הפרדוקס של סולו

מה היינו עושים בלי המחשבים שלנו? מעבר לצ’אטים, תיוגי התמונות וסרטוני חתולים המנגנים על אורגן, המחשבים שינו ביסודיות את האופן בו רובנו עובדים. פעולות חישוב מורכבות נפתרות היום בשניות, ארונות תיוק ענקיים פינו את מקומם למחשבים זריזים ויעילים שמחפשים ומוצאים במהירות את המסמכים המבוקשים, תורים לתשלום אגרות וחשבונות נעלמו תודות לתשלום האלקטרוני באינטרנט, הכספומטים שחררו אותנו מפקיד הבנק האפרורי והתור הארוך המוביל אליו. המחשבים ייעלו את העבודה שלנו, כל אחד מבין את זה. עובד יחיד עם לפטופ היום יכול להספיק עבודה שהעסיקה מחלקת עובדים עם חדר תיקיות וספריית אנציקלופדיות צמודה. ואולי התחושה הזאת, של הנסיקה בפריון (פרודוקטיביות) העבודה, הובילה את הכלכלן זוכה פרס הנובל רוברט סולו (Solow) להעיר בציניות בסוף שנות ה-80: “אפשר לראות את עידן המחשבים בכל מקום, מלבד בנתוני הפיריון”.

רוברט סולורוברט סולו – איפה הפריון?

פריון הוא נושא רציני בכלכלת עבודה. את הצמיחה האנושית הגדולה של 200 השנים האחרונות אנחנו חבים בעיקר לשיפור העצום בפריון העבודה. שיפורים טכנולוגיים שנעשו עם השנים הובילו לקיצור הזמן והמאמץ שהיו נדרשים לביצוע פעולות שונות והכרחיות עבור המין האנושי, והובילו לעלייה ברמת החיים. ניקח לדוגמא את המצאת הרכב הממונע. עלות האחזקה השנתית של סוס לפני עידן הרכב הייתה זהה למחירו. כלומר אדם שהחזיק סוס אחד כאילו קנה מידי שנה סוס חדש. הדבר הוביל לכך שמרבית האוכלוסיה החלשה בעולם המערבי הייתה “תקועה” במקום. העניים שחיו באזורים כפריים מרוחקים לא היו יכולים לקפוץ להתרעננות בעיר הסמוכה, לראות הצגה, או אפילו ללכת לבית ספר טוב. הדרך היחידה הייתה לתפוס טרמפ עם כרכרה שבמקרה עברה באזור. החלפת הסוסים במכונות בעלות מנוע בעירה הובילה לשיפור ניכר בפריון, שכן עלות האחזקה של רכב היא אחוז קטן מעלותו, ולראיה עד 1926 היה רכב בבעלות יותר מ-90% מהחקלאים באזור איווה. התחבורה כבר לא הייתה מנת חלקה של אליטה בלבד.

המצאת הרכב והרכבות גם טיפלה בבעיות אחרות ושיפרה את איכות החיים: היא הגדילה מהירות הנסיעה של אנשים וסחורות (בשנים הראשונות פי 5 בערך) ושיפרה רבות את הסניטציה בערים… סוס ממוצע “מייצר” מידי יום בין 10 ל-20 ק”ג גללים, וכך מידי יום היו מאות אנשים ברחבי העיר עסוקים בפינוי אלפי טונות של גללי סוסים מהרחובות.

דוגמה נוספת, חשובה יותר בעיניי, לשיפור בפריון העבודה היא המצאת הצנרת הביתית. במאה ה-19 הייתה כל טיפה של מים שנדרשה לצרכי כביסה, בישול ושטיפה נסחבת על ידי עקרת הבית אל תוך הבית, ולאחר מכן מפונה על ידיה מחוצה לו. אנחנו יודעים שבשנת 1885, למשל, הייתה עקרת הבית הממוצעת בצפון קרוליינה הולכת 240 ק”מ בשנה וסוחבת 35 טון מים. הצנרת הביתית יכולה, אם כן, להתחרות בקלות על תואר ההמצאה ששחררה את האישה מהבית.

