשלם מס גם אם ירצו, וסביר שיעברו לסוגי מזומן אחרים כתשלום (דולרים וביטקוין לצורך הדוגמא).

אמנם המלצות הועדה לא יועילו, אך יש להן פוטנציאל משמעותי להזיק:

ראשית, כל מגבלה על אמצעי התשלום בהכרח פוגעת בפעילות הכלכלית במדינה. אנשים שומרי חוק, שלא מעוניינים להפוך לעבריינים בגלל עבירת מזומן, ייאלצו לבצע עסקאות באמצעים אלקטרוניים אשר יקרים יותר מאשר השימוש במזומן. העברות כספיות בבנק, עמלות סליקת כרטיסי אשראי בחברות כרטיסי האשראי או בפייפאל, כל אלו מטילים עלויות עסקה נוספות על רכישות גדולות המהוות מס על האזרחים. ועדת לוקר אמנם מציעה לקדם ארנקים וירטואלים וכרטיסי דביט זולים יותר, אבל עדיין לא ראינו מדיום זול כמזומן לביצוע רכישות.

שנית, המגבלות על המזומן מהוות פגיעה בזכויות הקניין של אזרחי מדינת ישראל. המגבלות למעשה מונעות מאזרחי מדינת ישראל להשתמש ברכוש שלהם, במקרה זה המזומן, כרצונם. מדובר בהתערבות ממשלתית באשר לאופן השימוש באמצעי התשלום, התערבות מיותרת לחלוטין שכן היא לא תוביל לשום יתרון בעבור המדינה. מה תעשה הממשלה אם הציבור יתחיל לבצע עסקאות מזומן גדולות בדולרים במקום? האם היא תחזיר את הפיקוח על המט”ח שהיה לפני שנות ה-80 ותתחיל לחקור כל אזרח בנוגע לסיבה בגינה הוא מבקש להמיר מזומן? לא ניתן אפילו לנחש את כמות המגבלות הנוספות שתצטרך הממשלה להקים כדי לקיים את המלצות הועדה. תופעה נוספת ולא רצויה (מבחינת המדינה) שיכולה להתרחש היא קידומם של מטבעות אלטרנטיביים ואמצעים נוספים להתחמקות ממס שנמצאים כיום בשוליים. אני מדבר, בין היתר, על הביטקוין ועל מטבעות קריפטוגרפיים אנונימיים אחרים אשר יכולים להפוך את המתווה לחרב פיפיות עבור גביית המס הישראלי.

הרחבה: על הקשר בין מזומן לבין פשיעה

“המזומן הוא חלב האם של הפשע”, טוען הקרימינולוג האמריקאי, ד”ר מרכוס פלסון, ואכן יש למזומן יתרונות רבים עבור העבריין – העיקרי שבהם הוא האנונימיות של השימוש בו. ועדת לוקר בחרה שלא להתייחס לאספקט מעניין של הקשר בין מזומן לבין פשיעה שמהותה ניסיון לגזול רכוש. למרות זאת החלטתי להתייחס לנושא ולהסביר מדוע למרות שניתן להוכיח קשר ישיר בין מזומן לבין פשיעה, הקטנת השימוש במזומן עדיין איננה יעד ראוי.

נסו לשים את עצמכם בנעליו של גנב או פורץ. אי שם, ברחובות השקטים והפחות מוארים נמצאות המטרות שלכם – אנשים ובתים. הפרס העיקרי שאתם רוצים לשים את ידיכם עליו הוא המזומן שברשותם. במזומן אתם יכולים להשתמש באופן מיידי, מבלי לחשוף את זהותכם, ומבלי שיוכלו לחבר בין שטר כסף שבידכם לבין שטר כסף שנגנב מאדם כלשהו (הכסף הינו בר-חליפין). כל שאר החפצים הגניבים הם בעלי תועלת נמוכה משמעותית עבורכם. כרטיסי אשראי יבוטלו במהירות לאחר ביצוע השוד, ובהיעדר הקוד המזהה תוכלו להשתמש בו ברכישות בלבד בפרק זמן קצר. חפצים אחרים בעלי ערך יצטרכו להיות מומרים למזומן בתמורה לערך נמוך משמעותית, ויוכלו לקשר אתכם לעבירה שבוצעה.