ולכן תמוה בעיני הכלכלנים שכניסת המחשב וטכנולוגיות המידע (IT) בשנות ה-60 לא הובילו לקפיצה הגדולה והמבטיחה לפריון כפי שהיה נדמה לנו. אינטואיטיבית, המחשב הוא מכונה מופלאה ששיפרה משמעותית את חיינו. אמפירית, המספרים פשוט לא היו שם. קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי בין השנים 1891-1972 היה 2.33%. אלו הן השנים שבהן נכנסו הצנרת והרכב לשימוש נרחב, והמצאות חשובות אחרות: רשת החשמל, מנוע הבעירה הפנימי, חימום מרכזי, פלסטיקה, רפואה מודרנית ועוד. לעומת זאת, בתקופה בה העיר סולו את הערתו וטבע את הפרדוקס, בעת כניסתם של המחשבים לכל תחום בחיינו ובעבודתנו, היה קצב הגידול בפריון 1.38% בלבד. מחירי הנפט הגבוהים יכלו להסביר חלק מהתופעה, אבל נראה היה באותה תקופה שבניגוד להבטחות הגדולות, המחשבים לא הובילו אותנו לעידן היעילות הבא, הם לא הקפיצו אותנו כמו הצנרת הביתית. לקריקטוריסטים היה דווקא הסבר משכנע לתופעה:

פרדוקס הפריון

לחצו להגדלה

ואז, בשנת 1995, משהו קרה. פריון העבודה החל לטפס למחוזות חדשים. בין השנים 1996 ל-2004 היה קצב הגידול הממוצע בפריון העבודה האמריקאי 2.46%. תרומתם של המחשבים סוף סוף הגיעה. ההסבר המקובל היה שנדרש זמן עד שהעובד הסתגל לטכנולוגיה והצליח להפיק ממנה את המיטב. דור חדש של עובדים שנכנס למעגל העבודה וגדל עם מחשב בחדר השינה מגיע לתפוקות חדשות וגבוהות יותר סוף סוף. האם אפשר לסמן וי על הפרדוקס של סולו?

עדיין נותרו כמה סקפטים. המפורסם שבהם הוא הכלכלן רוברט גורדון שטען במאמר משנת 2000 שהפרדוקס של סולו עדיין חי וקיים, וכי השיפור בפריון מתייחס בעיקר לתעשיית הייצור (בעיקר מחשבים וחלקים). ברוב המקומות בהם נכנסו המחשבים וטכנולוגיית המידע (סקטור השירותים למשל – שם אמור להיות השיפור הגדול ביותר לכאורה) לא רואים שום גידול ממשי. גורדון כנראה צדק. משנת 2004 ועד היום ירד בחזרה קצב הגידול הממוצע של פריון העבודה האמריקאי ל-1.33% בלבד. מהפכת המחשוב והמידע אולי תרמה קצת לפרודוקטיביות של כולנו, אבל בשיעור נמוך בהרבה מההמצאות הקודמות של תחילת המאה. משקפי הקריאה היו כנראה חשובים יותר מאשר וורד 2003.