אין ספק שהתמריץ של העבריינים לביצוע עבירה כמו שוד, כיוס או פריצה לבתים הוא הימצאותו של מזומן. לאחרונה אף הצליחו כלכלנים לכמת את התמריץ של מזומן על פשיעה. במרץ 2014 פורסמה טיוטת מאמר ב-NBER של שישה כלכלנים (Wright et al) אשר חקרו “ניסוי טבעי” שהתרחש בארצות הברית החל משנות ה-90. במהלך שני העשורים האחרונים שונתה תוכנית תשלומי הרווחה בארצות הברית: עד שנות ה-90 קיבלו התושבים שחיו על קצבאות רווחה צ’קים עם תשלומי הקיצבה שלהם. לחלק ניכר מהתושבים הנזקקים לא היה חשבון בנק ולכן היו מחזיקים את עיקר הכסף שלהם במזומן. החל משנות ה-90 דרשה הממשלה הפדראלית לעבור לפורמט המכונה EBT, מה שהוביל להפסקת התשלום באמצעות צ’קים ולקבלת תשלום באמצעות כרטיס דביט נטען במקום (כמו תווי השי הנטענים בכרטיסי אשראי שאנו מכירים בחגים). החוקרים התמקדו במדינת מיזורי, וניצלו את העובדה שהמעבר התבצע בתהליך סדור, אזור אחר אזור, ולא בבת אחת, מה שאפשר להם לבחון את ההשפעה של המהלך על הפשיעה. בכל פעם שאזור מסוים החליף את תשלומי הרווחה מצ’קים ל-EBT, הבחינו החוקרים בירידה בפשיעה באזור זה, תופעה שהם קישרו לירידה בכמות המזומן שבידי הציבור ומכאן לירידה בתמריצים לפשיעה.

בסך הכל מדדו החוקרים שהמעבר ל-EBT הפחית את הפשיעה בכ-9.8%: פריצה לבתים פחתה ב-7.9%, תקיפה ב-12.5% וגניבה ב-9.6%. ההשפעה על שוד וגניבת רכבים לא הייתה מובהקת סטטיסטית. מעניין לציין שההשפעה על מקרי אונס גם הייתה אפסית, מכיוון שאונס איננו פשע שמונע מרצון להתעשר. האם מצאנו סיבה ראויה לצמצום השימוש במזומן?

מזומן ופשע

אז צמצום בכמות המזומן שבידי הציבור מוריד את רמת הפשיעה ברחוב. על אף שועדת לוקר לא התייחסה כלל לטיעון הזה, יכול הקורא להסיק שמדובר ביעד שראוי לשאוף אליו, גם אם עלינו לתת את הדעת על כך שהגבלות על עסקאות במזומן לא יובילו בהכרח לצמצום המזומן שבידי הציבור. אבל בבואנו לבחון את ההשפעות של צמצום המזומן על הפשיעה עלינו להסתכל על מגוון סוגי הפשיעה. פשיעת הסייבר, לדוגמא, נמצאת במגמת עלייה ברורה. ככל שאנשים משתמשים פחות במזומן ומסתמכים יותר על בנקאות אלקטרונית והעברת כספים דיגיטלית, כך עולה התמריץ עבור עבריינים לפעול במרחב הדיגיטלי.

עבריינות האינטרנט היא אמנם פחות אלימה, הרי אף אחד לא חודר באישון לילה לביתכם או מכייס אותכם בפינת הרחוב, אך היא הרסנית הרבה יותר. כייס או פורץ מוגבלים ביכולת שלהם לגנוב כסף – האקר מוצלח יכול, לאחר שהצליח לחדור את הגנות המערכת הממוחשבת של בנק מסוים, לרוקן כמויות כסף גדולות מחשבונות רבים. על ידי צמצום המזומן הקטנו את התמריץ לסוגים מסוימים של עבריינות רחוב, אבל הגדלנו משמעותית את התמריץ לעבריינות סייבר.

סוף דבר

ועדת לוקר קמה כדי לייצר מתווה להפחתת השימוש במזומן, מתוך המטרה הראשית של הגדלת בסיס המס הישראלי ומלחמה בהון השחור. המלצותיה של הועדה לא יובילו לעמידה בתכנית שלה. השקלים שיתווספו לקופת המדינה יהיו זניחים בהשוואה לנזק שהתכנית תייצר לתושבי המדינה. היא תהפוך מאות אם לא אלפי אזרחים נוספים לעבריינים או לחילופין תשית מס פיננסי על רכישות גדולות בידי תושבי ישראל. המלצותיה הן לא יותר מאשר שלילת החירות של אזרחי מדינת ישראל ופגיעה בחופש הקניין שלהם. אני מתנגד למתווה ועדת לוקר, מה איתכם?