דיון על הפרדוקס

כלל חשוב במחקר הכלכלי אומר שאם התוצאות לא תומכות בהנחה שלך, יכול להיות שהתוצאות פשוט לא נכונות. אחת הסיבות האפשריות לקיומו של הפרדוקס היא שאנחנו פשוט לא מודדים נכון את פריון העבודה. אמרנו שעיקר השיפור בפריון אמור להימצא דווקא בסקטור השירותים (רואי חשבון, לדוגמא, אמורים להיות הרבה יותר פרודוקטיביים עם המצאת גיליון העבודה). ובכן, השיפורים בתוצרי תעשיית השירותים, קרי השיפור באיכות המוצר, שיווק ופירסום אפקטיביים יותר, שירות לקוחות יעיל יותר, מהירות תגובה – כל אלו הם תחומים שקשה יותר למדוד מאשר כמות המכונות שיוצרה בשעה במפעל אוטומטי. דוגמה שחוזרת הרבה היא הכספומט שעובד 24 שעות ביממה. חישבו על הנוחות והיעילות שמכונה ממוחשבת כזאת הביאה לעולם. לא צריך לחכות לשעות פתיחת הבנק כדי להוציא כסף מזומן, לא צריך לעמוד זמן רב בתור, וטעויות ספירה נעשו נדירות יותר. אבל כיצד נתון כזה ימדד בהצלחה בנתוני פריון העבודה?

אבל קיימים גם הסברים אחרים, ציניים הרבה יותר. גורדון טוען שבמהלך העשור האחרון האנושות התמקדה בחדשנות שלא באמת חסכה עבודה אלא בסה”כ החליפה את צורות הבידור והתקשורת שהיו קיימות – באריזות קטנות וחכמות יותר. לטענתו, החלפת נגן הדיסקים ב-iPod או החלפת הסלולארי ה”טיפש” בסמארטפון שמחובר תמיד לאינטרנט לא ייעלה את העבודה של האדם כמו שהיא היוותה פלטפורמה צרכנית שמאפשרת לנו לרכוש עוד מוצרים, עכשיו גם בזמן העבודה. ההסבר הזה מקומם מכיוון שגורדון מתעלם מהמכונית ללא נהג של גוגל, מההתקדמות בפיצוח הגנום האנושי והשפעתה על אורך החיים הצפוי לנו בעתיד, ומהיוזמות האחרונות לניצול משאבים מחוץ לכדור הארץ. כולן נעשו אפשריות בזכות כניסתה של טכנולוגיית המידע לחיינו.

אולי בעתיד נקבל תשובה חד משמעית שתפתור את הפרדוקס של סולו, או לפחות תשפר את הצורה בה אנו מודדים את השפעתן של טכנולוגיות והמצאות חדשות על חיינו. לבינתיים, בידקו את עצמכם – האם המחשב שעל שולחנכם משפר את הפרודוקטיביות שלכם בעבודה, או שמא אתם עסוקים מידי בירי בועות צבעוניות?


לקריאה נוספת (הרשומה מבוססת על המאמרים הבאים):

“Does The “New Economy” Measure Up To The Great Inventions Of The Past?” (2000) – Robert J. Gordon [PDF]

“Is US Economic Growth Over? Faltering Innovation Confronts The Six Headwings” (2012) – Robert J. Gordon [PDF]

“The Productivity Paradox of Information Technology: Review and Assessment” (1992) – Erik Brynjolfsson [PDF]
    
   

בין ורסאי לאתונה – סקירה ותובנות מספרו הראשון של קיינס

John Maynard Keyens - תועלת שוליתג’ון מיינארד קיינס נחשב לאחד הכלכלנים החשובים ביותר של המאה ה-20. קיינס הוא אבי האסכולה הקיינסיאנית של המאקרו כלכלה, ומוכר בעיקר עקב ספרו המהפכני “התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף”. אבל רשומה וביקורת זו תעסוק דווקא בספרו הראשון של קיינס, אותו כתב בשלהי 1919, ובו תקף את הפוליטיקאים האנגלים והצרפתים על נוסחו של הסכם ורסאי, ועל ההשלכות הכלכליות ההרסניות הצפויות, לטענתו, לכלכלת גרמניה ושאר מדינות אירופה בעקבותיו. תמוה שספר זה כמעט ואינו מוזכר היום, שכן בעת פירסומו הוא זכה לתהודה מרשימה, נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם לכתריסר שפות. אפילו יריבו המר העתידי של קיינס, הכלכלן האוסטרי פרידריך פון האייק (Hayek), שלח לקיינס מכתב מווינה ובו שיבח אותו והסכים כמעט עם כל הנקודות שהעלה בספרו.

לאחר כניעתה של גרמניה למדינות ההסכמה בסוף מלחמת העולם הראשונה, נפגשו בפריז נציגי המעצמות כדי לדון בתנאי הסכם השלום. אירופה הייתה בעיצומו של משבר כלכלי שנבע מהמלחמה, ואופיין במחסור במזון ובמצרכים בסיסיים, וכן במחסור בידיים עובדות (מרבית הגברים רק החלו לחזור מהחזית, רבים היו פצועים או לא מסוגלים לעבוד, וזאת בנוסף לגברים הרבים שמתו במהלך המלחמה). קולן של שלושת המעצמות הגדולות: צרפת, אנגליה וארצות הברית, היה בעל המשקל הכבד ביותר בהחלטות, וקיינס היה חלק מהמשלחת של משרד האוצר הבריטי, שמטרתה היתה לדאוג לאינטרסים הבריטים בחתימת הסכם השלום. קיינס מתאר בספרו 2 מתארי-על שיכולים לקבוע את תנאי ההסכם: האחד הוא תוכנית “14 הנקודות של ווילסון“, שעל בסיסה נחתמה הפסקת האש ושקיינס תומך באימוצה המלא בעת ניסוח החוזה, והשני, “הסכם השלום הקרתגי”, שאותו ניסו לקדם הצרפתים. “הסכם השלום הקרתגי” מתייחס להסכם השלום שנכפה על קרתגו (Carthage) על ידי רומא בשנת 146 לפנה”ס בסופן של המלחמות הפוניות. אגדות על נוקשותו של הסכם זה ועל ההרס שהסבו הרומאים מתארות כיצד חרשו את האדמה של השדות החקלאים הסובבים את קרתגו ומילאו אותם במלח. בשלב זה יבין כל קורא באיזו גישה תמך קיינס.

בשנה האחרונה אירופה עוברת גירסה מודרנית של “תנאי כניעה”. אמנם לא התרחשה אף מלחמה, אך משבר החוב האירופאי כבר החל לגבות קורבנות. מדינות כמו יוון וספרד נאלצות לבקש חילוץ כלכלי, אשר תנאיו הנכפים על ידי האיחוד האירופאי נראים לאזרחיהן כהסכם שלום קרתגי. התייחסתי כבר ברשומה קודמת לאבסורד שבדרישה מספרד לצמצם את ההוצאה הממשלתית כאשר המדינה נמצאת במשבר אבטלה של כ-26%, ולכך ניתן להוסיף את הדרישות המגוחכות של חברי פרלמנט אירופאים, לפיהן על יוון למכור איים שברשותה כדי לממן את החילוץ. היכרות עם ספרו של קיינס יכולה לעזור לקובעי המדיניות באירופה להמנע ממשבר עתידי עקב אמירות נחפזות.

דברי ההקדמה – כולנו רקמה אירופאית אחת

קיינס מתחיל את ספרו בסקירה כלכלית-היסטורית של חמישים השנים האחרונות על אדמת אירופה. מכיוון שהספר נכתב בשנות ה-20 המוקדמות, הוא נקרא ברובו על ידי אנשי דור ראשון או שני שחוו את המהפכה התעשייתית ואת הזינוק הכלכלי שבא בעקבותיה. קיינס מביע פליאה על הטבע האנושי המקבל שינויים כלכליים כמובנים מאליהם, מכיוון שהשינויים הכלכליים באירופה במהלך חמישים השנים האחרונות לא היו מובנים מאליהם בשום קנה מידה. הוא מזכיר לקורא כי במובנים רבים הוא עשיר יותר היום מאשר מרבית מלכי העבר, וכי כל המציאות הכלכלית היא חדשה מאוד, ולכן תמוה בעיניו שבני האדם נוטים להסתמך על כך שהיא תמשיך כמו שהיא מבלי להבין את הגורמים הכלכליים שהובילו אליה. לטענתו, אירופה איננה עוד יבשת המורכבת ממדינות המקיימות את עצמן, אלא מארג חברתי כלכלי של מדינות הסוחרות ביניהן ותלויות זו בזו. כך הוא מתאר למשל, את גרמניה בתור הלקוחה הגדולה ביותר של רוסיה, נורווגיה, הולנד, בלגיה, שוויץ, איטליה ואוסטרו-הונגריה, והלקוחה השנייה בגודלה של בריטניה, שבדיה ודנמרק. פגיעה אנושה בכלכלת גרמניה, טען, תביא לסבל מיותר לאזרחיה ולבסוף גם לאירופה עצמה.

הבעיות עם הסכם ורסאי

קיינס מזהה כמה גורמים קריטיים בחשיבותם לכלכלה הגרמנית, אשר נמצאים תחת סיכון בשל תנאי ההסכם:

סחר ימי והמושבות מעבר לים, גרמניה נאלצה בעקבות ההסכם למסור את כל כלי השיט הגדולים שבבעלותה (מעל 1,600 טון), ועוד כמחצית עד כדי רבע משאר כלי השיט, וכן התחייבה לבנות על חשבונה כלי שיט עבור מדינות ההסכמה כדי לפצות אותן על אובדן ספינותיהן. תנאי ההסכם מאפשרים למדינות ההסכמה להלאים רכוש גרמני במושבות הנמצאות מעבר לים, אך להשאיר את הגרמנים עם החובות שלוו כנגד אותם נכסים. מעבר לכך,  בשטחי אלזס-לורן הצמודים לצרפת, הולאם כל הרכוש הגרמני, לרבות זה של היזמים הפרטיים שהקימו מפעלים ועסקים באזור. קיינס הזהיר שפעולה זו תפגע קשות ביזמות הפרטית ותגרום למרמור בקרב אזרחי גרמניה.

פגיעה בייצור הפחם והברזל הגרמני, שכמוהו כמכת מוות לאוכלוסיה הגרמנית. ההסכם הלאים את חבל הסאר (Saar) לטובת הייצור הצרפתי, ואת אזור סיליסיה עילית (Upper Silesia), האחראי על כרבע מאספקת הפחם במדינה, לטובת פולין. בנוסף, גרמניה חויבה להעביר כ-40 מיליון טון פחם בשנה כפיצוי למעצמות על הנזקים שגרמה לתעשייה שלהן במהלך המלחמה. כתוצאה מכך, טוען קיינס, גרמניה לא תוכל למלא את דרישות הפחם של אזרחיה שלה, ומדינות אחרות שלא כלולות בהסכם, כמו אוסטריה ושוויץ, עלולות לרעוב מכיוון שהן רוכשות את יתרת הפחם הגרמני לעצמן, וכעת לא יוכלו לייבא ממנה. באשר לברזל, שטחי אלזס-לוריין שיעברו לצרפת אחראים ל-75% מאספקת הברזל לגרמניה.

אך הנושא העיקרי בו עוסק הספר הוא סוגיית תשלומי הפיצויים שנדרשת גרמניה להעביר למדינות ההסכמה. קיינס טוען שהסכומים שנדרשים מגרמניה הם דמיוניים, ואין כל דרך בה גרמניה תוכל לעמוד בהם.

קלמנסו, וודרו ולויד בפריז

“ניצחנו, שהגרמנים ישלמו”
קרדיט תמונה

קיינס טוען כי סך התביעות הכספיות מגרמניה מסתכמות בסכום של כ-40 מיליארד דולר, הון תועפות במונחים של אז. מנגד, קיינס מחשב את יכולת ההחזר של גרמניה כנמוכה משמעותית: לאחר חיבור שווי הנכסים של אזרחי גרמניה שהולאמו על ידי מדינות ההסכמה, רזרבות הזהב של גרמניה (אשר פגיעה בהם עלולה לסכן את יציבות הדויטשה מארק), הלאמת צי הסוחר הגרמני ואחזקות ונכסים פיננסים של גרמניה שיועברו לידי מדינות ההסכמה מגיע קיינס לסכום החזר ראשוני של כמיליארד וחצי דולר – שיותיר את גרמניה מרוששת.

מסקנותיו של קיינס הן שההסכם בחוזה ורסאי איננו טוב לאף אחד מהצדדים. מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה בגרמניה, ייפגע גם האיזון הכלכלי האירופאי. מדינות מסוימות ימצאו עצמן ללא מוצרים שנהגו לייבא מגרמניה, ויגלו שגרמניה איננה מעוניינת או איננה מסוגלת לרכוש את מוצריהן כפי שעשתה בעבר. הפגיעה הזו בייצור ואי היכולת הגרמנית לשלם יובילו לתסיסה בקרב אזרחי גרמניה ועלולים לפגוע בצמיחה המהירה שחוותה אירופה לפני המלחמה. קיינס מסיים את ספרו עם המלצות לשינוי החוזה ברוח “14 הנקודות”, אשר מותיר את מרבית שטחיה של גרמניה בידיה, ומוריד משמעותית את סכומי הפיצויים שעליה לשלם.

הסכין בגב האומה (Dolchstoßlegende) ומחשבות על יוון

המשך ההיסטוריה ידוע. ב-1923 גרמניה פשטה את הרגל והודיעה שלא תוכל לשלם את חובותיה. ב-1924 הוחלף חוזה ורסאי בתוכנית דאווס שלמעשה הקטינה את תשלומיה של גרמניה בהדרגה, עקב ההבנה שגרמניה פשוט לא תוכל לשלם את הפיצויים לגביהם התחייבה. משנת 1924 עד 1929 החל להתחזק גל של היפר-אינפלציה במדינה, עד להופעתו של המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ויחד איתו עליה חדה באבטלה. במקביל החל להתפשט מיתוס ה”סכין בגב האומה”, לפיו הפוליטיקאים שחתמו על חוזה ורסאי בגדו בגרמניה והותירו אותה הרוסה כלכלית ומדינית. עם עליית הנאצים ב-1933, הפך המיתוס לסיפור הלאומי הרשמי אודות הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. האשמה נפלה על החשודים המידיים בעיני המשטר הנאצי: מנהיגי רפובליקת ווימאר, המרקסיסטים, וכמובן היהודים.

תועלת שולית | Dolchstosslegende - סכין בגב האומה

סכין בגב האומה
מקור: ויקימדיה

ספרו של קיינס מעניין ורלוונטי היום יותר מתמיד. הסיבה לדרישות הצנע או למכירת שטחים ריבוניים היום נובעת מזעם של הצד המנצח: ב-1918 מנצחי המלחמה, וב-2011 הכלכלות החזקות שהבנקים שלהן השקיעו בחובות המדינות החלשות. השארת הדיון בידי הפוליטקאים, שמנסים להראות לציבור בוחריהם מצג לפיו “הם פישלו, ואנחנו נלמד אותם לקח” אולי ישרת את שאיפותיהם הפוליטיות של אותם נציגים, אך תפגע בטווח הארוך בכלכלה האירופאית ובהרמוניה בין המדינות.

עותק של הספר ניתן לרכוש כאן, ועבור אלו מכם שאינם ביבליופילים כמוני, ניתן גם לקרוא ולהוריד את הספר בחינם דרך פרויקט גטנבורג.

עידכון: תוקן עיוות בתיאור המלחמות הפוניות, תודה לחן על תשומת הלב.